מעשי למלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק א · הלכה יד
כל מקום שנאמר וכו' פר בן שתים וכו'. והקשה בכ"מ הא רבנן פליגי עלי' דריוה"ג בפ"ב דפרה דאף בני ג' ותי' דרבינו ס"ל דרבנן נמי ס"ל בהא כריוה"ג וילפי מופר שני שיהא בן שתים שאם התנדב אדם פר שצריך שלא יהא פחות משתי שנים אלא דלסוברים שלא יהא גדול מג' ושפיר פסק כחכמים אמנם לכאורה קשה הא בזבחים דף פ"ט יליף מהאי קרא דפר שני תקח לחטאת דעולה קודמת לחטאת דהיינו אברי עולה קודמין לאימורי חטאת וכן פסק רבינו בה' תמו"מ א"כ יקשה מנ"ל דפר הוא בן שתים ונראה דרבינו יש לו שיטה אחרת בהאי שמעתא דזבחים דהנה בסיפא דקתני גבי חטאת העוף ג"כ דחטאת קודמת פריך בגמ' מנה"מ ומשני דכ' והקריב את אשר לחטאת ראשונה וקאמר זה בנה אב לכל חטאות שיקדמו לעולה הבאים עמהן והקשו בתוס' הא בפ' תמיד נשחט מסיים בה וקיי"ל דאפי' חטאת העוף קודמת לעולת בהמה וקשה מאי אפי' הא לא משמע מבנין האב טפי אלא הך מילתא ועוד קשה מאי הא דקאמר שכל החטאת עכ"ל וליישב זה יש לומר כך דהאי שמעתתא דפסחים ס"ל דלא ילפינן מפר שני דאברי עולה קודמת אלא אתי לדרשא דפר הוא בן שתים וא"כ גם אידך קרא דועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה דאתא לדרוש דחטאת קודמת לעולה א"כ יקשה קו' הגמ' אי הכי כל מעשה חטאת תקדים לעולה והא במשנה קתני דאברי עולה קודמין לאימורי חטאת ונראה כיון דבאמת איכא קרא והקריב את אשר לחטאת ראשונה דזה בנה אב לכל חטאת דקודמת לה והיינו דקודמת לה רק בדם דהא חטאת עוף אין למזבח אלא דמה ומיושב קו' תוס' על נכון דזה בנה אב הכונה דעיקר קרא אתא להא דקיימ"ל דחטאת עוף קודמת לעולה אבל הו' נמי בנה אב לומר דבעלמא ג"כ רק דם חטאת קודמת ושפיר קתני במשנה דאברי עולה קודמת לאימורי חטאת וא"צ קרא דפר שני לזה דזה נשמע מבנה אב דחטאת העוף ובהא ניחא נמי הא דאיתא בשמעתין אהך ברייתא דוהקריב אשר לחטאת ראשונה הלכך חטאת העוף וכו' וחטאת בהמה לעולת בהמה מדרבי רחמנא והיינו הך דועשה את האחד חטאת ופלא למה חזר ושנאו הכא אלא לומר לך דמהכא נשמע דגם חטאת בהמה דילפינן מקרא דועשה את האחד ג"כ רק לדם ולכן ניחא אף לתנא דס"ל דפר שני צריך לדרשא אחרת ג"כ ניחא א"כ ניחא דגם רבינו י"ל דס"ל הא דאברי עולה קודם אינו מקרא דפר שני דהא צריך לדרשא דפר בן שתים אלא דנפקא לי' מזה בנה אב לכל חטאות דאינו קדום אלא לדם והכי דייקא לישנא דרבינו בה' תומ"ס כמו שיבואר שם:
אבל בל' יום וכו' והוא הנקרא פלגס. הנה בטו"א הקשה גם בשור קאמר דשלשים ימים הוי פלגס כמו בכבש ולי נראה ליישב דרק בכבש שייך זה משום דכמה קרבנות לא יכשר רק בפלגס בן שנה וכמה קרבנות רק באיל בן שתי שנים ע"כ ראו חכמים שבודאי יש זמן בין זה לזה שראוי לכבש ואין ראוי לאיל ע"כ למדו מאו לאיל שפלגס א"ר לא לכבש ולא לאיל אבל בשור הנה לשלמים יכשר בין בן שנה בין בן שתי שנים או ג' שנים ואין שום קרבן מיהא כשר רק בעודו עגל בן שנה לכן לא שייך בזה זמן שלשים יום שנאמר שלא יהא כשר להקרבות פרים עד שלשים יום בשנה השנית [דוגמא לזה באדם באשה דיש לה ג' זמנים קטנה ובוגרת ובין קטנות לבגרות יש ששה חדשים ימי נערות שיצאה מכלל קטנה ולכלל גדולה לא באה ובאילונית אמרינן ביבמות דמכלל קטנות באתה לכלל בוגרת שאין לה זמן נערות אלא לכשתגיע לכלל שנים הוא בוגרת למפרע משעת קטנות].
והנה במאי דפסק רבינו דפלגס ספק ובגמרא מסיק דהוא ברי' ונראה דזה תליא בפלוגתא דתנאי בפ"א מפרה דר"ט קרוי לי' פלגס ורי"ש קרוי לי' פלכונדרא ונראה דפליגי בהא דמ"ד דקרוי פלגס הוי ספק עפ"י הרע"ב אבל לרי"ש אינו ספק אלא ברי' והא דתנן במשנה או לאיל דלא יצא ומביא נסכי איל רק לר"י קאי וא"כ כיון דרבינו פסק כמ"ד דנקרא פלגס שפיר פסק דהוי ספק והא דבגמ' נקטו ג"כ כהאי לישנא פלגס לאו דוקא אלא כמ"ד פלכונדרא.
בענין פלגס נראה להסביר הענין דהנה ביבמות דף צ"ד ס"ל לחד מ"ד דבן ח' אין עושין בו מעשה עד שיהא בן כ' וכתב הרמב"ן בחי' וז"ל סימני סריס ואילונית ובן ח' חי הוא ענין טבעי שלא נשלם גידולו במעי אמו הוא חלוש ולא יגיע לשלימות גידולו כשאר נולדים לט' עד שיהא בן כ' לפי"ז זהו ענין הפלגס דיצא מכלל כבש כשהוא בן יב"ח אבל בכל זה לא נשלם גידולו עד שיהא בכלל איל דהיינו גדלות שלו עד חודש י"ג ולכן יש מ"ד דס"ל דבחודש י"ג הוא ברי' בפני עצמה יען שלא נשלם גידולו עדיין עד אחר ל' והיינו משום דכבר כתבתי דהא"ט דבעינן לכתחלה ל' יום בשעת הקרבה לא מחשש נפל אלא שיש ענין טבעי שלא נגמר הוולד במעי אמו ונשלם אחר הלידה כמו פירות שגמר בישולם אחר תלישה [וכתבתי בזה במקום אחר דהיינו דאסרה התורה לתלוש פירות ביו"ט אף שיש אונ"פ וגם קצירת התבואה ביו"ט משום דהרבה פעמים עם התלישה נגמר הפרי כמו שכתב הר"ן שם דביצה עם הלידה נגמר א"כ עכשיו ע"י התלישה נגמר הפרי והתבואה לכן לא שייך בזה להתיר משום אונ"פ דכל זמן שלא נתלש לא נשלם התבואה ולא נתנה לבני אדם לאכילה ע"כ אין בכלל אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ואינו מוכן עוד לאדם והכנתו נעשה ע"י התלישה כמו הביצה בשעת הלידה ואולי שייך בזה ג"כ משום הכנה דרבה ובארתי במקום אחר] עכ"פ ניחא כאן דלא נקרא איל דחשבינן שנה לענין גדלות מיום ל' שאחר הלידה שאז נגמר בישולו ממילא לא נעשה ג"כ גדול עד חודש הי"ג ובזה מיושב קו' הטו"א גם בפר נאמר דלא נעשה פר עד ל' יום אחר שנכנס בשנה השלישית להנ"ל ניחא כיון דזה ענין טבעי בודאי ידעו חכז"ל כי הטבעי אינו גורם זה רק בכבש שלא נגמר גידולו עד חודש י"ג אבל בפר שעבר עליו כבר שני שנים כבר נגמר גידולו עפ"י הטבע דאפי' למ"ד דפר בן ב' שנים יש לומר דס"ל דלא בעינן ל' יום משעת הלידה רק בכבש דלא נגמר גידולו עד יום ל' ממילא לא נעשה איל עד חודש הי"ג אבל בעגל אין צריך להמתין ל' יום משעת הלידה שנגמר לידתו מיד [דהא דבעינן שמונה ימים רק מחשש נפל] לכן נעשה פר מיד משנכנס לשנה שני' משעת הלידה ואין צריך י"ג חודש.
הנה בחולין דף פ' איתא אמר רב המנונא הני עזי דבאלא כשרות לגבי מזבח סבר לה כי הא דאמר ר"י עשר בהמות מנה הכתוב ותו לא והני מדלא חשוב בהדי חיות ש"מ דעז נינהו ופירש"י עשר בהמות מנה הכתוב להיתר אכילה שור שה כבשים ושה עזים איל צבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר ואין לנו עוד בהמה וחי' כשרה בעולם וכו' ומדלא מנינהו ש"מ בכלל עז הן ועז בהמה היא וכשרה למזבח מתקיף לה רב אחא ודילמא מינא דאקו נינהו וכו' א"ל ר"ח לר' אשי אמימר שרי תרוייהו לאכילה דס"ל חיות נינהו וקשה לי מאי פריך מאמימר דילמא אמימר רק מספיקא התיר תרוייהו לאכילה דס' מה"ת לקולא דאין לומר דפשיטא לי' דחי' נינהו כיון דלא שכיחו ואין בקיעין א"כ מנ"ל לאמימר דודאי חי' א"כ רק מספיקא התיר תרוייהו ועוד אי איתא דודאי חי' היא א"כ מסתמא הצריכו כיסוי דם ג"כ א"כ הו' לי' לאשמעינן הא דהצריכהו כיסוי ע"כ מספק התיר ואזיל לקולא בתרוייהו דמכיסוי פטור ג"כ מספיקא א"כ למזבח ג"כ שפיר יש לומר דכשר כיון דהו' ספק אזלינן בספיקא לקולא ומפ' לרב המנונא ונראה ליישב דא"ש לפי דברי החוו"ד דבמ"ע אזלינן מספיקא להחמיר א"כ מספיקא ג"כ פסול למזבח ודו"ק.
והנה בהא דפריך הגמרא דילמא מינא דתאו הוא כתב בתוס' דקסבר רב אחא דתאו מין חי' כר"י דאמר שור הבר מין חי' דאי כרבנן דאמרי מין בהמה הוא א"כ כי הו' נמי מין תאו הו' כשר למזבח וקשה לי דלעיל דף ס' איתא אמר רב יודא הני כופשני ציציינו כשרים לגבי מזבח והן הן תורין של רחבה מיתבי איזוב ולא של שם לוי אמר אביי כל שנשתנה שמו קודם מ"ת והקפידה עליו תורה יש לו שם לוי פסול והני לא אישתני שמן קודם מ"ת רבא אמר הני כופשני ציציינו באתרייהו סתמא קרו להו והנה תוס' סוכה דף י"ג הביאו ראי' כרבא מהך דשמעתין דסבירא לי' למימר דהני עזי דבאלא כשרים לגבי מזבח ע"כ דלא מיקרי נשתנה שמו אלא מחמת שהן ביער נקראים כן וקשה לי א"כ איך כתב דשור הבר הו' כשר למזבח לרבי הא יש לו שם לוי תאו והי' קודם מ"ת אפ"ה לא מצינן שנקטה תורה פעם אחת גבי קרבן תאו רק שור א"כ בין לרבא בין לאביי פסול משום שם לוי.
והנה איתא שם אמר רב יודא כוי ברי' בפ"ע הוא ולא הכריעו בה חכמים אם מין בהמה אם מין חי' היא רב נחמן אמר כוי זה איל הבר וקשה לי כיון דס"ל דהו' ברי' בפ"ע דהוא מין שלישי ורק ספק אי הכניסה תורה בכלל בהמה או בכלל חי' כדאיתא כהא"ג ביבמות דף פ"א דר"י ס"ל אנדרוגינוס ברי' בפ"ע דהיינו דהוא מין אחר וא"י אי הו' בכלל זכר או בכלל נקבה וכמוש"כ רבינו לעיל בפ"ע מאימ"ז דהו' ספק והיא כמין אחר א"כ תפשוט לי מדר"ש דקחשוב עשר בהמות ותו לא וא"כ אי איתא דהו' מין שלישי א"כ רק שייך דמרבינן לי' מכלל ופרט ואיכא טובא והא בגמרא דחי לי' א"כ כל הני פרטי למה לי ע"כ דליכא מין שלישי ולכן נראה דרק באנדרוגינוס הוא דאמרינן כן דהוא מין שלישי יען שיש בו שינוי שאין לו ככל זכר דעלמא ולא ככל נקבה דעלמא אבל בכוי אין כאן ברי' משונה שפיר יש לומר דהו' ברי' בפ"ע דקאמר היינו יען דיש לנו ספק אי הו' בכלל בהמה או בכלל חי' דינו כברי' בפ"ע אבל לא דהו' מין שלישי ועיי' בספר שבילי דוד למע"כ אדאמוה"ג זצ"ל חאהע"ז סי' קע"ב מש"כ.
כל מקום שנאמר בו עגל הרי זה בן שנה. ובמנ"ח הקשה הא כאן דגבי איל כתב דל"ה איל רק בן שנה ושלשים יום א"כ גם פר לא נחשב פר רק בן שנה ושלשים יום או שני שנים ול' יום כדס"ל לר"א בר"ה דף י' א"כ הול"ל לאשמעינן מה יהי' בחודש הי"ג אי הו' נמי פלגס ועוד הא דבעי בחולין בכבש ואיל למה לא איבעיא לי' בעגל ופר אך תוס' בר"ה כבר הרגישו בזה וכ' וז"ל ולר"א כל אותו ל' אין דינו לא כבן בקר ולא כפר מידי דהו' פלגס דאיצטריך או לרבויי ומסקי ושמא דש"ה מדקתני התם בפ"ק דפרה דבן י"ג חודש אינו כשר לא לכבש ולא לאיל ולא קתני הני גבי פר אך רבינו מסתמא סתום בהאי דין דעגל בן י"ג חודש והניח בצ"ע ולי נראה דבב"ק דף ס"ה משמע רק בכבש ואיל הו' שינוי הגוף לא בעגל ופר דזה ל"ה שינוי כ"כ רק דזה קטן וזה גדול.
כ"מ שנאמר עגל הרי זה בן שנה וכו'. הנה בפ"א מפרה כתב דפרה מצותה שתהי' בת ג' או ד' וקשה הא כ' דפר סתם בן שתים ואין לומר דכונתו אפר בן בקר זהו בן שתים דהא כיון דכ' דעגל בן שנה ע"כ דאיירי מסתם עגל דהא בפי' מה' רוצח כתב דעגלה בת ב' שנים ע"כ משום דכתיב עגלת בקר וכאן איירי מעגל סתם א"כ מ"ש פר בן שתים היינו סתם פר ולמה כתב דפרה בת שלש וראיתי בס' התורה והמצות ויקרא שהקשה כן וכתב דדברי רבינו צע"ג וכל דברי הכ"מ אינם מועילים ליישב זה, ואמינא ליישב דהנה האי דרשא דפר בן שתים יליף מדכתיב ופר שני בן בקר דכתב בספר התורה והמצוה הנ"ל דילפינן כן מדהו' לי' למכתב ופר בן בקר שני דאתי למנין הקרבנות אבל מדכתיב פר שני ע"כ לא למנין הקרבן אתי אלא ללמוד שיהא בן שתים וקרינן שני והנה לפי הקדמה זו בודאי קושיא הנ"ל קשיא טובא אבל לי נראה דזה תליא בפלוגתא דת"כ שם ר"ש אומר כ"מ שנאמר עגל בתורה סתם בן שנה שנאמר ועגל וכבש בן שנה בני שנה בן בקר בן שתי שנים ופר סתם בן שלש וכן איתא בר"ה דף ה' דר"מ אומר דפר בן ג' ושם בת"כ איתא דר"מ סובר אף בני ד' וה' שנים כשרים וכתב בס' התורה והמצוה לבאר פלוגתתם וז"ל דכל קרבנות הפרים שבתורה בכולהו כתיב בן בקר ולא נמצא בתורה פר סתם וממילא מה דפליגי חכמים ור' יוסי ור"מ בפר בן בקר קאי על כל הפרים שנמצאו בתורה גבי קרבנות כי בכולם כתיב פר בן בקר ור"מ ור"ש ס"ל דבכולם כשר אף בני ד' והוא מדאורייתא דס"ל פר בן בקר פי' ממין בקר ות"ק וריוה"ג ור"א ס"ל דפר בן בקר פי' וצעירי הבקר והוא לר"א ולריוה"ג בן שתי שנים ולחכמים בן ג' וס"ל דכן בכל פרים הנזכר בתורה דבכולהו כתיב בן בקר ולכן ס"ל לריוה"ג דפרים בני שתים וחכמים אומרים פרים בני ג' והא דאיתא בתוספתא דפרה לר"א פר בן בקר בן שתי שנים פר סתם בן שלש הוא נפ"מ לפרה אדומה שכתיב פרה ויכול להביא גם בת שלש היוצא מדבריו דבהא גופי' פליגי אי בן בקר משמעותי' ממין הבקר או משמעותי' מצעירי הבקר אמנם לי נראה דאף אי נפרש בן בקר ממין הבקר שפיר סברי דהוא שתי שנים אבל הא דפר סתם היינו בן ד' וה' שנים זה יתכן אי פר בן בקר היינו מצעירי הבקר א"כ כשאומר פר סתם הוא אפי' בן ד' וה' שנים אף דכל הקרבנות הם רק בן בקר אפ"ה אפשר לומר דפר סתם בן שתי שנים דהרי הכתוב קראו בן בקר מצעירי בקר אבל אי אמרינן דמן הבקר רק אמין הבקר והא דבעינן שתים מדכתיב פר שני א"כ שפיר מצינו למימר גם פר סתם שהוא בן שתי שנים דהא בקרא כתיב פר שני וקאי אפר סתם של קרבנות דכתיב בן בקר לומר ממין הבקר ללמוד אכל קרבנות הפרים שהן בן שתי שנים ונקראים קרבנות הפרים בשם פר סתם אלא היכי דלא כתיב בן בקר כמו פרה אדומה אפי' בן ד' וה' שנים א"כ ניחא דרבינו נקט פר סתם בן שתי שנים ואין הכונה פר סתם דלא כתיב בי' בן בקר אלא כיון דיליף מפר שני הא קאי שני אפר סתם דאחריו הוא דכתיב בן בקר ע"כ משום דכל קרבנות כתיב בהו בן בקר שפיר כתב פר שני ולאחריו כתיב בן בקר ולכן נקטו רבינו פר סתם כיון דבכל קרבנות הו' בן בקר אבל לעולם כונתו רק אהיכא דכתיב בן בקר אלא דכיון דקרא כתיב פר שני כתבו רבינו כהא"ג בלשון זה:
שעיר עזים בן שתים וכו'. הנה כ"כ ברע"ב פי"ג ומנחות משנה ז' והנה בשעיר יוהכ"פ כתיב ג"כ שעיר עזים א"כ הוא ע"כ לאחר שנה וא"כ יש לתמוה דביומא דף ס"ה מבואר בהדיא דשעיר דהגרלה דיוהכ"פ פסול אם עברה שנתה אך יש לתמוה גם לאידך גיסא אי נאמר דשעיר עזים בן שנה ושעיר סתם הוא דהוה בן שתי שנים א"כ הא דאיתא במנחות דף ס"ב למאי חזי לשעיר הנעשה בחוץ והא שעיר הנעשה בחוץ שעיר סתם והוא בן שתי שנים ושני שעירים הו' בן שנה דהא שעיר כתב רחמנא כמש"כ רבינו דכ"מ שנאמר בן שנה ומביא שנתים פסול.
כל מקום וכו' שעיר עזים בן שתים כל שנה שניי' הוא נקרא שעיר. ועיי' כ"מ שיש לו גי' אחרת ומשל"מ מקיים גי' שלנו והקשה בראש יוסף א"כ איך יליף משעיר דאזלינן בתר רובא דילמא משום חזקה כיון דטריפה אינו חי' והוא בת שתים כמו שהקשו תוס' בפרה אדומה ומה שתי' משום חזקה טומאה נגדה לא שייך בשעיר ונראה ליישב דהנה הוק' המפרשים על רבינו דפסק ספק מה"ת לקולא וקשה איך מוכיח מפ"א דאזלינן בתר רובא דילמא משום ספק מה"ת לקולא ובטו"א בהשמטות למס' חגיגה תי' דרבינו סובר דמחזקינן מאיסור לאיסור א"כ יש כאן חזקת טריפה אפ"ה אזלינן בתר רובא והנה בחי' בקונטרס טריפה חי' הנדפס בשבי"ד העלתי בטעמא דמילתא דמחזיקין מאיסור לאיסור משום דבאמת הקשה בשעה"מ הא יש לבהמה חזקת היתר במעי אם ותי' הא אם תתנבל אמו בשחיטה אין לו היתר ובארתי שם דלפי"ז אין כאן חזקת היתר דהרי אין לה חזקת היתר רק לכשתשחט האם דאז השחיטה עלתה גם לה א"כ אי אנו דנין שמא טריפה אמרינן מחזיקין מאיסור לאיסור מאיסור שאין זבוח לאיסור טריפה דאי לאו איסור שאין זבוח הי' כאן חזקת היתר ואמנם לי נראה דאין צריך לכל זה לפמש"כ הנוב"י בסי' ס"ט ביור"ד דבקדשים בודאי שייך מחזיקין לאיסור דהרי קדשים בחי' יש לה חזקת איסור הקדש קודם זריקה וכיון שספק שמא טריפה יש ספק אי הזריקה מתירתה אי לאו שפיר מחזיקין מאיסור לאיסור [והנה סברת הנוב"י תליא בפירש"י קידושין דף נ"ח דבקדשים אי לא הותר בזריקה לא הותר באכילה ולפי"ז צריך לומר קדשים שמתו נהי דאין מועלין אבל איסור תורה יש כמוש"כ הריטב"א פ"ה דבכורות דלא כתוס' שם כמו שהארכתי במק"א בזה] וא"כ ניחא דהנה על הקו' מפ"א באמת כתבו המפרשים דל"ק דהרי יש נגדה חזקת טמא וספק אסור וע"כ משום רוב ורק הקו' מעולה ושעיר משתלח דליכא חזקה כנגדה לא מוכח רוב רק מספק שרי ולפמש"כ ניחא דכל הני זריקה מתירתה דהיינו דשעיר רק צריך שלא יהא טריפה משום דבעינן שיהא ראוי לשם ושפיר מוכח רוב דאי ל"א בתר רובא אין ראוי לשם שמא הוא טריפה ואין זריקה מתירה להקרבה ויש כאן חזקת איסור דהרי בחי' הי' לה חזקת איסור להקרבה קודם זריקה ודו"ק וכן בעולה וכן בפסח זריקה מתיר באכילה ומחזיקין מאיסור ושפיר מוכח רוב ומעתה נתיישב קו' הנ"ל דלא שייך להקשות דיש חזקה שאין טריפה דהרי יש לה חזקה נגדה חזקת איסור קודם זריקה שאין ראוי' לאכילה ולא להקרבה ודו"ק היטב.
עוד יש לומר לפמש"כ בח"ס בדיני רוב דבכל קדשים שייך דיש לה חזקה ממעי אמה שאין ראוי' להקרבה דהרי יוצא דופן פסול להקרבה וא"כ שפיר מוכח רוב דאי משום ספק הרי יש חזקת מעי אם כנגדה וא"כ ניחא גם קו' הנ"ל דנהי דליכא חזקת טומאה אבל יש חזקת ממעי אם אין ראוי' להקרבה נגד חזקת אינו טריפה וע"כ משום רוב ודו"ק היטב [אולם עיי' תוס' זבחים דף פ"ד דמוקי הא דממעט קרא יוצא דופן בשהקדישה בפה וביאר בצ"ק דלכן חל ההקדש דאז ראוי' הוא לקרבן הרי אפי' ביוצא דופן חל ההקדש מטעם דבמעי אם הי' ראוי' וא"כ כש"כ בכל בהמה שנולדה דלא שייך לומר שיש חזקת מעי אם שאין ראוי' להקרבה משום שמא לא תלד רק תהא יוצא דופן].
ובזה י"ל בפ"ה מעיוהכ"פ כתב רבינו דרשא דיעמוד חי לא דרשא דראויה לשם חדא די"ל אי מדרשא דיעמוד חי הי' קו' ראש יוסף יש חזקה שאין טריפה דאין לומר דיש חזקת מעי אם דאה"נ דכשר לשעיר משתלח יוצא דופן רק לכן פסול משום דבעינן ראוי' לשם א"כ מזה גופי' מוכח רוב דאי טריפה א"ר לשם וכן לדרך השני י"ל דאי מיעמוד חי י"ל דחזקה שאין טריפה דלא שייך חזקת איסור כנגדה דהרי אין עומד לאכילה ולהקרבה גם אחר שנעשה אברים דנבילה הוא אבל אי מדרשא דראוי' לשם שפיר מוכח רוב דהרי אין ראוי' לשם ושמא טריפה וא"ל דיש חזקה דאינו טריפה די"ל דיש חזקת איסור מחיים שאסור קודם זריקה וכן העלתי בקונטרס טריפה חי' והנה לטו"א הנ"ל שכתב אי לא אזלינן בתר רובא מחזיקין מאיסור לאיסור יש ליישב הוכחת הנוב"י דרוב עדיף מב' חזקות מלבד מה שתמה בחס"ו דל"ש חזקת שאין זבוח רק אי דנין אי יפה שחט יקשה עליו מדברי מרש"א חולין די"א ולהנ"ל אכתי מוכח דעדיף מב' חזקות שהרי יש חזקת איסור דמחזיקין מאיסור לאיסור אי ל"א בתר רובא וגם חזקת טומאה דו"ק ואי נאמר דפ"א ג"כ שייך הסברא שכ' הנוב"י בקדשים לכ"ע מחזיקין מאיסור לאיסור א"כ כמש"כ דא"ש דמוכח רוב עדיף מב' חזקות דא"צ לחזקת איסור שאין זבוח אלא חזקת איסור שקודם זריקה דאין ראויה לטהר הטמא עד אחר ההזיה שעשה מדם פרה והבן.
והנה על קו' הראשונים הנ"ל נראה עוד ליישב בדרך אחר דהנה הר"ן בחי' כתב לפרש הא דאמרינן לר"מ היכי אכל בשרא וכ"ת דלא אכל פסח וקדשים מאי אי"ל והקשה הא אכתי איך אכלו ישראל בשר תאוה לר"מ ותי' דלא אמרה תורה אלא כנגד יצה"ר מוטב שיאכל בשר שחיטות תמותות מבשר נבילה תמותות אבל מקדשים מוכח שפיר דלא אמרה תורה קרב לתקלה והסבר הדברים כך בשלמא מבשר תאוה אין מוכח רוב די"ל דלא חיישי באמת התורה לספק דספק מותר אף אי באמת הוא טריפה ונכשל בדבר איסור תורה התירה אבל בקדשים דהוא ציווי ל"ש לומר משום ס' התורה התירה דא"כ אי באמת טריפה הוא נכשל באיסור וא"כ מטעם רוב אז עשאה התורה כוודאי היתר כמש"כ החס"ו סי' שע"ז. ובזה יש לפרש הגמ' דרב אשי הוכיח אמרה תורה שחוט ואכול ולא אמר פשוט אתיא משחיטה עצמה איך מותר באכילה ולהנ"ל ניחא דר"א סובר דזביחה הוא חיוב כשיטת רבינו בפ"א משחיטה ודייק שפיר תורה אמר' שחוט ואכול ולא משום דיברה נגד יצה"ר א"כ ל"ש להתיר מטעם ס' ורק לר"מ לשיטתו שפיר קאמר הגמ' וכ"ת ה"נ דלא אכיל בשרא ולא יקשה לדידי' איך אכלו ישראל משום דר"מ לשיטתו שפיר י"ל דסובר דשחיטה רק נגד יצה"ר דרי"ש ור"ע פליגי אי בשר נחירה או בשר תאוה ולרי"ש דבא להתירה בשר תאוה לא ד"ת רק נגד יצה"ר אבל לר"ע לאסור בשר נחירה הוא ציוה לשחוט ור"מ דסובר ששא"ר ל"ש ע"כ משום דיליף מש"ח אף דש"ח קדשים ע"כ כמש"כ יעב"ץ דסובר כרי"ש דבשר תאוה לא הותרה ואפי' חולין צריך לשחוט באוה"מ וא"כ שפיר לר"מ לא אתיא רק להתירה בשר תאוה שייך לא דברה תורה רק נגד יצה"ר ומיושב קו' הפלתי סי' ק"י למה לא פריך לר"ע דסובר ג"כ דחיישינן למיעוטא איך אכיל בשרא ולפמש"כ ניחא דהנה קו' זו רק שייך למ"ד דסובר בשר תאוה אסור ותו"ד רק נגד יצה"ר להתיר ב"ת מספק א"כ מכל ישראל לא קשיא רק איך אכיל הוא אבל לר"ע בשר נחירה שרי וקרא לאסור נחירה א"כ שחיטה מצוה והקו' מכל ישראל איך ציוה להם לשחוט לאכול דהו' זבח לתקלה שמא הוא באמת טריפה א"כ ל"ש להקשות מדידי' איך אכיל בשרא דלדידי' הקו' מכל ישראל כמו שאמר רב אשי התורה אמרה שחוט ואכל וע"כ לר"ע אי אפשר שאני ורק הש"ס רצה להוכיח מר"א דלדידי' ל"ק מבשר תאוה מכל ישראל עכ"פ מדידי' קשיא וכ"ת לא אכיל יקשה מפסח וקדשים ודו"ק היטב.
ובהא ניחא לי ליישב קו' המפורסמת משעה"מ הל' קרב"פ מנ"ל לאו בשובר עצם דילמא א"צ דהו"א צריך משום דלא אזלינן בתר רובא קמ"ל קרא דאזלינן בתר רובא וא"צ לשבור עצם וכן מונתח אתה לנתחיה מנ"ל דלא נתחי' לנתחים דילמא לדרוש דא"צ לנתח נתחים לנתחים ולפמש"כ ניחא דאף אי ל"ה כתיב קרא הוה ידעינן דאין צריך לשבור ולנתח לנתחים לבדוק דהרי ספק מותר מה"ת ואי ירצה יכול לבדוק ורק מדכתיב לא תשברו ידעינן דאסור לשבור וע"י ציווי זה נתנה תורה תקלה דא"א לבדוק ושמא באמת טריפה מזה מוכח רוב וכן דאסור לנתוח לנתחים מזה מוכח רוב אבל אי לא הו' משמעות הכתוב רק דא"צ ל"ה מוכח רוב אלא היה אמרינן דא"צ משום דס' מותר מה"ת וא"כ לזה ל"צ קרא דבלא"ה הו' ידעינן דאין לשבור ולנתח כדי לבדוק משום דס' מותר מה"ת וזה תירוץ נכון ב"ה.
ודע דגוף הקו' תרצתי במקום אחר דלק"מ דרק היכי באמת משמעות לא ללאו ממש כגון ולא יבדיל שם קאמר דס"ד דא"צ להבדיל או מלא יכסנו הנה משמעות הכתוב שלא כיסה ולא אתי ללאו כלל א"כ פריך דנימא שא"צ לכסות וזה ברור.
[ודע דאני הקשתי מלאו דלא יקרע דמעיל נימא דאין צריך לקרוע דהו"א דצריך כגון לכיבוס אם ניתז דם על בגד ובמק"א הארכתי להקשות מכמה דוכתי].
ועתה נתיישב כל הקו' דשפיר דייק רוב דאין לומר משום ס' דיקשה למה אמרה תורה ונתח אותה לנתחי' או אלי' תמימה למצוה ועי"ז הוא זבח לתקלה שמא באמת יהא טריפה ונמצא עי"ז הם נכשלין אף דהוא ספק הא אי באמת טריפה הוא להם מכשול עון וע"כ מטעם רוב דנעשה להם כהיתר גמור וליכא זבח לתקלה ודו"ק היטב.
ועוד נראה ליישב דברי רבינו כמו שהארכתי בקונטרס טריפה חי' דרק היכא דהוא במקרה ספק לקולא אבל ספק טריפות הא ספק הבא במקרה שאין בתולדה אבל אינו במקרה אלא ספק ההוה דו"ק היטב.
והנה ליישב קו' הראש יוסף יש לומר על דרך פלפול אי נאמר דהסוגי' שהביא הכ"מ חליקות הן אי שעיר בן שנה או בן שנתים יש לומר על נכון דהנה רבינו בפ"ה מעיוהכ"פ הביא דרשא דיעמד חי לטריפה שאין חי ובגמרא מבואר משום שאין ראוי' לשם ולהנ"ל יש לומר הנה מדרשא דיעמד חי ל"ש למעט טריפה אי שעיר הוא בן שנה אין לו חזקה עוד שהוא אינו טריפה א"כ גם הוא אין חי בודאי ורק אי הו' בן ב' שנה ויש חזקה שלא נולד טריפה מיקרי חי וממעט שפיר טריפה וא"כ י"ל באמת הגמרא דיליף מאין ראוי' לשם סובר שעיר בן שנה ול"ק קו' התוס' נוקי אחזקה אבל לרבינו דסובר שעיר בן שנה כאידך הסוגי' א"כ לא ממעט באמת טריפה משעיר משום דראוי' לשם אלא ממעט טריפה מיעמד חי דהיינו רק מי שבן ב' שנה ויש לו באמת החזקה מיקרי חי ונתמעט שפיר טריפה ודו"ק.
ואי נאמר שעיר עזים בן שתים ניחא לי קו' עצומה דסוגיא דפריך בגמרא בשעיר וכ"ת מאי איכפת ליה ראוי' לשם בעינן וקשה הא כיון דיש לחוש שהיה טריפה קודם שהקדישה לא חל ההקדש כלל וכמש"כ רבינו בפ"ז מאמ"ז דהו' חולין ולא דמי להקדש בע"מ דההקדש חל עליו וצריך פדיון יען דיש במינו הקדש דהיינו בעוף וא"כ פשיטא דאי לאו דאזלינן בתר רובא יש כאן חשש שאינו קדוש כלל בשלמא זה שלשם כיון דבדקינן ונמצא קדוש אמרינן דההקדש חל למפרע אבל זה שלשם כיון דיש לחוש שבאמת טריפה דמעולם לא חל עליו הקדושה א"כ אינו קרבן כלל ואין ראוי' לכפר על ישראל כיון דס' חולין הו' וע"כ משום דאזלינן בתר רובא אמנם אי נאמר שעיר בן שתים א"כ י"ל שהקדושה זה יב"ח שודאי ל"ה טריפה אז ואין לחוש אלא משום נטרפה אחר שהקדישה דהקדושה חלה וא"ל א"כ הו' מחו"ז הא מבואר בדברי רבינו שם דבמחו"ז חל ההקדש אולם למה שצידד במל"מ דיש איסור להקדיש מחו"ז עדיין קשה וא"ש א"כ נידוק רוב מכל הקרבנות דאלת"ה שמא ימצא טריפה ויש חשש שנטרפה קודם שהקדישה והו' חולין בעזרה דז"א דהרי הוק' מחילול שבת ותירוץ דהתורה התירה מס' לגבי מצות קרבנות וביארתי בפ"ח מכהמ"ק שכונת התוס' דאף אי ימצא טריפה ל"ה אלא טעה בד"מ שפטור מכ"ש דחולין בעזרה שייך לומר דהתירה התורה מספק.
אלא דצ"ע מיומא דס"ה דנשמע דשעיר עזים בן שנה וכבר הרגיש בזה בצל"ח יומא שם ועוד קשה מדס"ב דשעיר משתלח ראוי' לשעיר הנעשה בחוץ ושם כתיב שעיר סתם והוה בן שנה ואיזהו בן שתים לא חזי לשעיר שנעשה בחוץ שהוא בן שנה ודו"ק.
הנה בקידושין דף ס"ו הקשו תוס' מאי מייתא ר"ט מנמצא בחו"ג דשם אפי' נודע בודאי עבודתו כשירה וכאן בנודע שחסר היה בשעת עשיית הטהרת טמאות ותירוץ דאיירא בכהן שטבל ועושה עבודה דעבודתו כשירה כמו בנמצא בגו"ח ור"ע חולק וסובר דמדמין לבע"מ דרק בנמצא בגו"ח עבודתו כשירה מגזה"כ כיון שהי' בחזקת היתר כשעבד אין מתחלל אח"כ אבל בנמצא המקוה חסר ודאי אז הכהן שטבל עבודתו פסולה לכן גם בספק אם הי' חסר ג"כ לא אזלינן בתר חזקה אף שיצא בחזקת היתר כמו שיבואר. הנה בפסחים דע"ג איתא ג"כ לענין אכילת תרומה דפטור מקרן וחומש יען דנקרא עבודה לכן אף שנמצא בגו"ח פטור וק"ל מכאן על הא דאיתא ביור"ד סי' י"ח סכין שנאבד ונמצא פגום וכשר וכת' הטעם משום דיצא בחזקת היתר עיין ש"ך וטו"ז ופר"ח חולק דמאי מהני יצא בחזקת היתר כיון שיש ספק שמא היה אז כבר פגום. ותב"ש הביא ראיה מכתובות וקידושין ס"ח דאמרינן גדולה חזקה במה הייתם אוכלים בקדשי הגבול הרי אתם בחזקתכם ושם ג"כ כיון דלא נמצא כתב התיחש הוה ספק למפרע וע"כ משום דיצא בהיתר וק"ל דלפי הנ"ל אין ראיה מאכילת תרומה דהרי בנמצא בן גרושה וחלוצה אמרינן ג"כ דפטור מקרן וחומש כמו בקרבן דעבודתו כשירה מהא"ט משום דהו' אז בחזקת היתר שפיר אמרינן בספ' ג"כ דלא נוכל להוציא אותו מחזקתו דהרי חזינן דלענין עבודה ותרומה אלימא חזקת היתר להכשיר העבודה ולפטור מקו"ח אפי' בנודע בודאי שהי' חלל לכן שפיר שיי"ל בכהא"ג כיון דיצא בהיתר אין להוציא מחזקתו אבל בשאר איסורין דנודע בודאי שהי' אסור למפרע לא מהני מה שיצא בהיתר כמו במקוה דטהרת שנעשו למפרע טמאות אף מספק כיון דטמאות בודאי וע"כ לפרש דברי תוס' צריכין אנו כך דעיקר הוא להוכיח דיצא בהיתר מלתא הוא דהרי קושיתם הי' דכמו דבנמצא חסר למפרע טמאות ה"ה בספק משא"כ בגו"ח למפרע ואפ"ה כשר ותי' דאיירא בתרתי חדא בטהרת וחדא בכהן שטבל ונמצא חסר דע"ז מייתא ראי' מב"ג דבאמת אפי' בודאי חסר למפרע ולכאו' מגמרא משמע דמייתא ראי' לטהרות ולדבריהם אין כאן הוכחה כלל לטהרות וע"כ כונתם כך דכמו בכהן שטבל ונמצא חסר ודאי למפרע דכשר משום דיצא בחזקת היתר מינה נשמע לטהרות דג"כ אוקמה אחזקה היכא דספקא אם הי' חסר ועיקר ההוכחה דמהני יצא בחזקת היתר בטהרות ב"ס ובכהן שטבל אפי' בודאי חסר כמו בן גרושה וחלוצה ור"ע פליג וסובר בין בטהרות בין בכהן שטבל הכל טמא משום דלא מדמינן לבן גרושה דשם מהני יצא בחזקת היתר אבל בכהן שטבל לא מהני יצא בחזקת היתר וכן בטהרות אף בספק לא ואף אם התוס' לא כיוונו לזה נ"ל שיש ליישב כן קו' התוס' דההוכחה קאי דיצא בחזקת היתר מילתא בב"ג ומינה נשמע בטהרות שעכ"פ בספק מהני אבל לר"ע לא מהני יצא בחזקת היתר וא"כ קשה על התב"ש דלא נשמע מהאי דגדולה חזקה דאיירא בתרומה לשאר איסורין וכ"ת דמלשון גדולה חזקה משמע דאי רק בתרומה קאי שייך ג"כ האי לישנא ועוד דקשה לר"י גופי' איך יליף מתרומה לשאר איסורין דלר"ע הא בטהרות ל"מ יצאה בחזקת היתר ואי דסובר כר"ט עכ"פ קשה לי להלכתא דקיי"ל כר"ע הטהרות טמאות מספק א"כ ל"מ יצא בחזקת היתר גם על הרא"ש גופא שכתב הא"ט דיצא בחזקת היתר דלא לבד שאין ראי' אלא שיש סתירה:
והנה בריטב"א בשם הרמב"ן פי' דנמצא בגו"ח כשר רק בספק בגו"ח ולכאו' תמוה דהרי משמע בספק גם לכתחלה כשר כדאמר ר"י גדולה חזקה וע"כ דכונת הרמב"ן דכמו בנמצא ספק בגו"ח כשר משום דיצא בחזקת היתר כן נמי בנמצא ספק חסר טהרות טהורין למפרע משום דיצאו בחזקה אין לאסור מספ' וע"ז פליג ר"ע ומוכח דס"ל להרמב"ן וריטב"א דלר"ע ל"מ יצא בחזקת היתר והנה במרמ"ש יו"ד ל"ד הקשה על התב"ש מריש נדה במקוה שנמצא חסר כל הטהרות טמאות אף שיצאו בחזקת היתר. ואולם מהא אפשר לתרץ דלא מיקרי יצא בחזקת היתר רק מה שהי' צריך בדיקה לכתחלה ויען שנאבד מתירין אותו כשבא לשאול לכן מיקרי יצא בהיתר. עיין כתובות דכ"ב התירוהו לינשא אבל מקוה א"צ מדידה אפי' לכתחלה אכן כפי מה שכתבתי קשה דמכאן משמע דלא מהני יצא בחזקת היתר דהרי בבן גרושה וחלוצה מהני ומיקרי זהו שפיר יצא בחזקת היתר ואפ"ה בטהרות לא מהני יצא בחזקת היתר דלא מדמינן שאר איסורין לתרומה ע"כ הדבר צ"ע:
הנה בענין חוששין לזרע אב איתא בחולין דף ע"ט א"ל ר' אבא לשמעי' אי מעיילת לי כודנייתא בריספק עיין להנך דדמין להדדי ועייל לי אלמא קסבר א"ח לזרע האב וסימנים דאורייתא ובתשו' הרא"ש הקשה רשב"א מכאן על שיטת רבינו בפ"ט מכלאים דאין כלאים מה"ת אלא בשני מיני טהור וטמא והא כאן שניהם טמאים א"כ איסורא רק דרבנן ואיך דייק מכאן סימנים דאורייתא ונראה לי דבר חדש דאיתא במס' זבים פ"ד והובא בשבת דף צ"ג ר' יוסי אומר הסוס מטמא ברגליו והחמור בידיו שמשענת הסוס על רגליו ומשענת החמור על ידיו ומבואר שם במשנה דבהמה על ג' רגלים א"כ בשאר בהמה אין חילוק בין ידיו לרגליו ולפי"ז יש לומר כיון דבכלאים בעינן יחדיו וכיון דלא נעשה יחדיו דכח הסוס ברגליו א"כ הוא מאורח לכח החמור שנעשה מלאכתו בידיו ואידך ל"ה רק כמסייע ומסייע אין בו ממש א"כ לא מחייב אסוס וחמור רק בטהור וטמא דטהור משענת על ד' רגליו א"כ הו' ביחד ולכן כתב רבינו רק טהור וטמא דאז הו' יחדיו ממש ולפי"ז בכודנייתא למ"ד דא"ח לזרע האב שמבואר בחס"ו דהא"ט דזכר אין נותן חלק בוולד רק הצורה ולמ"ד חוששין לזרע האב היינו משום דהאב נותן הלובן והאם האודם כמבואר ברמב"ן פ' תזריע א"כ אפשר שכודנייתא יש להם כח זה ששוה בשניהם שמשענתו על ד' רגלים דהיינו שבשניהם דומה שגם הפרידה שבאה מסוסיא יש לה משענת גם על ידי' כמו בהחמור ופרידה שבאה מחמורה יש לה כח זה שמשענתה גם על רגלי' א"כ הו' יחדיו ממש ע"כ שייך שפיר כלאים בשני מינים אף שאחת באה מסוסיא ואחת מחמורה ודו"ק.
וראי' לזה מסוגיא דחולין דקאמר ש"מ דס"ל א"ח לזרע אב וסימנים דאורייתא ויקשה הא פשיטא אי חוששין לזרע האב דכח הוולד מקבל גם טבע האב א"כ מזה גופי' דס"ל דזוטרא אודני' ורברבי' גנובתי' בר סוסיא מוכח דאין חוששין לזרע האב דאי חוששין לזרע האב לא משכחת כלל שיהא תמיד שוה זוטרא אודני' ורברבי' גנובתי' דהא לפעמים משתנה ע"י כח האם.
אך הנה בחידושי הר"ן באמת כתב לפרש ש"מ סימנים דאורייתא היינו לומר דסימנים אלו ברורים ואין משתנים והיינו משום דא"ח לזרע האב ואין משתנה ע"י כח האב כלל אבל לפירש"י קשה לכן נראה דבאמת קשה הא איכא ר' יוסי דס"ל דיש עוד חילוק בין סוס לחמורתא א"כ אמאי לא קחשיב סימן זה ג"כ אלא עכ"ח דידוע להם דאין זה סימן משום דאף למ"ד א"ח לזרע האב משתנה לפעמים טבע הולד ע"י כח האב ובר חמרתא ג"כ עומד על רגלי' התחתונים אבל סימנים אלו ידעו דאין משתנים ולכן שפיר אמרו ש"מ סימנים דאורייתא דאל"כ אכתי גם למ"ד אין חוששין לזרע האב ניחוש שמא נשתנה דע"י כח האב יש לו סימנים אלו כמו בר סוסיא ושפיר קאמר ש"מ סימנים דאורייתא ויכולין לסמוך ע"ז ול"ח לאיתרמי סימנים כסימנים ובהא ניחא מה שהקשה בחס"ו בחידושיו וכן בתשו' איך קאמר ש"מ סימנים דאורייתא הא לדעת רבינו ס' מה"ת לקולא ע"כ סמכינן שפיר הכא אסימנים דהא אין כאן אלא ס' אי בר חמרתא או בר סוסיא ולפמש"כ ניחא דידע דיש עוד סימן דבר חמרתא עומדת על רגלי' התחתונים אלא דעל סימן זה אין לסמוך דלפעמים ע"י כח האב מקבל טבע הסוסיא ועומד על ידיו וא"כ קשיא לי' איך סמך רב אבא אסימנים פן בנסיעתו יזדמן שבר חמרתא תעמוד על ידי' ומוכח שהוא בר סוסיא אעכ"ח דאף אם תמצא כך לא איכפת כיון שיש שני סימנים אלו סימנים מובהקים שפיר יש לסמוך ונתלה זה שעומד על רגלי' בכח האב דאין להתיר מטעם ס' מה"ת לקולא כיון דע"י סימן זה שתעמוד על ידי' ניכר שהוא בר סוסיא אעכ"ח דאף בדאורייתא סמכינן אסימנים וש"מ סימנין דאורייתא.
הנה בחס"ו סי' ע"ד הקשה כיון דפרט הקרא כל הסימנים בבהמה וחי' טהורה למה הוצרך בפרש' ראה לפרט כל הבהמות וחיות הטהורות שור שה איל וצבי ובמהרמ"ש תירץ דנפ"מ אם נמצא בהמה שפרסותי' חתוכות ופי' גמום עכ"פ אם בקי בהם ובשמותיהן שהוא מהם מותר לו.
ונראה דנפ"מ לקרבן דהנה לענין אכילה שפיר יש לומר דסמכינן אסימנים דתורה לא אסרה רק ודאי הא כל שיש סימנים אינה טמאה אבל לענין קרבן דהו' מ"ע לא"א תורה לסמוך אסימנים רק אם יודע גם שמותיהן ולכן גם בחי' פרטה שמותיהן דהא חיה עובר רק בעשה אבל בהמה טמאה עובר בלאו ובזה יש ליישב קו' רמב"ן על רבינו בסהמ"צ דמנה מ"ע לבדוק סימני בהמה וחיה והשיג הרמב"ן דאינה אלא לאו הבא מכלל עשה שלא לאכול טמאה ובמעיי"ח תי' דנפ"מ בספק דמותר מה"ת גלי קרא דמ"ע צריך לידע ודאי ובמהרמ"ש כתב כיון דהו' מ"ע כל ספק להחמיר וזה סותר דבריו שכ' דלכן צריך להפרט השמות אבל לפמש"כ צריך לפרט משום קרבן ניחא.
בענין נדמה הנה בחולין דף ס"ה מסיק הש"ס דאפי' רבנן מודים לר"א דשכן ונדמה לטהורים טהור ופירש"י נדמה דדומה במראיתם הרי מבואר להדיא דשכן ונדמה משום דאמרינן כיון דנדמה ודאי מינו הוא וכיון דמינו הוא ודאי טהור כמותו דלא מסתבר דבמין אחד יהא אחד טהור ואחד טמא וכ"כ הפמ"ג בסי' פ"ב בשפתי דעת סק"ח אולם בשו"ת מהר"ם שיק תמה מבב"ק דנ"ה דאמרינן כאן שנה רבי תרנגול וטווס כלאים דב' מינים הם ואמרינן דקמ"ל דאע"ג דרבי בהדדי דהיינו שכן עם הטהורים אפ"ה כלאים דב' מינים הם ובירושלמי הובא בר"ש בפ"ק דכלאים מש"ו אימא דתרנגול וטווס אעפ"י שדומין זל"ז אפ"ה ב' מינים הם דהן כלאים הרי להדיא שכן ונדמה לא"א דמין אחד הם היפוך מש"ס חולין הנ"ל ונראה ליישב דהנה בחולין דנ"ט מסיק הגמ' הי' הולך במדבר ומצא בהמה בודק בבשרה ובלבד שיכיר ערד והוכיח בשו"ת הריב"ש דאף דאיכא רובא לא סגי יען דכתיב הבדלתם צריך להכיר להבדיל ולא מהני רוב ואמרתי טעם לשבח עפ"י מש"כ החס"ו דבאמת כל רובא הוה ודאי רק כיון דתורה התירה אף דיהי' טריפה לא איכפת לן כיון דעפ"י רוב יש לדונו שהיא כשר וא"כ היכי דכתוב והבדלתם דבעינן באמת הבדלה כיון דבאמת ספיקא הו' דהנה בחי' ביארתי היינו היכא דאנו דנין אם כשר או טריפה מהני רוב אבל היכא דאנו דנין אם האברים חסרים או שלימים אז הרוב הוה רוב גמור לומר שאין כאן נקב כלל א"כ היכא דאיכא שכן ונדמה אז שוב הרוב הו' ודאי כיון דעפ"י הרוב כשרים וכן רוב ששכן ונדמה הו' כמינו אז הו' ודאי אלא בעינן הבדלה וא"כ י"ל דגמ' דחולין קאי דאיכא רובא רק דהי' צריך הבדלה לכן בעינן שכן ונדמה ואיכא רובא שכן ונדמה זה הוה רוב ודאי אבל בב"ק איירא דליכא רובא שהם שכן ונדמה רק רוב טהורים ורוב זה לא מהני משום דבעינן והבדלתם ולכן ל"מ שכן ונדמה ג"כ וכיון דליכא רובא שכן ונדמה ולכן הו' ב' מינים והו' כלאים בהדדי: