מעשי למלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק א · הלכה טו
כל קרבנות ציבור זכרים. נראה לי הטעם היות קרבנות ציבור כולם זכרים הוא מבואר ממש"כ שהזכר הוא נגד שכלו שבאדם ויותר מתדבק בציבור מביחיד וכמש"א שצריך אדם לברך חכם הרזים כשרואה ששים רובא בני אדם ואף כשרבים הם השגחת השם יתעלה מתדבק בהן יותר מפרט עד שלזה חשבו רבים מהפילוספים שאין השגחה אלא על דרך כלל וידוע שהשגחה נמשכת אחר השכל ע"כ ראוי' להיות קרבן ציבור מן הזכר וכו' כי רוב ק"צ אין בא על חטא ידוע רק הן באין חובה לתמידין ולמוספין וכו' אמנם כל חטאת יחיד הוא בא על חטא וידוע כי עיקר החטא מן החומר ורובן ע"י עשרו שנאמר ורם לבבך על כן חטאת בא מן הכבשים או מן העזים שהוא העושר או ע"י פחותות מדותיו אבל אינה בא מן הבקר כי לא עמד בשלימותו וגבורתו להתגבר מן יצרו ונאכל לכהנים כי בזה מתכפר החטא ע"י בושתו שאומרים עליו זהו חטאת פלוני את"ד.
וכן חטאת של ציבור מן העז וכו' ואין להם עולה מן העז. ועיי' כ"מ שכתב שאלו הכללים נלמד מקראי הנה בהוריות דף י"ג איתא דיש בכל אחד מעלה שאין בחברתה ומפורש דפליגי דמר סבר שעירה עדיפא שכן נתרבתה אצל עכו"ם ומר סבר כשבה עדיפא שכן נתרבתה באלי' וקשה לי ממשנה דאיתא בכריתות דף כ"ז מביאין מהקדש כבשה שעירה ומהקדש שעירה כשבה ובשמעתין אין על זה שום דרשא דאף דברייתא נקט מניין שמביאין מכבשים שעירה ומשעירה כבשים וכו' ומשני מחטאתו על חטאתו וזה באמת רק קאי על עוף אבל דמביאין מכבשה שעירה או משעירה כבשה ליתא קרא משום דא"צ לזה קרא דמה לי כבשה או שעירה וכן עמד ע"ז בבאר שבע בכריתות ולהנ"ל קשה באמת מנ"ל כיון דבהוריות מפרש דאיכא מעלה בכל אחד מה דליתא בחברתה א"כ מנ"ל באמת דמביאין מכבשה שעירה או משעירה כבשה ואין לומר דהו' קו"ח דאם מכבשה ושעירה מביא עוף מדכתיב מחטאתו קו"ח דמייתא מכבשה שעירה דא"כ קשיא איפכא כיון דצריך קרא מחטאתו דמביא מכבשה שעירה מנ"ל דמביא מכבשה שעירה עוף כלל ויקשה מהוריות דמפרש דבכל אחד אית מעלה דליתא באחריתא.
ועוד קשה לי מהא דכריתות דף כ"ח ר"ש אומר כבשים קודמין את העזים בכ"מ יכול מפני שהן מובחרים ת"ל ואם כבש יביא קרבנו לחטאת מלמד ששניהם שקולין וקשה לי לקושטא דמילתא אמאי אין כבשים קודמין מפני שהן מובחרים דהרי מקריבין אלי' דליכא בעזים ונראה שזה הי' טעותי' של ישכר איש כפר ברקאי כהא"ג דמייתא בגמרא כריתות שם דאמר דאימרא יאי דאי גדיא יאי יסק לתמידא ואמרי בגמרא דלא תני משנה ולא מקרא דשניהם שווים וא"כ יקשה לכאו' הא שפיר קאמר ישכר כהא"ג דאי גדיא יאי יסק לתמידא ואי שניהם שווים ג"כ נאמר דאם הביא גדיא לתמידא דיצא להנ"ל ניחא דבודאי כבשה קדים אבל לא משום דבשרא דאימרא יאי אלא משום חלק האלי' בא לתמידא והוא טעה שמשום דבשרא יאי בא לתמידא ועכ"פ כיון דבבישרא שווים כשאר קרבנות איזה שירצה מביאין.
הנה במה דאמרינן בכריתות מדאיל בן שנתיים בשתי סלעים כבש בן שנתו בסלע והקשה בשמ"ק הא אמרינן חטאת בת דנקא ותי' לכתחלה בסלע בדיעבד דנקא והוק' א"כ פחות משני סלעים באיל ג"כ יוכשר בדיעבד ונראה ליישב דהנה בבכורות מ"ד אמרו כל קטן מקטין ולא אמרן אלא דלית בי' רביעה ופירש"י כגון שלא גדול עד רביעית שלו כגון טלה רביעית של איל אף דלקחו בזוזא שהוא שמן וטוב הנה הוא מקטין לפי"ז יש לומר גם לענין קרבן אין ראוי להביאו כיון שאין עולה על שולחן הדיוט כש"כ על שולחן גבוה א"כ חטאת בת דנקא כשר אבל רק כשהוא עכ"פ בכדי רביעית גידולו אף שהוא יפה ושמן לפי"ז בכבש בן שנה שהיא חצי גידולו אף שהוא כחוש סגי כל שאין כחוש ביותר ומינה חטאת בת דנקא כשהוא ברביעית גידולו עכ"פ רק שהוא יפה ושמן א"כ חדא שיעורא הוא חטאת בת דנקא כשהוא ברביעית גידולו רק שהוא שמן יפה או כבש בת שנתה בחצי גידולו בסלע כשאין יפה ושמן.
הנה במדרש פ' בא על פסוק ולקחתם אגודת אזוב דכ' כל פעל ד' למענהו אתה מוצא שכל מה שברא הקב"ה בששת ימי בראשית לא ברא אלא לכבודו ולעשות בהם רצונו וכו' ביום ה' ברא עופות לכבודו להקריב מהן קרבן שנאמר אם מן העוף עולה קרבנו מה נברא ביום ו' בהמות לכבודו וצוה להקריב מהן קרבן שנאמר אדם כי יקריב מכם קרבן לד' מן הבהמה וברא בו אדם לכבודו שנא' הללו את ד' מן הארץ וכו' ויש לתמוה מהא דאיתא ברה"ש דל"א בסדר השיר שהי' אומרים שביום הראשון אמרו לד' הארץ ומלואה וכו' ביום החמישי הרנינו על שם שברא עופות ודגים בששי ד' מלך גאות לבש אף תיכון תבל בל תימוט על שם שגמר מלאכתו ומלך עליהם וקשי' דלפי המדרש הזה היה צריכין לומר ביום ו' פסוקי שיר על בריאת בהמה להביא קרבן ועל בריאת אדם כמו ביום ה' שאמרו שיר על בריאת עופות שמביאין ממנו קרבן כן ביום ה' על שנברא בהמה שמביאין ממנו קרבן ועל בריאת האדם שהכל ברא לכבודו [וכבר הקשתי כהא"ג בפ"ו מכהמ"ק] וצ"ע.