מעשי למלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק ח · הלכה יח
כלי שבשל בו קדשים וכו' אם יש בו בנותן טעם וכו'. במשנה דחולין ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנו"ט הרי זו אסורה כיצד משערין אותה בבשר בלפת הנה דיקדקו המפורשים מ"פ כיצד משערין הא כיון דקתני בנו"ט הרי הוא כמו בכל ש"ס דקתני בנו"ט דהיינו ס' או בקפילא ומ"ש דמפרש הכא כיצד משערין האי נו"ט והנה תוס' הוק' כיון דקודם בישול ע"כ נמלח תחילה א"כ כבר נאסר כדי קליפה ונ"נ א"כ צריך לשער גם נגד הנו"ט דקליפה מסייע לאסור עוד הקשו תוס' לר"ת דמקצתה תוך הרוטב מצטרף כל הקדירה למה קתני אם יש בה בנו"ט הלא כל הקדירה מצטרף לבטל ונראה ליישב דהנה קו' תוס' רק יתכן לפירושם לקמן דלכן אין קליפה אוסרת חבירתה אף דנ"נ יען שאין הבליעה יכולה לילך דלמש"כ תוס' הטעם דקליפה מקצת חתיכה לא נ"נ לא קשיא קו' תוס' והנה בחי' הרי"ם הסביר דבריהם משום דלכאורה מי שם גבול שלא יבלע רק כדי קליפה בשלמא בהא דפסחים דאמרינן אדמיקר לי' בלע ואסור כדי קליפה ניחא משום דא"י לעבור יותר משום שמתקרר אך ע"י צלי' ומליחה שמוסיף תמיד ציר לא יאסר רק כדי קליפה וכתב דבאמת אין משום דנבלע בו הציר ע"י מליחה וצלי אין נבלע בו ומצמית צמית אלא דעכ"פ לא גרע מנגיעה רק דבעלמא בכלי סגי בהדחה אבל כאן במאכל לא סגי בהדחה ובעינן קליפה והא דכ' תוס' להלן דאין מתפשט האיסור גם הקליפה א"י לאסור יותר אבל בחם תתאה דיכול להלוך יותר א"כ באמת לא נ"נ דהא יכול להתפשט גם להלאה אלא דיש לחקור ממנ"פ אי טעכ"ע ונהפך היתר לאסור לגמרי וא"כ טעם ההיתר לחודי' ג"כ יהא יכול לאסור וכתב דאף שנהפך היתר לאיסור מ"מ דוקא כשהטעם בתוכו אבל כשהוא לבדו חוזר להתיר והא דאפשר לסוחטו אסור היינו משום דמשהו נשאר וכ"כ תוס' לקמן דף קי"ב ד"ה תרי גללי דמילחא וא"כ כיון דאין האיסור הולך עמו ע"כ א"י לאסור הקליפה שאצלו כיון שאין בהיתר הנפרד אף משהו מהאיסור רק העלה די"ל דעכ"פ הא לא ידעינן אי נפיק כולו מיני' ושוב חענ"נ ונאסרה כדי קליפה וחתיכה שבאצלה ממנ"פ מותרת אי מתפשט גם להלאה א"כ קליפה ראשונה גופה הדרה להתירה ולא נ"נ ואי לא נפיק מיני' א"כ אין האיסור יכול לילך להלאה שוב ההיתר לבדו ג"כ א"י לאסור דכשנפרד האיסור ל"א חנ"נ אלא עדיין קשה כיון דאותה קליפה אמרת כיון דלא ידעינן כמה נפיק מיני' עכ"פ לא נפיק כולו ונשאר משהו לכן הקליפה נ"נ הא אותה משהו יתבטל בס' א"כ שוב יקשה איך הקליפה נ"נ ומ"ש אם נפרד לגמרי דלא נ"נ ואם נשאר מקצת נ"נ והעלה כיון שכבר נאסר בנתינת טעם א"י לבטל אח"כ כשליכא נתינת טעם והוא כסברת החוו"ד דהוה כאילו נולד בתערובת דאין מתבטל בס' את"ד לפי"ז נראה באמת ל"ש כלל חענ"נ דהנה לקמן מבואר בגמ' דבשאר איסורין משערין כבצל וקפלוט ומדאמר ר"נ דגיד משערין בס' נשמע דבצל וקפלוט הוא שיעור גדול והעלה בח"ס דבאמת האי מ"ד סובר במאה אולם מפי' המשנה לרבינו נשמע דמפרש דשיעור כבשר בלפת הו' שיעור קטן מס' והיינו אף דיש בגידין בנו"ט אבל פחותה מס' ור"נ דאמר בששים קאי על שומן הגיד ואף דהך משנה הא מסתמא נמי איכא שומן הגיד כ' בלב ארי' דאי יש ביטול כבשר בלפת מסתמא נגד שומן הגיד איכא ס' לפי"ז ל"ש לומר דהיתר נהפך לאיסור כיון שכל כך חלש טעמו שא"י לאסור עד ס' וכיון שכך ל"ש כלל דנ"נ דכיון שיצא ממנו הטעם ולא נשאר אלא משהו שפיר בטל אותו משהו [דרך כ"ז שהקליפה יש בה בנו"ט ע"כ נ"נ אסור כמו כל שאר קליפה שנבלע בה איסור בנו"ט דנ"נ משום לא פלוג] אבל לכשיצא ממנו ולא נשאר רק משהו שוב בטל כיון דבעצם לא נעשה ההיתר איסור מעולם ל"ה כבא בתערובות א"כ הקליפה עצמה חוזרת וניתרת ול"ב ס' נגד הקליפה כיון דנתבשל ויצא ממנו בכדי נו"ט ולא נשאר אלא משהו דמתפשט בשוה ע"י בישול ומיושב קו' תוס':
מעתה נבוא ליישב קו' השני' די"ל דזה ניחא באם יש בה בחתיכה לבדה לבטל ס' א"צ לבטל גם נגד הקליפה משום דהא אי הי' בשעת מליחה מתפשט בשוה הו' ג"כ בטל ול"ה נאסר כדי קליפה דהא הי' בו שיעור לבטל כל הבלועה אלא דמליחה אין מתפשט ועתה ע"י הבישול שמתפשט נעשה הקליפה היתר דסופו כתחילתו כמש"כ הר"ן כהא"ג בסוג' דט"ח ולכן סגי בס' מלבד הקליפה אבל במקצתה תוך הרוטב ואין באותה חתיכה לבטל ס' אלא אם יצטרף שאר החתיכות א"כ אי הי' בשעת מליחה מתפשט בשוה ג"כ לא הי' בטל האיסור באותה חתיכה אלא דבמליחה אין מתפשט בכולה ולא נאסרה אלא כדי קליפה א"כ לאחר שנתבשלה ויש ס' בכל הקדירה שוב בעי ס' נגד הקליפה דל"ש לומר סופו כתחילתו דהא בשעת מליחה לא ידעינן אי יתבשל עם שאר חתיכה דהא גם עתה אי לאו שאר החתיכות לא הי' מתבטל באותה חתיכה ולכן נקט בה דאז א"צ ס' נגד הקליפה [גם יש לחלק דאף דלר"י במקצתה תוך הרוטב מתפשט בשוה היינו מה שנפל בשעת תערובות דהו' דרך הלוכו דבשעה שנפל כבר יש ס' בקדירה אבל כשנאסר בשעת מליחה אף אי קצתה תך הרוטב ונשאר בקליפה כדי נתינת טעם אז צריך ס' נגד כל הקליפה]. וא"כ ניחא דנקט בה דאי הו' קתני בהן דצריך לצרף שאר החתיכות אז רק בטל אי איכא ס' גם נגד הקליפה:
ונראה שזה מרומז בדברי התנא כיצד משערין כבשר בלפת דהנה בסי' צ"ו מבואר דלפת משנה טעם הבשר ולפי"ז יפורש שפיר הטעם דחכמים שיעורו כבשר בלפת ר"ל כמו בשר בלפת משתנה הטעם כך שיעורו בהא שגיד בבשר בטל כשאין נרגש הטעם הוא משום דמשתנה הטעם בכמותו כשאיכא ס' לומר לך דלכן בגיד סגי בפחות מס' משום דבפחות כבר משתנה טעם האיסור ע"י רובא דהתירא ולפי"ז הכי קאמר כיצד כיון דאמרת אם יש בה משמע תרתי דלא משערין נגד הקליפה ולכן רק אם יש בה באותה חתיכה ע"ז קאמר דהכא דהשיעור תליא בשר בלפת דאף בפחות מס' משתנה הטעם של איסור ה"נ בגיד בבשר א"י להפך ההיתר לאיסור ול"ש חנ"נ כשליכא בכדי קליפה שיעור נ"ט משום דאין בכח הגיד להפך שיהא חענ"נ ודו"ק:
אמנם אף אי נפרש משנתינו דקתני כבשר בלפת הוא השיעור נמי בכל איסורין דשיעור כבשר בלפת היינו בס' למ"ד יש בגידין בנותן טעם נמי יש לומר דלכן נקט כבשר בלפת לומר דכמו בשר בלפת משנה הטעם כן בכל איסורין מה שבטל בליכא נ"ט הוא משום דכמות האיסור נתהפך להיתר ואשמעינן כאן התנא דבכל איסורין עיקר טעמא דבטל כשאיכא ס' משום דאז האיסור כמאן דליתא דבאחד בס' משתנה האיסור ובטל בעוצם מיעוטו וכמו שביארתי בסוג' דטעכ"ע ודו"ק:
ובהכי ניחא נמי קו' תוס' מאי קמ"ל שמואל מדנקט נתבשלו מוכח דצלי מותר דאי אסור משעת מליחה כבר נאסרה ולמה נקט נתבשלו להנ"ל ניחא דאי לאו דשמואל הו"א דאסור דהיינו דאסור כולו אבל לא משום דמתפשט בכולו דבין במליחה בין בצלי אין מתפשט בכולו אלא דהו"א דעכ"פ כדי קליפה נאסרה בכדי נ"ט ונ"נ ממש כמו בשאר איסורין וכיון שמסתמא מתפשט עכ"פ משהו גם להלאה מכדי קליפה כסברת הרי"ם דמי שם גבול שלא יעבור אפי' משהו וכיון שמשהו עובר שוב קליפה אוסרת קליפה שחברתה הסמיכה אלי' ונאסרה כולה ע"י קליפה כן הו"א וא"כ אי נתבשלה אח"כ הו' צריך ס' גם נגד הקליפה דאז הו' סבירא לן דגם בגיד אותה קליפה חענ"נ כמו בשאר איסורין דאל"כ איך יאסור קליפה הסמיכה ע"כ דל"ה אמרינן כסברא שבארנו אמנם כל זה דאיירא מתניתין ביש בה בנו"ט דהיינו שאין כדי לבטל כל הבליעה דאין בה ס' אז באמת משעת מליחה נאסרה כולה משום דאף אי הו' מתפשט בכולה ע"י מליחה הי' ג"כ כל החתיכה אסורה א"כ אף דצלי ומליחה אין מתפשט בכולה עכ"פ מקצת מתפשט וממילא נאסרה כולה ע"י קליפה הראשונה דנ"נ אבל אי איכא ס' בחתיכה שאין בה בנ"ט אז אכתי הו"א בנמלחה מותרת משום דממנ"פ אי מתפשט בכולה הא בטל לה ואי אין מתפשט הא אין אוסר אלא כדי קליפה דאף משהו אין מתפשט ואז אין הקליפה אחת אוסרת השני' וכמש"כ הרי"ם אבל בכדי קליפה דליכא ממנ"פ בודאי אסורה והו"א ממילא גם בנתבשלה אח"כ עכ"פ הכדי קליפה אסורה קמ"ל משנתינו אם אין בה בנו"ט בנתבשלה מותרת אף שאין ס' אין אסור רק כדי קליפה וכן במליחה ובבישול אסורה כולה ואיכא ס' אז אין צריך ס' נגד הקליפה דרק דכ"ז שיש בכדי נתינת טעם בקליפה חנ"נ יען דלא פליג אבל לאחר שנתבשל דליכא בכדי נו"ט בתוך הקליפה שוב נעשה היתר כולה ומבטל למשהו שיש בתוך הכדי קליפה וע"כ נקט שמואל קולף ואוכל עד שמגיע לגיד וע"ז קשה קו' תוס' הא צריך כדי קליפה וצריך לומר לאו דוקא דזה פשיטא דעכ"פ צריך לשער כדי קליפה אבל תוס' הקשו הא אפי' נטילה צריך וע"ז לא שייך לומר לאו דוקא דהו' לי' לפרושי כיון דאכתי לא שמעינן בפירוש דבעי נטילה ע"ז שפיר יש לומר דבאמת ל"ב כדי נטילה בשל גיד דאי אמרת דבעי כדי נטילה א"כ ע"כ דל"א מצמית צמית כיון דמפעפע אחר מבכדי קליפה א"כ שוב אותה כדי נטילה נ"נ וממילא ע"כ משהו איכא בכל החתיכה דמפעפע משהו בכל החתיכה ואסור כל הקליפה שאצלה ושוב תהא אסורה כולה א"כ ממנ"פ או דאין אסור אלא כדי קליפה דמצמית צמית והקליפה אסורה רק משום דל"מ הדחה או משום דלא פליג או דאסורה דנ"נ בכדי נטילה ושוב אסור הקליפה שאצלה וכן כולה אבל א"א לומר דבכדי נטילה אסורה וכולה מותרת והא דאמרינן בפסחים יטול את מקומה ולא נאסר כולה הנה קו' זו בלא"ה יקשה כמו שעמד ע"ז בה"ג רע"א לס"ד דפריך מדר"ה יקשה לו מנטף רוטבו על החרס דיטול מקומה ולא נאסר כולה אמנם באמת לא קשה כלל מנטף רוטבו דשם אי הו' מפעפע בכולו הו' בטל בס' לכן מה שיותר מכדי נטילה מותר ממנ"פ:
ובהכי ניחא לפרש הא דאיתא בגמרא וחלב מפעפע הא מעשה הי' בגדי שצלאו בחלבה ואמר רב קולף והולך עד שמגיע לגיד ומשני כחוש הי' וזה הו' מצי להקשות בפשיטות דרי"ו אדר"ה ונראה דא"ש דאי לאו דפריך אדשמואל ומשני שאני חלב דמפעפע ל"ה קשיא מדר"ה דיש לומר דודאי ידע דיש לחלק בין בהמה לבהמה דהאי דרי"ו כחוש היינו שאין שמן כ"כ וע"כ סגי בקליפה דאין מפעפע בכולו ובדר"ה איירא בשמן דמפעפע בכולו רק דהכי קשיא לי' כיון דפריך אשמואל דמתיר בקליפה ור"ה אסור אפי' מראש אזנו ולא סגי בקליפה וע"ז משני שאני חלב דמפעפע וקשה הא גם בשמואל מפעפע דהא אסור ע"י קליפה א"כ הכי הול"ל שאני חלב דמפעפע בכולו ומדלא משני רק שאני חלב דמפעפע מוכח דמפרש לשמואל דשרי בלי קליפה דהיינו אף דצריך קליפה אבל אין משום פעפוע אלא משום דלא גרע מנגיעה כנ"ל ולכן אמר קולף עד שמגיע לגיד ולא אמר עד כדי קליפה כיון דהאי קליפה אין משום שמפעפע כדי קליפה אלא דאסור משום נגיעה א"כ הוא נכלל במה שאמר עד שמגיע לגיד דהיינו עד כדי מה שאסור משום שמגיע לגיד ובחלב מפעפע ע"כ אסור כולו יען דמפעפע עכ"ח בתוך כדי קליפה בכדי נתינת טעם כיון שכדי קליפה נאסרה ונ"נ שוב אוסרת הקליפה הסמיכה לה דהא כיון שבכדי קליפה מפעפע בכדי נו"ט מסתמא מפעפע משהו גם להלאה מכדי קליפה דמי שם גבול שלא יעבור להלאה מכדי קליפה וכיון שמשהו מפעפע שוב אותה כדי קליפה שנ"נ יכולה לאסור גם כדי קליפה שאצלה עד שנאסר כולה א"כ לפי"ז אף חלב אין אוסר רק כדי קליפה אפ"ה נאסרה כולה משום דחנ"נ ואסרות כולה א"כ קשיא מדרי"ו דא"ל דשם כחוש הו' היינו דאין שמן דאף שאין עכ"פ מפעפע כדי קליפה שוב אותה כדי קליפה אוסרת גם להלאה מכדי קליפה ומשני כחוש הו' היינו כ"כ כחוש שאין מפעפע כלל אפי' משהו ביותר מכדי קליפה ודו"ק:
ויותר יש לומר דהכי משני דכחוש הו' ואיכא ס' כאידך פי' שכתבו תוס' ולכן אין אסור רק כדי קליפה דא"ל דיאסר גם להלאה משום דממנ"פ אי מפעפע מפעפע בכולו ונתבטל גם הקליפה ראשונה הותרה דבטל בס' ואי לא מפעפע א"כ אין מפעפע אפי' כ"ש להלאה מכדי קליפה שוב לא נעשה גם הקליפה ראשונה נבילה דהו' דרך הלוכו ולא נעשה נבילה א"כ הקליפה הסמיכה מותרת ממנ"פ וכמוש"כ הרי"ם לפי דרכו אבל בבהמה שמן שאין ס' א"כ אי אמרת דמפעפע בכולו עד כדי נו"ט הא נאסרה כיון שאין ס' ואי אין מפעפע בכולו בכדי נתינת טעם אבל בכדי קליפה עכ"פ מפעפע בכדי נתינת טעם וביותר מכדי קליפה מפעפע משהו שוב אותה קליפה אוסרת הסמיכה ואסורה ג"כ כולה וממנ"פ אסורה הקליפה הסמוכה וכן עד כולה ודו"ק היטב:
עוד נראה ליישב כל קו' הנ"ל דהנה הקשו המפורשים לרש"י דטעכ"ע לאו דאורייתא למה צריך הללמ"ס לשער כבשר בלפת עוד קשה למ"ד אין בגידין בנו"ט למה צריך הללמ"ס כבשר בלפת בלשמה לתוס' כבשר בלפת היינו בס' כמו בשאר איסורין ניחא דהלכה קאי באמת אשאר איסורין אבל לפי' רבינו במשנה דרק בגיד בא ההלכה דשיעור כבשר בלפת הוא פחות מס' וקשה למ"ד אין בגידין בנותן טעם ורבינו הא ס"ל ג"כ טעכ"ע לאו דאורייתא א"כ בודאי קשה ל"ל הללמ"ס:
ונראה ליישב דהא מבואר בפסחים דף כ"ב למ"ד אין בגידין בנותן אסור בהנאה וא"כ יש לומר דצריך הלכה כבשר בלפת דבאיה"נ כל זמן שמרגיש ונהנה הא איכא איסור [ע"ד שכתב הפנ"י בפסחים דף מ"ד להקשות מנ"ל טעכ"ע מבב"ח דילמא שם משום דאבה"נ וכ"כ דבב"ח ל"ש להקשות כן] אבל כשיש שיעור שאין מרגישין כבשר בלפת ל"ה הנאה כלל מותר ושפיר צריך הללמ"ס ולפי"ז יש לומר אף למ"ד טעכ"ע לאו דאו' באיה"נ הו' טעכ"ע דאורייתא כיון שמרגיש טעם כבשר בלפת והא דקאמר דמשנה דלא כמ"ד דס"ל באין בגידין בנותן טעם היינו משום דקתני לעיל שולח אדם ירך דס"ל לסתם משנה דמותר בהנאה א"כ משנתינו כמ"ד יש בגידין בנותן טעם אבל מהלכתא ל"ק דצריך להאי מ"ד דאין בגידין בנו"ט וכן בטעכ"ע לאו דאו' דס"ל דאסור בהנאה ואמנם אכתי שיטת רבינו לא מתרצתא דהא הוא ס"ל כמ"ד דמותר בהנאה א"כ לא צריך הללמ"ס דהא ס"ל נמי טעכ"ע לאו דאורייתא ואין בגידין בנותן טעם אך באמת כבר תמהו עליו מסוגיא דפסחים דשם מבואר למ"ד אין בגידין בנותן טעם אסור בהנאה ורבינו דס"ל אין בגידין בנו"ט אמאי ס"ל דמותר בהנאה ונראה דהנה לקמן איתא אהא דתנן כבשר בלפת אמר ר"ה כבשר בלפת בראשי לפתות ופירש"י שטעמו מתוק והטעם אין נרגש כ"כ עד שיש הרבה דבזנבות הלפת נרגש בטעם כ"ד וקאמר אח"כ מתניתין דלא כהאי תנא דס"ל אין בגידין בנו"ט והקשה הרי"ם למה פריך כן אחר דמייתא דר"ה דמשער בראשי לפתות אמתניתין הול"ל כן דאתיא דלא כהאי תנא דריב"ב דס"ל אין בגידין בנו"ט ונראה ליישב דבאמת אי הו' מפרשינן המשנה כבשר בלפת היינו בזנבות לפתות לא הו' מוכרח באמת דאתיא כמ"ד יש בגידין בנותן טעם דיש לומר דלעולם אין בגידין בנו"ט רק דשיעור כבשר בלפת הו' בששים כמוש"כ תוס' ורק בגיד באה הלכה כבשר בלפת דכחוש מאוד ואין נותן טעם בס' אלא בזנבות ע"כ נאמרה הלכה שפיר אכל איסורין שבתורה כבשר בלפת שהוא בס' רק דבשאר איסורין השיעור בראשי לפתות ובגיד בזנבות הלפתות ואי הו' אמרינן הכי הו' שפיר בכלל נו"ט בס' והו' בכלל נבילה כיון דע"י בישול הוא נו"ט בס' כשהוא מבושל בזנבות לפתות ורק כיון דאמר ר"ה בראשי לפתות א"כ ע"כ דגיד יש לו שיעור אחד בס' כשאר איסורין א"כ ע"כ כמ"ד יש בגידין בנו"ט אתיא דלמ"ד אין בגידין בנו"ט א"כ כיון דאין נו"ט בס' ואיך קתני במשנה בנו"ט הא נו"ט היינו ס' ולפי"ז יש לומר גמרא דפסחים ס"ל דלא הו' בכלל נבילה משום דאף ע"י בישול אין בא לכלל נתינת טעם דכל שאין בנו"ט כשאר איסורין אין בכלל בשר ולא הו' בכלל נבילה וכן לדעת רבינו דסובר כשיעור בשר בלפת בפחות מס' א"כ למ"ד ישב"ג בנותן טעם ע"כ דלא באה כלל הלכה כבשר בלפת א"כ גם מצד הללמ"ס לא מיקרי בשר ולכן באמת ע"כ לומר דאסור בהנאה וכיון דאסור בהנאה שפיר יש לומר דהללמ"ס אתי אגיד דעכ"פ הנאה איכא אי מרגיש הטעם ולכן אף דטעכ"ע לאו דאורייתא צריך הללמ"ס כנ"ל אבל להלכה יש לומר דהא דקתני כיצד משערין כבשר בלפת היינו בזנבות הלפתות דהוא ג"כ שיעור ס' א"כ איכא עכ"פ חד ענין דנו"ט בס' א"כ בכלל הללמ"ס הוא כבשר בלפת רק שאר איסורין בראשי לפתות והגיד בזנבות הלפתות א"כ מצד הללמ"ס נקרא בשר א"כ ממילא שפיר הותרה בכלל נבילה דהא איקרי בשר ובכלל נו"ט בס' הוא לכן ס"ל לרבינו שפיר דאין בגידין בנו"ט וס"ל ג"כ דגיד הנשה מותר בהנאה ודו"ק נכון:
ולפי"ז מיושב קו' התוס' מאי קמל"ן שמואל נצלה לא הא ממשנה שמעינן דהא משעת מליחה כבר נאסרה כולה ונראה דא"ש דהנה בראש יוסף כ' לדברי רבינו בפי' המשנה דכבשר בלפת היינו פחות משיעור ס' א"כ הא דקתני בנו"ט היינו בקפילא דאם יש כאן שיעור בשר בלפת עד שאין מרגישין בו טעם בשר סמכינן אקפילא [זה דלא כתוס' לקמן בשמעתין דשיעור בשר בלפת משמע בלא קפילא דבלא קפילא יכולין לשער כשיעור בשר בלפת דהיינו בס'] הנה הוא כתב לפרש דברי פי' המשנה לרבינו לפי דברי הגמרא דאוקמא מתניתין כמ"ד יש בגידין בנו"ט ואפ"ה משערין כבשר בלפת והיינו בפחות מס' כר"ה אבל אי לאו דברי הגמרא דקאי אדר"ה הו' מפרשינן מתניתן אף כמ"ד אין בגידין בנו"ט ושיעור כבשר בלפת הוא בכל איסורין רק בגיד הוא בזנבות לפתות והיינו כמו שבארתי דהללמ"ס בא כבשר בלפת והיינו אף בשאר איסורין בס' ובגיד באמת ג"כ ס' א"כ אין צריך לפרש דאי איכא שיעור כבשר בלפת דצריך נמי קפילא דהא איכא ס' א"צ קפילא כמו בשאר איסורין [אף דבשר בלפת הוא פחות מס' כמוש"כ רבינו דלא נרגש עד ס' אפ"ה כל היכא דבעינן ס' נתנו שיעור זה דהיינו לאפוקי בצל וקפלוט שהוא שיעור מאה] רק לפי דברי ר"ה מפרש רבינו דביגה"נ ע"כ שיעור אחר נאמר מבשאר איסורין דהאי כיצד משערין רק אגיד נאמרה א"כ עכ"ח היינו בפחות מס' א"כ האי דקתני בנו"ט היינו ע"י קפילא א"כ לפי"ז אי לאו דשמואל קמל"ן בצלי לא הו' מפרשינן המשנה בשיעור ס' אין צריך קפילא כיון דאיכא ס' א"כ ניחא בבישול אבל במליחה אין אוסר בס' רק משערין ע"י קפילא א"כ האי בנו"ט דמתניתין מתפרש לצדדין בס' בבישול כשאר איסורין ובצלי' ע"י קפילא [והאי כיצד משערין קאי נמי אשאר איסורין ומתפרש נמי לצדדין דעד שיעור ס' אוסר בבישול כמו בשאר איסורין לאפוקי מצד כבצל וקפלוט שהוא שיעור מאה אבל עכ"פ קפילא מהני כיון דאיכא שיעור כבשר בלפת ואי איכא קפילא סגי אף בפחות מס' ומוקמינן זה אצלי' דבצלי' באמת משערין בקפילא ומהני גם בפחות מס'] וא"כ לא שייך להקשות משעת מליחה נאסר דמשעת מליחה אי איכא קפילא משערין כבשר בלפת כמו בצלי אי איכא עכ"פ בשר בלפת סמכינן אקפילא בפחות מס' ג"כ כשאר איסורין קמל"ן שמואל דע"י צלי' רק בכדי קליפה אמנם איכא להוכיח בדברי שמואל דנהי דמתיר בקליפה בצלי' אבל רק ע"י קפילא משום דס"ל דמשנה כמ"ד יש בגידין בנותן טעם ול"ב בבישול ס' רק סגי כבשר בלפת א"כ בצלי סגי בקליפה דאי בעי בצלי ג"כ כבשר בלפת א"כ משעת מליחה נאסרה כקו' תוס' אעכ"ח דבצלי סגי בקליפה אבל קפילא ע"כ בעי דהא המשנה דאיירא בבישול ונקט כבשר בלפת ע"כ מתפרש בפחות מס' [אף ע"י בישול וכר"ה דהא לדעת רבינו כבשר בלפת היינו בפחות מס'] והאי בנו"ט דקתני היינו באמת ע"י קפילא וכמוש"כ הראש יוסף א"כ בצלי דסגי בקליפה ג"כ רק אי איכא קפילא דמרגיש דלא מתפשט יותר מכדי קליפה ופריך ע"ז מדרב הונא דאוסר בכולו דלר"ה לשיטתו בארנו שיעור כבשר בלפת בפחות מס' וע"י קפילא א"כ שמואל נמי סגי בקליפה אבל ע"י קפילא דאז ל"ב כבשר בלפת אלא סגי בקליפה ור"ה הא אוסר בגדי שצלאו בחלבו ולא סמיך אקפילא דמשמע דאוסר בכל גוונא ומשני שאני חלב דמפעפע ויקשה דהול"ל דשאני חלב דמפעפע בכולו דהא אף בגיד מפעפע רק דאין ברור אי מפעפע בכולו סמכינן אקפילא וכאן ל"מ קפילא א"כ עיקר חסר דהו' לי' לתרוצי דמפעפע ודאי בכולו נשמע מדבריו דמפרש דברי שמואל באמת דסגי בקליפה ואין צריך קפילא א"כ פשיטא לי' דאין מפעפע כלל [והא דצריך קליפה זה לא מיקרי מפעפע לפי דרך זה דאף אי מצמת צמית עכ"פ בכדי קליפה נבלע ואין זה בכלל פיעפוע כלל] וע"כ פריך מדרי"ו דאמר קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו והיינו בלא התי' דשאני חלב דמפעפע לא הו' קשיא מדר"ה דיש לומר דרי"ו התיר ע"י קפילא כיון דכחוש הו' [דהיינו שאינו שמן עכ"פ כדר"ה אבל לא כחוש ממש וסגי בקפילא דחזינן דלא נותן טעם יען שאין שמן ממש אין מפעפע בכולו בכדי נו"ט] אף דמפעפע ג"כ אבל אין זה ודאי וסגי בקפילא רק חלב שמן מפעפע בודאי בכולו אסור אבל כיון דתרצת שאני חלב דמפעפע ע"כ נשמע דמפרש דברי שמואל בלא קפילא כלל דאין כאן ספק כלל ואסור רק כדי קליפה דאין מפעפע דאי מפעפע בודאי בכדי נו"ט אף קפילא ל"מ ע"כ שפיר משני דחלב מפעפע דמסתמא שמפעפע א"כ קשיא מדרי"ו דאיירא ג"כ בחלבו והתיר ע"י קליפה ומשני כחוש הו' ואיכא ס' ולכן סגי בקליפה כמו בדשמואל וא"צ אפי' קפילא וע"ז מייתא איכא דאמרו כוליא הו' ואיכא דאמרו כילכית הו' ואמר לטעמי' קפילא והיינו דעתה הדר לתרץ דברי רי"ו דלעולם לא התיר רק ע"י קפילא אף דמההוא עובדא לא משמע דאיירא ע"י קפילא אבל כיון דהי' שם עובדא אחרת ואמר לטעמי' קפילא ואח"כ שאלו על צלי בחלבו והתיר בקליפה ג"כ ע"י קפילא ולא הוצרך לפרש דהא כבר אמר בעובדא קמייתא דבא לפניו דלטעמי' קפילא והא דמשני שאני חלב דמפעפע שדקדקנו לעיל היינו רק אליבא דשמואל דאיירא בלא קפילא ע"כ דאין מפעפע כלל שפיר משני דחלב מפעפע ובאמת אפי' בכחוש נמי מפעפע אלא שאין ודאי מפעפע וסגי שפיר בקליפה אי איכא קפילא ודו"ק:
ומעתה לפי"ז מיושב נמי קו' תוס' אמאי נקט שמואל קולף ואוכל עד שמגיע לגיד הא אפי' כדי קליפה או נטילה בעי וכן בדרי"ו להנ"ל ניחא דזה תליא אי איכא קפילא דאי איכא קפילא אז אפי' קליפה ל"ב אי מטעמינן הקליפה גופי' ע"י קפילא וליכא טעמי' אז אפי' קליפה ל"ב כיון שאין ודאי מפעפע דכחושים נינהו ואמנם אי ליכא קפילא בודאי בין בדשמואל בין בדרי"ו בעינן קליפה או נטילה וע"כ שמואל סתם לה קולף ואוכל דזה אי בעינן קליפה תליא אי איכא קפילא ולמסקנא דבארנו דשמואל איירא ע"כ בקפילא דומיא דמתניתין באמת אין צריך קליפה ולא נטילה ודו"ק:
ואמנם דבר זה אי צריך קליפה אי איכא קפילא נראה דתליא בשני סברות שכ' רש"י ותוס' דאי משום דסמכינן דלא מרע אומנתו ל"ש להתיר בלא קליפה דבזה אין מרע אומנתו דהא הטעם שבכדי קליפה מבין כל איש דדבר מיעוט הוא אבל אי משום מסיח לפי תומו שפיר א"צ קליפה כיון דהוא אומן יודע להבחין אף המעט שבכדי קליפה יכול להרגיש ונאמנתו משום מלפ"ת ובהא מיושב קו' התוס' שהקשו אמאי לא פריך אמשנתינו דטיפת חלב בנו"ט מהיכא ידעינן וכן יין במים בנו"ט מנא ידעינן לי' להנ"ל ניחא דאי אמתניתין דט"ח ויין במים יש לומר דידע דקפילא טעם לי' שפיר דאיכא סברא דלא מרע אומנתו אבל בקדירה לא שייך לא מרע אומנתו דלא כל אדם מבין יען שמשתנה הטעם ע"י בליעתו בקדירה אבל מדאמר כילכית באילפס וטעמי' קפילא דבארנו דקאי נמי אגדי שצלאו דלא בעי אפי' קליפה ושם ג"כ לא שייך לא מרע אומנתו אלא הטעם דמסלפ"ת סמכינן כשהוא קפילא דמרגיש וניחא נמי הך דקדירה של חלב דעטים לי' קפילא במסלפ"ת ודו"ק:
ובמש"כ לעיל דמשנה לצדדין קתני נראה ליישב על נכון הא דאיתא בגמרא הני אטמהתא דאימלחו בי ריש גלותא בגידא דנשיא רבינא אסור והקשה הרשב"א א"כ תיקשו קו' התוס' ל"ל נתבשלה הא משעת מליחה נאסרה ואין לומר כתי' התוס' דיפרש המשנה בצלי דהא לרבינא עכ"ח בצלי שרי ג"כ כמו לשמואל דהא איתא בגמרא דטעמא דרבינא משום דכרותח דמבושל ואי אמרת דפליג אדשמואל אין צריך לטעמא דכרותח דמבושל לפי מש"כ אתי שפיר דרבינא דאסור היינו שלא הי' כדי לבטל בכדי בשר בלפת או דהי' כדי לבטל אבל לא הי' קפילא ובלא קפילא אסור עד שיהא שיעור ס' אבל אי ליכא שיעור בשר בלפת ואיכא קפילא אף דליכא ס' שרי ובנתבשל אף דאיכא קפילא אסור עד איכא ס' א"כ ל"ק ממשנה דדוקא נתבשלה בעינן ס' ולא סגי בקפילא אף דליכא בכדי נ"ט כבשר בלפת ודו"ק היטב:
במשנה ע"ז ס"ה כל שבהנאתו בנותן טעם אסור וכל שאין בהנאתו בנותן טעם מותר ויש לדקדק אמאי לא נקט תנא דמשנה בפירוש אם נו"ט לשבח מותר ואם לפגם אסור וכן בהא דקתני כיצד נפל על גבי גריסין קשה למאי צריך למיתני כלל והנה לקמן איתא אמר שמואל לא שנו אלא שנפל לתוך גריסין רותחין אבל בנפל לתוך גריסין צוננין והרתיחן הו' כמו שהשביח ולבסוף פגום [ופי' התוס' דלא הו' השביח ממש יען שנפל על גריסין צוננין אין משביחין ממש וכ' בחס"ו דהכי איירי בנתן עליהן בעוד חיין] וכן הי' עושין בציפורי וכו' ויש לדקדק מאי נפ"מ ממה שהי' עושין בציפורי ונראה ליישב דלקמן איתא דעולא סובר דר"מ ור"ש פליגי בהשביח ולבסוף פגום אבל בפגום מעיקרא לכ"ע מותר והנה לעולא יתפרש משנתינו דאתי לאשמעינן דהכל תליא בשעת הנאתו לשבח או לפגם דאם מעיקרא השביח ולבסוף פוגם לר"ש מותר ואתיא משנתינו כר"ש והיינו בשעה שנפגם מותר אבל בשעדיין לשבח אסור ממילא ה"ה להיפך פגום ולבסוף השביח אסור ובעודו לפגם שרי אף דסופו להשביח כשיטת הש"ך בסי' ק"ג [דלא כפ"ח שהשיג כיון דסופו להשביח לכן גם בעודו לפגם אסור כמו שמפרש דברי רבינו ולענ"ד יש להשיב ע"ז דהנה כתבו הראשונים דחומץ לתוך גריסין אין פוגם בעצם אלא דהטעם פגום רק כיון דמה"ת בטיל עצם האיסור ברוב אין הטעם שהוא לפגם אסור וא"כ בשעה שהוא לפגם הרי נתבטל גוף האיסור א"כ ניהו דסופו להשביח ויהא הטעם אסור ל"ש לומר דלכן גם עתה הטעם אסור דזה רק הו' מסתבר לומר דהטעם גם עתה דאיסורא הוא אבל כיון דגוף האיסור הא עכ"פ נתבטל והוא שרי כל זמן שהוא לפגם א"כ גם הטעם אין אוסר דלא דמי לשאר טעכ"ע דע"י הטעם גם גוף האיסור לא נתבטל כמש"כ הרשב"א חולין דהו' כניכר האיסור אבל כאן כיון דכעת הטעם לפגם ממילא גוף האיסור נתבטל שוב אין הטעם יכול לאסור אף דסופו להשביח ורבינו כתב דתחילתו לפגם וסופו ושבח אסור היינו שאח"כ נעשה לשבח אסור יען דמתחילה הי' סופו להשביח] וא"כ מדויק שפיר המשנה כל שבהנאתו בנו"ט דבשעת הנאה הו' לשבח אף דמעיקרא הי' לפגם אסור וכל שאין בהנאתו בנ"ט בשעה שנהנה אף דמעיקרא הי' לשבח מותר לר"ש וע"ז מסיים וכן בחומץ שנפל לתוך גריסין דבזה משכחת מעיקרא לשבח וסופו לפגם מותר לר"ש וכן מעיקרא לפגם וסופו לשבח ואפ"ה אסור אבל לשמואל וכן לרי"ו דסובר השביח ולבסוף פוגם אסור ובפגם מעיקרא סובר דפליגי לכאו' לשמואל שרי אף לאחר כשכבר השביח לבסוף [דא"ל דאסור ולא שריא אלא בעודו לפגם דהא כיון דסופו להשביח הדין נותן דיהא אסור מיד כמש"כ הפ"ח דאי בהשביח ולבסוף פגום אסור כש"כ דאסור בפוגם וסופו להשביח כמש"כ תוס' דרי"ו ס"ל בחדא כר"מ וחדא כר"ש וא"כ לרי"ו דיליף מגע"כ בפוגם מעיקרא מותר אף דהשביח לבסוף שרי שפיר מצינן למימר דסובר בחדא כר"מ וחדא כר"ש אבל אי רק בעודו לפגם מותר הו' תרתי דסתרי אי בהשביח ופוגם אח"כ אוסר כש"כ דיהא אסור בפוגם ולבסוף לשבח אע"כ דאף כשהשביח לבסוף כיון דנפגם מיד ס"ל בהא כר"ש דשרי דזה לא הו' תרתי דסתרי דבהשביח ולבסוף פוגם אוסר יען דבשעת נפילה כבר נע"נ] א"כ יצא מזה היפוך המשנה דתניא הכל בשעת הנאתו אם הוא לשבח או לפגם וצע"ג:
ונראה ליישב דהנה הרי"ם בחי' הקשה למה השביח ולבסוף פוגם אסור הא האיסור נתבטל וטעם אין אוסר כשנפגם למ"ד אפשר לסוחטו מותר ותי' כיון דנאסר כבר ועתה נתהו' ההיתר הו' כאילו נולד האיסור בתערובות ולכאו' תמוה דבסוג' דט"ח העלה הרי"ם דבהא פליגי למ"ד אפשר לסוחטו אסור הוא משום דבא בתערובות והיינו כסברת החוו"ד סי' ק"ג וא"כ מ"ד דסובר אפשר לסוחטו מותר לית לי' כסברא זו וא"כ כאן דקאי למ"ד אפשר לסוחטו מותר לא שייך לומר משום דבא בתערובות דהא לית לי' האי סברא אך יש לומר דסובר כסברת הנוב"י דבס' בטיל בבא בתערובות ולכן ס"ל דאפשר לסוחטו מותר דלא נשאר רק משהו אבל כאן דליכא ס' ורק על ביטול רוב אנו דנין שפיר י"ל גם האי מ"ד סובר דבא בתערובות לא בטיל ועוד הקשה הרי"ם למה בפגם מעיקרא מודה ר"מ נהי דעצם האיסור בטיל והטעם נפגם כמש"כ הרשב"א הא גם ביבש בא"מ לא בטיל והטעם משום דחשוב כאפשר להכיר האיסור כמבואר בש"ך סי' ק"ט וא"כ גם ע"י טעם הפגום אפשר להכיר האיסור ולא בטיל גוף האיסור וכה"ג הקשה גם בפמ"ג סי' ק"ג ול"נ ליישב דזה רק אי אמרינן דביטול בס' בעינן ג"כ ביטול ברוב לבטל גוף האיסור אבל אי אמרינן אי איכא ס' ל"ב ביטול רוב דהו' ח"ש ע"י תערובות דשרי מה"ת א"כ י"ל דשאני יבש ביבש דהו' כניכר האיסור ועומד בפ"ע אבל בלח הא הו' ח"ש ע"י תערובות רק כל זמן שהטעם לשבח אסור הטעם אבל בפגם נהי דחשוב כאלו ניכר האיסור הא עכ"פ לא הו' אלא כח"ש ע"י תערובות דשרי והטעם הא אין אוסר וכאשר בארתי בסוג' דטעכ"ע דהיכא דיש ס' ל"ב ביטול ברוב רק דגוף האיסור הותר מטעם ח"ש ע"י תערובות והטעם בטיל בס' א"כ גם הכא אף דהו' פחות מס' לא הו' אלא ח"ש ע"י תערובות והטעם אין אוסר שהוא לפגם והיינו כשיטת הנוב"י דהיכא דאיכא ס' ל"ב רוב וא"כ ל"ש הטעם דניכר אמנם לשאר פוסקים קשה ואולם סברא זו דח"ש עי"ת שרי דעי"ת ל"ש אחשבי' א"כ הדרא הקו' בהשביח ולבסוף פוגם אסור דהוא שלכדה"נ דאסור מדרבנן כמוש"כ הרי"ם דהא רק מטעם אחשבי' ועי"ת ל"ש אחשבי' ונראה דקו' זו הא הו' ניכר האיסור לא קשיא אלא אי אמרינן כשיטת הרשב"א דעצם האיסור לא נפגם אבל אי אמרינן כהרא"ה דעצם האיסור נפגם א"כ אין צריך לביטול כלל ולכן בפוגם מעיקרא שפיר מודה ר"מ דל"ש לאסור משום ניכר כיון דא"צ לביטול כלל אולם לכאורה זה אינו דהא הרא"ה כתב כן רק אבליעה שבקדירה אבל בחומץ לתוך גריסין גם הוא מודה דעצם לא נפגם רק שפוגם בטעמו וע"כ מטעם ביטול א"כ שוב יקשה הא הו' כניכר האיסור אך יש לומר דלהרא"ה דבעינן פוגם בעצם היינו בגוף האיסור אבל הכא בחומץ ל"ה אלא כטעם בעלמא כמש"כ בח"ס דסבירא לי' כשיטת רש"י חולין ק"ח דחלב בבשר ג"כ ל"ה אלא טעם ורק מדרבנן אסור ובלפגם מותר ואין צריך לטעם ביטול ומיושב קו' הרי"ם אך לכאו' עדיין קשה הנה הרא"ה השיג לשיטת רשב"א דעצם אין נפגם הא הו' מבטל איסור לכתחלה ולכאו' מאי פשיטותא דגם טעם שאין ממש אסור לבטל לכתחלה מה"ה ונראה לכאו' דס"ל כסברת הרשב"א בחולין דצירן בעיני' לכ"ע הו' מה"ת כממש ורק כשנתערב תליא בטעם אי הו' כעיקר א"כ הבלוע שבקדירה זהו הו' כצירן בעיני' ואסור לבטל לכתחלה אמנם דעת הרשב"א דבלוע בקדרה לא הו' כבעיני' משום דקשיא לי' קו' חמורה שכבר עמד עליו היעב"ץ בחולין צ"ח וכן בישועת יעקב בה' תערובות מנ"ל גיע"כ דטע"כ דאו' הא לרשב"א דצירן בעיני' אסור והבלוע בקדרה הא הו' צירן בעיני' ואסור לבטל לכתחלה ולכן הצריכה התורה הגעלה וליישב ע"כ נאמר כיון דהבליעה א"א להוציאה רק ע"י בישול ואז לא יצא רק טעם לכן לא הו' כצירן בעיני' אמנם להרא"ה הא לא קשיא דס"ל דאחר דכתיב גיע"כ לאסור בב"י אף בדיעבד ע"כ דגלי קרא דבאמת מהא"ט צריכה הגעלה משום דטעכ"ע אבל גם אי טעכ"ע ל"ד לכתחלה הי' צריכין הגעלה משום דהו' כצירן בעיני' ואין לבטל לכתחלה א"כ באב"י דשרי ע"כ דפוגם בעיני' וא"כ יקשה לפמש"כ הח"ס דהרא"ה ס"ל כשיטת רש"י דטעם בעיני' ל"ח ממש דאי טעכ"ע ל"ד זהו הטעם ל"ה כמו ממש רק כטעכ"ע דל"ד לכן נראה דודאי הרא"ה סובר דחומץ בעיני' ל"ה כממש וכמוש"כ בחס"ו והא דהקשה בפשיטות הא אין מבטלין לכתחלה וקשה מאי פשוטות דטעם אסור לבטל מה"ת לכתחלה נראה ליישב דהכי קשי' לי' לפי שיטות הרשב"א דעצם אין פוגם רק ע"י בישול נפגם ואיך אנו מתירין לכתחלה לגרום לפגם להתיר הטעם ולא על הביטול קשיא לי' אלא דמסתבר דאין לגרום פגם לכתחלה:
ועתה קמה וגם נצבה מה שבארנו דלשיטת הרא"ה דהפגם בעצם לא קשיא קו' הפמ"ג והרי"ם וחומץ שאני דבעצם לא הו' אלא טעמא בעלמא כמוש"כ החס"ו דס"ל להרא"ה כשיטת רש"י חולין מעתה שפיר נוכל לומר לקו' הרי"ם הא אפשר לסוחטו מותר די"ל דלא הו' אלא כמו שלכד"ה דאסור מדרבנן עיי"ש ברי"ם אולם ז"א דאי הו' טעם בעלמא שוב שלכד"א מותר אף מדרבנן כמו כל נוטלפ"ג כמוש"כ הרי"ם אך א"ש מאוד דבנפל לתוך צוננין והרתיחן אסור יש לומר דהו' כדה"נ אף דהו' לפגם כיון דאין בעצם הו' כד"ה דהא חזינן דהכי עושין בציפורי ולכן מייתא הא דציפורי להוכיח שכן דרך אכילה אבל בנפל לרותחין הו' שלא כד"ה ולפי"ז הא דקתני במשנה כל שדרך הנאתו אסור לא מפרשינן שנהנה בשעת אכילה אלא לומר דהו' כדרך הנאתו שכן עושין לערות בצוננין לכן אף שהרתיחן אח"כ אסור וכן מה דקתני שאין דרך הנאתו היינו דהוה שלכ"ה לערות לרותחין וע"ז קתני כגון חומץ שנפל ברותחין דמשכחת תרתי גוונא כדרך הנאתו ושלא כד"ה ובמש"כ נתבאר היטב שיטת רבינו בפט"ו מה' מא"ס דפסק בין השביח ולבסוף פגום בין פגום ולבסוף השביח אסור והקשה בכ"מ מנ"ל פגום ולבסוף השביח דאסור וכן הקשה בב"י ותי' דנפקא לי' בקו"ח מהשביח ולבסוף פוגם כש"כ פוגם ולבסוף השביח ובלח"מ תי' דרבינו בפי' המשנה כתב דפוגם מעיקרא היינו פגם אבל לבסוף השביח וס"ל לרבינו כר"מ אף בפוגם ולבסוף השביח וכרי"ו דקאמר בין בזו ובין בזו מחלוקת אלא דהקשה ממש"כ רבינו בפי' המשנה דלא נתבאר בגמרא אי השביח ולבסוף פוגם אסור או פגם ולבסוף השביח ומספק אסרינן בתרווייהו ותמה כיון דסתם ברייתא כר"מ א"כ לא מספק אסור ובפ"ח בסי' ק"ג תמה עוד הא בהשביח ולבסוף פוגם ליכא ספק בגמרא דלר"מ אסור ולר"ש הא בין השביח ולבסוף פוגם בין פוגם ולבסוף השביח מותר א"כ מאי ספיקא איכא ואולם לפמש"כ דאיכא לספיקא אי מפרשינן המשנה דקתני כל שבהנאתו בנו"ט אסור אי מפרשינן דקאי אשעת הנאה והיינו פגם ולבסוף השביח דאסור לאחר שהשביח וכל שאין בהנאתו בנו"ט מותר היינו השביח ולבסוף פוגם וכר"ש א"כ באופן הזה השביח ולבסוף פוגם נשמע ממתניתין דשרי ולאופן השני דמתפרש המשנה כל שבהנאתו היינו כדה"נ אסור השביח ולבסוף פוגם הו' כדרך הנאתו כגון שאין פגם בעצם ודרך הנאתו בכך כדמייתא ראי' מציפורי שכך עושין ואסור וכל שאין בהנאתו היינו דהו' שלא כד"ה כגון פוגם ולבסוף השביח דאין עושין כן ליתן החומץ בתוך רותח וע"כ מותר וא"כ איכא צד לזה ואיכא צד לזה ושפיר כתב דאין מתבאר בגמרא ואזלינן מספק בתרתי לחומרא וא"ש הכל על מקומו והנה הפר"ח הקשה דדברי רבינו בפי' המשנה סתראי נינהו דתחילה כתב דחומץ לתוך גריסין הו' לפגם מתחילה ועד סוף ואח"כ כתב דהו' פוגם ולבסוף השביח ולדעתי לא קשה מידי דתחילה איירא דבין בשעת שנפל בין בשעת אכילה הו' רותח והו' לפגם מתחילה ועד סוף וזה ברור:
תניא בין לשבח בין לפגם אסור דברי ר"מ ור"ש אומר לשבח אסור לפגם מותר מ"ט דר"מ יליף מגיע"כ ופריך מ"ט דר"ש יליף מלגר ותמהו ממנ"פ אי סברא חיצונה נוטל"פ שרי ל"ש להקשות לר"ש מ"ט דמותר ונראה ליישב דהנה תוס' בכורות הקשו דר"א מוקי קרא לסרוחה מעיקרא מנ"ל דנוטל"פ מותר ותי' דרק באיסור נוטל"פ מותר ובטומאה בעינן סרוחה מעיקרא וכבר תמה בנוב"י סי' כ"ו דזה דוחק דא"כ מנ"ל באיסור דסרוחה אח"כ מותר:
וכן קשיא לרבינו דפסק כרי"ו בטומאה בסרוחה מעיקרא ובאיסור ס"ל דנוטל"פ מותר:
ונראה ליישב דהנה הרי"ק בשמעתין העלה דר"ש דס"ל כ"ש למכות רק בעיני' לא בתערובות דאל"כ לא תמצא ביטול לר"ש ור"פ דחי כיון דטעכ"ע דאורייתא מה לי כזית מה לי כ"ש ובאמת דברי הרי"ק תמוה דפריך דלא ימצא ביטול מאי ענין ביטול ברוב לכ"ש בתערובות דהא שוה בשוה שפיר י"ל דכ"ש גם בתערובות לקי כיון דליכא בטיל רוב ובח"ס תמה עוד דכ"ש בתערובות היינו אפי' חבית גדולה בס' חבית דלא בטיל הו' כ"ש כיון דאוסר ביותר מס' וכ"ש דר"ש היינו כ"ש במיעוטו בודאי רק בעיני' איירא דברוב בטיל ואיך מדמי הא להאי ונראה דשפיר דייק דאי אמרינן כשיטת רשב"א דכל ביטול בס' היינו ע"י ביטול ברוב [ערשב"א חולין שכ' דמהטמאים ידעינן צירן בעיני' דאורייתא אבל בתערובות שוה בשוה או ברוב אין אסור לכן צריך משרת] אז מסתבר כהר"פ דבשוה בשוה כ"ש אסור וברוב שפיר מותר כיון דנתבטל דגם בא"מ בטיל ברוב ורק לבטל הטעם בעינן ס' ולהרי"ק י"ל דס"ל דבביטול בס' ל"צ ביטול מטעם רוב דבא"מ ל"ש ביטול רוב רק ביטול ס' והיינו משום דאמרינן דגוף האיסור מותר מטעם ח"ש ע"י תערובות והטעם בטיל בס' וא"כ אי לר"ש כ"ש למכות אף בתערובות א"כ ל"ש בטיל בס' דהא כל הביטול רק בס' ובליכא ס' גם ברוב לא נתבטל ולכן דייק דא"כ לא משכחת ביטול ברוב דבא"מ ליכא ביטול רוב אע"כ דשרי מטעם דהו' ח"ש ע"י תערובות וא"ש דברי הרי"ק כמין חומר וכבר בארתי דבהא פליגי הרשב"א והרא"ה לרשב"א אין פגם בעצם אלא דאיסור בטיל ברוב והטעם אין אוסר דהא אין אלא טעם פגום ולהרא"ה ס"ל דבא"מ הביטול בס' לא מטעם רוב וא"כ אי ליכא ס' גם ביטול רוב ליכא א"כ במאי משתריא כיון דאין לפגם בעצם א"כ עצם האיסור כמאן דאיתא ויצא מזה דרשב"א סובר כר"פ והרא"ה סובר כר"י יקיר:
מעתה י"ל דהנה בח"ס תמה על הרא"ה הא איתא בשמעתין קדירה בת יומא פגמה פורתא וזה ודאי ל"ה אלא פגם בטעמא לא פגם בעצם וכן בפסחים אמרינן גיע"כ חידוש הוא דקדירה בת יומא א"א דלא פגמה פורתא ומאי חידושו כיון דאין פוגם בעצם שפיר אסרה התורה להנ"ל י"ל כך דבגמ' דע"ז דפריך מ"ט דר"ש דהו' קשיא לי' דע"כ ר"ש גופי' ס"ל ג"כ קדירה בת יומא פגמה פורתא דעכ"פ פוגם בטעמא אפ"ה אסרה תורה דהא ר"ש ס"ל כ"ש למלקות א"כ ל"צ קרא דמשרת להמצל"א כדס"ל להר"פ ע"כ לטעכ"ע וגיע"כ לאסור אף דפגמה פורתא בטעמא דהא לרבינו פרץ דאף בא"מ שייך ביטול רוב לבטל האיסור וס' רק לבטל הטעם א"כ לפי האי סברא ל"ב פוגם בעצם א"כ קדירה בת יומא אף דאין פוגם בעצם מסברא להתיר דעצם האיסור הא בטיל וצריך קרא לאסור נוטל"פ בקדירה בת יומא א"כ מ"ט דר"ש דמתיר דהא מגיע"כ מוכח דנוטל"פ אסור וע"ז משני דיליף מולגר תתננה דנוטל"פ מותר הכונה א"כ קשיא קראי אהדדי אע"כ לומר דנשמע דבאמת בעינן שיהא פגם בעצם א"כ קדירה בת יומא דלא פגמה רק בתערובות ל"ח פגם וקרא דגיע"כ לטעכ"ע ול"צ משרת רק להמצל"א אף דכ"ש למלקות אפ"ה בעי צירוף דבתערובות ל"א כ"ש למלקות כשיטת הרי"ק והיינו דבתערובות ל"ש בא"מ רוב א"כ פגם בת יומא דל"ה בעצם לא חשוב פגם וניחא גם שיטות הרא"ה דס"ל כשיטת הרי"ק דלמסקנא ס"ל באמת ר"ש דקדירה בת יומא לא חשוב פגמה כלל אבל באב"י גם לר"ש הי' נוטלפ"ג ושרי כיון דפגם בעצם ול"ש לומר כמש"כ תוס' ניחזי אנן דהא רק אפשר לנסות כשמתבשל ואז באמת מודה ר"ש דנוטל"פ בתבשיל אלא סובר דלא סגי בנוטל"פ בתבשיל דתורה אסרה קדירה בת יומא יען דאין פגום בעצם:
וניחא נמי הא דאמרינן בפסחים דהו' חידוש ולא נשמע טעכ"ע יען דפגמה פורתא שנותן טעם פגום דהא שם קאי אי טעכ"ע ל"ד דמה"ת בטיל ברוב ולפי האי ס"ד דאיכא בא"מ ג"כ ביטול רוב גם הרא"ה מודה דסגי בפגם שפוגם בתבשיל כיון דגוף האיסור נתבטל ברוב דהרא"ה חולק על הרשב"א יען דקיימ"ל טעכ"ע ואוסר עד ס' לפי זאת המסקנא ס"ל להרא"ה דל"ש ביטול רוב כלל בא"מ רק ביטול בס' א"כ במאי משתריא אי אין פגום בטעם:
מעתה נבואה ליישב גם קו' העולם על הרי"ק משבועות דפריך לר"ע אי ס"ד דסבירא לי' כ"ש למכות כר"ש ל"ל צירוף ולרבינו יקיר קשיא הא בתערובות ל"א כ"ש למכות [והיינו דע"כ גם לר"ע אמרינן האי סברא דהא הרי"ק הוכיח כן דאל"כ לא מצינו ביטול ברוב לר"ש א"כ גם לר"ע יקשה איך משכחת ביטול לר"ע אע"כ דבתערובות ל"א כש"כ למכות א"כ קשיא כנ"ל] ולפימש"כ לעיל ניחא דהנה בפסחים איתא דר"ע אמר לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא הלכך לאו נו"ט לפגם הוא ובע"ז קאמר לר"ש הלכך לאו לפגם הוא ולא קאמר לאו נו"ט לפגם הוא והיינו משום דלר"ש הו' סבירא לי' דביטול ס' ל"ב ביטול רוב רק דעצם האיסור מותר דהו' ח"ש ע"י תערובות דכשבא לאכלו הו' רק ח"ש וכיון דגוף איסור לא בטיל בעינן פגם גמור דעצם האיסור נפגם הלכך קאמר בקדירה בת יומא לאו לפגם הו' דלא נפגם עצם האיסור א"כ סובר ר"ש כסברת הר' יקיר דח"ש ע"י תערובות מותר אבל לרע"ק ידע הגמרא דסבירא לי' דביטול ברוב עצם האיסור ורק טעם איכא סגי דאם הנתינת טעם הוא לפגם וע"כ קאמר קדירה בת יומא לאו נותן טעם לפגם הוא וא"כ כיון דסבירא לי' ביטול ברוב כשיטת הר"פ א"כ לית לי' לרע"ק כשיטת הר' יקיר דע"י תערובות מותר לכן שפיר קאמר בגמרא דשבועות דרע"ק לית לי' דר"ש דאי כ"ש אסור אף בתערובות אסור ודו"ק:
אלא דא"כ קשיא לתוס' שכתבו דלר"ש צריך משרת להמצל"א בנזיר ששרה פתו ביין יען דבתערובות לא אמרינן כ"ש למלקות דהא ביין לנזיר דניכר האיסור גם בתערובות כ"ש למלקות ול"ל קרא להמצל"א אך א"ש דהנה זה שהקשה הר"פ כיון דטעכ"ע מגע"כ א"כ גם כ"ש בתערובות הו' בעיני' ולכאו' יש לומר דהא ל"ק לר' יקיר דהא טעכ"ע גופי' לא ידעינן רק מגע"כ ובגע"כ גופי' הא לא לקי כמש"כ תוס' לעיל בשם ר"י מאורלייניש א"כ גם אכ"ש לר"ש שנתערב ל"ש דלקי משום דטעכ"ע אלא דיקשה ע"ד זה הא תינח בשאר איסורין אבל בנזיר ששרה פתו ביין ע"כ דהו' כבעיני' דהא כתבו התוס' בפסחים דידעינן גע"כ לנזיר דמסתמא גם כלים הנבלעים מיין הצריכה תורה להגעיל והא בבליעת יין לנזיר ניכר שהוא טעמא דאיסורא א"כ קודם שנבלע כבר הי' אסור ובכהא"ג אמרינן אהדרא לאיסורא קמא ולקי שפיר אבליעת יין לנזיר [כמוש"כ במק"א אקו' תוס' דנאמר אהדרי' לאיסורא קמא דלא שייך אהדרי' לאיסורא קמא כיון דבעיני' ג"כ קודם שנבלע לא הו' אסור דצירן בעיני' ג"כ מותר מה"ת בטריפה ונבילה וכדומה] א"כ ה"ה תערובות שוה בשוה לקי אכ"ש לר"ש ול"ל קרא להמצל"א לכן אומר דלר"ש לשיטתו לא נשמע מגע"כ דלקי אטעכ"ע דלדידי' לא שייך אהדרי' לאיסורא קמא מטעם אחרינא דלדידי' איסור נזיר לא הו' אלא איסור גברא דהא ר"ש ס"ל בריש נזיר דלא הו' נזיר עד שיזיר מכולן וכתב בישועות יעקב או"ח סי' תפ"ד דר"ש דס"ל דהו' איסור גברא וטעמא דרבנן דסברו בהזיר מדבר אחד הו' נזיר משום דסברו דהו' איסור חפצא ואיסור תורה שאסרה התורה כמש"כ מרי"ט ואבני מילואים בתשובה וא"כ לא לקי אף אי טעכ"ע דאורייתא מגע"כ ולכן שפיר כ' הרי"ק דבתערובת לא לקי אף אי טעכ"ע דאורייתא מעתה יש לומר זה רק לר"ש אבל לרע"ק שפיר יש לומר דהוא סובר דנזיר איסור תורה א"כ שייך באיסור נזיר דאהדרי' לאיסורא קמא ולקי ואי טעכ"ע דאורייתא מגע"כ הי' כ"ש כבעיני' ולקי אף בתערובות וצירוף ל"ל ושפיר פריך בגמרא צירוף ל"ל:
ולפי"ז יש לומר למסקנא שבארנו דמשני דלר"ש יליף מלגר הכוונה דמוכח דל"א פגמה פורתא וצריך גע"כ לטעכ"ע ומשרת להמצל"א ולפי הנ"ל יש לומר יותר דהא"ט דר"ש לשיטתו ע"כ פליג אר"מ דהא גע"כ לנזיר הו' איסור גברא א"כ אי הו' פגמה פורתא הו' סרוחה מעיקר' דהא האיסור אינו אלא כשבא לשתות וא"כ למה הצריכה התורה הגעלה לכלי יין לנזיר אעכ"ח דקדירה בת יומא לא פגמה כלל מעתה מיושב דברי התוס' דבכורות דלפמש"כ סברא חיצונה דנוטלפ"ג מותר אלא דר"מ יליף מגע"כ וגמרא פריך מ"ט דר"ש משום דס"ד דלר"ש כ"ש למכות ע"כ סובר גם פגמה פורתא ולזה צריך הלימוד מלגר דל"ח כלל כפגמה [א"כ א"צ משרת ע"כ רק לטעכ"ע דמגע"כ לא נשמע דהא בת יומא נמי פגמה פורתא והו' חידוש ע"כ צריך קרא דנבילה אבל לקושטא דמילתא סבירא לן כרבינו יקיר וצריך משרת להמצל"א וטעכ"ע מגע"כ ולית לן דפגמה פורתא כשיטת הרא"ה דבעינן פגם בעצם א"כ שוב מסברא נוטלפ"ג מותר ואין צריך קרא דנבילה רק לטומאה בסרוחה מעיקרא ודו"ק:
א"כ לדידן כר"ש דכ"ש למכות א"כ מסברא הא אמרינן דקדירה ב"י לא פגמה והדרינן לסברא דנו"ט מותר דמהיכא תיתי לאסור ולא צריך לדרשא דלגר ע"כ שפיר כתבו התוס' דלאיסור אכילה ל"ב סרוחה מעיקרא דהא מסברא ידעינן דכל שאין ראוי' לגר ל"ה אכילה דהו' שלכדא"נ וניחא נמי שיטת רבינו דס"ל לענין טומאה בעינן מעיקרא כדילפינן מקרא ולענין אכילה ס"ל דנוטלפ"ג מותר דהיינו דאין צריך קרא כלל לזה דמסברא שרי דהא הו' שלכד"א כמוש"כ רבינו בפי"ד מה' מא"ס:
והנה בחס"ו כתב ליישב קו' הנוב"י שהקשה מתוס' בכורות דהכונה כך דלכ"ע לענין איסורא לב' סרוחה מעיקרא דהא כתיב לגר תתננה ואכלה ובעינן נבילה הראוי' לגר רק פליגי לענין טומאה יען דכתיב בקרא וכי ימות מן הבהמה אשר יהי' לכם לאכלה ס"ל לב"פ דקאי על שעת שמתה הבהמה דאז יהא ראוי' לגר ורי"ו דס"ל הא דאיתקש לנבילה דלא אסרה תורה רק בראוי' לגר דהיינו אשעת נגיעה אמנם לי נראה ליישב בדרך אחר דהנה במנחת חינוך הקשה כיון דנבילת עוף טהור כתיב לא יאכל לטמאה בה א"כ תליא באכילה א"כ בעינן דומיא דאיסור אכילה לגמרי ויהא לענין נוטלפ"ג שוה לאיסור אכילה שלא מטמא בא"ר לאדם ונראה ליישב דכבר עמדו תוס' ע"ז בחולין דף ק"כ גבי המחה את הנבילה דמטמא מדכתיב הנפש והקשו ל"ל קרא ע"ז נילוף משרצים דכתיב בהן הטמאים לאסור צירן ורוטבן ותי' דלד' לאיסור אכילה אף דכתיב לא יאכל לטמאה בה הרי דס"ד דתוס' דהסברא הי' נותן שיהא נבילות עוף דינו כאיסור אכילה יען דכתיב בי' אכילה אבל באמת לא אמרינן כן דהא חזינן דצריך נפש בנבילות עוף ולא נפקא מאיסור אכילה ונראה דהא"ט כיון דבטומאת דנבילות בהמה לא מדמינן לאיסור אכילה דשם לא כתיב אכילה בודאי לא חילקה התורה בין נבילה לנבילה ודין אחד להם לכך צריך קרא הנפש מעתה יש לומר בודאי לכ"ע לענין איסורא בעינן ראוי' לגר רק דבהא פליגי ר"פ סובר כיון דנבילות עוף טהור דכתיב לא יאכל ע"כ דינו כדין איסור אכילה דא"ר לאכילה אינו מטמא ע"כ באמת גם בנבילות בהמה הדין כן דא"ר לגר לא הוי' נבילה ורי"ו סובר איפכא מדחזינן דצריך נפש ע"כ משום דאדרבא נבילות עוף איתקש לנבילות בהמה לא דמיא לאיסור אכילה לכן גם בנבילות עוף טהור ג"כ אין מטמא אף שא"ר לגר דלא תליא באיסור אכילה דאין לחלק בין נבילות עוף לנבילות בהמה ואפשר לומר עפ"י דברי החס"ו יש לפרש כן דב"פ סובר דבהמה איתקש לאיסור אכילה דקאי אשעת מיתה משום כיון דבנבילות עוף טהור ע"כ שוה לאיסור אכילה וקאי אשעת מיתה ורי"ו סובר דקאי אנגיעה משום דסובר אדרבא דין נבילת עוף יש לדמותו לבהמת נבילה וקאי אשעת נגיעה ובתרווייהו מטמא אף שא"ר לגר כל זמן שראוי' לכלב:
צריך מוש"ט בכל הכלי. הנה בסי' צ"ב הביא דברי הסמ"ק דמספקא לן אי מפעפע בכל הכלי ותמהו שאין כאן ס' ובפלתי תי' על נכון ולי נראה דהספק הוא כמוש"כ התוס' לתמוה ממנ"פ במאי איירא אי בצונן כל הקדרה מאי קאמר דמפעפע ואי בחמין ליבעי בשאר איסורים בזה מסופק גם הסמ"ק אי בחמין כל הקדרה איירא ומפעפע בכולו מדינא או בצונן ורק מגזה"כ בעי מוש"ט בכל הכלי או עד"ז אי בחמין איירא בקדשים ומזה ממעט מאותה תרומה או בצונן איירא ומזה ממעט תרומה ושאר איסורין א"כ בחם כל הקדרה בשאר איסורים לא נתמעט ומפעפע בכולו והנה ליישב קושיות התוס' נראה לעולם בעי בשאר קדרה צונן והא דקאמר משום דמפעפע הכונה כיון דבחמין מפעפע בכולו א"כ כל הכלי צריך מוש"ט משום הבליעה אף בצונן צריך מוש"ט משום הבישול שעכ"פ נתבשל בתוכו והו' בישול בלא בלוע ע"ד שכתבו תוס' פסחים דף מ' דאי כ"ח יוצא מידי דופיו פשיטא דבישול בלא בלוע א"צ מוש"ט או שבירה בכ"ח דתורה רק החמירה שיהא דינו כבלוע עיי"ש כן נמי אם יש בלוע ע"י מקצתו נאסר כל הכלי אף אי ליכא בלוע בכלי דעכ"פ נתבשל בתוכו.
הנה הא דפריך בשמעתין משפוד ואסכלא פירש"י ונותר איסור כרת הוא ותמהו עליו לפמש"כ בארוכה ניחא דבאמת לינת לילה פוגם והא דהצריכה התירה תורה מוש"ט בארנו דהוא משום אין מבטלין איסור לכתחלה ואף דגלי קרא בזב"ש דמותר לבטל לכתחלה היינו באיסור לאו אבל איסור כרת לא נשמע מזב"ש ואסור לבטל לכתחלה ולזה כיון רש"י דנותר איסור כרת ואסור לבטל לכתחלה.
ובספר כלי חמדה עה"ת כתב דרש"י ס"ל דלינת לילה פוגמת ורק גזה"כ דצריך מוש"ט וא"כ באיסור כרת דלא ילפינן מלאו דנבילה נוטלפ"ג אסור ולדעתי תמוה א"כ דרק באיסור לאו גלי קרא דנבילה שא"ר לגר ל"ה נבילה א"כ קשה הא דאמרינן גע"כ חידוש הוא דנוטלפ"ג מותר דבעינן ראוי' לגר וקשה הא י"ל דגע"כ דאסרה תורה היינו משום בליעת חלב ודם דאיסור כרת דלא ילפינן מנבילה וא"ל דהוי דם שבשלו הא לרש"י דם שבישלו עובר עליו ועוד עכ"פ חלב אסור בבישול ג"כ אלא ודאי א"ז סברא כלל דהא כשהותרה תורה נבילה הוא וחלבה הותרה כדאמרינן בפסחים כ"ב א"כ גם ההיתר דא"ר לגר גם באיסור כרת כחלב הותרה רק הנכון בפירש"י כמש"כ.