מעשי למלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק טז · הלכה טז
אמר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר לא יביא לחמה אלא מן החולין שהרי נדר בקרבן תודה וכו'. והנה כיוצא בזה כ' רבינו בפ"ב מחגיגה האומר הרי עלי תודה שאצא בה ידי חגיגה לא יצא דאין באה אלא מן החולין וראב"ד השיג שם על רבינו דבאומר ואצא יצא ידי חגיגה והוא גם פלוגת רש"י ותוס' בביצה דף כ' ובכ"מ נסתייע שם מדברי רבינו כאן דאין לחם בא מן החולין ועוד פסק רבינו כהא"ג בפ"ח בנזיר הריני נזיר ע"מ שאגלח ממעות מע"ב הרי זה נזיר ואין מביאין קרבנותיו מן המעשר אלא מן החולין והנה על כל אלה קשה לי ממש"כ רבינו בפי"ד מה' אלו האומר הריני נזיר ע"מ שאגלח בבית חוניו אם גילח שם עצמו יצא שלא כיון אלא לצער עצמו ואינו נזירות וקשה מ"ש מהא דאגלח ממעות מע"ש דאמרינן בנדר חל וצריך להביא מן החולין וכן כל הנך דפסק דאין יוצא בשמביא לחמה מן המעשר אך יש לומר בהקדם דברי רבינו פ"י המשנה סוף מנחות שכ' דע"מ שאגלח בבית חוניו הוה כמו שאמר ע"מ שלא אתחייב באחריות ול"ה נזירות שלא כיון אלא לצער עצמו וחייב בנזירות ודבריו תמוהים מאד כי נקט ב' טעמים הנאמרים בגמ' כאחת ובסוג' מבואר דפליגי וגם כי בגמ' דחי דל"ש בנזירות ע"מ שלא אתחייב באחריות דכל כמה דלא אקריב לא מתכשר ונראה ליישב דהנה התומים סי' ע"ב הקשה לשיטת המרדכי דבהרי עלי שאקריב בב"ח הוה הורג בידים ותי' בתומים די"ל כיון שאומר אם אהרגנו בידים אפטור הוה כאילו אמר שמעיקרא לא יחול הנדר אולם בקצה"ח חולק עליו ותי' דש"ה דמזיק הקדש פטור וכן בסי' ר"ג העלה בקצה"ח דהרי ע"מ שלא אתחייב באחריות הכוונה דחייב להפריש אולם אחר ההפרשה יפטור מאחריותו ומעתה כל זה בהרי עלי ע"מ שאקריב בב"ח אבל בהריני נזיר ע"מ שאגלח בב"ח א"כ אי הכונה כס"ד בגמ' דהוה כע"מ שלא אתחייב באחריותו א"א לפרש כקצה"ח דנהי דשייך לומר דחייב להפריש וחייב בנזירות אבל ל"ש לומר שלאחר הפרשה אין מקבל אחריות דא"כ לא מתכשר לזה שוב אנו צריכין לדברי התומים דאם אמר שיהרגנו אז לא יהא נזיר מעיקרא ונזירות בטל ול"ה נזירות רק לצעורי בעלמא ומעתה הן הן דברי רבינו בפי' המשנה דהוא מפרש כס"ד בגמ' דע"מ שלא אתחייב באחריות דהיינו אחר הפרשה וע"ז פריך כל כמה דלא אקריב לא מתכשר וע"ז משני דהאי גברא לצעורי קמכוין ורב המנונא סובר דבנזיר כדקאמרת אבל בקרבנות כע"מ שלא אתחייב באחריות והכונה בנזירות ג"כ הוה כע"מ שלא אתחייב אחר הפרשה ורק אם יקרבנו בב"ח דהוה כהריגה אז יתבטל מעיקרא הנזירות ולא קיבל עליו אלא לצעורי עצמו בעלמא אבל עכ"פ חייב לנהוג נזירות ולהפריש דהרי ע"מ שלא אתחייב קאי רק אחר הפרשה כדברי קצה"ח.
וזה שכ' רבינו דחייב בנזירות לנהוג ולהפריש ואם יקרבנו בב"ח אזי לא יהא נזירות מעיקרא וכמש"כ התוס' בנזיר דף י"א וקאי אי יקרבנו בב"ח לא יהא נזיר מעיקרא וכן מוכח מדברי תוס' שהוקשו הא תפוס לשון ראשון ותי' דל"ש תפוס לשון ראשון יען דהוה כאומר עד כאן בעינא למיטרח וכונתם סתומים רק י"ל הכונה דהנה בכל הרי ע"מ שלא אתחייב באחריות יקשה הא הוה כאמר ה"ע ע"מ שאגלח ממעות מע"ש ואינך דלא יכול להתנות ולמה בע"מ שלא אתחייב באחריות מהני תנאי והוא באמת קו' תוס' בר"ה הא הוה מתנה עמש"כ בתורה אך לפי מש"כ תוס' כתובות דף מ"ו אצל שומרים מהני תנאי ה"ה כיון בנדבה פטור מאחריות יכול להתנות ג"כ או י"ל כיון דעתה כמו שהוא לפנינו שעדיין לא מת ולא נהרג וא"כ ל"ש אמירה לגבוה כמסלה"ד ולא יהא יכול לחזור כעין מש"כ באמרי בינה בסוג' דפ"ב דלענין ל"פ ל"ש אמירה לגכמל"ה כיון דעתה הוא הקדש ורק אח"כ יפקע מהקדש להקדש לא שייך אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וא"כ לפי"ז בהרי עלי ע"מ לגלח בב"ח הו' ג"כ כע"מ שלא אתחייב באחריות כדברי רבינו בפי' המשנה משום דאומר כע"מ שלא אתחייב באחריות וזהו שכתבו דקאמר עד האידנא בעינא לאטרוחי ולא מקבל אחריות יותר מעתה מיושב מה שהקשינו למה בע"מ לגלח ממעשר לא מהני דלפירש"י הטעם יען דאמר הריני נזיר א"כ לא יכול למהדר דאמל"ג כמסלה"ד ולמה במגלח בב"ח מהני חזרה ול"א אמל"ג כמסלה"ד אך לפמש"כ ניחא דבמגלח בב"ח הוה כאומר ע"מ שלא אתחייב באחריות וכמש"כ רבינו בפי' המשנה וקשיא לן בה"ע ע"מ שלא אתחייב באחריות ג"כ נאמר אמל"ג כמסלה"ד ואיך יכול לחזור וצריך לומר דעכ"פ עתה עדיין בעין ורק לכשיגנוב או ימות יהא אנו דנין עליו ל"ח כחזרה וכן כאן בע"מ שאגלח בב"ח רק הוה כמו הרי עלי שלא אתחייב באחריות [אבל בע"מ שאגלח ממעות מעשר שני א"כ אין מקבל עליו אפי' הפרשה רק ממעשר לכן יגלח רק מחולין] דרק חייב להפריש כיון שקיבל עליו להפריש אבל אחר ההפרשה הא מתנה שלא יהא חייב באחריות ואם יקרבנו בב"ח לא יהא נזיר כלל וא"כ ל"ש מסלג"ב כמסלה"ד וא"כ במה שהפריש הקרבן כבר קיים נדרו החיוב המוטל עליו וכמש"כ הקצה"ח הנ"ל אבל בע"מ שאגלח ממעות מע"ב שאין מקבל עליו להפריש כלל מדידי' רק ממע"ב לכן יהא החיוב עליו להפריש מחולין מצד אמל"ג כמסלה"ד לכן לא מהני וצריך להביא משל חולין ומעתה זהו ג"כ בהא דלחמה מן המעשר כיון שנתחייב בלחמה מן החולין ואין כאן אפי' הפרשה כשהפריש מן המעשר לכן מביא דוקא מן החולין [וגם י"ל פשוט בהך דלחמה מן החולין בלא"ה יש לחלק דל"ד דהרי אם יאמר הרי עלי ע"מ שלא אתחייב באחריות הלחם ל"מ כיון דחייב באחריות התודה ואין תודה בלא לחם ומהא"ט באמת בהיא ולחמה מן המעשר יצא אבל בהרי עלי ע"מ שאגלח בב"ח הוה כע"מ שלא אתחייב באחריות דמהני].
עוד יש ליישב בדרך אחר דהנה במשל"מ בפי"ז מה' אלו הביא תוספתא שאמר ה"ע מנחת כהנים ע"מ שתקמץ ותאכל או מנחת ישראל ע"מ שתהא כולה לאישים או עשרון להביא בב' כלים כופין ויבוא כתקנה ור"ש פטור ותמה למה לא הביא רבינו זאת וכתב דהוא בכלל שאר הדברים שהביא רבינו ולדעתי תמוה נהי דעשרון שהביא בב' כלים שפיר כופין דהיינו באומר אלו הייתי יודע הייתי נודר כדרך המתנדבין ואי דיקשה א"כ למה כופין כיון שאמר אלו הייתי יודע י"ל כגון דהדר בי' וכדמוקי כהא"ג במנחות דף פ"ח גבי תודה בלא לחם א"כ נשמע שפיר דין זה מהא דכ' רבינו במנחה להביא מן השעורין שאם אמר אלו הייתי יודע מביא כתקנה אבל מנחת כהן ע"מ שתאכל ל"ש שהוא בכלל דין זה כי אדרבא יש סברא לומר שדמי לע"מ שאקריב בב"ח דפטור יען דעל מה שאחר הפרשה לא קיבל אחריות וא"כ לא נלמד מהך דכופין רק דתוספתא סבירא לי' דאפ"ה בכהא"ג כופין ואדרבא יקשה באמת למה ע"מ להקריב בב"ח ל"א שכופין להביא כתקנה ובע"מ שמנחת כהנים תאכל כופין להביא כתקנה ול"א כיון שהפרישה כתקנה אין חייב אחריות על מה שאחר ההפרשה ולכן נראה דתוספתא דא חולק אמשנה זו דב"ח לכן לא הביא רבינו דין זה והנה לכאורה יש לומר בהא דמנחת כהן שתאכל י"ל דל"ד לב"ח דשם אמרינן הכונה דיהא עולה ואם יהרגנו יהא פטור וא"כ אף דשחטן בחוץ וחייב כרת דעולה גמורה היא רק נחשב כאלו האבידו בידים דפטור כיון דאם הקריבו בירושלים ג"כ יצא אבל כאן אם יקרבה אתו שלא כתקנה דהיינו שתאכל ל"ש דיצא ידי נדרו דמי ישמע לו לזה לעשות שלא כדין [עכהא"ג זבחים דף ל"ו ע"מ שיאכלוהו ערלים או טמאים דלאו כל כמיני' דמי ישמע לו] אבל בב"ח הי' מקריבין באמת ע"כ ל"ש לומר דמי ישמע לו אבל כאן כיון שלא ירצו לעשות כן לכן כופין אותו שיביא כתקנה אבל עדיין בהא שמנחת ישראל תשרוף כיון דהוה כמו ע"מ שלא אתחייב באחריות א"כ נוכל להקריבו לשם עצים וצ"ל לו יהא רק נדבה אסור ג"כ להקריבו לשם עצים ולהביא לבית הפסול ולכן כופין להביא כתקנה.
והנה לפי"ז יש ליישב דל"ד גם לע"מ להביא לחמה מן המעשר משום דלהקריב בב"ח כיון ששם יש שעובדין כן אין כופין להביא כתקנה אבל כאן כיון שמקריב במקדש א"כ כל זמן שאין הנדר כתקנה לא ישמעו לו הכהנים ולא יניחו הבי"ד להקריב שלא כתקנה א"כ אי אפשר לו לצאת ידי נדרו לכן כופין להביא כדין וכן בע"מ שאגלח ממע"ש ולפי"ז לכאורה אם אירע כהן שעבר להקריב התודה אם הלחם להביא ממע"ש יצא באמת ידי נדרו דזה שחייב להביא מן החולין אין משום כדי לצאת ידי נדרו אלא כיון שאין שומעין לו להקריב שלא כדין ממילא א"א לקיים לו נדרו עד שיבוא מן החולין אבל אפשר לומר דאף אם עבר להקריב לא יצא ידי נדרו מאחר שכיון שהדין שאין שומעין לו להביא לחמה מן המעשר א"כ לכן א"י ידי נדרו עד שיבוא כדין כיון שאין נדרו ע"מ להביא מן המעשר עומד לכך שיהא בידו לקיים נדרו כפי נדרו משא"כ בב"ח כיון שיש מקריבין בב"ח וישמעו לו להקריבו לכן יצא ידי נדרו דהא הנדר עומד לכך שבידו לקיים נדרו כפי מה שנדר ע"כ יצא באמת גם י"ל דבהך דתוספתא הוה כמתנה ע"מ שכ' בתורה דרק בב"ח ל"ה כמתנה עמש"כ בתורה יען דלמצוה איתכוין כמש"כ תוס' כתובות דף נ"ו.
והנה תוס' בשמעתין כ' דתודה מן החולין ולחמה מן המעשר לכן יביא הוא ולחמה מן החולין משום דלא יכול לחזור אפי' תכ"ד דאמירה לגבוה כמסלה"ד ובצ"ק תמה א"כ מאי מדמה לנזיר ותי' מכח כש"כ ודבריו תמוהים דא"כ אכתי מאי פריך נדרו ופתחו עמו הא כיון דהוא הקדש אמירה לגבוה כמסלה"ד ל"ש נדרו ופתחו עמו ונראה לתרץ דעוד הקשה בצ"ק אמאי לא פריך הגמ' אברייתא נדרו ופתחו עמו ותי' דבאמת אברייתא ידע דנאמר כב"ש אבל אשינויי דה"ה אם לא אמר תודה ג"כ כופין בזה ס"ד דליכא נדר כלל ולכן מסיק הגמ' דאף לב"ה כופין דאיירא באומר אלו הייתי יודע הייתי נודר כך ודבריו גם בזה תמוהים דהא תינח לרי"ו אבל חזקי' הרי מוקי כב"ש ולדידי' בלא אמר תודה ג"כ הוה נדר והנה תוס' הוק' תימא מאי קא קשיא לי' אין ה"נ דדוקא באומר הרי עלי תודה בלא לחם אבל אמר לחם בלא תודה לא דהא לעיל קא מפרש דסוף מילתא נקט אבל אם פירש בהדיא בלא לחם לא ונראה ליישב דתוס' לעיל ד"ה אמאי כתבו דאם אמר הרי עלי לחמי תודה נהי דסוף מילתא נקט אכתי הי' לנו לומר דיביא התודה מהמעשר אפ"ה סובר דיביא רק מחולין ושפיר פריך מהא דתנן תודה ממעשר ולחמה מחולין דיבוא כמו שנדר ולפי"ז א"ש התמוה שהניחו בתוס' משום דאי רק משום סוף מילתא נקט יביא ממעשר עכ"פ וע"כ אין זה הטעם לחוד אלא משום דאמרינן דאפי' אמר בלא תודה ג"כ חייב בתודה לכן אמרינן דאף ממעשר אין יכול להביא אבל אי בלא אמר תודה פטור מתודה אמאי קאמר ה"ע לחמי תודה לא יביא עכ"פ התודה ממעשר וע"ז פריך בגמ' שפיר כיון דמסיק דבאמת ה"ה לחם בלא תודה חייב להביא תודה אמאי הא נדר ופתחו עמו והכונה כך בוודאי אברייתא לא קשיא דבאמר תודה בלא לחם דהוה כמפרש תודה עם לחם רק אח"כ מהדר קהדר וע"ז אמרינן אמירה לגבוה כמסלה"ד אבל אהא דמשני דאפי' אמר לחם בלא תודה ג"כ יביא תודה אף דבזה ל"ש אמירה לגבוה כמסלה"ד דהרי מה שקיבל עליו להביא לחם לא אמר כלל עדיין להביא דבר לגבוה דלחם בלא תודה לאו כלום הוא רק ע"כ משום דאמרינן דדעתי' הי' גם אתודה דמידע ידע דלחם בלא תודה א"י להביא ורק מהדר הדר ואמר בלא לחם וא"כ עכ"פ ל"ש אמירה לגבוה דהרי לא אמר כלל לגבוה רק אומדן דעת יש א"כ רק הוה כנדר ופתחו עמו ומשני כב"ש ור"ש אמר אפי' כב"ה [ולדעתי חזקי' ורי"ו לשיטתם לעיל דף ע"ח דרי"ו סובר לקרבן גדול איכוין וחזקי' לית לי' לקרבן גדול איכוין רק כונתו למה שיכול להביא ה"נ כאן כשאמר לחם בלא תודה מתחלה הי' דעתו לקרבן שיכול להביא דהיינו עם הזבח ואח"כ מהדר הדר ואמר בלא תודה] וא"כ נתיישב היטב דברי התוס' דהיכא דמפרש שייך אמירה לגבוה דהיינו באמר ה"ע תודה דכמפרש עם הזבח דמי אבל אמר ה"ע בלא תודה לא הוה אמירה לגבוה רק אומדן דעת שהי' ברצונו להביא גם תודה ומהדר קהדר.
עוד נראה ליישב כל האמור אמירה לגבוה באמת ל"ש היכא די"ל דמהדר הדר דהו' אמירה בטעות כמש"כ הקצה"ח סי' רנ"ה על דברי התוס' ורק זה שכתבו תוס' דשייך אמירה לגבוה היינו משום דלא מהדר מגוף דבריו ולא משוי' דבריו טעות דהרי מזה שאמר להביא תודה לא מהדר רק הדר ממה שהי' מתחילה דעתו להביא תודה עם לחם והדר קאמר בלא לחם וא"כ ניחא תימא שכתבו התוס' דהכי פריך כיון דאי אמר ה"ע לחם חייב בתודה משום דהו' דעתו גם אתודה וסוף מילתא נקט ה"נ קאמר ה"ע לחם בלא תודה נאמר דסוף מילתא נקט ודעתו הי' גם אתודה ומהדר הדר לומר בלא תודה ומסיק דבאמת כופין אף באמר לחם בלא תודה וע"ז פריך שפיר נדרו ופתחו עמו דעל ברייתא ל"ק נדר ופתחו עמו די"ל אמירה לגבוה כמסירה להדיוט כיון דמגוף הנדר לא מהדר אבל כאן שאמר ה"ע לחם בלא תודה יקשה נדר ופתחו עמו דל"ש דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דהרי מהדר הדר לגמרי מדיבורו כיון דאמר בלא תודה ולחם בלא תודה ל"ה קרבן כלל א"כ הו' כהדר מכל דיבורו וא"כ ניחא נמי דברי התוס' שכתבו דאמרינן מסל"ג דזה רק באמר תודה מן החולין ולחמה מן המעשר או אמר תודה בלא לחם דלא הדר מגוף הנדר מגוף הקרבן שהוא הטפל ולכן אלגכמל"ה אבל הגמ' פריך אשינוי דלחם בלא תודה דזה הו' חזרה מכל הקרבן דלחם בלא תודה ל"ה נדר כלל כסברת הצ"ק ולכן פריך שפיר נדרו ופתחו עמו ודו"ק.