מעשי למלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק יח · הלכה י
אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק שהקריבן בחוץ פטור דהרי לא איקבע אסורא. וכתב הר"מ דנפיק לי' כן מברייתא בכריתות דף י"ח דחכמים פוטרים ומפרש רבינו דמשום חטאת פטור ובחכ"צ השיג דזה רק שייך לגבי חיוב אשם תלוי ולא גבי חיובא דחטאת והנה נשמע מדבריהם דמפרשים דברי רבינו דקאי לענין חטאת דאי הוה איקבע אסורא הוה מחייב חטאת ומשכחת איקבע אסורא כגון בב' נשים שהפילו שניהם אחת ממין חיוב ואחת ממין פטור ואיתערבו דהדין שניהם מביאין חה"ע הבא על הספק וכדתנן פ"ק דכריתות ופסקה רבינו לקמן בה' מחוסרי כפורים וכן באשם תלוי באכל אחד את הראשונה ושני אכל את השני דשניהם מביאין א"ת כמבואר שם ובדברי רבינו בה' שגגות וכהא"ג דאיקבע אסורא חייב שפיר להביא לחטאת וע"כ תמה בחכ"צ מאי שיטי' לענין חיובא דחטאת קביעותא לאסורא והיינו משום דמפרש דהך דכריתות בשחט בחוץ א"ת איירי רק לענין חיוב א"ת לא לענין חיוב חטאת אמנם לי נראה להוכיח משמעתין כשיטת רבינו וגם תוס' מפרשו כרבינו לענין חיוב חטאת דהנה הוק' הא לר"מ יוצא ורועה בעדר ומאי קשיא להו הא שם קאי לענין נודע אח"כ אבל כאן לענין א"ת הוא ספק איסורא ככל שאר איסורא ומנפ"מ שיהא נודע אח"כ עתה הוא בספק ע"כ חייב א"ת וע"כ דגם תוספ' מפרשו לענין חיוב חטאת וע"כ הוק' להם הא אי נודע הוה חולין ולמה מחייב חטאת לר"מ ואמנם צריכין ליישב קו' החכ"צ מאי מהני קביעותא לחטאת דהא לענין חיוב חטאת בעינן דוקא וודאי איסורא ואמנם נראה ליישב דהנה תוס' הוק' עוד דחכמים פטרו מחטאת הא סברו לקמן ד' כה' דגמר ומקדשו ותי' דלאו היינו חכמים דהתם ולי נרא' די"ל דשפיר הן הן דברי החכמים דהתם אך סברו דמאי מהני הך דגמר ומקדשו כשנשחט בחוץ ולא בא לפנים דרק כשבא לידי הקרבה אמרינן דלענין זה גמר ומקדיש שיהא קרבן גמור כדמוכח מרשב"ם ב"ב ד' קכ"ד שהק' איך חייב בש"ח קרבן הא מצי לשאול דע"ד זה הקדישו כש"כ די"ל בא"ת שנשחט בחוץ דל"ש גמר ואקדישו ע"ד שישחט בחוץ ורק אכתי י"ל הרי לענין ש"ח רק בעינן שיהא ראוי לבוא לפנים והרי שפיר הוה ראוי לבוא לפנים דלענין זה שפיר גמר ומקדיש וא"כ אמאי פטרו רבנן אך הדבר ניחא בודאי א"ה כאן קביעות' דעכ"פ א"ת חייב בכל גונא אפי' אי"ל גמור ומקדיש משום דאחד קרבן גמור הוא וא"כ ספיקא לחומר' ואם שחטו בחוץ עבד איסורא דאורי' וחייב עכ"פ א"ת ע"ז שוב אמרינן גם חטאת חייב כיון דלענין א' מהקרבנו' שהביאו הוא ספיקא דאורייתא לחומרא שוב אמרינן כיון דגמר ואקדיש וגם זה ראוי לבוא לפנים א"כ שפיר חייב חטאת דהא אין כלל ספק דלשניהם ה"ה חייב כשמקריבו בחוץ אבל א' לא אסורא וא"כ אי"ל הסברא דגמר ומקדיש וראוי לבוא לפנים אפי' איסורא ליכא דכהא"ג הא ספק מהתורה לקולא ורק ע"י דנאמר דגמר ואקדיש יתחייב זה חטאת דנאמר דעבר איסור וודאי זה לא אמרינן כיון שבאמת לא נשחט לפנים ול"ש גמור ואקדיש ונהי דראוי לבוא לפנים משום זה לא מחייב כיון דעכ"פ עתה שנשחט בחוץ ל"ה הקדש רק מספ' ואפי' אסורא דש"ח ליכא כיון דלא איקבע ע"כ לא מחייב חטאת משו"ז הסברא דנאמר דגמר ואקדיש א"ה מקריב בפנים והוה ראוי לבוא לפנים [ועוד דהרי עכ"פ אף למ"ד דא"י לחולין הא אינו קרב רק אמרינן שיצא וירעה בעדר ע"כ רק באיקבע באחד מהך קרב בודאי על השני אמרינן דחייב דעכ"פ גמר ואקדיש לענין שיבוא לפנים דעכ"פ ראוי לפנים הוא ע"כ חייב חטאת]:
ובזה יבואר דברי הראב"ד דהנה הראב"ד השיג דלא ידע מאין הוציא זה ואני מצאתי בתוספתא דזבחים חה"ע הבא על הספק והקריבו בחוץ חייב א"ת א"ת הבא על הספק והקריבה בחוץ חייבין עליו חטאת ובחיי ראשי אע"פ שזה נראה זרה בעיני הוא מתוקנת בחה"ע הבא על הספק אינה ראוי למזבח אלא דמה אבל בשרה לא שאם עלתה תרד הלכך אש"ת הוא דמחייב שמא לא ילדה אבל א"ת יש ממנו למזבח דמו ואימורים ובשרו נאכל ככל אשמות וודאין שבתור' הלכך הוי ככל הקרבנות הראויות בפנים ואם הקריב דמו ואימורים בחוץ חייב חטאת עכ"ל ושכל עין הקורא יפלא הרי הוא ברייתא ערוכה בכריתות וגם הרי פשוט יש חילוק בין חה"ע דל"ש גמר ומקדיש דלא בא לכפרה ולמה הי' זרה בעיני הראב"ד וכמו שהק' בלח"מ אולם עפ"י דברינו נכון הראב"ד מפרש כתוס' דקאי שם אליבא דר"מ דאם נודע תצא לחולין ע"כ פליגי אפי' לענין א"ת דלחכמים פטורים וסובר הראב"ד דגם מא"ת פטור מטעם דאי נודע יצא לחולין דא"ל דעכ"פ עתה הר"ה ספק כמו בכל חתיכה חלב די"ל דשאנ"ה דכ"כ הרשב"א חולין דף ט' דיש סברא לחלק בין ספק הבא בתולדה כספק חלב לספק הבא במקרה וא"כ שפיר י"ל דכאן גרע אפי' משאר ספ' הבא במקרה משום דאי נודע אח"כ הוא חולין לכן גם עתה דעדיין לא נודע עוד ל"ה הקדש גמר כשאר הקדש אבל לדידן דקיי"ל אם נודע כשר דגמר ואקדיש שפיר חייב אפי' חטאת ואפי' לא איקבע אסורא ובחה"ע דלא גמר ואקדיש אפי' איקבע אסורא לא חייב רק א"ת ע"כ השיג שפיר מאין הוציא רבינו דין זה כיון דבתוספתא מבואר באמת דחייב חטאת ע"כ משום דגמר ואקדיש ומשמע לי' אפי' בלא איקבע אסורא דאי רק באיקבע ותלי' בקביעות' א"כ למה מחלק בין חה"ע הבא על הספ' וע"כ דלא תלי' בקביעותא אלא בגמר ואקדיש וא"כ שפיר חייב חטאת אך הי' קשה לו להראב"ד מה שהקשיתי דל"ש גמר ואקדיש כיון שלא בא לכלל הקרבה בפנים [וגם דהרי אי נודע ג"כ אין קרב אלא דאינו יוצא לחולין רק ירעה] והיינו דנראה זרה לכאורה ע"ז העלה דעכ"פ ראוי לבוא לפנים ככל קרבנות שפיר חייב חטאת אבל בחה"ע הרי אין ראוי לבוא לפנים דאין למזבח אלא דמה והיינו באמת מהא"ט דע"כ הצריכ' תורה שתצא לבית השריפה לחה"ע הבא על הספ' משום דל"ש גמר ואקדיש ונשארה בספק ורק לענין א"ת הוכרח הראב"ד לחדש דחוץ מסברא דגמר ואקדיש יש לחייב משום דעכ"פ ראוי לפנים ככל קרבנות דהיינו שלא נטעה לומר דמאחר שנשחט בחוץ ל"ש גמר ואקדיש ע"ז קאמר שפיר דעכ"פ ראוי לבוא לפנים ככל קרבנות וא"ש השגות הראב"ד.
אמנם על רבינו אין זה השגה דהוא סובר דרק אי איכא קביעותא לאיסורא ועבר אספק איסורא דאוריי' שייך לחייב חטאת [ומוקי התוספת' באיקבע איסורא] ומטעם דראוי לבוא לפנים ככל קרבנות דגמר ומקדיש וכשיבוא לפנים אבל אי ליכא קביעותא לאיסורא ואי לאו דגמר ואקדיש אפי' איסורא ליכא אין לחייב מטעם דהא ראוי לבוא לפנים דלענין פנים גמר ואקדיש ל"ש לחייבו חטאת ואפי' א"ת ליכא כיון דלא עבר איסורא כלל לא מחייבין א"ת משום זה דהוה גמר ואקדיש אי הוה בא לפנים והא דתוספתא מחלק בין חה"ע הבא על הס' לא"ת נראה דרבינו סובר דזה תליא אי חטאת העוף הבא על הס' מה"ת נאכלת והאי כהנים משולחן גבוה קזכו הוה ממש כמו א"ת דכאלו קרב למזבח וודאי חטאת עוף והא דנשרפת הוא רק מדרבנן אבל לדעת התוספתא י"ל דסובר דחה"ע הבע"ל הס' מה"ת נשרפת ע"ז שפיר מחלק התוספתא דאין חייב רק א"ת דאין למזבח אלא דמה אך לכאורה י"ל דז"א דהרי הא דחה"ע בעה"ס נאכל הוא רק משום דס' מה"ת לקולא לשיטת רבינו ובאיקבע אסורא דאזלינן לחומרא דאחד וודאי חולין א"כ ל"ש דנאכלת מה"ת וצריך לומר דהא דחה"ע נאכלת אין משום סד"א לקולא אלא דחייבה תורה להביא קרבן הוה ככל קרבן וודאי מה"ת ומהדין שיאכל ודמי שפיר לא"ת.
והנה יש לומר עוד בכונת הראב"ד דהנה לכאורה קשה לי טובא דפליגי ר"מ ורבנן בא"ת בחוץ הא א"ת דר"מ היינו בחתיכה אחת וא"ת דרבנן היינו בספק דב' חתיכות דא"ת חתיכה אחת לא משכחת א"כ אין פלוגתתם כחדא דר"מ מחייב אפי' בשחט א"ת שהביא על חתיכה אחת ולרבנן פטור בשחט א"ת שהביא על ב"ח ועוד הא באמת א"ת שהביא על סב"ח יהא לו דין איקבע אסורא דנלך בתר עיקר הגורם עיין ריטב"א עירובין דף ל"ה ונראה לתרץ לפמש"כ הרשב"א דב"ס הבא בתולדה סד"א לחומרא א"כ לפי"ז י"ל גם רבנן סברו בהא כר"מ דאחתיכה אחת מביא א"ת [ואין זה מן התימא דהרי יותר מזה כ' תוס' דחכמים בשיטת ר"מ קאי לענין נודע דיצא לחולין] אלא דסברו דזה רק בספק הבא בתולדא אבל זה הספק אי ששחט א"ת בחוץ הנה זה הס' ל"ה רק ספק הבא במקרה ולכן אין חייב רק באיקבע אסורא דהיינו באכל האחד את הראשונה והשני אכל את השני' דאחד מהנך קרבן וודאי דאז הא"ת גופי' הוה איקבע אסורא ובזה סובר הראב"ד דרק לענין דפטרו מאשם תלוי פליגי אבל לדידך דאין חייב א"ת רק א"ב חתיכות דהרי גם הראב"ד פסק סד"א לקולא דה' כלאים [אף דלפמש"כ לחלק בין בא בתולדה אין מוכח מראב"ד דחולק אדברי רבינו די"ל בח"א ס' חלב שפיר חייב א"ת י"ל דראב"ד קאי כאן לדברי רבינו לשיטתו] וא"כ שפיר סובר הראב"ד דחייב חטאת אפי' האשם תלוי גופי' לא איקבע דבתר העיקר אזלינן דהאשם תלוי בא על הס' איסור דאיקבע אסורא אלא דמשום זה לא מחייב רק א"ת ע"כ סובר הראב"ד דלכן לתוספתא חייב אפי' חטאת דראוי לבוא לפנים דקרב ככל הקרבנות אבל בחה"ע הבא עה"ס דא"ר לבוא לפנים אלא דמה חייב א"ת ובגונא דהי' בא עה"ס דאיקבע כגון בב' נשים שאחד ילדה ממין חיוב ואחד ילדה ממין פטור ואינו ידוע איזהו מהן כמש"כ לעיל.
ויותר י"ל דבאמת ראב"ד סובר דל"ב ח"א מב"ח כיון דהוה ספק הבא בתולדה ול"ב איקבע אסורא וחייב בא"ת אפי' אס' איסור דלא איקבע אסורא והא דחייב חטאת היינו משום דקיימ"ל אי נודע לא יצא לחולין ולכן בחטאת העוף הבא עה"ס עכ"פ א"ת חייב וא"כ ניחא דבגמ' פליגי רק לענין א"ת כיון דא"ת בא עה"ס חלב דלא איקבע וגם סברו כר"מ דאם נודע יצא לחולין ע"כ פטורין לחכמים אפי' מא"ת דליכא קביעותא וגם ל"ה וודאי הקדש דאי נודע יצא לחולין דל"ג ואיקדש אבל להלכה דא"י לחולין חייב אפי' חטאת ואפי' בלא איקבע דל"ב איקבע אסורא לדעת הראב"ד.
חטאת העוף הב"ע הספק שהקריבן בחוץ פטור. והראב"ד כתב ע"ז דעכ"פ חייב א"ת והביא כן מתוספת' וכ' הטעם דפטור מחטאת משום דאין רק דמה למזבח ושמא לא ילדה לכן פטור וכתב בחכ"צ דהכונה משום דאילו מתוודע דלא ילדה פטורה וקודש מקבלו ל"ש כיון שאין בשרו למזבח לכן פטור מחטאת אבל לפטור מא"ת מהא"ט ל"ש כיון שתורה עכ"פ אסרה להביא הרי כבא החטאת על הודאי ודעת רבינו דכיון דבא על ספק לכן פטור מחטאת וגם מא"ת עיי"ש ואני אומר נלמוד סתום מן המפורש דמבואר בדברי רבינו בפ"א ממחוסרי כפרה וז"ל ואין חטאת אחד משתיהן נאכלת שחטאת העוף הבא על הספק נשרפת שמא אינה חייבת ונמצאת חטאת זו חולין שנשחטו בעזרה שהן אסורים בהנאה עכ"ל הרי דיש ספק אי הו' חולין בעזרה והנה בפמ"א סי' כ"ט תמה באמת על רבינו בזה הא בנזיר דף כ"ט ילפינן מהקישא מנקבה לזכר דנקבה מביאה על הספק כמו הזכר א"ת א"כ ל"ש איסור חולין בעזרה והא דבנזיר איתא דהו' חולין בעזרה היינו מדרבנן ולהנ"ל הו' ניחא דגם א"ת הו' ספק חולין בעזרה רק דהתורה הלכה בזה לקולא כמו בכל ס' איסור דלא אסרה תורה א"כ כש"כ דגם בחטאת העוף שאין למזבח אלא דמה דיש לומר דתורה הלכה לקולא ואין אסור אלא מדרבנן כמו בכל ספק דאורייתא ואין לומר א"כ יהא מדרבנן אסור להביא זה אינו דלענין מצוה אדרבא הא אזלינן להחמיר וחייבין להביא קרבן ואין יכולין חכמים לבטל המצוה אך הנה רבינו בפי"ד מה' שגגות כ' דלכך מביא חטאת העוף על הספק אף דהו' חולין בעזרה משום דמחוסר כפרה ואין יכול לאכול בקדשים וביאר בריט"א בכורות דף כ"ד שדעת רבינו לומר דחכמים אין יכולין לעקור שלא יביא ספק חולין בעזרה משום שא"י לאכול בקדשים משא"כ בשאר קרבנות ספק עולה ויורד ולדבריו יקשה עדיין מא"ת דבא ג"כ על הספק דהא א"ח עליו משום ש"ח ושם אין מעכב באכילת קדשים אלא ודאי כיון דהו' מצוה וצריך א"ת להגין עליו משום יסורין אין יכולין חכמים להחמיר.
מעתה הנה מוכח מגמרא דנזיר דא"ת לא בתורת ודאי רק בתורת ספק דהא שם בעי לילף דחטאת יהא נאכל כמו א"ת ודחי שם איסור אחד חולין בעזרה משא"כ בחטאת עוף יש איסור נבילה ג"כ והנה בפמ"א רצה לומר דרק מדרבנן הו' כמו חולין בעזרה ולפמש"כ דפטור אש"ח שפיר יש לומר דס"ל מדאורייתא הו' ס' חולין בעזרה והנה רבינו בה' מחוסרי כפרה כ' דנשרפת והקשה בפמ"א דרבינו בפ"ב משחיטה כתב דחולין בעזרה בקבורה דאסור בהנאה ואפרן אסור ואיך כתב כאן דהוא בשריפה ממילא אפרן מותר ואני אומר דכ"ז הי' קשה לו יען דנראה מפי' רבינו שכתב וז"ל נשרפת שמא אין חייבת והו' חולין בעזרה וע"ז הקשה הרי אי חולין בעזרה הרי הוא בקבורה אבל הנה רבינו בפ"ז מה' פסהמ"ק כתב דחטאת העוף הבא על הספק נשרפת ככל פסהמ"ק הרי דלא לכן נשרף יען דהו' חולין בעזרה אלא משום דהו' פסהמ"ק וע"כ כונת רבינו לצדדין כאשר אבאר דהנה בשעה"מ הקשה איך כתב רבינו דנשרפת משום חולין בעזרה הא אי חולין הן א"כ לא הו' כלל חולין בעזרה דמליקה הו' כנוחר והרי כ' רבינו בפ"ב משחיטה דנוחר חולין בעזרה מותר בהנאה וכתב שכונה לצדדין דהא דכתב רבינו שמא אינה חייבת הוא טעם למה אינה נאכלת אבל הא דבשריפה הוא משום דשמא הוא קודש שאינו נאכל וטעון שריפה ואני אומר כי ראי' מדברי רבינו שהבאתי שכתב להדיא לכן נשרפת ככל פסהמ"ק וא"כ מיושב קו' הפמ"א דהא בפסהמ"ק מותר להנות בשעת ביעורן ומש"כ רבינו בפ"ב משגגות הל' י"ג דקרבנות יחיד שטעה והקריבו בשבת מותר בהנאה ובכ"מ נתקשה הא כיון דנשרף מה הנאה שייך וכתב בריט"א פ"ה דבכורות שכונתו להנות בשעת שריפה ורק בקדשים שמצותן בקבורה או בקדשים שנטמאו דאתיא בקו"ח ממעשר אסור להנות בשעת ביעורן.
והנה בשעה"מ שם וכן בפמ"א תמהו ממנ"פ אם הוא חולין והו' מליקה ל"ה אסור משום חולין בעזרה ואף למש"כ שעה"מ דלצדדין קאמר תקשה אמאי אסור באכילה עוד הקשה על פירש"י בכריתות דף כ"ד דה' אם משנמלקה נודע ופירש"י ומשום חולין בעזרה לא איכפת לן דלא אסרה תורה אלא שחיטה אבל מליקה לא ותמהו דהא בנזיר שם קאמר דבחטאת יש שני איסורין נבילה וחולין בעזרה הרי אף במליקה איכא חולין בעזרה ונראה דבודאי כ"ז שלא נודע שלא ילדה ל"ש לומר דלפטור משום חולין בעזרה יען דהוא מליקה דהרי תורה אמרה למלוק ומליקתן זו שחיטתן ואפ"ה איסור אכילה משום נבילה איכא וכן אסור משום חולין בעזרה דלא התירה התורה אלא הכנסה חולין לעזרה לא אכילה וכן נמי נהי דלמזבח התירה תורה מליקה דזו שחיטתן אבל לענין אכילה יש כאן איסור נבילה ולומר כיון דלענין אכילה יש כאן איסור נבילה א"כ לא יהא איסור אכילה חולין בעזרה הא ל"א דא"כ מתעקר מה דאמרה תורה להביא הקרבן מספק לכן עכ"ח לומר דאהני הא דמליקתן זו שחיטתן שיהא כמו חולין שנשחטו בעזרה אבל אחר שנודע ל"ה מליקה כשחיטה כ' רש"י שפיר דל"ה חולין בעזרה דזהו נחירה וא"ש.
שהרי לא נקבע האיסור וכו'. וקשה לי מאי הו' דלא איקבע איסורא הרי על ספק הזה חייבה התורה האש"ת והוא קרבן ודאי כשאר קרבן אך לזה יש לומר נהי דהו' קרבן גמור כשאר קרבן הרי אם יודע לו שלא חטא אינו קרב ולכן כתב רבינו דלא איקבע איסורא והנה ראיתי בשו"ת צ"צ שעמד ע"ז דאין מקריבין כלל א"ת ניחוש שהוא שומן וכ' דזהו גופא הו' החטא שאכל ס' חלב וע"ז חייבה התורה א"כ לפי"ז אף אם יודע לו שלא חטא ל"ה חולין בעזרה היינו אם כבר הקריבו ל"ה חולין בעזרה למפרע אבל לענין אם שחטו בחוץ יש לומר אי לא שחטו דילמא הי' נודע לו ולא הי' קרב אלא דע"ז קשה דרבינו בפ"ד מפסהמ"ק כתב אם נודע קודם ששחטו אין יוצא לחולין אלא ירעה עד שיסתאבו ובתוס' כריתות דף י"ח מבואר דלמ"ד ירעה חייב השוחט בחוץ וכבר הקשה כן בלח"מ ותירוצו דוחק אולם נראה דדעת רבינו דהא בזבחים דף קי"ג ממעט קדשי בדה"ב שא"ר לבוא לפנים והיינו אף בתמים דא"י מידי מזבח לעולם שלדעת המל"מ פ"ה מה' ערכין סובר רבינו דהא דא"י מידי מזבח הוא מדאורייתא כיון דהשתא עכ"פ א"ע באותה קדושה למזבח א"כ הה"ד לאשם תלוי דאף אם נודע דאמרינן רועה ויפלו דמיו לנדבה אפ"ה א"ח על ש"ח [ושיטת תוס' בכריתות דא"ח אשם תלוי בנודע ע"כ ס"ל דהך דקדשי בדה"ב היינו בבע"מ] אלא דעדיין יקשה איך כתב רבינו דאף אם הקריבו פטור כיון שעל הספק בא ולא הו' חולין בעזרה למפרע הה"ד כיון דכבר שחטו דדינו ורק ההקרבה בחוץ ואמאי פטור ובזה אין לומר דפטור יען דאם נודע פסול דהא איתא בכריתות דאפי' אחר שנודע הקודש מקבלו ואין לומר כיון דלכתחלה לא יזרוק בנודע לכן פטור דהא בזבחים דף קי"ב דאמרינן אהא דהפריש שני חטאת לאחריות חדא מינייהו מעיקרא עולה הוא ופירש"י דאפי' רבי מודה בו דמתכפר באחת מהן והשני תרעה ודמי' לעולת קנין וכן לרבנן באבודה בשעת הפרשה דאית להו תרעה בההוא לא אמרינן דאם שחטה בחוץ דפטור ואע"ג דלכתחלה לא קרבה הוא גופא עולה אלא דמי' חייב עלי' בחוץ דאי אקרבה לדידה גופא עולה בפנים מתקבלת הוא עכ"ל פירש"י הרי כיון דמתקבלת בפנים בדיעבד חייב וכן פסק רבינו בפי"ט מה' אלו שכ' דבר שהי' פסולו בקודש שהקודש מקבלו חייב בחוץ אולם הראב"ד באמת השיג על רבינו בזה אמאי א"ח חטאת ומבואר בחכ"צ סי' קס"ג שכונת הראב"ד כיון דשחטו בפנים א"כ אף אם נודע אח"כ הרי אם זרק אחר שנודע הקודש מקבלו והנה בחכ"צ ג"כ נראה כדעת הצ"צ דהא דאשם תלוי היינו דזה גופא החטא ע"ז חייבה התורה א"ת וכבר הקשיתי לעיל ע"ז א"כ לחייב על השחיטה והעליתי דעכ"פ יש חשש שיודע ולכן לא איקבע איסורא רק דיקשה אהקרבה לחייב הנה כדברים האלה הקשה בחכ"צ וז"ל שלכאו' תמוה האיך יפטור השוחט א"ת בחוץ מטעם דילמא לא חטא והו' ספק והא על ספק זה חייבה התורה קרבן זה וראוי' לבוא לפני ד' אלא דהואיל ולאחר שחיטה עדיין אפשר לה שתפסול כגון שיודע לו ואין ראוי' לפנים ולא איקבע איסורא ופטור אפי' מא"ת אבל בזריקה לאחר שנשחט בפנים ליכא למימר הכי והיינו כדברינו והוכיח מזה שיטת הראב"ד אמנם ליישב שיטת רבינו יצטרך לומר דאף דתורה אמרה שיביא א"ת לא בתורת קרבן ודאי אלא שיביא קרבן בספק כיון שרק ס' חולין בעזרה מה"ת ספק מותר ולכן גם השוחט ומקריבו בחוץ פטור לא משום חשש דשמא יודע לו דזה ל"א כיון דקודש מקבלו בדיעבד אלא משום דס' אולי א"ח קרבן מביא על הספק והתירה התורה הס' חולין בעזרה.
אלא דעדיין יקשה אמאי יפטור מש"ח דא"ת הרי כיון דעכ"פ צריך להביא הקרבן מספק א"כ לבו נקפו וגמר ואקדיש ושוב לחייב בשחטו בחוץ אך י"ל דלכאו' יש להבין הא דאמרינן בגמרא דגמר ואקדיש מאי מהני הא בכריתות דף כ"ה אמרינן דאין א"ת בא בנדבה ומאי שייך דגמר ואקדיש אך הדבר נכון דשם לענין רועה שפיר שייך לומר דגמר ואקדיש שלא יצא לחולין אבל להקריב ל"ש גמר ואקדיש וא"כ הו' הקרבן רק על הספק וכהא"ג כתב בשעה"מ פי"ד מהלכות אלו הא דאין חטאת בא בנדבה היינו לענין שלא להקריב לקרבן חטאת אבל לענין שתחול קדושת חטאת על הבהמה ודאי דנידר ונידב הוא [ובזה עמדתי על כונת תוס' נזיר דף כ"א ד"ה והיינו שכתב וז"ל אע"ג דהיפר לה היינו לענין איסור דחל על הבהמה דין חטאת אם בהמה שלה היא דגמר ואקדיש ולכאו' הא אין חטאת בא בנדבה וע"כ לומר דלענין שיהא לו דין חטאת המתות חל ההקדש] ודו"ק.
במה שתמה הראב"ד דבתוספתא מפורש דחייב בהקריב בחוץ ותמה בשו"ת חכ"צ דבכריתות מפורש דשוחט בחוץ א"ת דפטור שלא נקבע האיסור והשגת הראב"ד עכ"פ תיקשי דדוקא בשחיטה אמרו דפטור אבל לא בזריקה והקטרה כמוש"כ בחכ"צ שם וראיתי בשו"ת שו"מ סי' ר"ב שכתב ליישב דהא רבינו כתב וכל קרבן שפטור על שחיטתו בחוץ שפטור על העלאתו וא"כ כיון שעל השחיטה מבואר בכריתות דפטור ובזה מודה החכ"צ דפטור וא"כ גם על הזריקה פטור רק הראב"ד סובר דגם על השחיטה חייב וכמש"כ החכ"צ די"ל דס"ל כתוס' דלאו היינו אותן חכמים דאמרי דירעה עד שיסתאב ובא וראה כמה יקרו דברי רבינו שבאותו הלכה העתיק הדין דכל דפטור על השחיטה פטור על העלאה ואין לו מקום לשם דה"ל להביא אחר גמרו דיני ש"ח אלא דבא לבאר הדברים שלא יקשה קושית הראב"ד.
אשם מצורע ששחטו בחוץ שלא לשמו חייב יען דכשר בפנים. ורבינו דפסק כר"ח בזבחים דף קי"ד דאף דפסול לשמו כשר שלא לשמו והנה רב הונא פריך שם וכי יש פסול לשמו וכשר שלא לשמו ומשני דפסח כשר שלא לשמו ופסול לשמו וע"ז דחי פסח שלמים הוא והנה זה דמשני שלמים הוא נראה הכונה דל"ב עקירה כלל וא"כ שלא לשמו היינו לשמו אבל אי הוה בעי עקירה א"כ לא הועיל במה דמשני דשלמים הוה דעכ"פ מוכח לשמו פסול דהיינו אם לא עקר ובעקר כשר ולפי"ז י"ל ר"ח סובר דבעי עקירה א"כ יש לו הוכחה מפסח דפסול לשמו וכשר שלא לשמו והנה במנחות דף מ"ב אמרינן והרי פסח דכשר שלא לשמן והוק' תוס' דלא משני פסח שלמים הוה ולפמש"כ י"ל דגמ' סובר דבעי עקירה א"כ לא יכול לשנויי כך וא"כ ניחא דרבינו דסובר בעי עקירה וכסתמא דגמ' דלא משני כאן כן א"כ מוכח דפסח כשר שלא לשמו ופסול לשמו אלא דיקשה הרי בפי"ח מה' אלו פסק דפסח בחוץ אף לשמו חייב ע"כ דל"ב עקירה כמו שהקשה בצל"ח פסחים דף ס"ב ובפט"ו וי"ז מפהמ"ק הארכתי בזה.
אשם תלוי שהקריבן בחוץ פטור. והראב"ד חולק ונראה דתליא בפלוגתת ראשונים שהובא בשמ"ק כתובות דף כ"ב דאיתא שם דבאשם תלוי קאי והקשו דהא אש"ת לא שייך אלא בשוגג ולא במזיד והביא בשם תר"י דאיך אמרינן דמשנשאת לא תצא כיון דתרי ותרי נינהו הו"ל כשני חתיכות א' של שומן וא' של חלב וא"י איזה מהם של חלב ואכל אחד מהם יש לו להביא א"ת על הספק ואפי' אכלו במזיד וה"נ עומד בכל ביאה בא"ת כיון שא"י איזה כת מעידה אמת נשמע דאיכא א"ת כהא"ג דעובר במזיד בספק איסור א"כ שפיר חייב חטאת בשחטו בחוץ שאין כאן ספק כלל שזה קרבן גמור וא"כ ניחא דהא דתניא דבא"ת חייב בש"ח היינו כהא"ג דאכל ספק איסור במזיד שזהו קרבן ודאי דעכ"פ עשה איסור כשנכנס לבית הספק ע"ז חייבה תורה קרבן אבל סתם א"ת באמת פטור בשחט בחוץ ושיטת רש"י בזה כשיטת רש"י ותוס' מתוס' כריתות י"ז דבידע בשעה שאכל שהוא ספק חלב והזיד ואכל פטור מקרבן דאינו שב מידיעתו על ס' איסור וא"ש.
ובמהר"ם שיק פ' צו כתב לתרץ במה שקשה על רבינו הא רבינו ס"ל בנודע דתצא ותרעה דבב"ק דף ק"י פריך דנימא בחטאת שמתה בעלי' דאדעתא דהכי לא אקדשי' ותי' דהלכתא גמירי לה ולכאו' גם הכא בא"ת בנודע שלא חטא נימא אדעתא דהכי לא הוקדש וע"כ ליישב לפמש"כ הת"ח שם דבדבר דאפשר לאסוקי אדעתא ולא אתני בודאי גמר ומקני בכל אופן ה"נ כאן כיון דסבר בשעת הקדש הי' ספק מדלא אתני גמר ומקני ומקדיש וכ"ז לענין אם נודע אבל לענין אם שחט בחוץ איכא למימר אדעתא דהכי אלו הי' יודע שישחטו בחוץ לא הקדיש ולכן שפיר פסק רבינו דפטור דבשלמא התם שכבר הי' ספק בעולם ולא הותנה בודאי הקדיש ואפי' אם נתודע שלא חטא אבל הכא דבר זה שישחטנו בחוץ אלו הו' יודע זה לא אקדשי' שפיר איכא למימר כקו' הגמרא שם.
הנה בענין זה אי חייב אש"ח בא"ת נראה לי דבר חדש דמשכחת אשם תלוי אף היכא דלא הו' חתיכה אחת מב' חתיכות והוא כמוש"כ רבינו בפי"ד משגגות והאריך בזה במנחת חינוך פ' ויקרא בדין פר העלם דבר של ציבור בכהא"ג שספק אי תולה בעצמו או בבי"ד שמביא ג"כ א"ת יען דבי"ד נקראים איקבע איסורא ע"ש שהאריך א"כ באשם תלוי בכהא"ג שפיר משכחת שיהא חייב אש"ח ויבואר אי"ה עוד ולא באתי כעת אלא להעיר.
ובענין ש"ח בזה"ז הנה תוס' שבת דף ט"ו הקשו תימא וקמת ועלית מלמד שהמקום גורם לא נאמר רק בזקן ממרא והנה בסנהדרין י"ב יש שם לימוד אחר דכ' ובאת אל הכהנים ואל השופט בזמן שיש שם כהן יש שופט משמע דתליא רק בכהן ובזמן המקדש אבל לא בקביעת מקום בלשכת הגזית אבל הנה רש"י כתב שם על הך דבזמן שאין כהן אין שופט שאין בי"ד ממיתין רק בזמן שיש בי"ד בלשכת הגזית אך באמת יש לתמוה דרש"י הרכיב שני דרשות דמקרא זה כל שיש כהן יש שופט לא נשמע ביאת מקום שבלשכת הגזית כי דרשא זו נלמד מדרשא אחרת דכ' וקמת ועלית מלמד המקום גורם כדאיתא סנהדרין ח' ורבינו בפי"ד מסנהדרין הביא הב' דרשות דתליא באיכא בהמ"ק וקביעת מקום בי"ד בלשכת הגזית אמנם הנה רבינו בשרשים פי"ד בסופו הביא לימוד אחר ממכילתא וז"ל מנין שאין ממיתין אלא בפני הבית ת"ל מעם מזבחי תקחנו למות למדת אם יש לך בית אתה ממית אם אין לך בית אי אתה ממית וכן איתא שם מנין שתהא סנהדרין סמוכה למזבח שנאמר מעם מזבחי תקחנו למות וא"כ ניחא קו' התוס' דוקמת ועלית רק בזקן ממרא נאמר דיש לומר דגמ' סמכה אדרשא דמעם מזבחי תקחנו למות.
ויצא לנו דיש לנו שתי מניעות חדא שאין כהן ואין מקדש שאין כהן עובד עבודה ועוד שאין לנו קביעת מקום המזבח וא"כ קשיא אמש"כ המפרשים אף דמקריבין כשאין בית אבל מזבח בעי א"כ לפי"ז השני דרשות סותרין עצמן דהא לפי דרשא בזמן שאין כהן ואין מקדש א"כ למ"ד קדלעל"ע יש לנו כהן עובד עבודה ולאידך דרשא דשופט אצל מזבח בזה"ז דליכא מזבח וליכא קביעת מקום אצל מזבח אף למ"ד קלע"ל וא"כ דרשות אלו סותרים זא"ז.
שחט אשם שלא לשמו בחוץ חייב הואיל וכשר שלא לשמו בפנים. וקשה לי הנה טעמא דרב חלקי' בארתי בפ"ד מה' אלו יען דלשמו הו' מחו"ז כך אמרינן דאם נעשו שאר עבודות סתמא נעקר שם הקרבן דבמחו"ז לא שייך סתמא לשמו קאי וא"כ כשאינו מחו"ז לא שייך כלל דרב חלקי' דהא לא נעקר שם הקרבן כלל א"כ הו' אשם אף בעשה שאר עבודת סתמא אלא דלא עלו לבעלים א"כ הא לא נשמע כלל מדחלקי' דיהא חייב בחוץ יען דבפנים שלא לשמו כשר אלא דלא עלו לבעלים לשם חובה וצ"ע.