אור ברסלב

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות· רבי ישעיהו זילברשטיין

פרק טו · הלכה ד

הלכה ג

בהמת השותפין שהקדיש אחד מהן חציי' שלו וחזר ולקח חצי האחר והקדישו וכו' ואעפ"י שהוא קדוש דמים הואיל והוא בע"ח אין בע"ח נדחים וכו'. הנה בכ"מ כתב דפסק כרב יען דמתניתין דייקא כוותי' ואע"ג דמתניתין דפ' מי שהי' טמא דייקא כרי"ו י"ל דההיא כר"י דיחידאה הוא ובלח"מ הקשה הא רבינו פסק כמשנה דפסחים בפ"ב מק"פ וכ' יביא בדמי' שלמים ושם בה' ק"פ הוסיף הלח"מ להקשות עוד כיון דהוא סובר בע"ח אינן נדחים הי' לו לפסוק דהוא עצמו קרב שלמים וכן יש לתמוה על הראב"ד שהשיגו אדרבא כאן הי' לו להשיגו שהי' לו לכתוב דהוא עצמו קרב שלמים עוד הקשה שם כיון דאיהו פסק כהך מתניתין דדיחוי מעיקרא הו' דיחוי ובה' מעה"ק כתב אעפ"י שמתחילתו דיחוי היתה אין הדיחוי מעיקרא דיחוי וקשיא דידי' אדידי' ובס' ע"א תי' דהא דאמרינן לרי"ו בע"ח נדחים היינו לומר שנדחה מאותה קדושה שהקדישה כגון שהפריש לפסחו אינה קריבה לאותו שם שהפרישה כגון אם נפל בה מום לא ימכרנה ויביא בדמי' שלמים משום דמותר פסח לשלמים אלא צריך לשנות אותה הדמים לשם קרבן אחר ומשו"ה קתני במשנה דפסחים ירעה עד שיסתאב ויפלו דמיו לנדבה וכמפורש בפ"י המשנה שכן היתה גי' אמנם רבינו דס"ל בע"ח אינן נדחים כתב בפ"ד מק"פ דיביא בדמיו שלמים ולא כתב שיפלו דמיו לנדבה ע"כ דמשנה דלא כהלכתא דס"ל בע"ח נדחים והא דלא כתב דיקרב הוא גופא שלמים כיון דא"ר לפסח הו' כאלו הקדיש בע"מ קבוע דאינו אלא לדמיו דל"ד לאבד פסחו ונמצא דכ' רבינו בפ"ד דהשני יקרב שלמים משום דהוא עצמו הי' ראוי ליקרב לשם פסח לכל כשניתותר יקרב לשם שלמים ומיושב קו' הראב"ד וניחא נמי דלא יקשה ממש"כ הוא בבהמת השותפין שהוא גופא הי' ראוי ליקרב לאותו שם שהקדישה בתחילה אלא מצד החולין שבה לא הי' ראוי ליקרב וכשחזר ולקח החצי השני והקדישו לשם אותה הקדושה בת הקרבה הוא דדיחוי מעיקרא לא הו' דיחוי משא"כ לגבי המפריש נקבה לפסחו דהוא גופא לאו בת הקרבה הוא לשם שהקדישה מעיקרא לא תקרב הוא גופא לעולם אלא יביא בדמי' והא דכתב רבינו הטעם דבע"ח אינן נדחים כיון דכתב דדיחוי מעיקרא לא הו' דיחוי יש לומר דרבינו סובר דל"א דיחוי מעיקרא לא הו' דיחוי אלא כשיקדש דבר הראוי להקריבו כגון המקדיש מנחה או בהמה בזמן דליכא מזבח הואיל דאותו דבר ראוי מצד עצמו להקרבה והא דאינו מקריבו משום דעדיין לא נבנה המזבח הו' דיחוי מעיקרא ולכשיבנה המזבח יקריבו דבשעת הקדישו הקדיש אותו לקדוה"ג ולא לקדושת דמים ודיחוי מעיקרא לגבי קדושת הגוף לא הו' דיחוי אבל גבי בהמת השותפין שבתחילת הקדישו כשיקדיש חציי' לא הקדיש לקדוה"ג ולא קדשה אלא קד"ד הו' דיחוי משוה"נ הוצרך רבינו הכא לכתוב טעמא דבע"ח אינן נדחין ועמש"כ רבינו אעפ"י שהוא קדושת דמים כתב הכ"מ בשם המאירי דלשון זה קשה דאדרבא בשאין זה אלא קדושת דמים ראוי לומר יותר שלא ידחה כדאיתא בסוגי' ש"מ דיש דיחוי בדמים משמע דלמ"ד אין קריבה סובר א"ד בדמים אך א"ש דבמידי דלאו בע"ח קייל"ן כר"א דק"ד נדחים אבל בבע"ח אפי' לא הקדישם אלא לדמים כאן דבע"ח אינן נדחים אפי' כשהקדישן לדמיהן אין נדחין:
הנה בכ"מ תמה בשם המאירי מה שכתב אע"פ שהוא קד"ד הואיל והוא בע"ח א"נ משמע אי ק"ד הי' לנו לומר שידחה אף אי דיחוי מעיקרא ואיפכא מסתברא [והנה בפי' משגגות כתב רבינו אעפ"י שהוא ק"ד אפ"ה דיחוי מעיקרא ל"ה דיחוי והקשה בלח"מ שם ג"כ כקו' המאירי ולדעתי לק"מ דשם וודאי שייך לומר דהכונה דאעפ"י שהוא קד"ד שג"כ נדחה וכש"כ אי הוה קדה"ג וכמש"כ בלח"מ שם אבל כאן א"א לפרש כן דא"כ למה צריך לטעם דאבח"נ הרי סגי בדיחוי מעיקרא ובאמת כאן כתב בלח"מ טעם אחר ול"נ כמש"כ להלן:
ונראה ליישב דהנה לכאורה אפשר לפרש דברי רבינו עד"ז ואקדים לך סוג' הגמ' דקידושין שם קאמר הגמ' הא לא דמיא אלא להא דבהמה שהקדיש חצי' וחזר ולקחה והקדיש' דהוה דיחוי ע"פ מוכח בדע"א מעכב ל"א פשטה בכולה ולכן הוה דיחוי מעיקרא ובפנ"י תמה דא"כ מנא לי' כלל דל"א פשטה דילמא פשטה אף דדע"א מקנה אלא משום דהוה דיחוי מעיקרא דע"פ א"א מקדיש ומקריב דבר שא"ש והנה לכאורה לק"מ דא"כ אי ס"ד דפשטה ל"ל חזר והקדישה הרי כבר פשטה אך לזה י"ל דנהי דפשטה רק פשטה לחול ק"ד ולכן צריך חזר והקדישה דאף דמקדישה אפ"ה כיון דהוה דיחוי אין קדוש אבל אי הוה אמרינן אין דיחוי הוה מהני מה שהקדיש אבל אם לא הקדישה שנית ל"ש כלל הקרבה דרק פשטה הק"ד כמו שיבואר ושפיר הקשה בפנ"י ותי' בפנ"י דבאמת הוא גופי' קו' הגמ' דמוכח בדע"א לא אמרינן פשטה דאי בדע"א ג"כ פשטה והיינו מטעם דינקי מהדדי א"כ גם חלק חבירו ע"כ קדוש ולא חזי לי' והוה כגוזלה ורק דמים חייב לו [וכתב דאם הקדיש בהמת חבירו וחזר ולקחה לא שמענו דנאמר דהוה דיחוי הנה אם כונתו דהקדיש מהני למפרע לדעתי ז"א דעי' נדרים ל"ד סבר הרשב"א אפי' בהפקר אין יכול להקדיש ואם זכה אח"כ אין קדוש למפרע מכש"כ כאן דאין בידו ליקח אולי לא ימכור לו ואי כונתו דרק דיחוי ל"ה וצריך לחזור ולהקדישו א"כ אין ראי' לכאן דכאן אין מקדישו שנית לפמש"כ הפנ"י רק מהני ההקדש שפשט תחילה ודו"ק ודבריו צ"ע] וא"כ כשחזר ולקחו שפיר מהני ול"ש כלל דיחוי דבכהא"ג לא אשכחן כלל דיחוי מעיקרא בשגזל בהמה והקדישה וחזר ולקחה וע"כ מדחשיב דיחוי ע"כ דל"א פשטה בדע"א מקנה דל"א ינקי מהדדי אלא דדעתו אכולי' וזה לא מהני בדע"א ושפיר הוה דיחוי והנה דברים אלו כהוייתן אין מתוקנין במחכ"ת דהרי באמת כאן צריך חזר והקדישה והיינו מטעם שכתבתי דבוודאי אין סברא כלל דנאמר פשטה בכולי' שיהא עליו קדה"ג מטעם ינקי דעכ"פ לא הקדישה אלא דאמרינן ינקי מהדדי ונאסר דע"פ קדוש קד"ד וא"כ דל"ה קדוש קדה"ג שוב יש כאן דיחוי וצריכין אנו לפרש דבריו שג"כ זהו בכלל הקו' אי ס"ד פשטה בכולי' דינקי מהדדי ל"ה דיחוי כלל וגם ל"ה צריכין כלל הקדישה אח"כ דהרי פשטה וליכא דיחוי ומדסובר דהוה דיחוי וגם צריך חזר והקדישה ואפ"ה ל"ח מוכח דל"א פשטה כלל ודו"ק:
וא"ל כמש"כ לעיל דילמא פשטה ע"פ לק"ד ושפיר הוה דיחוי ז"א דאי אמרינן פשטה משום דינקי מהדדי אפי' לקדה"ג נאמר פשטה כמש"כ פנ"י ואי ל"א פשטה משום דינקי אלא משום דדעתי' אכולי' א"כ בדע"א ל"ש דעתו אכולי' ואפי' ק"ד ליכא ומוכח דל"א פשטה והיינו כ"ז לדעת הפנ"י ומעתה יתפרשו דברי רבינו ככה דחזר והקדישה והיינו דרבינו סובר דבאמת יש כאן פשטה בכולי' משום דינקי מהדדי וסובר כסברתינו דאי אמרינן ינקי מהדדי ג"כ ליכא קדה"ג רק ק"ד ופשטה בכולי' לענין ק"ד וא"ל אי פשטה בכולי' רק לענין ק"ד הוה דיחוי ע"ז קאמר רבינו כך דדיחוי מעיקרא ל"ה דיחוי והנה אי הוה קדוש קדה"ג אלא דאפ"ה יש כאן דיחוי משום דעכ"פ ל"ח להקרבה דעכ"פ אין שלו נהי דנעשה גזלן הוה מה"ב והוה דיחוי לזה אמר דיחוי מעיקרא ל"ה דיחוי ושוב קאמר אעפ"י שזהו ק"ד והיינו דבוודאי אי הוה קדה"ג הו' באמת אמרינן כסברת הפנ"י דכהא"ג ל"ח דיחוי וחזו להקרבה אבל כאן שהוא ק"ד כסברת דינקי מהדדי לא אהני רק שיהא קדוש ק"ד וא"כ נדחה אפ"ה דיחוי מעיקרא ל"ה דיחוי משום דבע"ח אין נדחין ודו"ק:
אלא דא"א לפרש כן דהרי רבינו בה' תמורה כתב בהמת חצי' תולין ולא משכחת רק בהקדיש חצי ולקחה ולא הקדישה הרי דל"א פשטה בכולי' אפי' לענין ק"ד לכן נראה לפרש בדרך אחר דהנה במקנה הקשה ל"ל הקדישה נאמר פשטה בכולה והיינו לדעת רבינו דחזי להקרבה והנה כ"כ במק"א דל"ש פשטה בכולה לענין חזי לגבוה רק לענין ק"ד נאמר פשטה וכן אפי' לר"י דסובר דהוה דיחוי יקשה ג"כ נאמר פשטה וא"ל כמש"כ במקנה יען דל"ח לגבוה הוה כמו ראש חמור למזבח כ"כ ג"כ לעיל דל"ד לראש חמור דעושה איסור במקדישו למזבח והנה א"א כסברת שכתבתי לעיל דלא כפנ"י דבאמת פשטה אפי' קודם שלקחה רק לענין ק"ד ומטעם יניקה ובאשה ל"ש זה ורק צריך הקדישו לאשמעינן דאף דמקדישו קדה"ג אפ"ה ל"ח לגבוה משום דהוה דיחוי א"ש אבל כ"כ דרבינו סובר דל"א דפשטה קודם שלקחה וכן אפי' אחר שלקחה מוכח דלא פשטה מדכ' בה' תמורה חצי' חולין אבל א"כ טעמא צריך אמאי לא פשטה וצריך לומר יען דלא חל בשעת הקדש גם אח"כ ל"א פשטה כשחזר ולקחה והנה יש לראות אחר שלקחה והקדיש החצי נאמר פשטה בכולה גם על החצי שהקדיש כבר וצריך לומר דל"א פשטה דהוה כמו ראש חמור כיון דנדחה ל"ח למזבח ל"ש פשטה ויהא חזו למזבח:
אולם לדעת רבינו דחזי להקרבה א"כ נאמר פשטה על החצי הראשון וצריך לומר דבאמת כן דתחילה הו' רק קדושת דמים כמש"כ רבינו ועי' שהקדיש עתה החצי שלקח פשטה הקדה"ג בכולה והיינו כיון דל"ה דיחוי אבל אי הוה דיחוי ל"א פשטה כיון דל"ח למזבח ועל קד"ד ל"צ פשטה דהרי כבר קדוש ק"ד ומעתה מדוקדק דברי רבינו תחילה כתב חזר ולקחה החצי אחר והקדישו זה מורה שרק החצי הקדיש וקרבה ואעפ"י שנדחה החצי הראשון מתחילה הוה דיחוי מעיקרא ודיחוי מעיקרא ל"ה דיחוי אבל יש לדחות נהי דדיחוי מעיקרא ל"ה דיחוי היינו אם הי' קדה"ג א"כ א"צ אתה לומר שפשטה על קדושה ראשונה אלא צריך עתה להקדיש החצי אחר ולזה ל"א דנדחה אבל כאן שצריך להקדיש החצי האחר קדה"ג ולומר שפשטה על קדושה הראשונה שהי' ק"ד עד עתה זה ל"א ע"ז כתב רבינו דבע"ח א"נ ולכן אף דצריך לומר פשטה אמרינן כיון דנראה עתה הקרבה אמרינן פשטה וקרב כולה ודו"ק:
והנה במה שכתבתי לעיל דתרי מיגו ל"א לכן ל"א פשטה כקו' מקנה לכאורה ז"א דהרי בהקדיש דבר שנשמה תלוי' אמרינן תרי מיגו כמוש"כ רבינו פ"ה מעירוכין וכש"כ בהקדיש חצי' אך י"ל דזה ע"פ אם אפשר לבוא ביחד דהיינו עתה מקדישו לדמיו אמרינן דנחית קדה"ג וגם פשט בכולה אבל כאן שק"ד כבר הי' עתה שלקח נאמר שיהא נחית קדה"ג לזה וק"ד על הכל זה ל"א ועוד בשלמא במקדיש דבר שנשמה תלוי' י"ל דל"ה תרי מיגו כלל כמש"כ לח"מ שם דבדבר שנשמה תלוי' ממילא פשטה בכולי' רק צריך מיגו אחת דנחית לדמיו אבל כאן כיון שלא חל בשעת הקדש אף שנשמה תלוי' צריך עתה באמת תרי מיגו זה ל"א ודו"ק:
והנה בזה אפשר לומר דבר נעים דלכאורה קשה להבין הדמיון דמייתא מבהמת שותפין לאשה דע"פ נתרצת עיין בראשונים אך י"ל דמייתא כך דר"י קאמר דק"ד מדחה משמע גם עתה הוה ק"ד ואמאי נאמר עתה שהקדיש החצי פשטה בכולה והוה קדה"ג גם החצי הראשון וע"כ יען דחצי הראשון כבר קדוש ל"א פשטה וא"כ לפי"ז אף דהכל להקדש אפ"ה ל"א פשטה יען דכבר קדוש כן ל"ש לומר פשטה אצלה דג"כ ע"פ הוה דע"א וא"ל דאכתי ל"ד דגם כאן אין שלו דכבר קדוש משא"כ אצלה הכל ברשותה ורצונה להתקדש י"ל דבאמת גם שהקדיש כבר ל"ש דאין שלו דהרי עומר למכור לצרכי עולתו אלא דל"א פשטה משום דעכ"פ שייך לומר גם דע"א דעת הקדש עליו א"כ ה"ה ל"ש פשטה באשה ודו"ק:
והנה בפנ"י כתב לפי דרכו מיושב קו' תוס' דלא נקט בבהמה שני שותפין והקדישו שניהם כ"א חציו ותי' יען דאין עושה תמורה ובפנ"י כתב דלפי דרכו מיושב וכונתו דהא גופי' קמל"ן דהו"א בלקחה הוא קדוש וקרב יען דכבר פשט בכולי' מהני חזר ולקחה ורק בבהמת שני שותפין דל"מ להקריבו יען דהחצי הראשון כבר פשט בכולה וכ"ז שלא לקחה ע"פ ל"ח להקרבה לכן קמ"לן אפי' חזר ולקחה ל"מ ולפי דרכו הדבר יותר פשט דהרי עיקר טעמו של רי"ו לאשמעינן דהוה דיחוי משמע הא אי ל"ה דיחוי הוה קרב יען דהקדיש אח"כ החצי וכ"כ דהטעם דאחר שהקדיש החצי השני נתפשט על חלק שהקדיש כבר וא"כ זה שייך בחזר ולקחה אבל אם השני הקדיש אח"כ חלקו ל"ש דנתפשט על חלק הראשון וא"כ חלק הראשון עדיין רק ק"ד הוה ואפי' למ"ד אין דיחוי ע"פ ל"ש דיהא אח"כ קדוש קדה"ג אם לא ע"י פשטה ולומר דנחית עתה קדה"ג על חצי הראשון זה ל"א דרק בשעת הקדש אמרינן דנחית קדה"ג כיון דנחית לדמיו וא"כ לכ"ע אין קדוש ולכן נקיט דוקא בחזר ולקחה ודו"ק:
וראיתי במקנה בק"א סי' ל"א כתב למה לא נקט בהקדיש זא"ז בשני שותפין ואפי' בב"א לא אפשר שלא יהא אחד קדום והוכיח דע"כ כיון שהקדיש אח"כ אמרינן מתחילה הי' דעתו להקדיש ג"כ והוה בהמת שותפין וחזי להקרבה ואולם מתוס' דהוק' לינקט בב' שותפין היינו ע"כ הקו' בגונא דידעינן דשני לא הי' מתחילה להקריב ג"כ דאל"כ אין כאן דיחוי כלל וא"כ דאיירא בכהא"ג שפיר כתבנו ליישב דאז ק"ד הוה ובהקדישו בפ"א ורצו מתחילה להקדיש שניהם בלא"ה לק"מ דאז חצי להקרבה דהרי ע"כ משכחת גונא דשותפין מביאו קרבן וע"כ בכהא"ג שהי' דעתם מתחילה להקריב שניהם אולם משכחת שותפין שהקדישו ע"י שליח כדאיתא תמורה דף י"א וא"כ נדחו דברי המקנה בק"א וכן יש לומר דמהא"ט ג"כ עושה תמורה כיון דקדוש גם חלק הראשון קדה"ג אף דאין קרב יש כאן קדה"ג אלא דלענין הקרבה הוה דיחוי אבל אי הוה נקיט ב' שותפין א"כ הראשון שהקדיש חלקו נשאר ק"ד וק"ד אין עושה תמורה כמש"כ הרשב"א בקידושין ודו"ק:
ואין לומר איך יכול להקדיש ולהתפשט על חלק שהקדיש תחילה הא כבר קדוש ק"ד ז"א דהרי באמת הפנ"י כתב דהוה אמרינן דאפי' על חלק חבירו אמרינן פשטה בכולה וחזי להקרבה אף דאין מקדיש ומקריב דבר שא"ש כיון שמעצמו נתפשט כן י"ל כאן הרי מעצמו מתפשט על חלק שהקדיש תחילה ועוד דהרי גם בלאו דברינו ע"כ תאמר דחלק קדה"ג מעצמו חל שכבר הקדיש כיון דחזו ונהי דלדידי ל"א סברא זו אבל עכ"פ לא יפלא אם נאמר כך בצירוף זה שהקדיש עתה החצי מתפשט וחל גם אחלק שהקדיש כבר ומטעם מיגו דחל אדמיו תחילה חל עתה קדה"ג ודו"ק:
והנה במקנה בקידושין הקשה למה צריך חזר והקדישה נאמר פשטה בכולה וכתב דלכאורה י"ל כיון דהוה קדושה דחוי' ל"א פשטה והוה כמו הקדיש ראש חמור למזבח דלא אמרינן פשטה ודחי זאת דהרי רבינו כתב דאם הקדישה קרבה הרי דל"ה דיחוי ואפ"ה בעי הקדישה וע"כ משום דלא חל אח"כ והנה מה שהביא מרבינו אין הוכחה דבוודאי לענין ליקרב ל"ש לומר פשטה כיון דתחילה ל"ה הקדש גמור ל"ש פשטה דהרי צריכין לומר ג"כ תרי מיגו חדא דנחית למחצה לדמיו נחית לקדה"ג ושוב גם מיגו דחל אחצי חל אכולי' וזה ל"א וקדושה ראשונה לבדה ל"ש לומר דפשטה ליקרב דהוה רק קדושת דמים כמש"כ רבינו להדיא כאן לענין בע"ח נדחים ולכן צריך רבינו הקדישה אבל לעולם אפשר דאם לא הקדישה ע"פ הק"ד פשטה בכולה אולם רבינו פ"א מתמורה כתב בהמה חצי קודש חצי חול אין עושה תמורה והנה זה לא משכחת רק בהמת שותפין שהקדיש חצי ולקחה אח"כ דבהמת שותפין אין עושה תמורה וא"כ מוכח אפי' קד"ד לא פשטה ועיין פ"ה מעירוכין קד"ד פשטה בכולי' ול"ש דדיחוי לכן אין פשטה דהרי לרבינו אם יקדישנה יהא חזי למזבח וע"כ משום דלא חל בשעה ראשונה ל"א פשטה ולפמש"כ יש לומר טעם אחר דל"ש פשטה דפשטה רק דדעתו אכולי' וכיון דבשעת הקדש אין שלו ל"ש דעתו אכולי' ופשטה ממילא ל"א דל"א ינקי מהדדי לכן פשטה כמש"כ לעיל ודו"ק:
ואולם אף לפי' התוס' דהוה קדושה דחוי' ע"כ לומר משום דלא חל אז ל"א פשטה אח"כ או כמש"כ דל"א כהא"ג דעתו אכולי' דמש"כ מקנה משום דהוה קדושה דחוי' ממזבח כמו הקדיש ראש חמור למזבח לדעתי לא דמי דראש חמור אסור להקדיש למזבח לכן ל"א פשטה כסברת שעה"מ משא"כ בהמת שותפין רשאי להקדיש חצי' רק ע"כ גם לתוס' כיון דלא פשטה אז בשעת אמירה לא פשטה גם אח"כ והנה דברי רבינו שהבאתי דבהמה חצי' חולין הוא תוספתא לדעתי מזה מוכח דאין חילוק בין הקדיש דבר שנשמה תלוי' בין הקדיש חצי' ויתבאר אי"ה עוד:

אעפ"י שקדושת דמים אינן נדחים שבע"ח אנ"ד וכו'. ובשו"ת דברי חיים כתב לפרש שקשה לו דניהו דדיחוי מעיקרא לא הו' דיחוי היינו במקום שלא הי' עליו שום הקדש ונדחה שפיר לומר דיחוי מעיקרא לא הו' דיחוי כיון שלא נדחה מעולם רק דלא הו' ראוי' אז לשום הקדש והו' כמו מחוסר זמן דילפינן מקראי דלא שייך בי' דיחוי אבל היכי דשייך בו שם הקדש ונדחה ממקצתו שפיר שייך בו דיחוי במה שנדחה בהקדש הגוף ולזה אמר בע"ח אנ"ד ול"ש עליהם שום דיחוי כיון דראוין להיות עדיין ראוי שוב לא הו' אידחו כלל את"ד.

תוכן העניינים

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה