אור ברסלב

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות· רבי ישעיהו זילברשטיין

פרק ד · הלכה י

הלכה ט

כל הזבחים צריך העובד שתהי' מחשבתו וכו' ואת שחט ועבד סתם ולא חשב כלל בעולה ובשלמים הרי הן כשרים ועלו לבעלים. עיי' כ"מ ולח"מ ובה"ז שהוק' דמשמע לכאו' בחטאת ופסח לא אמרינן סתמא לשמה ותמהו הרבה ע"ז ונראה ליישב דתרתי גונא סתמא יש חדא שחושב לשם מי שהוא ומה שהוא וחדא שאין חושב כלל רק הקרבן משעת הקדישו קאי לזה ובארתי היטב בה' פסה"מ ומעתה קאמר ולא חשב כלל בעולה ושלמים כשר הכונה אף לשם מי שהוא לא חושב וכן ל"ח למה שהוא אבל בחטאת כהא"ג אין כשר אלא בחושב סתם למה שהוא ומי שהוא.
ונראה דהיינו טעמא של רבינו דסובר רק בחטאת לשם חולין אין מרצה ובפסח אפי' פוסל דבשאר קדשים דסתמא כשר א"כ אף לחולין כשר אבל בחטאת ופסח דע"פ בעי שיהא כונתו לשם מה שהוא א"כ בלשם חולין נהי דחולין אין מחללין קדשים עכ"פ לא כוון לשם מה שהוא ואין מרצה ובפסח אפי' פוסל ומהא"ט סובר ג"כ בלשם מי שמחוייב עולה בחטאת כשר ואין מרצה בפט"ו מפסה"מ דעכ"פ לא כוון לשם מה שהוא אבל אי סתמא לגמרי כשר אף בלא כוון לשם מה שהוא א"כ למה לחולין או למי שחייב עולה אין מרצה ודו"ק.
והנה קשה אדברי רבינו [וכן מוכח כדבריו בדף מ"ו דכשר ואין מרצה] מדף פ' דשקלו וטרו באשם דלא בא בנדבה ואין לאח"מ רק מותרו וכן בחטאת לא שייך כשר ואין מרצה וקשה הרי גם בחטאת בלשם חולין כשר ואין מרצה וע"כ יען דבא לאח"מ מותרו בחטאת ומטעם דבא מכח לשמו וצ"ע לכאו' וצריך לומר דכאן קאי הגמרא לפי המ"ד דגמרא בדף ג' דהא דחולין אין מחללין יען דא"מ אין מחריב א"כ כשר ומרצה וא"כ לא מצינו בחטאת רק או פסול לגמרי או כשר ומרצה ודו"ק טעמא דמילתא דהכי שאני דבעי לשמה בפירוש היינו כיון דפסח בשאר ימות השנה סתמא שלמים אפי' ק"פ כמו שבארתי להלן בה' פסה"מ א"כ צריך לחשוב לשם פסח.
ואולי יש לומר דבאמת הא בא תליא דרבינו דפסק שם דל"ב עקירה ועכ"פ סתמא בודאי שלמים הו' ול"ב עקירה לכן צריך לשמה בפירוש ולשם חולין פסול בפסח אבל למ"ד דבעי עקירה והיינו לחד מ"ד ביומא אליבא דר"י ורבא בפסחים דף ס' ולפמש"כ ר"י סובר ע"כ דבעי עקירה וכן בלאחר פסח פליגי בדף ע"ג אליבא דרב אי בעי עקירה והנה אי בעי עקירה א"כ סתמא פסח לשמה קאי ול"ב בפירוש לשמה. והנה בה' פסה"מ כתבתי פלוגתא דר"י ור' יודא אי במילה בעי לשמה דתליא אי פסח בעי לשמה ולפמש"כ יש לומר ר' יודא סובר דבעי עקירה כאשר מוכח לכאו' משקלים גבי מגדל עדר שאמר ר"י ל' קודם פסח שלמים הו' ומשמע דסובר דאז אין לו תקנה משום שמא פסח הוא ובקידושין דחי בגמרא דלת"ק פסח שלמים הוא משמע לר"י ל"ה שלמים ע"כ יען דבעי עקירה וא"כ ל"ב פסח לשמה לכן הקרא דעושה פסח לד' מוקי לה למילה ור"י שם סובר ל"ב לשמה מוקי קרא לפסח דיסבור דל"ב עקירה א"כ סתמא לאו לפסח קאי לכן בעי מחשבה לשמה ומוקי קרא לפסח ורבינו דסובר דל"ב עקירה סובר ע"כ ג"כ כר' יוסי דבעי לשמה בפירוש ולכן לשם חולין פסול והבן.

ואם שחט ועבד שאר עבודת סתם ולא חשיב כלל בעולה ושלמים כשרים וכו'. מוכח מרבינו דרק בעולה ושלמים סתמא לשמה ונראה לי דיצא כך ממש"כ בפי"ד מה' אלו דאם הפריש אחר קרבן על חבירו בעולה ושלמים בעי דעתו בשעת הפרשה אבל לא בשעת הקרבה וחטאת ואשם בעינן דעתו דוקא בשעת כפרה ומעתה בשלמא בעולה ושלמים דל"ב דעתו א"כ אפי' סתמא נמי מהני אבל בחטאת דבעינן דוקא דעתו ל"מ סתמא דהנה הא דסתמא לשמה קאי העלה בטהרת הקודש ריש זבחים יש ב' טעמים חדא כיון דנקרא על הקרבן שם בעלים א"כ סתמא עומד ההקרבה ג"כ על דעת זה ועוד טעם דדעת הכהן הוא סתמא לשם בעלים וא"כ בהפריש אחר קרבן על חבירו בעולה ושלמים לכן לא בעינן דעתו בשעת כפרה כיון דנתרצה בשעת הפרשה א"כ מקריבין אף שלא מדעתו כיון דבשעת הפרשה נתרצה נקראת על שמו וא"כ סתמא עומד ההקרבה על דעת הזה או דדעת הכהן מסתמא על דעת כן אבל בחטאת ואשם בעינן דעתו בשעת הקרבה כיון דבעינן שיהא לשם בעלים בהדיא ול"א דסגי בסתמה לכן בעינן דעתו בשעת הקרבה והטעם הוא דהנה בב"ק דף ק"ב אמרינן מי הודיען לבעל החיטין שיקנה לבעל המעות ובארנו במק"א דרק ל"א שדעתו להקנות לאיש אחר היכא דמכיר הקונה ונותן מעותיו כדי להקנות לאחר כאשר הארכנו בסוג' דמקודשת מדין עכ"נ וא"כ כאן ע"כ זה מפריש ואומר שדעתו לכפר על חבירו בשלמא אי סתמא לשמה מהני ל"ב דעתו אבל בחטאת דבעינן דעתו א"כ אם אין האחר רוצה להתכפר איך יהא דעתו להתכפר כיון דעומד וצווח וכן י"ל להיפוך כיון דבחטאת בעי דעת ורצון בעלים לכן בכל קרבן אף בקרבן דידי' בעינן לשמה בפירוש אבל בשלמים ועולה דל"ב דעת בעלים א"כ סתמא סגי ותלוי בב' הסברות של הטהרת הקודש:
ובזה יש לפרש הגמ' דזבחים דתקנו שלא לומר לשמה שלא יבואו לומר שלא לשמה מהיכי תיתי יאמרו כך אבל הדבר ניחא דהגזירה הוא כיון דרשאי להפריש קרבן על חבירו א"כ יש לפנינו אחד המפריש ואחד המתכפר בשלמא אי סגי בסתמא ניחא אבל אי בעי לומר בפירוש אתי לטעות שיחשוב על המפריש ובאמת המתכפר איש אחר ולפי"ז יש לתת טעם שבחטאת ואשם לא תיקנו שיהא סתמא סגי כיון דבעינן דעת לא יטעו על המפריש אבל בעולה דל"ב דעת אף שצווח שאין מרוצה חיישי' דיבוא לטעות כיון שרואין שזה אין מרוצה יאמרו שיעלה לשם המפריש והו' שלא לשמה כיון שהפריש שיעלה לרצון לאיש אחר:
ובזה יש לישב קו' ח"ס דר' יוסי אדר' יוסי במילה [עיי' בשו"ת חס"ו יו"ד סי' א'] דל"ב לשמה די"ל דיבוא ר' יוסי השלישי ויכריע דכיון דר' יוסי סובר דצריך לומר לשמה וב"ד הותנו דלא ליבעי לשמה א"כ סובר דלשמה היינו דהדבר בעצמותו עומד לשמה והנה כ"ז בישראל הנימול אבל בגר הנימול לכן צריך לשמה דאל"ה אין שם יהדות עליו כח"ס והנה על קו' ח"ס הנ"ל יש עוד חילוק דבנכרי שאין מצוה למול ל"א סתמה לשמה והיינו ע"כ דסתמא לשמה היינו שדעתו לשמה וא"כ שפיר ר' יוסי השלישי מכריע ודו"ק:
והנה לכאורה יש להקשות למה צריך לטעם שלא יאמרו שלא לשמה הא י"ל טעם אחר דבגיטין איתא דלכן חטאת גדולה מכפרת כדי שלא יהא כהנים עצבים שאכלו חולין בעזרה וביאר רע"א דהתקנה היתה אף דחטאת בלא שם בעלים אין כשר הו' תקנה שעולה לבעלים ומפני שלא יהיו עצבין אבל בעולה כשר בלא בעלים כלל יקשה התינח אי אין צריך שם בעלים א"כ נוכל לומר שעולה לבעלים אבל אי צריך שם בעלים א"כ גם בעולה ל"ש לומר דנקרב בלא בעלים דהרי צריך בעלים וכיון שכך אם יאמרו לשם בעלים הגנב א"כ הו' שינוי שם כיון דבאמת ל"ה שם בעלים וא"כ יהא שינוי בעלים וכהנים עצבים ולכך תיקנו שלא יהא צריך לשם בעלים ומקריב סתמא ואז כהנים אין עצבים:
וכן בגנב קרבן של חבירו דעולה לשם בעלים בהקריב סתמא אבל אי יצטרך שם בעלים א"כ אין עולה לשם בעלים כיון שכוונו לשם הגנב ושייך כהנים עצבים וימנעו מעבודה דיהא יראים שמהגנב זה הקרבן וא"כ אין הקרבן שלו ואם הם יקריבו לשמו הו' שינוי שם וקרבן פסול בחטאת ושייך עצבים וימנעו מעבודה לכך תיקנו שיקריבו סתמא וא"כ יעלו לשם בעלים אף אם גנבו:
והנה עפ"י סברת הרמב"ן דעולה בלא שם בעלים כשר ולכן בגנב עולה ל"ש מה"ב דיאוש ושה"ש או ש"ר א"כ ההקדש קנאו רק שלא הו' לי' בעלים והנה לפי"ז י"ל הא דנקט רבינו אם גנב עולה והקריבה סתם עולה לשם בעלים כיון דבלא בעלים כשר אמרינן כאן בסתמא עולה לשם בעלים אבל בחטאת דבעי בעלים דוקא ל"א דעולה לשם בעלים. והא דכתבו דהקדש הו' ש"ר י"ל דא"כ באם הכהן הוא עצמו שגנב וחייב חטאת דמקריבו בעצמו כמוש"כ בפ"ד מכלי מקדש א"כ א"צ למסור ליד כהן אחר א"כ אין כאן שינוי רשות אלא ש"ה בלבד גם מהא דאמר רבינו גנב עולה עולה לשם בעלים ולא נקט חטאת מוכח דבחטאת סתמא אין כשר ל"ש כלל הך והקריבה סתם והבן:
והנה בהא דהפריש קרבן על חבירו יש לחקור אולי כה"ג שהמפריש והמכפר איש אחר צריך לומר בפירוש לשם פלוני המתכפר ורק לפימש"כ דעיקר הגזירה שלא יבוא לומר שלא לשמה א"כ כש"כ בכהא"ג שייך זו הגזירה:
והנה תוס' בב"ק הקשו קרבנו דממעט בגזל קרבן דחברי' הא אפי' מכור ל"מ ואי להקריב לשם בעלים כשר באמת הנה לפמש"כ במק"א הא דיכול למכור ע"כ לרבא דאיירי התם אפי' לר"ש ולריוה"ג רק יכול למכור שיהא בשרו שלו אבל צריך להקריב על שם איש המוכר ורשאי כהא"ג דהרי יכול להפריש קרבן על חבירו וא"כ לכן שפיר מהני המכירה והנה לפי"ז הא דממעט קרבנו ולא הגזול בודאי שלא יעלה לגנב א"צ קרא דלא עדיף ממכירה אבל עכ"פ הו' אמינא דיכול להקריבה על שם בעלים כמו במוכר דמקריב על שם המוכר וא"ל הרי גנב והקריב עולה לשם בעלים בהקריב סתמא י"ל כך בודאי אי מוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום אפי' לענין לכפר על שם בעלים א"כ אפי' מכירה ל"מ א"כ כש"כ דיאוש בגזל ל"מ וא"כ פשיטא דלכ"ע בשחט סתמא עולה לשם בעלים אבל כיון דסובר דיכול למכור להקריב על שם המוכר א"כ שפיר אמרינן כיון דאתיאש קנאו ואף אי יאוש ל"ק אבל עכ"פ בעלים נסתלקו וא"כ דנסתלקו א"כ הא דמקריב על דעת בעלים או סתמא ל"ש דעולה לשם בעלים דשפיר מיקרי קרבנו ולא הגזול דזה שעולה לשם בעלים רק ע"י הגזילה שהקריבה הגזלן סתם או לדעת בעלים א"כ שפיר שייך למעט מקרבנו ועיין בטהרת הקודש דכתב הא דגנב והקריבה סתם היינו דמסתמא דעת הכהן להקריבה לשל בעלים וכאילו הוא מחזיר לו דא"ל יען דשם בעלים עלי' דכיון דנגנב פקע שם בעלים ולפי"ז שפיר י"ל דממעט מקרבנו ולא הגזול דכיון דשמו פקע ממנו רק הו' כמו גנב שהפריש קרבן של חבירו להתכפר דאין מתכפר כיון דגנוב הוא והא דאמרינן דעולה על שם בעלים באמת דלא כריוה"ג אבל אי אמרינן דל"מ מכירה אפי' שיתכפר בו מוכר א"כ אף שגנב זה לא פקע שם בעלים מיני' ופשיטא דאז עולה לשם בעלים ראשונים ולכך הקשו תוס' שפיר אבל לפמש"כ דמהני מכירה על שם בעלים א"כ הו"א דג"כ גנב והקריב על שם בעלים קמ"ל קרא קרבנו ולא הגזול וממעט כיון דשמו פקע ממנו הו' רק כאלו הגנב הפריש עליו קרבן והקריבו לכך ל"מ ודו"ק וממעט דוקא ע"י יאוש או י"ל הא דעולה לשם בעלים היינו בלא יאוש ודו"ק:
ובזה א"ש מה דקשיא לכאורה מבכורות נ"ו דאמרינן דהו"א דלקוח פסול לקרבן א"כ למה צריך למעט קרבן גזול מקרבנו אפי' גזל בהמה והקדישה תיפוק לי' דלא גרע מלקוח וא"כ קו' תוס' שהקשו אהא דגזל קרבן דחברי' יקשה גם אגזל בהמה והקדישה ולפימש"כ ניחא דאה"נ אם לקח בהמה מחבירו נהי דלעצמו פסול דלקוח הוא יכול הוא להפריש קרבן על חבירו וא"כ ה"ה בגזל בהמה והקדישה לכפר בו הנגזל ג"כ פסול דמטעם לקוח ליכא דהרי מפרישו לדעת הנגזל אבל מטעם גזול פסול דלא יכול להקדישו כלל דביתו כתיב כמש"כ תוס':
ודע דיקשה איך ס"ד כלל בבכורות לומר דלקוח יפסול בעולה ושלמים א"כ הא דלריוה"ג חשוב ממונו והיינו משום דיכול למכור והא איך ימכור להתכפר בו אחר הא הו' לקוח והרי ריוה"ג יליף כן מקרא דומעלה מעל ולפמש"כ רק יכול למכור להתכפר בו בעלים ראשונים א"ש:
אך יקשה נהי דלא נוכל למעט בלקח בהמה והקדישה דליבעי לקוח כמבואר בבכורות דף נ"ו עכ"פ נאמר אם לקח קרבן שהקדישה חבירו נתמעט דומיא דבכור דאם הקדיש קרבן ולקחו אחר אין יוצא בו ואולי י"ל דמהא"ט באמת אין יכול למכור דלאחר אין ראוי להקריבו וצ"ע עוד:
ודע דיקשה בהא דבכורות דאמרינן לבכור לא איתי' בעשי' דמאליו קדוש יקשה הא דרשינן תקדיש דצריך להקדיש בפה א"כ נדרוש דדוקא אם בעלים בלא לקוח צריכין להקדיש אבל בלקוח אם בעלים לא הקדישו בפה א"צ הלוקח להקדישו כיון דליכא בלוקח וההקדש בפה רק בבעלים ונהי דנדרוש שיעכב ההקדש בפה ונאמר דבעי הקדש בפה דוקא וא"כ שייך למעט לקוח בבכור דזה דחוק אבל עכ"פ לגוף הדרש דצריך להקדיש בפה נוכל לדרוש זה רק בנולד לא בלקוח אם בעלים לא הקדישו בפה א"צ להקדישו ונפ"מ מהא לענין התפיסו בנדר דחשוב לחד מ"ד בא בנדר ונדבה וחשוב מתפיס בדבר הנדור כיון שצריך להקדישו וא"כ בלקוח דא"צ להקדישו ממילא אם התפיסו ל"ח בא בנדר ונדבה ואם תפיס בו ל"ח דבר הנדור:

כל הזבחים וכו' הרי הן כשרים ועלו לבעלים וכו'. ובכ"מ כ' בגמרא טעמי' דשלא לשמן הא סתמא נמי כלשמן דמי וא"כ יש לתמוה איך כתב רבינו בעולה ושלמים ולא חטאת ופסח והא ליתא דבכולהו סתמן כלשמן דמי ועלו לבעלים לשם חובה ובלח"מ כתב דלאו דוקא עולה ושלמים ולא אתי למיעוט חטאת ופסח אלא רבותא אשמעינן דאע"ג דעיקר לשם זבח בשלמים כתב בקרא ובשר זבח שלמיו וכן בעולה כתיב להדיא אפ"ה כיון שהי' סתם כשר וכן תי' בבה"ז ובס' עיני אברהם תמה דא"כ הו' לי' לומר אפי' בעולה ושלמים ויצא לו לרבינו כן מדקאמר טעמא דשלא לשמה אבל סתמא כשר וע"ז קתני חוץ מחטאת ופסח ומשמע דאכולה מילתא קאי דאף בסתמא פסולין והא דאמרינן בתר הכי טעמא דאמר לשם פסח ולשם שלמים הא לשם פסח וסתמא כשר אלא סתמא כלשמן דמי דמשמע סתמא כשר אפי' פסח וחטאת אין מזה ראי' דש"ה דחישב בתחילת השחיטה שיהא לשם פסח כמוש"כ רש"י שם וגם מהא דאמר ר"י אף מי שלא הי' בלבו לשם אחת מכל אלו ודייק מזה דסתמא כשר דמשמע מזה אפי' בחטאת ופסח דאי ס"ד בעולה ושלמים מאי קאמר דילמא אתי למימר שלא לשמו ופסולין הא תנינן שלא לשמן כשרין גם זה אינו ראי' דהכי פירושו דילמא אתי למימר שלא לשמו ולא עלו לבעלים לשם חובה ואם איתא דסתמא פסול סי' שלא עלו לבעלים אתני' בי"ד מילתא דאתי לידי פסול דהיינו שלא יעלו הבעלים וכו' מיהו גם בזה לא נתיישבה דעתי דהא בפט"ו מפסהמ"ק כתב רבינו החטאת ששחטה לשם חולין הרי זה כשר ולא עלתה לבעלים וכי מגרע גרע כששחטה סתם מששחטו לשם חולין וכן כתב רבינו בדין חטאת ששחטה לשם זבח אחר פסולה הו' לי' למכתב דגם סתמא פסול וכ"כ שם חוץ מן החטאת ופסח שאם נעשו במחשבת שינוי השם פסולין משמע אבל בסתמא כשר והנכון אצלי בדברי רבינו דהא דכתב כאן בעולה ושלמים הכי קאמר דוקא עולה ושלמים אם שחטן סתם כשר ועלו לשם חובה חוץ מחטאת דלא עלו לשם בעלים אבל גם אינו פסולה ודייק כן מדקתני כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן החטאת ואי נפרש חוץ מן החטאת דסתמא פסולה דז"א דהא איכא למידק איפכא חוץ מן החטאת שלא לשמן פסול הא סתמא כשרה וקשיא דיוקא אדיוקא אעכ"ח למידק חוץ מן החטאת ושלא לשמן פסולין אבל סתמא כשרין ולא עלו ורבינו דרצה לאשמעינן דעלו לבעלים ג"כ נקט רק עולה ושלמים ואע"ג דר"י עכ"ח ס"ל דעלו נמי לבעלים סובר רבינו דסתמא דמתניתין דמשמע דוקא עולה ושלמים כשרה ועלה ולא לחטאת דלא עלו ופסק רבינו כסתם משנה ושפיר דמי לשחט לשם חולין דג"כ כשרה ולא עלו לבעלים.
הנה רבינו בפי' המשניות ריש זבחים כתב הא דשלו לשמו פסול ש"ק דוקא בקרבן יחיד אבל ק"צ סכין מושכתן למה שהוא ואין פוסל שלא לשמו ועולה לציבור לשם חובה ובטהרת הקדש הקשה דבספר פ"מ הקשה ע"ז מהאי דלקמן דף ד' דפרכינן מה לש"ק שכן ישנן בציבור כביחיד תו הקשה דא"כ מאי דייק הש"ס לקמן מהא דקתני שנזבחו שלא לשמן דסתמא כשר דילמא משום דיוקא דקרבן ציבור קתני הכי ובטה"ק הוסיף להקשות ממנחות דף ע"ח דתני התם שני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמו לא קידש הלחם ובתוס' רע"א הוסיף להקשות עוד מכמה דוכתין והנראה ליישב דהנה רבינו בפ"ד דתמורה כתב דאסור לשנות שם קרבן מקדושה לקדושה והיינו אף אם אין צריכין עוד לקרבן זה ורוצה לשנות לקרבן אחר אין רשאי ומעתה אומר זה רק בק"י אבל ק"צ דאין לו בעלים קבועים אם רוצה הגזבר לשנות אח"כ לקרבן אחר רשאי והיינו דאמרינן לב ב"ד מתנה עליהן על ק"צ שא"צ שיהא קיץ המזבח מטעם סכין מושכתן למה שהוא ובזה ניחא דיפלא דאדרבא איך שייך לומר משום דסכין מושכתן למה שהוא כשר שלא לשמו הלא בק"י הוא כן דהרי אמרינן ריש זבחים דמסברא אסור לשנויי בה דעד כמה ליזול ולשנויי ולהנ"ל ניחא דזה אם לא שינה קודם שחיטה רק בשעת שחיטה משני אף דהי' צריך לקרבן זה הנה באמת אף בקרבן ציבור אין עולה לבעלים כהא"ג ולכן בכבשי עצרת לא עלו לבעלים אבל אם שינה מקודש לקודש דלא הי' צריך שפיר כשר ולכן יכולין ב"ד להתנות אם לא יצטרכו לתמידין יהא לקיץ מזבח משום סכין מושכתן וזה ברור ב"ה.
הנה רש"י מפרש הא דשמואל דאמר סכין מושכתן למה שהוא פי' סכין השוחט סתם מושכתן ולקרבן שהופרש מתחילה לכך כגון עולת תמיד לעולת קיץ אפי' שאין זה קרבן עצמו כיון דמעיקרא עולה והשתה עולה והוק' תוס' דבזבחים מוכח דשמואל כרבנן דר"ש אית להו לב ב"ד מתנה עליהן ולכן פירושו הכונה דתנאי ב"ד שיהא יכול לשנות עד שישחוט. והנה קשה לי דבירושלמי פ"ה דיומא דמ"ב קאמר וכי יש חטאת קריבה עולה א"ר יוסה שניא הוא שאין קרבנות ציבור נקבעין אלא בשחיטה אר"ח ב"ת תנאי בי"ד הוא על המותרות שיקריבו עולות והנה מלשון הירושלמי דשמואל אמר אין ק"צ נקבעין אלא בשחיטה משמע כפירוש התוס' דאין נקרא שם עולה עליה עד שעת שחיטה אולם לא מטעמא דתוס' שכתבו שהוא משום דהו' תנאי בי"ד דהא ר"ח ב"ת הוא דקאמר הא"ט דהו' תנאי בי"ד ע"כ נראה לפרש לפמש"כ בחידו' לגיטין דהא דאמרינן בקדשים סתמא לשמה היינו משום דהוקבע ע"י הבעלים בשעת ההקדש לכן העבודות הו' סתמא לשמה לפ"ז בציבור יש לומר דלא אמרינן בשעת שחיטה סתמא לשמה קאי דלא הוקבע בשעת הקדש לכך בעינן שבשעת שחיטה ישחוט בפירוש לשם עולה ולכן שפיר ס"ל לשמואל דלא הוקבע אלא בשחיטה וא"צ לטעם לב בי"ד ומה שהקשו תוס' מוכחא דשמואל כרבנן דאמרינן לב בי"ד מתנה יש לומר דהרי פירושו דרי"ו דאמר התם לר"ש מקיצין בהם את המזבח ועלה קאמר דשמואל סבר להא דרי"ו דאפי' למ"ד דלית לי' לב בי"ד מתנה עליהן לפדותן מ"מ מקיצין בהן המזבח ובזבחים דף ו' הכי פירושו ק"צ קאמרת שאני ק"צ דלב בי"ד מתנה עליהן ותי' כדר"י אמר שמואל סכין מושכתן למה שהוא ועיין בשירי קרבן שם ביומא.
הנה בזבחים דף מ"ו איתא שמעתי שהבעלים מפגלין דכתיב המקריב את קרבנו וקשה דהא לעיל איתא דאם חישב שיאכלוהו טמאים לא הו' מחשבה דלא ישמע לו ולפי"ז לכאורה בשחט ע"מ שיזרוק אחר חוץ לזמנו ג"כ נימא דלאו כל כמיני' שיעשה חבירו איסור וצריך לומר דבזה המחשבה גופי' נעשה פיגול דהו' כמחשב שיעשה הכהן שליח לזרוק חוץ לזמנו משא"כ שיאכלוהו טמאים לא שייך שיעשה על האכילה שליח דעל אכילה לא שייך שליחות כדאיתא בקידושין מ"ב זה נהנה וזה מחייב לא אמרינן [ופלא שבתב"ש סי' ד' רצה ללמד מזה שאם חשב שחבירו יזרוק דם לע"ז דלאו כל כמיני' ולענ"ד זה רק אמרו בעל דעת לאכלו טמאים דל"ש בזה אין שליחות אף דבעלמא אין שליח לדבר עבירה דהוא עכ"ח מהא"ט דסבור שלא ישמע לו אפ"ה מחשבה זו פוסלת] מעתה התינח באם השוחט מחשב אבל אם הבעלים מחשבין בשעת שחיטה ששוחט אחר א"כ לאו כל כמיני' שחבירו ישחוט על דעת חוץ זמנו א"כ כש"כ דאין מחשבתו דידי' שיהי' חוץ לזמנו מפגלת והא דכתיב המקריב קרבנו היינו בקרבן כשר דנחשב המעשה כאלו עשו הבעלים לכן מיקרי קרבנו.
וקשה לי עוד דהנה בקרא כתיב וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי אשר מקדישים הם לי ואיתא בתו"כ דאתי ללמד דגם בקרבנות כהנים איכא נותר פיגול וטמא ותימא איך ס"ד דבדידהו ליכא שום פיגול הא הכא עדיפא דאיכא נמי מחשבת בעלים א"כ בשל כהנים בודאי יהא פיגולן פיגול ואולי י"ל דבגמ' דנדרים רצה לדייק דשלוחי דשמיא נינהו מדקתני דבשוגג ג"כ מפגלין ואמאי לא נימא לתקוני שדרתיך ומשני לו יחשב מ"מ. והנה כהנים בשל כהנים קיימ"ל דשלוחי דידן הויין א"כ בקדשי כהנים לא יהא פיגולן פיגול בשוגג אם שחטו כהן אחר קמ"ל קרא דגם במה שמקדישן איכא משום פיגול אף דגמ' משני דקרא כתיב לו יחשב דנשמע דגם בישראל פיגולן פיגול בשוגג צ"ל דדיחוי בעלמא הוא ושפיר צריך קרא אמנם אכתי צריך ביאור הא דס"ד דיאכלו כשהן טמאים הנה כבר עמד ע"ז בפנים יפות והעלה דמ"ד כיון דקדק"ל דהקדש נגמר ע"י הכהנים בזריקה רשאי לאכול אף בטומאתן וכ"כ לפרש בספורנו.
בהא דאמרינן לו יחשב דאין מחשבה הולך אלא אחר העובד הא י"ל דבעלים בודאי מחשבתן אהני לגבי קרבן רק דלגבי כהן הו"א דאין מחשבתו מהני לפסול הקרבן כמוש"כ רבינו בה' טומאת אוכלין דאין מהני מחשבה לגבי הכשר טומאה וע"כ כתב הקרא לו יחשב דגם כהנים מחשבין אלא דלכאורה יש לומר דהא בעלים ג"כ ל"מ מחשבתו כמוש"כ בקצה"ח סי' ת"ה דלדברי רבינו הנ"ל לא מהני מחשבת הבעלים שיקבל הכשר לקבלת טומאה דלאו בעלים הן אלא דלפי"ז יקשה לאידך גיסא ל"ל קרא כלל דבעלים אין מחשבין הא בעלים לא מהני מידי מחשבין דהויין כאחרינא רק הכהן דהוא העובד הוא יכול לחשב דאל"כ לא משכחת מחשבת פיגול ול"ל קרא וי"ל כיון דבאמת כתיב המקריב את קרבנו דמזה יליף ר"א דבעלים מפגלין מגזה"כ ע"כ ס"ל לר"י דקרא דלו יחשב גלי דאין בעלים מפגלין אולם השתא דאתית להכי מיושב קו' קצה"ח כיון דכתיב המקריב את קרבנו לכן מהני מחשבתו לקבלת הכשר טומאה דרק לגבי פיגול גלי לן קרא דאין הולך אלא אחר העובד.
ובאמת פלא גם על קצה"ח דלמה הביא ממרחק לחמו מפרה של זבחי שלמים שהעבירו בנהר דמאי מהני הא לענין הכשר בעינן דעת בעלים וקדשים איה"נ ליכא בעלים הא יקשה ממשנה מפורשת דקתני אין המחשבה הולכות אחר העובד ותיפק"ל דל"מ כלל מחשבת בעלים ול"ל קרא דהמקריב אותו לא יחשב אך יש לומר הנה בק"פ לא שייך לומר דאין בעלים כיון דיכול להמנות עליהם וצריך קרא דאפ"ה אין הולכת אלא אחר העובד לכן לא קשיא מהכא רק שם דקאמר פרה של זבחי שלמים ע"כ שפיר קשיא לי'. ובהא דבעלים מחשבין קשה לי עוד מנ"ל דילמא רק בשחיטה דכהנים שלוחי דידן נינהו אמרינן דבעלים מחשבין אבל בשאר עבודת דכהנים שלוחי דרחמנא לא תליא כלל במחשבת בעלים כיון דל"ב שליחותם וכן להיפוך לר"י דס"ל אין בעלים מחשבין מדכתיב המקריב אותו לו יחשב דילמא רק בשאר עבודת אבל בשחיטה דשלוחי דידן נינהו שפיר בעלים מחשבין.
בהא דאמרינן בריש זבחים דסברא הוא דאטו יהא רשאי לשנות אם כבר שינה ובטה"ק הקשה כיון דש"ב או ש"ק משוהו לקרבן אחר א"כ אמאי לא יהא רשאי לשנות עוד דהא כבר הוא קרבן אחר עוד הקשה הא הו' כמטיל מום בבעל מום דלרבנן בבכורות דף ע"ג רשאי להטיל מום בבע"מ ונראה דהנה בירושלמי ספ"א דפסחים מוקי הך דאחזו דם כר"ש בקדשים שחייב באחריותו ובארתי בפ"א מאימ"ז דדעת הירושלמי לומר דרק בעלים רשאין להטיל מום דהו' עדיין ממונם אבל אחרים אין להפקיע ממון גבוה א"כ ה"נ הכהן אין יכול לשנות אף דהו' כמטיל מום בבע"מ דלא שייך כן בשל אחרים דהכהן אין עושה רק בשליחות הבעלים דאף אי שלוחי דידן נינהו הא אין משני אבל אי משני אין כאן שליחות וא"כ מיושב קו' אחריתי ג"כ הא כבר שינה אותו לקרבן אחר דהא צריך להבין סברת התוס' איך יכול הכהן לשנות קרבן של חבירו לעשות אותו קרבן אחר ולכאו' כונתם כיון דמסרו ליד כהן הוא באחריות הכהן וכבר כתב הפנ"י בב"ק דף ס"ו דאי גל"מ כממון דמי רשאי למכור עיי"ש [ואף דקצה"ח חולק עליו בסי' שפ"ו דאיך ע"י אחריות יכול להפקיע ממון בעלים כ"כ במק"א דשאני קרבן דמעיקרא שלהם הי' של הבעלים] וה"נ כהן דהו' שלוחי דשמיא הו' כבעלים וכיון שהוא באחריות יכול לעשות קרבן אחר וא"כ יש לומר דוקא בזריקה דבזה הו' שלוחי דשמיא ועוד אחר שכבר נשחט אינו עוד ברשות הבעלים אלא בגזא דרחמנא ואחריותו של הכהן אבל בשחיטה שלא לשמה לא שייך דנעשה קרבן אחר חדא דעדיין של הבעלים וגם לא שייך שלוחי דשמיא בשעת שחיטה ועוד הא מטיל מום בקדשים אין חילוק בין קדשים שקיבל אחריות דזה רק לענין בע"מ בבע"מ דהיינו באחזו כבר דם [וטעמא דמילתא כיון דכבר נעשה בע"מ ולא הו' כבעיני' ואלים אחריות דהו' כשלו אבל להטיל מום מתחלה לא שייך להתיר משום דקיבל אחריות דהא כל שבעיני' לא שייך קבלת אחריות כמוש"כ הצ"צ כידוע] וא"כ במה ששחטו שלא לשמו אין ביכולת לשנות לשם קרבן אחר ע"י קבלת אחריותו דאפי' הבעלים עצמן אין רשאין להטיל מום בתחילה אפי' קיבלו אחריות כנ"ל ומיושב הכל ובהכי ניחא הא דפריך בגיטין למ"ד היזק שא"נ ש"ה מהא דכהנים שפיגלו וה"ה בחשוב שלא לשמן והא גם למ"ד לש"ה קשיא הא לא שייך לומר הרש"ל כיון דנשתנה לשם קרבן אחר להנ"ל ניחא בשחיטה שלא לשמן א"י לשנותו לשם קרבן אחר בזריקה.
הנה בריש זבחים מסיק נדבה הוא ואסור לשנויי ובטהרת הקודש הקשה לפמש"כ תוס' מנחות דבשה"ש נעקר שם הראשון אמאי אסור לשנויי בי' עיי"ש מה שכתב לתרץ וקשה לי מנזיר דף מ"ו דמייתא שם זאת אומרת דר"ש סובר נזיר שגילח על שלמי נדבה יצא ולהנ"ל קשה בשלמא אי אמרינן דנעקר שם הראשון הו' נדבה ממש שפיר דומה לגילח על שלמי נדבה אבל אי אמרינן דלא נעקר שם הראשון אפ"ה נדבה מיקרי ולכן אסור לשנויי א"כ מאי זאת אומרת הא שאני גילח על קרבן שהקריב שלא לשמו דיצא דהא עכ"פ לא נעקר שם קרבן נזיר ממנו אבל שלמי נדבה מודה ר"ש שפיר דאם גילח לא יצא.
בטעמא דקדשים סתמא לשמה וא"צ בפירוש נראה דהיינו טעמא כיון דאיכא מעשה הקרבה וקייל"ן אין מחשבה מוציא מידי מעשה א"כ אפי' במחשב שלא לשמו כשר לכן כש"כ דסתמא כשר ואין מוציא מיד מעשה כדמוכח בריש מנחות המעשה מוכיח עצמו [ואף דשם גם בהוציא בפיו שלא לשמו אין פוסל היינו דמעשי' מוכיחין עלי' אבל בעלמא נגד מחשבה אף שאין מעשי' מוכיחין עליו עכ"פ מעשה איכא וכן העלה בס' חכש"ל או"ח סי' ס'] ולפי"ז קשה לי מאי פריך הגמרא מ"ש מגט דסתמא פסול להנ"ל קשה הא קדשים עכ"ח שאני דהא אפי' במחשבה שלא לשמו אין פוסל משום דאיכא מעשה דהקרבה ואין מחשבה מוציא מידי מעשה לכן סתמא נמי כשר משא"כ בגט דליכא מעשה סתמא לאו לשמה קאי [ובחי' לגיטין הארכתי בזה].
הנה ראיתי בספר שערי תפלה לבעל המחבר באמ"ח שכתב שם לענין לחלק בין מצוה לקדשים [דלא כנוב"י שהבאתי בהקדמת ספרי ח"א] כי בקדשים כבר הי' בהם הדיבור והכונה לשמן בשעת הקדש כשאמר הרי זה עולה או חטאת דלשם זה הביאן עתה לכן אמרינן שפיר דמן הסתם לשם זה הועלה על המזבח משא"כ בעשיית המצוה שאין שמן עליהן מקודם ע"כ לא מהני בהו סתם בשום פנים והוא דומה ממש לגירושין ובספר שו"ת ערוגת הבשם לרב האי גאון וצדיק מחוסט ז"ל בחאו"ח סי' ט"ז כתב ליישב דהא גם במצות דצ"כ הו' כיחדו למצוה וא"צ לומר לשם יחוד דלא יאמר שלא לשמו ולי נראה דלכאו' דברי השערי תפלה תמוה דא"כ תיקשי דמעיקרא לא קשיא מ"ש מגירושין דל"א סתמא לשמה הא שאני ושאני דשם כבר קרוי עליו שם קרבן ונהי דלא ידע דלאו לגירושין קיימא עכ"פ הא לא דמי דבקדשים כבר הוציא בפיו והקדישה ויחדו לאותו קרבן אלא עכ"ח כמו שבארנו דבגירושין ג"כ אף שכבר הוציא בפיו בשעת כתיבת הגט אפ"ה לא אמרינן דשוב החתימה הו' סתמא לשמה ושפיר פריך וע"ז משני דעכ"פ בשעת החתימה ג"כ עדיין לאו לגירושין קיימא לכן לא מהני סתמא ובקדשים מהני דהא תקנו דלא לימו לשמה א"כ נשמע במצות נמי אף שאצ"כ כיון דל"ש לומר דסתמא למצוה קיימא כמו בגירושין אף שכבר כתב הכתיבה לשמה אפ"ה אין החתימה לשמה א"כ גם במצוה כהא"ג ל"ש דסתמא לשמה קאי שוב הדרה סברת השערי תפלה למקומה דל"ש במצוה דלא לימו לשמו משום דלא לימא שלא לשמה דשאני קדשים דסתמא לשמה קאי ע"י אמירתו לעולה או לשלמים אבל במצוה אף שמכוין למצוה לא שייך לומר דסתמא לשמה קאי לכן צריך לפרש בתפלה שכל עשיותיו לשם יחוד קוב"ה.

תוכן העניינים

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה