אור ברסלב

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות· רבי ישעיהו זילברשטיין

פרק יח · הלכה א

פרק יח

כל הקרבנות כולן בין קרבנות בהמה ועוף בין קרבנות מנחות וכו' וכן מצות עשה להיות אדם מטפל ומביא וכו'. הנה רבינו בפי"ד כ' דאם אמר הרי עלי עולה חייב באחריות עד שיקריב כמו שנדר ובמל"מ כתב דנשמע מזה דאף שבא ליד כהן לא נפטר מאחריות עד שיקריב ויקשה מנ"ל הא ונראה דיצא לרבינו כן מהא דאיתא במעילה דף י"ט דמי שהביא קרבן ממעות הקדש דלר"ש מעל כשהביא לעזרה ולר"י לא מעל עד שהקריבו ופירש"י דסובר ר"י דלא נפטר מאחריות עד שהקריב דהיינו זריקת הדם וכן יש להוכיח מר"ה דף ו' דמוקי חדא באמר ולא אפריש וחדא דאפריש ולא אקריב וצריכא דאי אשמעינן אפריש משום דלא קיימא לדיבורא אבל אפריש ולא אקריב אימא כל היכא דאיתא בגזא דרחמנא איתא ולכאו' יקשה איך אמר אפריש ולא אקריב דהי' לו לומר אפריש ולא הביאו לגזבר או ליד כהן לעזרה ומדקאמר ולא אקריב משמע דאפי' הביאו ליד כהן כל זמן שלא אקריב עדיין חייב לקיים דבריו דחייב עדיין באחריות וע"כ לומר דהא דאמר אימא כל היכא דאיתא בגזא דרחמנא איתא דהוא לרבותא דבודאי אי מסרו ליד כהן פשיטא דהו"א דיצא ידי נדרו אלא אפי' באפריש ולא הביאו לגזבר דבודאי ס"ד דלא יצא ידי נדרו כיון דמשהי' גבי' קמל"ן קרא דוהבאתם שמה דלא מיבעיא היכא דאפריש ולא הביאו ליד כהן דלא יצא דהא משהי' גבי' אלא אפי' היכא דאפריש והביאו ליד כהן כל זמן שלא הקריבו לא יצא ידי נדרו מקרא דוהבאתם שמה אך א"כ יקשה הא מקרא דוהבאתם שמה לא מוכח אלא דצריך להביאו ליד כהן לעזרה ומנ"ל באמת באם הביא אלא דלא הקריב דחייב וכן מקרא דתשא ובאת שמה אל המקום אשר יבחר ד' דדרשינן מזה דצריך לטפל להביאו לבית המקדש אפי' בקדשי חו"ל א"כ מנ"ל דעד שיקריבו דחייב בשלמא לפירש"י דמפרש ולא אקריב היינו שלא מסרו עדיין לגזבר או לכהן ניחא דהצריכותא היינו אף באפריש רק שלא מסרו לכהן דעובר יען דמשהי' גבי' ניחא וכן פירש"י כהא"ג בחולין דף קל"ז דאיתא התם ה"מ קדשי מזבח דמחוסר הקרבה ופירש"י להביאו לעזרה הרי דמפרש הקרבה הבאה לעזרה ניחא אבל לרבינו דמפרש ולא אקריב היינו הקרבה קשיא.
אולם יקשה דבערכין דף כ' וכן בזבחים דף ד' מפרש רש"י ג"כ כדברי רבינו דבערכין כ' איתא אר"ח בר רב לא שנו אלא דאמר דמי שור זה עלי עולה אל אמר שור זה עלי עולה כיון דאמר זה ומת א"ח באחריות עלי להביאו קאמר ופירש"י עלי לטרוח עד שיקריב מוכח דרש"י מפרש דעד שיקריב היינו הקרבה ממש.
וכן בזבחים ונרצה לו לכפר עליו ר"ש אומר את שעליו חייב באחריותו וכו' ואמר ר"י בר אבדימי מ"ט כיון דאמר עלי כמאן דטעון אכתפי' דמי ופירש"י כגון נדר דאמר הרי עלי עולה חייב באחריותו אם הפריש בהמה לנדרו אם מתה או נגנבה דהכי משמע אותו שעליו יקריב אותו ונרצה לו ועד שיקריבנו לא נרצה אלא נפטר את שאינו עליו כיון דאמר הרי זו עולה ויש לתמוה הא ר"ש ס"ל במעילה דמיד שהביאו לעזרה מעל א"כ למה פירש"י דתליא בהקרבה הא בהביאו לעזרה ומסרה ליד כהן סגי וכמו שנראה באמת דעת תוס' בחולין דף כ"ד דאם מסרה ליד כהן יצא מידי חיוב אחריות כמוש"כ במל"מ פי"ד מהלכות אלו.
ועוד יותר יש להקשות דהנה הא דחייב לטפל בו עד שיבאנו לעזרה כבר בארנו דילפינן מקרא דונדריך תשא ובאת וכו' והנה טיפול לא שייך רק עד שיבאנו לכהן דמה טיפול שייך לאחר שמסרה ליד כהן א"כ עכ"ח הא דאמר הרי עלי אתי להוסיף חיוב אחריות אם ימות דמצד טיפול אינו חייב רק כל זמן שבעיני' אבל אי מת ל"ש שיחייב בטיפול ע"ז צריך קבלת אחריות שמחייב עצמו להביא אחר אבל אם אמר שור זה עלי עולה דאין חייב באחריותו אם מת א"כ מה שהוסיף בנדרו ע"כ רק מה שדעתו דמה שחייב בטיפול מצד הדין מקבל עליו בתורת נדר דאתי האי זה וממעט מקבלת אחריות כשמת אבל מוסיף עליו לקבל בנדר מה שחייב מצד הדין אבל אי אמרינן כשיטת רבינו דהרי עלי כונתו לקבל באחריות עד שיקריב א"כ כשמפרש הרי זה עלי דכונתו להתנות שלא יתחייב באחריות א"כ האי עלי דקאמר מאי פירושו דל"ש לפרש עלי להביאו לטרוח עד שיקריב דהא כ"כ דל"ש טיפול וטירחא אחר שמסר ליד כהן ונראה ליישב דהנה במנחות דף ק"ח אמרינן האומר עלי עולה שאקריבו בבית חוניו אם הקריבו יצא ומפרש רבא דהאי אדם לדורן נתכוון אמר אי סגי בבית חוניו טרחנא טפי לא בעינא לאיצטעורי ופירש"י לא חל עליו שם עולה מעתה קשה בשלמא אי מפרשינן הרי עלי שמקבל אחריות אם ימות עד שיקריבנו בעזרה א"כ זה שאמר הרי עלי להקריב כל זמן שלא פירש הדיבור להקריב שמחייב עצמו באחריות עד שיקריבו ממש עדיין לא קיבל עליו בנדר לכן שפיר מצי להתנות דאין מחייב עצמו עד שיקריבנו במקדש אלא בבית חוניו אבל אי אמרת כשאמר הרי עלי דמקבל אחריות רק עד שיבאנו ליד כהן א"כ כשאמר הרי עלי עולה כבר קיבל עליו אחריות ונגמר הנדר דאם ימות טרם שימסור ליד כהן יהא חייב באחריות א"כ כשאמר אח"כ עד שיקריבנו בבית חוניו הרי הו' חזרה ממה שאמר בתחילה הרי עלי דבזה כבר נגמר הנדר שמחייב באחריות אם ימות ולא מצי לחזור דבהקדש תוכ"ד לא כדיבור דמי.
אולם גם לפירוש רבינו לא ניחא דהא דמפרש בגמרא הטעם דהאי גברא הכי קאמר טפי לא בעינא לאיצטעורי התינח אי אמרינן דהרי עלי כונתו עד שיבאנו לעזרה וימסרנו ליד כהן מקבל עליו באחריות אם ימות א"כ נכלל בדבריו גם החיוב הטיפול שלא לבד שמחייב עצמו בנדר לטפל ולהביאו לעזרה אלא אף גם זאת שאם ימות יתחייב להביא אחרת א"כ שייך לומר כשמפרש דבריו עד שיקריבנו לבית חוניו דקאמר דטפי לא בעינא לאיצטעורי ולטפל אבל אי אמרינן כפירוש רבינו דהרי עלי כונת חיוב אחריות עד הקרבה ואין בכלל דבריו כלל חיוב הטיפול דלזה אין צריך כלל נדר דהא בכל קרבן מחויב לטפל ולהביאו לעזרה א"כ דאין בכלל דבריו חיוב הטיפול איך שייך לומר דטפי לא בעינא לאיצטעורי דבלשון הרי עלי לא קיבל כלל עליו חיוב הטיפול דחיוב הטיפול אין מכח הנדר אלא מדין שחייבה התורה בכל קרבן שנדר ע"כ ליישב זה נאמר דהנה איתא בערכין דף ל"ב אר"ש מנא אמינא לה האשה שיש עלי' לידה או זיבה מביא המעות ונותנת בשופר וטובלת ואוכלת לערב מ"ט לאו משום דאמרינן חזקה שליח עושה שליחותו ורב נחמן התם כדרב שמעי' דאמר ר"ש חזקה אין ב"ד של כהנים עומדים משם עד שיכלו כל מעות שבשופר מעתה התינח אי חזקה שליח עושה שליחותו מיד כשמסר לכהן ל"ש שום טיפול אבל אי אמרינן כדרב נחמן דבשל תורה אין חזקה שליח עושה שליחותו וכן פסק רבינו בפ"ד מתרומות א"כ אף שמסר ליד כהן עדיין שייך טיפול א"כ כשאומר הרי עלי נכלל בדבריו שמקבל בנדר לטפל בו עד שיקריבנו ולא יסמוך על הכהן שמסר לידו א"כ כשאמר הרי עלי מקבל עליו שני דברים לטפל עד שיקריבנו וגם אם ימות והא חייב להביא אחרת עד שיקריבנו א"כ כשאמר הרי עלי להקריבו בבית חוניו שפיר שייך לומר דטפי לא מקבל עליו לאיטרוחי לטפל להביאו לעזרה א"כ יש מזה הוכחה לשיטת רבינו מכח קו' ראשונה דאי אמרת דהרי עלי משמע דרק מקבל אחריות עד שיביאו לעזרה א"כ כבר נתחייב באחריות אם ימות להביא אחר ונגמר כבר הנדר איך מצי לחזור ולומר להקריבו בבית חוניו הרי כבר קיבל עליו להביאו לעזרה דאין בכלל כונת הנדר שמקבל עליו להקריבו אלא להביאו לעזרה ולמסרו ליד כהן א"כ מה שמפרש אח"כ להקריבו הוא מילתא אחריתא והו' חזרה מנדר שכבר קיבל עליו כיון שמסיים דבריו להקריבו בבית חוניו ובתוך כ"ד ג"כ לא מהני חזרה בהקדש אעכ"ח כשיטת רבינו דעלי היינו עד שיקריב [והנה בטה"ק ריש זבחים האריך והעלה דעלי היינו שמקבל עליו בנדר לטפל עד שיבאנו לעזרה דמה שחייב מה"ת מקבל עליו בנדר ולדעתי יקשה לדבריו מנ"ל כלל שקיבל עליו אחריות כשימות דילמא הרי עלי כונתו רק לקבל עליו בנדר מה שחייב מה"ת בטיפול קרבנו] ודו"ק.
הנה כ"כ דעת ר"ש במעילה דלכשיבוא לעזרה פטור מאחריות דרק מצוה עליו לטפל להביאו לעזרה ולפי"ז קשה לי הא דמוקי בב"ק וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש בשוחט תמימים בפנים דהו' שחיטה ראוי' ופריך א"כ חזרה קרן לבעלים יקשה דע"כ גנב ממנו קודם שהביאו לעזרה דלאחר שהביאו לעזרה הא כבר נפטר מאחריות ופטור מדו"ה לשלם לבעלים וע"כ בלא הובא עוד לעזרה גנב ממנו א"כ מאי פריך חזרה קרן לבעלים הא חסרו מצות טיפול לעזרה וגם מצות סמיכה א"כ הרי חוטף מצוה מחבירו ג"כ חייב לשלומי המצוה שביטלו ממנו א"כ אין כאן חזרה קרן לרשות בעלים דאדרבה מגלגלין עליו את הכל כדאיתא בב"ק דף כ' דכיון דחייב לשלם שחרוריתא דביתא שהפסידו חייב לשלם כל מה שנהנה אף שלא חסרו מידי.
שוב ראיתי במר"ם שיק חאו"ח סי' נ"ז שהק' אהא דאמרינן חזרה הקרן לבעלים מ"ש מחוטף דצריך לשלם וכ' ליישב לפמש"כ בחס"ו חיו"ד סי' רצ"ה לחלק בין מצוה שמוטל על כל ישראל בין מצוה שמוטל על הבעלים דכהא"ג לא מצי לחטוף דעלתה המצוה לבעלים לכן בקרבן עלתה לבעלים בהא מתורץ קושיתנו ג"כ כיון דזה המצוה לטפל בקרבן רק על הבעלים מוטלת גם מצוה זו ל"מ להפסיד ועלתה מצות טיפול שטפל בה הגנב גם אל הבעלים.

שהוא מטפל בהם עד שיביאם לבית הבחירה. ולכאורה יש להקשו' אמאי צריך להביאו לעזרה ולא סגי בשהביא להר הבית כדתנן גבי ביכורים דהוא חייב באחריותו עד שהביא לה"ה והא בביכורים ג"כ כת' יביא בית ד' אך הנה בתויו"ט שם כתב דבאמת הר"ה לאו דוקא אלא הכונה לבי"ה דהיינו העזרה אלא דקשה לפי"ז דבירושלמי פ"ג דסוכה איתא דלולב ניטל כל ז' בה"ה אף דכתיב ושמחתם לפני ד' וכן גבי מורא מקדש כתב רבינו בפ"ז מבהב"ח דהיינו נמי בה"ה אולם מיומא ד' כה' מוכח דהא דכת' בית אלקים נהלך ברגש דהיינו בעזרה ולא בה"ה.
והנה רש"י בקידושין ד' נז' פירש מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור דכיון דקדשים אין להם היתר אלא ע"י זריקה וכיון שנשח' בחוץ אין דמן נזרק ממילא אין לו היתר והוקש' תוס' הא זריקה מוציאה מידי מעילה אפ"ה קיי"ל קדשים שמתו יצאו מידי מעילה ונרא' ליישב דהנה בנדרים ד' יב' בהא דמסיק דבעיקרו קמתפיס כתב הר"ן וז"ל באיסורו שהי' קודם זריקת דמים ואיכא דקשי' לי' אפת"ל דבהתירא קמתפיס כלומר שיהי' כזה ממש דמחית קמי' אכתי ליתסר דהא אסור לטמאים מחמת נדרו ולדידי' ל"ק דאם מחמת נדרו ראוי' היא שיהי' אסור לכל דהוא אקדשי' ואסרו אכ"ע אלא דבתר זריקת דמים פקע לי' נדרו ואיסורא דטמאים ודחזה ושוק לזרים לא משום נדרא הוא דא"ה הי' אסור לכל אלא איסורא הוא דרמי רחמנא עלי' עכ"ל לפי"ז יש בכל קדשים ב' איסורים חדא מחמת נדרו וחדא מחמת מה דרמי רחמנא איסורי' עלי' והנה איסור מעילה הוא ג"כ איסורא דבא מכח נדרא דהא אפילו בקונמות איכא למ"ד דאיכא מעילה ואיסור זה פקע ע"י זריקה אבל יש בו עוד איסורא דרמי רחמנא עלי' ואיסור זה לא פקע עד אחר הקטרת אימורים כדאיתא בפסחים דף נ"ט והנה בקדשים שמתו יצאו מידי מעילה דהיינו דהאיסור דבא מכח נדרא פקע כשמתו אבל איסורא דרמי רחמנא עלי' עד שיקטיר אימורים זה לא פקע עד שיזרוק ויקטירו אימורים ורש"י דנקט עד שיזרוק היינו תחילת הקטרה ושפיר כתב דכיון שלא נזרק נשאר באיסורא דהיינו איסור תורה דרמא רחמנא עלי' עד שיזרוק דמיו ויקטירו אימורים.
וכן מוכח מדברי רבינו בפי"ח מה' פסהמ"ק שכתב והאימורי' מתירים את הבשר לאדם ובמל"מ הקשה הלא כתיב הדם ישפך והבשר תאכל משמע זריקה מתיר הבשר ולפמש"כ א"ש דהקטרה מתיר איסורא דרחמנא דהזריקה אינה מתרת אלא האיסור שבא מכח נדרו.
והנה במה שהקשו התוס' בקידושין הא קדשים שמתו יצאו מידי מעילה אף דזריקה לא התירה נראה ליישב דהנה לכאו' הו' כל שחיטה שינוי כדמוכח בב"ק ס"ח א"כ יצאה לחולין ואמאי תהא אסורה באכילה אך יש לומר דהא בש"ח חייב בהעלה ג"כ כדאיתא בזבחים ר"פ השוחט והמעלה א"כ אי אמרת דהו' שינוי ויצא מידי מעילה והו' דחולין איך יהא חייב אהעלה הא פקע שם קדשים מיני' לפי"ז שוב שפיר אסור באכילה דאין זריקה מתרת ולא יקשה מקדשים שמתו דשאני התם דיצא מידי מעילה מטעם שינוי דאין לך שינוי גדול מזה אבל שחיטה עכ"ח דלא חשוב שינוי די"ל מדחייב אש"ח מזה גופי' מוכח דא"י מידי מעילה דבהכי חייבה רחמנא וכמוש"כ תוס' ב"ק דף ע"ז ולפי"ז יש להביא ראי' לפירש"י מהא דאיתא במעילה דף י"ט קדשי מזבח תמימין ונעשו בע"מ ועבר ושחטן רבי אומר יקריבו וחכ"א יפדו ופירש"י משום דס"ל דהכל הי' בכלל העמדה והערכה והא לא אפשר בהעמדה דהא מתו הלכך יקברו והואיל לית לי' פדיון הלכך יש בהן מועל אחר מועל וחכ"א יפדו דס"ל דל"ב העמדה והערכה וכיון דקדושת דמים נינהו דאית להו פדיון אין בהם מועל אחר מועל א"כ מוכח דאפי' בבע"מ ל"א דהשחיטה גופי' מוציאה מידי מעילה דהו' שינוי ע"כ משום דלהכי קיימי כמו בש"ח וא"כ עכ"ח לא דמי לקדשים שמתו [ובשמ"ק במעילה תמה באמת איך מצינן לומר דיש מא"מ לאחר השחיטה הא הו' כמו קדשים שמתו שיצאו מידי מעילה כיון דל"ח למידי והכי נמי למאי חזיא כיון דאין להם פדיון ואמנם לרש"י לשיטתו ניחא דסברתו הפוכה דקדשים שמתו זהו גופא שינוי ויצאה מידי מעילה אבל שחיטה ע"כ אין בו דין שינוי להוציאה מידי מעילה א"כ נשאר בקדושתו ושוב אין לו פדיון רק בהוה"ע והכא א"א בהוה"ע ע"כ יש מועל אחר מועל עכ"פ רש"י לשיטתו יש לו ראי' מהך דמעילה דיש בו מועל אחר מועל ודו"ק.
בטעם איסור שחוטי חוץ מבואר בקרא משום שלא יזבחו זבחיהם לשדים ומבואר במדרש יען שישראל הי' נמשכים אחר עבודת אלילים ע"כ ציוה עליהם שיבואו אל פתח אוה"מ להקריב בפנים והנה רבינו בספרו מורה נבוכים למד מזה שזה עיקר טעם הקרבנות שלא ימשכו אחר ע"ז אבל הרמב"ן טען עליו שיש בזה טעם אחר שבא להשלמת האדם וכבר כתב רבינו גופא בסוף ה' מעילה שהוא חוק וכבר בארנו דבריו בהקדמת ספרי בחלק ראשון לכן נראה דהענין כך בודאי לגבי אותו דור שיצאו ממצרים הי' זה עיקר הטעם כדי שלא ימשכו עוד אחר ע"ז אבל לדורות הבאים בודאי עיקר הטעם כמוש"כ הרמב"ן שהוא בא להשלמת האדם ונראה דהדבר מבואר בקרא דכתיב דבר אל בני ישראל זה הדבר אשר ציוה ד' וכו' אל פתח אוה"מ לא הביאו וכו' למען אשר יביאו בני ישראל וכו' ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זובחים אחריהם חקת עולם לדורותם ואליהם תאמר ואל פתח אוה"מ לא יביאנו וכו' ויש לתמוה טובא דבגמרא דב"ב קי"ח איתא דכל היכא דכתיב זה הדבר אינו לדורות רק בש"ח דכתיב חקת עולם לדורותיכם יקשה א"כ למה כתיב זה הדבר ואי משום גז"ש הא אפשר ללמד גז"ש בתיבה אחרת וכן כפילות הפרשה ואליהם תאמר צריך פירוש ורבינו דרשו מזה דאתי לעירוב פרשיות ויקשה אכתי הו' מצי למיכתב ואיש איש דו' מוסיף על ענין ראשון ולכן נראה דפשטות הקרא אתי ללמד דמצוה זו לשעה ולדורות נאמרה אבל לא מטעם אחד דזה הדבר אשר ציוה ד' לדור ההוא שיצא ממצרים שאם לא יביא אל פתח אוה"מ חייב כרת משום שלא ימשכו אחר ע"ז שלא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אמנם לדורות הבאים שכבר משכו ידם מע"ז לאלו הדורות הוא חקת עולם כמוש"כ רבינו בסוף ה' מעילה שכל הקרבנות הוא חוק לכן אליהם לדורות הבאים תאמר סתם דאיש איש ואל פתח אוה"מ לא יבאנו ונכרתה ולא תגיד לכם הטעם כדי שלא יזבחו את זבחיהם לשעירים כי לדורות הבאים שכבר משכו ידם ולבם מע"ז אין זה הטעם משום שלא יזבחו את זבחיהם אלא חק כחקת התורה שבאה להשלמת בני ישראל ובזה א"ש שהצריכה התורה שני פרשיות.

וכן מ"ע לכל אדם מטפל ומביא קרבנות בהמה. ובלח"מ הקשה למה כתב קרבנות בהמה אולם יש לומר דממקומו מוכרע דהא כתיב בהאי קרא ועשית עולותיך הבשר והדם וכו' והבשר תאכל וידוע דשלמים לא משכחת בעוף ולא שיירי מנחות נאכל לבעלים והתורה אמרה קדשיך הדומים לזבחיך דהיינו עכ"פ מין זבחיך דהיינו בהמה וכן מוכח משמעתין דתמורה דדרשינן רק קדשיך אלו תמורות אשר יהי' לך אלו הולדות תשא ובאת שמה יכול יכנסנו לבית הבחירה ת"ל ועשית עולתיך הבשר והדם הרי לך בהדיא דקרא איירא בתמורות וולדות דצריך לטפל בהם ובעוף מנחות לא שייך כלל זה וכן בספרי שהובא בתוס' שם בד"ה אפי' וז"ל רק קדשיך מכאן שמביאין קדשים מבחוץ לארץ יכול אף בכור ומעשר כן ת"ל רק מרבה אני את אלו שאין להם פרנסה במקומן דאינן נאכלין במומן בחו"ל הרי לך דדריש רק לבהמה דאין תמות וזכרות בעופות ומשו"ה כ' רבינו שפיר קרבנות בהמה.
מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בקדשי חו"ל שהוא מטפל בהם עד שיביאם לבית הבחירה הנה מבואר במעיי"ח דלא דוקא בבהמת חו"ל אלא אדרבא לרבותא נקט בהמת חו"ל והנה דבר זה אפי' בנדבה נמי דרק חילוק יש בין נדבה לנדר דמה דבנדבה צריך לעשות קיבל עליו בנדר בהרי עלי ולכן בנדבה ג"כ צריך לטפל להביאו לעזרה אמנם הא פשיטא דעכ"פ צריך להודיע לגזבר ולכהנים כי קרבן יש לו בביתו דאם לא יודיע וגם הוא לא יטפל בו א"כ איך יבוא לידי הקרבה לפי"ז יש לתמוה אפירש"י בנדרים ט' דכ' דבנדבה לא שייך בל תאחר דבגזא דרחמנא איתא הא עכ"פ צריך לטפל ולהביאו לעזרה אך כבר תמה בפי"א בתשובה דבגמרא דר"ה מבואר גם בנדבה באפריש ולא אקריב עבר בב"ת ותי' דכונת פירש"י אם נאבד א"ח להביא אחר ע"כ ליכא תקלה דבל תאחר א"כ ניחא גם קושיתנו דרק חייב לטפל כשהוא עומד אבל בנאבד לא שייך זה.
במשל"מ פי"ד מה' אלו הקשה כיון דכשהביא לעזרה יצא ידי נדרו דרק חייב לטפל עד שיביאו לעזרה וכמוש"כ תוס' חולין א"כ הא דתנן נשחטו שלא לשמן כשרים ולא עלו לבעלים לשם חובה וחייבין להביא אחרת הא כבר יצא ידי נדרו משבא לעזרה ונראה ליישב לפמש"כ הרשב"א בגיטין דף נ"ד דלכן אין נאמן לומר דנתפגלו כיון דמסר לידו יש לו דין שומר ע"כ אין נאמן לומר ששינה ופשע בשמירתו לפי"ז הבעלים כשהפריש קרבן הנה יש עליו שני מיני אחריות מצד נדרו ומצד שומר דמיד שהפריש נעשה שומר עליו וכשמביאו לעזרה יצא ידי חובת נדרו מה שקיבל עליו להביא קרבן אבל מה שחייב באחריות מצד שומר דהו' שומר של גבוה אף דלקדשים אין דין שומר אבל בפשיעה חייב מזה לא נפטר כשהביאו לעזרה דזה הו' שומר שמסר לשומר ונעשה הכהן שומר דילי' וכששחט שלא לשמה א"כ אי הוא או הכהן פשעו בשמירתו ע"כ הוא חייב באחריות מצד שומר ולכן שפיר קתני דלא עלו לבעלים לשם חובה ובזה יש ליישב קו' התוס' שם למה נקט שנזבחו שלא לשמן ולא נקט בשאר עבודות שעשאו שלא לשמן להנ"ל יש לומר דבשאר עבודות כיון שלא נעשה הבעלים שומר לגבי הקדש דמיד שנשחט יצא גם חיוב שמירתו א"כ אם קיבל הדם שלא לשמו אין חייבין הבעלים להביא אחר לכן רק בשחיטה קמל"ן דלא עלו לבעלים לשם חובה וחייבין להביא קרבן אחר וא"ש.
וראי' לדברינו מבב"ק ע"ו דפריך והא חסרה קרן לבעלים ומשני רי"ו בשוחט תמימים מבפנים שלא לשם בעלים מוכח דבשחט שלא לשמה אין כאן חזרה לבעלים משום דבעלים לא מפטרה במה שהובאה לעזרה [ואין לומר דהא"ט דבעלים לא הובאו בעצמן ז"א דבודאי ניחא להו שיבואו לעזרה על ידי מי שהוא כמוש"כ הר"ן בנדרים דף ל"ו דכיון שנאבד דעת הבעלים שכל כהן שירצה להקריב יקריב].
אולם לפי"ז יקשה מהא דמשני שם בנשפך הדם וקשה כיון שהוא באה לעזרה ונשחטה כבר יצאו ידי אחריותא א"כ חזרה קרן לבעלים וא"ח באחריותא.
ובהא דחייב לטפל ניחא לי ליישב מה שהקשו בתוס' פסחים דף מ"ז אפירש"י דפ"ח קדוש קדושת בדה"ב חייב משום מעילה א"כ במכות דף כ"ב דמוקי המשנה בבכור דאין לו שאלה הוה לי' להקשות מחמור הקדש דישנו בשאלה ונראה דבחי' הריטב"א הקשה אמאי לא משני במסרה ליד גזבר דלית לי' שאלה ונראה דבקדשי מזבח דחייב לטפל להביאו לעזרה לא מהני מסירה ליד גזבר לאפקועי טיפולו ממילא אית לי' שאלה כמוש"כ בפנים אבל בפ"ח דא"ר למזבח רק לקדשי בדה"ב אז יש לומר דבאמת במסרה ליד גזבר אין לו שאלה עוד ולכן לא מצי להקשות מפ"ח דיש לומר במסרה ליד גזבר רק מוקי בבכור בהמה טהורה דאין לו שאלה ודו"ק.
וניחא לי נמי מה שהקשו אדברי רבינו בפ"א מה' בכורות דמצות בכור נוהגין בין בארץ ובין בחו"ל אלא דהן כחולין גמורים ואם נפל בו מום נאכל במומו והראב"ד תמה עליו דהוא טעות אבל ניחא כיון דעיקר מצותו להביאו לעזרה ובזה נכנס לרשות גבוה והכהנים משולחן גבוה קזכו אבל בכור בחו"ל שא"ח להביאו ולטפל עמו לעזרה ע"כ אין קדוש כלל רק דבעי מום להתירו באכילה דזה הכשירו דבלא מום אין רשאי לשחטו בחוץ וכדאמרינן למ"ד בשר תאוה הי' אסור להם רק ע"י מום הוה רשאי לשחטו אף דבשר תאוה ג"כ לא הוה קדוש גמור דל"ה חייב לטפל להביאו לעזרה רק השחיטה הי' אסור בחוץ בלא מום דע"י מום הוה רשאי לשחטו כמבואר בתוס' חולין י"ז ואין לומר דהכא לרע"ק קאי ור"ע הא לית לי' דבשר תאוה הי' אסור להם כבר גילה רבינו בפ"ד מה' שחיטה דעתו דלר"ע תרתי אית לי' דבשר תאוה הי' אסור ולא הוה שרי רק ע"י נחירה ושפיר יש לומר כסברתינו.
הבאתי בפנים פלוגתא דר"י ור"ש אי כשהביא לעזרה כבר פטור מאחריותו נראה דתליא זה אי אמרינן הני כהנים שלוחי דידן נינהו אי שלוחי דרחמנא לפמש"כ החס"ו פ' ויקרא דאיסור הקרבהו לפחתיך תליא אי אמרינן שלוחי דידן ליכא משום הקרבהו לפחתיך דהא אין ניכר בשעת הקרבה אבל אי שלוחי דשמיא האיסור המסירה ליד כהן ושליח דשמיא למסור לו פיסח ועיור א"כ גם פלוגתא דר"י ור"ש בהא תליא אי אמרינן שליח דשמיא מיד שמסר ליד כהן בעזרה פטור מאחריותו אבל אי כהנים שלוחי דידן לא יצא מאחריותו דהא שליח כמותו והוא עדיין ברשות הבעלים ע"כ אין פטור מאחריותו רק אחר זריקה.
והנה יש להקשות טובא מהא דתנן כהנים שפיגלו במקדש דחייבין לבעלים דלא נפטר בהבאה וגם הקו' הנ"ל מבב"ק ע"ו מנשפך הדם וקשיא דהרי הבעלים נפטרו מאחריות כשהביאו לעזרה ול"ה קדשים שחייב באחריותן ופטור מדו"ה ולכן נראה כמוש"כ במק"א דע"י חיוב אחריות קרינן בי' וגונב מבית האיש דהו' כאלו רשותו קנוי להמפקיד וכל זה שייך קודם שהביאו לעזרה אבל כשהביאו לעזרה א"כ אין עוד ברשותו ולא קרינן בי' וגונב מבית האיש אף שעדיין חייב באחריות היינו כשאין עוד בעין כגון שנשפך הדם דחיוב אחריותא זה לא פקע ממנו וחייבין להביא אחרת ע"כ חייבין לשלם להבעלים וכן כהנים שפיגלו משלמין לבעלים וגם בגניבת הגזבר חייב לשלם לבעלים כיון שחייבין להביא אחרת דו"ק.
בדברי רש"י קידושין נ"ז דאיסור שקודם זריקה לא אזיל והקשו בתוס' הא קדשים שמתו יצאו מידי מעילה לכאו' לא קשה מידי חדא דהא קדשים קודם זריקה מהני שאלה כמוש"כ תוס' כריתות דף י"ג דעד אחר זריקה מהני שאלה וכן דעת רשב"ם בב"ב דף ק"כ דמהני שאלה בש"ח עכ"ח דלא פקע הקדושה לגמרי אולם הנה רש"י גופי' בזבחים דף קי"א כתב דבש"ח אין מועלין דהו' כקדשים שמתו דיצאו מידי מעילה אלא דלפי"ז יקשה מ"ט באמת מהני שאלה בש"ח ונראה דתוס' בב"ק ע"ו הוק' דנימא בכל ש"ח דליפרקינהו ויהא שחיטה ראוי' למ"ד דל"ב העו"ה ותי' דמום שלאחר שחיטה לא מהני לפדות עלי' והנה על תי' של תוס' יש להקשות לפמש"כ תוס' בריש חולין דף ב' דמפרכסת הרי הוא כחי' א"כ הו' מום מחיים כמו למ"ד דבעי העוה"ע ולא מהני פדיון לאחר שחיטה אבל בעודו מפרכסת מהני פדיון א"כ לא הועילה תוס' בתי' כלום אלא דלפי"ז למה הקשו גם למ"ד דבעי העוה"ע עכ"פ בשעת שחיטה דעדיין מפרכסת איכא העוה"ע ובר פדיון א"כ הו' שחיטה ראוי' ע"כ נראה דבאמת היכא דהי' מפרכסת לאחר שחיטה מהני פדיון וה"ה דמהני שאלה אבל אי מתה מיד ולא פרכסה כלל דלא משכחת פדיון ליתא בשאלה והו' כמתה ואין בו מעילה ונתיישב סתירת דברי רש"י על נכון.
הנה במאי דפירש"י דלכך ש"ח אסור באכילה משום דלא הותר ע"י זריקה נראה לי שזה שיטת רש"י בזבחים דף ד' הא דפריך היכא דשחט שלא לשמו לפסול וז"ל שהרי לא נעשו כהלכתן ואין זריקתן מתרת בשרן לאכילה ותוס' תמהו הא ליכא שינה הכתוב לעכב להנ"ל ניחא דכונת קו' הגמרא דבהא אין צריך שינה לעכב אלא כיון דעכ"פ לא נעשה כהלכתן אין הזריקה מתרת מה שכבר אסור מקודם זריקה והנה בחולין דף פ' איתא דלר"ש שחיטת קדשים ששא"ר דלא מזדרק דם לא חזי לאכילה וקשה לי מזבחים דף ל"ו אמר רבא תדע דבשר לפני זריקה לא חזי וכי מחשב בי' מיפסל ולא הוא התם זרק ומיחזי הכא לא מיחזי כלל וקשה לי אכתי מוכח הא דינא מדר"ש דס"ל ששא"ר ל"ש שחיטה דבעינן ראוי' בשעת שחיטה א"כ איך משכחת פיגול הא לא חזי בשר לאכילה ולא שייך לומר דזרק ומיחזי כיון דבעינן מיחזי בשעת שחיטה א"כ לא מיפסל משום פיגול.

תוכן העניינים

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה