אור ברסלב

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות· רבי ישעיהו זילברשטיין

פרק ג · הלכה יג

הלכה יב

ולא יהא דבר חוצץ וכו'. והנה במנחות דך צ"ג בעי ר' ירמי' סמיכה בטלית מהו שתחוץ ופשוט מדתני בברייתא ובלבד שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין המזבח וקשה טובא מאי קמספקא לי' הא כתב וסמך ידו על ראש העולה פשיטא דמבא"מ חוצץ כמו בטבילה דכתיב על בשרו דא"מ חוצץ וביותר קשה דהא ר' ירמי' אסיק לעיל דף י"א בהא דפריך ות"ל משום חציצה ומשני ר' ירמי' מן הצד הרי דפשיטא דמבא"מ חוצץ וא"ל דבעי דר' ירמי' הוא אי אמרינן על ממש או על בסמוך ואז ס"ל דא"ח א"כ אמאי לא מייתא פלוגתא דתנאי דפליגי לקמן דף צ"ח אי הוה ממש או על בסמוך עוד קשה מלעיל דף י"א דמצריך קרא על דם האשם חד להכשיר צדדין ופירש"י דדרשינן על בסמוך א"כ מאי קאמר בתר הכי דאי כתב רחמנא על מקום דם האשם הו"א עד שנתקנח ואי לא הוי חציצה והרי איך הוי חציצה והא על בסמוך דריש וא"כ בוודאי דלא חייץ אע"כ לומר דאפי' דקיימ"ל על בסמוך אפ"ה אי איכא מידי דחייץ חוצץ עוד קשה ממנחות דף כ"ו דבעי חזקי' אברים שסידרן וסודר עליהן המערכה מהו על העצים אמר רחמנא דוקא על העצים א"ד כיון דכתיב קרא אשר שתאכל האש על המזבח אי בעי עביד הכי ואי בעי לא עביד הכי תיקו והנה טעמא דבעינן על ממש הוא מדכתיב על העצים וא"כ גבי סידור המערכה נמי כתיב וערכו עצים על האש וא"כ כיון דאי לא כתיב אשר תאכל האש הו"א על העצים ממש א"כ במערכה נמי בעינן על האש וא"כ הא הוי חציצה בין אש לעצים מה שנותן האברים למעלה וקיימ"ל במבא"מ דאפי' חציצה במקצת הוה חציצה כדמוכח בזבחים דף נ"ט:
אך להא י"ל דהא איתא בעירובין דף ק"ד עלה דתנן בודקין מלח ע"ג כבש בשבת בשביל שלא יחלוקו ופריך בגמ' האי מלח היכא דמי אי דמבטלה קמוסיף על הבנין אי דלא מבטלה הוי חציצה ומשני לעולם דלא מבטלה ומיירי בהלכת עצים דלאו עבודה א"כ י"ל הכא נמי כיון דמניח על האש מסתמא מבטלה שיהא נעשה לחמו של מזבח לכן מסתפקא לי' דס"ל דכאה"ג לא הו' חציצה רק מסתפק בדרשא דקרא אי בעינן עצים על האש ממש:
והכי יש להוכיח ממש"כ רבינו בפ"ו מה' חומ"צ בכרך מצה בחזרת דיצא ידי מצה משום שהמרור טפילה למצה ה"נ יש לומר דהאברים הם טפילה להאש דנעשה לחמו של מזבח לכן ל"ה חציצה:
אולם קשה מזבחים דף ק"י גבי מקריב אימורים ע"ג בשר דהוי הקרבה ופריך הא הוי חציצה דהא כתיב וערך הכהן אותם על העצים ומשני מב"מ א"ח ויקשה דתיפוק לי' כיון דהו' טפילה א"ח אפי' בלא טעמא דמב"מ א"ח אך י"ל דבאמת היינו מהאי טעמא דהו' טפילה קאמר דהא לכאורה יקשה דכאן מסיק דמב"מ א"ח ולכן אף דכתיב על האש קרינן בי' שפיר על האש וקשה הא ביבמות דף ק"ב מסיק כיון דכתיב מעל רגלו בעינן מעל רגלו ממש לא על דעל והרי שם קאי לענין רצועות המנעל כפירש"י והא זה הו' מב"מ אפ"ה ממעטינן מדכתיב על דהו' על דעל א"כ ה"נ נפרש על האש ולא על דעל האש להנ"ל י"ל דבאמת הא"ט לא סגי דבעינן על ממש אלא משום דהו' הבשר טפילה לגבי האש לכן כיון דהו' מב"מ א"ח וקרינן בי' העצים על האש:
אך קשה לאידך גיסא אי אמרת דהיינו טעמא דהו' טפילה א"כ למה צריך לטעמא דמב"מ א"ח הא מטעמא דטפילה אפי' א"מ ג"כ א"ח דהא מרור עם מצה הו' א"מ אך לזה י"ל דשפיר חשוב מב"מ כיון דהו' מין מאכל כדמשמע לכאורה מדבריו בפ"ב מה' שאר אבות הטומאה דכ' הכורך כזית מבשר עוף הטהור בחזרת אפי' שלא נגע בגרונו טמא כמו שהוכיח מזה בפ"ח או"ח סי' תע"ה [ואף דלעיל כתבתי דהו' מבא"מ מיהו יש לומר דבשר עם חזרת מב"מ דאורחא בהכי כדמצינו ברבי שלא חסר צנון וחזרת מעל שולחנו אבל פת או מצה עם חזרת הו' שפיר א"מ דלאו אורחא בהכי בעלמא רק כאן שהוא מעין המצוה כמש"כ בלח"מ שם בה' חומ"צ] אך יקשה מהא דאיתא בירושלמי הביא בתוס' יומא דף מ"ד ד"ה עושין נרתק של עור סביב יד המחתה דפריך וא"ח ומשני קובעו במסמר וכ' התוס' דהיינו דלכן מתבטל לגבי הכלי הרי היכא דהו' טפילה אפי' א"מ א"ח וכן מוכח ממה שמבואר בס"י קס"ט בשם הרא"ש דאם תפור בגד בפנים המנעל כשר והיינו ע"כ משום דהו' טפילה לגבי מנעל א"כ הדרה קו' לדוכתי' וצ"ע לכאורה וצריכין לומר דלא דמי להך דירושלמי דקבעו במסמרים הו' חיבור גמור ועדיף מטפילה ולכך א"ח ובהאי דנתי על דבר מה שנשאלתי ממע"כ מחו' הרב המאה"ג מו"ה יקותיאל זלמן נ"י גרו"ו רב בק"ק יארע אודות אשר עושין לנשים נגד כאב שניים בלאמבע שקורין קראנע דלכאורה גרע משאר בלאמבע יען שאין תחוב כולו בשניים רק חופף עליו על השן מבחוץ להנ"ל יש ללמוד מירושלמי להתיר כיון דזה מעשה קראנע ג"כ מחובר במסמר שנכנס אל תוך השן כדי שיעמוד ימים רבים ולא יפול הו' חיבור ובטל לגבי השן:

וצריך הסומך לסמוך בכל כחו. והנה בירושלמי פ"ב דחגיגה איתא דהא"ט דב"ש דאסרו לסמוך ביו"ט משום דסמיכה צריך לכבוש את כבדו דהיינו סמיכה בכל כחו ולפי"ז קשה הנה דעת הירושלמי בפ"ב דביצה דהא דאין רוכבין ע"ג בהמה בשבת ויו"ט הוא משום שביתות בהמתו דהוא אסור מה"ת מקרא דלמען יניח לפי"ז ירושלמי לשיטתו שפיר ס"ל דהא"ט דב"ש כיון דצריך לכבוש את כבדו א"כ איכא איסור משום שביתת בהמתו ולכן אף דסמיכה מצוה אסור אבל לדידן דלית לן האי טעמא כמבואר בבלי ביצה דף ל"ו הטעם דאין רוכבין ע"ג בהמה שמא יחתוך זמורה ומהא"ט נמי אין משתמשין בבע"ח משום שלא יחתוך זמורה כמוש"כ תוס' מביא במג"א סי' ש"ה סק"ז וסק"י א"כ אף אי סמיכה בכל כחו בעינן אמאי אין סומכין ביו"ט כיון דלא הו' אלא שבות ובמקום מצוה לא גזרינן דאי אמרת דגם במקום מצוה גזרינן א"כ אף אי ל"ב סמיכה בכל כחו אכתי נגזור שמא יכבוד ידיו ומשתמש בבע"ח כדמוכח בשבת פרק בהמה יוצאה דאסור ליתן עליו מרדעת מפני שיבוא להשתמש בבע"ח וכמוש"כ שם הרא"ש וע"כ דבמקום מצוה ל"ג משום שבות א"כ גם אי סומך בכל כחו לדידן דאין אלא משום גזירה דיחתוך זמורה לא נגזר לבטל מצות סמיכה אך יש לומר לפמש"כ החס"ו בחי' על שבת אנן לא קיימל"ן כירושלמי דהא לירושלמי מוכח דגם קשירה אסור משום דמשתמש בבע"ח דהרי פריך שם מהא דקושרין החבל בפרה בשבת ומשני דאתיא כמ"ד צדדים מותר והנה אנן קיימל"ן גם צדדים אסור כדאיתא בשבת דף קכ"ה ואפ"ה קיימל"ן כהך דשבת דף קי"ג דחבל גרדין קושרין בפרה ע"כ דלא קיימל"ן כירושלמי והא דהביא הרא"ש שם דברי הירושלמי רק ללמד מזה דכשניתן הרסן בראש הבהמה יזהר שלא יטען שהטעינה זו אינה להכרח נתינת האפסר ואינה לצורך הבהמה אבל בקשירה ל"ח שיבוא להשתמש בב"ח וכן כתב בא"ר סי' ש"ה סק"ו דש"ס דידן ס"ל דאפשר להשמר לקשור ולא ישתמש א"כ מיושב קושייתנו דבודאי אי לא בעי בכל כחו לא גזרינן דאפי' במידי דרשות ל"ג שיבוא להשתמש בבע"ח אבל אי סמיכה בכל כחו אף דאיסור שימוש בבע"ח ג"כ רק משום גזירה דשמא יחתוך זמורה אפ"ה גזרו נמי במקום מצוה ודו"ק.
הנה בהא דפליגי אי נשים סומכות קשה לי תיפק לי' דצריכין לברך על הסמיכה א"כ מצי לפרש דפליגי רבנן ור"י אי נשים רשאין לברך במ"ע שהז"ג ובסמיכה הא בודאי נמי צריכין לברך כמו בכל מצות וכן הוא להדיא ברש"י עירובין דף כ' דעל ספק אי צריכא סמיכה אין לברך נשמע דבודאי צריכין לברך וכ"כ האבודרהם בשם הר"י אבן פלא"ט.

והוא שיסמוך בכל כחו וכו'. לכאו' קשה כיון דכ' דמכניס ידו לפנים א"כ איך שייך לומר דסומך בכל כחו ונראה דרבינו הוכיח דגם בידו ג"כ שייך סמיכה בכל כחו דהא בשמעתין מדפריך בפשיטות סמיכה נמי אפשר למעייל ידיו וסומך משמע דשייך סמיכה בכל כחו ובהא ניחא מה שהקשה דרבינו פסק דטמא אינו סומך לכתחלה והא פסק בה' ביאת המקדש דביאה במקצת ל"ש ביאה להנ"ל י"ל דכיון דסמיכה בכל כחו בעינן ולכן צריך להכניס ראשו ורובו אבל בדיעבד אם סמך בכל כחו אפי' בהכנסת ידו לבד סגי ולכן טמא אינו סומך לכתחלה דילמא לא יסמך בכל כחו דאפי' טהורים נמי לכתחלה לא יסמכו בהכנסת ידיהם.

תוכן העניינים

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה