אור ברסלב

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות· רבי ישעיהו זילברשטיין

פרק ח · הלכה ה

הלכה ג

ניתז על עור הדג וכו' אחר שהופשט טעון כיבוס וכו' דראוי לקבל טומאה אחר שיתעבד. משמע דס"ל דאעפ"י שמחוסר מעשה מיקרי ראוי לקבל טומאה דלא כפירש"י ותוס' דאם הי' מחוסר מעשה ל"ח ראוי לקבל טומאה וכ' בס' ח"נ דהכריח רבינו לומר כן משום דקשיא לי' קו' התוס' מפ' אין טומנין דמשמע דאין עור מקבל טומאה עד לאחר עיבוד אבל לשיטת רבינו ניחא דהכי נמי הא דקאמר עור משהופשט ראוי לקבל טומאה היינו לאחר עיבוד אבל בלא עיבוד אפי' חישב עליו לכלי כמות שהוא אינו מקבל טומאה אלא דקשה א"כ איך מדמה בגמ' לר"י עור לאחר שהופשט לבגד שחשב עליו לצורה או לעוצבא שחשב עליו לקצעא דהתם במחשבה לחודא יכול להביאו לידי טומאה דהיינו דמבטל לה למחשבתה ואינו מחוסר אלא מחשבה להביאו לידי טומאה אבל הכא מחוסר מעשה להביאו לידי טומאה וע"ז אי אפי' מחוסר מעשה מיקרי ראוי לקבל טומאה א"כ אמאי הוצרכו לומר בגמ' גבי בגד שחישב עליו לצורה דמיקרי ראוי משום שיכול לבטל מחשבתו שחישב עליו לצורה אפי' לא יבטל מחשבתו נימא דמיקרי ראוי מפני שאחר הציור יקבל ודמי לעור שאחר העיבוד יקבל וי"ל דרבינו לא הו' גריס בדברי רבא גבי בגד שחישב עליו לצורה הא נמי ראוי דאי בעי מבטל לה למחשבתה והכי הו' גריס מאן דאמר ראוי הא נמי ראוי מ"ד דבר המקבל טומאה וכו' וס"ל לרבינו דהכי פירושו אי כאוקימתא דבגד שחשב עליו לצורה מפרש הא נמי ראוי ר"ל שאחר הציור מקבל ובאוקימתא דעוצבע מפרש נמי הא דקאמר הא נמי ראוי ר"ל לאחר שיקציענה יקבל דר' יהודא מפרש בגד דקרא בראוי לקבל טומאה בין שאין מחוסר אלא מחשבה בין שמחוסר מעשה מקרי ראוי והא אמר אביי מטלית וכו' מ"ד ראוי הא נמי ראוי דאי בעי חשיב עלי' ה"ה דהמ"ל דאי בעי מתקן לי' אלא חדא מינייהו נקיט:

טעון כיבוס וכו'. הנה כן מבואר בשמעתין בפירש"י ותוס' דדבר שא"ר לקבל טומאה אלא ע"י מעשה גם לר"י אין טעון כיבוס רק פליגי בדבר הראוי לקבל טומאה ע"י מחשבה לחוד ועור משהופשט ראוי לקבל טומאה אם חישב עליו לעבדה כמות שהוא והיינו משום דהעיבוד לא חשוב חסרון מעשה כיון דאין זה אלא תיקון והכשר העור אין זה משום שינוי והא דצריך מחשבה היינו לעבדה כמות שהוא ולא לשנותה ולעשות ממנה כלי וכן דעת רבינו דאין עור מקבל טומאה קודם עיבוד רק דא"ח מחוסר מעשה ולכן מהני כשהי' מחשבתו לעבד וטעון כיבוס:

אעפ"י שאין מקבלת טומאה אבל ראוי לקבל טומאה. והעלה בלח"מ הטעם משום דעומד לקבל טומאה ל"ח כמחוסר מעשה וקשה לי מהא דאיתא בזבחים דף כ"ה דדריש מקרא דאך מעין ובור יהי' טהור דבעינן הוייתן ע"י טהרה וממעטינן כל דבר שמקבל טומאה אבל דבר שראוי לקבל טומאה ע"י מעשה קיימ"ל דרשאין להוויית מקוה ואמאי לא נמעט ג"כ דבר שראוי לקבל טומאה ע"י מעשה כשעומד לכך אך נראה דא"ש מאוד דבאמת הנה במנחות דף כ"ט דרשינן משולחן הטהור מכלל שהוא טמא דהיינו דבעינן שישאר בטהרה ולא יקבל טומאה א"כ גם כאן מפרשינן כך יהי' טהור מכלל שהוא טמא דהיינו דראוי לקבל טומאה ע"י מעשה אפ"ה מותר להוי' עליו דאין למעט גם דבר הראוי לקבל טומאה ע"י מעשה א"כ לא משכחת טהור מכלל שהוא טמא ואין לומר דבאמת יהא שרי להויית עליו גם בראוי לקבל טומאה אף בלי מעשה דטהור משמע מכלל שהוא טמא כמו בשולחן הטהור הנה על דבר זה העירני כבוד ידידי הרב הגאון מו"ה אברהם מ"ש נ"י פראנקל נשיא המדינה והוא הערה נפלאה ובתשובה אליו העלתי לתרץ על נכון:
ואעתיק הנוגע לכאן הנה ידידי הרב הגאון הנ"ל העיר אותי דמצינו לכאורה סתירה בדרשת חכמז"ל במנחות דף כ"ט דרשינן שולחן הטהור מכלל שהוא טמא ובזבחים דף כ"ה דריש מיהי' טהור דהוייתן יהא ע"י טהרה דבר שאין מקבל טומאה ול"א טהור מכלל שהוא טמא:
ונראה ליישב דהנה הא דדרשינן שולחן הטהור מכלל שהוא טמא נראה לי הכוונה כך דרק על דבר שהוא מקבל טומאה שייך לומר הטהור שישמרנו שישאר טהור ע"ד דדרשינן בפסחים דף ל"ח דמצוה ללתות יען דכ' ושמרתם מכלל דבעי שימור מחימוץ ואי אין לתיתה א"צ שמירה לכן ל"ש ושמרתם מעתה אני אומר הנה בסוכה דף ל"ה איתא דאין נוטלין אתרוג מתרומה טהורה מפני שמכשירו לקבל טומאה ופירש"י דכ' ושמרתם את משמרת תרומתי ולכאורה קשה מגמ' דפסחים הנ"ל דאדרבא אם הוכשר לקבל טומאה שייך יותר לקיים בו ושמרתם שלא יטמא כמו שם ושמרתם שלא יבא לידי חימוץ וכן קשה ממנחות דף נ"ג החיי' הכשרהו והחיי' שלא יחמץ אבל תחילה צריך להכשירהו לתת בו חומץ ללוש בפושרין ואז שייך החיי' שלא יחמץ וצריך לומר שאני הכשר לקבלת טומאה דממילא אפשר שיטמא בנגיעה כ"ד ע"י שרצים וכדומה והכשר לקבלת טומאה הוא תחילת טומאה ע"כ שייך משמרת אהא גופי' שלא יבא כלל להכשר קבלת טומאה משא"כ בחומץ אין נעשה ממילא דצריך לשהות שיעור מיל עד שיתחזק ע"כ צריך לתיתה או פושרין דאז קרוב הדבר שיבוא לידי חימוץ ושייך ושמרתם:
מעתה בדרשא דיהי' טהור יפורש טהור שאין מקבל טומאה דהיינו דע"כ לדרוש שישאר טהור וישמרנו שלא יהא ההויי' בדבר שיקבל טומאה כגון פשוטי כלי עץ אם יתחלחל ע"י המים שנעשה בית קיבול דאי יהא לו בית קיבול הרי ממילא מוכשר ע"י המים שמהוה ממנו המקוה וכיון שמוכשר הרי הכשר תחילת טומאה א"כ כמו דאמרינן בסוכה דצריך שישמור שלא יבוא לידי הכשר וקאי ע"ז השמירה ה"נ כאן דכתיב טהור דמשמע שצריך לשמור שישאר טהור יפורש שישמרו שלא יהא בו בית קיבול דאי הוא דבר המקבל טומאה ל"ש לקראו טהור מכלל שהוא טמא וישגיח שלא יטמא כיון דאם הוא כלי בית קיבול כבר מוכשר עי"ז המים א"כ אין כאן שמירה שלא יטמא דהכשר תחילת טומאה וא"א להזהיר כלל שלא יטמא ממילא ע"י שרץ אע"כ דכונת התורת טהור שלא יהא דבר המקבל טומאה והקפידא שישאר טהור ולא יבוא לידי כך שתהא לו בית קיבול דאז כבר מוכשר ואי מוכשר הוא תחילת טומאה ולא שייך לקרוא טהור דדבר המוכשר הוא תחילת טומאה משא"כ בשולחן הטהור מכלל שהוא טמא אפשר לפרשו שישמור שישאר טהור ולא יקבל טומאה ודו"ק:

תוכן העניינים

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה