אור ברסלב

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות· רבי ישעיהו זילברשטיין

פרק ג · הלכה ו

הלכה ה

כל קרבנות בהמה שהיחיד מביא בין נדבה בין חובה סומך עליהן וכו'. וכתב הרמ"א בס' תורת העולה כי תכלית העולם ומציאותו הוא האדם השלם וכל העולם שהוא כדוגמת קרבן הנסמך לא נברא אלא לצות לזה וכבר קיימו וקבלו עליהם דבר זה החכמים האחרונים גם הראשונים ולזה הי' קרבן יחיד נסמך כי הפרט הוא העיקר וצדיק יס"ע והוא בהיפך דעת הפילוסופים שאמרו שהקדוש ב"ה משגיח על פרט בדרך כלל וידע הכל בדרך כלל ולזה קרבן יחיד נסמך כי הסמיכה וההשפעה הוא מצד הפרטים שהם אישים ולא מצד כללי שהם בדמות ק"צ וכו' ובהיות כי עניני הסמיכה באו להורות על דבר זה נפטרים ג' מיני קרבן מן הסמיכה הבכור והפסח והמעשר וכו' ולא הי' סמיכה בק"צ ולא בשעיר המשלח ופר העלם דבר שבא על חטאת הקהל שהוצרכו לסמוך על חסדי השי"ת שסומך לכל הנופלים בחטא כמו באלו הקרבנות שרוב הקהל היו חוטאים אעפי"כ היו מתקיימין בענין סמיכה הנזכרת והעלה דהא"ט דאין סמיכה אלא בבעלים לא ע"י שליח להורות כי עיקר הסמיכה הוא באדון הכל יתעלה שהוא סומך לכל הנופלים וע"כ אינו נוהג אלא באיש ולא באשה כי איש הוא המשפיע והאשה המקבלת שח"ו מרמז על תש כחו כנקיבה וענין סמיכה הוא כדמות נתינת השפע מן הסומך על הנסמך שנוהג במניית סמיכת הזקנים והחכמים וכמו שמצינו במשה שסמך ידו על ראש יהושע ע"כ הי' המקריב סמך ידו על ראש ההקרבה כי השם יתעלה מחובר באדם כמו שנאמר ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם מלמעלה והוא הנותן השפע לכל העולם את"ד:

חוץ מן הבכור ומעשר והפסח שנאמר וסמך ידו על ראש קרבנו וכו'. וקשה לי חדא בביצה מוכח דיליף מדכתיב ויעשה כמשפט ועוד פסח ומעשר ובכור דיליף דנתמעט מקרבנו ובמנחות צ"ג מסיק גמרא דלא צריך קרבנו לזה רק לדרשא אחריתא ונראה ליישב דתוס' כ' נילף מהיקש דוזאת התורה וטה"ק הקשה גם בחטאת ועולה לא נכתב דנילף מהקישא וע"כ דאין לילף דליתא בציבור ואין היקש שוב בכל וע"כ לא מסמכינן לענין סמיכה והביא תוס' דף פ"ב שכתבו כן לענין מילתא אחריתא ותמהני שלא הביא תוס' חולין שכתבו כן בדף כ"ב להדיא דלענין סמיכה לא נילף מהיקש דליתא בבכור ומעשר אלא דאפ"ה הוקשה כן שפיר נילף מהיקש דאי ישנו בבכור ומעשר א"כ שוב שייך ההיקש אכל מילי והא דכתב בטה"ק דאין בציבור א"כ יפלא יותר על תוס' חולין שכתבו משום דאין במעשר הא גם אין בשל ציבור ואולם בלא"ה תוס' תמוהים שכתבו מקרבנו נתמעט הא במסקנא ליתא וכבר עמד בזה בפנ"י ביצה וליישב נאמר דלפי הך הקישא באמת צריך קרבנו דלא כגמרא דמנחות [ואי דרשינן זה ההיקש הוא בפלוגתא דתנאי ור"א בדף פ"ב לית לי' האי היקש ועתוס' ריש מנחות גם עוד תנאי דהיינו ר"י דהוא סתם ספרא דת"כ ותנאי דכמשפט לית לי' דרשא דהקישא זו עיי"ש אבל לדידן קייל"ן כהקישא באמת ל"צ קרבנו ודו"ק] והא דיקשה הא אין בציבור ליכא הקישא לק"מ יש לומר כיון דזה דליתא בציבור רק מהלכתא שייך שפיר היקש ויותר יש לומר יען דעכ"פ בקרבנות יחיד שייך בכולהו סמיכה שייך היקש אף דלא שייך בציבור דכהא"ג כתבו תוס' חולין לענין מילתא אחריתא אף דליכא בנדבה כיון דיש בחובה ונדר שייך הקישא לענין חולין עיי"ש ומעתה זה גם דעת רבינו דנקט דרשא דקרבנו:
ולפי"ז כיון דמקרבנו רק ממעט בכור ומעשר לא צריך לרבות חובה דחובה בכלל קרבנו והא דביצה צריך קרא רק לב"ש אבל לב"ה לא צריך כמשפט באמת ואף דרש"י פי' בביצה גם לב"ה למסקנא מהקישא כבר ביאר בצל"ח פי' אחר לפי הגי' דל"ג אלא דהכל לב"ש קאי וזה גם דעת רבינו ובלא"ה למסקנא א"א דקיימא לב"ה הא דכמשפט דהרי התוס' הקשו הא דבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד ותי' דהו' בעיא בגמרא וא"כ להלכה ע"כ לא קיימא ולכן נקט רבינו דרשא דקרבנו [אך לפמש"כ הצל"ח דף ע"א דיוכיח עושין מדבר הלמד בהיקש אפשר להלכה קיימא הך ועכ"פ מדברי רש"י כאן מוכח להדיא שכן דעת רש"י דעושין יוכיח מדבר הלמד בהיקש כדברי הצל"ח ופלא שלא הרגיש בזה] ובפרט דא"ש לדרכו של צל"ח דגמרא קאי לתנא דמנחות דסובר גמירי סמיכה בציבור בשעיר של ע"ז ופר העלם דבר ואנן לא קייל"ן כר"י וכמוש"כ בפרקין ולכך הוכרח רבינו לדרשא דקרבנו ואולי הא בהא תליא למ"ד דיליף מכמשפט לא דריש קרבנו וזה רק כמסקנת גמרא דמנחות וא"כ לכן גם פסח מעשר בכור לא נתמעט מקרבנו אבל לדידן דלא דרשינן כמשפט רק חובה חייב בסמיכה מקרבנו יש למעט בכור ומעשר ג"כ מקרבנו ודו"ק:

תוכן העניינים

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה