מעשי למלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק יח · הלכה יד
גנב והקדיש ואח"כ שחט בחוץ חייב וכו'. עיי' כ"מ ולח"מ ונראה ליישב דהנה בטיב גיטין תמה דהפקר ב"ד אין הפקר להכניס לרשותו שיהא קנין דאורייתא עייש"ה שתי' דכיון דכאן יש יאוש אלא דיאוש לא קנה יען דבאיסורא בא לידו וא"כ אם אוקמוה ברשותו אף דבאיסורא בא לידו קנה מדבר תורה דיאוש הו' הפקר כמוש"כ תוס' בב"ק רק בעלמא לא קנה היאוש משום דבאיסורא בא לידו עיי"ש דפח"ח [ובתשובה כתבתי בזה אריכות] אמנם קשה לי לדבריו דא"כ רבא דמיבעיא לי' אם אוקמוה ברשותו משעת גניבה או משעת הקדש ולפי דבריו הו' לי' למיבעיא אם אוקמוה ברשותו משעת יאוש או משעת הקדש דהרי לכך נעשה דבר תורה משום יאוש וגניבה מאי עבידתי' דגם אם אמרו דיאוש מהני בזה לא קנה יאוש למפרע דאפי' למ"ד בעלמא יאוש קנה לא קנה למפרע רק משעת יאוש ולכך נראה דרבא אייריא אם היאוש הו' אחר ההקדש סובר רבא ג"כ דאמרו חכמים הפקר ב"ד לעשות קנין ואפי' אם נתיאש אח"כ מהני והנה לפי"ז איבעיא לי' בלא יאוש אם אוקמוה ברשותו משעת יאוש שלאחריו דבודאי אוקמה ברשותו משעת הקדש דלמטה מזה משעת יאוש אי אפשר משום דאם לא חל הקדש בשעת אמירה קודם היאוש גם אח"כ לא חל ולכך רק איבעיא אקודם הקדש דשעת גניבה ודו"ק.
ומעתה א"ש דרבינו כתב והוא ששחטה אחר יאוש משמע ההקדש הי' קודם היאוש ואח"כ כתב קודם יאוש אינה קדושה הו' לומר דאין חייב כיון שמתחילה רק הקפיד על השחיט' שיה' אחר יאוש ולכן נרא' הכונה כן לחייב כרת בודאי לא נעשה דבר תורה כמוש"כ הטיב גיטין רק מכח יאוש נעשה דבר תורה אמנם בודאי קדוש הוא קודם יאוש דאוקמוה רבנן ברשותו שיחול ההקדש עוד קודם יאוש ולזה ל"צ שיהא נעשה דבר תורה אלא דההקדש חל מדרבנן ואם נתיאש אח"כ נעשה דב"ת להתחייב כרת בשחטו קודם יאוש ומזה איירא רבא דאיבעי' לי' אי משעת גניבה אי משעת הקדש כיון שאיירא בלא יאוש אפ"ה אוקמוה רבנן ברשותו שיחול ההקדש ואם נתיאש אח"כ למ"ד יאוש קונה חייב מדין ולמ"ד אין קונה חייב כרת מצד הפקר ב"ד שנעשה דבר תורה כיון שיש עכ"פ כאן יאוש כמש"כ הטיב גיטין דגם יאוש מצד הפקר כאמור ודו"ק.
ועם זה א"ש כל הקושי' דרבינו דפסק בפ"ה מאיסה"מ יאוש קונה כאן איירא שההקדש הי' קודם יאוש ולכן הוצרך רבינו לומר אוקמוה ברשותו מדרבנן וא"ש ג"כ קו' הכ"מ דנקט רבינו מאימתי אוקמוה ברשותו לחייב כרת משעה שהקדישה שהרי לענין כרת אין חילוק מאימתי אוקמוה ברשותו רק לענין גיזה וולדות יש נפ"מ כדאיתא בגמ' והנה בלח"מ תירץ דהכונה דלכך אוקמוה ברשותו משום לחייבו כרת אבל לא קאי על אימתי ולדעתי יקשה א"כ למאי הלכתא כתב רבינו כאן הך מאימתי כיון שלא איירא כאן מגיזות וולדות ולפמש"כ א"ש דהכונה כיון דרבינו איירא שהיאוש הו' אחר הקדש וא"כ הוצרך רבינו לומר דאוקמוה ברשותו משעת הקדש ולא משעת יאוש שהי' אח"כ משום דאם לא חל מיד לא חל אח"כ בשעת יאוש [עיין כהא"ג במעילה ד' י"ב ומי איכא מידי דמעיקרא לית בי' מעילה ולבסוף אית בי' מעילה עיין פירש"י שם] אבל אי עכ"פ חל מדרבנן כשנתיאש דמהני יאוש מצד הדין חייב ולא בא רבינו לשלול לאפוקי משעת גניבה דזה אין נפ"מ לענין כרת רק לענין וולדות ומזה לא איירא כאן אבל אם שחטה קודם יאוש באופן שלא נעשה דבר תורה שהרי אף שהקדש חל בלא יאוש לא נעשה דבר תורה פטור כיון שאין קדושה כמש"כ רבינו והכונה שאין קדושה דבר תורה לחייב כרת רק מדרבנן ולא נעשה דרבנן קנין דבר תורה בלא יאוש וזה ברור ב"ה.
הנה בהא דחכמים אוקמוה רבנן ברשותי' כי היכי דלחייב עלי' מוכח דבמילתא דרבנן מהני לדאוריי' והכי איתא להדיא בגיטין דף כ' דאמר ר"ח יכילנא למיפסל כולהו גיטין ואמר רבא דילמא אקנוי' אקנוי' לי' רבנן הרי דמהני לדאוריית' ג"כ ונראה במה דאמרינן בגמרא ב"מ דף קי"ב אהא דתנן שכיר בזמנו נשבע ונוטל פריך שכיר אמאי תקנו לי' רבנן למשתבע ושקיל אמר ר"י אמר שמואל הלכות גדולות שנו כאן הני הלכתא נינהו הני תקנות נינהו אלא אמר ר"נ אמר שמואל תקנות קבועות שנו כאן שבועה דבעה"ב הוא ועקרוה רבנן לשבועה דבעה"ב ושדי' אשכיר והוא פלא למה ל"א שמואל מיד דתקנות קבועות שנו ולמה אמר הלכות גדולות והוצרך לתקן דבריו [ובחידושי לשבועות בארתי ע"נ].
והנה רש"י פירש תקנות קבועות ראוי' לעשותן קבע לעקור עליהן דבר מן התורה דמדאורייתא מי שיש עליו לשלם הוא נשבע דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם והכא שקלוה לשבועה מבעה"ב ושדי' אשכיר ופלא אריכות לשון רש"י דראוי' לעשות קבע לעקור עליהן דב"ת משמע אי לא עשאו קבע ל"ה לעקור דבר תורה ונראה דהנה בישועות יעקב אהע"ז סי' כ"ח כתב היכא דתקנו חכמים אמידי דאוריי' נתנו חכמים כח כמו דאוריית' אבל היכא דתקנו חכמים רק לענין דרבנן אף דנפ"מ אח"כ לענין דאוריי' לא אלים כדאורייתא וזה כונת רש"י ודו"ק.
אך הנה במג"א סי' תמ"ח הביא דברי הר"ן דלכך אם הפקידו ביד נכרי אסור בהנאה אחר הפסח יען דמה"ת חמץ זה עובר בבל יראה רק שמה"ת יש תקנה להפקיר ביד נכרי אבל אם חכמים אמרו דלא מהני ביעור זה הרי הוא כעובר על דאורייתא והנה לפי הכלל ראשון הנ"ל ניחא בהא דתקנו רבנן דאשה משלם שכר סופר תחת הבעל כיון דזה התקנה על דאורייתא שלא הבעל יתן אלא האשה תתן ותקנה להבעל [וזה ממש דומיא דתיקנו דשכיר נשבע ונוטל לא המשכיר שנטלו מזה והטילו על זה] כהא"ג שפיר הוא כדאורייתא.
ובהא ארווח לן מה שכתבו התוספ' פסחים דף כ"ח דכיון דרבנן אמרו דאין פודין קדשים להאכילן לכלבים א"כ אין שוה כלום ולכן לא מעל ובע"ז דף ס"ב כתבו בנתנה לסיטון דמעל כיון דמה"ת מעל מי יפקיע איסור מעילה הרי דלגבי איסור מעילה אזלינן בתר דאוריי' להנ"ל ניחא דהא אם יסריח הנבילה ולא יהא שו"פ לא ימעול א"כ בזה שאמרו שאין שו"פ בזה אין עוקרין הדאוריית' רק שעשאו כאלו נסרחה וכיון דחלה התקנה שוב ממילא אף לענין מעילה מהני דלא ימעול אבל בנתנה לסיטון דמה"ת מעות קונות א"כ בזה שאומרים דלא קנה כבר פגעו בדאורייתא דמפקיעין איסור מעילה לכן אמרינן דאין יכולת ביד חכמים להפקיע האיסור מעילה.
והנה אח"ז ראיתי בר"ן בחי' לסנהדרין דף קי"ג שביאר יותר דבריו הנ"ל בהא דמשני הש"ס כגון שנפלו מחיצות וכדרבא שאמר מחיצות לקלוט דרבנן ובליתנהו מחיצות לא גזרו רבנן וקשה הא מדאוריית' הוא בכלל עיהנ"ד ומדרבנן דמחיצות קולטות לא הו' בכלל הנקברים לתוכה וכתב הר"ן וז"ל מאחר שחכמים תיקנו שיהא קולטות הרי אין נקבצים לתוכה ואין כאן הפקעה לאיסור תורה שאף משום דבר רשות כך דינו בכל שהוא דבר ידוע שאין נקבצים לתוכה הרי הן מובדלים מן העיר הזאת מאחר שאין סופן להיות נקבצין לתוכה וכדי הוא תקנ"ח לעשותן מובדלין הואיל והן גזרו שיהא מחיצות קולטות ולא יצא משם לעולם והן הן דבריו שכתב במס' פסחים [והגם דבמג"א נראה שהבין דמשום גזירה היא כמו באחר שביטל דחיישינן שלא ביטל אבל לענד"נ שכונתו כמו שבארתי לדבריו בסנהדרין].
הנה בענין הפקר ב"ד אי מהני אף להכניס שהבאתי לעיל נראה לבאר דהנה בב"ק דף כ"ט איתא דאביי אמר אי לאו דאמר ר"מ צנועין ור"ד אמרו דבר אחד הו"א צנועין אי"ל דר"ד דעבדו תקנתא לגנב ופי' בתוס' דה"א משום דעבדי תקנתא שיהא יכולין לחלל ולהפקיר אבל ר"י דאמר דאמרו דבר אחד ול"ה משום תקנתא דלא עבדי תקנתא אעכ"ח מצד הדין יכול לחלל אף שא"ב והנה לכאו' תמוה הוא מנ"ל לרי"ו הא דילמא באמת טעמא דר"ד משום תקנתא א"כ צנועין אית לי' דר"ד אבל ר"ד לית לי' דצנועין ונראה דזה שייך אי אמרינן דהפקר בי"ד הפקר אף להכניס אבל אי אמרינן הפקר בי"ד הפקר רק להפקיע מרשות א"כ ל"ש הכא הפקר בי"ד הפקר דאכתי א"ב לחלל כתוס' שם דף ס"ח ד"ה הוא דאמר כדצנועין שכתבו דהפקר בי"ד הפקר דאפקעינהו רבנן מרשות עם הארץ כדי שלא נכשל ואוקמינן ברשות זה שיוכל לחלל דהפקר בי"ד הפקר עכ"ד והקשה בפנ"י גם בצנועין נימא מטעם הפקר בי"ד הפקר ותי' יען שפשע הגנב לא עבדינן תקנתא עיי"ש אמנם לאביי יש לומר ס"ל באמת הפקר בי"ד הפקר [אף להכניס אף דפשע וס"ל כקו' הפנ"י לאמת] דצנועין ג"כ מטעם הפקר בי"ד הפקר רק רי"ו לשיטתו דס"ל דהפקר בי"ד הפקר ילפינן מיחרם כל רכושו ול"א הפקר בי"ד הפקר רק להפקיע לא להכניס לרשות לא מצי מוקי טעמא דצנועין משום תקנה להפקר בי"ד אף בגנב לכן ס"ל דמדינא מהני הפקר ולכן קאמר דצנועין ור"ד אמרו דבר אחד [ואין לומר הא בשמעתין דגיטין משמע דרבא הוא דס"ל הפקר בי"ד הפקר מהני גם להכניס לרשותו ואביי לית לי' הטעם דהפקר בי"ד הפקר ניחה למה שבארנו דרק משום דצריך לומר משמט אני לית לי' לאביי הטעם דהפקר ב"ד הפקר].
והנה בהא ניחא לי מה דהוקשו לדעת רבינו דס"ל כהך דצנועין והא רבינו ס"ל דאין אדם מקדיש דבר שא"ב א"כ אמאי יכולין לחלל בא"ב דלהנ"ל י"ל דס"ל כאביי דהוא מצד התקנה ומטעם הפקר בי"ד דעשו תקנה אף בגנב שיהא יכול לחלל דמטעם הפקר בי"ד הפקר הו' ברשותו דאוקמוה ברשותו שיהא יכול לחלל אולם יש לומר על דרך אחר דהנה מה דפשיטא לי' לתוס' דצריך הפקר להכניסו לרשותו דאין יכול לחלל אם לא נכנס לרשותו הנה תוס' בקידושין דף נ"ו הקשו דמטעם זכי' יכול לחלל ותי' כיון דמלקט לא יכול לחלל א"י לזכות לו א"כ לפי"ז י"ל כיון דהפקר בי"ד הפקר ל"ה כאינו שלו שוב יכול לחלל מטעם זכי' [ותוס' כאן בב"ק הקשו באמת אמאי לא יהא יכול לחלל דבר שא"ש מטעם זכי' כמו דתורם משלו על של חבירו וע"כ לחלק דלחלל א"י מה שא"ש אבל עכ"פ שנעשה הפקר שוב שפיר יכול לחלל מטעם זכי'] מעתה י"ל גם בהך דצנועין הפקר בי"ד הפקר אף דלא נכנס לרשותו כיון דהפקירו חכמים גם הליקוטים יכול לחלל בתורת זכי' דהא אי בעי זכי מהפקר ע"כ יכולין לחלל א"כ גם עתה יכולין הצנועין לחלל להם מטעם זכין לאדם שלא בפניו דא"ל דאיהו גופייהו א"י לחלל דהוא שפיר חשוב בר חילול מטעם הואיל אי בעי זכי מהפקר הוא מהני חילול דידהו והא דר"י לא מוקי מטעם תקנה ומטעם זכי' נראה דהנה בירושלמי פר"ה דמע"ש על מתניתין דצנועין איתא אר"י אתיא דרשב"ג כמאן דאמרו לעתותי ערב דתנא ר"ד אומר כל מה שילקטו העניים בין העומרים הפקר הרי הוא הפקר וחכ"א אין הפקר אונסין הפקר שאין אנו אחראין לרמאין ברם כמ"ד שחרית וכו' ויש אדם מפקיר במחובר לקרקע א"כ אפי' כמ"ד בשחרית אתיא עיי"ש והנה אם אמרינן אין חילול במחובר לקרקע לא נוכל לאוקמא באומר כל המלקט א"כ צריכין באמת לומר מטעם זכי' צנועין יכולין לחלל כשילקטו העניים אמנם ר"י דס"ל כל המתלקט וס"ל דיש חילול במחובר לקרקע לא ניחא לי' לפרש מטעם זכי' ומטעם תקנה דס"ל דלא עשו תקנה לגנב לכן מפרש דאמרו דבר אחד אבל לדידן י"ל דאין חילול במחובר לקרקע כמש"כ רבינו וז"ל והצנועין הי' מניחין המעות בשנת השמיטה וכו' שהרי א"א לפדותו במחובר א"כ ע"כ לפרש מטעם תקנה הו' כהפקר ועשו תקנה לגנב ויכולין המלקטים לזכות ולחלל שוב יכולין גם הצנועין לחלל מטעם זכי' דאינהו גופייהו שפיר מיקרי בר חילול מטעם הואיל אי בעי זכי ומחללין ודו"ק.
אח"ז ראיתי בספר כפות תמרים סוכה דף ל"ט שכתב וז"ל ומרן בכ"מ רצה להליץ בעד רבינו דמחלק בין הקדש לחילול דאע"ג דא"א מקדיש דבר שא"ב יכול הוא לחלל דשא"ב וכמו שהוכיח תוס' בד"ה הוא דאמר כצנועין ומשמע דר"ל דרבינו ס"ל דיכול הוא לחלל נטע רבעי שאינו ברשותו הוא מדין זכי' דזכין לאדם שלא בפניו עיי"ש ולכאורה תמוה דהא כתבו תוס' דל"ש מטעם זכי' דהם עצמן א"י לחלל אבל לפמש"כ ניחא דעכ"פ מהני לענין זה הפקר ב"ד הפקר ויכולין הם לזכות ולחלל שוב גם הצנועים יכולין לחלל מטעם זכין לאדם.
הנה במה דמסיק הש"ס אוקמוה ברשותו כדי דלחייב עלה ופירש"י משום קנס ותוס' כתבו כיון דאוקמוה ברשותו שיכפר ממילא חייב עליו בחוץ ודבריהם צריך ביאור מה טעם בזה אם שחטה בפנים שפיר אוקמוה ברשותו שיחול ההקדש ויהא מכפר אבל שחטה בחוץ הא ל"ה הקדש כלל ונראה דכונתם דהרי אמרו חכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה והנה אי שחטו בחוץ ל"ה הקדש ל"ה שייך לומר דמכפר מפנים ולכן אף דבשחטה בחוץ ל"ש הא"ט דאוקמוה ברשותו דיחול ההקד' אפ"ה חל מטעם דעשו רבנן חיזוק לדבריהם כשל תורה והוא כשל תורה ממש ואי לא הא לא קיימא הא לפ"ז קשה לי ממש"כ הש"ך סי' קי"ט דהא דמביא בש"ע שם אם מכר איסור דרבנן אין חייב המוכר להחזיר וכתב הש"ך הא"ט דלחייב ממון לא עשו תקנה וביד שאול תמה דגם בנוקשה דרבנן שוה לחמץ שמה"ת אסור והניח בצ"ע.
אולם בשו"מ מד"ק ח"ב סימן ק"ז ביאר דברי הש"ך בודאי כל זמן שהאיסור דרבנן הוא בעולם דינו כמו דאוריי' אבל בכבר נאכל רק לענין ממון נפ"מ בהא אמרינן דלא עשו תקנה דלחייב לשלם ופלא דהא כאן מבואר דבשחטה בחוץ [דהו' כמו נאכל האיסור דרבנן דהא כיון ששחטה בחוץ אין עומד לכפרה עוד ול"ש כהנים עצבים] אפ"ה אוקמוה ברשותו כדי דלחייב עלי' דהיינו דאמרינן עשו רבנן חיזוק לדבריהם כבשל תורה א"כ הנ' בנאכל האיסור דרבנן יהא חייב לשלם מטעם דעשו חיזוק לדבריהם כש"ת דכיון דחייב כרת אלמוה לדבריהם אולם נראה לי ראי' לסברת הש"ך מהא דאיתא בשבועות מ"א דבדרבנן לא נחתינן לנכסי' ולדברי הש"ך ניחא.
בענין תקנת חכמים נראה להביא ראי' במה דפליג הטו"ז בחו"מ סי' קי"ג היכא דהתביעה רק משום ועשית הישר והטוב לא מיקרי הלוה מוחזק ושיטת הסמ"ע שם דהו' מוזחק ומביא הטו"ז ראי' מש"ס ב"ב דף כ"ה ובחכ"צ דחה ראייתו ולי נראה להוכיח משמעתין דפרוזבול דפריך ומי איכא דמדאורייתא משמט שביעית ואתי הלל ותיקן דלא משמטא שביעית אמר אביי שביעית בזה"ז דרבנן ופריך מי איכא מידי דמדאורייתא לא משמט ואתי הלל ותיקן דלשמט שביעית ומשני שב ואל תעשה שאני ולקמן איתא דצריך הלוה לומר אעפי"כ א"כ איכא בפרוזבול משום הישר והטוב מעתה אי נאמר דמשום עשית הישר והטוב הו' כמוחזק א"כ ה"נ אף בשביעית דמשמט מה"ת כיון דתיקון פרוזבול הו' המלוה מוחזק משום ועשית הישר והטוב והו' כגבוי א"כ שפיר תיקנו רבנן דלא לשמט:
והוא ששחטה אחר יאוש וכו'. לכאו' משמע דס"ל דאפי' אם הקדישה קודם יאוש אם שחטה אחר יאוש ומסוף דבריו משמע דאם הקדישה קודם יאוש אינה קדושה ואם שחטה אפי' אחר יאוש א"ח ודבריו נראים כסותרים ובספר קרית ספר כ' וז"ל גנב והקדיש ואח"כ טבח בחוץ אחר יאוש דקני חייב אבל לפני יאוש אינה קדושה דלא קני עכ"ל נראה דשינה לשונו של רבינו כדי שלא יקשה כקושיתינו הנ"ל ולכך מפרש דהאי אחר יאוש שכ' קאי אלפני פניו אתיבת והקדש דבעינן אחר יאוש.
בענין עשו חכמים חיזוק לדבריהם נראה דבזה תליא נמי פלוגתת הראשונים שהביא הר"ן פ' כל שעה בחמץ שעבר עליו הפסח דלא הוה דשיל"מ דיכולת ביד חכמים להקל ג"כ ע"י תקנתן ודחה הר"ן דלהקל אין להם כח וכ"כ בפ' ערבי פסחים לענין מצה עשירה אחר חצות עיי"ש דאי אמרינן עשו חיזוק יכולין גם להקל דאי לא הא לא קיימא הא [ונראה שזה גם כונת הש"ך סי' קי"ט דהעלה דתקנתם לא הי' להפסיד ממון והיינו דלהוציא ממון הוה קילא לתובע ולהקל לא עשו תקנה] ונראה בהא פליגי תנאי דבפ' מי שהחשיך דאסור להוליך פחות פחות מד' אמות והתירו ליתן כיסו לנכרי ותניא דר"א אומר בו ביום גדשו סאה ר"י אומר בו ביום מחקו סאה דר"א סובר דחכמים עשו חיזוק לדבריהם ולכן באו להקל מכח זה במקום אחר ור"י סובר דמחקו סאה דאין יכולת בידם להקל במקום אחר א"כ אם באים עי"ז להקל ליתן לנכרי הוה מחקו סאה כמו שפירש בר"ח הנדפס אצל הש"ס ובזה זכינו לפרש דברי הירושלמי פ"ג מסוכה דהתיר ר"א ליטול לולב בשבת ביום א' דכיון דכעת בקיעין בקביעי דירחא ורק אסורין מדרבנן דמנהג אבותינו בידינו א"כ אין לנו כח להקל בדאורייתא לבטל מצות לולב ביום א' ורבי פליג דמנהג אבותינו בידינו דס"ל דאפי' להקל יש כח לחכמים ע"י תקנתם לעשות שני ימים טובים אף שעי"ז יבטלו מ"ע דלולב ביום א' ועשו חיזוק לדבריהם כבשל תורה והיינו מטעם שלא יזלזלו בו כדמסיק בשמעתין דשבת אליבא דאביי דאף דמשום ספק אין מברכין ויו"ט שני נמי משום ספק נוהגין דהיינו משום דמנהג אבותינו בידינו רק משום כדי שלא יזלזלו בו עשו חיזוק לדבריהם לברך ביו"ט שני.
ובהא א"ש הא דאיתא בפסחים דף ו' ונבטלי בשית ומשני כיון דחכמים אסרוהו הוה כדאורייתא ואין ברשותו לבטלו לכאו' זה דהוה כדאוריי' מותר להנ"ל א"ש דהא כאן ע"י דרבנן אתי לידי מכשול שיעבור בב"י לכן צריך לטעמא דהוה כדאורייתא דעשו חיזוק לדבריהם כבשל תורה שאף שיצמח מזה תקלה עשאו כברשותי' דליבטלי'.
אמנם קשה לי בשבת דפריך מדמאי מה קשיא בשלמא נ"ח דליכא מצוה כזו בדאורייתא שפיר תקנו ברכה דלא טעו לומר דהוה דאורייתא אבל דמאי דאיכא מעשר דאורייתא יטעו שגם דמאי דאורייתא אם נימא דיברך וכמוש"כ רבינו בה' ממרים דכל דרבנן צריכין שיהא ידוע שהוא רק דרבנן וכ"כ במגילת אסתר שורש ב' בסהמ"צ דבדרבנן לכן ספק להקל דכן תקנו שיהא ניכר שיהא זה דרבנן ונראה ליישב כיון דכל עיקר ברכה רק דרבנן לא שייך לומר דעשו הבדל שלא יטעה שהוא דאורייתא דהא מדאורייתא לא חייב בשום ברכה אך בלא"ה יש לומר דהיינו מה דמשני ספק דבריהם לא מברכין דאי אמרת ספק דבריהם ג"כ מברכין א"כ אתי למימר דהו' דמאי מה"ת [וכקו' התוס' בבכורות] ולפי"ז לא קשה דנאמר עשו חיזוק לדבריהם דכאן א"א לעשות חיזוק דא"כ יטעו שהוא מה"ת.
בהך דאוקמוה רבנן ברשותי' דהקשיתי מזה על הש"ך סי' קמ"ט והוכחתי דעכ"ח הטעם כמוש"כ המפרשים דבאיסור דרבנן לא שייך דאדם קץ במאכלו באכל שוגג אבל במזיד אין לחלק בין דאורייתא לדרבנן ובהא ניחא לי נמי מה דקשה מגמרא ערוכה מנחות דף מ"ה דפריך אהא דקתני וכן בפיגול וכן בנותר א"א בשלמה דאורייתא היינו דאיכא פיגול ונותר אלא אי אמרת דרבנן פיגול ונותר דרבנן מי איכא וקשה מהא דגיטין דחייב כרת ע"י דבריהם א"כ ה"נ יש לנו לומר כיון דרבנן אמרו שמטמא דאזלינן בתר השתא דהוא נפוח ויש בו כזית וא"כ למה לא יהי' חייב כרת דהוה כאכל שיעור להנ"ל ניחא דהא דפריך פיגול ונותר מי איכא היינו לענין חיוב קרבן באכל בשוגג דכהא"ג לא חמירא איסור דרבנן כאיסור דאורייתא ובהא ניחא ג"כ מה דקשה לי מהא דאיתא ביומא בסוגי' דמאכילין הקל הקל דפליג בתרומה וטבל דרבנן כגון בעציץ נקוב אי טבל חמירא או תרומה חמירא ולכאו' יש לתמוה מברייתא דפסחים דף מ"ח ממשקה ישראל מכאן שאין מביאין נסכים מן הטבל וכו' מוקצה שאיסורו דבר אחר וטבל איסורו מגופו ופריך הגמרא אי אמרת דאורייתא מה לי דבר אחר גרם לו ע"כ מפורש דטבל איסורו מגופו א"כ פשיטא דטבל חמירא דתרומה הי' איסורו מחמת דבר אחר מחמת שהוא זר דלכהן שרי [ומהא"ט מביאין נסכים מן המדומע כמו שכ' תוס' מנחות פ"ח דמיקרי ממשקה ישראל כמו שבארתי בה' אימ"ז] ולהנ"ל ניחא דבודאי במזיד אין לחלק בין דאורייתא לדרבנן דאדרבא שייך אחשבי' אבל בשוגג דל"ש אחשבי' לכן שפיר יש לחלק בדאו' קץ בי' ובדרבנן לא קץ בי' א"כ בחולה דלא גרע משוגג אין לחלק בין איסורו מגופו דאף באיסורו גופו לא אמרינן דקץ בי' ולא חמירא משאר איסור דרבנן לכן שפיר ס"ל אידך מ"ד דתרומה חמירא ואף דטבל איסורו מגופו היינו רק בדאורייתא יש לחלק כן אבל בדרבנן אין לחלק דהא חזינן דאם אכל בשוגג חייב לשלם אף באכל דבר שאיסורו מגופו.
בענין הפקר ב"ד הפקר שהבאתי בפנים קשה לי מגמרא דנדרים דף פ"ח המודר הנאה מחתנו ורוצה לתת לבתו אומר לה ובלבד שלא יהי' לבעלך רשות נשמע דאל"ה קני בעל ואף דנותן אח"כ להאשה הו' כנהנה הבעל א"כ למה צריך בהך דיכילנא למיפסלא כל גיטא דעלמא בגיטין דף כ' למיקני שיקנה הבעל הא כיון שקני בעל מצד מה שקנה אשה קנה בעלה אף שחוזר ונותן לה מדידי' קנתה לה אולם יש לומר הא בב"מ דף צ"ו אמרינן להיפך נימעל בעל הא לא ניחא לי' דליקני איסורא א"כ ה"נ כיון דאסור בהנאה לא ניחא דליקני איסורא מצד תקנת חכמים וא"כ נפ"מ דכתבה על איה"נ דידה דגט שכתבה על איה"נ כשר ובכהא"ג לא שייך שיקנה הבעל דלא ניחא לי' דליקני איסורא ולכן צריך חכמים לתקן בפירוש שיקנה בעל אלא דא"כ קשה גם בהאי דנדרים כיון דאסרו בהנאה לא ניחא בעל דליקני איסורא ונראה לחלק רק באיה"נ דאסור אכ"ע כמו הקדש אמרינן דלא ניחא לי' דליקני וכן באה"נ אבל מה שאסור רק עליו לא דלא ניחא דליקני.