מעשי למלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק טז · הלכה ח
האומר אחד מכבשי הקדש. הנה יש כאן תמוה רבתא דסותר לפ"ז דמעילה שכתב דמועלין בכולן וכבר הרגיש בכ"מ ה' מעילה בזה ולי נראה דיש להבין רבינו בה' מעילה כתב אומר אם זה הקדש מוטב ואם לאו יהא מחולל ע"ז ולא הזכיר דימתין עד שיומם כמוש"כ כאן ולענין חוששין לבינוני ולכן אומר דלקמן איירא במע"מ ואף שלא נזכר כן בדבריו [יש כהא"ג בפט"ו מה' אלו עכ"מ בהרי זה עולה ל' יום דכתב דאיירא בבע"מ] וא"כ איירא מקדשי דמים כמו כוס הקדש כהא"ג דמועלין בכולן אבל כאן בשור דראוי' להקרבה דאמרינן דלגדול הקדיש כיון שהוא להקרבה כנלע"ד ונכון.
ואחד משורי הקדש והי' לו שנים וכו' וחוששין לבינוני וכו'. ובספר מנחה טהורה הביא להקשות כיון דרבינו כתב הטעם דמקדיש בעין יפה מקדיש א"כ ודאי דעתו אגדול היפה שבכולן ולמה ניחוש לבינוני דהא בגמרא מקשה אמאי ניחוש לבינוני ומשני לגבי קטן בינוני גדול מיקרי ואיכא ספק מעילה והיינו דס"ל דהא דמקדיש בעין יפה מקדיש אינו ודאי אלא עפ"י רוב ולכן מחלקין בין בית בביתי אני מוכר לך דבממון אין הולכין אחר הרוב אבל רבינו דכתב הטעם דמקדיש בעין יפה מקדיש משמע דס"ל דודאי הוא כמו דכתב מהר"י הלוי סי' ס"ד דנותן בעין יפה הוא נותן הו' ודאי ע"כ למה ניחוש לבינוני את"ד אולם לפי מה שהבאתי להלן דברי האמרי בינה ניחא דשפיר חיישינן לבינוני ג"כ משום דהא דאמרינן המקדיש בעין יפה מקדיש אין הכונה דוקא הגדול והיפה אלא דכונתו להמצויין וכיון שא"א לפרש דכונתו להמצויין להגרוע שבכולן ע"כ כונתו להמצויין להגדול והמשובח וכן כאן דשור משוורי דאין כונתו להמצויין שפיר יש לחוש לבינוני דא"ל דהמקדיש בעין יפה הוא מקדיש דהא עיקר הכונה דמקדיש בעין יפה היינו דאין לומר דכונתו להמצויין הגרוע שבכולן אבל להבינוני שפיר יש לחוש אף דמקדיש בעין יפה הוא מקדיש והא דהקשה ממש"כ הר"י הלוי דנותן בעין יפה הוא נותן הו' ודאי הנה בספר אמרי בינה העלה דהא דנותן בעין יפה הוא נותן אין הכונה דהו' ודאי אלא כיון עפ"י רוב דעתו ליתן בעין יפה א"כ הו"ל לנותן לפרש זאת ומדלא פירש נקטינן לטובת בעל השטר אבל במכר אדרבא הו"ל להלוקח לפרש עיי"ש וא"כ ניחא דבאמת גם נותן בעין יפה נותן אין ודאי אלא כיון שעפ"י רוב כן הו' לי' לפרש ומדלא מפרש נקטינן לטובת בעל השטר וא"ש.
ואם אמר שור שבשוורי הקדש הגדול שבהם הקדש ואין חוששין לבינוני. והנה בפ"ז מה' מעילה כתב רבינו דאם אמר שור משורי הקדש מועלין בכולן ובכ"מ שם הקשה דרבינו סותר עצמו ובס' מרכבת המשנה שם כתב דהתם דאמר שור בשורי הקדש תורא בתוראי קאמר כדאיתא במנחות משא"כ הכא דאמר שור משורי הקדש מועלין בכולן והא דקייל"ן בה' מעה"ק דאם אמר אחד משורי הקדש דאין חוששין לקטן אלא לגדול ובינוני היינו משום דאמר אחד משורי אבל כשאמר משורי משמע אפי' קטן ואין דבריו מחוורין דאם איתא להא דדייקינן מלת אחד דהיינו המיוחד אמאי חוששין אף לבינוני והלא מיוחד קאמר כ"כ בס' מנחה טהורה והנה בבה"ז כתב לחלק רק בין אמר משורי לבין אי אמר בשורי דאז הגדול הקדש ובספר זרע אברהם תמה עליו דאישתמיט מיני' דברי הכ"מ שכתב לחלק בין אמר שור שבשורי דמשמע המעולה בהן ובספר מנחה טהורה תמה עליו שאין כונת הבה"ז לחלק בין אמר בשורי לבין אמר שבשורי אלא לחלק בין אמר בשורי לבין אמר משורי.
והנה בספר תזו"נ הקשה עוד דרבינו כתב דימתין עד שיפול בו מום ותחול הקדושה מאליו בגדול ובה' מעילה כתב דצריך חילול ממש והול"ל שימתין עד שיפול מום וכתב בספר מנחה טהורה דל"ק דכאן איירא בקדשי מזבח דאין להם פדיון בלא מום ולכן צריך להמתין עד שיפול בו מום כדי לפדותו לא כן בה' מעילה דמיירא בקדשי בדה"ב דומיא דכיס מכיסי ולכן אין צריך שיפול בו מום דיכול לפדותו תמים אולם קו' ראשונה תיקשי מ"ש דחיישינן רק לבינוני ולא ניחוש לכולן ונראה ליישב עפ"י מה שראיתי בספר אמרי בינה על חו"מ לגאון מהר"ם אויערבאך ה' הלוואה דהביא דברי הגמרא דמנחות דפריך מבית בביתי אני מוכר לך ונפל מראהו נפל ואמאי הא גדול שבבתים קאמר ומשני שאני לוקח דיד בעהש"ט על התחתונה ופירש"י אבל הקדש גדול משמע ולכאו' משמע דס"ל דליכא ספיקא כלל וכן בית בביתי גדול משמע ואפ"ה יד בעהש"ט על התחתונה משום דעל הלוקח הי' מוטל לברר שלא יהא בו שום ספק אף על צד הרחוק וכתב דיש לפרש כוונה אחרת במה דקאמר הגמרא לוקח קאמרת יד בעהש"ט על התחתונה לפמש"כ הראב"ד פ"ג מזכ"י בדעת הריא"ף דס"ל דהיכא דלא סיים המקח לא קניא כלל והקשה מהך דבית בביתי אני מוכר לך דמראה נפל ואמאי הא לא סיים ולא קנה כלום וז"ל ואולי נאמר כאן שהדין ידוע דיד בעהש"ט על התחתונה כאלו פירוש הגרוע או הגדול או המת מעתה יש לומר דהא דשור בשורי אמרינן תורא בתורי היינו השור הגדול דהו' כסיים השור הגדול דא"ל הכונה הי' שור בשורי המצויין לגריעותא דהא ודאי המקדיש בעין יפה מקדיש הגדול והיפה שבהן דכתיב כל חלב ש"ד [עיי' מש"כ רבינו בסוף ה' אימ"ז] וע"ז פריך מבית בביתי אני מוכר לך ג"כ הכונה על החשוב היינו המצויין ומתרץ דיד בעהש"ט על התחתונה ויש לומר דהיינו המצויין הגרוע שבשורים איזה שיהי' גרוע בשעה שיברר לו ולא על החשוב דיבר וזה דפירש"י דגבי הקדש גדול משמע דודאי לשון זה על המצויין קאי ולא נוכל לומר דכוונתו הי' להקדש הגרוע והמצויין לגריעותא כיון דמקדיש בעין יפה מקדיש וכיון דיש בלשון זה משמעות ברור על מצויין אמרינן דכונתו הי' על המשובח משא"כ במכר ג"כ כונתו על המצויין אבל על הגרוע א"כ על הלוקח הי' לו לברר דכונתו הי' על הגדול ומשובח והמוציא מחבירו עליו הראי' את"ד.
מעתה ניחא בשור משורי דלא חיישינן לכולם דאין אפשר לחוש לכולן דהכי נאמר דכונתו רק להמצויין לגריעותא דזה ודאי אין לחוש כיון דמקדיש בעין יפה מקדיש א"א לחוש שכונתו הי' להמצויין וגריעותא הגרוע שבכולן והיינו בקדשי מזבח דמצוה להקדיש הגדול והיפה מדכתיב כל חלב לד' לכן לא חיישינן רק לבינוני והא דלא אמרינן דכונתו הי' להמצויין הגדול שבכולן כיון דבלשון שור משורי אין מבורר דכונתו להמצויין כמו בשור משורי וא"ש הכל.
הגדול שבהן הקדיש. רש"י במנחות מפרש משום דכתיב מבחר נדריך וקשה לי א"כ מאי פריך הגמרא לר"נ דאמר שור בשוורי הקדש הגדול שבהם הקדיש ור"ה דאמר בית בבתי אני מוכר לך מראהו עליו לאו משום דגרועי ולהנ"ל מאי קשיא דילמא דוקא בקדשי מזבח בעינן מבחר נדריך דכתיב כל חלב לד' וזה לא שייך רק באכילת מזבח אבל לא בקדשי בדה"ב אך לפמש"כ רבינו בסוף איסור מזבח בכל מצות שייך דחייב ליתן כל נתח טוב א"כ גם הקדש בדה"ב צריך ליתן המבחר אך אכתי קשה לי לפי מה שהוכחתי בפ"א מה' איסור בזבח דבהקדש בדה"ב לא שייך קנין חפץ רק קנין דמים א"כ בזה לא שייך כלל סברת רבינו דבעינן נתח טוב אך א"ש דהא בגמ' אמרו הטעם משום מקדיש בעין יפה מקדיש ובאמת לא מפרש כפירש"י דהטעם משום מבחר נדריך אלא כמו שאמר בגמרא הטעם כל המקדיש בעין יפה מקדיש דמקדיש מה שמעולה בדמים ושפיר פריך מבית בביתי דמראה על עלי' אף שגרוע דהיינו דאין מעולה קדשים.
הנה בהך דלאכלה ולא לשריפה שהבאתי בפנים רבינו בפ"ה מבכורות כ' הטעם משום לאכלה ולא לסחורה והראב"ד השיג דבגמ' איתא משום לאכלה ולא לשריפה נראה ליישב דהנה בבהמת חולין מבואר אם מוכר פרה קנה הולד ג"כ כש"כ אם אמר פרה זו כמבואר בסי' ר"ס בחו"מ דנקנה ממילא הולד ג"כ א"כ כל שקנה בהמה מפירות שביעית והיתה מברת נקנה הולד ודמי להא דאמרינן בסוכה דף ח' דמבליע דמי אתרוג בלולב ולא הו' דמי שביעית וא"כ איך שייך כלל לומר לאכלה ולא לסחורה הא לא קנה הולד במעות שביעית רק נבלע דמיו בדמי הבהמה א"כ ל"ש לסחורה דהא כל קניינו רק את הבהמה בשלמא לאכלה ולא לשריפה ניחא דעכ"פ קדושת שביעית עליו אבל ולא לסחורה לא שייך כלל אך נראה דזה תליא אי אמרינן דשביעית מתחלל דרך מקח א"כ אמרינן דלא מקנה כלל הולד אבל אי אמרינן כמ"ד דלא א"כ החילול על הולד בפ"ע לא שמתחלל ממילא ע"י הבהמה א"כ שפיר שייך לאכלה ולא לסחורה ונתיישב קו' הראב"ד ש"ס בכורות קאי כמ"ד דרק דרך מקח נתחלל א"כ לא שייך כלל ולא לסחורה אבל רבינו פסק כמ"ד בין דרך מקח בין דרך חילול שפיר נתן הטעם לאכלה ולא לסחורה.
במה דמבואר בירושלמי דלכן אין בהמה שקנה בדמי שביעית חייב בבכורה משום דלאכלה ולא לשריפה ואימורים סלקי לגבוה וקשה לי לפי"ז הא בזבחים דף קי"ד דמוקצה ואתנן חל על קדשים לריוה"ג דס"ל ממון בעלים ולהנ"ל הא אית בהו חלק גבוה האימורים דסלקי לגבוה והא א"א דבר שאינו שלו אף בשותפת היכא דחלק חבירו מבורר כמו שכתב הב"ח סי' ד' ואמנם לפמש"כ רבינו דלכן פטור מבכורה משום לאכלה ולא לסחורה דעי"ז מפקיע האיסור שביעית ונעשה שלו א"כ אדרבא חזינן דבאמת אף דחלק אחד לגבוה סלקי ל"ח ממון שאין שלו ולא פקעי משום דלשריפה קיימא דעיקר הבהמה לאכלה קיימא ונחשב כשלו א"כ שפיר חלה איסור מוקצה ואתנן אק"ק והנה לכאו' קשה אדברי רבינו נהי דס"ל דהו' בכור כשלו דמצד חלק גבוה או זכות של הכהן דצריך לתנו בכל זה הו' שלו הא עכ"פ מחיים אסור בהנאה כמו כל קדק"ל ואיה"נ הא לא מחשב ממון בעלים בשום מקום.
ונראה דהנה במעשר כתיב לא יגאל דאין יכול למכור וקשה למה לי קרא הא אסור בהנאה וכל מה דאסור בהנאה אין יכול למכור כמו שכתב הרמב"ן שבארתי במקום אחר א"כ למה לי קרא ע"ז ע"כ לומר קדשים שאני דתורה נתנה לבעלים זכות שיהא הקרבן משלהם אי משום דקניא לכפרה אי משום שעכ"פ קנוי לו לרצות ולכן רק בהנאה אשר יש בו הנאת הגוף אסור כמו שהוכחתי מחולין קט"ו שיש תרי גוונא איה"נ וכ"כ תוס' קידושין נ"ד ד"ה לא אמרי דהקדש במזיד מתחלל בכל הנאת אבל הנאה דמכירה לא נאסרה ולכן רק במעשר גלי קרא דלא יגאל דא"י למכור א"כ ממילא ניחא שכתב רבינו דהו' שלו ושייך ולא לסחורה דאף דאסור בהנאה הו' של הבעלים למכור אלא דלפי"ז יקשה לאידך גיסא מעשר דכתיב לא יגאל שא"י למכור א"כ הו' כשאר איסור הנאה.
ובהא מיושב קו' מהרי"ט הביאו במנחת חינוך שבפ"ב מבכורות כתב דמוקצה ירעה עד שיסתאב והוא ס"ל בפ"ד מאימ"ז דבמוקדשין לא שייך מוקצה והא בכור מרחם קדוש להנ"ל ניחא דבפירוש כתב רבינו דבכור הו' שלו וע"כ משום דחייב להקדישו הו' עדיין שלו ודו"ק.
הנה רבינו בה' שמיטה ויובל כתב וז"ל שהרי נאמר לאכלה ולא לסחורה ואם תהי' חייבת בבכורה הרי זה משתכר בבכור שהרי יצא מתורת פירות שביעית והנה דברי רבינו לכאו' צריך תלמוד הא בכור גופי' לאו ממונו הוא דהא בבכור לכו"ע ממון גבוה הוא כדאיתא בב"ק דף י"א דגם ריוה"ג מודה דלאו ממון בעלים הוא ונראה לפרש דבכור מצוה להקדישו א"כ עכ"ח דבעלים הו' דהא חייב להקדישו וכן אחר שהקדישו הו' ממון גבוה ואף דהקדש אין מעכב ואף אי לא הקדיש בפה ג"כ קדוש אעכ"ח דגם בלא הקדישו הו' ממון גבוה היינו משום דראוי' עכ"פ להקדיש בכל עת אבל לענין פירות שביעית אמרינן להיפך כיון דחסר הקדש עדיין דבעלים דצריכין להקדישו בפה וראי' לדברי מפסחים דף מ"ז דדריש שור ולא הבכור וקשה טובא הא בכור לאו ממונא דידי' איך יכול להקדיש לעולה להנ"ל ניחא דקודם הקדישו הו"א כיון דחייב להקדישו מה לי אם מקדישו לבכור או מקדישו לעולה אלא דלכאו' א"כ הא דאיתא בתמורה האומר עם יציאת רובה תהי' עולה דהו' בכור משום דברי הרב דברי התלמוד הא כשיצא כולה בודאי אין קדוש לקדושה אחרת ודבר זה ילפינן מקרא כמוש"כ רבינו בה' תמורה מדכתיב יהי' קודש לא משנין מקדושה לקדושה א"כ ממנ"פ ל"ל קרא ע"ז תיפוק לי' דאין משנין ואין לומר דקודם שהקדיש בפה משנין דמה לי קדושה זו או קדושה אחרת א"כ אמאי עם יציאת רובה לא תהא עולה הא עם יציאת רובה עדיין לא הקדישו בפה לבכור ונראה דזה אתיא כמ"ד בנדרים דבכור לאו דבר הנדור הי' ולכן אף קודם שהקדישו לא חל העולה וברייתא דפסחים אתיא כמ"ד דהו' דבר הנדור דבעינן שיקדישו בפה אלא דא"כ קשה דרבינו כתב כאן בתמורה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ובה' שביעית כתב דבכור הו' דידי' ולכן שייך ולא לסחורה כנ"ל.