מעשי למלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק יח
הלכה א
כל הקרבנות כולן בין קרבנות בהמה ועוף בין קרבנות מנחות וכו' וכן מצות עשה להיות אדם מטפל ומביא וכו'. הנה רבינו בפי"ד כ' דאם אמר הרי עלי עולה חייב באחריות עד שיקריב כמו שנדר ובמל"מ כתב דנשמע מזה דאף שבא ליד כהן לא נפטר מאחריות עד שיקריב ויקשה מנ"ל הא ונראה דיצא לרבינו כן מהא דאיתא במעילה דף י"ט דמי שהביא קרבן ממעות הקדש דלר"ש מעל כשהביא לעזרה ולר"י לא מעל עד שהקריבו ופירש"י דסובר ר"י דלא נפטר מאחריות עד שהקריב דהיינו זריקת הדם וכן יש להוכיח מר"ה דף ו' דמוקי חדא באמר ולא אפריש וחדא דאפריש ולא אקריב וצריכא דאי אשמעינן אפריש משום דלא קיימא לדיבורא אבל אפריש ולא אקריב אימא כל היכא דאיתא בגזא דרחמנא איתא ולכאו' יקשה איך אמר אפריש ולא אקריב דהי' לו לומר אפריש ולא הביאו לגזבר או ליד כהן לעזרה ומדקאמר ולא אקריב משמע דאפי' הביאו ליד כהן כל זמן שלא אקריב עדיין חייב לקיים דבריו דחייב עדיין באחריות וע"כ לומר דהא דאמר אימא כל היכא דאיתא בגזא דרחמנא איתא דהוא לרבותא דבודאי אי מסרו ליד כהן פשיטא דהו"א דיצא ידי נדרו אלא אפי' באפריש ולא הביאו לגזבר דבודאי ס"ד דלא יצא ידי נדרו כיון דמשהי' גבי' קמל"ן קרא דוהבאתם שמה דלא מיבעיא היכא דאפריש ולא הביאו ליד כהן דלא יצא דהא משהי' גבי' אלא אפי' היכא דאפריש והביאו ליד כהן כל זמן שלא הקריבו לא יצא ידי נדרו מקרא דוהבאתם שמה אך א"כ יקשה הא מקרא דוהבאתם שמה לא מוכח אלא דצריך להביאו ליד כהן לעזרה ומנ"ל באמת באם הביא אלא דלא הקריב דחייב וכן מקרא דתשא ובאת שמה אל המקום אשר יבחר ד' דדרשינן מזה דצריך לטפל להביאו לבית המקדש אפי' בקדשי חו"ל א"כ מנ"ל דעד שיקריבו דחייב בשלמא לפירש"י דמפרש ולא אקריב היינו שלא מסרו עדיין לגזבר או לכהן ניחא דהצריכותא היינו אף באפריש רק שלא מסרו לכהן דעובר יען דמשהי' גבי' ניחא וכן פירש"י כהא"ג בחולין דף קל"ז דאיתא התם ה"מ קדשי מזבח דמחוסר הקרבה ופירש"י להביאו לעזרה הרי דמפרש הקרבה הבאה לעזרה ניחא אבל לרבינו דמפרש ולא אקריב היינו הקרבה קשיא.
אולם יקשה דבערכין דף כ' וכן בזבחים דף ד' מפרש רש"י ג"כ כדברי רבינו דבערכין כ' איתא אר"ח בר רב לא שנו אלא דאמר דמי שור זה עלי עולה אל אמר שור זה עלי עולה כיון דאמר זה ומת א"ח באחריות עלי להביאו קאמר ופירש"י עלי לטרוח עד שיקריב מוכח דרש"י מפרש דעד שיקריב היינו הקרבה ממש.
וכן בזבחים ונרצה לו לכפר עליו ר"ש אומר את שעליו חייב באחריותו וכו' ואמר ר"י בר אבדימי מ"ט כיון דאמר עלי כמאן דטעון אכתפי' דמי ופירש"י כגון נדר דאמר הרי עלי עולה חייב באחריותו אם הפריש בהמה לנדרו אם מתה או נגנבה דהכי משמע אותו שעליו יקריב אותו ונרצה לו ועד שיקריבנו לא נרצה אלא נפטר את שאינו עליו כיון דאמר הרי זו עולה ויש לתמוה הא ר"ש ס"ל במעילה דמיד שהביאו לעזרה מעל א"כ למה פירש"י דתליא בהקרבה הא בהביאו לעזרה ומסרה ליד כהן סגי וכמו שנראה באמת דעת תוס' בחולין דף כ"ד דאם מסרה ליד כהן יצא מידי חיוב אחריות כמוש"כ במל"מ פי"ד מהלכות אלו.
ועוד יותר יש להקשות דהנה הא דחייב לטפל בו עד שיבאנו לעזרה כבר בארנו דילפינן מקרא דונדריך תשא ובאת וכו' והנה טיפול לא שייך רק עד שיבאנו לכהן דמה טיפול שייך לאחר שמסרה ליד כהן א"כ עכ"ח הא דאמר הרי עלי אתי להוסיף חיוב אחריות אם ימות דמצד טיפול אינו חייב רק כל זמן שבעיני' אבל אי מת ל"ש שיחייב בטיפול ע"ז צריך קבלת אחריות שמחייב עצמו להביא אחר אבל אם אמר שור זה עלי עולה דאין חייב באחריותו אם מת א"כ מה שהוסיף בנדרו ע"כ רק מה שדעתו דמה שחייב בטיפול מצד הדין מקבל עליו בתורת נדר דאתי האי זה וממעט מקבלת אחריות כשמת אבל מוסיף עליו לקבל בנדר מה שחייב מצד הדין אבל אי אמרינן כשיטת רבינו דהרי עלי כונתו לקבל באחריות עד שיקריב א"כ כשמפרש הרי זה עלי דכונתו להתנות שלא יתחייב באחריות א"כ האי עלי דקאמר מאי פירושו דל"ש לפרש עלי להביאו לטרוח עד שיקריב דהא כ"כ דל"ש טיפול וטירחא אחר שמסר ליד כהן ונראה ליישב דהנה במנחות דף ק"ח אמרינן האומר עלי עולה שאקריבו בבית חוניו אם הקריבו יצא ומפרש רבא דהאי אדם לדורן נתכוון אמר אי סגי בבית חוניו טרחנא טפי לא בעינא לאיצטעורי ופירש"י לא חל עליו שם עולה מעתה קשה בשלמא אי מפרשינן הרי עלי שמקבל אחריות אם ימות עד שיקריבנו בעזרה א"כ זה שאמר הרי עלי להקריב כל זמן שלא פירש הדיבור להקריב שמחייב עצמו באחריות עד שיקריבו ממש עדיין לא קיבל עליו בנדר לכן שפיר מצי להתנות דאין מחייב עצמו עד שיקריבנו במקדש אלא בבית חוניו אבל אי אמרת כשאמר הרי עלי דמקבל אחריות רק עד שיבאנו ליד כהן א"כ כשאמר הרי עלי עולה כבר קיבל עליו אחריות ונגמר הנדר דאם ימות טרם שימסור ליד כהן יהא חייב באחריות א"כ כשאמר אח"כ עד שיקריבנו בבית חוניו הרי הו' חזרה ממה שאמר בתחילה הרי עלי דבזה כבר נגמר הנדר שמחייב באחריות אם ימות ולא מצי לחזור דבהקדש תוכ"ד לא כדיבור דמי.
אולם גם לפירוש רבינו לא ניחא דהא דמפרש בגמרא הטעם דהאי גברא הכי קאמר טפי לא בעינא לאיצטעורי התינח אי אמרינן דהרי עלי כונתו עד שיבאנו לעזרה וימסרנו ליד כהן מקבל עליו באחריות אם ימות א"כ נכלל בדבריו גם החיוב הטיפול שלא לבד שמחייב עצמו בנדר לטפל ולהביאו לעזרה אלא אף גם זאת שאם ימות יתחייב להביא אחרת א"כ שייך לומר כשמפרש דבריו עד שיקריבנו לבית חוניו דקאמר דטפי לא בעינא לאיצטעורי ולטפל אבל אי אמרינן כפירוש רבינו דהרי עלי כונת חיוב אחריות עד הקרבה ואין בכלל דבריו כלל חיוב הטיפול דלזה אין צריך כלל נדר דהא בכל קרבן מחויב לטפל ולהביאו לעזרה א"כ דאין בכלל דבריו חיוב הטיפול איך שייך לומר דטפי לא בעינא לאיצטעורי דבלשון הרי עלי לא קיבל כלל עליו חיוב הטיפול דחיוב הטיפול אין מכח הנדר אלא מדין שחייבה התורה בכל קרבן שנדר ע"כ ליישב זה נאמר דהנה איתא בערכין דף ל"ב אר"ש מנא אמינא לה האשה שיש עלי' לידה או זיבה מביא המעות ונותנת בשופר וטובלת ואוכלת לערב מ"ט לאו משום דאמרינן חזקה שליח עושה שליחותו ורב נחמן התם כדרב שמעי' דאמר ר"ש חזקה אין ב"ד של כהנים עומדים משם עד שיכלו כל מעות שבשופר מעתה התינח אי חזקה שליח עושה שליחותו מיד כשמסר לכהן ל"ש שום טיפול אבל אי אמרינן כדרב נחמן דבשל תורה אין חזקה שליח עושה שליחותו וכן פסק רבינו בפ"ד מתרומות א"כ אף שמסר ליד כהן עדיין שייך טיפול א"כ כשאומר הרי עלי נכלל בדבריו שמקבל בנדר לטפל בו עד שיקריבנו ולא יסמוך על הכהן שמסר לידו א"כ כשאמר הרי עלי מקבל עליו שני דברים לטפל עד שיקריבנו וגם אם ימות והא חייב להביא אחרת עד שיקריבנו א"כ כשאמר הרי עלי להקריבו בבית חוניו שפיר שייך לומר דטפי לא מקבל עליו לאיטרוחי לטפל להביאו לעזרה א"כ יש מזה הוכחה לשיטת רבינו מכח קו' ראשונה דאי אמרת דהרי עלי משמע דרק מקבל אחריות עד שיביאו לעזרה א"כ כבר נתחייב באחריות אם ימות להביא אחר ונגמר כבר הנדר איך מצי לחזור ולומר להקריבו בבית חוניו הרי כבר קיבל עליו להביאו לעזרה דאין בכלל כונת הנדר שמקבל עליו להקריבו אלא להביאו לעזרה ולמסרו ליד כהן א"כ מה שמפרש אח"כ להקריבו הוא מילתא אחריתא והו' חזרה מנדר שכבר קיבל עליו כיון שמסיים דבריו להקריבו בבית חוניו ובתוך כ"ד ג"כ לא מהני חזרה בהקדש אעכ"ח כשיטת רבינו דעלי היינו עד שיקריב [והנה בטה"ק ריש זבחים האריך והעלה דעלי היינו שמקבל עליו בנדר לטפל עד שיבאנו לעזרה דמה שחייב מה"ת מקבל עליו בנדר ולדעתי יקשה לדבריו מנ"ל כלל שקיבל עליו אחריות כשימות דילמא הרי עלי כונתו רק לקבל עליו בנדר מה שחייב מה"ת בטיפול קרבנו] ודו"ק.
הנה כ"כ דעת ר"ש במעילה דלכשיבוא לעזרה פטור מאחריות דרק מצוה עליו לטפל להביאו לעזרה ולפי"ז קשה לי הא דמוקי בב"ק וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש בשוחט תמימים בפנים דהו' שחיטה ראוי' ופריך א"כ חזרה קרן לבעלים יקשה דע"כ גנב ממנו קודם שהביאו לעזרה דלאחר שהביאו לעזרה הא כבר נפטר מאחריות ופטור מדו"ה לשלם לבעלים וע"כ בלא הובא עוד לעזרה גנב ממנו א"כ מאי פריך חזרה קרן לבעלים הא חסרו מצות טיפול לעזרה וגם מצות סמיכה א"כ הרי חוטף מצוה מחבירו ג"כ חייב לשלומי המצוה שביטלו ממנו א"כ אין כאן חזרה קרן לרשות בעלים דאדרבה מגלגלין עליו את הכל כדאיתא בב"ק דף כ' דכיון דחייב לשלם שחרוריתא דביתא שהפסידו חייב לשלם כל מה שנהנה אף שלא חסרו מידי.
שוב ראיתי במר"ם שיק חאו"ח סי' נ"ז שהק' אהא דאמרינן חזרה הקרן לבעלים מ"ש מחוטף דצריך לשלם וכ' ליישב לפמש"כ בחס"ו חיו"ד סי' רצ"ה לחלק בין מצוה שמוטל על כל ישראל בין מצוה שמוטל על הבעלים דכהא"ג לא מצי לחטוף דעלתה המצוה לבעלים לכן בקרבן עלתה לבעלים בהא מתורץ קושיתנו ג"כ כיון דזה המצוה לטפל בקרבן רק על הבעלים מוטלת גם מצוה זו ל"מ להפסיד ועלתה מצות טיפול שטפל בה הגנב גם אל הבעלים.
שהוא מטפל בהם עד שיביאם לבית הבחירה. ולכאורה יש להקשו' אמאי צריך להביאו לעזרה ולא סגי בשהביא להר הבית כדתנן גבי ביכורים דהוא חייב באחריותו עד שהביא לה"ה והא בביכורים ג"כ כת' יביא בית ד' אך הנה בתויו"ט שם כתב דבאמת הר"ה לאו דוקא אלא הכונה לבי"ה דהיינו העזרה אלא דקשה לפי"ז דבירושלמי פ"ג דסוכה איתא דלולב ניטל כל ז' בה"ה אף דכתיב ושמחתם לפני ד' וכן גבי מורא מקדש כתב רבינו בפ"ז מבהב"ח דהיינו נמי בה"ה אולם מיומא ד' כה' מוכח דהא דכת' בית אלקים נהלך ברגש דהיינו בעזרה ולא בה"ה.
והנה רש"י בקידושין ד' נז' פירש מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור דכיון דקדשים אין להם היתר אלא ע"י זריקה וכיון שנשח' בחוץ אין דמן נזרק ממילא אין לו היתר והוקש' תוס' הא זריקה מוציאה מידי מעילה אפ"ה קיי"ל קדשים שמתו יצאו מידי מעילה ונרא' ליישב דהנה בנדרים ד' יב' בהא דמסיק דבעיקרו קמתפיס כתב הר"ן וז"ל באיסורו שהי' קודם זריקת דמים ואיכא דקשי' לי' אפת"ל דבהתירא קמתפיס כלומר שיהי' כזה ממש דמחית קמי' אכתי ליתסר דהא אסור לטמאים מחמת נדרו ולדידי' ל"ק דאם מחמת נדרו ראוי' היא שיהי' אסור לכל דהוא אקדשי' ואסרו אכ"ע אלא דבתר זריקת דמים פקע לי' נדרו ואיסורא דטמאים ודחזה ושוק לזרים לא משום נדרא הוא דא"ה הי' אסור לכל אלא איסורא הוא דרמי רחמנא עלי' עכ"ל לפי"ז יש בכל קדשים ב' איסורים חדא מחמת נדרו וחדא מחמת מה דרמי רחמנא איסורי' עלי' והנה איסור מעילה הוא ג"כ איסורא דבא מכח נדרא דהא אפילו בקונמות איכא למ"ד דאיכא מעילה ואיסור זה פקע ע"י זריקה אבל יש בו עוד איסורא דרמי רחמנא עלי' ואיסור זה לא פקע עד אחר הקטרת אימורים כדאיתא בפסחים דף נ"ט והנה בקדשים שמתו יצאו מידי מעילה דהיינו דהאיסור דבא מכח נדרא פקע כשמתו אבל איסורא דרמי רחמנא עלי' עד שיקטיר אימורים זה לא פקע עד שיזרוק ויקטירו אימורים ורש"י דנקט עד שיזרוק היינו תחילת הקטרה ושפיר כתב דכיון שלא נזרק נשאר באיסורא דהיינו איסור תורה דרמא רחמנא עלי' עד שיזרוק דמיו ויקטירו אימורים.
וכן מוכח מדברי רבינו בפי"ח מה' פסהמ"ק שכתב והאימורי' מתירים את הבשר לאדם ובמל"מ הקשה הלא כתיב הדם ישפך והבשר תאכל משמע זריקה מתיר הבשר ולפמש"כ א"ש דהקטרה מתיר איסורא דרחמנא דהזריקה אינה מתרת אלא האיסור שבא מכח נדרו.
והנה במה שהקשו התוס' בקידושין הא קדשים שמתו יצאו מידי מעילה אף דזריקה לא התירה נראה ליישב דהנה לכאו' הו' כל שחיטה שינוי כדמוכח בב"ק ס"ח א"כ יצאה לחולין ואמאי תהא אסורה באכילה אך יש לומר דהא בש"ח חייב בהעלה ג"כ כדאיתא בזבחים ר"פ השוחט והמעלה א"כ אי אמרת דהו' שינוי ויצא מידי מעילה והו' דחולין איך יהא חייב אהעלה הא פקע שם קדשים מיני' לפי"ז שוב שפיר אסור באכילה דאין זריקה מתרת ולא יקשה מקדשים שמתו דשאני התם דיצא מידי מעילה מטעם שינוי דאין לך שינוי גדול מזה אבל שחיטה עכ"ח דלא חשוב שינוי די"ל מדחייב אש"ח מזה גופי' מוכח דא"י מידי מעילה דבהכי חייבה רחמנא וכמוש"כ תוס' ב"ק דף ע"ז ולפי"ז יש להביא ראי' לפירש"י מהא דאיתא במעילה דף י"ט קדשי מזבח תמימין ונעשו בע"מ ועבר ושחטן רבי אומר יקריבו וחכ"א יפדו ופירש"י משום דס"ל דהכל הי' בכלל העמדה והערכה והא לא אפשר בהעמדה דהא מתו הלכך יקברו והואיל לית לי' פדיון הלכך יש בהן מועל אחר מועל וחכ"א יפדו דס"ל דל"ב העמדה והערכה וכיון דקדושת דמים נינהו דאית להו פדיון אין בהם מועל אחר מועל א"כ מוכח דאפי' בבע"מ ל"א דהשחיטה גופי' מוציאה מידי מעילה דהו' שינוי ע"כ משום דלהכי קיימי כמו בש"ח וא"כ עכ"ח לא דמי לקדשים שמתו [ובשמ"ק במעילה תמה באמת איך מצינן לומר דיש מא"מ לאחר השחיטה הא הו' כמו קדשים שמתו שיצאו מידי מעילה כיון דל"ח למידי והכי נמי למאי חזיא כיון דאין להם פדיון ואמנם לרש"י לשיטתו ניחא דסברתו הפוכה דקדשים שמתו זהו גופא שינוי ויצאה מידי מעילה אבל שחיטה ע"כ אין בו דין שינוי להוציאה מידי מעילה א"כ נשאר בקדושתו ושוב אין לו פדיון רק בהוה"ע והכא א"א בהוה"ע ע"כ יש מועל אחר מועל עכ"פ רש"י לשיטתו יש לו ראי' מהך דמעילה דיש בו מועל אחר מועל ודו"ק.
בטעם איסור שחוטי חוץ מבואר בקרא משום שלא יזבחו זבחיהם לשדים ומבואר במדרש יען שישראל הי' נמשכים אחר עבודת אלילים ע"כ ציוה עליהם שיבואו אל פתח אוה"מ להקריב בפנים והנה רבינו בספרו מורה נבוכים למד מזה שזה עיקר טעם הקרבנות שלא ימשכו אחר ע"ז אבל הרמב"ן טען עליו שיש בזה טעם אחר שבא להשלמת האדם וכבר כתב רבינו גופא בסוף ה' מעילה שהוא חוק וכבר בארנו דבריו בהקדמת ספרי בחלק ראשון לכן נראה דהענין כך בודאי לגבי אותו דור שיצאו ממצרים הי' זה עיקר הטעם כדי שלא ימשכו עוד אחר ע"ז אבל לדורות הבאים בודאי עיקר הטעם כמוש"כ הרמב"ן שהוא בא להשלמת האדם ונראה דהדבר מבואר בקרא דכתיב דבר אל בני ישראל זה הדבר אשר ציוה ד' וכו' אל פתח אוה"מ לא הביאו וכו' למען אשר יביאו בני ישראל וכו' ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זובחים אחריהם חקת עולם לדורותם ואליהם תאמר ואל פתח אוה"מ לא יביאנו וכו' ויש לתמוה טובא דבגמרא דב"ב קי"ח איתא דכל היכא דכתיב זה הדבר אינו לדורות רק בש"ח דכתיב חקת עולם לדורותיכם יקשה א"כ למה כתיב זה הדבר ואי משום גז"ש הא אפשר ללמד גז"ש בתיבה אחרת וכן כפילות הפרשה ואליהם תאמר צריך פירוש ורבינו דרשו מזה דאתי לעירוב פרשיות ויקשה אכתי הו' מצי למיכתב ואיש איש דו' מוסיף על ענין ראשון ולכן נראה דפשטות הקרא אתי ללמד דמצוה זו לשעה ולדורות נאמרה אבל לא מטעם אחד דזה הדבר אשר ציוה ד' לדור ההוא שיצא ממצרים שאם לא יביא אל פתח אוה"מ חייב כרת משום שלא ימשכו אחר ע"ז שלא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אמנם לדורות הבאים שכבר משכו ידם מע"ז לאלו הדורות הוא חקת עולם כמוש"כ רבינו בסוף ה' מעילה שכל הקרבנות הוא חוק לכן אליהם לדורות הבאים תאמר סתם דאיש איש ואל פתח אוה"מ לא יבאנו ונכרתה ולא תגיד לכם הטעם כדי שלא יזבחו את זבחיהם לשעירים כי לדורות הבאים שכבר משכו ידם ולבם מע"ז אין זה הטעם משום שלא יזבחו את זבחיהם אלא חק כחקת התורה שבאה להשלמת בני ישראל ובזה א"ש שהצריכה התורה שני פרשיות.
וכן מ"ע לכל אדם מטפל ומביא קרבנות בהמה. ובלח"מ הקשה למה כתב קרבנות בהמה אולם יש לומר דממקומו מוכרע דהא כתיב בהאי קרא ועשית עולותיך הבשר והדם וכו' והבשר תאכל וידוע דשלמים לא משכחת בעוף ולא שיירי מנחות נאכל לבעלים והתורה אמרה קדשיך הדומים לזבחיך דהיינו עכ"פ מין זבחיך דהיינו בהמה וכן מוכח משמעתין דתמורה דדרשינן רק קדשיך אלו תמורות אשר יהי' לך אלו הולדות תשא ובאת שמה יכול יכנסנו לבית הבחירה ת"ל ועשית עולתיך הבשר והדם הרי לך בהדיא דקרא איירא בתמורות וולדות דצריך לטפל בהם ובעוף מנחות לא שייך כלל זה וכן בספרי שהובא בתוס' שם בד"ה אפי' וז"ל רק קדשיך מכאן שמביאין קדשים מבחוץ לארץ יכול אף בכור ומעשר כן ת"ל רק מרבה אני את אלו שאין להם פרנסה במקומן דאינן נאכלין במומן בחו"ל הרי לך דדריש רק לבהמה דאין תמות וזכרות בעופות ומשו"ה כ' רבינו שפיר קרבנות בהמה.
מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בקדשי חו"ל שהוא מטפל בהם עד שיביאם לבית הבחירה הנה מבואר במעיי"ח דלא דוקא בבהמת חו"ל אלא אדרבא לרבותא נקט בהמת חו"ל והנה דבר זה אפי' בנדבה נמי דרק חילוק יש בין נדבה לנדר דמה דבנדבה צריך לעשות קיבל עליו בנדר בהרי עלי ולכן בנדבה ג"כ צריך לטפל להביאו לעזרה אמנם הא פשיטא דעכ"פ צריך להודיע לגזבר ולכהנים כי קרבן יש לו בביתו דאם לא יודיע וגם הוא לא יטפל בו א"כ איך יבוא לידי הקרבה לפי"ז יש לתמוה אפירש"י בנדרים ט' דכ' דבנדבה לא שייך בל תאחר דבגזא דרחמנא איתא הא עכ"פ צריך לטפל ולהביאו לעזרה אך כבר תמה בפי"א בתשובה דבגמרא דר"ה מבואר גם בנדבה באפריש ולא אקריב עבר בב"ת ותי' דכונת פירש"י אם נאבד א"ח להביא אחר ע"כ ליכא תקלה דבל תאחר א"כ ניחא גם קושיתנו דרק חייב לטפל כשהוא עומד אבל בנאבד לא שייך זה.
במשל"מ פי"ד מה' אלו הקשה כיון דכשהביא לעזרה יצא ידי נדרו דרק חייב לטפל עד שיביאו לעזרה וכמוש"כ תוס' חולין א"כ הא דתנן נשחטו שלא לשמן כשרים ולא עלו לבעלים לשם חובה וחייבין להביא אחרת הא כבר יצא ידי נדרו משבא לעזרה ונראה ליישב לפמש"כ הרשב"א בגיטין דף נ"ד דלכן אין נאמן לומר דנתפגלו כיון דמסר לידו יש לו דין שומר ע"כ אין נאמן לומר ששינה ופשע בשמירתו לפי"ז הבעלים כשהפריש קרבן הנה יש עליו שני מיני אחריות מצד נדרו ומצד שומר דמיד שהפריש נעשה שומר עליו וכשמביאו לעזרה יצא ידי חובת נדרו מה שקיבל עליו להביא קרבן אבל מה שחייב באחריות מצד שומר דהו' שומר של גבוה אף דלקדשים אין דין שומר אבל בפשיעה חייב מזה לא נפטר כשהביאו לעזרה דזה הו' שומר שמסר לשומר ונעשה הכהן שומר דילי' וכששחט שלא לשמה א"כ אי הוא או הכהן פשעו בשמירתו ע"כ הוא חייב באחריות מצד שומר ולכן שפיר קתני דלא עלו לבעלים לשם חובה ובזה יש ליישב קו' התוס' שם למה נקט שנזבחו שלא לשמן ולא נקט בשאר עבודות שעשאו שלא לשמן להנ"ל יש לומר דבשאר עבודות כיון שלא נעשה הבעלים שומר לגבי הקדש דמיד שנשחט יצא גם חיוב שמירתו א"כ אם קיבל הדם שלא לשמו אין חייבין הבעלים להביא אחר לכן רק בשחיטה קמל"ן דלא עלו לבעלים לשם חובה וחייבין להביא קרבן אחר וא"ש.
וראי' לדברינו מבב"ק ע"ו דפריך והא חסרה קרן לבעלים ומשני רי"ו בשוחט תמימים מבפנים שלא לשם בעלים מוכח דבשחט שלא לשמה אין כאן חזרה לבעלים משום דבעלים לא מפטרה במה שהובאה לעזרה [ואין לומר דהא"ט דבעלים לא הובאו בעצמן ז"א דבודאי ניחא להו שיבואו לעזרה על ידי מי שהוא כמוש"כ הר"ן בנדרים דף ל"ו דכיון שנאבד דעת הבעלים שכל כהן שירצה להקריב יקריב].
אולם לפי"ז יקשה מהא דמשני שם בנשפך הדם וקשה כיון שהוא באה לעזרה ונשחטה כבר יצאו ידי אחריותא א"כ חזרה קרן לבעלים וא"ח באחריותא.
ובהא דחייב לטפל ניחא לי ליישב מה שהקשו בתוס' פסחים דף מ"ז אפירש"י דפ"ח קדוש קדושת בדה"ב חייב משום מעילה א"כ במכות דף כ"ב דמוקי המשנה בבכור דאין לו שאלה הוה לי' להקשות מחמור הקדש דישנו בשאלה ונראה דבחי' הריטב"א הקשה אמאי לא משני במסרה ליד גזבר דלית לי' שאלה ונראה דבקדשי מזבח דחייב לטפל להביאו לעזרה לא מהני מסירה ליד גזבר לאפקועי טיפולו ממילא אית לי' שאלה כמוש"כ בפנים אבל בפ"ח דא"ר למזבח רק לקדשי בדה"ב אז יש לומר דבאמת במסרה ליד גזבר אין לו שאלה עוד ולכן לא מצי להקשות מפ"ח דיש לומר במסרה ליד גזבר רק מוקי בבכור בהמה טהורה דאין לו שאלה ודו"ק.
וניחא לי נמי מה שהקשו אדברי רבינו בפ"א מה' בכורות דמצות בכור נוהגין בין בארץ ובין בחו"ל אלא דהן כחולין גמורים ואם נפל בו מום נאכל במומו והראב"ד תמה עליו דהוא טעות אבל ניחא כיון דעיקר מצותו להביאו לעזרה ובזה נכנס לרשות גבוה והכהנים משולחן גבוה קזכו אבל בכור בחו"ל שא"ח להביאו ולטפל עמו לעזרה ע"כ אין קדוש כלל רק דבעי מום להתירו באכילה דזה הכשירו דבלא מום אין רשאי לשחטו בחוץ וכדאמרינן למ"ד בשר תאוה הי' אסור להם רק ע"י מום הוה רשאי לשחטו אף דבשר תאוה ג"כ לא הוה קדוש גמור דל"ה חייב לטפל להביאו לעזרה רק השחיטה הי' אסור בחוץ בלא מום דע"י מום הוה רשאי לשחטו כמבואר בתוס' חולין י"ז ואין לומר דהכא לרע"ק קאי ור"ע הא לית לי' דבשר תאוה הי' אסור להם כבר גילה רבינו בפ"ד מה' שחיטה דעתו דלר"ע תרתי אית לי' דבשר תאוה הי' אסור ולא הוה שרי רק ע"י נחירה ושפיר יש לומר כסברתינו.
הבאתי בפנים פלוגתא דר"י ור"ש אי כשהביא לעזרה כבר פטור מאחריותו נראה דתליא זה אי אמרינן הני כהנים שלוחי דידן נינהו אי שלוחי דרחמנא לפמש"כ החס"ו פ' ויקרא דאיסור הקרבהו לפחתיך תליא אי אמרינן שלוחי דידן ליכא משום הקרבהו לפחתיך דהא אין ניכר בשעת הקרבה אבל אי שלוחי דשמיא האיסור המסירה ליד כהן ושליח דשמיא למסור לו פיסח ועיור א"כ גם פלוגתא דר"י ור"ש בהא תליא אי אמרינן שליח דשמיא מיד שמסר ליד כהן בעזרה פטור מאחריותו אבל אי כהנים שלוחי דידן לא יצא מאחריותו דהא שליח כמותו והוא עדיין ברשות הבעלים ע"כ אין פטור מאחריותו רק אחר זריקה.
והנה יש להקשות טובא מהא דתנן כהנים שפיגלו במקדש דחייבין לבעלים דלא נפטר בהבאה וגם הקו' הנ"ל מבב"ק ע"ו מנשפך הדם וקשיא דהרי הבעלים נפטרו מאחריות כשהביאו לעזרה ול"ה קדשים שחייב באחריותן ופטור מדו"ה ולכן נראה כמוש"כ במק"א דע"י חיוב אחריות קרינן בי' וגונב מבית האיש דהו' כאלו רשותו קנוי להמפקיד וכל זה שייך קודם שהביאו לעזרה אבל כשהביאו לעזרה א"כ אין עוד ברשותו ולא קרינן בי' וגונב מבית האיש אף שעדיין חייב באחריות היינו כשאין עוד בעין כגון שנשפך הדם דחיוב אחריותא זה לא פקע ממנו וחייבין להביא אחרת ע"כ חייבין לשלם להבעלים וכן כהנים שפיגלו משלמין לבעלים וגם בגניבת הגזבר חייב לשלם לבעלים כיון שחייבין להביא אחרת דו"ק.
בדברי רש"י קידושין נ"ז דאיסור שקודם זריקה לא אזיל והקשו בתוס' הא קדשים שמתו יצאו מידי מעילה לכאו' לא קשה מידי חדא דהא קדשים קודם זריקה מהני שאלה כמוש"כ תוס' כריתות דף י"ג דעד אחר זריקה מהני שאלה וכן דעת רשב"ם בב"ב דף ק"כ דמהני שאלה בש"ח עכ"ח דלא פקע הקדושה לגמרי אולם הנה רש"י גופי' בזבחים דף קי"א כתב דבש"ח אין מועלין דהו' כקדשים שמתו דיצאו מידי מעילה אלא דלפי"ז יקשה מ"ט באמת מהני שאלה בש"ח ונראה דתוס' בב"ק ע"ו הוק' דנימא בכל ש"ח דליפרקינהו ויהא שחיטה ראוי' למ"ד דל"ב העו"ה ותי' דמום שלאחר שחיטה לא מהני לפדות עלי' והנה על תי' של תוס' יש להקשות לפמש"כ תוס' בריש חולין דף ב' דמפרכסת הרי הוא כחי' א"כ הו' מום מחיים כמו למ"ד דבעי העוה"ע ולא מהני פדיון לאחר שחיטה אבל בעודו מפרכסת מהני פדיון א"כ לא הועילה תוס' בתי' כלום אלא דלפי"ז למה הקשו גם למ"ד דבעי העוה"ע עכ"פ בשעת שחיטה דעדיין מפרכסת איכא העוה"ע ובר פדיון א"כ הו' שחיטה ראוי' ע"כ נראה דבאמת היכא דהי' מפרכסת לאחר שחיטה מהני פדיון וה"ה דמהני שאלה אבל אי מתה מיד ולא פרכסה כלל דלא משכחת פדיון ליתא בשאלה והו' כמתה ואין בו מעילה ונתיישב סתירת דברי רש"י על נכון.
הנה במאי דפירש"י דלכך ש"ח אסור באכילה משום דלא הותר ע"י זריקה נראה לי שזה שיטת רש"י בזבחים דף ד' הא דפריך היכא דשחט שלא לשמו לפסול וז"ל שהרי לא נעשו כהלכתן ואין זריקתן מתרת בשרן לאכילה ותוס' תמהו הא ליכא שינה הכתוב לעכב להנ"ל ניחא דכונת קו' הגמרא דבהא אין צריך שינה לעכב אלא כיון דעכ"פ לא נעשה כהלכתן אין הזריקה מתרת מה שכבר אסור מקודם זריקה והנה בחולין דף פ' איתא דלר"ש שחיטת קדשים ששא"ר דלא מזדרק דם לא חזי לאכילה וקשה לי מזבחים דף ל"ו אמר רבא תדע דבשר לפני זריקה לא חזי וכי מחשב בי' מיפסל ולא הוא התם זרק ומיחזי הכא לא מיחזי כלל וקשה לי אכתי מוכח הא דינא מדר"ש דס"ל ששא"ר ל"ש שחיטה דבעינן ראוי' בשעת שחיטה א"כ איך משכחת פיגול הא לא חזי בשר לאכילה ולא שייך לומר דזרק ומיחזי כיון דבעינן מיחזי בשעת שחיטה א"כ לא מיפסל משום פיגול.
הלכה ג
וכן השוחט קדשים חוץ לעזרה וכו'. ז"ל רבינו בפ"ב מה' שחיטה בכ"מ מותר לשחוט חוץ מן העזרה שאין שוחטין בעזרה אלא קדשים אבל החולין אסור וכו' וכן הוא אומר בבשר תאוה כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ד' וזבחת מבקרך מצאנך ואכלת בשעריך הא למדת שאין שוחטין בשר תאוה אלא חוץ למקום העזרה וזה שנשחט חוץ למקום הוא שמותר לאכול בכל השערים אבל השוחט חולין בעזרה אותו הבשר טהור ואסור בהנאה וכו' ודברים אלו דברי קבלה הם וכל האוכל כזית מבשר חולין מכין אותו מכות מרדות וכתב הכ"מ דמזה משמע דסובר חולין בעזרה לאו דאורייתא והקשה דהא מסקנת הגמרא דקידושין דלכ"ע חולין שנשחטה בעזרה דאורייתא ובלח"מ הקשה אפי' אי נימא דסובר באמת דהו' דאורייתא דהביא הדרשא דכי ירחק משמע דהוא דאורייתא יקשה להיפוך הא רבינו פסק בפ"י מע"ז כר"י דמוקי קרא דנבילה לדברים ככתבן א"כ צריך אותו למעט כל איסורין שבתורה ובספר עצמות יוסף הקשה להיפוך דהא רבינו פסק בפ"ח מה' מא"ס דכ"מ דכתיב לא תאכלו איה"נ במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כמו שפרט לך בנבילה א"כ משמע דסובר כר' אבהו ואותו לחולין בעזרה ורבינו סותר עצמו דב"ה עכו"ם משמע דסובר לדברים ככתבן מדכתב אבל נותן הוא לגר תושב שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי במכירה ולא בנתינה והנה בשעה"מ כתב ליישב דרבינו מפרש דלמ"ד דצריך אותו לאיסור הנאה חולין בעזרה לאו דאורייתא היינו לאיסור הנאה כדמפרש רש"י בפסחים אבל באכילה ס"ל דאסור מוכי ירחק ובאכילה אסור מה"ת דוכי ירחק לא נשמע איה"נ דרק לר"מ דאתי אותו למעט חולין בעזרה משמע דגם בהנאה אסור ותמוה לי דהא מפורש בפירש"י בפסחים דגם לר"מ ילפינן מוכי ירחק וכו' וכי ירחיב אסור חולין בעזרה רק כיון דליכא לאו מפורש בעינן קרא אותו דשאר איסור מחיצות מותר מובשר בשדה טרפה דאתי לאיסור יוצא זה מותר בהנאה אבל איסור מחיצות דחולין בעזרה אסור בהנאה א"כ עדיין קשה כיון דרבינו יליף מוכי ירחק יהא אסור בהנאה ג"כ כמו שאר אסורין דאסור בהנאה וא"כ איך כתב השעה"מ דכיון דרבינו יליף מוכי ירחק ממילא מותר בהנאה דהא דר"מ ס"ל דאסור בהנאה היינו מקרא דאותו דהא ר"מ יליף איסור אכילה מוכי ירחק לא מאותו.
ע"כ אני אומר ליישב שיטת רבינו באופן אחר רק תחילה אקדים דזה שכתב רבינו בפ"י מ"ה עכו"ם דכתיב לגר אשר בשעריך תתננה משום דפסק כר"י כבר כתבו אחרונים דא"כ הי' לו לכתוב בגר בנתינה דוקא אבל זה שכתב לנכרי במכירה לא בנתינה היינו משום דכתיב לא תחנם א"כ באמת ס"ל לרבינו כר"מ וכמו דסובר ר"א דילפינן איסור הנאה מנבילה עד שפרט לך הכתוב כמו בנבילה א"כ באמת ילפינן חולין בעזרה מוכי ירחק ומקרא דאותו והא דכתב רבינו דאסור מדרבנן היינו לענין איה"נ לבד אבל אסור אכילה היא מה"ת רק דיקשה מ"ט מותר בהנאה מה"ת כיון דיליף מוכי ירחק ומאותו זה נראה ליישב על נכון דהנה בחולין דף פ"ד איתא ג"כ האי שמעתתא דקידושין ושם איתא דר"ש דס"ל השוחט טריפה חולין בעזרה מותר בהנאה אבל אין מטמא משום נבילה דהו' אמינא כיון דמותר בהנאה דלא שחיטה הוא כלל יהא מטמא משום נבילה קמל"ן דמטהר מידי נבילה ובלב אריה וכן בח"ס תמהו דמאי סברא איכא בזה הא אדרבא אי אמרינן דמותר בהנאה דלאו שחיטה וליכא משום חולין בעזרה א"כ אין מטמא ובח"ס הקשה אמאי נקט חולין בעזרה הא הו' מצי למינקט שחט טרפה או"ב דפטור אפ"ה אין מטמא אף דלאו שחיטה כלל וכל הדבר צ"ע מצד הסברא כיון דחולין בעזרה גופי' פשיטא דאין מטמא וכן משום טרפה אין מטמא אטו משום דאיכא שני איסורין יהא מטמא כנבילה והוא פלא.
אך נראה ליישב דהנה בנוב"י תניינא סי' ט' העלה דלר"ש דסובר שחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה וגם סובר כרבא דאעל"מ א"כ שחוטי חוץ וחולין בעזרה דהו' שחיטה שאינה ראוי' וגם עבר אמימרא דרחמנא הו' נבילה ומטמא והביא ראי' מגמרא דחולין דף פ' דקאמרי בגמרא מכדי ש"ח וחולין בעזרה הו' ששא"ר א"כ קמא מיקטל אין חייב משום או"ב אשני ותמוה אמאי קאמר דמיקטל קטלה אטו משום דשחיטה שאינה ראוי' לש"ש הו' כמיקטל הא שוחט הטריפה ג"כ שחיטה שאינה ראוי' ול"ה כמיקטל קטלה להנ"ל ניחא בשלמא טריפה ששחטה ליכא איסור לשחטה אדרבא מצוה איכא כיון דמטהר מידי נבילה כמוש"כ הרש"ל ומובא בש"ך ובטו"ז סי' י"ח אבל בש"ח ובחולין בעזרה דאיכא איסור אמרינן אעל"מ והו' נבילה והנה זה דבר חדש מאוד דנאמר דגמרא סמך אהא דאעל"מ דלא נזכר כלל בגמרא ע"כ אני אומר במקצת כנוב"י אבל במקצת נראה לי דלא כדבריו דבשאר איסור שחיטה כמו פסח תקרובת ע"ז ל"ה כנבילה רק בש"ח ובחולין בעזרה הי' כנבילה מסברא דאעל"מ ומקרא דדרשינן במקום שאתה אוכל אתה זובח ובמקום שאין אתה זובח אין אוכל זהו משמעותי' שפיר דהו' נבילה דהא כהא"ג דרשינן לענין שחיטת עכו"ם דהו' נבילה [וגם רבינו מודה לזה כמוש"כ ש"ך סי' ב' בספרו הארוך וכן בנפלה סכין ושחטה כדרכה איתא במשנה דפסולה דמה שאתה זובח אתה אוכל ומה שאי אתה זובח אין אתה אוכל והו' נבילה דבעינן כח גברא וכיון דאיכא קרא שפיר יש לפרש דהיינו מהא"ט דרבא דאעל"מ אבל בתקרובת ע"ז או בשוחט פסח על חמץ ל"ה נבילה אף דאעל"מ א"כ לפי"ז חולין בעזרה הו' נבילה [וגדולה מזו כ' בתב"ש בחולין י"ד שוחט בשבת לכאו' פסולה דדרשינן בזמן שאתה זובח אתה אוכל בזמן שאי אתה זובח אין אתה אוכל קמל"ן דשחיטתו כשרה] ומיני' ילפינן גם לש"ח כדאיתא שם בקידושין דמקשינן להדדי דתורה אמרה שחוט שלי בשלי ושלך בשלך [ופלא על הנוב"י שכתב שמטמא והא מפורש בדברי רבינו שכתב שהוא טהור משמע דאיסור אכילה איכא משום נבילה אבל לא שמטמא רק יש לומר דרבינו לא פסק כרבא דאעל"מ ע"כ ליכא איסור אכילה ונבילה אבל לא מטמא] אף דגמרא קאמר איכא למיפרך דכן חייב כרת דכ"ז לא נסתר המה מצינו כמבואר שם בנוב"י ואנן דילפינן לר"מ דס"ל מש"ח ול"ה נבילה ש"מ דתורה קראו שחיטה מהיקש הנ"ל דשלי בשלי א"כ לפי"ז שפיר היינו יכולין לומר דלר"ש דלש"ש כששחט בעזרה הו' נבילה דהא אי לאו דהו' טריפה הו' נבילה רק כיון דהו' ששא"ר אמרת דלא יהא נבילה כיון דאמרת דמותר בהנאה דל"ה שחיטה כלל איך אפשר מידי דל"ה שחיטה יפקיע איסור נבילה שיש בחולין בעזרה משום דאעל"מ ואפ"ה קמל"ן דל"ה נבילה ומיושב קו' תוס' דלא נקט כן לענין אותו ובנו דבאותו ובנו הא ל"ה נבילה ל"ש אעל"מ דהא לא כתיב בי' דמה שאי אתה זובח אי אתה אוכל מעתה אני אומר כיון דבאמת חולין בעזרה הו' נבילה ל"ש איה"נ מה"ת כלל דהא נבילה מפורש בתורה להיתר ורק מדרבנן אסור בהנאה אי ילפינן מוכי ירחיב רק אי ילפינן מאותו אז אסור בהנאה ומיושב קו' רש"י בפסחים דאיכא קרא דוכי ירחיב ל"ל קרא דאותו דשפיר הו"א דכיון דהו' נבילה ע"כ מותר בהנאה כשאר נבילה א"כ ניחא דרבינו פסק באמת כר"א דילפינן היתר הנאה מנבילה כמוש"כ בפ"ח ממאכלות אסורות וא"כ חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא מוכי ירחק ובהנאה מותר מה"ת דהו' נבילה דמותר בהנאה ומדוקדק לשון רבינו שכתב ואותו הבשר טהור דקמל"ן דלא מטמא כנבילה ממש דלית לי' אעל"מ ע"כ לא מטמא אבל עכ"פ נבילה אף דממעט מאתה זובח ואכלת והו' נבילה אבל אין מטמא דהא רבינו ס"ל גם שחיטת נכרי אף דלקי משום נבילה אין מטמא.
הלכה ו
אינו חייב אלא על שחיטת קדשים הראויין ליקרב לגבי מזבח אבל השוחט בחוץ אחד מאיסורי מזבח או מחטאות המתות הרי זה פטור. במשנה דזבחים איתא דהיינו כגון מוקצה ונעבד ורבינו בפ"ד מאיסורי מזבח כתב דלא משכחת במוקצה דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וז"ל שם אם הקדישו אין נאסר משום מוקצה דאא"א דשא"ש והנה בלח"מ פ"ד ממעילה ופ"ד דביכורים הקשה הא רבינו פסק בפ"ח מנזקי ממון דקדק"ל ממון בעלים הוא ובזבחים מסיק הגמרא דלריוה"ג גם בקדשים איכא פסול מוקצה וכן הקשה דשם בה' מעילה פסק דא"י למכור עולתו ושלמיו ובפסחים ד' איתא דלריוה"ג דממון בעלים הוה יכול למכור ג"כ והנה לקו' אחרונה תי' בקצה"ח דלריוה"ג ג"כ א"י למכור לענין שיעלה לרצון ללוקח רק לבשרו מהני המכירה והביא ראי' מהא דאיתא בב"ק דף י"ג דגובה תודה שהזיקה ולא מלחמה דזה חובה על בעלים והקשה אי ס"ד לריוה"ג יכול למכור עולה על שם הלוקח א"כ כיון דקייל"ן הוחלט השור א"כ יקריב זה לשם הניזוק דיתחייב המזיק בלא"ה להביא תודה אחרת ולחמה וכן מוכח עוד מהא דקאמר דניזוק אוכל בשר ומתכפר מביא לחמה הרי מפורש יוצא דמזיק מתכפר אך לכאו' מכאן סתירה לדבריו דהא רבא לית לי' דריוה"ג דלא הוחלט השור כיון דמכירה לא מהני אולם תוס' כ' דע"כ קאי לריוה"ג וא"כ רק נשאר הקו' הא רבא לית לי' דריוה"ג והנה ראב"א אמר דשלמים כשהזיקה גובה מבשרה ואין גובה מאימורין ואף לא מבשר נגד אימורים והנה ראב"א ע"כ קאי לריוה"ג א"כ תיקשי אי ס"ד דיכול למכור אמאי אין גובה מאימורין משום דאיכא בי' מעילה הא אם שור שוה מנה הזיק שור שוה מאתיים הוחלט השור לגמרי ועמו האימורים דאימורים נגבה לגבוה עבורו.
ולכך אני אומר ליישב עד"ז אף אליבא דריוה"ג והוא דבודאי אי נאמר דיכול למכור א"כ ממונו דידי' ממש הוא א"כ מחיים אף חלק האימורים ג"כ ממנו הוא ולפי"ז בהיזק הוחלט השור ועולה לבעלים אחרים לניזוק ונמצא גובה גם מהאימורים אבל אי אמרינן דאין יכול למכור א"כ ל"א דהוחלט השור ואין עולה לניזוק ואין גובה רק מבשרן וזהו מחיים ממנו הוא וחלק האימורין אין שלו ואין גובה מהם והנה רבא אוקי המשנה מאי נכסים שאין בהם מעילה שאין בהם דין מעילה ומאי נינהו דהדיוט וליתני דהדיוט קשיא וכ' המפרשים דרבא מוקי כרבנן ולי נראה דמוקי שפיר כריוה"ג דהנה בספר למנצח לדוד תי' קו' הגמרא כדרכו בכ"מ דלכן לא נקט הדיוט ממש דבאמת לאו דוקא הדיוט ממש דהרי שלמים שהזיקו גובה מבשרן ואין גובה מאימורים והיינו אין בו דין מעילה דבבשר ליכא דין מעילה ודבריו לכאו' תמוהים דהרי עתה קאי לאוקמי משנה בהיזק את שור של הקדש לא שהיזק שור הקדש שור של הדיוט ונראה דהנה לעיל פריך מחיים מי אמר והא רבא הוא דפריך לעיל לר"נ מריוה"ג וא"כ מאי פריך רבא דמחיים מי אמר ע"כ דגם רבא ס"ל כהך דמחיים לא אמר והיינו אף דגמרא מתרץ מתנות כהונה שאני אבל מדברי המקשן נראה דסברי רבא ורבינא דריוה"ג לא אמר מחיים וכן הוא בשמ"ק מעתה אומר הנה הא דקתני במשנה נכסים שאין בהם מעילה ודייק בגמרא הא מקדש קדשי דהחילוק בין נכסים שאין בהן מעילה ובין נכסים שאין בהם דין מעילה הוא כך דלישנא דאין בהם מעילה משמע עתה אין בהם מעילה ואח"כ יהא בהם מעילה כגון באימורים דאחר זריקה יש בהם מעילה ומחיים הו' של הבעלים מדיכול למכור א"כ באמת אם שלמים הזיקו של הדיוט גובה מאימורים ג"כ [כמוש"כ לעיל דהוחלט השור] ואין בהן דין מעילה משמע שלעולם אין בו דין מעילה כגון מבשר שלמים ולאו דוקא הדיוט אלא אף מבשרן שאין בהן דין מעילה לעולם מעתה לפי מה דס"ד דאין בהם מעילה קתני דמשמע גם מאימורים גובה מחיים הוא של הבעלים לכן פריך מקידושין דבשלמא אי א"י למכור מחיים ול"ה ממונו יען דהא יש לגבוה חלק בו אז פשיטא דגם חלק הבעלים אף דמחיים ממונו לא"ש לאו ממונו דמשולחן גבוה קזכו ולכן א"י לקדש בו אשה וכמו מחיים א"י למכור כן לאח"ש א"י למכור אבל אי אמרת דמחיים אף חלק של גבוה שלו ויכול למכור ועולה לשם אחרים א"כ ל"ש דלאחר שחיטה משולחן גבוה קזכו דהא מחיים כבר הוא שלו למכור וע"ז משני כי קאמר ריוה"ג מחיים והיינו דעתה מחדש דלאו הא בהא תליא אלא אף דמחיים הרי שלו אפ"ה שייך לומר לאחר שחיטה גם חלקו של הבעלים משולחן גבוה קזכו וע"ז פריך דאדרבא בחלק גבוה אף מחיים מי אמר דהו' שלו והכונה כיון שכך דמחיים רק חלק הבעלים הוא שלו וחלק האימורים של גבוה וא"כ גם לאח"ש לא שייך לומר דאישתני דינא אלא דכמו במחיים חלק של הבעלים הו' שלו כן לאח"ש הו' חלקם ולא אמרינן דמשולחן גבוה קזכו ומיושב קו' התוס' שהקשו א"כ כשכ' לאח"ש לא אמר א"כ איך משכחת לה דריוה"ג ולפמש"כ ניחא דרק בחלק גבוה קאמר דמחיים לא אמר אבל בחלק הבעלים הו' ממונו בין מחיים בין לאח"ש וע"ז משני מתנות כהונה שאני וקאי אבכור שתורה זיכתה ע"כ הו' של גבוה אבל חלק כהנים וחלק גבוה שבשלמים שבא ע"י קדושת פה שפיר יש לומר דחלק של הבעלים הו' שלהן ול"א משולחן גבוה קזכו כיון דגם מחיים הו' שלהם ולפי"ז סובר רבא שפיר כסברת המקשן דפריך ומחיים מי אמר דחלק גבוה הו' מחיים של גבוה וחלק הבעלים גם לאח"ש של הבעלים וכיון דמחיים לא אמר א"כ משנה לא מצי אתיא כריוה"ג עד שמסיק רבא דין מעילה קאמר דהיינו אי תנן דין מעילה דמשמע שלעולם אין בהן דין מעילה ואפי' לאחר זריקה דבבשרן אין דין מעילה לעולם ולא אהדיוט קאי אלא אבשרן של שלמים וא"כ אתיא שפיר כריוה"ג דחלק הבעלים הו' ממונם אבל בנכסים שיש בהן דין מעילה אלא שאין בהן מעילה עתה כאימורים גם במחיים ל"ה של הבעלים דאין יכול למכור ול"ש לומר דהוחלט השור ואין גובין מאימורים כיון דאין עולין רק למזיק והיינו דקאמר ר' אבא ולג' השמ"ק רבא שלמים שהזיקו גובה מבשרן ולזה כיון בס' למנצח לדוד דלכן נשאר בקשיא דיש לה תי' דרבא באמת לאו דוקא הדיוט קאמר רק שאין בהן דין מעילה קאמר והיינו הבשר וקאי לריוה"ג דבבשרן שפיר לריוה"ג ממון בעלים אף לאח"ש.
ומיושב קו' הקצה"ח דבפסחים משמע דיכול למכור שיעלה לרצון ללוקח ובשמעתין דבב"ק משמע דלא יכול למכור רק לבשרו לפמש"כ ניחא דרבא דמפרש המשנה כריוה"ג רק דתני דאין בהן דין מעילה שבארנו שקאי אבשר דלעולם אין בו דין מעילה אבל נכסים שיש בהן מעילה דהיינו שאף שאתה אין בו מעילה אבל יהא בו מעילה אח"כ כגון אימורים אין גובין מהן משום דל"ש הוחלט השור ע"כ דאי' למכור שיעלה לרצון ללוקח דאי הו' מהני מכירה שיעלה לרצון למזבח הו' דינא שיוחלט השור ואתי לידי גוביינא גם חלק האימורים כיון שעולה לו לרצון א"כ לרבא מוכח ממשנה דאי' למכור דלזה לא אמרינן ממון בעלים הוא לריוה"ג אבל גמרא פסחים וכן בזבחים דמוקי כריוה"ג משום דתני נכסים שאין בהם מעילה ע"כ דסבירא להו לריוה"ג דהוחלט השור וגובה גם מאימורים ע"כ דיכול למכור ועולה לרצון ללוקח ה"ה דעולה לרצון לניזוק ומעתה א"ש שיטת רבינו דפסק דשלמים שהזיקו גובין מבשרן וכריוה"ג והיינו דאוקימתא דרבא נכסים שאין בהן דין מעילה [אף דרבינו נקט שאין בהן מעילה בהו אין מדוקדק דהא ס"ל דאין גובין מאימוריהם] ולכן שפיר פסק דאין מוקצה בקדק"ל דא"י למכור ואין יכול לאסור כרבא דס"ל דמחיים מי אמר כנ"ל.
הלכה י
אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק שהקריבן בחוץ פטור דהרי לא איקבע אסורא. וכתב הר"מ דנפיק לי' כן מברייתא בכריתות דף י"ח דחכמים פוטרים ומפרש רבינו דמשום חטאת פטור ובחכ"צ השיג דזה רק שייך לגבי חיוב אשם תלוי ולא גבי חיובא דחטאת והנה נשמע מדבריהם דמפרשים דברי רבינו דקאי לענין חטאת דאי הוה איקבע אסורא הוה מחייב חטאת ומשכחת איקבע אסורא כגון בב' נשים שהפילו שניהם אחת ממין חיוב ואחת ממין פטור ואיתערבו דהדין שניהם מביאין חה"ע הבא על הספק וכדתנן פ"ק דכריתות ופסקה רבינו לקמן בה' מחוסרי כפורים וכן באשם תלוי באכל אחד את הראשונה ושני אכל את השני דשניהם מביאין א"ת כמבואר שם ובדברי רבינו בה' שגגות וכהא"ג דאיקבע אסורא חייב שפיר להביא לחטאת וע"כ תמה בחכ"צ מאי שיטי' לענין חיובא דחטאת קביעותא לאסורא והיינו משום דמפרש דהך דכריתות בשחט בחוץ א"ת איירי רק לענין חיוב א"ת לא לענין חיוב חטאת אמנם לי נראה להוכיח משמעתין כשיטת רבינו וגם תוס' מפרשו כרבינו לענין חיוב חטאת דהנה הוק' הא לר"מ יוצא ורועה בעדר ומאי קשיא להו הא שם קאי לענין נודע אח"כ אבל כאן לענין א"ת הוא ספק איסורא ככל שאר איסורא ומנפ"מ שיהא נודע אח"כ עתה הוא בספק ע"כ חייב א"ת וע"כ דגם תוספ' מפרשו לענין חיוב חטאת וע"כ הוק' להם הא אי נודע הוה חולין ולמה מחייב חטאת לר"מ ואמנם צריכין ליישב קו' החכ"צ מאי מהני קביעותא לחטאת דהא לענין חיוב חטאת בעינן דוקא וודאי איסורא ואמנם נראה ליישב דהנה תוס' הוק' עוד דחכמים פטרו מחטאת הא סברו לקמן ד' כה' דגמר ומקדשו ותי' דלאו היינו חכמים דהתם ולי נרא' די"ל דשפיר הן הן דברי החכמים דהתם אך סברו דמאי מהני הך דגמר ומקדשו כשנשחט בחוץ ולא בא לפנים דרק כשבא לידי הקרבה אמרינן דלענין זה גמר ומקדיש שיהא קרבן גמור כדמוכח מרשב"ם ב"ב ד' קכ"ד שהק' איך חייב בש"ח קרבן הא מצי לשאול דע"ד זה הקדישו כש"כ די"ל בא"ת שנשחט בחוץ דל"ש גמר ואקדישו ע"ד שישחט בחוץ ורק אכתי י"ל הרי לענין ש"ח רק בעינן שיהא ראוי לבוא לפנים והרי שפיר הוה ראוי לבוא לפנים דלענין זה שפיר גמר ומקדיש וא"כ אמאי פטרו רבנן אך הדבר ניחא בודאי א"ה כאן קביעות' דעכ"פ א"ת חייב בכל גונא אפי' אי"ל גמור ומקדיש משום דאחד קרבן גמור הוא וא"כ ספיקא לחומר' ואם שחטו בחוץ עבד איסורא דאורי' וחייב עכ"פ א"ת ע"ז שוב אמרינן גם חטאת חייב כיון דלענין א' מהקרבנו' שהביאו הוא ספיקא דאורייתא לחומרא שוב אמרינן כיון דגמר ואקדיש וגם זה ראוי לבוא לפנים א"כ שפיר חייב חטאת דהא אין כלל ספק דלשניהם ה"ה חייב כשמקריבו בחוץ אבל א' לא אסורא וא"כ אי"ל הסברא דגמר ומקדיש וראוי לבוא לפנים אפי' איסורא ליכא דכהא"ג הא ספק מהתורה לקולא ורק ע"י דנאמר דגמר ואקדיש יתחייב זה חטאת דנאמר דעבר איסור וודאי זה לא אמרינן כיון שבאמת לא נשחט לפנים ול"ש גמור ואקדיש ונהי דראוי לבוא לפנים משום זה לא מחייב כיון דעכ"פ עתה שנשחט בחוץ ל"ה הקדש רק מספ' ואפי' אסורא דש"ח ליכא כיון דלא איקבע ע"כ לא מחייב חטאת משו"ז הסברא דנאמר דגמר ואקדיש א"ה מקריב בפנים והוה ראוי לבוא לפנים [ועוד דהרי עכ"פ אף למ"ד דא"י לחולין הא אינו קרב רק אמרינן שיצא וירעה בעדר ע"כ רק באיקבע באחד מהך קרב בודאי על השני אמרינן דחייב דעכ"פ גמר ואקדיש לענין שיבוא לפנים דעכ"פ ראוי לפנים הוא ע"כ חייב חטאת]:
ובזה יבואר דברי הראב"ד דהנה הראב"ד השיג דלא ידע מאין הוציא זה ואני מצאתי בתוספתא דזבחים חה"ע הבא על הספק והקריבו בחוץ חייב א"ת א"ת הבא על הספק והקריבה בחוץ חייבין עליו חטאת ובחיי ראשי אע"פ שזה נראה זרה בעיני הוא מתוקנת בחה"ע הבא על הספק אינה ראוי למזבח אלא דמה אבל בשרה לא שאם עלתה תרד הלכך אש"ת הוא דמחייב שמא לא ילדה אבל א"ת יש ממנו למזבח דמו ואימורים ובשרו נאכל ככל אשמות וודאין שבתור' הלכך הוי ככל הקרבנות הראויות בפנים ואם הקריב דמו ואימורים בחוץ חייב חטאת עכ"ל ושכל עין הקורא יפלא הרי הוא ברייתא ערוכה בכריתות וגם הרי פשוט יש חילוק בין חה"ע דל"ש גמר ומקדיש דלא בא לכפרה ולמה הי' זרה בעיני הראב"ד וכמו שהק' בלח"מ אולם עפ"י דברינו נכון הראב"ד מפרש כתוס' דקאי שם אליבא דר"מ דאם נודע תצא לחולין ע"כ פליגי אפי' לענין א"ת דלחכמים פטורים וסובר הראב"ד דגם מא"ת פטור מטעם דאי נודע יצא לחולין דא"ל דעכ"פ עתה הר"ה ספק כמו בכל חתיכה חלב די"ל דשאנ"ה דכ"כ הרשב"א חולין דף ט' דיש סברא לחלק בין ספק הבא בתולדה כספק חלב לספק הבא במקרה וא"כ שפיר י"ל דכאן גרע אפי' משאר ספ' הבא במקרה משום דאי נודע אח"כ הוא חולין לכן גם עתה דעדיין לא נודע עוד ל"ה הקדש גמר כשאר הקדש אבל לדידן דקיי"ל אם נודע כשר דגמר ואקדיש שפיר חייב אפי' חטאת ואפי' לא איקבע אסורא ובחה"ע דלא גמר ואקדיש אפי' איקבע אסורא לא חייב רק א"ת ע"כ השיג שפיר מאין הוציא רבינו דין זה כיון דבתוספתא מבואר באמת דחייב חטאת ע"כ משום דגמר ואקדיש ומשמע לי' אפי' בלא איקבע אסורא דאי רק באיקבע ותלי' בקביעות' א"כ למה מחלק בין חה"ע הבא על הספ' וע"כ דלא תלי' בקביעותא אלא בגמר ואקדיש וא"כ שפיר חייב חטאת אך הי' קשה לו להראב"ד מה שהקשיתי דל"ש גמר ואקדיש כיון שלא בא לכלל הקרבה בפנים [וגם דהרי אי נודע ג"כ אין קרב אלא דאינו יוצא לחולין רק ירעה] והיינו דנראה זרה לכאורה ע"ז העלה דעכ"פ ראוי לבוא לפנים ככל קרבנות שפיר חייב חטאת אבל בחה"ע הרי אין ראוי לבוא לפנים דאין למזבח אלא דמה והיינו באמת מהא"ט דע"כ הצריכ' תורה שתצא לבית השריפה לחה"ע הבא על הספ' משום דל"ש גמר ואקדיש ונשארה בספק ורק לענין א"ת הוכרח הראב"ד לחדש דחוץ מסברא דגמר ואקדיש יש לחייב משום דעכ"פ ראוי לפנים ככל קרבנות דהיינו שלא נטעה לומר דמאחר שנשחט בחוץ ל"ש גמר ואקדיש ע"ז קאמר שפיר דעכ"פ ראוי לבוא לפנים ככל קרבנות וא"ש השגות הראב"ד.
אמנם על רבינו אין זה השגה דהוא סובר דרק אי איכא קביעותא לאיסורא ועבר אספק איסורא דאוריי' שייך לחייב חטאת [ומוקי התוספת' באיקבע איסורא] ומטעם דראוי לבוא לפנים ככל קרבנות דגמר ומקדיש וכשיבוא לפנים אבל אי ליכא קביעותא לאיסורא ואי לאו דגמר ואקדיש אפי' איסורא ליכא אין לחייב מטעם דהא ראוי לבוא לפנים דלענין פנים גמר ואקדיש ל"ש לחייבו חטאת ואפי' א"ת ליכא כיון דלא עבר איסורא כלל לא מחייבין א"ת משום זה דהוה גמר ואקדיש אי הוה בא לפנים והא דתוספתא מחלק בין חה"ע הבא על הס' לא"ת נראה דרבינו סובר דזה תליא אי חטאת העוף הבא על הס' מה"ת נאכלת והאי כהנים משולחן גבוה קזכו הוה ממש כמו א"ת דכאלו קרב למזבח וודאי חטאת עוף והא דנשרפת הוא רק מדרבנן אבל לדעת התוספתא י"ל דסובר דחה"ע הבע"ל הס' מה"ת נשרפת ע"ז שפיר מחלק התוספתא דאין חייב רק א"ת דאין למזבח אלא דמה אך לכאורה י"ל דז"א דהרי הא דחה"ע בעה"ס נאכל הוא רק משום דס' מה"ת לקולא לשיטת רבינו ובאיקבע אסורא דאזלינן לחומרא דאחד וודאי חולין א"כ ל"ש דנאכלת מה"ת וצריך לומר דהא דחה"ע נאכלת אין משום סד"א לקולא אלא דחייבה תורה להביא קרבן הוה ככל קרבן וודאי מה"ת ומהדין שיאכל ודמי שפיר לא"ת.
והנה יש לומר עוד בכונת הראב"ד דהנה לכאורה קשה לי טובא דפליגי ר"מ ורבנן בא"ת בחוץ הא א"ת דר"מ היינו בחתיכה אחת וא"ת דרבנן היינו בספק דב' חתיכות דא"ת חתיכה אחת לא משכחת א"כ אין פלוגתתם כחדא דר"מ מחייב אפי' בשחט א"ת שהביא על חתיכה אחת ולרבנן פטור בשחט א"ת שהביא על ב"ח ועוד הא באמת א"ת שהביא על סב"ח יהא לו דין איקבע אסורא דנלך בתר עיקר הגורם עיין ריטב"א עירובין דף ל"ה ונראה לתרץ לפמש"כ הרשב"א דב"ס הבא בתולדה סד"א לחומרא א"כ לפי"ז י"ל גם רבנן סברו בהא כר"מ דאחתיכה אחת מביא א"ת [ואין זה מן התימא דהרי יותר מזה כ' תוס' דחכמים בשיטת ר"מ קאי לענין נודע דיצא לחולין] אלא דסברו דזה רק בספק הבא בתולדא אבל זה הספק אי ששחט א"ת בחוץ הנה זה הס' ל"ה רק ספק הבא במקרה ולכן אין חייב רק באיקבע אסורא דהיינו באכל האחד את הראשונה והשני אכל את השני' דאחד מהנך קרבן וודאי דאז הא"ת גופי' הוה איקבע אסורא ובזה סובר הראב"ד דרק לענין דפטרו מאשם תלוי פליגי אבל לדידך דאין חייב א"ת רק א"ב חתיכות דהרי גם הראב"ד פסק סד"א לקולא דה' כלאים [אף דלפמש"כ לחלק בין בא בתולדה אין מוכח מראב"ד דחולק אדברי רבינו די"ל בח"א ס' חלב שפיר חייב א"ת י"ל דראב"ד קאי כאן לדברי רבינו לשיטתו] וא"כ שפיר סובר הראב"ד דחייב חטאת אפי' האשם תלוי גופי' לא איקבע דבתר העיקר אזלינן דהאשם תלוי בא על הס' איסור דאיקבע אסורא אלא דמשום זה לא מחייב רק א"ת ע"כ סובר הראב"ד דלכן לתוספתא חייב אפי' חטאת דראוי לבוא לפנים דקרב ככל הקרבנות אבל בחה"ע הבא עה"ס דא"ר לבוא לפנים אלא דמה חייב א"ת ובגונא דהי' בא עה"ס דאיקבע כגון בב' נשים שאחד ילדה ממין חיוב ואחד ילדה ממין פטור ואינו ידוע איזהו מהן כמש"כ לעיל.
ויותר י"ל דבאמת ראב"ד סובר דל"ב ח"א מב"ח כיון דהוה ספק הבא בתולדה ול"ב איקבע אסורא וחייב בא"ת אפי' אס' איסור דלא איקבע אסורא והא דחייב חטאת היינו משום דקיימ"ל אי נודע לא יצא לחולין ולכן בחטאת העוף הבא עה"ס עכ"פ א"ת חייב וא"כ ניחא דבגמ' פליגי רק לענין א"ת כיון דא"ת בא עה"ס חלב דלא איקבע וגם סברו כר"מ דאם נודע יצא לחולין ע"כ פטורין לחכמים אפי' מא"ת דליכא קביעותא וגם ל"ה וודאי הקדש דאי נודע יצא לחולין דל"ג ואיקדש אבל להלכה דא"י לחולין חייב אפי' חטאת ואפי' בלא איקבע דל"ב איקבע אסורא לדעת הראב"ד.
חטאת העוף הב"ע הספק שהקריבן בחוץ פטור. והראב"ד כתב ע"ז דעכ"פ חייב א"ת והביא כן מתוספת' וכ' הטעם דפטור מחטאת משום דאין רק דמה למזבח ושמא לא ילדה לכן פטור וכתב בחכ"צ דהכונה משום דאילו מתוודע דלא ילדה פטורה וקודש מקבלו ל"ש כיון שאין בשרו למזבח לכן פטור מחטאת אבל לפטור מא"ת מהא"ט ל"ש כיון שתורה עכ"פ אסרה להביא הרי כבא החטאת על הודאי ודעת רבינו דכיון דבא על ספק לכן פטור מחטאת וגם מא"ת עיי"ש ואני אומר נלמוד סתום מן המפורש דמבואר בדברי רבינו בפ"א ממחוסרי כפרה וז"ל ואין חטאת אחד משתיהן נאכלת שחטאת העוף הבא על הספק נשרפת שמא אינה חייבת ונמצאת חטאת זו חולין שנשחטו בעזרה שהן אסורים בהנאה עכ"ל הרי דיש ספק אי הו' חולין בעזרה והנה בפמ"א סי' כ"ט תמה באמת על רבינו בזה הא בנזיר דף כ"ט ילפינן מהקישא מנקבה לזכר דנקבה מביאה על הספק כמו הזכר א"ת א"כ ל"ש איסור חולין בעזרה והא דבנזיר איתא דהו' חולין בעזרה היינו מדרבנן ולהנ"ל הו' ניחא דגם א"ת הו' ספק חולין בעזרה רק דהתורה הלכה בזה לקולא כמו בכל ס' איסור דלא אסרה תורה א"כ כש"כ דגם בחטאת העוף שאין למזבח אלא דמה דיש לומר דתורה הלכה לקולא ואין אסור אלא מדרבנן כמו בכל ספק דאורייתא ואין לומר א"כ יהא מדרבנן אסור להביא זה אינו דלענין מצוה אדרבא הא אזלינן להחמיר וחייבין להביא קרבן ואין יכולין חכמים לבטל המצוה אך הנה רבינו בפי"ד מה' שגגות כ' דלכך מביא חטאת העוף על הספק אף דהו' חולין בעזרה משום דמחוסר כפרה ואין יכול לאכול בקדשים וביאר בריט"א בכורות דף כ"ד שדעת רבינו לומר דחכמים אין יכולין לעקור שלא יביא ספק חולין בעזרה משום שא"י לאכול בקדשים משא"כ בשאר קרבנות ספק עולה ויורד ולדבריו יקשה עדיין מא"ת דבא ג"כ על הספק דהא א"ח עליו משום ש"ח ושם אין מעכב באכילת קדשים אלא ודאי כיון דהו' מצוה וצריך א"ת להגין עליו משום יסורין אין יכולין חכמים להחמיר.
מעתה הנה מוכח מגמרא דנזיר דא"ת לא בתורת ודאי רק בתורת ספק דהא שם בעי לילף דחטאת יהא נאכל כמו א"ת ודחי שם איסור אחד חולין בעזרה משא"כ בחטאת עוף יש איסור נבילה ג"כ והנה בפמ"א רצה לומר דרק מדרבנן הו' כמו חולין בעזרה ולפמש"כ דפטור אש"ח שפיר יש לומר דס"ל מדאורייתא הו' ס' חולין בעזרה והנה רבינו בה' מחוסרי כפרה כ' דנשרפת והקשה בפמ"א דרבינו בפ"ב משחיטה כתב דחולין בעזרה בקבורה דאסור בהנאה ואפרן אסור ואיך כתב כאן דהוא בשריפה ממילא אפרן מותר ואני אומר דכ"ז הי' קשה לו יען דנראה מפי' רבינו שכתב וז"ל נשרפת שמא אין חייבת והו' חולין בעזרה וע"ז הקשה הרי אי חולין בעזרה הרי הוא בקבורה אבל הנה רבינו בפ"ז מה' פסהמ"ק כתב דחטאת העוף הבא על הספק נשרפת ככל פסהמ"ק הרי דלא לכן נשרף יען דהו' חולין בעזרה אלא משום דהו' פסהמ"ק וע"כ כונת רבינו לצדדין כאשר אבאר דהנה בשעה"מ הקשה איך כתב רבינו דנשרפת משום חולין בעזרה הא אי חולין הן א"כ לא הו' כלל חולין בעזרה דמליקה הו' כנוחר והרי כ' רבינו בפ"ב משחיטה דנוחר חולין בעזרה מותר בהנאה וכתב שכונה לצדדין דהא דכתב רבינו שמא אינה חייבת הוא טעם למה אינה נאכלת אבל הא דבשריפה הוא משום דשמא הוא קודש שאינו נאכל וטעון שריפה ואני אומר כי ראי' מדברי רבינו שהבאתי שכתב להדיא לכן נשרפת ככל פסהמ"ק וא"כ מיושב קו' הפמ"א דהא בפסהמ"ק מותר להנות בשעת ביעורן ומש"כ רבינו בפ"ב משגגות הל' י"ג דקרבנות יחיד שטעה והקריבו בשבת מותר בהנאה ובכ"מ נתקשה הא כיון דנשרף מה הנאה שייך וכתב בריט"א פ"ה דבכורות שכונתו להנות בשעת שריפה ורק בקדשים שמצותן בקבורה או בקדשים שנטמאו דאתיא בקו"ח ממעשר אסור להנות בשעת ביעורן.
והנה בשעה"מ שם וכן בפמ"א תמהו ממנ"פ אם הוא חולין והו' מליקה ל"ה אסור משום חולין בעזרה ואף למש"כ שעה"מ דלצדדין קאמר תקשה אמאי אסור באכילה עוד הקשה על פירש"י בכריתות דף כ"ד דה' אם משנמלקה נודע ופירש"י ומשום חולין בעזרה לא איכפת לן דלא אסרה תורה אלא שחיטה אבל מליקה לא ותמהו דהא בנזיר שם קאמר דבחטאת יש שני איסורין נבילה וחולין בעזרה הרי אף במליקה איכא חולין בעזרה ונראה דבודאי כ"ז שלא נודע שלא ילדה ל"ש לומר דלפטור משום חולין בעזרה יען דהוא מליקה דהרי תורה אמרה למלוק ומליקתן זו שחיטתן ואפ"ה איסור אכילה משום נבילה איכא וכן אסור משום חולין בעזרה דלא התירה התורה אלא הכנסה חולין לעזרה לא אכילה וכן נמי נהי דלמזבח התירה תורה מליקה דזו שחיטתן אבל לענין אכילה יש כאן איסור נבילה ולומר כיון דלענין אכילה יש כאן איסור נבילה א"כ לא יהא איסור אכילה חולין בעזרה הא ל"א דא"כ מתעקר מה דאמרה תורה להביא הקרבן מספק לכן עכ"ח לומר דאהני הא דמליקתן זו שחיטתן שיהא כמו חולין שנשחטו בעזרה אבל אחר שנודע ל"ה מליקה כשחיטה כ' רש"י שפיר דל"ה חולין בעזרה דזהו נחירה וא"ש.
שהרי לא נקבע האיסור וכו'. וקשה לי מאי הו' דלא איקבע איסורא הרי על ספק הזה חייבה התורה האש"ת והוא קרבן ודאי כשאר קרבן אך לזה יש לומר נהי דהו' קרבן גמור כשאר קרבן הרי אם יודע לו שלא חטא אינו קרב ולכן כתב רבינו דלא איקבע איסורא והנה ראיתי בשו"ת צ"צ שעמד ע"ז דאין מקריבין כלל א"ת ניחוש שהוא שומן וכ' דזהו גופא הו' החטא שאכל ס' חלב וע"ז חייבה התורה א"כ לפי"ז אף אם יודע לו שלא חטא ל"ה חולין בעזרה היינו אם כבר הקריבו ל"ה חולין בעזרה למפרע אבל לענין אם שחטו בחוץ יש לומר אי לא שחטו דילמא הי' נודע לו ולא הי' קרב אלא דע"ז קשה דרבינו בפ"ד מפסהמ"ק כתב אם נודע קודם ששחטו אין יוצא לחולין אלא ירעה עד שיסתאבו ובתוס' כריתות דף י"ח מבואר דלמ"ד ירעה חייב השוחט בחוץ וכבר הקשה כן בלח"מ ותירוצו דוחק אולם נראה דדעת רבינו דהא בזבחים דף קי"ג ממעט קדשי בדה"ב שא"ר לבוא לפנים והיינו אף בתמים דא"י מידי מזבח לעולם שלדעת המל"מ פ"ה מה' ערכין סובר רבינו דהא דא"י מידי מזבח הוא מדאורייתא כיון דהשתא עכ"פ א"ע באותה קדושה למזבח א"כ הה"ד לאשם תלוי דאף אם נודע דאמרינן רועה ויפלו דמיו לנדבה אפ"ה א"ח על ש"ח [ושיטת תוס' בכריתות דא"ח אשם תלוי בנודע ע"כ ס"ל דהך דקדשי בדה"ב היינו בבע"מ] אלא דעדיין יקשה איך כתב רבינו דאף אם הקריבו פטור כיון שעל הספק בא ולא הו' חולין בעזרה למפרע הה"ד כיון דכבר שחטו דדינו ורק ההקרבה בחוץ ואמאי פטור ובזה אין לומר דפטור יען דאם נודע פסול דהא איתא בכריתות דאפי' אחר שנודע הקודש מקבלו ואין לומר כיון דלכתחלה לא יזרוק בנודע לכן פטור דהא בזבחים דף קי"ב דאמרינן אהא דהפריש שני חטאת לאחריות חדא מינייהו מעיקרא עולה הוא ופירש"י דאפי' רבי מודה בו דמתכפר באחת מהן והשני תרעה ודמי' לעולת קנין וכן לרבנן באבודה בשעת הפרשה דאית להו תרעה בההוא לא אמרינן דאם שחטה בחוץ דפטור ואע"ג דלכתחלה לא קרבה הוא גופא עולה אלא דמי' חייב עלי' בחוץ דאי אקרבה לדידה גופא עולה בפנים מתקבלת הוא עכ"ל פירש"י הרי כיון דמתקבלת בפנים בדיעבד חייב וכן פסק רבינו בפי"ט מה' אלו שכ' דבר שהי' פסולו בקודש שהקודש מקבלו חייב בחוץ אולם הראב"ד באמת השיג על רבינו בזה אמאי א"ח חטאת ומבואר בחכ"צ סי' קס"ג שכונת הראב"ד כיון דשחטו בפנים א"כ אף אם נודע אח"כ הרי אם זרק אחר שנודע הקודש מקבלו והנה בחכ"צ ג"כ נראה כדעת הצ"צ דהא דאשם תלוי היינו דזה גופא החטא ע"ז חייבה התורה א"ת וכבר הקשיתי לעיל ע"ז א"כ לחייב על השחיטה והעליתי דעכ"פ יש חשש שיודע ולכן לא איקבע איסורא רק דיקשה אהקרבה לחייב הנה כדברים האלה הקשה בחכ"צ וז"ל שלכאו' תמוה האיך יפטור השוחט א"ת בחוץ מטעם דילמא לא חטא והו' ספק והא על ספק זה חייבה התורה קרבן זה וראוי' לבוא לפני ד' אלא דהואיל ולאחר שחיטה עדיין אפשר לה שתפסול כגון שיודע לו ואין ראוי' לפנים ולא איקבע איסורא ופטור אפי' מא"ת אבל בזריקה לאחר שנשחט בפנים ליכא למימר הכי והיינו כדברינו והוכיח מזה שיטת הראב"ד אמנם ליישב שיטת רבינו יצטרך לומר דאף דתורה אמרה שיביא א"ת לא בתורת קרבן ודאי אלא שיביא קרבן בספק כיון שרק ס' חולין בעזרה מה"ת ספק מותר ולכן גם השוחט ומקריבו בחוץ פטור לא משום חשש דשמא יודע לו דזה ל"א כיון דקודש מקבלו בדיעבד אלא משום דס' אולי א"ח קרבן מביא על הספק והתירה התורה הס' חולין בעזרה.
אלא דעדיין יקשה אמאי יפטור מש"ח דא"ת הרי כיון דעכ"פ צריך להביא הקרבן מספק א"כ לבו נקפו וגמר ואקדיש ושוב לחייב בשחטו בחוץ אך י"ל דלכאו' יש להבין הא דאמרינן בגמרא דגמר ואקדיש מאי מהני הא בכריתות דף כ"ה אמרינן דאין א"ת בא בנדבה ומאי שייך דגמר ואקדיש אך הדבר נכון דשם לענין רועה שפיר שייך לומר דגמר ואקדיש שלא יצא לחולין אבל להקריב ל"ש גמר ואקדיש וא"כ הו' הקרבן רק על הספק וכהא"ג כתב בשעה"מ פי"ד מהלכות אלו הא דאין חטאת בא בנדבה היינו לענין שלא להקריב לקרבן חטאת אבל לענין שתחול קדושת חטאת על הבהמה ודאי דנידר ונידב הוא [ובזה עמדתי על כונת תוס' נזיר דף כ"א ד"ה והיינו שכתב וז"ל אע"ג דהיפר לה היינו לענין איסור דחל על הבהמה דין חטאת אם בהמה שלה היא דגמר ואקדיש ולכאו' הא אין חטאת בא בנדבה וע"כ לומר דלענין שיהא לו דין חטאת המתות חל ההקדש] ודו"ק.
במה שתמה הראב"ד דבתוספתא מפורש דחייב בהקריב בחוץ ותמה בשו"ת חכ"צ דבכריתות מפורש דשוחט בחוץ א"ת דפטור שלא נקבע האיסור והשגת הראב"ד עכ"פ תיקשי דדוקא בשחיטה אמרו דפטור אבל לא בזריקה והקטרה כמוש"כ בחכ"צ שם וראיתי בשו"ת שו"מ סי' ר"ב שכתב ליישב דהא רבינו כתב וכל קרבן שפטור על שחיטתו בחוץ שפטור על העלאתו וא"כ כיון שעל השחיטה מבואר בכריתות דפטור ובזה מודה החכ"צ דפטור וא"כ גם על הזריקה פטור רק הראב"ד סובר דגם על השחיטה חייב וכמש"כ החכ"צ די"ל דס"ל כתוס' דלאו היינו אותן חכמים דאמרי דירעה עד שיסתאב ובא וראה כמה יקרו דברי רבינו שבאותו הלכה העתיק הדין דכל דפטור על השחיטה פטור על העלאה ואין לו מקום לשם דה"ל להביא אחר גמרו דיני ש"ח אלא דבא לבאר הדברים שלא יקשה קושית הראב"ד.
אשם מצורע ששחטו בחוץ שלא לשמו חייב יען דכשר בפנים. ורבינו דפסק כר"ח בזבחים דף קי"ד דאף דפסול לשמו כשר שלא לשמו והנה רב הונא פריך שם וכי יש פסול לשמו וכשר שלא לשמו ומשני דפסח כשר שלא לשמו ופסול לשמו וע"ז דחי פסח שלמים הוא והנה זה דמשני שלמים הוא נראה הכונה דל"ב עקירה כלל וא"כ שלא לשמו היינו לשמו אבל אי הוה בעי עקירה א"כ לא הועיל במה דמשני דשלמים הוה דעכ"פ מוכח לשמו פסול דהיינו אם לא עקר ובעקר כשר ולפי"ז י"ל ר"ח סובר דבעי עקירה א"כ יש לו הוכחה מפסח דפסול לשמו וכשר שלא לשמו והנה במנחות דף מ"ב אמרינן והרי פסח דכשר שלא לשמן והוק' תוס' דלא משני פסח שלמים הוה ולפמש"כ י"ל דגמ' סובר דבעי עקירה א"כ לא יכול לשנויי כך וא"כ ניחא דרבינו דסובר בעי עקירה וכסתמא דגמ' דלא משני כאן כן א"כ מוכח דפסח כשר שלא לשמו ופסול לשמו אלא דיקשה הרי בפי"ח מה' אלו פסק דפסח בחוץ אף לשמו חייב ע"כ דל"ב עקירה כמו שהקשה בצל"ח פסחים דף ס"ב ובפט"ו וי"ז מפהמ"ק הארכתי בזה.
אשם תלוי שהקריבן בחוץ פטור. והראב"ד חולק ונראה דתליא בפלוגתת ראשונים שהובא בשמ"ק כתובות דף כ"ב דאיתא שם דבאשם תלוי קאי והקשו דהא אש"ת לא שייך אלא בשוגג ולא במזיד והביא בשם תר"י דאיך אמרינן דמשנשאת לא תצא כיון דתרי ותרי נינהו הו"ל כשני חתיכות א' של שומן וא' של חלב וא"י איזה מהם של חלב ואכל אחד מהם יש לו להביא א"ת על הספק ואפי' אכלו במזיד וה"נ עומד בכל ביאה בא"ת כיון שא"י איזה כת מעידה אמת נשמע דאיכא א"ת כהא"ג דעובר במזיד בספק איסור א"כ שפיר חייב חטאת בשחטו בחוץ שאין כאן ספק כלל שזה קרבן גמור וא"כ ניחא דהא דתניא דבא"ת חייב בש"ח היינו כהא"ג דאכל ספק איסור במזיד שזהו קרבן ודאי דעכ"פ עשה איסור כשנכנס לבית הספק ע"ז חייבה תורה קרבן אבל סתם א"ת באמת פטור בשחט בחוץ ושיטת רש"י בזה כשיטת רש"י ותוס' מתוס' כריתות י"ז דבידע בשעה שאכל שהוא ספק חלב והזיד ואכל פטור מקרבן דאינו שב מידיעתו על ס' איסור וא"ש.
ובמהר"ם שיק פ' צו כתב לתרץ במה שקשה על רבינו הא רבינו ס"ל בנודע דתצא ותרעה דבב"ק דף ק"י פריך דנימא בחטאת שמתה בעלי' דאדעתא דהכי לא אקדשי' ותי' דהלכתא גמירי לה ולכאו' גם הכא בא"ת בנודע שלא חטא נימא אדעתא דהכי לא הוקדש וע"כ ליישב לפמש"כ הת"ח שם דבדבר דאפשר לאסוקי אדעתא ולא אתני בודאי גמר ומקני בכל אופן ה"נ כאן כיון דסבר בשעת הקדש הי' ספק מדלא אתני גמר ומקני ומקדיש וכ"ז לענין אם נודע אבל לענין אם שחט בחוץ איכא למימר אדעתא דהכי אלו הי' יודע שישחטו בחוץ לא הקדיש ולכן שפיר פסק רבינו דפטור דבשלמא התם שכבר הי' ספק בעולם ולא הותנה בודאי הקדיש ואפי' אם נתודע שלא חטא אבל הכא דבר זה שישחטנו בחוץ אלו הו' יודע זה לא אקדשי' שפיר איכא למימר כקו' הגמרא שם.
הנה בענין זה אי חייב אש"ח בא"ת נראה לי דבר חדש דמשכחת אשם תלוי אף היכא דלא הו' חתיכה אחת מב' חתיכות והוא כמוש"כ רבינו בפי"ד משגגות והאריך בזה במנחת חינוך פ' ויקרא בדין פר העלם דבר של ציבור בכהא"ג שספק אי תולה בעצמו או בבי"ד שמביא ג"כ א"ת יען דבי"ד נקראים איקבע איסורא ע"ש שהאריך א"כ באשם תלוי בכהא"ג שפיר משכחת שיהא חייב אש"ח ויבואר אי"ה עוד ולא באתי כעת אלא להעיר.
ובענין ש"ח בזה"ז הנה תוס' שבת דף ט"ו הקשו תימא וקמת ועלית מלמד שהמקום גורם לא נאמר רק בזקן ממרא והנה בסנהדרין י"ב יש שם לימוד אחר דכ' ובאת אל הכהנים ואל השופט בזמן שיש שם כהן יש שופט משמע דתליא רק בכהן ובזמן המקדש אבל לא בקביעת מקום בלשכת הגזית אבל הנה רש"י כתב שם על הך דבזמן שאין כהן אין שופט שאין בי"ד ממיתין רק בזמן שיש בי"ד בלשכת הגזית אך באמת יש לתמוה דרש"י הרכיב שני דרשות דמקרא זה כל שיש כהן יש שופט לא נשמע ביאת מקום שבלשכת הגזית כי דרשא זו נלמד מדרשא אחרת דכ' וקמת ועלית מלמד המקום גורם כדאיתא סנהדרין ח' ורבינו בפי"ד מסנהדרין הביא הב' דרשות דתליא באיכא בהמ"ק וקביעת מקום בי"ד בלשכת הגזית אמנם הנה רבינו בשרשים פי"ד בסופו הביא לימוד אחר ממכילתא וז"ל מנין שאין ממיתין אלא בפני הבית ת"ל מעם מזבחי תקחנו למות למדת אם יש לך בית אתה ממית אם אין לך בית אי אתה ממית וכן איתא שם מנין שתהא סנהדרין סמוכה למזבח שנאמר מעם מזבחי תקחנו למות וא"כ ניחא קו' התוס' דוקמת ועלית רק בזקן ממרא נאמר דיש לומר דגמ' סמכה אדרשא דמעם מזבחי תקחנו למות.
ויצא לנו דיש לנו שתי מניעות חדא שאין כהן ואין מקדש שאין כהן עובד עבודה ועוד שאין לנו קביעת מקום המזבח וא"כ קשיא אמש"כ המפרשים אף דמקריבין כשאין בית אבל מזבח בעי א"כ לפי"ז השני דרשות סותרין עצמן דהא לפי דרשא בזמן שאין כהן ואין מקדש א"כ למ"ד קדלעל"ע יש לנו כהן עובד עבודה ולאידך דרשא דשופט אצל מזבח בזה"ז דליכא מזבח וליכא קביעת מקום אצל מזבח אף למ"ד קלע"ל וא"כ דרשות אלו סותרים זא"ז.
שחט אשם שלא לשמו בחוץ חייב הואיל וכשר שלא לשמו בפנים. וקשה לי הנה טעמא דרב חלקי' בארתי בפ"ד מה' אלו יען דלשמו הו' מחו"ז כך אמרינן דאם נעשו שאר עבודות סתמא נעקר שם הקרבן דבמחו"ז לא שייך סתמא לשמו קאי וא"כ כשאינו מחו"ז לא שייך כלל דרב חלקי' דהא לא נעקר שם הקרבן כלל א"כ הו' אשם אף בעשה שאר עבודת סתמא אלא דלא עלו לבעלים א"כ הא לא נשמע כלל מדחלקי' דיהא חייב בחוץ יען דבפנים שלא לשמו כשר אלא דלא עלו לבעלים לשם חובה וצ"ע.
הלכה יא
שני שעירי יום הכיפורים ששחטם בחוץ וכו'. ועיי' השגת הראב"ד ונראה ליישב דהא בשמעתין דיומא פריך מ"ש בשעיר ממעט מלד' שעיר המשתלח ובמחוסר זמן מוקמינן לד' לרבות ומשני מעניינא דקרא דבשעיר המשתלח וסברא שיהא חייב דהיינו דקודם הגרלה חזי לשעיר שנעשה בחוץ כדאיתא ביומא דף ס"ב ולאחר הגרלה הא חזי לפנים לוידוי כמוש"כ רבינו ע"כ לד' ע"כ אתי למעט משא"כ במחו"ז מסברא דל"ח ע"כ צריך לד' לרבות מעתה יש לומר כך דהא ביומא דף ל"ט איתא דנילף מקו"ח מקינין דבקריאת השם גם קובע והנה דבקינן דמהני קריאת השם היינו בשעת לקיחה או בשעת עשי' וא"כ בשני שעירים בשעת לקיחה מתפרש עכ"פ שיהא השני שעירים עומדים להגרלה לשעיר העומד בחוץ דהא בעינן השני שעירים שווים א"כ איך שייך לומר דחזי לשעיר הנעשה בחוץ הא כבר איקבעו לשעירים להגרלה וא"כ אדרבא צריך לד' לרבו' דחייב דאפ"ה הא חזי לשעיר הנעש' בחוץ ועוד דהא מסתמא איירי בקרא השם בשעת לקיחה אחד לד' ואחת לעזאזל דאי בלא קרא שם ל"ש כלל לקרותו שעיר משתלח רק דאיירי באירע שקרא שם א"כ צריך לד' לרבות דל"ש חזי לשעיר הנעשה בחוץ א"כ כיון דלד' אתי לרבות שוב לאחר הגרלה חייב מסברא דראוי' לפנים לוידוי וצריך לומר דקאי למ"ד דלית לי' הקו"ח מקינין דהא אי אמרינן דהגרלה עבודה מיקרי ל"ש האי קו"ח כלל דהא מצד עבודה בעינן הגרלה וס"ל דהגרלה הו' עבודה אבל רבינו דפסק דהגרלה לאו עבודה הוא שפיר יש לומר קו"ח דמהני גם קריאת שם א"כ לא חזי לשעיר הנעשה בחוץ שכבר איקבע בשעת לקיחה וצריך לד' לרבות ממילא לאחר הגרלה שפיר חייב משום דראוי' לבוא לפנים לוידוי וא"ש דברי רבינו על נכון.
כעת ראיתי בספר מרכבת המשנה שכתב ליישב דברי רבינו על נכון וזה ת"ד דרבינו גריס במשנה ואל פתח אוה"מ לא יביאנו דכתיב גבי העלאה דלא כגיר' לא הביאו דכתיב גבי שחיטה והיינו דמאל פתח אוה"מ לא הביאו ליכא למעט שחיטת שעיר אפי' אחר וידוי דכיון דבלשון עבר כתיב והרי הוא ראוי לבוא בשום זמן להגרלה וידוי והו"א לרבות אפי' אחר וידוי לזה איצטריך לד' להוציא אחר וידוי אמנם בהעלאה דכת' בלשון עתיד לא יביאנו שפיר ממעט מואל פתח אחר וידוי כיון שאינו ראוי' לבוא בשעת העלאה וכו' ולפי"ז המשך הסוגי' דהמקשה ס"ד דתנא דידן ממעט אף קודם הגרלה דבעינן ראוי לבוא להקרבה בפנים ולזה פריך מברייתא דמשמע מואל פתח יש לרבות ומשני דכאן בברייתא קודם הגרלה יש לרבות ממשמעות ואל פתח אוה"מ ואה"נ דתנא דידן מרבה והא דממעט היינו לאחר הגרלה ובברייתא נמי לא ממעט מלד' אלא לאחר הגרלה דסד"א בשחיטה דכתיב הביאו בלשון עבר לרבות אף לאחר הגרלה הואיל שהי' ראוי' לבוא קודם הגרלה לזה איצטריך לד' והוק' הברייתא ולא אוציא שעיר המשתלח אחר הגרלה הואיל וראוי' לבוא אל פתח קודם הגרלה והא דקאמר בגמ' כאן קודם הגרלה פירושו דקודם הגרלה מיקרי ראוי' לבוא אל פתח ולאו למימרא דקודם הגרלה ממעט מלד' דודאי לא פליג אתנא דידן ובהעלאה לא מייתר לד' ופריך והאיכא וידוי והאיך ממעט במתניתין מואל פתח ומשני כאן לאחר וידוי והה"ד לברייתא ואין להקשות לר' מנא מבריי' דיומא דמשהגריל עליהן פטור על של עזאזל דמשמע אפי' קודם וידוי דאיתא בירושלמי פ' טרף בקלפי שני שעירי יוהכ"פ ששחטן בחוץ אית תניי חייב ואית תניי פטור מ"ד חייב הגרלה מעכב ומ"ד פטור אין הגרלה מעכבת וכו' ולפ"ז י"ל דהאי תנא ס"ל אין וידוי מעכבת כדאיתא ביומא דף מ' ור' מנא ס"ל דוידוי מעכבת ור"ח דקאמר התם חזי לשעיר הנעשה בחוץ מדלא קאמר חזי והגרלה משום דס"ד דמשום הגרלה לא מיקרי ראוי' לבוא כיון דס"ל דאחר הגרלה פטור אע"ג דאיכא וידוי אלא ודאי דבעינן ראוי' לבוא להקרבה אבל ר' מנא מוקים להאי ברייתא כמ"ד אין וידוי מעכב את"ד.
וצ"ק תי' דפסק כמשנה דמשמע רק אחר וידוי אם שחטו בחוץ פטור וסובר דחולק על הברייתא דסברי דגם קודם וידוי אין חייב אמנם לא ביאר כל הצורך דעדיין יקשה כיון דגמרא טרחו להעמיד המשנה שלא יחלוק על הברייתא איך יעשה רבינו מחלוקה דלא צריכא ולכן נראה דרבינו סובר דמתניתין חולק על ברייתא דקשיא לי' קו' התוס' וז"ל מדפטור קרא קודם וידוי כש"כ לאחר וידוי כי איצטריך פתח אוה"מ משום פרה ומשום קדשי בדה"ב ולכן סובר רבינו כיון דאם נאמר דבאמת תנא דמתניתין מודה דקודם וידוי נתמעט מל"ד דפטור א"כ עכ"ח קרא דאל פתח אוה"מ אתי לבדה"ב או כמוש"כ שם בתוס' דצריך למעט גגו כדאיתא בזבחים דף ק"ז ואיך נקט התנא קרא זה ולכן סובר רבינו דחולק באמת אברייתא וכי תקשה קרא דלד' למ"ל יש לומר דצריך למעט בדה"ב כדאיתא בתמורה דף י"ג דכיון דע"כ גם אם נאמר דתנא דמתניתין סובר קודם וידוי ג"כ פטור ע"כ יאמר קרא דאוה"מ אתי לדרשא אחריתא א"כ נאמר איפכא דתנא דמתניתין חולק וקרא דלד' לדרשא אחריתא למעט בדה"ב ודו"ק.
הואיל וראויין לבא לפני השם לוידוי. הנה הראב"ד השיג והכ"מ כתב שכן מבואר בגמ' דל"ד לרבות הנה בגי' דידן איתא לד' למעט אבל זה גירסא אחריתא וראב"ד השיג לפי גירסתינו ונראה דרבינו ניחא לי' גיר' זו משום דלפי גיר' דידן דלד' למעט קשה מיומא דסובר ר"ח דחייב עכ"פ קודם הגרלה וכאן ממעט אפי' קודם הגרלה דראוי לבוא לפנים משום דכת' לד' וכמו שהקש' תוס' משא"כ לפי גיר' זו ניחא דקודם הגרלה באמת חייב אלא דלפי גיר' זו קשה להיפך דכאן מחויב לאחר הגרלה קודם וידוי ולר"ח ביומא אחר הגרלה פטור אך לזה י"ל דע"כ בלא"ה בשמעתין דזבחים חולק אדר"ח גם לענין קודם הגרלה דמחייב משום דראוי לפנים להגרלה ולר"ח חייב משום דראוי לשעיר שבחוץ א"כ כיון דלברייתא חייב משום דראוי להגרלה לבוא לפנים מהא"ט חייב שפיר גם אחר הגרלה דראוי לבוא לפנים לוידוי.
אך אכתי קשה הרי ביומא ובתמורה מוכח דגרסינן לד' למעט דשם א"א לגרוס לד' לרבות דהרי פריך מהא דמרבה מלד' בע"מ בשעיר המשתלח אהא דממעט מלד' חוץ בשעיר המשתלח ונראה דהנה בגמ' פריך הא דצריך לרבות מלד' בע"מ הא בעינן ראוי לשם ומסיק רבא דכבר הגריל אלא דמחלל על בע"מ וזה כבר מבואר שאין לשם לכן צריך קרא לרבות דאפ"ה חייב במחלל בבע"מ וא"כ י"ל דאיירא גם אחר וידוי אפ"ה חייב דאל"ה הי' לן לחלק דלא חייב בבע"מ רק קודם וידוי ומדלא מחלק ע"כ גם אחר וידוי חייב וא"כ לפי"ז ברייתא דחוץ דפריך מינה דסובר לד' לרבות ותירץ רבא הכא מענינא דקרא והרי לרבא איירא זה אחר הגרלה ולפמש"כ גם אחר וידוי א"כ גם ברייתא דחוץ בכהא"ג איירא אחר וידוי אלא דיקשה דכאן אמר בברייתא דראוי לבוא לפנים רק דממעט מלד' ואי לאחר וידוי א"ר לבוא לפנים וצ"ל דברייתא איירי אחר הגרלה וקודם וידוי וסובר הא ברייתא לאחר הגרלה פטור וסובר רבינו כברייתא דבזבחים דלאחר הגרלה חייב מלד' משום דהאי ברייתא אתיא כברייתא דמרבה מלד' בבע"מ שעיר המשתלח אך אי קשיא הא קשיא עכ"פ לכל הגי' קשה דרבינו כתב דחייב משום דראוי לבוא לפנים ולפי' גי' הכ"מ א"ר לבוא לפנים רק מתרבה מדכ' לד' ולכן נראה דבתמורה דף י"ד מבואר דרבנן סברי דקדשי בדה"ב לא מיקרי קרבן והאי ברייתא דמרבה מלד' ר"ש הוא ועיי"ש וא"כ לדידן דקרבן לד' לא מיקרי קדבדה"ב א"כ מהא דכ' קרבן לד' איתמעט קדשי בדה"ב א"כ לא מרבינן מלד' שעיר המשתלח וגם לא ממעטינן אלא הכל ילפינן מאל פתח אוה"מ מרבינן קודם וידוי ואחר וידוי ממעטינן ג"כ מאל פאוה"מ דא"ר לבוא לפנים ולכן כתב רבינו ג"כ הטעם קודם וידוי משום דראוי לבוא לפנים מלאחר וידוי משום דא"ר לבוא לפנים ולא כתב דרשא דלד' משום דהכל ילפינן רק מאל פתח אוה"מ והבן.
ואם אחר שהתודה פטור והראב"ד השיג דגם קודם ווידוי נתמעט מקרא דלד' ובשו"ת שו"מ מהד"ב סי' ל"ח כתב דהנה בהא דממעט פרה מאוה"מ אף דהוא תמימה בזה הביא רש"י ראי' דאין הטעם משום דקדשי בדה"ב משום דהם בעלי מום דא"כ פרה דהוא תמימה וא"כ לא הו' משום דמתפיס תמימין לבדק הבית עובר בעשה אמנם נראה דהא כל הטעם דמתפיס תמימין לבדה"ב עובר בעשה וא"י מידי מזבח לעולם איתא ברשב"א גיטין דף ל"ט גבי המקדיש עבדו דהוא משום דכיון דתמימים מועלים כדי שלא יפסיד המזבח לכך אמרו דאינו יוצא מזבח א"כ יש לומר דמהא"ט נמי עובר בעשה ולפי"ז לכך בדה"ב א"ר למזבח דע"כ הן בע"מ ולפי"ז פרה בודאי לא שכיחא ודמי' יקרה א"כ שוב אינו ראוי' למזבח דממעט מתורת פרה ומי יודע אם ימצא אחרת ולפי"ז בשעיר דבעי שיהא ראוי לשם א"כ לא ממעט מקרבן דגם זה צורך קרבן א"כ אסור להיות בע"מ א"כ באמת ראוי' למזבח וא"ל דא"כ הו"ל מתפיס תמימין לבדה"ב דזה אינו דהא כיון דאיקבע לעזאזל רק עד שיהא ראוי' לשם א"כ גם זה צורך השם הוא וא"כ לכן לא נתמעט מלד' רק קדשי בדה"ב ולכן קודם הווידוי חייב דעדיין ראוי לווידוי וא"ל כל דאיקבע כבר ע"י הגורן והשם כבר נקבע א"כ שוב אין צריך הקרבן א"כ הו"ל מתפיס תמימין לבדה"ב כיון דהוה צורך לקרבן שוב ראיתי שגם הצ"ק בזבחים שם דעתו דהך מתניתין ס"ל דלד' אינו ממעט רק קדשי בדה"ב ולא שעיר המשתלח רק לאחר ווידוי עכ"ד.
הלכה יב
השוחט שלמים בחוץ קודם פתיחת ההיכל פטור שהרי הן מחוסרים מעשה. והנה בשמעתין קאמר לה ר"ח ואח"כ קאמר דמתנה לה בדרבה ופי' משום דקשה קו' תוס' דר"ח איתא לי' הואיל לחומרא לכן מתנה לה בדרבה וכן מוכח בירושלמי דשם איתא דר"ח מפרש טעם דמ"ד חייב וטעם דמ"ד פטור והיינו משום הואיל מעתה קשה דאית לי' הואיל לחומרא א"כ אמאי פטור דיליף דמחוסר מעשה אמרינן הואיל לחומרא כדאיתא בפסחים דף ס"א וא"ל כתי' שני' שכ' בתוי"ש משום דחייב כרת ובידו לתקן עצמו משא"כ פתיחות דלתות ההיכל אין תלוי בדידי' וגם ליכא חיוב כרת דז"א דרבינו סובר לענין מלאכת יו"ט לחומרא אף במחוסר מעשה ג"כ הואיל ועוד כיון דמתנה בדרבה יען דסובר דל"א הואיל לחומרא א"כ לר"ח חייב ולמה פסק דפטור ונראה דרבינו סובר דהא הוה קודם שחיטת התמיד וכמו שהוק' תוס' דתיפוק לי' משום דהוה קודם התמיד וע"כ יען דבדיעבד כשר ולפי"ז י"ל דל"ש כלל לומר הואיל דהרי אף אי הוה אמרינן הואיל אין לו לכתחלה להכשיר ולא חזי לכתחלה ע"כ לא אמרינן הואיל בזה.