אור ברסלב

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות· רבי ישעיהו זילברשטיין

פרק ח

פרק ז

הלכה א

אם נטמא הדם טעון כיבוס. והנה לכאו' קשה הא רבינו ס"ל פ"א מפסה"מ דדם קדשים אין מטמאין כלל מה"ת והא דבעי ריצוי ציץ היינו מדרבנן א"כ מ"ט א"ט כיבוס הא ראוי להזאה ותוס' הקשו כהא"ג הא דם שנטמא זורקין לכתחלה ותי' כגון שנטמא אבל רבינו דסובר דאין מקבל טומאה כלל קשה וצ"ל כיון דמדרבנן א"ר לא קרינן בי' ראוי' להזאה ומוכח מכאן דדעת רבינו מה דמדרבנן א"ר לא הו' ראוי' מדאורייתא כ"כ במנ"ח אמנם לי נראה לפמש"כ בפ"ד מביאת המקדש דאם נטמא הדם בעודו בבהמה אז מקבל הדם טומאה ע"י הבהמה א"כ שפיר משכחת האי דינא דא"ט כיבוס.

הלכה ב

אחד הבגד ואחד העור הרך ואחד השק טעונין כיבוס אבל העור הקשה הרי הוא כעץ וגורר הדם מעליו. ובלח"מ הקשה דבפ' כ"ב משבת כ' רבינו גבי מנעול של עור דאסור לכבס והי' לו לחלק גם שם בין רך לקשה דבקשה ודאי מותר דליכא כיבוס כדאמר הכי וכ' בס' ח"נ דא"צ לבאר דסתמו כפירושו מדכ' גבי דין כר וכסת דאם היתה של עור נותנין עלי' מים עד שתכלה דהא ודאי כרים וכסתות רכים נינהו ומדכ' גבי הדין דמנעל של עור ש"מ דבההוא גוונא איירא ברכין ולא בקשין את"ד:

אחד וכו' אבל העור הקשה הרי הוא כעץ. ובלח"מ הקשה אמאי בהל' שבת פכ"ב גבי מנעול העור כתב רבינו סתם אסור לכבס ואמאי לא כ' לחלק בין רך לקשה ובס' ע"א תי' דהתם בזבחים דצ"ד איתא אלא אמר רבא אי קשיא הא קשיא כרים וכסתות דרכין נינהו ותנן היתה של עור נותנין עלי' מים עד שתכלה אלא אמר רבא כל כיבוס דל"ל כסכוס לא שייך כיבוס ומסיק אי ברכין כדברי הכל ואי בקשין וכאחרים וסובר רבינו כאן דבמסקנא דרבא מספקא לי' למילתא דרב אי סבירא לי' לרב כרבנן ודוקא רכין שיכשוך אין כיבוס לא אבל קשין אפי' כיבוס נמי מותר או דילמא כאחרים ס"ל ואפי' קשין שיכשוך אין כיבוס לא משו"ה כתב רבינו לגבי שבת סתם דאפי' בקשין כיבוס אסור דכל ספיקא לחומרא והא דלא פסק רבינו ג"כ הכא לחומרא לטעון כיבוס מספיקא דלא מזלזלין מספיקא כמש"כ הכ"מ לקמן בדף ט' גם יש לחלק דשבת לכ"ע מסור וכ"ע לאו דינא גמירא לחלק בין עור הקשה לעור הרך משו"ה כתב סתם אסור לכבס דיבואו לכבס בעור הרך לכך כת' סתם דהיינו לחומרא אבל לגבי דם חטאת כתב כעיקרא דדינא דלא שייך כיבוס בעור הקשה את"ד.

הלכה ג

חטאת שנפסלה אין דמה טעון כיבוס וכו' אי זה הי' לה שעת הכושר שנפסלה בשחיטה או בזריקת הדם. הנה מדקרי לזריקת דם בפסול לא הי' לו שעת הכושר מכלל דלנה דקרי' הי' לו שעת הכושר היינו לן הבשר והיינו כשיטתי' בפ"ג מה' מעילה כמ"ד היתר אכילה שנינו וקשה מאי איירא דלן אפי' לא לן נמי דקרינן בי' אשר יזה מדמה ולא שכבר הזה ועוד קשה האיך כתב דזריקת פסול אינה טעונה כיבוס מכלל דזריקת כשר טעונה כיבוס והא גמרא קפריך אהא דתנן נזרק ופסול וקאמר דלאו דוקא ור"א קמשני דמתניתין אתא לאשמעינן דפסול עושה שירים אבל קושטא הוא אפי' זרקו כשרים אינה טעונה כיבוס וי"ל דהא דאמרינן אשר יזה ולא שכבר הוזה היינו שבא למעט שאם ניתז הדם על הבגד אחר זריקה אפי' זריקת בשר אינה טעונה כיבוס אבל אם ניתז קודם זריקה ואח"כ זרקו טעונה כיבוס וע"ז קתני במתניתין דאם חטאת פסולה אין דמה טעון כיבוס בין שהפסול אירע קודם שהיתה לה שעה"כ דהיינו בזריקה למ"ד היתר אכילה שנינו בין שהפסול אירע אחר שהי' שעת הכושר דהיינו אחר זריקה שלן הבשר אם נטמא אבל אם לא לן הבשר טעונה כיבוס כיון שניתז קודם זריקה אבל קשה א"כ מאי פריך הש"ס הא קיבלו וזרקו כשרים דמה טעון כיבוס קרי כאן אשר יזה דילמא מתניתין איירא כשניתז קודם זריקה ולכן דוקא זרקו טמאים אינה טעונה כיבוס אבל זרקו כשרים טעונה כיבוס וקרא לא אימעט אלא בניתז אחר זריקה:
והנה על תמיהת הלח"מ דהא רבינו פסק ב"ה ט"ז כרי' מדכתיב אותה למעט תרומה מכלל דקדק"ל טעונין מוש"ט כתב בצ"ק לתרץ דפסק כר"י ולאו מטעמי' מדאיצטריך אותה רק דיליף מהקישא דזאת התורה לכל בלוע ומוש"ט משום בלוע הוא ואמנם למש"כ תוס' הא דמוקמינן ההיקש לענין מוש"ט ולא אכיבוס הו' רק משום דחזינן דכל כלים בעינן מוש"ט משום בלוע מדכתיב אותה וא"כ לרבינו דס"ל דמכח הקישא בעי מוש"ט יקשה נוקי הקישא לכיבוס:
אך נראה דהנה סברת התוס' שכתבו דמדכ' אותה חזינן דתליא בבלוע מוקמינן הקישא לענין בלוע לא אכיבוס לכאו' הא אף אי לאו אותה הא מצינו כבר דתורה הצריכה הגעלה בשאר איסורין בגוע"כ א"כ בפשוט הו' יכולין לתרץ דמסתבר לאוקמא אבלוע דכן מצינו בשאר איסורין ונראה דכונת התוס' כך דהא באמת בעי בגמרא אי תורה אסרה בישול בלא בלוע א"כ אי לאו אותה הו"א דקדשים באמת שאני משאר איסורין דבעינן הגעלה דהכא אסרה תורה בישול בלא בלוע א"כ הוא רק גזה"כ כמו בכיבוס א"כ אז הו' מצינן להקשות דנוקי הקישא לכיבוס ואותה למעט מוש"ט דהא אף בבישול בלא בלוע אסרה תורה וא"כ לשיטת רבינו דס"ל דהאי בעיא דבישול בלא בלוע רק בחטאת א"כ בשאר קדשים שפיר רק משום בלוע צריך מוש"ט ושפיר יש לומר גם בלא אותה מוקמינן יותר הקישא למוש"ט מלאוקמא אכיבוס כיון דמוש"ט הא איתא בכל איסורין דצריכא הגעלה משא"כ בכיבוס דלא מצינו בשאר איסורין:
הנה רבינו פסק בין הי' לו שעה"כ בין לא הי' שעה"כ צריך כיבוס והיינו כר"ש ותמה בלח"מ כיון דפסק קדשים קלים צריך מוש"ט א"כ צריך אותה למעט תרומה א"כ איך פסק כר"ש דאין חילוק בין הי' לו שעה"כ ולכאורה יש ליישב דא"צ קרא למעט תרומה ממוש"ט די"ל רק בקדשים גז' הכ' דהרי באמת הו' לן לומר דמה"ת ברובא בטיל במב"מ אלא דגזה"כ דצריך מוש"ט בקדשים כמו שתי' בס' עבודת הגרשוני על דברי תוס' חולין דלכן נעשה גיעול משום דמה"ת ברובא בטיל ובקדשים אוקמוה אדאורייתא וא"כ הא דצריך מוש"ט ע"כ גזה"כ וא"כ בתרומה מהיכא תיתי דיצטרך מוש"ט כיון דמה"ת מב"מ ברובא בטיל וגמ' קאי רק לר"י דסובר מב"מ ל"ב לכן צריך קרא לתרומה ור"ש השיב אף אי מב"מ ל"ב כר"י דאפ"ה א"צ קרא לתרומה דנתמעט כמו קדשים קלים אך יקשה עד"ז חדא דהרי רבינו ע"כ דרש אותה למעט תרומה דהא כ' בסוף ה' תרומה דא"צ רק הדחה ואי משום מב"מ בטיל הו' אסור עכ"פ לכתחלה בהדחה בעלמא דהא אין מבטלין איסור לכתחלה [אך י"ל מה"ת מבטלין לכתחלה אלא דע"פ יקשה כין דליכא קרא למעט בפירוש מהגעלה יאסור מדרבנן עכ"פ] אך גם לזה י"ל דרבינו סובר כמ"ש הפלתי דבבליעת כלים טעכ"ע ל"ד דג"כ חידוש הוא דא"א דלא פגמה פורתא וא"כ א"צ קרא למעט תרומה דבלא"ה אינה מדמעת מה"ת וא"צ הכשר כלל כיון דמה"ת אינה מדמעת לא החמירו רבנן בתרומה שתהא מדמעת אלא אי קשיא הא קשיא דהרי בגמ' מוכח אי לאו אותה למעט תרומה ממעטינן קדשים קלים מקודש קדשים וא"כ כיון דלית לי' אותה לתרומה דצריך להי' לו שעה"כ ג"כ אין טעון כיבוס מנ"ל קדשים קלים [עתוי"ט דנפקי מהקישא דהקשו כל קדשים להדדי] ונראה ליישב דרבינו סובר הא דמוכח מגמ' דלר"ש דלית לי' אותה לתרומה ממעטינן מקודש קדשים קדשים קלים היינו למ"ד מוש"ט בצונן וא"כ צריך הגעלה כדין גיע"כ א"כ רק ממעט קדשים ממוש"ט בצונן ואיה"נ דהגעלה בעי אבל למ"ד בחמין א"כ לית לי' דדמי קדשים לגיע"כ כיון דאין משכחת איסור נותר בלא שתפגם קצת בלינת לילה א"כ כיון דא"צ הגעלה א"כ בלא"ה מסברא ידעינן דאין למעט קדק"ל ממוש"ט בחמין דעכ"פ מסברא דבעי הכשר ואי ממעט מוש"ט א"כ לא ליבעי הכשר כלל והא לא מסתבר לכן אין למעט כלל קדשים קלים דלא יצטרך מוש"ט:
אלא דאכתי יקשה מתרומה דחזינן דליכא קרא למעט תרומה אפ"ה ממעטינן מהגעלה יען דטעכ"ע ל"ד אף בכלי נחושת וכמש"כ וא"כ כן בקדשים קלים יש לומר דנתמעט מקודש קדשים ממוש"ט אף דגם הגעלה א"צ אך י"ל דבודאי בתרומה דטעכ"ע ל"ד ונתמעט מסברא דא"צ מוש"ט ולא הגעלה מה"ת אבל בקדק"ל דבקדשים טעכ"ע דאורייתא מיקדש א"כ מסברא דיצטרך או הגעלה או מוש"ט בחמין ולכן אין למעט מקודש קדשים קדק"ל רק למ"ד מוש"ט בצונן דאז נתמעט רק למוש"ט אבל הגעלה איה"נ דצריך וכמו שכ' בפ"ת לענין תרומה למעט מוש"ט בצונן אבל הגעלה צריך כן כאן לענין קדשים קלים ממוש"ט בלא אותה רק מקודש קדשים אבל הגעלה איה"נ דצריך וכפירש"י במשנה דף צ"ה אך יקשה לזה ממש"כ רבינו דחטאת בכלי גללים וכ"א א"צ רק הדחה הרי דגם בקדשים טעכ"ע ל"ד רק היכא דגלי קרא דבעינן מוש"ט א"כ גלי קרא רק בקודש קדשים לא בקדק"ל ומנא לי' קדק"ל כיון דלית לי' אותה למעט תרומה ונראה ליישב דהנה תוס' חולין דף קי"ב העלו דבקדשים אמרינן כיון דבטיל ברובא מה"ת אוקמוה אדאורייתא והקשה בראש יוסף הא טעכ"ע מה"ת בקדשים מדכ' יקדש ואמנם לק"מ דכ"כ תוס' זבחים דף צ"ו לחלק בין בלוע בכלים לבלוע במאכל כן י"ל הכי בכונת התוס' בבלוע בכלי טעכ"ע ל"ד דלא ילפינן מיקדש [ובזה יש תשובה נמי לדברי הש"ך בנקה"כ שכ' לחלק דאחר שנעשה נותר לא אמרינן דאוקמוה אדאורייתא ולפמש"כ דלגבי כלים לא ילפינן מקודש א"כ גם לאחר שנעשה נותר יש סברא לומר דמה"ת בטיל ברוב ואוקמוה אדאורייתא] א"כ לפי"ז י"ל דבכ"ג וכ"א סגי בהדחה דבבליעת כלים טעכ"ע ל"ד ובטיל ברוב ואוקמוה אדאורייתא [וכהא"ג העלה בחו"ד סי' צ"ג] וא"כ רק בכלי חרס גזה"כ דבעי שבירה אבל בכ"ג וכל אבנים הדרא לדינא דאוקמוה אדאורייתא והבן:
והנה ראיתי לראש יוסף שם שכתב ליישב שיטת רבינו דל"ב שבירה רק לחטאת משום דרבינו איירא מעקב אכילה דמוש"ט הוא עקב אכילה כן שבירה בכ"ח ג"כ עקב אכילה ולכן בשאר קדשים א"צ שבירה עקב אכילה וסגי במוש"ט אבל אחר שנעשה נותר צריך שבירה והנה הרואה יראה בדברי רבינו שלא כ' לענין שבירה בכ"ח דבעי עקב אכילה וכמו שעמד ע"ז בטעם המלך ה' חומ"צ א"כ ליתא לפירושו:
ובספר תורת נתנאל ראיתי לתרץ דפלוגתת ת"ק ור"ש רק בקדק"ל כשלמים דנאכלין לשני ימים ולילה אחת דכבר נפגם בהא ס"ל דא"צ מוש"ט אבל בקק"ל כתודה דנאכל ליום ולילה דעדיין לא נפגם מודה דצריך מוש"ט ובהא כתב רבינו דקדק"ל צריך מוש"ט דגם ר"ש מודה בהא עיי"ש וא"ש:

הלכה ה

ניתז על עור הדג וכו' אחר שהופשט טעון כיבוס וכו' דראוי לקבל טומאה אחר שיתעבד. משמע דס"ל דאעפ"י שמחוסר מעשה מיקרי ראוי לקבל טומאה דלא כפירש"י ותוס' דאם הי' מחוסר מעשה ל"ח ראוי לקבל טומאה וכ' בס' ח"נ דהכריח רבינו לומר כן משום דקשיא לי' קו' התוס' מפ' אין טומנין דמשמע דאין עור מקבל טומאה עד לאחר עיבוד אבל לשיטת רבינו ניחא דהכי נמי הא דקאמר עור משהופשט ראוי לקבל טומאה היינו לאחר עיבוד אבל בלא עיבוד אפי' חישב עליו לכלי כמות שהוא אינו מקבל טומאה אלא דקשה א"כ איך מדמה בגמ' לר"י עור לאחר שהופשט לבגד שחשב עליו לצורה או לעוצבא שחשב עליו לקצעא דהתם במחשבה לחודא יכול להביאו לידי טומאה דהיינו דמבטל לה למחשבתה ואינו מחוסר אלא מחשבה להביאו לידי טומאה אבל הכא מחוסר מעשה להביאו לידי טומאה וע"ז אי אפי' מחוסר מעשה מיקרי ראוי לקבל טומאה א"כ אמאי הוצרכו לומר בגמ' גבי בגד שחישב עליו לצורה דמיקרי ראוי משום שיכול לבטל מחשבתו שחישב עליו לצורה אפי' לא יבטל מחשבתו נימא דמיקרי ראוי מפני שאחר הציור יקבל ודמי לעור שאחר העיבוד יקבל וי"ל דרבינו לא הו' גריס בדברי רבא גבי בגד שחישב עליו לצורה הא נמי ראוי דאי בעי מבטל לה למחשבתה והכי הו' גריס מאן דאמר ראוי הא נמי ראוי מ"ד דבר המקבל טומאה וכו' וס"ל לרבינו דהכי פירושו אי כאוקימתא דבגד שחשב עליו לצורה מפרש הא נמי ראוי ר"ל שאחר הציור מקבל ובאוקימתא דעוצבע מפרש נמי הא דקאמר הא נמי ראוי ר"ל לאחר שיקציענה יקבל דר' יהודא מפרש בגד דקרא בראוי לקבל טומאה בין שאין מחוסר אלא מחשבה בין שמחוסר מעשה מקרי ראוי והא אמר אביי מטלית וכו' מ"ד ראוי הא נמי ראוי דאי בעי חשיב עלי' ה"ה דהמ"ל דאי בעי מתקן לי' אלא חדא מינייהו נקיט:

טעון כיבוס וכו'. הנה כן מבואר בשמעתין בפירש"י ותוס' דדבר שא"ר לקבל טומאה אלא ע"י מעשה גם לר"י אין טעון כיבוס רק פליגי בדבר הראוי לקבל טומאה ע"י מחשבה לחוד ועור משהופשט ראוי לקבל טומאה אם חישב עליו לעבדה כמות שהוא והיינו משום דהעיבוד לא חשוב חסרון מעשה כיון דאין זה אלא תיקון והכשר העור אין זה משום שינוי והא דצריך מחשבה היינו לעבדה כמות שהוא ולא לשנותה ולעשות ממנה כלי וכן דעת רבינו דאין עור מקבל טומאה קודם עיבוד רק דא"ח מחוסר מעשה ולכן מהני כשהי' מחשבתו לעבד וטעון כיבוס:

אעפ"י שאין מקבלת טומאה אבל ראוי לקבל טומאה. והעלה בלח"מ הטעם משום דעומד לקבל טומאה ל"ח כמחוסר מעשה וקשה לי מהא דאיתא בזבחים דף כ"ה דדריש מקרא דאך מעין ובור יהי' טהור דבעינן הוייתן ע"י טהרה וממעטינן כל דבר שמקבל טומאה אבל דבר שראוי לקבל טומאה ע"י מעשה קיימ"ל דרשאין להוויית מקוה ואמאי לא נמעט ג"כ דבר שראוי לקבל טומאה ע"י מעשה כשעומד לכך אך נראה דא"ש מאוד דבאמת הנה במנחות דף כ"ט דרשינן משולחן הטהור מכלל שהוא טמא דהיינו דבעינן שישאר בטהרה ולא יקבל טומאה א"כ גם כאן מפרשינן כך יהי' טהור מכלל שהוא טמא דהיינו דראוי לקבל טומאה ע"י מעשה אפ"ה מותר להוי' עליו דאין למעט גם דבר הראוי לקבל טומאה ע"י מעשה א"כ לא משכחת טהור מכלל שהוא טמא ואין לומר דבאמת יהא שרי להויית עליו גם בראוי לקבל טומאה אף בלי מעשה דטהור משמע מכלל שהוא טמא כמו בשולחן הטהור הנה על דבר זה העירני כבוד ידידי הרב הגאון מו"ה אברהם מ"ש נ"י פראנקל נשיא המדינה והוא הערה נפלאה ובתשובה אליו העלתי לתרץ על נכון:
ואעתיק הנוגע לכאן הנה ידידי הרב הגאון הנ"ל העיר אותי דמצינו לכאורה סתירה בדרשת חכמז"ל במנחות דף כ"ט דרשינן שולחן הטהור מכלל שהוא טמא ובזבחים דף כ"ה דריש מיהי' טהור דהוייתן יהא ע"י טהרה דבר שאין מקבל טומאה ול"א טהור מכלל שהוא טמא:
ונראה ליישב דהנה הא דדרשינן שולחן הטהור מכלל שהוא טמא נראה לי הכוונה כך דרק על דבר שהוא מקבל טומאה שייך לומר הטהור שישמרנו שישאר טהור ע"ד דדרשינן בפסחים דף ל"ח דמצוה ללתות יען דכ' ושמרתם מכלל דבעי שימור מחימוץ ואי אין לתיתה א"צ שמירה לכן ל"ש ושמרתם מעתה אני אומר הנה בסוכה דף ל"ה איתא דאין נוטלין אתרוג מתרומה טהורה מפני שמכשירו לקבל טומאה ופירש"י דכ' ושמרתם את משמרת תרומתי ולכאורה קשה מגמ' דפסחים הנ"ל דאדרבא אם הוכשר לקבל טומאה שייך יותר לקיים בו ושמרתם שלא יטמא כמו שם ושמרתם שלא יבא לידי חימוץ וכן קשה ממנחות דף נ"ג החיי' הכשרהו והחיי' שלא יחמץ אבל תחילה צריך להכשירהו לתת בו חומץ ללוש בפושרין ואז שייך החיי' שלא יחמץ וצריך לומר שאני הכשר לקבלת טומאה דממילא אפשר שיטמא בנגיעה כ"ד ע"י שרצים וכדומה והכשר לקבלת טומאה הוא תחילת טומאה ע"כ שייך משמרת אהא גופי' שלא יבא כלל להכשר קבלת טומאה משא"כ בחומץ אין נעשה ממילא דצריך לשהות שיעור מיל עד שיתחזק ע"כ צריך לתיתה או פושרין דאז קרוב הדבר שיבוא לידי חימוץ ושייך ושמרתם:
מעתה בדרשא דיהי' טהור יפורש טהור שאין מקבל טומאה דהיינו דע"כ לדרוש שישאר טהור וישמרנו שלא יהא ההויי' בדבר שיקבל טומאה כגון פשוטי כלי עץ אם יתחלחל ע"י המים שנעשה בית קיבול דאי יהא לו בית קיבול הרי ממילא מוכשר ע"י המים שמהוה ממנו המקוה וכיון שמוכשר הרי הכשר תחילת טומאה א"כ כמו דאמרינן בסוכה דצריך שישמור שלא יבוא לידי הכשר וקאי ע"ז השמירה ה"נ כאן דכתיב טהור דמשמע שצריך לשמור שישאר טהור יפורש שישמרו שלא יהא בו בית קיבול דאי הוא דבר המקבל טומאה ל"ש לקראו טהור מכלל שהוא טמא וישגיח שלא יטמא כיון דאם הוא כלי בית קיבול כבר מוכשר עי"ז המים א"כ אין כאן שמירה שלא יטמא דהכשר תחילת טומאה וא"א להזהיר כלל שלא יטמא ממילא ע"י שרץ אע"כ דכונת התורת טהור שלא יהא דבר המקבל טומאה והקפידא שישאר טהור ולא יבוא לידי כך שתהא לו בית קיבול דאז כבר מוכשר ואי מוכשר הוא תחילת טומאה ולא שייך לקרוא טהור דדבר המוכשר הוא תחילת טומאה משא"כ בשולחן הטהור מכלל שהוא טמא אפשר לפרשו שישמור שישאר טהור ולא יקבל טומאה ודו"ק:

הלכה ט

ניתז מן הבגד וכו' ניתז על בגד טמא א"צ כיבוס וכו'. ובכ"מ הקשה דהו"ל לפסוק כרבנן דסברי בניתז על בגד טמא טעון כיבוס וכ' הרי"ק ואפשר דסובר רבינו שאין הדבר מוכרחת לרבנן שאין דנין טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה לומר שמי חטאת שנטמאו יטהרו שמפני זה יסברו שאם ניתז על בגד טמא שטעון כיבוס שאפשר שלאו הא בהא תליא ומ"מ ודאי שר"א שדן שם טומאה קדומה מטומאת שעה א"כ יסבור שגם כאן שאין טעון כיבוס כמו נפסל קודם שניתז הלכך הכי נקטינן או אפשר שגי' אחרת או שיטה אחרת היתה לרבינו באותה סוג' או אולי לשון רבינו מוטעה וצ"ל טעון כיבוס ובס' ע"א כ' ליישב שרבינו מפרש דלא כפירש"י דהנה בעי מיני' רמב"ח מר"ח ניתז על בגד טמא מהו אמר ר"ה מדקא בעי לי' הכי ש"מ הי' לו שעת הכושר ונפסלה א"ד טעון כיבוס ה"מ בזה אח"ז אבל בב"א לא או דילמא ל"ש א"ל פלוגתא דר"א ורבנן אליבא דרבה וכדקא מתרץ אביי דתניא ר"א אומר מי חטאת שנטמאו מטהרין ואמר רבה ר"א בשיטת ר"ע רבו אמרה וכו' ור"א ורבנן במאי קמיפלגי אמר אביי בדנין טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה קמיפלגי מר סבר דנין ומר סבר אין דנין רבא אמר דכו"ע אין דנין וקשיא לי' לרבינו אם איתא לפירש"י נמצא שסובר ר"א בטומאה קדומה דאין טעון כיבוס וזה דלא כר"ע רבו דלר"ע אמרינן לעיל היתה לה שעה"כ ונפסלה דמה טעון כיבוס דאפי' נפסלה קודם נפילה על הבגד אפ"ה ט"כ וכ"ש כשבאין פסול ונפילה בב"א שטעון כיבוס ובגמ' אמרי' דר"א בשיטת ר"ע רבו אמרה וכו' ומשום זה מפרש רבינו הסוג' דלא כפירש"י והכי מפרשה ר"א סבר ילפינן טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה וכ"ש הוא דיליף טומאה שבאותה שעה מטומאה קדומה מאחר דר"ע סבר נפסל קודם שנפל על הבגד טעון כיבוס סברא הוא דמכ"ש אם טומאה ונפילה כאחד דטעון כיבוס כיון דר"א בשיטת ר"ע אמרה ע"כ לומר שסובר ר"א בנטמא הדם מקודם דט"כ כר"ע רבו וכ"ש בטומאה שבאותה שעה ורבנן סברו אין דנין טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה ומשום הכי מי נדה שנטמאו אינם מטהרין אבל טומאה שבאותה שעה מטומאה קדומה ילפינן וכיון דרבנן ס"ל דם חטאת שנפסל קודם שנפל על הבגד אעפ"י שהיתה לה שעת הכושר א"ט כבוס ה"נ אם הותז דם חטאת כשר על בגד טמאה א"ט כיבוס ואין להקשות א"כ איך מטהרין מי חטאת את הנדה י"ל דגלי קרא שמטהרין כמש"כ רבינו פי"א מפרה שנאמר והזה הטהור על הטמא למדת שהז' מועלת לו אע"פ שהוא טמא וא"ש דרבינו כרבנן את"ד:
הנה במה שהוקשה הכ"מ הנ"ל נהי דלא איפשטא מ"מ מספיקא הו' לי' להחמיר ולהטעינו כיבוס ושמא י"ל דכיבוס במקום קדוש אינו דרך כבוד כלפי מעלה ומספיקא לא מזלזלין בי' ויותר י"ל כיון דסתם לן תנא דלא כר"ע ואסור אי בתראי נמי לא ס"ל כר"ע הא איפשטא איבעיא איפכא מלוי ובס' ח"נ כ' ע"ז שותי' דמרן לא ידענא דנהי דלא ס"ל כר"ע מ"מ הספק במקומו עומד דלמא אוספו וכשר טעון כיבוס או דילמא אוספו ופסול ואינו טעון כיבוס הבגד השני ובס' ע"א כ' ליישב דהנה בגמ' איתא בעי מיני' לוי ניתז מבגד לבגד מהו קמא אידחי לי' לכיבוס או דילמא לא א"ל זו שאלה טעון כיבוס ממנ"פ אי אוספו וכשר הא כשר ואי אוספו ופסול אנא כר"ע ס"ל דאמר היתה לו שעת הכושר ונפסלה דמה טעון כיבוס ויש להקשות מה השיב לו לוי תינח אי מבעיא לן אליבא דר"ע אבל אי מבעיא לן אליבא דרבנן אוספו כשר או פסול הבעיא במקומו עומדת והי' ראוי לדחות ולומר כי קמבעיא לן אליבא דרבנן אי אוספו כשר אי פסול ונראה דמהא"ט רבינו מפרש לה בדרך את"ל א"כ לפי"ז לא מספקא לן אלא אי הלכה כרבנן או כר"ע אבל הא דמבעיא לן אוספו כשר או פסול השתא פשיטא לן דאוספו פסול דלא דמי לנשפך מן הכלי על הרצפה ואוספו דכשר דשאני התם דלא נדחה לדבר אחר אבל זה דנדחה לכיבוס בהתזתו על הבגד הראשון פסול והיינו את"ל ופשט לי' לוי דאנא קיימא כר"ע נמצא אנן דקיימ"ל כר"ש משום דסתם מתניתין כוותי' איפשטא שפיר האיבעיא ולזה נתכוין הכ"מ להביא לשון רש"י באת"ל את"ד:
ובמה שתמה הכ"מ הא קיי"ל כרבנן דר"א דאין דנין טומאה קדושה מטומאה שבאותה שעה וה"נ אין דנין טומאה שבאותה שעה מטומאה קדומה וביותר קשה הא רבא מסיק דלכ"ע אין דנין ועוד דלפי מש"כ הוא ז"ל בפי' המשנה דפרה דר"ע ורבנן בקלוטה כמי שהונחה פליגי א"כ בלא"ה לא שמעינן מר"א דדנין אלא כרבה דר"א בשיטת ר"ע רבו אמרה דכמונח דמי:

הלכה י

כשמכבסין את מקום הדם וכו' וכל שבעה סממנים שמעבירין על הכתם מעבירים על דם החטאת חוץ ממי רגלים שאין מכניסין מי רגלים במקדש. והרדב"ז ללשונות הרמב"ם כ' וקשיא דהא מסקינן בפ' דם החטאת אלא דמערב להו בהדי רוק תפל דאמר ר"ל רוק תפל עם כל אחד מהן ותו קשה דאמאי לא כ' הרב הא דר"ל לא גבי כתמים ולא גבי דם חטאת ומשמע דהשתא הוא ליכא מאן דפליג עלה ואע"ג דבפ' האשה שהוא עושה אתיין לסיוע לר"ל מדתנן מי גריסין ודחינן דילמא הבלא דפומא מעלי לא דחינן בהכי מימרא דר"ל אלא דמהכא לא תסייע וכתב דאיכא למידק עוד מאותה סוג' שאם העביר על הדם ו' סממנים עדיין דם הוא והכא כיון שלא העביר מי רגלים עדיין דם הוא ונראה דלפעמים הדם עובר בפחות מששה סממנים ואפי' במים דמשמע ממתניתין דתנן הטבילו ועשה על גביו טהרות וכ' עלי' רש"י הטבילו קודם שהעבירן עליו הרי זה צבע דאי הו' דם הו' עבר וכן הדבר נראה לעין אבל א"י מספק דם עד שיעביר ז' סממנין עליו ולא עבר ולא דיהה אז יצא מספק דם ונתברר שהוא צבע אדום שהוא הקרמיז שא"ע ע"י סממנין וזהו שכ' הרב גבי דם חטאת מכבסין אותו יפה יפה עד שלא ישאר בו רושם אבל עדיין צריך לבטל ולהעביר מה שבלוע בתוכו רק לכתחלה הי' ראוי להעביר עליו ז' סממנין אלא דא"א דאין מכניסין מי רגלים אבל בלאו מי רגלים אפשר נתקיים מצות כיבוס ונתבטל הדם את"ד:

חוץ ממי רגלים שאין מכניסין. וקשה עליו דבגמ' מסיק כר"ל דמיבלע לי' ברוק תפל אך הנה רבינו בה' ביאה לא הביא כלל הך דצריך שיהא מעורב ברוק שבפיו בכל אחד מסממנים וב"ס בה"ז העלה דמהא שכ' רבינו בלעיסת גריסין שיהא מעורב עם רוק שבפיו משמע כר"ל אך לא משמע כדבריו בפי' המשנה שם בנדה שכ' וז"ל לעיסת גריסין של פול חלוקת תפל היינו שיערב בלעיסתו הרבה רוק שבפיו אבל א"צ רוק תפל א"כ אין זה שייכות להא דר"ל א"כ צריך לומר דז' סממנים לאו דוקא דמי רגלים אין מכניסין למקדש וכדברי רבינו:

הלכה יא

כלי חרש שנתבשלה בו חטאת הנאכלת טעון שבירה בעזרה וכו'. ובבה"ז תמה דהא בפסחים דף כ"ח בשמעתין דקדרות בפסח מבואר דילפינן מהכא דכלי חרש אין יוצא מידי דופיו לעולם מהדצריכה תורה בכלי חרס שבירה ומדברי רבינו דאינו אלא בחטאת ע"כ מפני חומרא דחטאת כן ובשאר קדשים הא מהני מוש"ט בחמין א"כ איך מצי יליף מכאן דכלי חרס אינו יוצא מידי דופיו ובצאן קדשים ובשעה"מ תי' דהחמירא התורה בחטאת יען דנשאר משהו והה"ד לשאר איסורים כחמץ ויי"נ והטעם המלך תמה א"כ מאי פריך הש"ס מטש התנור באלי' הא בב"ח אין איסור במשהו וכן הוקשו עוד מכמה דוכתי':
ונראה ליישב בהקדם דהנה לשיטת רש"י וראב"ד דבכל קדשים אף בקדשים קלים בעינן שבירה לכלי חרס קשה לי טובא דלקמן דף צ"ז אהא דתנן אם נגע תאכל כחמור שבה ומפרש הגמרא דילפינן מכל אשר יגע בבשרה יקדש שאם נגע בבשר קדשים תאכל כחמור שבה ואם נגע בפסול תפסול ג"כ [וילפינן מזה בחולין צ"ז ונזיר ל"ח דטעכ"ע בקדשים] לעולה ולמנחה לחטאת לאשם ולמלואים ולזבח השלמים הקישא כל התורה הקרבנות לחטאת לאסור בלוע ולפי"ז יש להקשות הא קרא דאשר תבושל בו ישבר בחטאת כתיב מנ"ל בשאר קדשים ומכש"כ בקדשים קלים דאין לומר דהא נמי מהקישא יליף דזה אינו דזה רק בבלוע בבשר אבל בבלוע בכלים ע"כ לא ילפינן מהיקש לחטאת דאי אמרת דילפינן גם בבלוע בכלים מהיקש א"כ הא דאיתא בשמעתין ת"ר חטאת אין לי אלא חטאת כל קדשים מנין ת"ל קודש הקדשים וקדשים קלים ילפינן מדמיעט קרא אותה למעט תרומה תיפק לי' מהקישא דחטאת אמנם כבר הקשו התוס' לעיל דף צ"ב כיון דילפינן לענין בלוע מהקישא ה"נ נילוף מהקישא לחטאת לענין בכלים דצריך מוש"ט אף לקדשים קלים ותי' דאי לאו אותה לרבות לענין מוש"ט בשאר קדשים לא הו' מרבה מהקישא בלוע בבשר אלא דהו' ממעטינן מזאת בלוע בשאר קדשים והו' מרבינן מהקישא לענין כיבוס גם בקדשים קלים ולכן בעינן אותה ומרבינן בלוע בכלי אך זה אינו דהא תינח לענין מוש"ט דתליא בבלוע מרבינן שפיר מהקישא ומוקמינן מיעוטא דזאת לענין כיבוס אבל לענין שבירת כלי חרס אין לילף מחטאת דא"כ למאי הלכתא כתיב קודש קדשים כיון דמרבינן מהיקש אפי' קדשים קלים אעכ"ח דלא ילפינן זה מחטאת דרק במידי דתליא בבלוע כתבו תוס' שפיר דילפינן מידי דבלוע מחטאת אבל שבירה בכלי חרס דרצה רבא לפשוט בבישול בלא בלוע בכלי חרס צריך שבירה א"כ לא הו' מידי דבלוע אין לילף כלל מחטאת בהיקש ולכן כתבה תורה קודש קדשים לאשמעינן דלא ילפינן מחטאת לענין שבירה בכ"ח:
אך יש לומר דבאמת לרש"י וראב"ד האיבעיא דבישול בלא בלוע קאי נמי אמוש"ט [אף דרש"י מפרש בכ"ח ובחטאת ע"כ לרש"י במשנה דמפרש זהו חומר אכיבוס קאי ע"כ בעיא דרמי בר חמי קאי אכל קדשים והה"ד במוש"ט] כמו דנשמע מאותה דבקק"ל מוש"ט כן נמי נשמע מקרא דאותה בתרומה ל"ב שבירה בכלי חרס מכלל דבקדשים קלים בעי שבירה והדר ילפינן מהקישא דלחטאת כמוש"כ תוס' לעיל לענין מוש"ט דאין לומר דשבירה בכלי חרס לא הו' מידי דבלוע דהא גם במוש"ט חייב בבישול בלא בלוע וע"כ משום דסתמא דקרא איירא בבישול בבלוע א"כ הו' מידי דבלוע א"כ גם שבירה בכלי חרס שפיר ילפינן מהקישא דחטאת [ופלא ברש"י סוף ע"ז כתב הא דמוש"ט גזה"כ כמו כיבוס ושבירה בכלי חרס במקום קדוש והה"ד למשו"ט והא עכ"ח לא דמי לכיבוס דכיון משום בלוע הוא כמוש"כ תוס' דלכן סמיך אהקישא דלחטאת משא"כ כיבוס ואיך מדמה רש"י לכיבוס ועוד דא"כ בקדשים אין צריך שבירה כלל בכלי חרס רק בחטאת דאין לילף מהקישא כיון דחומרא דשבירת כלים הוא דומיא דכיבוס ונראה דרש"י מפרש למאי דס"ל לר"י בזבחים צ"ד דטעון כיבוס כל הכלי וכן במוש"ט כל הכלי א"כ שבירת כלי חרס ג"כ משום דנתפשט הבלוע המעט בכל הכלי אבל בישול בלא בלוע לא הו' צריך שבירה א"כ תליא שפיר בבלוע ושייך שבירה בכל קדשים אבל למאי דקייל"ן כר"א רק במקום שנגע וכן קייל"ן דלא כרמי בר חמא א"כ שבירת כלי חרס משום בישול בלא בלוע א"כ לא תליא בבלוע והו' גזה"כ כמו כיבוס ולא ילפינן שאר קדשים מחטאת כשיטת רבינו] א"כ לפי"ז אדרבא קשה לדעת רבינו דס"ל דשבירה בכלי חרס רק בחטאת הא תינח בקדשים קלים יש לומר דלא ילפינן מהיקש דחטאת דא"כ קודש קדשים למאי הלכתא כתבה רחמנא אבל לדעת רבינו גם בקדק"ש אין צריך שבירה רק בחטאת יקשה אמאי יליף מהקישא וא"ל דלא הו' מידי דבלוע דהא רבינו מפרש דבישול בלא בלוע רק לענין שבירה דכלי חרס קמבעיא לי' ז"א דהא רבינו פסק דבאמת דבישול בלא בלוע ספק הו' אמנם עוד קשה לי לשיטת רש"י וראב"ד דשבירה בכלי חרס הוא בכל קדשים כיון דצריך הגעלה וכלי חרס אינו יוצא מידי דופיו לעולם א"כ קשה קו' עצומה הא דפריך בשמעתין חטאת שאר קדשים מנין וקשה הא פשיטא דהגעלה בעי כמו כל האיסורין וכדאמר לעיל מידי דהו' אגיעולי נכרים ואין לומר דפריך באמת רק למ"ד מוש"ט בצונן דהא בגמרא משמע דלא ידע מזה רק דפריך מדתנן דבישל תרומה לא יבשל חולין ומוקי ברייתא זו כמ"ד מוש"ט בצונן או למ"ד מריקה בחמין ולענין שטיפותא יתירתא בשלמא לשיטת דרק בחטאת אבל בקדשים אין צריך שבירה אלא מוש"ט ע"כ דמוש"ט אינו בתורת הגעלה דהא הגעלה לא שייך בכלי חרס שפיר פריך מנ"ל דבעינן כלל מוש"ט בשאר קדשים חוץ מחטאת [וכס"ל באמת לרבינו דמוש"ט היינו עקב אכילה שלא יבוא לידי נותר א"כ אינו במקום הגעלה וכאשר יבואר] אבל לפירש"י וראב"ד קשה:
ונראה ליישב דהנה בחס"ו חיו"ד סי' קי"ד הקשה לדעת רבינו בפ"י מהמא"ס דבהקדש משקין היוצאין מהן רק דרבנן דהא דילפינן בחולין דף ק"כ דמשקין היוצאין מהן כמותן פרי מביכורים אינו רק אסמכתא א"כ הא דילפינן מקרא דבעינן מוש"ט הא משקין היוצאין מהן אינו רק דרבנן [וכוונתו להקשות דאף דהגעלה בשאר איסורין דאורייתא אבל בקדשים אין לילף מגיע"כ דהא איתא בפסחים דגיע"כ חידוש הוא] ותי' דתוס' חולין דף קי"ב כתבו דרוטב הו' כמו גופו של איסור והא דצריך דהטמאים לאסור צירן ורוטבן היינו דהו"א דלא מחייב בשתי' רק באכילה ובחס"ו הרחיב לבאר דבריהם עפ"י תוס' חולין דף ק"כ דכל משקין היוצאין דאמרינן שאין כמותן הוא מתרי טעמא חדא כיון דנשתנה ונעשה משקה אין אלא זיעה בעלמא אך זהו דוקא משקה היוצא ע"י איצצא אבל היוצא ע"י בישול ומכש"כ המחהו וגומעו הו' גוף האיסור והיינו שכתבו לחלק בין רוטב לציר ולפי דרך זה פשיטא דצריך מיעוט דע"י בישול משקין כמותן אבל כתבו עוד סברא אחרת דאכילה כתיב ורוטב אינו אלא שתי' דרק בתירוש ויצהר שתי' בכלל שעומדין לכך אך היכא שנבלע במאכל הרי הוא מידי דאכילה לפי"ז בבלוע בכלי הא לא הו' מידי דאכילה לשיטה זו לכאו' יקשה ממוש"ט ולתרץ זה ע"כ לומר כיון דעכ"פ המיחוי מצד עצמו הו' גוף האיסור ונעשה נותר לכן צריך מוש"ט [רק דאם הו' מוצצו בפה לא הו' חייב משום נותר דאכילה כתיב וזה לא הו' אלא כשתי'] ובכלי חרס צריך שבירה [והנה לי תמוה אתי' קמא של התוס' חולין הנ"ל שמחלקין בין משקין היוצאין ע"י איצצא דלא הו' כמותו מהא דאיתא לקמן דף צ"ח איצטריך למיכתב מנחה ואיצטריך למיכתב חטאת דאי אשמעינן מנחה דאיידי דרכיכא מבלעא אבל חטאת אימא לא ואי אשמעינן חטאת דקריר נכנס יותר בבשר וזה כסברת הפוכות הא מצי לומר ברווחא דבמנחה נאסרה בנגיעה דבמנחה מה שבולעת זה מזה הם משקין ממש שבולע זה מזה אבל בחטאת הא לא הו' אלא כיוצא והיינו ע"י אצצא כרש"י לעיל דאיירא במחתך שומן וסך ממנו בצלי והיינו ע"י איצצא הו"א דלא הו' כמוהו וצע"ג אלא דשוב ראיתי בשמ"ק גריס כגון שמהתך שומן וסך בי' וא"ש בהא מה שהק' בטה"ק מה דחקו לרש"י לפרש במחתך שומן לפי גי' שלפניו ולא פי' כפשוטו שנגע זה בזה חם בחם להנ"ל ניחא דנגיעה חם בחם אינה אלא כטעם היוצא ע"י איצצא ובהא משקין אין כמותן בהקדש ובפסולי קדשים וכהא"ג מוכרחין לומר בזבחים דף ל"ה חשוב לאכול קופה חוץ למקומו כשר ובטה"ק תמה באמת הא משקין כמותן בהקדש ותי' דע"כ הי' להם איזה פירכא דלא נילף פיגול מהקדש אמנם לי נראה דזה רק לענין איסור נותר שיהא אסור התבשיל שמבשלין בו אבל לענין חיוב על איסור נותר תליא באמת בשני תירוצים של תוס' הנ"ל כאשר אבאר דהנה תוס' בשמעתין דף צ"ו הקשו למה הצריך הכתוב שבירה בכלי חרס דל"ש לומר על הקרא דחייס דילמא פקעי או שאין עושין כבשונות וכ' דלא על הקרא קפריך דהקרא יש לומר דאדרבא קמ"ל רבותא דאף ע"י שבירה מיקרי ביעור דלא תימא דלא מהני שבירה דטעמו של בשר חטאת נשאר בחרסית ואין מתבער מן העולם כמו ע"י מוש"ט קמ"ל דמהני שבירה והנה לכאו' הא תינח אי אמרינן כשיטת רבינו דמוש"ט וכן שבירת כלי חרס עקב אכילה בעינן הא גופי' קמ"ל קרא דקושטא דמילתא אשמעינן קרא דמהני שבירה דגם עי"ז מתבער דהא כיון שנשבר א"י להוציא הבליעה ע"י בישול הו' כטומאה בלוע שאין מטמא וכמש"כ התה"ד סי' קפ"ג וחס"ו שם אבל אי אמרינן דצריך מוש"ט ושבירה אחר שנעשה נותר כדי שלא יאסר התבשיל וקשה באמת דגלי קרא דסגי בשבירה הא בשבירה לא מתבער מן העולם מה שנעשה כבר נותר:
לכן נראה דתליא בשני שיטות הנ"ל דאי אמרינן דמשקין אין כמותן כל זמן שלא נבלעה במאכל דאכילה כתיב ולא שתי' א"כ יש לומר דגם נותר לא הו' דכ' ביום השלישי יאכל וכיון דלא שייך בי' אכילה לא נעשה נותר לעבור עליו משום בל תותירו כל זמן שעומד בקדרה אלא דבשעה שמבשל בו ונבלע במאכל אסור שפיר המאכל דהאיסור נותר חל לענין כשיהא ראוי לאכילה שיאסור התבשיל אבל לא לעבור ע"ז בל תותירו כל זמן שעומד בחרסית כיון דאם הי' מוצצו בפיו אם הי' אפשר לא הו' מחייב משום אכילת נותר דמשקין אין כמותן ולכן שפיר מהני שבירה דכששברו לא בא מעולם לכלל שבירה ממילא הוא משביתו מן העולם וליכא מעיקרא חיוב על נותר אבל אי אמרי' דרק ע"י איצצא משקין אין כמותן אבל ע"י בישול משקין כמותן וכגוף האיסור א"כ אף בבלוע בחרסית הו' כגוף האיסור עובר עליו בבל תותירו א"כ לא מהני שבירה דהא עכ"פ עובר בבל תותירו קודם שמבערו ע"י שבירה הנה צריכין עכ"ח לומר כשיטת רבינו דמוש"ט היינו עקב אכילה קודם שנעשה נותר דשוב לא חל איסור נותר כיון דאינו ראוי לבשל בו הו' כטומאה בלועה דלא חל עליו איסור נותר ואין עובר בבל תותירו ג"כ לכן שפיר התורה התירה שבירה בכלי חרס [ומה שדייק בטעם המלך בה' חומ"צ דמדברי רבינו משמע לכאו' דשבירת כ"ח אינו עקב אכילה יבואר להלן]:
מעתה נתיישבה קו' הנ"ל לשיטת רש"י וראב"ד דפריך שאר קדשים מנין משום דבאמת אי לאו קרא לא הו' צריך מוש"ט דלא חל איסור נותר בעודו מובלע בכלי כיון דאם הי' מוצצו מן הכלי בפיו לא הו' אלא שתי' ולא אכילה ואין חייב משום אכילת נותר ממילא חייב משום בל תותירו ג"כ [כמו דלא נעשה פיגול בחשב על משקין היוצאין חוץ לזמנו כמש"כ לעיל] א"כ ס"ד דאין אוסר תערובתו ג"כ אף דמובלע בתבשיל ולכן פריך מנין דצריך מוש"ט ורק דכתיב קדק"ד וכתיב אותה למעט תרומה נשמע דגם בקדשים קלים צריך מוש"ט דקרא קמ"ל הא גופי' דחל איסור נותר לענין זה שאם יבשל בו ויבלע במאכל יאסר דכשנבלע במאכל משקין כמותן וניחא נמי גם קו' הראשונה דיש לומר דוקא בכלי נחושת דיוצא הבלוע ע"י בישול ואפשר ע"י בישול להוציא בלוע ממנו לא הו' כטומאה בלועה ועובר עליו בבל תותירו ממילא אוסר נמי התבשיל לכן צריך מוש"ט אבל בכ"ח דאינו יוצא מידי דופיו לעולם זה הו' כטומאה בלועה הדין נותן דלא חל על הבלוע איסור נותר לענין לעבור בבל תותירו ממילא אין אוסר תערובתו וא"כ שפיר יש לפרש הא דפריך שאר קדשים מנין דקאי נמי אשבירת כלי חרס ומשני דכתיב קודש קדשים וקדק"ל יליף מאותה וסמיך אהקישא לחטאת וכדפרכינן לעיל הא דכתיב קדק"ד היינו בבישול בלא בלוע ובקדק"ל אינו עובר אבישול בלא בלוע ויושב דברי רבינו הנ"ל הוא לו נדפסה בפ"ה מה' איסורי מזבח עיי"ש היטב:

או כלי שעירה לתוכו רותח. נשמע דעירוי הו' כמבשל וקשה הא רבינו פסק כמ"ד תתאה גבר א"כ עירוי לא הו' כבישול כמש"כ התוס' בשמעתין דידן וצ"ל דרבינו ס"ל דלא כתוס' אלא דע"י עירוי צריך שבירה משום דהו' בליעה בלא בישול:

הלכה יב

מריקה בחמין ושטיפה בצונן וכו' מגעילן במים חמין ע"ג האש ואח"כ מדיחן. הנה הכ"מ לא ביאר מנ"ל לרבינו הדחה ובפ"ת סי' קכ"ב העלה דכיון דהגעלה במקום מריקה בחמין צריך הדחה במקום שטיפה בצונן אמנם קשה לי א"כ הא דכתב רבינו גבי כלי גללים דאינו צריך מריקה ושטיפה אלא הדחה מוכח דהדחה לאו היינו שטיפה כשטיפת הכוס ולכן נראה שכוונת רבינו כדעת המנהג דמצריכין אחר הגעלה הדחה בצונן והא דאמרו בגמרא דממעטינן תרומה וכתבו התוס' הה"ד לשאר איסורין דאיתמעט ממריקה ושטיפה הא בחמין לחוד סגי וכן קשה הא בגמרא מוקי למעט שטיפותא יתירתא דאין צריך שטיפה אחר הגעלה וכמו שהקשו בתוס' נראה דאותן שנהגו כן יש להם גי' אחרת שהובא בפ"ת דלא נצרכה אלא למ"ד מריקה בחמין ושטיפה בצונן ויפורש הכי דאיתמעט תרומה דא"צ מוש"ט כמריקת הכוס אלא הדחה בעלמא סגי וזה נמי כונת רבינו דבעי הדחה היינו הדחה קלה ואין צריך שטיפה כשטיפת הכוס:
אמנם בפ"ת כתב לפרש האי גי' הכי דאין בעי מוש"ט דתרווייהו ל"ב אבל בעי שטיפה בצונן וכ"נ דממש"כ רבינו גבי כלי אבנים משמע דהדחה לאו היינו שטיפה כשטיפת הכוס:
והנה ראיתי להראב"ד סוף ה' תרומה שכתב בתרומה צריך הגעלה בחמין שטיפה בצונן וזהו כאותו המנהג אלא שתמוה דבגמרא איתא דסגי בתרומה בהגעלה לבד ואינו צריך שטיפה וליישב נאמר דראב"ד פסק כאביי דמשני לא נצרכא אלא לבישל במקצת כלי טעון מוש"ט בכל הכלי וכן כתירוצו של רבא דמשני במים ולא ביין הא אפי' ביין א"כ לאותם תירוצים שפיר יש לומר דאחר הגעלם צריך שטיפה בצונן וא"כ נתיישב אותו מנהג דפסקו כאביי ורבא וראי' לזה מע"ז דרבה מתרץ מאי הגעלה מוש"ט ואביי דחי דזה בצונן וכתבו התוס' בזבחים דף צ"ז דרבה ס"ד דמריקה רק בחמין והא דקאמר שטיפה לאו דוקא אמנם לפי דעת המנהג א"ש מאוד דאין צריך לומר לאו דוקא אלא האי שטיפה בצונן דנקט אין הכוונה כמריקת הכוס אלא בהדחה בעלמא כמו בכל הגעלה והנה הר"ן בע"ז הביא בשם הראב"ד דמפרש מוש"ט בצונן כמריקת הכוס ושטיפת הכוס של איסור שנשתמש בו בצונן ולפי"ז למ"ד בחמין היינו ג"כ כמו באיסורין צריך הגעלה בחמין ושטיפה בצונן כן בקדשים אבל לא להחמיר בקדשים יותר מבאיסורין ולכן שפיר כתב הראב"ד בה' תרומות דתרומה ג"כ בעי הגעלה בחמין ושטיפה בצונן:

מגעילן במים חמין ע"ג האש. ולקמן כתב רבינו שהגעלה עקב אכילה ודברי רבינו תמוהים ולא ראיתי מי שהרגיש בזה דהנה בגמרא דע"ז מבואר רבה מוקי לה מאי הגעלה מוש"ט בחמין והיינו כדין מוש"ט שאין ע"ג האש כיון דעודו היתר עקב אכילה למה צריך ע"ג האש ואי סובר כרב אשי דסובר דהיינו הגעלה ממש א"כ איירא המשנה לאחר שנעשה נותר כמו שאמר רב אשי לתרץ מה שהקשה וכי תימה כי קפליט איסורא קפליט ליתא לאיסורא בעיני' דמפרש דלאחר שנעשה נותר איירא לכן צריך הגעלה ע"ג האש א"כ רבינו דכ' ע"ג האש למה כתב דהיינו עקב אכילה ונמצא מזכי שטרא לבי תרי:
ובענין אי מותר להגעיל במים חמין שהוחמו ע"י דאמפף העלתי בזה בתשובותי לכבוד ידיד נפשי מחו' הרב המאור הגדול לממשלת התורה החריף ובקי בח"ת כקש"ת מו"ה אליעזר דוד נ"י דיין בק"ק ס"ד [אשר הי' בסוף ימיו הגאון אב"ד בק"ק סאטמאר ז"ל] ואשר כתב לן מעכתה"ק בדין אי מותר להגעיל כלי בתוך חמין במקוה שהוחמה בדאמפף ודן בזה תחלה לאיסור משום דכ"ר לא מיקרי אלא כשהי' תחילה על האש כדאיתא בסי' תנ"ג ויש להסתפק אם ההבל האש אשר ירתיח את מי המקוה חשוב כמו אש ויחשוב המים ע"י ככלי ראשון או לא ושוב צידד לומר דל"ב תחת אש ממש דגם תולדות האש סגי כמבואר מהא דקיימ"ל דמגעילן ע"י אבנים מלובנים כדאיתא בס"ו אף דל"ה אלא תולדות אש וכתב דאף דשם המים כבר נרתחים ע"י האש דז"א דהא ל"ה אלא עירה אע"כ דאבנים כחן חשוב כמו אש וא"כ ה"ה אפי' ע"י מים שבכ"ש כמש"כ הדרישה אף דדעת הב"ח דל"מ לכלים הצריכין הגעלה בכ"ר הנה הפ"ח חולק על הב"ח וגם כי מדברי הרמ"א מוכח דמהני אפי' בכלים הצריכין הגעלה בכ"ר ומסיק להלכה דלכלים שאין צריכין הגעלה בכ"ר פשיטא דמהני ובכלים הצריכין הגעלה בכ"ר עכ"פ אם ישימו אבנים מלובנים בתוך המים דהו' כמו כ"ר פשיטא לי' דמהני והנה מעכתה"ק ביקש ממני תשובה מיד ע"כ נקטא נפשי בקצרה הנה להלכה יפה דן ואני מסכים עמו לדינא להלכה למעשה אבל לא מטעמי' דידי' דהנה אם נניח כאשר דן מעכתה"ק והביא כן משאר מחברים דל"מ האי דאמפף יען שאין בא מכח שנתחמם על האש אז לא מהני אם יתנו לתוכן אבנים מלובנים דהא הרמ"א דמתיר להגעיל ע"י כלים מלובנים הנה הרי הוא הצריך לערות עליו מכ"ר והרי כאן מעיקרא הי' המים צוננין ורק נתחממו ע"י הדאמפף א"כ רק דומה לאם נותן אבנים מלובנים לתוך מים צוננין וא"כ לא נתחממו מכח אש רק מכח תולדות אש ומה שדחה זה דסוף כל סוף ל"ה אלא עירה וע"כ דנחשבים כמו אש ולכן אפי' בכ"ש מהני כמ"ש הדרישה דהרי תברה בצידה דלהב"ח לא מהני והביאו המג"א ס"ק י"ח אלא בכלים שהשתמשו ע"י עירוי ואף דלרמ"א מהני אף לכלים שנשתמשו בכ"ר הא הרמ"א הצריך באמת מכ"ר א"כ איך נלמוד מזה לעשות כקולו דרמ"א ולא לחוש לחומרא שלו דאם אנו באנו ללמוד מדבריו דמהני אפי' לכ"ר ע"כ דטעמא דל"ה כעירוי אלא ככ"ר א"כ אנו צריכין דוקא לערות עליו מים שנתחממו בכ"ר דאז דינו כמו כלי ראשון ועט"ז סי' תנ"ב סק"א שהביא דברי הב"ח שכתב דל"ה אלא כעירוי וחלק עליו מטעם דהו' ככ"ר אבל רק במערה עליו מכ"ר אבל אין להוכיח מזה שמותר אף במים צוננים או בכלי שני:
אולם מדברי הח"י סי' תנ"ב ס"ק י"ד מוכח דמהני אף במערה מכלי שני שכ' על דברי המג"א שם שכ' דצריך לערות מכלי ראשון שאין נזהרין בזה יען שמגעילן ע"י אבנים מלובנים א"כ הו' ככ"ר א"כ מוכח דסובר גם ע"י כלי שני חשוב במגעיל באבנים מלובנים כמו כ"ר אמנם במים צוננין לא נשמע דיהא דינו ככ"ר:
ועוד מטעם אחר יש לדון דאף אי סגי בתולדות האור ג"כ הנה כיון שהמים מכונסין במקוה הרי הו' כלי שני ממש דטעם דכ"ש אין מבשל כתבו תוס' שבת דף מ"א משום דדפנות צוננין מקררות את המים וגם הקנה שהולכין ממנו הדאמפף הדפנות צוננים אף דמתחממים ע"י הדאמפף מצ"ע קרין הם א"כ הו' כלי שני ממש וכן ראיתי בשו"ת שואל ומשיב מהדורא תליתאה שחש לה מהא"ט:
אולם באמת נראה להתיר דהנה הדאמפף הם אינם הבל האש אלא שהדאמפף מתהו' מחלקי המים והוא עצמו מים הנרתחים ע"י האש רק שמתחלקים לטיפות דקים מאוד א"כ אם הי' מהלכים הדאמפף לתוך הכלי עצמו שצריכה הגעלה הנה הוא כאלו מערה מכלי ראשון שעומדת על האור מעט מעט ומהא"ט התרתי להגעיל חבית של יין ע"י דאמפף כאשר יצאה הוראה זו ממני לפני עשר שנים בת"ת בשנת תרנ"ה ולפי"ז כאן שיש מים צוננים במקוה אשר מוליך לשם הדאמפף הו' רק כמערב מים שעמדו ונתחממו על האור ממש עם צוננים ואף דהדאמפף הו' רק מים מועטים אבל חומן חזק כ"כ עד שמעט מים של הדאמפף מרתיח המים צוננין שהם מרובים וא"כ לפי"ז אין לדון בזה מטעם שלא נתחממו על האש דבאמת זהו מים שנתחממו על האש ממש רק שנתערבו עם צוננים והו' כאלו עירבו מים צוננים מועטים לתוך מים חמים מרובים כמבואר בשבת דף מ"ב דידוע דהדאמפף הוא תתאה נגד המים הצוננין שעומדים עליו כי מתחמם מתחתונים של המים:
וא"כ אין לדון בזה אלא מטעם דהו' המים בתוך המקוה כאלו עירו מכלי ראשון לכלי שני שלא מהני אף אם יד סולדות בו הנה יש להוכיח דזה הו' ככלי ראשון דהנה בשבת דף מ' בהאי דאמר רבי טול בכלי שם פירש"י טול מן המים בכלי שני שיצטננו מעט ואח"כ תן הפך לתוך אותו כלי שם דהך אמבטי שהחמין נמשכין לתוכה מן המעיין חשוב לה ככלי ראשון שנרתחו דאף עפ"י שהעבירן מע"ג האור מבשל ואמבטי פירש"י שחפורה בקרקע א"כ הרי הקרקע משוי לה כלי שני מוכח דכל שהוא נמשך מן המעיין דרך זחילה הו' ככ"ר וכ"כ המג"א סי' שי"ח סקל"ג ולפי"ז אני אומר גם אם נמשך מן יורה שעומדת ע"ג האש וזוחל ממנו לתוך אמבטי חשוב ככ"ר וכן העלה בראש יוסף שבת שם וז"ל ואז דמיא לתשו' חה"ר הביאו הב"י סי' צ"ג דכלי ראשון שעומד ע"ג האש ונזחל הנזחל הו' ככ"ר ממש לא כעירוי הואיל ועומד על האש וכאן נמשך מהמעיין רותח לאמבטי הו' ככ"ר ולפי"ז גם כאן בנידון זה הו' ככ"ר ממש שעומד על האש וא"כ לפי"ז הי' לנו היתר פשוט להגעיל במים שמקוה שנרתחין ע"י דאמפף דהיינו באופן שגם בשעת ההגעלה לא פסק הדאמפף לילך אל המקוה דאז הו' כעומד על האש ואין הדפנות מקררות את המים כיון שהם מקושרים אל המים שביורה העומדת על האש:
ואמנם אין אנו צריכין לסמוך על זה לחוד רק מאחד שבארנו דהדאמפף היוצא הוא כמים שהוחמו ע"ג האש רק שנזחל להלאה ואין אנו לדון מצד שלא נתחמם ע"ג האור א"כ אף דנאמר דל"ה ככלי ראשון אלא ככלי שני שוב אם יתנו בו תמיד זה אחר זה איזה אבנים מלובנים דהיינו בשעת ההגעלה ישליכו האבנים לתוך המים א"כ הו' ככ"ר מצד האבנים והמים דין חמים יש להם עכ"פ כמו כ"ש א"כ לדעת הרמ"א וכמש"כ כן פסק הח"י דשפיר הו' ככ"ר ובזה יש לנו שפיר לסמוך להתיר ע"י הגעלה כזה. והנני בזה ידידו דוש"ת:

הלכה יג

בד"א שבישל בהן אחר זריקה וכו'. והנה יש להתבונן הא עכ"פ נעשה נותר דאחר שזרק הותר הכל ואחר שעבר זמנו נעשה נותר ואיך רשאי להשתמש בלי מוש"ט והנה אי אמרינן דמוש"ט גזה"כ משום דכשנעשה נותר כבר איפגם ומדינא דלא חל שם נותר ניחא דיש לומר דבנתבשל קודם זריקה ליכא גזה"כ ולא חל עליו איסור נותר וכן אי אמרינן דבליעת כלי ישראל טעכ"ע ל"ד ואף בקדשים ל"ד וכמש"כ בחוו"ד סי' צ"ג ניחא ג"כ דגזה"כ רק אחר זריקה אלא דיקשה דהכא בשעת בליעה כבר נאסר משום קדשים שקודם זריקה לא שייך לומר דהתירא בלע ועוד איך אפשר לבשל אחר חטאת שלמים באותו יום דאכתי לא איפגם אלא דיש לומר לפי מה שכתבתי לבאר דבמקדש דמב"מ אוקמוה אדאו' א"כ מוש"ט גזה"כ כמוש"כ עבודת הגרשוני אמנם גם לפי מה שביארנו דלמאן דס"ל דבת יומא א"א דלא פגמא פורתא דע"כ לומר דחשיב התירא בלע משום דלאחר זריקה הא פקע האיסור שהי' קודם זריקה ואיסור חטאת לזרים נמי לא חל עד אחר זריקה א"כ לא מצי לחול איסור חטאת לזרים אבלוע שכבר נפגם במקצת אך יש לפרש שכונת רבינו שאין צריך מוש"ט עקב אכילה אבל ודאי צריך הגעלה משום איסור נותר לאחר זמן איסורו:
ובזה יש לתמוה אמש"כ בחס"ו סי' קי"ד דסכין של שחיטה מחטאת ושלמים צריכה מוש"ט וכן בסכין של שחיטה שלא יהא בליעת שלא למנויו גבי פסח ותמוה הא לפני זריקה אינו צריך מריקה ושטיפה:
עוד יש להתבונן הא הו' רק חום בית השחיטה דלא הו' כבישול ובמוש"ט הא כתיב אשר תבושל בו וא"ל הא עכ"פ יש בו בלוע וצריך מוש"ט משום בלוע בלא בישול כמו ע"י עירוי דצריך מריקה ושטיפה אכתי לדעת ר"ת דסובר עירוי מבשל אבל בית השחיטה דלא הו' בישול אין צריך מוש"ט אחר זה ראיתי בשו"ת כס"ו שכתב בפשיטות דסכין של שחיטה אין צריך מוש"ט דלא הו' בישול אלא ע"י חום אש ופלא שלא הביא דברי אביו זצ"ל בשו"ת חס"ו והנה אין לומר דמפרש דברי רבינו דהגעלה בעי ורק מריקה ושטיפה איתמעט לפני זריקה כנ"ל דזה דוחק דנראה להדיא מדבריו דצריך מוש"ט כדין קדשים בחמין שלא ע"ג האש דהגעלה היינו בחמין שע"ג האש:
יציבא מילתא דסכין של שחיטה אין צריך מוש"ט לפי"ז מיושב הא דהוקשה בכס"ו אמאי לא נקט במשנה סכין של שחיטה צריך מוש"ט דקודם זריקה אין צריך מוש"ט:
ולחומר הנושא נראה ליישב דברי החס"ו ז"ל דאיכא איסור בלוע מחטאת דאסור לזרים אף דאיסור חטאת לזרים ג"כ לא חל רק אחר זריקה הא עכ"פ ל"ש לומר התירא בלע דלפני זריקה נמי הא אסור משום קדשים שלפני זריקה לכן בעי מוש"ט והא דלא קתני במשנה סכין של שחיטה יש לומר דמשנה לא איירא רק מאיסור בלועת נותר וזה ל"ש בסכין של שחיטה כנ"ל:

כלו טעון מריקה ושטיפה. הנה בגמ' איתא דממעט תרומה דלא בעינן בכל הכלי וכן פסק רבינו סוף ה' תרומה והנה לדעת רבינו ניחא משום דסובר דל"צ הגעלה כלל אבל קשה לי לדעת הפוסקים דצריך הגעלה אפ"ה סברו דסגי במקצת או משום דלא פולטו בכולו או משום דכבולעו כך פולטו [עיי' פלתי סי' צ"ב]:
וקשה לי דהנה בזבחים דף צ"ז אם בישל קדק"ל עם קדק"ד א"צ מוש"ט לקדק"ד משום דבטיל כשאין בנו"ט משמע הא אם כבר בישל קדשים אף שאין הבלוע בכדי נו"ט צריך מוש"ט כגון בליעה דבר מועט במקצת כלי שאין תשמישו בכדי נו"ט כהך דסי' צ"ט שיטת הרשב"א שאין בכדי לבוא לנ"ט צריך מוש"ט א"כ מ"פ גמ' דממעט תרומה מאותה כגון באם בישל בנו"ט לא יבשל בה חולין היכא דאיכא נו"ט וקרא ממעט בליכא בכדי נ"ט אך הדבר נכון די"ל דזהו דמשני הגמ' לא נצרכה אלא לאם בישל במקצת כלי הכונה דבישל דבר במקצת כלי עד כשמבשל בכל הכלי לא יהא בכדי נ"ט כהא"ג בתרומה מיעטה תורה וכדין של רשב"א אבל לעולם דמפעפע בכולו אלא דאף דמפעפע אפ"ה כיון דאיכא ס' נגד כל האיסור א"צ מוש"ט בכולו ומנ"ל לפוסקים דאין מפעפע:

הלכה יד

צלה הבשר באויר תנור של חרס יש בדבר ספק אם ישבר וכו'. והוא איבעיא דלא איפשטא ספק אם ישבר או לא והקשה הכ"מ למה לא כתב רבינו ישבר כיון דהו' ספק לחומרא ונראה משום דיש להבין הספק בגמ' אי בישול בלא בלוע צריך שבירה וצריך להבין מהיכי תיתי ונראה דבס' בן אורי בשבת ר"פ ר"ע הקשה דנילף גז"ש מטומאת כ"ח דכתיב בו דמטמא מאוירו וכאן כתיב ג"כ בו ובלוע מאוירו ג"כ צריך שבירה דאין גז"ש למחצה ונראה ליישב דבהא דאין גז"ש למחצה יש להסתפק אי אמרינן אין גז"ש למחצה דלכולי' מילתא ילפינן או גם להיפך לילף חדא מאידך ג"כ אין גז"ש למחצה לפי"ז י"ל דזהו דמסופק בכאן אי נילף בגז"ש להיפוך בלוע בכלי מטומאת זב בכ"ח ולפי"ז ניחא דרבינו כ' דהו' ספק דאי הו' כתב דצריך שבירה א"כ הי' יוצא נפ"מ לענינים אחרים אשר יצמח מהן קולא ע"י דילפינן גז"ש גם לאידך גיסא חדא מאידך לכן כ' דהו' ספק דדינא אי ילפינן להיפוך חדא מאידך ג"כ מגז"ש ובעלמא ג"כ נשאר בספק ולקולא ל"א כה"ג אין גז"ש למחצה לילוף להיפך חדא מאידך מטעם אין גז"ש למחצה:
ועוד י"ל דתליא זה בהא דאיתא בפסחים דף ע"ה גרף התנור וצלה בו הפסח אי מקרי צלי מחמת דבר אחר מחמת התנור או מיקרי צלי אש דאין התנור עושה פעולה רק לשמור חום האש ע"ש בתוס' א"כ ה"נ אי אמרינן דנצלה רק מכח האש א"כ אין התנור צריך שבירה דלא מכח התנור נצלה הבשר אבל אי הו' צלי מחמת דבר אחר דגם גורם התנור מסייע לצלות ה"נ הו' נצלה גם מכח התנור צריך שפיר התנור שבירה ולכן כ' דהו' ספק משום דתליא בהאי ספיקא דפסחים:
ובהא ניחא מה שהקשה הפלתי מתענית שהי' להם תנורים כ"ח לצליית ק"פ איך ישברו כל התנורים הרבים האלו ולפמש"כ ניחא דתנור שגרף בו ממנו האש אסור לצלות בתוכו א"כ ע"כ רק צלאו בתנור עם האש א"כ נצלה ע"י האש לא מכח התנור ואז לא נאסר התנור וא"צ שבירה דלא נאסר התנור מעולם:
אמנם לפי"ז קשה לי טובא מ"פ הגמ' ליעבד תנור של חרס ומשני בשירי מנחה הא לפימש"כ איירא דרב"ח דוקא בתלאו באויר תנור דאיכא למימר דרק חום האש צלהו אבל באפיית מנחה אף דליכא שמן וליכא בלוע כיון דעכ"פ נוגע בחרסי התנור פשיטא דנאפה מכח חום התנור וצריך שבירה ומה ענינו לבלוע בלא בישול דאין גורם התנור מסייע לבשל רק דשומר החום ובמנחות הוא להיפך הו' בישול ואפי' מכח חרסי התנור לכן בפסחים דנגע בחרסו של תנור יקלוף דהו' צלי מחמת דבר אחר וצ"ע:
אולם עוד יש להקשות דבת"כ הובא ברש"י בשבת שם איתא וז"ל מהו תבושל בו מאוירו אף הכא נמי מאוירו דהיינו מתוכו וא"כ לפי מה דמבואר בשמעתין דאם נוגע בחרסי התנור מיקרי בישול בלא בלוע מדמשני בשירי מנחה א"כ א"צ שבירה א"כ איך דייק בת"כ לענין נגיעת טומאה באויר כ"ח הא אדרבא לענין בישול א"צ שבירה דליכא בלוע בשלמא אי רק בתלאו האיבעיא אבל אי בישל בתוכו ונגע בחרסי התנור אף שלא בלע כגון בכחוש פשיטא לי' דצריך שבירה א"כ חזינן דכל שנגע מתוכו גורם שבירה מינה נשמע שפיר לטומאה שנגע מתוכו ג"כ צריך שבירה אבל אי צריך בלוע ג"כ ואי נגע בלא בלוע א"צ שבירה והוא ספק אי צריך שבירה איך פשט מיני' לטומאה:
והנה צריכין לפרש האיבעיא משום ריחא דעכ"פ קיבל התנור הריח לכן צריך שבירה א"כ איך יכול לכתוב סתמא דצריך שבירה דא"כ יהא נשמע דריחא מילתא בקדשים ואנן קיי"ל בהא דאין צולין שם פסחים דריחא לאו מילתא לכך כתב רבינו רק דהו' ספק:

וכן השפוד והאסכלא מגעיל. כעת ראיתי בס' מרכבת המשנה שכ' וז"ל כפי המבואר מלשונו בפי' המשנה דסובר כפי מסקנת רב אשי בע"ז דליכא הגעלה בכלים שנתבשל בהם קדשים אלא מריקה ושטיפה למה שהוא בעין אבל הבלוע אינו נעשה נותר כיון דבעידנא דקפליט ליתא לאיסורא בעיני' ולפ"ז הא דקאמר רבה בר אבוה בכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו היינו אבלוע שבכל יום פולט הבלוע ואין הפליטה אוסרת הואיל דליתא בעיני' אבל מה שהוא בעין נדבק בכלי בודאי נאסר ואסור לבשל בו למחר עד שימרקנו וישטפנו ומודה ר"ט דצריך מוש"ט בכל יום מימי הרגל והא דקאמר בישל בו מתחלת הרגל יבשל בו כל הרגל ה"ק דמותר לבשל בו כל הרגל בלא הגעלה דכל יום נעשה גיעול לחברו וה"ה נמי בכל ימות השנה דאין הבלוע נעשה נותר אלא דבשאר ימות השנה צריך מוש"ט כמה פעמים ביום בין תבשיל לתבשיל משא"כ ברגל משום שמחת הרגל מיהו הא ודאי דבסוף היום בעינן מוש"ט דמה שהוא בעין נעשה נותר ועבר על בל תותירו וגם אסור לבשל בו וחכמים ס"ל דאף ברגל צריך מוש"ט בין תבשיל לתבשיל ובזה נסתר הוכחת התוס' והא דקאמר אביי מאי אין טעונין דקאמר קדשי קדשים אבל קדק"ל טעונים ה"ק דאם למשל בישל בו בשר חטאת מותר לבשל בו פעמים ושלש בשר חטאת בלא מוש"ט כל זמן שהכהנים אוכלים בשר החטאת ואם בישל בו קדק"ל בלא מוש"ט ואין בקדק"ד בנו"ט הלכך אפי' גמרו הכהנים לאכול בשר חטאת עדיין א"צ למרוק ולשטוף הכלי ומותר לבשל בו שלמים אחרים עד שיכלו הכהנים לאכול בשר השלמים ומתורץ קו' הלח"מ וכן מה שהקשה הלח"מ דבגמ' משמע דבעי דרמב"ח אף בצלאו באויר כלי מתכות לענין מוש"ט ורבינו לא כתבו אלא לענין שבירת כ"ח בחטאת גרידא אומר אני דאדרבא מוכח דרמב"ח רק לענין כ"ח בעי דהא בגמ' דף צ"ז פשט רמב"ח דבישל במקצת כלי א"ט מוש"ט אע"ג דקמבעיא לי' לרמב"ח בישול בלא בלוע ובודאי לא גרע בישל במקצת כלי מאויר כלי דקמבעיא לי' אלא ודאי דאע"ג דפסיקא לי' לרמב"ח לענין מוש"ט דלא מהני בישול בלא בלוע דמוש"ט הוא מילתא בטעמא דמה שהוא בעין על הכלי נעשה נותר מ"מ מספקא לי' בשבירת כ"ח דחטאת שהוא גזה"כ דהרי הבלוע אינו נעשה נותר כנ"ל ומש"ה בשאר קדשים אף בכ"ח סגי במוש"ט והואיל והוא גזה"כ שפיר מספקא לי' בבישול בלא בלוע:
ומה שהקשה הכ"מ דלמה כ' רבינו דבישול בלא בלוע הוא ספק דהל"ל דצריך שבירה כדין ספק דאורייתא לחומרא לא דק דשפיר הוצרך רבינו לבאר שהוא ספק דחומרא דאתי לידי קולא הוא שהרי אם יצא חוץ לעזרה ונטמא ניקבו בכדי שורש קטן ומכניסו ושוברו במקום קדוש ובישול בלא בלוע דהו' בעיא דלא איפשטא אסור להכניס כיון דעדיין שם כלי קצת ונטמא עכ"ל:

חוץ מחטאת ששובר בה כלי חרס. והקשה בבה"ז לשיטת רבינו מנ"ל דאינו יוצא מידי דופיו לעולם כיון שרק בחטאת גזה"כ ולא בעלמא וגם מנ"ל לרבינו לחלק כן בין חטאת לשאר קדשים ואין לומר דדייק ממשנה דקתני אחד קדק"ד ואחד קדק"ל ולא קתני שבירה משמע דאינו אלא בחטאת כבר דחי בחי' רע"א דממשנה אינו ראי' דהא ר"ש פליג רק בקדק"ד לא בקדק"ל ובשבירת כ"ח הא ר"ש מודה כיון דאינו יוצא מידי דופיו ובפלתי ושעה"מ תי' דבע"ז מסיק הש"ס דהתירא בלע שאני ה"נ התירא ורק בחטאת גזה"כ אבל בשאר איסורין דאיסורא בלע משמע דא"י מידי דופיו ובשעה"מ דחי דהא בשפוד של חמץ פסק רבינו דבהגעלה ע"כ דס"ל משום דהתירא בלע ואפ"ה פסק דקדירות בפסח ישברו והנה באמת כן הוא בירושלמי בפ"ג דפסחים דבחמץ מהני הגעלה אף דבפי"א מתרומות ס"ל לירושלמי דאם בלע איסורא ל"מ א"כ נדחה תי' זה אמנם בצ"ק ושעה"מ תי' דמשהו נשאר ובשאר קדשים שרי רק החמירה התורה בחטאת במשהו והה"ד בכ"ח הבלוע מחמץ דא"י מידי דופיו ובטעם המלך הקשה הבאתיו לעיל א"כ מאי פריך מבב"ח תנור שטח באלי' דמהני הסקה שאני בב"ח דאינו אסור במשהו ע"כ אני אומר כשני התי' יחד דהכא שאני דהתירא בלע ע"כ כיון דלא נשאר אלא משהו אין צריך שבירה רק בחטאת משא"כ בכל איסורין דהתירא בלע ע"כ אסור אפי' בלא נשאר אלא משהו דהנה בתוס' הוקשו אהא דאיבעיא אי בישול במקצת כלי צריך מוש"ט בכל הכלי מאי קמבעיא לי' הא חם מקצתו חם כולו ומפעפע בכולו ונראה ליישב דהנה לקמן דממעט מאותה תרומה דמוקי אביי בבישול במקצת כלי דצריך מריקה ושטיפה בכל הכלי לאפוקי תרומה ומשמע דהה"ד שאר איסורין ואמאי הא מפעפע בכולו אמנם כבר עמד ע"ז בתורת הבית והעלה דרק בתרומה הקילו משא"כ בשאר איסורין בודאי צריך הגעלה בכולו והרא"ה בבדק הבית משני דבהגעלה סגי במקצת דכבלעו כך פלטו אבל בכלי חרס לא סגי בליבון במקצת דאין מפליט אלא שורפו במקומו אבל לא שבכל הכלי ע"כ צריך ליבון בכולו או שבירה הנה לפי דרכו מבואר החילוק בכתוב מה שיש בין כלי נחושת ובין כלי חרס דבכלי נחושת דע"י מוש"ט מפליט כמו שבלע ובכלי חרס ע"י ליבון אין אלא שריפת במקומו סגי לי' במקצת ע"כ צריך שבירה [דליבון בכולו איכא חששא דפקעי וחייס עלה או דבאמת דמהני ליבון בכולו אלא תורה אמרה גם שבירה מהני] וא"כ מיושב קו' ס"ד דל"ב מוש"ט בכולו דכבולעו כך פולטו [אח"ז ראיתי בפמ"א ח"א סי' פ"ג שתי' כן]:
ואמנם נראה ליישב עוד קו' התוס' דהנה רש"י בע"ז כתב למאי דמשני רבא דשפוד מגעילן היינו מוש"ט ולעולם ליבון בעי כ' רש"י דמוש"ט גזה"כ כמו כיבוס דם במקום קדוש גזה"כ כן שבירת כ"ח במקום קדוש גזה"כ ומוש"ט במקום קדוש גזה"כ ופלא איך נשמע מזה דהו' במקום קדוש דנאמר שבירת כלי חרס גזה"כ כיון דבאמת אינו יוצא מידי דופיו א"כ מדינא צריך שבירה בשלמא אי נאמר כשיטת הטור בסי' קכ"ב דחולק אהרא"ה ורשב"א וס"ל דגם ליבון מהני בכלי חרס במקצת ניחא דהו' גזה"כ דהא בליבון במקצת לא שייך שמא פקעי ואפ"ה שבירה במקום קדוש שפיר הו' גזה"כ כהא"ג בבישול במקצת כלי אבל לשאר שיטות קשה ונראה דא"ש דהנה שיטות הרשב"א דכלי שדרכו להשתמש בשפע אם אירע שנשתמשו בו במקצת שרי לבשל בו דא"י לבוא לידי נתינת טעם לעולם [ומר"ן בע"ז גבי קנקנים משמע שיש עוד טעם דאין נהנה מבלוע] ומעתה לפי"ז בבישול במקצת הא כלי מקדש מסתמא דרכו להשתמש בשפע א"כ לא צריך כלל מוש"ט ובכ"ח ל"ה צריך כלל שבירה אלא דגזה"כ בכ"ח שבירה או ליבון בכולו ובכלי נחושת מריקה ושטיפה בכולו ושפיר פירש"י דהכל גזה"כ הוא ומיושב שפיר קו' התוס' הנ"ל דהא חם מקצתו חם כולו דהכא שאני דאין דרכו להשתמש אלא בשפע סגי עכ"פ במקצתו אמנם רבינו ס"ל כיון דהו' גזה"כ רק בחטאת החמירה התורה אפי' דרכו להשתמש בשפע אבל בשאר קדשים לא החמירה התורה א"כ שפיר מיושב קו' הבה"ז הנ"ל דמנ"ל לרבינו דכ"ח אינו יוצא מידי דופיו לעולם דשפיר נשמע מדהחמירה תורה בחטאת דאי הו' מהני הגעלה בכ"ח לא הו' שייך להחמיר בחטאת דדי להחמיר במוש"ט כמו בכלי נחושת מעתה אומר יותר דאפי' בהשתמש בכולו הו' ג"כ רק גזה"כ דהא כ"כ הצ"ק דע"י הגעלה יוצא הבלוע אלא שנשאר מיעוט בלוע א"כ בכלי שדרכו להשתמש בשפע א"כ אחר הגעלה לכאו' הו' רשאי להשתמש בשפע ולמה קייל"ן דכלי חרס צריך שבירה דוקא ואין חילוק בין דרכו להשתמש בשפע אך א"ש דהנה הטור סי' צ"ט הקשה על הרשב"א דכמו דגזרינן אינו בן יומו אטו בן יומו כן נגזור כלי שדרכו להשתמש בשפע אטו אין דרכו ובית יוסף דחה דאטו בן יומו שכיח אבל אין שכיח כשישתמש בכלי שדרכו להשתמש בשפע שישתמש בו נמי מעט [ולי נראה בפשוט יותר אטו בן יומא גזרינן כיון שנקרא עליו שם איסורא משא"כ בדרכו להשתמש בשפע לא נקרא שם איסור על הכלי] והתינח בכלי שלא הי' בלוע מעולם רק מעט אבל בכלי שהי' בלוע הרבה רק ע"י הגעלה יצא ולא נשאר אלא מעט שפיר גזרינן אטו שישתמש בו מעט דכמו דגזרינן כלי אב"י אטו בת יומא וכתבו הראשונים משום דמתחילה הי' עליו שם איסור על הכלי ה"נ כיון דהי' שם איסור על הכלי שפיר גזרינן אטו שיבוא להשתמש דבר מיעוט שיהא בו נתינת טעם אך התינח בכלי שהי' בו שם איסור תחילה אבל כאן דהתירא בלע לא הי' עליו שם איסור מעולם באמת לא גזרינן שיבוא להשתמש בו דבר מיעוט וא"כ לפי"ז עכ"ח הא דהצריכה התורה שבירה ולא סגי בהגעלה אף שדרכו להשתמש רק בשפע הוא ג"כ גזה"כ דמה"ת לא שייך גזירה אטו ישתמש בו דבר מיעוט כיון שאין דרכו בכך כמוש"כ הב"י וכיון דהכל רק גזה"כ א"כ לא שייך להחמיר רק בחטאת להצריכה שבירה אבל לא בשאר קדשים ואפ"ה נשמע דאינו יוצא מידי דופיו דאי הו' יוצא הכל ע"י הגעלה לא הו' צריכה שבירה והו' סגי במוש"ט כמו בכלי נחושת אע"כ דנשאר מעט והחמירה התורה בכלי נחושת בשבירה מעתה גם בשאר איסורין צריך שבירה אף דאחר הגעלה לא נשאר אלא מעט והו' כמו כלי שדרכו להשתמש בשפע דשאני כלי שמעיקרא לא השתמשו בו אלא מעט דלא גזרינן אטו שישתמש בו מעט דדוקא אטו בן יומו גזרינן משום דהי' נקרא עליו שם איסור אבל בנשתמש בו מעט לא נקרא שם איסור מעולם על הכלי אבל אם נשתמש בו הרבה רק ע"י הגעלה נשאר מעט א"כ הי' שם איסור על הכלי שפיר גזרינן אטו שיבוא להשתמש בו מעט לכן לא סגי בהגעלה וצריך שבירה ולפי"ז ניחא דהה"ד בכלי הבלוע מחמץ דאף דבשפוד אמרינן דסגי בהגעלה דהתירא בלע הא ע"י הגעלה לא נשאר אלא מעט ולא חל עליו שם איסור חמץ דבלוע בכלי כדאמרינן בע"ז לענין דאין איסור נותר חל על הבלוע כיון דאינו בעין אבל בכלי חרס שפיר שם איסור על הכלי דהא רש"י בע"ז פי' דהטעם דל"ה בעיני' דלא הוכר האיסור מעולם והתינח בשפוד אבל בכלי חרס הא אמרינן בפסחים דף כ"ט דמדייתי שפולט הבלוע לצד חוץ א"כ הו' הוכר האיסור ושפיר צריך שבירה אף דעתה אנן קיימינן לפי פי' הראשונים בע"ז דפירשו הא דר"א דקאמר דליתא לאיסורא בעיני' היינו דקיימינן כתי' הראשון דהתירא בלע אבל עכ"פ אמת הוא גם פירש"י דבשפוד לא הוכר האיסור א"כ בכ"ח דהוכר האיסור דמדייתי שפיר נקרא שם איסור על הכלי לפי"ז יש ליישב הקו' מכלי אבנים וכלי גללים דבכלים אלו לא מדייתי ולא הו' הוכר האיסורא רק בכלי חרס דרכן דמדייתי:

כל זמן אכילה מבשל ושונה ומשלש וכו'. בכ"מ כ' דמשמע לרבינו הכי מלישנא דחכמים שאמרו זמן אכילה וקשה לי הא חכמים לא איירא מכ"ח ומנ"ל שגם בכ"ח שונה ומבשל ולכן נראה לי שרבינו הוציא כן מתו"כ שמפורש כן גם בכ"ח עיי"ש פ' צו ואם בכלי נחושת בשלה מלמד שמבשל ושונה ומשלש ובאחרונה מורקו ושוטפו אין לי אלא כלי נחושת מניין לכלי חרש שמבשל ושונה ומשלש ובאחרונה שוברה ת"ל ישבר.

וממרק ושוטף עד זמן אכילתו. הנה בתוס' חולין קי"ב הוכיחו דנתבשלו מותר בנ"ט בר נ"ט מהך דמותר לבשל שלמים בכלי שבישל בה אתמול שלמים ודחי דשאני קדשים דאוקמוה אדאורייתא ומב"מ בטיל והקשה במר"מ א"כ אמאי הצריכה התורה מריקה ושטיפה בכלי נחושת דהא לא משכחת כלל נותר בכלי מקדש דמב"מ בטיל ואיכא תמיד רובא ובחס"ו כתב דמר"ם הבין דמוש"ט ושבירה בכ"ח הוא משום איסור נותר אבל באמת אינו דמוש"ט ושבירה בכ"ח הוא כדי שלא יעשה הבלוע בכלי נותר ולי נראה דזה לא הועיל כלום דהא באמת הקשה בחס"ו בסי' קי"ד הא הבלוע הו' כטומאה בלוע ואיך נעשה נותר הבלוע ופשוט ל"ק דלא הו' כטומאה בלוע דהא אם יבשל יוציא ממנו הבלוע ואפי' בכ"ח הא עכ"פ יוצא הרבה אבל אי נימא דהבלוע בטיל ואוקמוה אדאורייתא א"כ ל"ש לומר דחל יען דאי יבשל יוצא הבלוע דאי יבשל ג"כ הא בטיל ברובא ואע"כ לומר דאכתי אם יבשל א"מ דלא בטיל שפיר יחול עלה איסור נותר לכן גם על הבלוע חל דהא לא הו' כטומאה בלוע דהא אי יבשל בו בא"מ יחול עלי' איסור נותר א"כ שוב קו' המר"ם ג"כ ל"ק בפשטות דצריך מוש"ט משום דאי יבשל בא"מ יתן טעם ויאסר משום נותר ובפרט דהאיכא רוטב רכה דהו' א"מ רק תוס' ע"כ איירא דליכא רק רוטב עבה, ועיי' פליתי צ"ח ודו"ק:
ועוד תמהו על דברי התוס' דאין להוכיח משם דנתבשלו מותר נ"ט בר נ"ט דשאני כלי מקדש דאוקמה אדאו' ומב"מ בטיל הא רב ושמואל דסברו מב"מ ל"ב מדאו' וא"כ ל"ש לדידהו לומר אוקמה אדאו' וא"כ קשיא בין לרב דאוסר נ"ט בר נ"ט בין לשמואל דעכ"פ אוסר בנתבשלו הא מכלי מקדש מוכח דמותר:
ונראה ליישב ולבאר הסוגי' דשם דגים שעלו בקערה רב אמר אסור לאכלו בכותח שמואל אמר מותר לאכלו בכותח רב אמר אסור לאכול נ"ט הוא ושמואל אמר מותר נ"ט בר נ"ט הוא והא דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דהאי בצעא דעביד לי שייפא וכו' אמר רב יהיב טעמא כולי האי ולא הוא משום דנפיש מררי' טפי ומייתא דר"ש עמד קמי' שמואל ואכיל דגים שעלו בקערה בכותח ונתן לו ולא אכל אמר לרבך יהיב ואכיל וכו' הדר מר משמעתי' והשיב חס לי' לזרעא דאבא בר אבא דיהיב לי מידי דלא סבירא לי' ופירש"י דלא הי' דברים מעולם וכבר תמהו שזה חידוש דאטו שמואל משקר ועוד א"כ קשה באמת על שמואל איך יהיב לרב כיון דלא ידע דהדר בי' והנה תוס' פי' דבודאי רב אמר כן בפירוש אלא דמהאי כללא לא נשמע ותמהו א"כ למאי נפ"מ אמרו ולא הוא כיון דבאמת אמרה רב בפירוש דאסור והנה בפלתי הקשה איך פליגי במציאות אי הו' נו"ט וכ' דפליגי אי טעם קלוש אסור וקשה הא בגמ' איתא רב אמר אסור נו"ט הוא משמע דסובר דנו"ט ממש הוא וקשיא א"כ פליגי במציאות. ובתוס' דייקו מדנקט עלו משמע אבל בישול אסור וקשה מר"ט דאמר דכל יום נעשה גיעול לחבירו ע"כ משום דהו' נ"ט בר נ"ט ולא חלה עליו איסור נותר ושוב הוקשו משפוד הא שם ל"ש נ"ט בר נ"ט דחד נ"ט הוא:
והנה בראש יוסף הקשה מאי מייתא ראי' מר"ט דנתבשלו שרי אדרבא דוק מינה איפכא מדרבנן דפליגי עלי' וסברו דצריך הגעלה ע"כ דסברי נ"ט בר נ"ט אסור בנתבשלו וכמו שהקשו תוס' בזבחים דמדרבנן נשמע נ"ט בר נ"ט אסור ונראה לתרץ דהנה לכאורה י"ל איפכא מדברי תוס' דרב כר"ט ושמואל אתיא כרבנן ואקדים הטור סי' צ"ג הביא דברי הרשב"א בתה"ב אם בישל בשר או חלב ואח"כ בישל ירקות הוי הגעלה דבהתירא בלע הו' כהגעלה משא"כ ע"י בישול איסור לא הוי בישול ירקות כמו הגעלה והביא ראי' מהא דאמרינן בסוף מס' ע"ז השפוד והאסכלא מגעילין ברותחין ומשני הגמ' ש"ה דנעשה גיעול לחבירו ובישל בה שלמים דהאידנא אי חטאת ואח"כ שלמים הו' הגעלה בעודו היתר ומינה יליף הרשב"א דלמה יהי' זה מה דמבשל האידנא להגעלה הא אינו אלא בישול דעלמא אע"כ הואיל והתירא בעל אף כי מבשל אח"כ הוקלש כבר טעמא אבל אם איסורא בלע אף דהוקלש טעמי' מ"מ טעם איסור יש בו לא מהני מה דמגעיל לי' שפיר וכ' הב"י דהתוס' והרא"ש הקשו דאיך כל יום נעשה גיעול הא ממעט באכילתו והוי נ"ט בר נ"ט ותי' דמב"מ ברוב בטיל ובכלי מקדש אוקמוה אדאוריי' ולפי"ז אין הוכחת הרשב"א כלום דשם משום דאוקמוה אדאורייתא והש"ך בנקה"כ השיב על הב"י וכ' שאין דברי תוס' והרא"ש סתירה לדברי הרשב"א דהם לא באו לתרץ דהאיך מותר לבשל בפעם השני שלמים דהא ממעט באכילתו וע"ז כתבו דאוקמוה אדאורייתא ובטל ברוב כיון דבפעם שני עדיין אין כאן איסור ועדיין לא נעשה נותר דבודאי כשנאסר כבר הכלי ל"ש לומר אוקמוה אדאורייתא וברובא בטיל וא"כ אי הגעלה לא מהני תקשה איך מבשל בפעם הג' קדשים כיון דכבר נעשה הבליעה נותר אע"כ כרשב"א דבישול הו' כהגעלה אמנם הפלתי כתב להביא ראי' לשיטת הב"י דהנה תוס' זבחים דף צ"ו הקשו אתירוצים שכ' דמה"ת בטל ואוקמוה אדאורייתא כתבו ותימא אי נתבשל נמי שרי אמאי אמרו רבנן דמזמן אכילה ראשונה צריך מוש"ט וגבי שלמים דאתמול ושלמים דהאידנא הו' היתר דאין סברא לומר דגזה"כ דאפי' בחולין שרי והיינו דבקדשים סברי כרשב"א דהו' כהגעלה לכן הקשו דהואיל והתירא בלע הו' כהגעלה א"כ מ"ט פליגי רבנן עלי' דר"ט שבודאי הי' עושין כן שיהא גיעול אחד לחבירו ומבשלים יום יום בכלי אחד ולמה צריך מוש"ט וליישב קו' תוס' ע"כ לומר דבאמת דלא כרשב"א אלא כהב"י דהטעם דר"ט משום דבכלי מקדש אוקמוה אדאורייתא ות"ק לא ס"ל דאוקמוה אדאורייתא לכן ס"ל דלא נעשה גיעול לחבירו וסברו דבאמת ל"ה כהגעלה רק ר"ט ס"ל דקדשים הטעם דאוקמוה אדאורייתא ורבנן לית לי' דאוקמוה אדאורייתא:
אמנם קשה לי א"כ הא דכ' תוס' להוכיח מר"ט דס"ל נ"ט בר נ"ט שרי יקשה אדרבא כיון דסובר דנעשה גיעול לחבירו והו' כהגעלה א"כ הו' זה טעם ראשון ול"ה כלל נ"ט בר נ"ט וצ"ע:
על כן אני אומר הסברא כך דבודאי אי אמרינן דבישול הו' כהגעלה א"כ דגים שנתבשלו בקערה של בשר הו' כאלו פלט כל הבלועה להדגים א"כ מהדין לאסור בכותח דל"ש דהו' נ"ט בר נ"ט דהא נ"ט ממש הו' שנפלט הכל להדגים לכן באמת הדגים אסורים דנ"ט הוא דהו' נ"ט ממש וא"כ אתיא דרב כר"ט דנעשה גיעול לחבירו דהבישול הו' כהגעלה דהתירא בלע כשיטת הרשב"א והא דשלמים שבישלו היום מותר אף דנבלע בו שלמים דאתמול היינו משום דמה"ת ברובא בטיל ואוקמוה אדאו' [ואין להקשות כקו' הראש יוסף בקדשים דכ' יקדש ע"כ מב"מ ל"ב די"ל דס"ל קדירה בת יומא א"א דלא פגמה פורתא א"כ מיקדש לא נשמע רק בבלע ממאכל שנגע בו לא בבלוע שע"י כלי כיון שבא מכח פגם פורתא] אבל מ"ד דנתבשלו מותר משום דסובר כרבנן דהגעלה ל"ה כבישול א"כ דגים אלו שנתבשלו ל"ה אלא נ"ט בר נ"ט דלא פלט כל הבליעה להדגים רק טעם קלוש נפלט ונשאר עוד טעם בקדירה וכיון דל"ה בדגים אלא טעם קלוש ל"ה אלא נ"ט בר נ"ט ובאמת פליגי בהא ר"ט ורבנן אי הו' כהגעלה ומיושב קו' הפלתי ואין לומר אכתי מ"ט דרבנן דאסרו כיון דסברי נ"ט בנ"ט דהו' טעם קלוש שרי א"כ כלי מקדש ג"כ אמאי אסורין הא אין בהם אלא טעם קלוש י"ל דשאני דגים שלא הי' מעולם בהם רק טעם קלוש כיון דבישול ל"ה כהגעלה אבל בקדירה הי' בה מתחילה טעם גמור רק ע"י בישול שנית נקלש טעמא לכן אין להתיר בלי הגעלה ואין לומר א"כ אכתי מה טעמא לרבנן שלמים שבישלו בה היום אסורה משום שנבלע בה שלמים דאתמול הא הו' רק נ"ט בר נ"ט [ואולי י"ל דבאמת גם לרבנן אם בישלו ונעשה גיעול לחבירו דמותר מטעם דהו' נ"ט בר נ"ט רק משום דלכשנעשה נותר אסור לרבנן דלא ס"ל דנעשה גיעול לכן ס"ל דאסור לבשל שלמים דהאידנא בשלמים דאתמול] די"ל דרבנן סברו דבקדשים דכ' יקדש להיות כמוהו ותאכל כחמור שבה ע"כ גם בהבלוע משלמים דאתמול ג"כ צריך לאכול כחמור שבו לר"ט ע"כ לית האי סברא לאסור משום דכ' יקדש כדמוכח מכח מה שכתבו תוס' לר"ט אמרינן מה"ת ברובא בטיל ואוקמוה אדאורייתא והקשה בראש יוסף הא כתיב יקדש למימר אפי' מב"מ אסור א"כ ל"ש לומר אוקמוה דאורייתא וע"כ דרק בנוגע במאכל בזה ס"ל דאסרה תורה דגלי קרא יקדש אבל בולע ע"י כלי לא נאסר משום דס"ל למ"ד כלי בת יומא נמי א"א דלא פגמא פורתא לא נאסר משום יקדש:
ולפי"ז יפורש שפיר דברי רב דאוסר בדגים שעלו בקערה ומפרש נ"ט הוא דהיינו דהו' טעם גמור כיון דבישול הו' כהגעלה ואין כאן פלוגתא במציאות אמנם לכאורה התינח אי הו' נקט נתבשל אבל כיון דנקט עלו א"כ בעלו ג"כ איירא ובעלו ל"ש דהו' כהגעלה א"כ ל"ה נו"ט גמור הנה פשוט י"ל דגזרו בעלו אטו נתבשלו אולם יש לומר ע"ד אחר נכון דהנה הריא"ף בפג"ה כ' דרב דסובר ריחא מילתא הוא משום דלטעמי' אזיל דמב"מ ל"ב והקשו מפת שאפאה עם הצלי דהו' א"מ והעלה דשם משום דיל"מ [וכהא"ג ישל"מ אף בא"מ ל"ב כמש"כ הר"ן] והקשה הרמב"ן א"כ הא דאמרו בגמ' דף קי"א דדגים שעלו בקערה לרב אסור משום דנו"ט הא אפי' ל"ה אלא משהו ג"כ אסור דישל"מ ותי' הריטב"א דנ"ט בר נ"ט גרע ממשהו וגרע נמי מריחא [ונראה ליישב דבראש יוסף חקר אי נ"ט בר נ"ט אסור בחמץ בפסח משום דאיסורו במשהו והעלה דנ"ט בר נ"ט בטעם שלישי גרע ממשהו כיון דהו' משהו הבא מטעם קלוש וי"ל דבהא פליגי רב ושמואל דהא בהא תליא אי אמרינן נתבשלו הו' כהגעלה והו' טעם ראשון אז עלו עכ"פ הו' כמשהו ולא גרע מריחא אבל אי אמרינן נ"ט בר נ"ט הו' דבישול ל"ה כהגעלה רק טעם שני ע"כ עלו גרע מריחא ומשהו ממנו אינו אוסר וזהו דקאמר רב דלכן גם עלו אסור דנו"ט הוא ועדיף מריחא וא"כ משהו ממנו ג"כ אסור משום דישל"מ היינו דלא תימא דגרע מריחא דל"ה אפי' כמשהו דאסור בישל"מ משום דטעם השלישי שנאכל בכותח הו' משהו מטעם קלוש וגרע מריחא וכ"כ ריטב"א ודנ"ט בר נ"ט גרע מריחא [ונפ"מ מזה אם כבר נתנו בכותח דלכך אין לו היתר מותר לאוכלו גם לרב כמו שמבואר] קמ"ל רב דנו"ט הוא ועדיף מריחא ובאמת אף אי ל"ה אלא משהו משום דישל"מ כקו' הרמב"ן לאמת ודו"ק:
ולפי"ז י"ל דרב דקאמר דאסור דנו"ט הוא בין בעלו בין נתבשלו דנתבשלו הו' נו"ט יען דמהני כהגעלה והו' טעם ראשון ובעלו הכונה נו"ט הוא ועדיף מריחא ושמואל סובר נ"ט בר נ"ט הוא בין בנתבשלו בין בעלו משום דס"ל בישול ל"ה כהגעלה ובעלו הו' טעם קלוש וגרע מריחא לכן אף דישל"מ מותר וע"ז מייתא הגמרא דהאי דרב לאו בפירוש אתמר אלא מדאמר בהאי שייפי דיהיב טעמי כולי האי נשמע לי' דנ"ט בר נ"ט אסור והיינו משום דגמ' ס"ד דטעמי' דרב ושמואל דפליגי בדר"ט ורבנן וס"ד כסברת תוס' דרב כרבנן דלית להו נטב"נ ושמואל סובר כר"ט דנ"ט בנ"ט שרי וא"כ לכו"ע ל"א דבישול הו' כהגעלה וא"כ נשמע מר"ט דאפ"ה מתיר גם בבישול ביום השלישי דנעשה כבר נותר ע"כ משום דהו' נטב"נ ולא חלה עליו איסור דהו' טעם קלוש ורב סובר כרבנן דלית להו נעשה גיעול לחבירו משום דנטב"נ ג"כ אסור דטעם שני הו' ג"כ טעם גמור כמו טעם ראשון והיינו דמשמע לי' מדאמר יהיב טעמא כולי האי נשמע דטעם שני הו' טעם גמור וע"ז דחי ולא הוא דהיינו דבודאי רב אמר בפירוש שהוא אסור דדגים שעלו בקערה אסור אבל לא כדס"ד יען דסובר טעם שני הו' כטעם ראשון טעם גמור דאז הו' זה פלוגתא דמציאות דז"א דבעלו ל"ה טעם גמור והאי שייפי שאני דמררי טעמא אלא טעמא דרב דסובר בודאי דנתבשלו הו' נ"ט גמור כיון דסובר כר"ט דבישול הו' כהגעלה ובעלו הו' עכ"פ נ"ט דעדיף מריחא וע"ז מייתא הך עובדא דר"ש קאי קמי' דשמואל אכל דגים שעלו בקערה בכותח ונתן לר"ש דהיינו שנתן לו כשהוא עם הכותח דל"ה עוד ישל"מ ומותר לרב ג"כ רק האי תלמיד הו' סבר כדס"ד דטעמי' דרב דאסור משום דהו' נ"ט גמור בין בעלו דטעם שני הו' כטעם גמור כדס"ל לר"ט וא"כ אף בנתערב א"כ הכותח אסור כיון דנרגש הטעם ושמואל אמר לו לרבך יהיב ואכל כשהוא כבר עם הכותח ושאל התלמיד לרב הדר מר משמעתי' והשיב לו רב דחס לי' לזרעא דאבא דליסוף לי מידי דלא סבירא לי וא"כ אי מטעם חזרה אכלתי הא שמואל ל"ה ידע שחזרתי א"כ איך יהיב לי אלא ודאי הא שאני דהי' כבר נתערב עם הכותח וידע שמואל דכהא"ג שריא גם לדידי יען דטעמו דאסור בנתבשל משום דהו' נו"ט ובעלו ג"כ הו' נ"ט משום דעכ"פ עדיף מריחא ואסור משום דישל"מ אבל בנתערב כבר שרי לדידי:
ובהא ניחא מה שהקשתי במק"א דהא דרב נשמע מכללא מדאמר יהיב טעמא כולי האי ע"כ ללמד אתי דנ"ט ב"נ אסור וקשה מנ"ל דילמא משום נ"ט דאיסורא ולאשמעינן דע"ג [דהנה בפלתי הקשה אטו פליגי במציאות אי ע"ג או ת"ג ותי' דפליגי אי הו' טעם גמור או טעם קלוש וא"כ קמ"ל רב מדיהיב טעמא כולי האי ע"כ דע"ג ולענין איסורא אבל לא לענין בב"ח לאסור נ"ט בר נ"ט משום דאלים ויתן טעם בשלישי] להנ"ל ניחא דהיינו דדחי דל"ה דמררי' טעמא והרגיש הר"ן א"כ מאי קמ"ל רב בהא דאמר דיהיב טעמא כולי האי להנ"ל י"ל דהכי קאמר דרב קמ"ל דע"ג דאי לאו דע"ג ומפליט הטעם אף דמר טובא ל"ה נרגש הטעם אבל לא לאשמעינן בזה דנ"ט בנ"ט אסור כמו טעם גמור דבאמת לית לי' לרב בעלו דהו' טעם גמור אלא דעדיף מריחא ובנתבשלו הא"ט דאסור משום דבישול הו' כהגעלה וזה לא נשמע מהאי עובדא דשייפי דהא בעלו איירא:
ובמש"כ יש ליישב מה שהקשה הר"ן ויש מפורשים דטעם שני ג"כ נטב"נ מותר א"כ קשה מהא דקדירה שבישלו בה חלב והא הוה נטב"נ ולפמש"כ נכון דהנה הני דסברי נטב"נ בשני נו"ט שרי ע"כ דסברי כר"ט דסובר גם בשפוד ואסכלא דהוה שני נו"ט דאמרינן דנעשה גיעול לחבירו וא"כ הא לר"ט כ' הרשב"א דבישול הוה כהגעלה וא"כ נהי דנו"ט מתירין היינו היכא דל"ה דרך בישול והגעלה אמרינן דטעם שני ג"כ הו' טעם קלוש ולא יכול לחול עליו איסור בב"ח אבל דרך בישול והגעלה דיוצא כל הטעם דהו' כטעם ראשון ממש בודאי אסור [משא"כ בשפוד ואסכלא דל"ה דרך בישול והגעלה לכן מתיר רב נו"ט] ולכן לא יבשל בה חלב וער"ן שכ' באפשר ע"י בישול אסור ולפימש"כ דבישול הו' כהגעלה בודאי ע"י בישול אסור ודו"ק:
והנה במה שהעלה רבינו דרק בחטאת בעי שבירה ראיתי בשו"מ שם שהביא אותה ראי' שהבאתי מגמרא דף פ"ב דאמרו שם מכדי איתבי כל קדשים לגבי מזבח לענין מרוש"ט חטאת דכ' רחמנא למה לי ואם איתא דגם שאר קדק"ד איתרבי לענין שבירה בכ"ח כחטאת לאיזה צורך אמר לענין מריקה ושטיפה הי' לומר בסתם מכדי איתרבי כל קדק"ד לגבי מזבח כחטאת אע"כ דבזה לא איתרבי לגבי מזבח כחטאת רק לענין מרוש"ט.
הנה במה שהקשה הסמ"ג מתוספתא דר"ש אומר דק"ק א"צ מוש"ט אלא הדחה וכלי חרס ישבר מוכח דגם בשאר קדשים צריך שבירה נראה פשיטא דבודאי לר"ש דס"ל קדק"ל א"צ מוש"ט רק בקדק"ד אין לחלק עוד בין קדק"ד לחטאת דרק למ"ד דקדק"ל צריך מוש"ט לכן ס"ל לרבינו דיש לומר דרק בחטאת צריך שבירה בכ"ח הא שאר קדשים כגון קדק"ל גם לדידן א"צ שבירה דבזה מודין חכמים לר"ש דלרבנן אין חילוק בין קדק"ד לקדק"ל לכן ס"ל דגם בקדק"ד א"צ שבירה רק בחטאת אבל לר"ש דמוש"ט רק בקדק"ד אין סברא לומר דרק בחטאת צריך שבירה לא בקדק"ד דאין סברא לחלק דהחמירה התורה יותר בחטאת מבשאר קדק"ד ובהא ניחא נמי מה שהקשה בבה"ז דמסיק בגמרא כיון דאיכא שירי מנחות דאפייתן בתנור ואיכא בישול ובלוע עבדינן של מתכות ולרבינו הדק"ל ליעבד דחרס דאין צריך שבירה רק בחטאת וא"ל דמיירא במנחת חוטא דהא אין צריך שמן וליכא בישול ובלוע להנ"ל ניחא דכ"כ בצ"ק דכאן קאי לר"ש דס"ל במנחות דף צ"ה דאין קדושתן בתנור ול"ה כ"ש א"כ לר"ש גם רבינו מודה דכ"ח צריך שבירה בכל קדק"ד וא"ש הכל.

תוכן העניינים

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה