מעשי למלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק ה · הלכה כא
המתפיש עולתו לבדה"ב. עיי' בלח"מ ובס' קרבן חגיגה העלה ליישב דברי רבינו דבין הכא ובין התם פסק כרי"ו דאפי' ר"א דסבר שימכרו לצורכי עולות לבעלים אחרים וא"צ להקריבם לשם הבעלים הראשונים שהקדישם עם כל זה אין זכי' לבעלים בעורותיהם אעפ"י שכבר מכרם הגזבר של בדה"ב מחיים לא פקע קדושת בדה"ב מהעורות והא דכתב רבינו שיקריבו עולות דמשמע שהם עצמן יקריבו עולות לשם הבעלים שלהם שהקדישו היינו דס"ל כיון דסוף סוף אליבא דר"א צריך להקריבם לשם עולות דהיינו שימכרו לחייבי עולות משו"ה כ' רבינו שדינן שיקריבו עולות והביא ראי' לדבריו מדאמרינן שם בזבחים ואפי' ר"י דאמר אדם חולק הקדישו מדקתני ואפ"ה ע"כ הכי פי' ל"מ לר"א דאין עורותיהם לכהנים את"ד ובס' עיני אברהם תמה עליו מאחר שנפדו מהקדושת הבית שייך בעורות כיון שא"ר להקרבה ודאי יוצא לחולין וזוכין בו הכהנים ע"כ העלה הוא ליישב דבתמורה דף ל"א איתא אמר ר"א ב"א אמר רב בעדר שכולו זבחים אפ' ר"א מודה דלא שביק אינש קדשי מזבח ומקדיש לבדה"ב לא נחלקו אלא בעדר שיש בו מחצה זכרים ומחצה נקבות דר"א סבר אין חולק את נדרו ומדנקבות לאו עולות זכרים נמי לאו עולות ור"י סובר חולק את נדרו ולפי"ז ניחא דרבינו כאן איירא שלא הי' נקבות בעדרו מדכ' והי' בהן זכרים שדינן שיקריבו עולות שנראה מדבריו שלא הי' בעדר אלא זכרים שדינן שיקריבו עולות ובה' ערכין ש"כ המקדיש נכסיו סתם רואין כל בהמה הראוי' להקריב ע"ג מזבח זכרים ימכרו לצרכי עולות והנקבות ימכרו לצרכי שלמים א"כ איירא שיש בעדר זכרים ונקבות לכן ימכרו לצרכי עולות דאין אדם חולק את נדרו ואע"ג דאיתא שם ל"א אמרי אמר ראב"א בשלא הקדיש אלא בהזה אפי' ר"א מודה דלא שביק אינש קדושת מזבח ומקדיש לבדה"ב אפ"ה פסק כל"ק משום דסתמא דתלמודא שקיל וטרי אליבא דל"ק פסק רבינו הכי ושוב הקשה א"כ בזבחים אמאי מוקי לה כר"י הא הו' מצי לאוקמא להך ברייתא אליבא דכו"ע ובדליכא נקבה בעדרו ותי' דהך סוגי' הי' ס"ל כל"ב את"ד ותמוה א"כ הדרה קו' לדוכתי' אמאי פסק רבינו כל"ק כיון דסוגי' דזבחים ס"ל כל"ב הו' לי' לפסוק כל"ב כדרכו בכל דוכתין.
המתפיש עולתו וכו' וכן המקדיש נכסיו והי' בהן זכרים שדינן שיקרבו עולות אין עורותיהן לכהנים שנאמר עולת איש פרט לעולת הקדש וכו'. עלח"מ שכתב שפסק כר"י כדמוכח בזבחים דף ק"ג ובפ"ה מעירוכין פסק כר"א ואני תמה אי פסק כר"א א"כ למה כתב רק בזכרים כן הרי אפי' בנקיבות דנמכר ולוקחין עולות הא אין לכהנים וע"כ דקאי כאן לר"א א"כ רק נשאר ליישב דגמ' קאי לר"י אבל לר"א משמע דאין ממעט עולה כיון דנמכר לאחר לצורך עולה א"כ למה לא יהא עורה לכהנים ונראה ליישב דהנה לקמן בפי"ח אבאר דהא אין אין יצא מידי מזבח לעולם הוא דאורייתא או דרבנן תלוי בהא דפליגי בתמורה אי קדשי בדה"ב קרבן לד' מקרי או רק קרבן נד' דאי מקרי קרבן לד' ע"כ דמה"ת א"י מידי מזבח ורבינו פסק כן כאשר בארתי שמה על נכון ומעתה י"ל דבזבחים קאי אי קדשי בדה"ב מה"ת הן ויוצאין לחולין ע"י פדיון א"כ כיון שחכמים אמרו שנמכרין לעולה א"כ ע"כ נמכר להיות עולה גמורה וגם העור לעולה דלא גרע מנפדה דעור יוצא לחולין א"כ ע"כ לר"א עור לבעלים אבל לדידן דמה"ת א"י לחולין רק נמכר למזבח ונקרא הוא עצמו קרבן לד' א"כ נהי דמכר לצורכי עולה משום דא"א הבשר לבדה"ב אבל העור דאפשר לישאר בקדושת בדה"ב אין נמכר שיהא לו דין עולה לכהנים לצאת לחולין אח"כ ונשאר קדושות בדה"ב ודו"ק. עיין פ"ב מה' אלו גבי בירוץ:
ועוד יותר יש לומר דהנה באמת בגמ' איתא אפי' לר"י משמע דכש"כ לר"א ורש"י פי' אע"ג וזה דוחק וע"כ דכש"כ לר"א וא"כ איך קאמר בתחילה וכר"י הרי גם לר"א כך ולכן נראה דגמ' סבור אף לר"א עור נשאר קבדה"ב אלא יען דגמ' קאי עתה דהא דאי' מידי מזבח הוא דרבנן וא"כ מסברא פשיטא לי' דהא דנמכר לצורכי עולה חוץ מעור ול"צ קרא כלל ולכן קאמר הא דצריך קרא הוא כר"י דלר"א ל"צ קרא כלל ורק לר"י וע"ז שפיר קאמר דאפי' לר"י כן דעור תפוס ורק לר"א ל"צ קרא ולר"י רק מקרא יליף [ואולי עוד יותר י"ל כיון דרק דרבנן ל"ש דקרא קאי לזה אבל בגוף הדין באמת כן דעור תפוס]:
אבל להלכה דלר"א ג"כ מה"ת א"י מידי מזבח שפיר גם לר"א צריך קרא דעור אין לכהנים כיון דדמי לדר"ז בהא דמה"ת נמכר לעולה א"כ שפיר הו"א דעולה לכהנים כשאר עולה לכן צריך אליבא דאמת גם לר"א הקרא וע"כ כתב רבינו שפיר עולת איש פרט של הקדש וזה נכון וראיתי בספר קרבן חגיגה מה דדחק בזה ומש"כ נראה נכון ב"ה:
וכן המקדיש נכסים והי' בהן זכרים יקריבו עולות. ותמוה דבפ"ה מערכין פסק כר"א דימכרו לצרכי עולות וכמו שהקשה בלח"מ ונראה דהנה בירושלמי פ"ב דשקלים פריך עלה דר"א בהמה לא למזבח הוא ומשני בהמה למזבח הוא ולמה סתם האיש הזה שהוא כאומר לא יהי' אלא לבדה"ב וכתב בפני משה לפרש כיון דהי' לו לומר והבהמה למזבח אלא מסתמא שהוא כאומר לא יהי' כל הנסכים אלא לבדה"ב וכדברי ר"א עיי"ש לפי"ז יש לומר אם לא הי' אלא זכרים דסתמא הם עולות שהם כליל גם ר"א מודה דהם עצמן יקרבו עולטת וכדס"ל לר"א בר אהבה בתמורה לל"ק א"כ ניחא דכאן איירא בלא הי' רק זכרים בזה גם ר"א מודה שיקרבו הן עצמן עולות ובה' ערכין איירא שהי' שם זכרים ונקבות יחד פסק כר"א וכ"כ בגליון הש"ס שם בירושלמי דהכריע רבינו כל"ק דתמורה משום דירושלמי ס"ל כן וא"ש.
(אבל) עולת [כו'] אשה נכרי ועבד עורה לכהנים. עכ"מ שהוכיח כגי' רמב"ם דאי לגר פשיטא ובה"ז השיג דצריך למת הגר וצ"ק כתב א"כ איך ממעט כל הני ולכן כתב דעיקר הגי' דממעטינן אשה ועבד וגמרינן מהדדי כגי' רש"י ולא גריס גר ולא נכרי ונראה לקיים הגי' דנכרי דתוס' גריס גר אשה ועבד וכתבו דהו"א משום לה לה והוק' מב"ק ונדחק ואולם בב"ק תי' תי' אחר דלהקל לא דרשינן לה לה ולמה לא תי' כן כאן:
ואולם למה שאמרתי במק"א לפרש התוס' דכונה מה דשייך בנכרי ל"ש למעט לה לה כסברת הט"א בחגיגה א"ש דהנה לגי' תוס' דגריס גר משמע אבל נכרי עולה לכהנים א"כ ל"ש למעט מלה לה לפי' תוס' בב"ק ולכן לא מצי לתרץ כאן כמ"ש בב"ק ומעתה מתורץ קו' צ"ק דגריס רק עבד ואשה יען דלה לה אבל נכרי א"א למעט מחד קרא דז"א דאי לא ממעט נכרי גם עבד א"א למעט עם אשה מחד קרא דלה לה לפי תוס' בב"ק שתי' שם עיקר וע"כ דגם נכרי הו' ממעטינן וא"כ א"ש גי' רבינו דהו' ממעט אף נכרי אלא יען דממעטינן רק של הקדש ע"כ של נכרי אשה ועבד לכהנים ודו"ק:
ועוד י"ל דלכאורה מאיש א"א למעט נכרי דהרי מאיש מרבי' נכרי נודרין נדבות ונראה דתליא אי נכרי מרבינן מלעולה אין למעט אבל אי נכרי מרבינן מסברא דכונתו לשמים שפיר הו' ממעטינן כהא"ג בהביא שלמים דדינו עולה הו' ממעטי' דאין לכהנים רק לבעלים וא"כ רבינו פ"ג דכתב סברא דכונתו לשמים הו' ממעטינן גם נכרי רק יען דממעטינן של הקדש מוכח של נכרי חייב ודו"ק:
והנה יש להקשות דלכאורה הסברא דנכרי לשמים מהא"ט הו' של עולה תינח לר"י דסובר במקדיש נכסיו הו' הכל עולה מסברא דכולה לגבוה א"ש גם בנכרי אפי' בפי' כך אבל אי בישראל בסתם לר"א דקיימ"ל כך דאין קרב נקיבות עולה רק שלמים ודמים לבדה"ב א"כ מנא לן בנכרי לומר בנדר בפירוש שלמים שיהא עולה משום לבו לשמים דלא עדיף מבשל ישראל בסתם וא"כ לרבינו דפסק כר"א ופסק בנכרי לבו לשמים קשה מנא לן ולכאורה הרי ר"ע בפ"ד דשקלים סובר כר"א והוא לית לי' הסברא דנכרי לשמים במנחות דף ע"ב אלא מקרא דלעולה והיינו לשיטתו דבישראל אפי' סתמא ל"א לבו לעולה וא"כ רבינו דפסק כר"א יען דר"ע קאי כוותי' כמש"כ כ"מ פ"ה מעירוכין א"כ איך כתב טעם דלבו לשמים וצריך לומר כיון דנוכל לומר לבדה"ב א"כ ג"כ הכל לשמים לכן ל"א כונתו לעולה דוקא אבל בנכרי שפיר י"ל במקדיש שלמים כונתו לעולה:
אין עורותיהן לכהנים. הנה נשמע מדברי רבינו דס"ל דרק העור תפוס לבדה"ב וכדאיתא בגמרא דאפי' למ"ד בשר לא תפוס אבל עור תפוס והקשה בס' אבי הנחל ממש"כ רבינו בפ"ו מעירוכין המקדיש קדשי מזבח לבדה"ב הרי ההקדש חל עליהן ותפדה ודמיו יפלו לבדה"ב הרי דחל על גוף הבהמה ונראה ליישב דהנה הכ"מ כתב בה' עירוכין דהוא משנה דף כ"ח ותמוה דהא שם רק מהקדש עילוי קמיירא אבל הוא גמרא בתמורה דף ל"ב המתפיס עולה לבדה"ב אסור לשוחטה עד שתפדה ואם עבר ושחטה מה שעשוי עשוי ותלמודא מסיק עלה מדרבנן וכמבואר שם בדברי רבינו והיינו דמדאורייתא ליכא רק הקדש עילוי אבל מדרבנן בעי הערכה ופדי' אמנם זהו רק לכתחלה ואם עבר ושחטה מה שעשוי עשוי והבשר נאכל דלא נפסל הזבח ויתר על כן כתב רבינו בפ"ב מעירוכין כיון דאם הצרכו לקדשי מזבח מוציאין מקדשי בדה"ב לקדשי מזבח וכ"כ בפ"ד משקלים והעור הוא קדוש ואפי' עבר ושחטה בלא פדי' וא"כ ניחא דבפ"ד מעירוכין איירא רבינו מלכתחלה וכאן איירא מדיעבד דאפי' עבר ושחטה בלא פדי' העור קדוש ואין כהנים זוכים בה:
ובהא ניחא מה שהקשה עוד בס' הנ"ל אמאי עור תפוס הא כל שהבהמה בחי' חל הקדושה גם על העור כדאיתא בזבחים דף מ"ג העולה מתיר עורה לכהנים והעלה דבאמת העור אין קדוש לבדה"ב רק אחר שחיטה וזריקה רק הקשה א"כ הו' דבר שלב"ל ואיך חל הקדושה אחר הזריקה ולי לא קשה מידי כיון דעכ"פ מחיים חל מה"ת קדושה עילוי כמוש"כ במל"מ בה' עירוכין קדושת עילוי קדושה מה"ת לכן לא הו' דשלב"ל לענין עורה שמצי לחול הקדושה על גוף העור:
עולת איש ולא עולת הקדש. הנה קשה לרבינו קו' תוס' דף ק"ג כיון דרבינו פ"א מאימ"ז ועירוכין פסק קדשי מזבח הי' בכלל ה"ע וה"ע ל"ל קרא בלא"ה א"א בפדיון ונראה לישב לפמש"כ הריט"א ספ"ג דבכורות בתולש מעולה דידי' ליכא איסור גזל וא"כ נפ"מ אם הו' של כהן בנטל לעצמו במזיד ליכא איסור גזל וה"ה בשוגג ליכא מעילה דל"ה הוצאה מרשות לרשות:
אחד עולת איש או אשה או עכו"ם או עבד וכו'. הנה רבינו הביא כל הדרשות למעט עורות עולת הקדש ועולת כותים ולא הביא עולת גרים ובגמ' איתא פרט לגר שמת ואין לו יורשים וכ' בס' מראה כהן דלכאורה קשה אפי' בישראל שמת והניח יורשים אכתי לאו עולת איש כיון דלא מכפר איורשים ואפשר דאף דאינו מכפר מקיבעא מכפר מקופיא אלא דאכתי קשה למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא א"כ לא מצינו מי שמת שמחויב להביא קרבן אם לא כשהפריש מחיים ועולה לא מכפרה אעשה דלאחר הפרשה מכש"כ דלא מכפרת איורשין וכיון שכן כל אדם שמת והפריש קרבן אין עורה לכהנים כיון דלאו עולת איש הוא ואמאי נקט פרט לעולת גרים ואפשר דסובר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא ולכו"ע שיעד"א אך דעדיין קשה דאיכא לאשכוחי' כגון שהפריש הקרבן מחיים ותפשט באמת דמכפר אעשה דלאחר הפרשה וא"כ ניחא דרבינו לא גריס עולת גרים דא"כ תפשט האיבעיא אם עולה מכפרת אעשה אחר ההפרשה:
והנה בגמ' דפריך ומה ת"ל איש לכאורה יקשה הא צריך למעט עולת הקדש וכתב בפמ"א דההוא ברייתא כר"א ולא איצטריך למעט עולת הקדש אלא דאכתי איצטריך קרא היכא דמקדיש עולה לבדה"ב ואף דר"ש הדר מיני' היינו בהא דמותר חטאת ואשם דיהי' לכהנים אבל במקדיש עולה לבדה"ב צריך קרא דזה אין שייך לדר"י וג"מ לא הקשה אלא לרנ"ח דאמר דקרא אתי למותרת וכן מש"כ בפמ"א דסתם מתניתין לא ס"ל הא דעולת הקדש מדלא קתני אין זה ראי' דגם עולת גרים וכותים לא תני במתניתין וגם רבינו הביא ההוא דרשא למעט עולת הקדש ומביא הך דמתפיס עולה לבדה"ב אף דפסק כר"י מדרשא דרנ"ח דהדר ר"י בעצמו א"כ משמע דההוא ברייתא אתיא כר"א וא"כ ליכא לאוקמא הקדש במקדיש נכסיו סתם ובמקדיש עולה לבדה"ב ליכא לאוקמא דהוא ס"ל דתפוס קדושת בדה"ב מדאורייתא ובעינן העוה"ע וגמ' דלעיל קאי למ"ד קדשי בדה"ב א"צ העוה"ע אלא דאכתי יקשה כיון דהא דמתפיס עולה לבדה"ב הוא מימרא דעולא וגמ' מקשה אעולא מהך ברייתא ומשני דהוא מדרבנן א"כ דחיק לאוקמא דיהא בזה פלוגתא דתנאי אלא ע"כ דתרתי שמעת מיני' ולכן הביא רבינו כל הני דרשות דס"ל דכולהו שמעת מיני' וכן הרע"ב כתב עלי' דמשנתינו קרא דאיש למעט עולת הקדש את"ד:
הנה לעיל בהלכה י"ב כתב רבינו פרים הנשרפין וכו' שבע הזאות והכ"מ לא הראה מקור דברי רבינו דסגי בשבע ולא בעינן שמונה כמו ביוהכ"פ ותוס' ישנים יומא נ"ז כ' וצ"ע אם הי' בפר ושעיר של ע"ז שמונה או שבעה אולם באמת בזבחים דף מ"ב מוכח דסגי בשבעה כדברי רבינו ולא בעינן שיהא שמונה עיי"ש:
ומש"כ רבינו לעיל בהלכה י"ח לחלק בין קודם הפשטן לאחר הפשטן לכן כתב בפי"ט מה' פסהמ"ק ה"ט כבר בארנו שהקרבן שנפסל אחר שהופשט העור לכהנים אבל אם נפסל קודם הפשט הרי העור כבשר וישרף הכל הנה מזה נראה שפסק כרבי דאי כרא"ש לא הו' לי' למימר בזה הלשון קודם הפשט ואחר הפשט אלא הו"ל קודם שנראה להפשט ולאחר שנראה להפשט כדדייק הש"ס אליבא דראב"ש מדלא קאמר הכי ש"מ דפסק כרבי והנה ממה שכ' שם רבינו בפי"ט מפסהמ"ק וזבח שהופשט קודם זריקה אינו פוסל וכתב עליו הכ"מ פלוגתא דתנאי ופסק כרבי אם הופשט קודם זריקה אין העור נפסל עוד אפי' נפסל בשר קודם זריקה זריקה מרצה על העור לבדו נ"ל דאין מכאן הכרע משום דרבינו בפרקין הי"ח כ' וז"ל ואין מפשיטין אותן עד שיזרוק הדם וכו' נמצאת אומר זורק תחילה ואח"כ מפשיט והו"א לעיכובא קאמר לכן הוצרך לכתוב בפי"ט מפסהמ"ק וזבח שהופשט קודם זריקה אינו פוסל וכ"כ הכ"מ גופי' שם וז"ל בפ' טבול יום נתבאר דכו"ע מודי דאין הפשט קודם זריקה וכו' ובסוף פסהמ"ק כתב רבינו זבח שהופשט קודם זריקה אינו פוסל והיינו כמוש"כ אבל קשיא דבפי"ט מפסהמ"ק כתב וכן זבח שהופשט ונמצא טריפה או שנפסל במחשבת זמן או במחשבת המקום הואיל ולא נרצה הזבח ישרוף העור וכו' הרי שכ' שאף אחר ההפשט ישרוף העור: