אור ברסלב

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו· רבי ישעיהו זילברשטיין

פרק ח · הלכה ז

הלכה ו

א') בגדי כהנים אין באים וכו'. עכ"מ שהראה מקומו ליומא דף ל"ה ושם אין מבורר אלא בעבודת ציבור מוסרה לציבור אמנם הוא תוספתא פ"ק דיומא דקתני בפירוש אחד בגדי כה"ג ואחד בגדי כהן הדיוט באים מתרומות:

ב') כל בגדי הכהנים אינן באים אלא משל ציבור ויחיד שהתנדב בגד מבגדי כהונה מוסרו לציבור ומותר וכן כל כלי השרת אף כל קרבנות שהתנדב יחיד משלו כשרים ובלבד שימסרנו לציבור. וכ' בכ"מ דיצא לרבינו כך מהא דיומא דף ל"ה ומירושלמי פ"ד דשקלים ובמשל"מ תמה כי אדרבא ביומא דף ל"ה מבואר דרק לעבודת יחיד אמרינן דסגי במסירה לציבור אבל לא בעבודת הציבור (עפירש"י עבודת יחיד כף ומחתה אבל במאירי כתב ביוהכ"פ ליכא עבודת יחיד רק קאי אנדונ"ד יכול להקריב דל"ב מסירה כל כך ולא קאי איוהכ"פ) ורבינו לא חילק בין עבודת יחיד ולכך העלה הוא דרבינו דחה סוג' זו מהלכה מההוא דאמרו דיחיד מתנדב קטורת ומוסרו לציבור (כמו שהקשה באמת בתוי"ש) וכן מהא דר"ה דף ז' שמנדב קרבן עצמו וכמש"כ רבינו ולדעתי אי מהא לא איריא דהנה במשל"מ פ"ב מה' אלו העלה דהך דקטורת אייריא שמוסרו לציבור קודם הפיטום צריך שיהא בקודש ואם כבר הקדישו אין יכול למוסרו ולפי"ז גם הך דמתנדב קרבן לכאורה נוכל לומר הכונה שאין מקדישו עתה רק מוסרו לציבור וציבור מקדישו וא"כ הך דיומא י"ל דלא אידחית דשם ע"כ הכונה שמקדישו תחילה כאשר אבאר דהנה במש"ל פ"ד משקלים תמה טובא מה זו הבדל בין ציבור ליחיד כין דגמ' מסיק דלא אמרינן שמא לא ימסרנו יפה (והנה במשל"מ הביא לפרש הכונה בעבודת ציבור אין משום שמא לא ימסרנו יפה אלא דלציבור לא ניחא שיחיד יתנדב ותמה מהא דב"מ דף קי"ח דג"כ נאמר דלציבור לא ניחא ואי מהא לק"מ דשם א"א כיון דחיישינן ששומר לעצמו א"כ בכל שומר יש חשש זה ומהיכן יקחו עומר בשביעית) ולדעתי נראה לפרש נכון דבירושלמי פ"ד דשקלים מוקי הא דעשה כה"ג בגדי כהונה כרי"ו דהשומר ספיחים בשביעית וחד מ"ד מוקי כר"ע ומפרש יען דרק פליגי בגוף קרבן אבל במכשירי קרבן לכ"ע נעשה מקרבן יחיד קרבן ציבור א"כ מוכח שדעת ירושלמי דפליגי בהא אי קרבן יחיד משתנה לקרבן ציבור ובבגדי כהונה לכ"ע משתנה א"כ נהי דבגמ' דידן לא משמע כן דפליגי בהא אבל עכ"פ בבגכה"ג אייריא שמקדישו בעצמו אלא שמוסרו לציבור אחר ההקדש ומעתה י"ל בוודאי לעבוד עבודת ציבור י"ל דאין משתנה לקרבן ציבור יחיד כיון שמקדישו תחילה לעצמו אבל לעבוד עבודת יחיד נהי דבעינן שיהא כל בג"כ משל ציבור אבל עכ"פ מסירה מהני דל"ש דלא נעשה מקרבן יחיד קרבן ציבור וא"כ דברי הגמ' אתיא שפיר ברווחא טפי ממה שנדחק לפרשה במשל"מ:
ומעתה אין סתירה מהך דר"ה ומהך דקטורת דשם אייריא שאין מקדישה רק מוסרה תחילה לציבור לכן מהני דל"ש דלא נעשה מקרבן יחיד ק"צ דהרי ל"ה עדיין כלל קרבן יחיד שאין מקדישו וא"כ לא נדחית ההוא דיומא וא"כ אמאי לא מחלק רבינו ולכאורה י"ל הא גופי' דרבינו נקטו עם הך דעצים וק"צ א"כ אייריא רק בכהא"ג שאין מקדישו תחילה לכן מהני ומשום הכי לא מחלק רבינו בין ציבור יען דשם אייריא בהקדישו תחילה ורבינו אייריא שנדב לציבור כמו בקרבן אך זה דחוק:
והנה במשל"מ תי' עוד דסוגי' זו דיומא אזלה כאוקימתא דרבא בב"מ דפליגי דהא דלרבנן חיישינן שלא ימסרנה יפה אבל לפי אוקימתא אחרת דפליגי אי חיישינן לבעלי זרוע א"כ י"ל לכ"ע ל"ח שלא ימסרנה וכמש"כ במשל"מ פ"ד משקלים ורבינו פסק כלשון הזה בפ"ד משקלים או אם נאמר דג"כ חיישינן שלא ימסרנה יפה ע"כ לומר דשומר מילתא אחריתא וכמש"כ תוס' בהך דר"ה והנה לפמש"כ נסתר גם תי' הלזה דהרי הא דכתבו תוס' שומר שאני רק מכח האי דר"ה דמנדב קרבן ציבור וכיון שכבר העלתי די"ל שם אייריא שלא מקדישו תחילה א"כ א"צ לחלק דשומר שאני רק דהך דב"מ אייריא בהקדישו (כמו שאבאר להלן דע"כ להקדש זוכה רק לא לציבור) וא"כ הך דיומא לא נדחית באמת די"ל כהא"ג בשכבר הקדישו ל"מ מסירה לציבור ומשום דלא משתנה לק"צ אלא דלכאורה ז"א דהרי בגמ' דידן מוכח דאין הטעם משום דאין משתנה רק משום שלא ימסרנו יפה אבל מהא לא תברה דעכ"פ מוכח דל"מ א"כ אף אתה אמור דהך דיומא ג"כ ל"מ לעבודת ק"צ אם כבר הקדישו משום דלא ימסרנה יפה כדמוכח מהא דשומרי ספיחים ורק לעבודת יחיד מהני מסירה (או די"ל דבאמת היינו הך דלכך אין משתנה יען דלציבור ל"מ מסירה בשכבר הקדישו הקדש יחיד) אלא דעדיין אין מיושב א"כ רק נשמע דשומר אף דלא הקדישו ל"מ מסירה אבל בשכבר הקדישו עדיין אף שאין שומר עדיין לא מוכח דנדחית גמ' דיומא דהרי שוב י"ל כהא"ג באמת ל"מ ולא מטעם דשמא לא ימסרנו יפה אלא מטעם דאין משתנה לק"צ ואדרבא הא לפי"ז י"ל דלא פליגי הני כלל רק מתחילה דסבור דקנה גוף הספיחים ומקדישו להקדש לכן באמת חיישינן שלא ימסרנה יפה אבל לאידך לישנא דרק תיקנו ד' זוזי א"כ באמת לכן לא חיישינן יען דחולין הוה מהני מסירה לעבודת ציבור ג"כ ולדעת השני שכ' המשל"מ דלמסקנא לכ"ע ל"מ מסירה לציבור באמת משום דהוה שומר אבל היכא דהוה הקדש תחילה אף במי שאין שומר אין יכול למוסרו לציבור ולכן לל"ק דרבא לרבנן ל"מ מסירה וכן הך דיומא דאייריא בכבר הקדישו כדמוכח מירושלמי ל"מ מסירה לציבור לעבודת ציבור וא"כ למסקנא לא אידחי כלל האי לישנא בכהא"ג שכבר שייך לומר דהוא הקדש יחיד דל"מ מסירה לציבור וא"כ חזרה קו' למקומה למה לא מחלק רבינו בין עבודת ציבור:
ונראה לישב דלכאורה קשיא לי לל"ק דרבא דפליגי רבנן סברי דל"מ מסירה לעבודת ציבור מהא דאיתא בתמורה דף י' מכפר עושה תמורה או מקדיש עושה תמורה כגון שהפריש קרבן לכפר בו חבירו ופשיט רבא אי ס"ד מקדיש עושה תמורה מצינו שותפין וציבור עושה תמורה כגון בשוי שליח להקדיש עליהם קרבן והקשה במחנה אפרים הא בהקדש ל"מ שליח ותי' דאייריא שעשאו שליח שיקדיש עליהם בהמתו ומעתה קשיא לכאורה איך אייריא אי אחר שמסר שליח להם הקרבן א"כ אין יכול לעשות תמורה דכבר סילק עצמו וע"כ קודם שמסרו רק הקדישה תחילה לכפר תחילה בהם ציבור וא"כ יקשה הא ל"מ מסירה אחר זה לציבור לרבנן לל"ק דרבא כיון דצריך מסירה יפה א"כ מ"פ מצינו ציבור שעושה תמורה שאני ציבור שצריך מסירה יפה וכבר סילק עצמו מכל וכל משא"כ בהפריש בו יחיד ל"ב מסירה וא"כ א"צ לסלק עצמו וא"כ בלא מסרו עדיין אייריא א"כ יקשה לרבא הא ל"ש כלל שיפריש אחר קרבן עבור ציבור דחיישינן שלא ימסרנו יפה לרבא אליבא דרבנן וא"ר להיות ק"צ כלל (וקו' זו יקשה בלא"ה לס"ד דרבא דלרבנן ל"מ מסירה הא מרבא עצמו מוכח דמהני ובהך דר"ה דמנדב קרבן ציבור הוק' הא פליגי רבנן ולפמש"כ יקשה יותר מרבא אדרבא ורק לפי תי' התוס' א"ש דשומר שאני) וכאן א"ל שלא הקדיש תחילה דא"כ אין עושה תמורה קודם שהקדישו וע"כ אחר שהקדישו א"כ איך מהני מסירה לציבור הא אין משתנה הקדש יחיד לציבור (וא"ל דמסרו קודם שהקדישו ועושה תמורה אחר שמסרו דבוודאי א"א לעשות תמורה אחר שמסרו אך לכאורה דהא מייתי שם מקדיש פודה ומכפר עושה תמורה ומקדיש פודה אפי' אחר שמסרו א"כ ה"ה דהא דעושה המכפר תמורה ולא המקדיש היינו אף שמסרו אבל באמת ז"א דזה אייריא ממקדיש לכפר בו חבירו אבל במסרו לציבור לא שייך כלל להסתפק שעושה המקדיש תמורה כיון שסילק עצמו מכל וכל) ולישב ע"כ נאמר דל"ק דרבא אדרבא דשומר שאני וא"כ שוב מוכח מכח הך דתמורה דהך דיומא אידחית מפני סוג' דר"ה ודו"ק:

ג') עוד נראה לישב דעת רבינו דהנה על תי' המשל"מ דרבינו דחה סוגי' דיומא מפני הך דזבחים וסוג' דר"ה קשה לי דהנה כבר הקדמתי לפרש הגמ' דיומא דמחלק בין יחיד לעבודת ציבור דשם אייריא שעשה לעצמו א"כ הוה הקדש יחיד ואין נעשה הקדש ציבור ולכן רק מהני מסירה לעבודת יחיד ולפי"ז אין סתירה מהך דר"ה והך דקטורת דהא לכאורה צריך הבנה מהו זה דקאמר ס"ד דאין מוסרו יפה יפה מה מיקרי מסירה יפה מה אין מסירה יפה ונראה לבאר דבעירוכין דף כ' מבואר דיכול להפריש בהמה שיתכפר בו חבירו ואיתא בתמורה דף י' דמקדיש פודה בנפל בו מום הרי אף דהקדישו לכפר חבירו מיקרי המקדיש בעלים של הקרבן ולפי"ז בנדב להביא ק"צ היינו ג"כ להתכפר בו ציבור ואמרינן דל"מ עד שמסרו לציבור דהיינו שמסתלק עצמו מכל וכל ואם נפל מום הוה כאין לו בעלים לפדותו דהוא אין בעליו אבל הס"ד הי' דל"מ מסירה דחיישינן שהוא אין מוסרו יפה רק אף דמוסרו לציבור היינו שיתכפרו בו אבל הוא יהא עדיין בעליו כי רוצה שיקריב משלו כפירש"י ב"מ דף קי"ח קמ"ל דל"ח להא ומסרו יפה יפה ומסלק עצמו ואם יפול מום אינו בעליו לפדותו ולענין להוסיף חומש והטעם דל"ח להא משום דהוה דברים שבלב (וכמש"כ במשל"מ ורק הקשה א"כ מ"ט דמ"ד דחיישינן הא לא הוה דברים שבלב ולפמש"כ י"ל דהטעם כיון דהוא המקדיש והקדישו למסרו לציבור ל"ש דברים שבלב אין דברים דידוע דכל שאין סותר לדבריו הוה דברים וא"כ כאן שהקדישו למוסרו לציבור א"כ אין מסירה סותר לדברים שבלב הוה דברים ולפי"ז בהך דיומא דאייריא בעשה לעצמו דאמו עשתה לו א"כ זה הקדש יחיד ממש רק אח"כ מוסרו לציבור לכן אמרינן דלעבודת ציבור ל"מ ולא מטעם דאין מוסר יפה דהרי דברים שבלב אין דברים דהרי שם אי נאמר דלא מסרו יפה רק נשאר לעצמו א"כ סותר מעשה המסירה רק מטעם אחר כיון דעשאו לעצמו א"כ הוה קרבן יחיד ל"מ מסירה לציבור דאין משתנה לק"צ אבל בהך דרה"ש ובקטורת דאייריא שעושה לציבור דהרי אסור לעשות אם אין כונתו למוסרו לציבור א"כ רק הוה החשש שאין כונתו למסור לציבור רק שיכפר בו הציבור לזה אמרינן דל"ח למוסרה לציבור דל"ש לומר שאין משתנה קרבן יחיד על קרבן ציבור דהרי ל"ה כלל קרבן יחיד דהרי הקדישו ונדבו לציבור א"כ ההוא דיומא לא אידחי כלל ורבינו לא הוצרך לחלק בין עבודת יחיד כיון דרבינו נקט יחיד שהתנדב בגכ"ה והיינו שהקדישו שיהא יוצא בו הציבור לכן מהני מסירה אף לעבודת ציבור והך דיומא בעשאו לעצמו לכן יש חילוק בין עבודת ציבור ובכהא"ג לא אייריא כלל רבינו ודו"ק:

ד') והנה תוס' בר"ה הוק' הא פלוגתא דתנאי אי חיישינן שלא ימסור יפה ויותר יקשה לפמש"כ לעיל דבתמורה מוכח דרבא סובר דמהני מקדיש עבור ציבור ומהני מסירה ובב"מ סובר דלחכמים ל"מ מסירה ואמנם נראה לפמש"כ א"ש די"ל דוקא בשמקדישו שיתכפר הציבור אז מהני המסירה אבל בשמקדישו שיהא קרבן והקדש יחיד ל"מ אח"כ מסירה לציבור דאין משתנה קרבן יחיד לק"צ ולפי"ז בהך דב"מ י"ל שם הוא זוכה להקדש אבל לא לציבור (כאשר יתבאר) וכיון דהוה הקדש יחיד ל"מ מסירה לציבור ומטעם דאין משתנה לק"צ ואמנם בפשיטות י"ל דהנה בהך דב"מ משמע דכל זמן שאין מוסרו לציבור אין הקדש כלל וגם אין מקדישו במסירה זו בשלמא בנדב בהמה לק"צ ע"כ מקדישו אבל שם שרק מוסרו לציבור ואין מקדישו תחילה רק הציבור מקדישו אח"כ לכן חיישינן שלא ימסרנו יפה ואולי זה כונת התוס' בשומר שאני הכונה שם נדב רק לשמור אבל לא נדב הספיחים עצמן א"כ אף שמוסרו לציבור בתורת חולין מוסרן אף שציבור מקדישו חיישינן שאין מוסרו יפה כי רוצה שיקריב משלו (ונהי דבירושלמי משמע דהקדש הוה דקאמר דאין קרבן יחיד משתנה לק"צ בגמ' דידן ליתא להא"ט) ולפי"ז שפיר חיישינן שמא לא ימסרנו יפה ובמשל"מ הקשה הא דברים שבלב א"ד ומהרי"א כולי בהג"ה תי' במתנה הוה דברים שבלב דברים כמבואר סי' ר"ז ולפי"ז י"ל זה רק אם הוא חולין אבל אם כבר הקדישו בוודאי מוסרו יפה ואף אם חושב בלבו לא ה"ד וההבדל מבואר דבהקדש קיימ"ל מקדיש בעין יפה מקדיש כמש"כ רבינו בפ"ד מעירוכין ונהי גם בנותן קיימ"ל דנותן בעין יפה נותן בפ"ד מזכי' אפ"ה הקדש עדיף כדמוכח מב"ב דף קמ"ז גבי שכ"מ שהקדיש כל נכסיו ולפי"ז לא קשיא מהך דב"מ דהרי שם בחולין חיישינן שמא אין מוסרו יפה כיון דדמי לכל שאר מתנות דעלמא שפיר הוה דברים (ואף למה שנראה מירושלמי דהוה הקדש וסובר דאין מתחלל לק"צ הנה צריך לומר דהוה רק הקדש יחיד ול"ד להך דר"ה דשם מקדישו שיתכפר בו הציבור) וכמש"כ למסקנא דפליגי רק בד' זוזי אם יש לו חלק בהן א"כ ל"ד בפשיטות להך דר"ה דשם בהני ד' זוזי ל"ש דמקדישו שיתכפר בו ציבור דהרי לא הקדישו שפיר חיישינן שאין מוסרו יפה והא דל"ח שאין מוסרו יפה ע"כ לומר שומר שאני והטעם נראה לי ברור דהכא דלא בא לידו טועה דל"ב בכהא"ג מסירה גמורה ובאמת צריך לכן חיישינן וזה הטעם נראה די"ל גם לס"ד דקנה הספיחים לפמש"כ תוס' דשאני שומר הכונה לכן חיישינן שהוא חושב שא"צ מסירה גמורה שאין יודע שבהבטה קנאו לעצמו ודלא כפירש"י שאין יודע שבהבטה קנאו לעצמו שיוקרב משלו:
והנה במשל"מ תמה אתוס' יומא שהוק' הא מסקינן דל"ח שלא ימסרנו יפה מב"מ דלרבנן חיישינן דאדרבא ביומא איתא דלעבודת ציבור באמת ל"מ מסירה ולפמש"כ ניחא דהך דיומא מילתא אחריתא דאין משתנה לשל קרבן ציבור ולכן רק הביאו מהך דב"מ דמוכח דהיכא דל"ש מסירה דחיישינן שלא ימסרנו:
והנה במשל"מ תי' עוד דבהך דיומא קאי לל"ק דפליג אי חיישינן שלא ימסרנו יפה ולמסקנא ע"כ שומר שאני ולדעתי ז"א דהרי גם לל"ק יקשה הא רבא בתמורה סובר דמהני בק"צ כמו שהוכחתי למעלה וע"כ דשומר שאני או דל"ד להך דב"מ יען דשם חולין הוה כמש"כ לעיל א"כ הך דיומא לא דמיא להך דב"מ דביומא מילתא אחריתא דאין הקדש יחיד משתנה לשל ציבור וא"כ עכ"פ לא אידחית מהלכה ואמאי רבינו לא מחלק ולכן הנראה דהנכון כמש"כ דרבינו אייריא רק מנדב לציבור אבל אם עשה לעצמו ואח"כ מוסרו לציבור מזה לא מייריא רבינו כלל:
ועוד נ"ל דרך אחר דשם איתא שאמו עשתה לו הכתונת וע"כ כשנתנה לו במתנה לכן ל"מ מסירה לעבודת ציבור בשלמא בנדב משלו ומוסר לציבור ל"ח שאין מוסרו יפה דהרי נדבו לציבור אבל כשעשתה לו אמו א"כ לא נדב כלל רק הוא מוסרו לציבור שפיר חיישינן דל"מ ומטעם שכתבתי דכאן משום שאין משתנה הקדש יחיד דהיא עשתה שיהא לעצמו א"כ הוה הקדש יחיד לכן ל"מ מסירה שלו וזה ברור מאוד:

ה') אמנם לישב כל חמירא דאיתא בהאי שמעתין נראה לי לבאר באופן שיצא לנו תירוץ מורווח דלא יקשה ארבינו מהך דיומא דהנה להשוות השני תלמודין דבבלי אמרו דשמא לא ימסרנו יפה ובירושלמי נתנו טעם דאין הקדש יחיד משתנה לשל ציבור נראה לי כך דבוודאי אין ק"י משתנה אבל רק קודם מסירה אבל במסירה בוודאי משתנה וירושלמי אייריא בלי מסירה והכונה כך אי הוה אמרינן דמשתנה א"צ כלל מסירה ול"ה שייך החשש שלא ימסרנו יפה אבל כיון דאין משתנה צריך מסירה ושוב חיישינן דלא ימסרנו יפה ומעתה לפי"ז הך דיומא דלציבור דל"מ היינו משום דאין משתנה ואייריא בלא מסירה דאיתא התם אחר עבודת ציבור כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד עבודת יחיד ומוסרה לציבור משמע שעובד בה תחילה אם רק דעתו למוסרה לציבור אח"כ וכהא"ג בעבודת ציבור ל"מ וכעין זה איתא במאירי שם ולפי"ז אתיא ירושלמי ג"כ כהוגן דירושלמי אייריא בלא מסירה דהרי בהך דשומר ספיחים באמת אין כאן מסירה לציבור דכאשר כלתה שמירתו באו הקוצרים ולוקטים ואין מוסר לציבור וא"כ שפיר אמרו הטעם בירושלמי דאין משתנה לעבודת ציבור כיון דאין מוסר ביד ממש אף שבאמת יודע ורואה שבאין שלוחי ציבור והקוצרים א"כ רק הוה מסירה במחשבה לא מיד ליד א"כ אין משתנה וגמ' אמרו יען דחיישינן שאין כאן מסירה יפה כיון דאין מוסר מיד ליד וכהא"ג שפיר דברים שבלב דברים כיון שאין מעשה ולפי"ז לא יקשה כל הני קו' מתמורה ור"ה מקטורת דשם הוה מעשה מסירה ביד בוודאי ל"ה דברים (וכש"כ דניחא לפמש"כ לעיל דל"ש שאין משתנה ק"י לק"צ דל"ה כלל מתחילה קרבן יחיד) ושפיר ע"י מסירה משתנה ולפי"ז א"ש דלא הביא רבינו הך דיומא דרבינו אייריא להדיא במוסר לציבור תחילה לכן מהני אף לעבודת ציבור וכן לא יקשה מהך דבן בוכרי במנחות דף כ"א והך דפ"ק דשקלים דנשים שוקלים שקליהם כיון דיש שם מסירה ביד שפיר מהני ול"ש שמא אין מוסרו יפה כיון שמוסר ביד והנה אמת נכון הדבר:

ו') הנה בהך דב"מ לכאורה יש להבין איך הוה הקדש יחיד כיון שאין מקדישן ולכאורה י"ל דרק לציבור לא יכול לזכות ע"י הבטה אבל להקדש זוכה בהבטה כמו בד"א דזוכה מהפקר להקדש ולהדיוט כהא"ג אין זוכה כמו שכ' בנדרי זריזין נדרים דף ל"ה בככר של הפקר לפניו ולכן שייך משתנה מהקדש יחיד אלא דא"כ ל"ש מה דאמרו דאין מוסרו יפה יפה הרי ל"מ מסירתו כלל שהרי לא זכה כלל רק זכה מהפקר להקדש וע"כ דל"א הכי:
אמנם יש לפרש הך דב"מ בדרך אחר דהנה דעת רש"י ביצה דף ל"ח במגביה מציאה לחבירו אם חבירו לא קנה הוא עצמו קנה אף שלא כיון לזכות והנה בשמ"ק ובמשל"מ הוקשו הא לא כיון לזכות ותי' בשמ"ק כיון שחבירו אין קונה הוה כמכוין לזכות אמנם לדעת רש"י קונה אף שלא כיון לזכות ומעתה לפי"ז לכאורה יקשה למ"ד שמא לא ימסרנו יפה ופירש"י דרוצה שיקריב משלו יקשה לפירש"י בביצה דזוכה אף שהוא מכוין לציבור וא"כ אם עיקר כונתו לציבור אלא דל"מ זכייתו לציבור וזוכה הוא בו א"כ איך נאמר שרוצה שיקרב משלו הא עיקר כונתו לזכות לציבור מתחילה רק בע"כ זכי הוא בו וא"כ במסירה וודאי מוסרו יפה ולישב שיטת רש"י נאמר דבאמת בהא פליגי למ"ד חיישינן שלא ימסור יפה הכונה דכונתו לזכות בעצמו וכתי' השמ"ק והיינו דרוצה שיקרב משלו ומהא"ט ג"כ לא מהני המסירה כפירש"י ואמנם לר"י מהני המסירה דהוא יסבור דזה אף שלא רצה לזכות וכונתו לעולם להקדש א"כ ל"ש דלא ימסרנו יפה שרוצה שיקריב משלו דהרי מתחילה עיקר דעתו לזכות להקדש וזה נכון מאוד (ובמשל"מ נדחק דזה שהוקשה לו א"כ כמו דקאמר דפליגי אי מוסר יפה ליפלוגי באין כונתו לזכות אבל לפמש"כ נכון דמסתמא דעתו לציבור אלא דבע"כ זכה שוב מהני מסירתו ולמ"ד דל"מ מסירה משום דאמרינן דמסתמא כיון לזכות) והנה במשל"מ הקשה על ירושלמי דלרבנן אין מנדבין עצים מקרא דקרבן מלמד שמנדבין עצים ותי' דאפשר ירושלמי לא דריש כך ובשעה"מ תמה דבפ"ב איתא בירושלמי קרבן מלמד שמנדבין עצים הן אמת בהגהות הגר"א מחק זאת אולי מכח קו' זו אבל באמת מהא לא קשיא דהרי לפי גמ' דיש חילוק דלעבודת יחיד לכ"ע מנדבין א"כ קרא אייריא בקרבן יחיד אבל הקשה עוד מקרא דהפלנו גורלות על קרבן העצים והנה בקרא זה משמע דאפי' לקרבן ציבור וא"כ התמיה גדולה באמת ובשעה"מ שיכל את ידיו בחכמה דבאמת לרבנן נאמר דלא דריש קרא שבא מציבור אלא דבא מיחיד ג"כ וקרא דהוקש למזבח בא דבעינן שלא נשתמש בהן הדיוט ונהי דבגמ' משמע דכ"ע מודו מדלא קאמר איכא בינייהו (וכמש"כ לח"מ פ"ו מאיסורי מזבח ועח"ס סי' מ') היינו דסברי דמהני מסירה לציבור וכאידך מ"ד בירושלמי דבעצים רק מקשינן שלא ישתמש בהן הדיוט ולדעתי תמוה דעיקר קו' דקרא דהפלנו קרבן עצים משמע אף לקרבן ציבור ובזה ל"ש דבאמת יסבור דל"ב של ציבור דזה יליף מהיקש למזבח היינו לענין קרבן יחיד דבעי עצים משל ציבור ולכן נראה לי לישב קו' הנ"ל יען דבקרא כתיב הפלנו על קרבן העצים א"כ זה שנפל הגורל הוא מביא בשליחות אחרינא וכהא"ג שפיר מהני מסירה ול"ח שלא ימסור יפה (אלא דלכאורה לירושלמי דקאמר הטעם יען דאין משתנה לק"צ א"כ אם עשאו שליח אכתי איך משתנה ואולם לפמש"כ לעיל דחד טעמא הוא לכן אין משתנה יען דל"מ מסירה א"ש) ובזה ניחא מה דהקשיתי מתמורה די"ל בעשאו שליח ל"ח שלא ימסרנו יפה כיון דעושה בשליחות דידהו ועל דעתם שימסרנו להם שפיר מהני מסירה וגם כהא"ג שייך שפיר דמשתנה של ציבור כיון דמתחילה על דעת המשלחים הקדישו שימסור להם:
ועוד יש לחלק דהך דירושלמי איירי שנדבו עצים ל"מ יען דאין משתנה לק"צ אבל במוסרו לציבור קודם ההקדש וציבור הקדיש ל"ש זה ולפי"ז הקרא דהפלנו גורל איירי במוסרו ולא הקדישו או י"ל כיון שמפילן גורל א"כ אגב שיכול הגורל ליפול על כל אחד א"כ כ"א משתעבד להביא אם יפול עליו הגורל כדי שאם יפול על האחר גם הוא יביא וכהא"ג ל"ח שלא ימסרנו יפה והוא נכון בסברא וזה נראה כונת התוס' ביומא שכ' לחלק בין שקלים דנותן בלב שלם כיון שכ"א נותן שקל כנגדו ויש לו לחלק בשל חברו נגד מה שיש לאחרים חלק בשלו ומה גם אם לא יזכה בשל חבירו לא יצא גם הוא כהא"ג ל"ח שלא ימסרנו יפה:
אך מה דקשה לי על הירושלמי אי סובר דרשא דקרבן העצים א"כ איך קאמר הירושלמי דמשתנה יען דרק מכשירי קרבן הא הוא עצמו קרבן מיקרי ויש לחלק עכ"פ אין הכונה שיהא קרבן מחמת עצמו אלא להכשיר הקרבן אלא שלדעתו הוא דוחק וע"כ דירושלמי סובר דלא מיקרי קרבן ודלא כרבי דסובר עצים מיקרי קבנן והנה בח"ס א"ח סי' מ' הוכיח דהלכה כראב"ש דבעינן שלא ישתמש הדיוט מדלא קאמר איכא בנייהו עצים שבאין מציבור וע"כ מדפשיט לגמ' דבאין משל ציבור א"כ אי לראב"ש אין באין מציבור א"כ מה פשיטות וע"כ דמודה ראב"ש אלא דבעי לרבוי' דבאין רק חדשים ומוכח דהלכה כן דאל"כ דאין הלכה כראב"ש א"כ דילמא אכתי לפלוגי אתי וגמ' דפשיטא לי' דבאין משל ציבור משום דלית הלכה כראב"ש ולכן פסק רבינו תרתי דבא מציבור ורק חדשים ולכאורה יש לדחות דלכן פשיטא לי' דראב"ש מודה יען דאין היקש למחצה וכמש"כ לח"ש אבל לעולם אין הלכה דבאין רק חדשים אבל לפי דברי שעה"מ הנ"ל יש להוכיח כן דהרי לכאורה עדיף יותר לומר דלראב"ש ל"ב בא משל ציבור כיון דילפינן דקרבן שמנדבין עצים וקיימ"ל כחכמים דל"מ מסירה לציבור א"כ ע"כ דל"ב משל ציבור ות"ק יסבור דאין מתנדבין באמת וא"כ מה פשיטא לי' דלראב"ש באין רק מציבור דא"ל מהיקש דהרי יש הוכחה דאין מביאין מציבור כיון דיחיד מתנדב כמש"כ שעה"מ וע"כ כיון דהלכתא דמביאין משל ציבור ע"כ מסתבר דראב"ש מודה ודו"ק אך לפי מה שדחיתי דברי שעה"מ נסתר זה דלענין עבודת יחיד בוודאי מהני מסירה ולפי"ז לכאורה יצא לנו מכאן די"ל כיון דרבינו לית לי' חילוק כגמ' דיומא בין עבודת יחיד כמו דמוכח כאן א"כ שפיר מוכח דהלכה כראב"ש ושמודה דבעינן משל ציבור דל"ש לדחות דבשל יחיד פשיטא דמהני מסירה דלרבינו לית לי' חילוק הנ"ל וכבר בארנו דהך דיומא בלא"ה אין ענין לשאר מסירה לציבור אבל במנדב ממש באמת אין חילוק בין עבודת ציבור וכקו' שעה"מ א"כ צדקו דברי שעה"מ וח"ס ומוכח שפיר דהלכה כראב"ש וצדקו דברי רבינו לשיטתו ודו"ק ודאתאן עלה בסוגיא זו אמרתי להעלות על הספר במה שהוקשו תוס' ביומא מהך דבן בוכרי ומהא דנשים וקטנים מביאין שקליהם כמו שהקשה במשל"מ דלדעתי ל"ק דדוקא היכיא דשייך דהקדש נקרא על שם היחיד שם חיישינן שלא ימסור יפה אבל בהך דבן בוכרי אטו בהך שקל שלא יהי' הקרבן נקרא על שמו ומשלו יהא קרבן כהא"ג וודאי מוסר יפה ובשי"צ כ' דשקלים דידעו דבא משל ציבור גמר ומקנה ובשעה"מ תי' דלכן מקבלין יען דבטל חלק נשים וכהנים ואדאמוהגזצ"ל הכ"מ בשב"ד יור"ד סי' קס"ט הקשה בשותפות ל"ש ביטול ולדעתי אשה וקטנים אף ששוקלין אינם שותפין בקרבן כיון דאין חייבין לשקול שייך שפיר ביטול והנה שם הביא אדאמהגזצ"ל מרש"י עירוכין דלכן ל"ש דרשא דכליל דרוב ציבור ישראל משמע מטעם ביטול ולי קשה דל"ש כלל ביטול בשקלים דע"י ביטול אין נעשה מחולין קדשים כמו שכ' בפ"ו מפהמ"ק לכן נראה כונת רש"י ע"ד דאיתא בירושלמי בשקלים דל"ש דרשא דכליל רק בשל יחיד לא בשל ציבור וכונת רש"י ג"כ כהא"ג דרוב ישראל כהא"ג לא נאמר כלל כליל לא משום ביטול ועמש"כ בפ"ז ממעילה והנה תוס' תי' אהא דבן בוכרי יען דכל ריווח קרבנות שלהם ל"ח שלא ימסרנו יפה וכ' בח"ס בתורת משה דהיינו דכיון דל"ה כמתנה שוב דברים שבלב אין דברים וכהא"ג כ' אקו' הראשונה כיון שכל כבוד כהונה שלהם ל"ח שלא ימסרנו יפה וכ' בשי"צ הכונה כיון דכבוד שלהם לא חסרי מידי אדרבא אגב חביבות עבודה מקנה לציבור כדי שיהא עבודתו שלימה משא"כ בספיחין אין לו חלק דבא משל ציבור אפשר דטעי ולא גמר ואקני יעו"ש בשם הריטב"א:
ומש"כ תוס' דיש להם הנאה כ' דכונה יען דאין מתרוקן רשותו גמר ומקנה משא"כ בשומרי ספיחין אין להם הנאה מקפיד שלא למסור שכר טרחו (ובזה נראה לי דא"ש מה דהקשיתי מתמורה די"ל כיון דמפריש עושה תמורה ופודה א"כ לא נתרוקן רשותו גמר ומקנה) ובזה תי' ג"כ מה דקשה ממעילה דיביא קטורת וכן מכריתות דמוסר קטורת לציבור די"ל דיש הנאה דא"צ להתבשם בירושלים מריח הקטורת גמר ומקנה ואהך דמעילה כ' די"ל עוד כיון דמעל ומביא הקטורת לכפרה וודאי גמר ומקנה כדי שיתכפר לו:
והנה בגמ' דמנחות בהאי דבן בוכרי יש לדקדק דקאמר דחולין בעזרה הוה הל"ל דאין בא משל ציבור כדאמרינן בב"מ ועוד אמאי ל"ק דקמ"ל דל"ח שלא ימסור יפה כדקאמר בר"ה וכן אמאי לא פריך הגמ' כן אמשנה דנשים שוקלין דהוה חולין בעזרה וכן קו' ראשונים בהך דנשים ניחוש שלא ימסרנו יפה ולפמש"כ י"ל דכל טעם דחיישינן שמא הקדישו לעצמו דזולת זאת דהרי בכל שקלים כן אף שמקדישו מוסרו לציבור (הגם דיש לחלק עכ"פ יש לו חלק אבל בנשים ע"י שימסרו אין להם חלק בק"צ) וא"כ ל"ש דאין משתנה לק"צ דמ"ש מכל שקלים ולכן ל"ש שלא ימסרנו יפה דכל טעם דל"מ מסירה שמא הקדישו לעצמו וזה ל"ש בשקלים אבל מבן בוכרי פריך שפיר דכהן אין מקדישו דא"כ איך נאכל הא של כהנים אין נאכל ולכן רק פריך דהוה חולין בעזרה וע"ז משני דמוסרו לציבור א"כ במסירה עדיין חולין הוא ל"ש שלא ימסרנו יפה דהוה דברים שבלב ול"ה דברים:

ז') אף כל קרבנות הציבור שהתנדב יחיד משלו כשרים ובלבד שימסרו לציבור. וכתב הכ"מ דיצא לרבינו כן מהא דיומא דף ל"ה גבי בגכ"ה ומשל"מ תמה אדרבא שם מבואר דזה רק לעבודת יחיד אולם בתוסיו"ט כ' דיצא לו ממשנה דיומא אלו משל ציבור רצה להוסיף מוסיף וסובר דאין חילוק בשל כה"ג לשל כהה"ד ובשי"צ כ' דלמסקנא דל"ח לשלא ימסרנה יפה ה"ה אפילו בעבודת ציבור מהני ודנקט עבודת יחיד לרבותא דאף להוצאת כף ומחתה דלאו עבודה גמורה בעי מסירה לציבור והיינו דבתוספתא פ"ק דיומא וירושלמי פ"ד דשקלים לא הזכירו עבודת יחיד ול"נ לפמש"כ המאירי לפרש הסוג' דבוודאי כשמוסר קודם עבודה מהני בציבור ורק כאן אייריא בשעה שיעבוד מוסרה לציבור א"כ חיישינן שלא ימסרנה יפה קמ"ל דל"ח אבל בעבודת ציבור ל"מ בכהא"ג שלא מסר בשעת הקדישו נתישבו דברי רבינו על נכון דהוא אייריא להדיא ממסר מיד בשעת הקדש לכן מהני ודו"ק:
ונראה להביא ראי' לשיטת רבינו ממנחות דף ס"ה דעשו יו"ט משום תמידא שהיו הצדוקים אומרים דיחיד מנדב תמיד דכ' את הכבש האחד תעשה והושיבו לו הא כתיב את קרבני לחמי לאישי תשמרו להקריב במועדו מכאן דבא מתרומת הלשכה (וכן דריש בדף נ"ב) והנה לפי"ז בשלמא אי במוסרה לציבור מהני משום דהוה כאלו בא מלשכה דאז לכל ישראל יש חלק ולכן במסירה לציבור מהני א"כ האי צדוקי ע"כ אית לי' דבלי מסירה יחיד מתנדב והשיב לו שפיר דתשמרו לשון רבים ע"י מסירה איירי דהוה של רבים אבל אי נאמר דל"מ מסירה אי משום דלק"צ חיישינן שמא לא ימסרנה יפה או כדמפרש בירושלמי דיומא דאין נעשה מקרבן יחיד קרבן ציבור א"כ כיון שהקדיש הוא הוה קרבן יחיד אף שמסרו לציבור ל"מ משום דאין משתנה לק"צ ובעינן דוקא מתרומת הלשכה א"כ לפי"ז מאי הושיבו לו רבנן להאי צדוקי הא גם האי צדוקי מצי סבר דבעי מסירה לציבור רק סובר דמשתנה מק"י לק"צ וא"כ לפי"ז מקיימי תרי קראי את הכבש תעשה כיון שהוא מנדבו והא דכתיב תשמרו היינו משום מסירה לציבור משתנה ק"י לק"צ ודו"ק ואף את"ל דחכמים ידעו דלצדוקים בלי מסירה סברי דיכול להקריב וא"כ שפיר השיבו לו מתשמרו משמע רבים עכ"פ תיקשי מנ"ל דל"מ מסירה או דלא נשתנה ק"י לקרבן ציבור הא יש לו ללמוד דכתיב את הכבש תעשה לשון יחיד וכתיב תשמרו הא כיצד אלא וודאי דק"י משתנה לק"צ ומהני מסירה כדעת רבינו והא דיומא דמחלקינן בין ק"צ לק"י היינו דגם בגכ"ה שעובד בה קרבן יחיד בעי מסירה לציבור אלא סגי בשעה שעובד שמכוין ורוצה שיהא לציבור אבל עבודת ציבור צריך מסירה מקודם ואז מהני ורבינו אייריא במסרו תחילה כאמור אלא דא"כ לכאורה יקשה גם לדידן מה הושיבו מקרא דתשמרו הא י"ל גם לצדוקים צריך מסירה רק דסברי דסגי בשעת עבודה שבדעתם למסור לציבור ול"צ מסירה תחילה ועכ"פ כיון דצריך מסירה שפיר קאמר קרא תשמרו לשון רבים וי"ל מדכתיב תשמרו להזהיר את הרבים על כן משמע דצריך שיהא של רבים ושישתדלו בו בהקרבה ע"כ צריך מסירה קודם וכדמוכח בפ"ד דתענית תשמרו להקריב דשמעינן דצריך לעמוד על קרבנן בשעת הקרבה והבן:
ודע דיקשה תוס' ר"ה דף ז' כ' דבעלמא מהני מסירה רק בשומר ל"מ וכ' בשי"צ שכונתם דידע שק"צ רק מציבור בא וצריך מסירה ומוסר יפה משא"כ שכר שומרים לא ידע דצריך להיות מציבור לכן אין מוסר יפה ויקשה בק"צ מנ"ל דמוסר יפה יען דיודע דק"צ רק בא מציבור דילמא דעתו כדעת הצדוקים וטועה לומר מדכתיב את הכבש תעשה דיחיד ג"כ מנדב ק"צ ולכן נדב הוא ק"צ וא"כ מאי פשיטות דמוסר יפה יותר מבשומר כיון דאפשר דטעי גם בק"צ דל"ב מסירה ואין מוסר יפה:

ח') כל בגדי הכהנים אינן באין [אלא] משל ציבור ויחיד שהתנדב בגד מבגדי כהונה מוסרו לציבור ומותר. והקשה בלח"מ דביומא דף ל"ה איתא דרק עובד בה עבודת יחיד ורבינו לא חילק בין עבודת יחיד לעבודת ציבור הן אמת דבירושלמי לא חילק בין עבודת יחיד לעבודת ציבור אך בש"ס דילן חילק והוא תמוה דשבק ש"ס דילן ופסק כירושלמי וכבר דברנו מזה לעיל:
ונראה לישב בהקדם קו' תוס' ביומא שהוק' דהא בב"מ סברי רבנן דחיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה ולי יקשה עוד דגמ' מסיק מדבריך לדברינו נמצא אין עומר בא משל ציבור וקשה דהא לפי גמ' דיומא נוכל לפרש דברי חכמים דשפיר קאמרי דריוס"י אמר דמתנדב אדם והוא שומר חנם דל"ח שמא לא ימסרם יפה וע"ז אמרי רבנן נהי דלא חיישת שלא ימסרו יפה הנה זה שייך לענין עבודת יחיד ובבגדי כהונה אבל בק"צ כעומר ושתהל"ח ע"כ אינו בא משל ציבור דבק"צ ל"ש לומר דל"ח לשמא לא ימסור יפה דהא בבגדי כהונה אמרו דאין עובד בה עבודת ציבור וביותר יש לתמוה לפמש"כ המשל"מ דהא דאין עובד בה עבודת ציבור היינו משום דלציבור לא ניחא להו שבא משל יחיד דבגכ"ה מכפרת וא"כ יפורש שפיר דנהי דר"י סובר דל"ח שלא ימסור יפה אכתי עומר ושתהל"ח אינן באים משל ציבור כיון דלא ניחא להו שיבוא משל יחיד א"כ ל"מ מסירה דידי' כיון שאינן מרוצים:
ובמשל"מ הקשה עוד בהא דמסיק דפליגי אי תיקנו ד' זוזי להשומרים דלריוס"י לא תיקנו ואמאי לא מוקי דפליגי אי חיישינן שמא לא ימסור הד' זוזי לציבור יפה והנה כיוצא בזה קו' תוס' בר"ה דף ז' בהא דאיתא התם דמתנדב אדם ק"צ ומוסרו לציבור הרי דל"ח שמא לא ימסור יפה וקשיא מרבנן דסברי הכא דחיישינן שמא לא ימסור יפה ובמשל"מ הקשה מהא דכריתות דאם עושה קטורת צריך שימסור לציבור ובתוס' יומא הקשו מבן בוכרי דכהנים שוקלים אינם חוטאים ואמאי ניחוש שמא לא ימסרנו יפה וכן מהא דנשים וקטנים שוקלים שקליהם יקשה ג"כ ניחוש שמא לא ימסרנו יפה:
ולישב כל זה נראה דלכאורה יש להבין מאי זה סברא דניחוש שמא לא ימסרנו יפה דמשמע דאף שבאמת מסרו רק שלא הי' המסירה יפה דמה היא מסירה יפה ומה נקרא מסירה שאינה יפה והנה במשל"מ נראה שהבין דאנו חוששים שבלבו לא הי' למסור כלל אך הקשה ע"ז דהוה דברים שבלב דאינן דברים ועוד יקשה דאין במשמעות הלשון דשלא מסר יפה דמשמע דמסירה בוודאי איכא אלא שאינו יפה כדבעי וא"כ יש להבין מה היא מסירה יפה ונראה דכונה כך דאיתא בתמורה דף י"א המפריש קרבן לכפר בו חבירו מי עושה תמורה מכפר עושה תמורה דאי מקדיש עושה תמורה נמצא ציבור עושין תמורה וכן קאמר שם מקדיש פודה או מכפר פודה ויקשה הא רבא מוקי דרבנן סברי דל"מ מסירה לציבור ועוד קשה לפמש"כ במחנא"פ דע"כ אייריא במקדש השליח בהמתו דאל"ה הא אין עושין שליח להקדש כמש"כ המהרי"ט וא"כ יקשה כיון דבמקדיש משלו אייריא ע"כ בעי מסירה לציבור כדאיתא ברה"ש דף ז' א"כ לא משכחת דציבור עושה תמורה דאין המקדיש עושה תמורה דכבר נסתלק לגמרי אבל במפריש לכפר בו חבירו שפיר י"ל דמקדיש עושה תמורה א"כ איך קאמר נמצא דציבור עושה תמורה וצריך לומר דאייריא שעדיין לא מסרו לציבור (ולפמש"כ לקמן דהטעם משום דמצי הציבור לומר שאין רוצין בשאין מוסר בלב שלם לפי"ז י"ל בוודאי במקדיש קרבן ציבור מקדיש יפה דבעין יפה מקדיש אבל בציבור שעשאו לשליח להקדיש משייר לעצמו זכות ואין מוסר יפה ואפ"ה מהני דציבור א"י לומר שאין רוצין כשאין מוסר בלב יפה כיון שהם עשאו שליח ולכן אם נפל בו מום המקדיש מוסיף חומש אף בק"צ) עכ"פ י"ל דמכאן נלמד מהו מסירה יפה דאם מסרו לציבור עד שנסתלק ממנו לגמרי שא"י לפדות ולעשות בו תמורה אבל אי לא מסרו לציבור רק שהפריש מבהמתו לכפר בו הציבור והא באמר לא מהני מעתה זהו דסברי רבנן דחיישינן שמא לא ימסור יפה דהיינו שלא יהא כונתו אלא כמפריש כדי לכפר בו הציבור ומשייר לעצמו זכות זה שיהא הוא יכול לפדות כשיפול בו מום ולעשות תמורה וכן בבגכ"ה משכחת ג"כ לחלק כן שנהי שעשה בגדכ"ה כדי לעבוד בו עבודת יחיד אבל לא להפקיע זכותו לגמרי לעבודת ק"צ וכן בעומר משכחת שמפריש כדי שיצאו בו הציבור והא לא סגי אלא צריך מסירה שלא ישאר לו שום זכות מעתה בהא פליגי אי חיישינן שלא מסרו יפה שכונתו רק שיצאו בו חביריו דהיינו הציבור אבל לא מסתלק לגמרי ור' יוסי סובר דל"ח משום דבוודאי מסרו יפה עד שלא משייר לעצמו שום זכות עד שבבהמה כהא"ג בק"צ א"י לפדות ולהמיר זהו מיקרי מסירה יפה ומבהמה נשמע לשאר דברים דל"ח שמשייר זכות לעצמו ושיהא רק קדוש לעבוד בו עבודת יחיד ולא לעבודת ציבור ואין להקשות הא קיימ"ל בעלמא דכל מקדש בעין יפה מקדיש וא"כ איך ניחוש שלא ימסרנה יפה ומשייר לעצמו עוד זכות דכאן כבר הוא הקדש אלא דבעי מסירה יפה לציבור שלא ישאיר זכות לעצמו בהא ל"ש מקדיש בעין יפה מקדיש:
אמנם במשל"מ כ' דהא דלעבודת ציבור חיישינן שמא לא ימסרנה יפה כדמוכח ביומא דף ל"ה הוא משום דציבור לא ניחא להו במסירתו והקשה ע"ז דהא בשמעתין מוכח דליכא רק חששא שלא ימסרנו יפה עד שלא ישייר זכות לעצמו אלא דל"מ משום דהוה דברים שבלב אבל לציבור לא ניחא להו כיון שאין מוסרו בלב שלם (וכהא"ג כתבו בסמ"ע חו"מ סי' קכ"ה דאעפ"י דל"ח למיתה על כל זה בבא בטענה כל אדם יכול לומר אני חושש שימות אעפ"י שיש רוב כנגד זה) לפי"ז בבגדי כהונה שפיר יש לחלק דלא מהני מסירה דידי' לעבודת ציבור כיון דמסירתו לקרבן הרי דחיישינן אף שבאמת מסרו לציבור אין מסירתו בלב שלם שיהא מהני גם לעבודת ציבור שיסתלק לגמרי רק שבלבו רק לעבודת יחיד רק דלענין לעבוד בו עבודת יחיד מהני דהא ל"ה אלא דברים שבלב אבל לענין עבודת ציבור לא מהני משום דלא ניחא להו לציבור כיון שעכ"פ אין בלבו להסתלק אך התינח בבגדי כהונה אבל במפריש ק"צ ל"ח לשמא לא ימסרנו יפה לא משום דהוה דברים שבלב אלא משום דאמרינן כל מקדיש בעין יפה מקדיש דבשלמא בבגדי כהונה מצינן למימר כיון שהקדיש כבר אין המסירה בעין יפה ומשאיר זכות לעצמו רק מוסרו שיהא של ציבור לעבוד בו אבל לא שיהא כנכסי ציבור דההקדש והמסירה לציבור הן שני ענינים אבל בק"צ ל"ש לומר שם הקרבן לעולת תמיד או למוספין א"כ בשעת ההקדש כבר מפריש שיהא של הציבור דאל"ה מיפסל משום שלא לשמו לומר דילמא מסרו לציבור אבל לא הי' מסירה גמורה אלא כדי שיתכפרו בו אבל לא שיהא כשלהן כהך דתמורה דז"א כיון דאם לא מסרו לציבור שיהא כשלהן הקרבן פסול א"כ למה הקדישו לכן אמרינן כיון דבשעת ההקדש ע"כ פרט שיהא לק"צ וכיון שהדין שצריך מסירה יפה שוב אמרינן אדרבא בעין יפה מקדיש לכן רק בבגדי כהונה דבשעת הקדישו א"צ לפרש שיהא של ציבור רק כשבא הכהן לעבודה צריך הוא למסור לציבור כמבואר במאירי דכן משמע ביומא דמשכחת בנעשו לצרכו רק אח"כ כשבא לעבודה צריך מסירה לציבור:

ט') והנה בהך דשומר יש לדמותו לבגדי כהונה דאין לדמותו למקדיש ק"צ דהא יש להבין איך אייריא אי הבי"ד מקדישו ואין לשומר אלא המסירה לציבור א"כ יקשה הא אי חיישינן שלא ימסרנו יפה והשאיר לו כח שניחא לי' שיכפר בשלו א"כ אין יכול בי"ד כלל להקדישו א"כ הוה חולין בעזרה ואין כאן עומר כלל ובגמ' משמע דרק יש לחוש שאין באין מן הציבור אבל לא שאין עומר כלל וע"כ לומר דאייריא הכי נמי שנעשה השומר שליח להקדש דהיינו לזכות ולהקדיש וע"ז חיישינן שמא לא ימסרנו יפה ודעתו רק להקדיש ולמסור שיקריבו משלו כהך דתמורה שציבור עושה שליח להקדיש ולהפריש קרבן מדידי' דמדמי' הגמ' למפריש קרבן לכפר בו חבירו והנה בעומר ל"ש דצריך לפרוט בשעת ההקדש דאין אלא קד"ד דלא נתקדש העומר בקדה"ג אלא כשהוא כבר בכלי שרת וא"כ המסירה וההקדש הן ב' דברים ול"ש לומר דכל מקדיש בעין יפה דהמסירה הוא ענין אחר אבל עכ"פ נשמע דל"ש לומר דהוה דברים שבלב כמו במתנה כיון שכבר הקדיש וכבר אינו שלו דדוקא במתנה שעדיין ברשותו שייך לומר דאין נותן ברצונו ולא גמר בדעתו להקנותו בחנם אבל היכיא שכבר הקנה להקדש רק שצריך מסירה שיהא לגמרי של ציבור כהא"ג ל"ה דברים שבלב לפי"ז יש לומר דהא דגמ' הכריח לומר דהכי קאמרי רבנן מלדידך לדידן אין עומר בא משל ציבור ולא מפרש כאשר הקשיתי לעיל דרבנן פליגי בהא דסברי דאין באין משל ציבור מטעם דלציבור לא ניחא ע"כ דרבא סובר דגם לרבנן דסברי דחיישינן שמא לא ימסרנו יפה אין הכונה דסברי באמת דל"מ משום דדברים שבלב הוה דברים וכמש"כ המשל"מ דלפמש"כ י"ל דפשיטא לי' לרבא דבכהא"ג דברים שבלב ל"ה דברים מטעם שבארנו דכבר יצא הדבר בלא"ה מרשותו כיון שכבר הקדישו רק טעם דרבנן דסברי כיון דבלבו אין למסור יפה לציבור לגמרי ורוצה שישאר לו זכותו שיהא הקרבן נקרב משלו נהי דל"מ מחשבתו משום דדברים שבלב לה"ד אבל ציבור לא ניחא להו במה שאין נותן ומוסר להם לגמרי שלא ישאיר לעצמו שום זכות וע"ז פליג ר"י דסובר דל"ח שאין מוסר יפה בלב שלם דכל מקדיש בעין יפה מקדיש ואף דמסירה וההקדש תרי מילי נינהו דסוף כל סוף ניתן הדבר לציבור להקרבה לכן גם בזה אמרינן דמקדיש ומוסר בעין יפה וכיון שמוסר בעין יפה ל"ש לומר דלציבור לא ניחא להו דאין כאן סברא לומר דלא ניחא להו לציבור וא"כ לריוס"י ע"כ גם בבגכ"ה מהני אף לעבודת ציבור כיון דל"ש דציבור לא ניחא להו כיון דאמרינן דמוסר בעין יפה מוסר ולכן מקדיש יחיד ק"צ לכו"ע כדמוכח מרה"ש והבאתי ראי' לזה מהא דמנחות דף ס"ה דצדוקים דרשו דיחיד מביא ק"צ דכ' את הכבש האחד תעשה בבוקר וחכמים השיבו דהא כתיב תשמרו לשון רבים וא"כ יקשה לכאורה האי קרא דתעשה מאי עבדי לי' ע"כ לומר דתרווייהו אמת דיחיד מביא ק"צ אלא דצריך מסירה לרבים ע"כ כתיב תשמרו וא"כ להלכה שפיר פסק רבינו דמהני בבגכ"ה גם לעבודת ציבור:
ומיושב קו' תוס' מב"מ דע"כ רבנן ג"כ מודו דמהני מסירה לעבודת יחיד דאי לרבנן ל"מ משום דאין מוסר בעין יפה ע"כ לומר משום דדברים שבלב הוה דברים כמו במתנה א"כ הדרה קו' לדוכתי' אמאי מפרש רבא דברי רבנן דמלדידך לדידן אין עומר בא משל ציבור הא כיון דלרבנן חיישינן שלא ימסור יפה דדברים שבלב הוה דברים א"כ ר"י דפליג היינו לומר דל"ה דברים אבל אכתי שייך לומר לדבריך אין באים משל ציבור משום דאכתי עכ"פ מצי ציבור לומר דלא ניחא להו במסירה שאין בלב שלם אע"כ דגם לרבנן מהני מסירה לעבודת יחיד דדברים שבלב ל"ה דברים רק הא דחיישי שלא ימסרנה יפה היינו משום דציבור לא ניחא להו במסירה שאין בלב שלם ע"כ רי"ו דפליג היינו משום דסובר דמוסר יפה דבעין יפה מוסר וא"כ ע"כ הא דאמרי רבנן דאין באין משל ציבור היינו לדבריך לדברינו ומיושב היטב קו' תוס':
ובהא מתורץ קו' תוס' מר"ה דבק"צ בוודאי לכו"ע בעין יפה מוסר כמו שבארנו וכן א"ש הקו' מבן בוכרי וכן מהא דנשים וקטנים שוקלים שקליהם דכיון דלפמש"כ גם לרבנן דברים שבלב ל"ה דברים ול"ח להא דאין מוסר לציבור יפה רק אנו באים לדון מכח דלציבור לא ניחא במה שאין מוסר בלב שלם הנה זה שייך במידי דבעינא כבגדי כהונה או כעומר אבל במידי שבא בתערובת ואין ניכר איזהו ד' שקלים ל"ש דלא ניחא להו לציבור כיון דהוא אין דבר מסויים ודו"ק בפרט אי אמרינן כשעה"מ דבאמת מה"ת בטיל א"כ בוודאי ל"ש לומר דלא ניחא לציבור בדברים שבלב:
וכן א"ש בהא קו' משל"מ שהקשה אמאי לא מוקי בב"מ בל"ב דרבא דלא פליגי בגוף תקנה דתיקנו ד' זוזי משום בעלי זרוע אלא דפליגי דלרבנן חיישינן שלא ימסרנו יפה ולר' יוס"י ל"ח שלא ימסרנו יפה ולפמש"כ ניחא דאי ר' יוס"י סובר ג"כ דתיקנו משום בעלי זרוע הנה בוודאי שייך דאין בא מן הציבור דלא ניחא להו לציבור דכאן ל"ש דמוסר בעין יפה דהא כיון דתיקנו משום בעלי זרוע א"כ התקנה הוא שההקדש ישלם לשומר שיקרא שם הקדש על הספיחין א"כ בוודאי ל"ש דמוסר בעין יפה ואין נשאר לו שום זכות משום דא"כ לא נפיק עלי' שם הקדש ולא פרשו אינשי מיני' כיון דאין מגיע להקדש שום הפסד כיון שמוסר לציבור הד' זוזי וכיון דבכהא"ג ל"ש דמוסר בעין יפה שוב לא ניחא לציבור בד' זוזי שאין שלהם לגמרי א"כ שוב נמצא דאין באין מן הציבור ועוד דאפי' אי הוא באמת מוסר בעין יפה אבל כיון דלציבור ניחא יותר שלא ישמור בחנם כדי שיצא שם הקדש ויפרשו מיני' א"כ לא ניחא לציבור במה שמוסר להם א"כ שוב אין באין משל ציבור ואמאי לר' יוסי יכול לנדב אע"כ דר' יוסי לית לי' כלל תקנת בעלי זרוע:

י') עוד נראה לי דבר חדש דהנה בגיטין דף כ' מבואר דאמרינן אתתא לא ידעה לאקנוי' וכ' הראשונים דהיינו בדבר שהוא מחזיר לה לא גמרה ומקניא לי' אלא בתורת שאלה ומבואר שם בסוג' דלס"ד דבכהא"ג אף בגברא שייך דלא ידע לאקנוי' א"כ י"ל דמהא"ט בבגכה"ג חיישינן דאין מוסרו יפה לציבור כיון דהוה עובד בה העבודה א"כ הוה כאלו ההקדש חוזר ונותנה לו ולכן מאחר דהם חוזרים לידו לא ידע לגמור בדעתו לאקנוי' קנין גמור וכיון דיודע דסופו לחזור לידו לא מסרו יפה וא"כ ל"ד כלל לקרבן דל"ח שלא ימסרנו יפה דאין הקרבן חוזר לידו דלגבוה סלקי כאשר יבואר:
והנה בשמעתין דגיטין איתא היו מוחזקין בטבלא שהיא שלה וגט כתוב עליו והרי היא יוצא מתחת ידו מהו מי אמרינן אקנויי אקניתא לי' או דילמא אשה לא ידעה לאקנויי וכ' הראשונים דהיינו בדבר שהוא מחזיר לה שלא גמרה ומיקנייא לי' אלא בתורת שאולה משלה והקשו תוס' וכי לא ידע מתניתין דכ' אשה גטה דפשוט מיני' לעיל בסמוך דאשה כותבת את גיטה ותי' די"ל בקלף של בעל רק שנותנת שכר הסופר ור"א ס"ל דאייריא בקלף שלה ול"נ לישב קו' התוס' דבגמ' קפשט מהאי זקן דהי' מלוה לכל בני כפר והקשה בח"ס מאי מייתיא ממלוה שמקנה הנייר ללוה הלא כל עצמינו לא עלה ספק בלבבנו אלא משום דהגט חוזר לאשה והיא שלה לעולם ע"כ חושבת שהנתינה לבעל הוא רק דרך שאלה בעלמא והנה המלוה נותן לו לזכרון דברים ופקדון או בעין משכון עד שיפרענו ושוב יחזרנו ללוה לצור על צלוחיתו והניח בצ"ע:
עוד הקשה דהנה בהך משנה דזקן איתא בסיפא לפי דרכך אתה למד שהאשה כותבת גיטה והתם ליכא למימר מטעם הפקר בי"ד וא"כ איך נלמד זה מזקן דידע לאקנויי:
ונראה לישב דהנה זה שכ' הראשונים דאשה אין יודעת לאקנויי כיון שחוזר אצלה הוה אצלה רק כשאלה תמוה הא לס"ד גם בגברא לא ידע לאקנויי וזה תימא לומר כן דהנה כל קנין נעשה ע"י הלוקח והמקבל א"כ מאי שייך לומר דלא ידעו לאקנויי הא הלוקח הוא העושה הקנין אף דצריך דעת אחרת מקנה כיון שמתרצים שיעשה הקנין ממילא מהני והנה ברשב"א כ' דדמיא לעודר בנכסי גר דה"נ אין דעתו ליקנות וזה ג"כ תימא מהיכי תיתי לומר כן דאין דעתו ליקנות ולהקנות יען שאין קנין עולמית:
לכן אומר לפמש"כ בפ"ד דיש שני מיני קנין שויו וקנין חפץ והנה בוודאי שויו יודעין להקנות אף שאין אלא לזמן דחוזר הדבר אליו אבל כיון דצריך להקנות גוף החפץ זה אין יודעין לאקנויי שחושבין כיון שעצם החפץ חוזר אליו אין מחשבתו נפרדת מהחפץ ומחזיקין עדיין בו כמעיקרא ואין מסתלקין מהחפץ (ולכן לס"ד ה"ה גברא א"י להקנות ולסלק עצמו מעצם החפץ דחביבה עליו וכיוצא בזה אמרתי אהא דס"ל ר"ה ב"ב דף נ"ה דתלוי וזבין זביני' זביני ובהכונס מוקי באמר רוצה אני ורבינו לא הביא דצריך לומר רוצה אני וכבר השיגו הראב"ד פ"א מגזילה ונראה דהנה סוג' דקידושין דף נ"א מוכח דרוצה אני מהני רק היכיא דבא לכפרה או דמצוה לשמוע דברי חכמים וכאשר הסביר רבינו בפ"ג מגירושין דאנן סהדי דרוצה אלא דהגוף מעכב וע"י כפיתו נתרצה הגוף א"כ היכיא דליכא מצוה ל"מ רוצה אני כיון שבא ע"י כפי' ואמרינן נהי דשקיל זוזי אפ"ה ל"ה זביני ברצון טוב באמת דע"י זוזי רק מקנה לו השיווי אבל מגוף ועצם החפץ אין מסלק עצמו כיון שבא ע"י כפי' ומצוה ליכא דמתרצה באמת א"כ אף דאומר דמסתלק עצמו מהחפץ לא מהני דרוצה אדם בשלו ואין מסלק עצמו ברצון טוב מחפץ שחביבה בעיניו) ובזה ניחא מה שהקשה הרשב"א מה בכך דזקן ידע לאקנויי עכ"פ הלווים אין דעתם ליקנות והוה כירד בנכסי הגר וכסבור שלו הם ותי' דדע"א מקנה שאני לפמש"כ י"ל דשאני ירד לנכסי הגר שם לא הי' דעתו ליקנות השיווי כלל לכן לא קנה אבל כאן הא השיווי יודעין להקנות וליקנות ובוודאי הי' דעתם ליקנות שיווי השטר רק שאין יודעין להקנות גוף ועצם הנייר ממילא אין יודעין ליקנות ג"כ אבל בזקן דהוא יודע לאקנויי עצם החפץ א"כ כיון שדעתם ליקנות שיווי החפץ ממילא קנאו גם עצם החפץ גופי' כיון דהזקן יודע לסלק עצמו מגוף ועצם החפץ:
לפי"ז ניחא מה שהקשה הח"ס דבוודאי לס"ד דזקן לא ידע לאקנוי' דגם גברא לא ידע לאקנוי א"כ לאותו ס"ד באמת אמרינן דלא ידעו הלווים ליקנות כלל כיון דיודעים הלווים שצריכין ליתנם ליד המלוה ובאמת א"צ להחזיר להם לצור על פי צלוחותו דגוף הנייר נשאר להמלוה א"כ ליכא ספר מקנה אע"כ דגברא ידע לאקנויי וע"ז משני דזקן ידע לאקנויי שפיר ומסלק עצמו מגוף החפץ אף דהם לא ידעו לאקנויי הנה כיון שמסלק עצמו זוכין ממילא אף דלא הי' לזכות עצם החפץ כיון דעכ"פ כיונו לזכות שיוו של החפץ מעתה לפי"ז יתפרש הסיפא הכי לפי דרכך אתה למד שהאשה כותבת את גיטה כיון דנשמע דעכ"פ השיוו יודעין להקנות וליקנות דאל"כ מאי מהני שהזקן יודע לאקנויי הא אין יודעין ליקנות ודמי לנכסי הגר דלא קני וא"כ רק הנייר אין יודעת לאקנויי דאין דעתה לסלק עצמה לכן שפיר יש לומר הפקר בי"ד הפקר בכגון דאדעתא כיון דזוכה בשיוו הגט דזה יודעין להקנות וליקנות מהני הפקר בי"ד הפקר מדאורייתא להוציא מרשותה ולהכניס ג"כ (דאי לאו האי דזקן והוה אמרינן דאין יודעין לאקנויי כלל עפ"י השיוו ל"ה שייך לומר הפקר בי"ד הפקר דאז צריך לומר דהפקר בי"ד הפקר להוציא מרשותה ולהכניס לרשותו ובזה הא מהני דאורייתא שיהא שלו מה"ת כמש"כ הרשב"א גיטין דף ל"ו) וא"ש:
וניחא נמי מה שהקשה עוד בח"ס הא דפריך מערב היוצא לאחר חיתום שטרות דפירש"י האי שטרא שחתם בו לאח"ז כבר הי' מסור למלוה וקשה מה בכך הלא אינו אלא פקדון או כעין משכון ביד המלוה וגוף השטר שייך ללוה ולפמש"כ כיון דעדיין לא ידע דגברא ידע לאקנויי א"כ לא הי' דעת הלוה ליקנות א"כ באמת הי' הדין דא"צ לחזור כלל ללוה והוה הנייר של המלוה:
מעתה א"ש קו' תוס' די"ל לס"ד לא יכול לפשוט מהא דאשה כותבת את גיטה די"ל משום דהפקר בי"ד הפקר דהא לס"ד דגברא לא ידע לאקנויי א"כ ע"כ לפרש כמש"כ דהשיוו יודעין להקנות וא"כ ע"כ לומר דגם הקונה לא ידע ליקנות וכמו דמוכח מקו' הרשב"א ודומה לנכסי הגר דלא קנה ודעת אחרת מקנה ג"כ ליכא כיון דלא ידע לאקנוי וזה וודאי לא מסתבר ע"כ לומר דקניין השיוו יודעין ליקנות ולהקנות ורק החפץ גופי' אין יודעין להקנות וליקנות ע"ז מהני הפקר בי"ד הפקר לסלק ולהוציא מרשותו ע"ז מהני הפקר בי"ד הפקר מה"ת לסלק ולהוציא מרשותה וממילא זכי אידך העושה קנין השיוו וא"כ אין ראי' מגט דאשה כותבת שפיר את גיטה מכח הפקר בי"ד הפקר:
י"א) עוד נראה לי לפרש הסוג' דלא ידעה לאקנוי עד"א דהנה לכאורה צריך להבין הא במתנה ע"מ להחזיר אשה ידעה לאקנויי ובפרט גברא ידע לאקנויי וכאן בס"ד אף גברא לא ידע לאקנויי אך הדבר נכון דהנה בקצה"ח העלה הא דמתנה ע"מ להחזיר הוה מתנה היינו דקנין הגוף לשעה הוה קנין דאי ל"ה אלא קנין פירות לא הוי מהני ולכן באמת צריך לחזור ולהקנות והיינו באומר ע"מ בפירוש שפיר ידע לאקנוי אבל בלא אומר ע"מ ויודע שעתיד להחזיר לו אז לא גמר ואקני בקנין הגוף ואינו אלא כמתנם רק קנין (ונפ"מ דאם אמר ע"מ דאז יכול הוא ליתן לאחר במתנה ע"מ להחזיר וכשאין קנ"פ א"י ליתן לאחר במתנה ע"מ להחזיר) והנה כ"כ במג"א דדעת הריטב"א הובא בשמ"ק פ' המפקיד דכל קנין נעשה בדיבורא אלא דא"י אם גמר להקנות לכן צריך לעשות קנין דבזה הוכחה שגמר להקנות ושפיר נעשה קנין ע"י דיבור ולפי"ז י"ל כאן לס"ד דגברא לא ידע לאקנויי היינו דהי' סובר כשיטת הריטב"א דהקנין נעשה בכ"מ בדיבור ומעשה הקנין רק להוכחה שגמר בדעתו להקנות וכאן דסופו להחזיר אין ממעשה הקנין ראי' שגמר להקנות א"כ לא נעשה הקנין ע"י הדיבור ומעתה ניחא קו' הח"ס דשפיר מייתיא ראי' מזקן דאי ס"ד גברא לא ידע לאקנוי א"כ הדיבור ל"ה קנין א"כ נהי דכאן מקנה להלוה אבל כיון דהקנין נעשה בדיבורא בעלמא וכאן ל"ש דנעשה הקנין בדיבור כיון שהלוה צריך להחזיר לו נהי דמחזיר לו רק לראי' בעלמא עכ"פ אין הוכחה על הדיבור שאמר להלוה שיקנה השטר וא"כ לא קנה הלוה כלל אף שהלוה א"צ לחזור להקנות כיון דליכא הוכחה שגמר ואקנה אף שא"צ לחזור ולהקנותו לא קנה בדיבורא וכן ניחא אידך הקו' מערב דהא הלוה לא קנה והוה השטר של המלוה ואיך יכול הערב לחייב עצמו אף שמקנה לו הא צריך לחזור ולהקנות למלוה ודו"ק:
וע"ז משני שאני זקן דידע לאקנויי ובוודאי גמר להקנות בדיבור (ואף שיודע שצריך להחזיר לו מקנה לו בדיבורא בעלמא שיהא לו קנין הגוף ע"ד שיצטרך להחזיר לו) וע"ז קאמר בסיפא מכאן אתה למד דאשה כותבת את גיטה דהנה בתוס' מבואר דזוזי דספרא יודעת לאקנויי והיינו משום דזוזי דספרא הא אין חוזר ומקנה לו רק הקלף אין יודעת להקנות (וה"ה גברא כהא"ג א"י להקנות) ואמנם דעת כמה פוסקים בסי' ר"ג דיכול להקנות דבר שלב"ל עם דבר שב"ל א"כ ממילא גם הקלף גומרת ומקנות וא"כ לס"ד לא מצי למפשט ממשנה דכותבת את גיטה דש"ה דמקנית זוזי דספרא ע"כ גמרה להקנות כולו ולכן ניחא גם הסיפא דכיון דזקן ידע לאקנוי' דגמר ואקני ממילא שוב קנה בדיבורא בעלמא וכן באשה כיון שגמרה ואקנה שוב קניא הבעל הקלף ג"כ בדיבורא בעלמא כיון דמצינו דמהני עכ"פ בגברא דהוא חכם דידע לאקנוי ממילא אמרינן גם באשה היכיא דמקנות עם דבר אחר שפיר ידעה לאקנויי אמנם ר"א דדייק כבר מהך דגברא ידע לאקנויי רק באשה לא ידעה לאקנויי מעתה חזר מהס"ד דס"ל דכל קנין רק בדיבורא נעשה והקנין להוכחה שגמר בדעתו להקנותו ובכהא"ג דעתיד להחזיר לו עכ"פ אין הוכחה שגמר ואקנה אלא דעיקר הקנין נעשה ע"י מעשה הקנין ולכן באמת ליכא ספיקא כלל אם יודע להקנות כיון דמסר לו שיעשה הקנין ועשה הקנין בוודאי עשה קנין גמור אף שעתיד להחזיר עכ"פ לאותה שעה הוה קנין גמור וכמו בתנאי ע"מ להחזיר דאמרינן דגמר להקנות קנה"ג (וכמש"כ הרא"ש בטבעת של קידושין אפי' אמר בתורת שאלה אמרינן מסתמא הקנה ע"מ להחזיר היינו קנה"ג לשעה כש"כ באמר בלשון מתנה דאמרינן דהקנה בקנה"ג לשעה) רק באשה איכא ספיקא דלא ידעה לאקנויי דלא הקנתה לו בקנה"ג לשעה כיון דלא אמרה ע"מ (והך דטבעת קידושין שכ' הרא"ש דגמר ואקנה זהו אמרינן רק באיש אבל אשה שמקנית לשעה אין מקנית בקנה"ג רק בקנין לפירות) וע"ז שפיר רב אשי ממשנה דאשה כותבת את גיטה דאין לומר שם שאני יען דמקנית זוזי דספרא מקנית גם הקלף קנין גמור דז"א דאדרבא מדלא הקנית הקלף לא הקנית גם זוזי דספרא דרק באיש אמרינן דמקנה אגב מילתא אחריתא יען דבגברא יש לנו לאלום דעתו שרוצה בקנין (כמש"כ הרא"ש לענין טבעת קידושין אבל באיתתא אדרבא אנו מגרעים דעתה שלא יודעת לאקנויי ממילא א"י להקנות אגב זוזי רק אדרבא גם זוזי לא מקנית קנין גמור ומדתנן דאשה כותבת מוכח ממילא דאשה יודעת לאקנויי כמו בגברא וא"צ לגרוע כח קנין שלה מבשל גברא ודו"ק (ובזה יש להסביר בין חצר דגברא לחצר דאיתתא דרק מטעם יד):
וגוף הסברא שהעלינו נראה דתליא בפלוגתת דעת השואל בנוב"י סי' כ"ה לדעת הנוב"י שבסי' כ"ו שכ' השואל דהא דאמרו הן הן הדברים שניקנו באמירה היינו אומדן דעת שאמדו חכמים שגמר ומקנה בדיבור ובנוב"י השיג דלא תלה בדעתו רק כיון דחכמים ידעו דגמרו ואקני' עשאו תקנה שיהא מועיל בדיבור ובאמירה לבד וא"כ לא תלה שוב בדעתו אם דעתו להקנות או לא דאין לומר כיון שחכמים תיקנו שיהא מהני אדעתא דהכי נשתדך לא מהני מה שאין דעתו להקנות משום דאומדן דעת שגמר ואקנה א"כ אטו אם אחד יקנה לחבירו באמירה ויאמר שגמר והקנה בלב שלם אטו מהני ולפמש"כ תליא זה בס"ד דגמ' הוה סבירא לן דאמירה גופי' קנין אי הוה ידעינן דגמר ואקני' לכן בשטרי פסיקתא דאמדו חכמים דגמר ואקני באמת הן הן הדברים שניקנין באמירה כדעת השואל ולכן היכיא דגלי דעתו דלא ניחא להקנות באמירה לא קנה לכן ה"נ אי לא ידע לאקנוי ואין דעתו להקנות אף שדעת הקונה ליקנות הא לא מהני דאין דעתו להקנות באמירה זו ממילא לא קנה הקונה אף אם דעתו ליקנות (אבל אי הוה אמרינן דמעשה הקנין הוא עושה הקנין א"כ כיון שמסר לו שיקנה ועשה הקנין מה איכפת לי' במה דלא גמר להקנות הרי מסר לו שיעשה הקנין כסברת הנוב"י אע"כ לס"ד הוה סבירא לן דבאמירה לבד נעשה הקנין כנ"ל) ודו"ק ולס"ד לא יקשה א"כ הכי אם יאמר אדם דגמר ואקנה יהא מהני בלי קנין ל"ק דהיכיא דתיקנו חכמים קנין ממילא לא מהני מה שיאמר דגמר ואקנה אבל היכיא דחכמים הניחו על דעת האדם שגמר ואקנה מהני מצד אמירתו דהוה קנין וכן היכא דאיכא אומדן דעת דהקנה באמירה מהני כדמוכח בבכורות דף י"ח גבי רועה יעו"ש בתוס' אמנם למסקנא דשמעתין אמרינן כדעת הנוב"י דאמירה ל"ה קנין כלל רק היכיא דתיקנו חכמים דליהני קנין ודו"ק היטיב:
ואמנם נראה לישב בפשיטות קו' הח"ס דהשטר של לוה דהא מחזיר לו לאחר פרעון דהנה שיטה זו שכתב הח"ס דשטר אינה של מלוה דנקנה רק למשכון הנה כן מבואר ברשב"א פ' הכותב דהנה כתב שם ראי' לשיטתו דהשטר של לוה מהך דגיטין גבי טבלא היוצא מתחת ידה וכונתו דעכ"פ מוכח דצריך שיהא השטר של לוה רק דהמלוה מקנה לו מעתה לפי הבנת הח"ס יקשה לרשב"א הא אדרבא מכאן מוכח דל"ה של הלוה דאי הוה של הלוה א"כ איך פשט מכאן דידע לאקנוי בכהא"ג דחוזר ומקנה לו דהא במלוה ולוה אין חוזר ומקנה לו כלל לכן נראה דא"ש דהנה בקצה"ח סי' ס"ו הביא להקשות אי השטר בידו למשכון א"כ מלוה בשטר איך משמט ולכן העלה בקצה"ח דהכונה כך דכ"ז שהוא ביד המלוה הוא לגמרי של המלוה ורק לאחר פרעון חוזר ומקנה לו (והוא כמו מתנה ע"מ להחזיר לדעת הקצה"ח בסי' רמ"ח דהוה קנין הגוף לזמן) וא"כ משמט יתר החוב יעו"ש א"כ ניחא דשפיר דייק דאף דכאן צריך לחזור ולהקנותו למלוה שיהא שלו עד שעת פרעון אפ"ה מצי לאקנוי ומיושב קו' הח"ס על נכון:
אולם לפי"ז קשה לי הא דמשני שאני זקן דידע לאקנויי ע"מ להחזיר לו במתנה ועד העת ההיא מקנה קנין גמור להלוה והלוה חוזר ומקנה לו קנה"ג לזמן עד שעת פרעון יקשה אכתי איך מקנה לו הלוה למלוה עד זמן פרעון קנה"ג לזמן כיון דהא צריך המלוה להחזיר לו אחר פרעון והנה רשב"א הקשה הא הלוה עכ"פ לא ידע ליקנות ותי' דע"א מקנה אבל לפמש"כ אכתי קשה הא הלוה לא ידע לאקנויי למלוה כיון שאין לעולמית דהמלוה צריך להחזיר אחר פרעון אך י"ל דזה דצריך להחזיר אחר פרעון זה מיקרי שפיר קנין עולמית כיון דכל זמן שלא פרע אמרינן שלא יפרע דמי יימר דיהא לו מעות לפרוע כדאמרינן בפסחים בהגיע זמן אחר פסח חמצו שרי ול"א כיון דאם יגיע הזמן צריך להחזיר לו יהא עובר עליו תוך זמנו בפסח כיון דמחוסר לו מעות אמרינן דלא יפרע ויחלטנו אצל המלוה ערמב"ם וראב"ד פ"ד מחומ"צ מש"כ ומכאן ראי' לרמב"ם כנ"ל:
י"ב) והנה שם בשמעתין איתא בעי רמב"ח הי' מוחזקים בעבד וכו' מי אמרינן אקנויי אקני' לה והקשה בפנ"י דמדקאמר אקנויי אקנה משמע מזה כדעת הר"ן דצריך להקנות בפירוש דאל"כ דבמסירת הגט לידה ממילא זכתה בגוף העבד כמסקנת דברי הרשב"א בשם הירושלמי א"כ אמאי קאמר דאקנויי אקנה לה כיון דעיקר האיבעיא לענין גט הול"ל אי אמרינן דיהבה ניהלה וממילא מסתמא קנתה גוף העבד או אמרינן דמדנפשי' עייל א"כ מוכח דס"ל דצריך להקנותה בפירוש ולפי"ז הקשה מ"פ רבא דתיפוק לי' דהוה כתב שיכול להזדייף דילמא באיכא עידי מסירה והא דבעיא לי' אי אקנוי' אקנה משום דעל הקנין ליכא ע"מ שעל הגט דזה א"צ העדים לידע אם הקנה לה העבד תחילה קודם הגירושין ולכן כשר באפשר להזדייף והעלה דצריך להקנות בשעת מסירת הגט ואי איכא ע"מ ע"כ יודעין אם אמר לה זכי בעבד והתגרשי בגט זה שעליו רק דהקשה דבכהא"ג שמקנה לה העבד בשעת מסירת הגט שוב פסול משום דבעינן וכתב ונתן שאין מחוסר קנין בין כתיבה לנתינה יצא זה שמחוסר הקנאת גוף העבד והדרה קו' לדוכתי' ונראה לישב דיש לדקדק בלישנא דגמ' בשלמא מתניתין לרבא ל"ק באיכא ע"מ אבל לרמב"ח קשיא ממשנתינו דהא משנתינו בוודאי אייריא לענין גירושין שפיר מגורשת בנתן לה העבד ועוד יקשה הא דמסיק השתא דאתית להכי לרבא נמי ל"ק בכתיבת דתמוה הא משנתינו ל"ק דאתיא בפשיטות באיכא ע"מ וכן מאי שייטי' דרבא הכא וכבר הקשה כן בפנ"י (ובמהר"ם באמת מחק תיבות רבא) ולכן נראה דהנה לקמן פריך יד עבד א"א לקצצי' אבל קרן פרה לקצצי' והנה בת"ג הקשה לס"ד דלא ידע דמחוסר קציצה פסול א"כ א"צ כלל לקצצי' דיכול לשייר לעצמו העבד ויתן לה היד של עבד וכן קרן של הפרה ותי' דא"כ הוה שייר במקום הגט ג"כ ובחי' הרי"ם תי' דבאמת הא הקשה הב"ח דהוה כמחובר כמו לענין שחיטה בשן הפרה דפסול לשחיטה דהוה כמחובר ותי' כיון דנותן כל העבד והפרה הוה רק כמו גליון הגט ל"ה מחובר משא"כ בשחיטה דשוחט רק בשן דהפרה גופי' ל"ה ראוי' לשחוט בו (וא"ל דהוה כקתא דסכינא דגוף הפרה לא מתבטלת לגבי השן) אמנם אי במשייר לעצמו העבד או הפרה שוב הוה פסול משום מחובר ולמסקנא הטעם משום מחוסר קציצה והנה נראה דיש נפ"מ דלס"ד דלכן צריך להקנות לה יען דאל"כ הוא מחובר א"כ התינח אי אמרינן דבנתינת העבד ממילא זכתה בו א"כ הכל הוי כגליון הגט ול"ה מחובר אבל אי צריכין להקנות לה א"כ עדיין הוה כמו מחובר כיון דזה שמקנה לה הוה ענין אחר שזה נעשה ע"י מעשה קנין שלה שזוכית בו א"כ עדיין הוה כמחובר דלא הוי כגליון הגט כמו שצריכה לעשות קנין משיכה אמנם למסקנא דהטעם משום מחוסר קציצה י"ל דבאמת צריך קנין ואפ"ה ל"ה מחוסר הקנאה דאין זה חסרון בגוף הגט כמש"כ הר"ן למסקנא (וא"ל עכ"פ גם למסקנא יפסול מטעם מחובר י"ל למסקנא סבירא לי' דבגט ל"ש כלל דהוה מחובר לפרה אף אי הוה משייר הגט לעצמו דל"ד לשחיטה דבעינן כלי והפרה לא נעשה כלי) מעתה י"ל כך דהנה לישב קו' הפנ"י י"ל דלעולם א"צ לאקנוי לה והא דנקט לשון אקנוי' אקנה לה היינו משום דאיבעיא דרמב"ח משכחת בכהא"ג שהבעל אומר שהעבד נותן לה בכתובתה (דאמר לה והתקבלי כתובתך) והיא אומרת שהקנה לה העבד דהיינו שנתן לה סתמא א"כ ממילא נקנה לה העבד וא"כ בוודאי אי ל"ש דמנפשי' עייל א"כ תפיסתה גופי' מוכחת הוה נאמנת שנתן לה סתמא לא לגבות בכתובתה אבל כיון דמנפשי' עייל א"כ ל"ה תפיסתה מוכחת א"כ אף שהבעל מודה שנתן לה לגירושין א"כ אינה באה עליו אלא מכח הגירושין שוב הבעל נאמן שנתן לה בכתובתה וא"כ ניחא לשון דאקנוי אקנה דהיינו דבזה גופי' האיבעיא אי הקנה לה דהיינו שנתן סתמא או שנתן לה בכתובתה:
אמנם אי נפרש האיבעיא כך א"כ ע"כ אייריא בליכא ע"מ דאי איכא ע"מ מסתמא ידעו אי אמר לה והתקבלי כתובתך או שנתן לה סתמא דקנתה העבד וכן שפיר הקשה רבא תיפוק לי' דהוה כתב שיכול להזדייף אמנם רמב"ח ס"ל כמסקנת הגמ' משום דמחוסר קציצה א"כ שפיר מצי סבור דצריך להקנות לה בפירוש ואפ"ה כשר א"כ מצי אייריא שפיר באיכא ע"מ על הגירושין אבל על הקנין ליכא עדים ושפיר איבעיא אי קנתה העבד דמסתמא הקנה לה כדינא דצריך להקנות לה אי לא הקנה לה רק נתן סתמא דמגורשת שפיר אבל גוף העבד לא נתן לה דרק צריך למסור לה העבד כדי שלא יהא עומד לקציצה והוה מחוסר קציצה דפסול וא"כ נפ"מ דיכול לומר לה גם עתה שתגבה כתובתה מהעבד כיון שבנתינה סתם לא קנתה העבד א"כ לעולם באיכא ע"מ על הגירושין וא"כ לרמב"ח דידי' לא קשיא כלל דהוה כתב שיכול להזדייף וזה תליא ג"כ אי אמרינן מדנפשי' עייל א"כ ל"ה מוחזקת מצד תפיסתה ממילא אינה נאמנת שהקנה לה העבד בפירוש מעתה י"ל דרבא דפריך לרמב"ח היינו משום דס"ל כס"ד דגמ' דמיפסל משום מחובר אי משייר לעצמו העבד והפרה ואי מקצצה שוב הוה מחוסר קציצה א"כ כיון דלרבא גם למסקנא מפסיל משום מחובר ע"כ דאמרינן דמסתמא הקנה לה דאי אמרת דצריך להקנותה בפירוש שוב מפסל משום מחובר כנ"ל וע"כ דהאיבעיא דרמב"ח אי נתן לה סתמא או אמר לה בשעת נתינה התקבלי כתובתך דאי לא אמר לה בשעת נתינה כבר זכתה לעבד וצריך בכתובתך וע"כ דליכא ע"מ דאי איכא ע"מ הוה ידעי אי אמר לה קח בכתובתך וא"כ שפיר הקשה תיפוק לי' דהוה כתב שיכול להזדייף וע"ז פריך הגמ' תיקשי לי' מתניתין ומשני משנתינו לרבא לא תיקשי די"ל בע"מ אבל לרמב"ח למאי דס"ל דידע דספק זה שייך אף באיכא ע"מ משום דס"ל למסקנת הגמ' דלא קנתה ממילא רק צריך להקנות לה בפירוש וזה יכול להיות קודם הגירושין או בנתן לה סתמא ואחר הגירושין אומר קח לך בכתובתך א"כ תיקשי מתניתין לרמב"ח דבמשנה קתני דכתב על ידו של עבד יתן לה העבד דסתמא דמשנתינו משמע דקנתה ממילא וכדאיתא בירושלמי וכמו שהקשה הרשב"א לשיטה זו וא"כ עדיין לא משכחת איבעיא דידך רק בליכא ע"מ א"כ שוב קשה דהוה כתב שיכול להזדייף וע"ז משני משנתינו לרבא לא קשיא די"ל בכתובת קעקע דרמב"ח ס"ל בוודאי בליכא ע"מ מסתמא אייריא בנתן לה סתמא וא"צ להקנותה בפירוש אבל היכיא דאיכא ע"מ ל"א דקנתה סתמא דא"כ הא ע"מ לא מהני אקנין הגט דבעינן יעמדו ימים רבים א"כ שוב ממילא לא תהא מגורשת (כמו שהקשה כהא"ג בת"ג) רק שמקנה לה בפירוש ושפיר משכחת איבעיא דידי' וע"ז קאמר השתא דאתית להכי לרבא משנתינו ל"ק דאייריא בכתובת קעקע משום דלפי מה דס"ל לרבא דמשנתינו אייריא רק באיכא ע"מ ומסתמא הקנה לה א"כ תיקשי קו' אחרת נהי דמגורשת ע"י ע"מ אבל איך תקנה העבד דלענין שתקנה העבד ל"מ ע"מ דבעינן יכול לעמוד ימים רבים וע"כ בכתובת קעקע:
י"ג) והנה בתויו"ט פ"ד דשקלים הקשה מ"ש מהא דתנן בפ"א משקלים דמקבלין מנשים ועבדים וקטנים ול"ח דילמא לא מסרו יפה ונראה לישב דכ"כ בכמה דוכתי' דכל אדם יש לו קנין חפץ ג"כ ע"כ חיישינן דלא מסרו יפה דזכות שיש לו בהחפץ לא מסרי יפה דסבר דדי במה שמזכה לההקדש השיוו שלו ובאמת צריך למסור להציבור זכות החפץ ג"כ הנה זה ניחא במקנה איזה חפץ כמו בשומר חנם שזכה מהפקר בספיחין ואי לא מסר יפה נשאר לו זכות החפץ דהיינו זכות שלו בספיחין שגדלו אבל בשקלים דרק נותן המעות להקדש דבממון ל"ש שיש לו זכות בחפץ דמידי דעשוי להוציא ל"ש זכות בחפץ דלהוצאה נתנה ע"כ ל"ש דלא מסר יפה (רק דתוס' יומא דף ל"ה גבי הא דבן בוכרי משמע דלית להו חילוק הנ"ל) אמנם למסקנא הא דשומרי ספיחין ג"כ רק משום דיש לו חלק בתרומה דהיינו בממון הלשכה א"כ ל"ש חילוק זה ומש"כ התויו"ט לפי דרכו אמנם קשה לי טובא בהא דשומרי ספיחין יש להם חלק בממון הקדש וחיישינן דלא מסרי יפה במה זכי השומרין בממון ההקדש דהא באמת קשה אין הקדש יוצא לחולין אם לא שנכנס דבר אחר תחתיו לקדושה וכמו שהקשה הרע"ב פ"ד דשקלים ותי' תרומת הלשכה שאני וכ"כ בפירש"י בשבועות פ"ק דבי"ד מתנה עליהם ליתנם לכמה דברים אמנם קודם שנתקבלו דליכא תנאי בי"ד א"כ לא מצי זכי כלל בשל הקדש (והנה אאמוהגזצ"ל בספרו שבי"ד או"ח סי' תמ"א הקשה הא קיימ"ל מכאן ולהבא גובה א"כ עדיין אין לו חלק ותי' דכיון שהקדש חייב לו יש לו ע"כ חלק אחד בשל הקדש רק שאין מבורר לזה אמרינן מכאן ולהבא גובה אבל כפי מה שהקשיתי קשה טובא דבשל הקדש א"י לזכות אם לא שיכנס דבר אחר תחתיו) אך ראה זה מצאתי בשמ"ק ב"ק דף ל"ז בד"ה שנאמר שור רעהו שהעלה דכל חובת שחייב הקדש וה"ה נזקין אין המקבל מועל במעות כיון דהקדש חייב בו יעו"ש א"כ א"ש דשפיר יש לו זכות בשל הקדש כפי מה דחייבין לו:
י"ד) ובלבד שנמסור לציבור וכו'. ע' סוף ב"מ אין באין משל ציבור ופירש"י כיון דתקינו רבנן שיקבל שכר אם לא יקבל נמצא בא משל יחיד דאותן ד' זוזים אין לציבור חלק בהן והוק' אמאי הא ל"ח שלא ימסרנו יפה עמשל"מ פ"ד משקלים ונראה ליישב דהנה דאדמוהגרד"ל זצ"ל בחו"מ סי' ר"ג הקשה איך שייך לומר דבא משל ציבור הא לא קנה כלל המעות לשיטת הרמב"ן דמלוה אין שלו ולשיטת הריא"ף ניחא יעו"ש שהעלה דבר חדש בהקדש דל"ש דהחיוב על הגוף שפיר קנה המלוה ול"נ דניחא בלא"ה למש"כ תוס' בכורות דף י"ח דאנן סהדי דגמר ומקני לי' אפי' בלא קנין א"כ ה"נ קנה בלא קנין ועמש"כ אדאמוהגזצ"ל באו"ח סי' תל"ד משום דיש לו הנאה ממצוה כן כאן יש הנאה לציבור ע"י שמירתו שפיר גמר ואקני' בלא קנין וכבר הארכתי בזה בפ"ד מה' אלו ולפי"ז י"ל דל"ש שימסור יפה דשומר סובר דא"צ למסור יפה כיון דלא קנאוהו כלל דיסבור שלא קנאו ועתו"ס יומא דף ל"ג שם לחלק דשומר שאני והנה תוס' קאי אעומר ומכש"כ דיש לתרץ כן אהא ד' זוזי והבן:
והנה בגבורת ארי' תענית דף כ"ח עמד ג"כ ע"ז דירושלמי קאמר משום דאין קרבן יחיד משתנה לק"צ ובגמ' דידן איתא דצריך מסירה לציבור וכתב דהכונה כך דבמידי דהוה גופו של קרבן בעי מסירה מה"ת לכן חיישי רבנן שלא ימסרנה יפה יפה אבל במכשירין סובר דמשתנה ק"י לק"צ מה"ת א"צ מסירה רק מדרבנן וכיון דאין אלא מדרבנן לא חיישינן לשמא לא ימסרנו יפה יפה יעו"ש:
ע"ד הקושיא קטן ששקל שקלו הא לא מצי מימסר לציבור יפה וא"כ נמצא קרבן קרב משל יחיד י"ל לפמש"כ בהבהב"ח בשם אבודרהם והרשב"א דנתינת שקלים משל גבוה לא משל בעלים דל"ד הארץ ומלואה רק דבעינן שיהא מסירה יפה בזה שפיר י"ל דמהני ביטול דל"ש ממון הדיוט לא בטיל דל"ה ממון הדיוט דגבוה מגזא דידי' גופי' קזכה:

תוכן העניינים

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה