אור ברסלב

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו· רבי ישעיהו זילברשטיין

פרק ח

פרק ז

הלכה א

א') בגדי כהונה שלש מינים וכו'. איתא בזבחים דף פ"ה למה נסמכה פ' בגדכ"ה לפ' קרבנות לומר לך דמכפר כתונת מכפרת על שפיכת דמים שנאמר וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתונת בדם מכנסים מכפרת על ג"ע מצנפת מכפרת על גסי הרוח אבנט מכפר על הרהור הלב חושן מכפר על הדינים איפוד מכפר על ע"ז מעיל מכפר על לשה"ר וציץ מכפר על עזות פנים ופריך הגמ' דריב"ל אמר שני דברים לא מצינו להם כפרה בקרבנות ומצינו לו כפרה ממקום אחר ואלו הן שפ"ד מעגלה ערופה ולשה"ר מקטורת ומשני הא דידיע הא דלא ידיע כגון שהוא מזיד ולא אתרו בי' דלאו בר קטלא הוא הילכך ציבור מתכפרי בכתונת וקשה לי דבסנהדרין פ"א איתא דאם הוא מזיד ולא אתרו בי' מכניסין אותו לכיפה עד שימות וכן פסק רבינו בה' רוצח פ"ד א"כ בר קטלא נמי הוא וכל כמה דלא קטלי מענשי וכן פריך שם לשון הרע על לה"ר ומשני הא בצינעא הא בפרהסיא וכהא"ג פריך נמי בעירוכין דף ט"ז דקאמר על ז' דברים נגעים באים על לה"ר ופריך ממעיל דמכפר על לשה"ר וקשה לי מאי פריך הא איתא בשבועות דף ח' דממעט מקרא דלכל חטאתם ולא לכל טומאתם ופירך דר"ש בן נחמני אמר על שבעה דברים נגעים באים אלמא על חטאת אתי קרבן ומשני מנגעים איכפר לי' וקרבן לאישתרוי' בקדשים והקשו תוס' הא לא מייתיא בעלמא קרבן אהנך עבירות והיכיא תיסק אדעתין דאחטא מייתיא קרבן מצורע וכ' תוס' דס"ד דאתרווייהו מייתיא לכפרה ולאשתרויי בקהל ומשני דלאו לכפרה מייתיא אלא לאשתרויי בקהל ובח"ס או"ח סי' קע"ו תמה מגמ' דמנחות דף צ"א דמוכח דאתיא לכפרה נמי וראיתי בשו"ת גורן דוד שכ' לישב קו' תוס' על נכון דלא מיחייב קרבן אחטא דלא ידענו כמה תגדל חטאתו בלה"ר שיביא קרבן עליו אבל כיון דנצטרע ע"כ כבר הגיע לשיעור חיוב קרבן אחטאתו ע"כ ס"ד דקרבנות מצורע לכפר אחטא נמי אתי והוא מילתא דמסתברא אבל יקשה א"כ מאי פריך בעירוכין דבגכ"ה מכפר על לשון הרע הא שפיר מצינו למימר דאם חטא בלה"ר בשיעור שעדיין אין לחייבו בקרבן אלא דבוודאי גם בקצת לה"ר איכא איסורא ע"ז בגכ"ה מכפר ואם הגיע חטאתו לשיעור שיתחייב עליו קרבן נתנגע בנגעים כדי שיביא קרבן דאז אין בגכ"ה מכפר עד שיביא קרבן וצע"ג:
והנה במה שאמרו שציץ מכפר על עזות פנים ראיתי בספר תורת העולה להרמ"א שכ' בשם הבע"ק וז"ל הציץ מכפר על עז"פ כי מי הוא אשר יראה כהן בגדולתו וציץ הזהב אשר שם המפורש חקוק בו עומד על מצחו שלא יכבוש פניו בקרקע מהביט אל האלקים ומשם יקח מוסר השכל לכל איש השלם והחכם כי אין ספק כי שם ד' נקרא עליו וראוי לירא מפניו ועי"ז הי' הציץ מונע העז"פ ומכפר עליו עכ"ל:
ובזה נראה לפרש משנה פ"ה מאבות הוא הי' אומר ע"פ לגיהנם ובושת פנים לג"ע יה"ר מלפניך ד' אלקינו שתבנה עירך במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך ופלא המשך הענין וכ' בתוס' רע"א בשם הרד"ך משום דבלימוד צריך שיהי' ע"פ כדקתני ולא הביישן למד אבל לעתיד לבוא תמלא הארץ דעה ולא נצטרך עזות אפי' בתורה ולזה משום דאמר תחלה ע"פ לגיהנם ובתורה שצריך ע"פ יה"ר שתבנה עירך ותשיב עבודת ביהמ"ק במקומה ואז יתבטל העזות מכל וכל אולם לפי דברי בע"ק יפורש כמין חומר דיה"ר שיבנה ביהמ"ק וכה"ג עומד ומשמש בציץ ועי"ז יכנע לבבו וימנע מעז"פ ומכפר עליו ג"כ:
והנה הרע"ב מפרש דהכי קאמר כשם שחוננתנו זאת המדה שסימן לזרע אברהם ביישנים רחמנים ג"ח כן יהי' שתבנה עירך והוא באמת גמ' ביבמות דף ע"ט במעשה דגבעונים דלכן דוד גזר עליהם דאמר שלשה סימנים יש באומה זו רחמנים ביישנין וג"ח וכל שיש בו ג' סימנים האלו ראוי לידבק באומה זו ופירש"י והני גבעונים כיון דלא מירחמי אינן ראוין לידבק בהן:
ובהא אמרתי לפשוט מה דנסתפק בשו"ת ביא"פ הא דאמרינן דעפ"י שניים עדים יקום דבר דאוקמינן אחזקת כשרות אי הוה זה עפ"י רוב או הוה זה דבר טבעיי שיש לו מלידה חזקת כשרות ובשו"ת בי"צ א"ה קי"ט כתב בזה דבר חכמה דבוודאי בענינים שבא לאדם מכח תאוה שזה כרוך באדם מלידה אז רק מכח חזקת כשרות אבל ענינים שאין בא מכח תאוה רק מכח תחבולת האדם במסחר ועניני משא ומתן במקנה וקנין שזה בא ע"י שכל האדם שמשכיל להרע וזה אין מטבע כי בוודאי טבע ושכל האדם רק אל הישר והטוב ע"כ בזה איכא חזקת כשרות מדרך הטבעי וא"צ לחזקה מכח רובא ולפמש"כ זהו מוכח מהך דגבעונים שהוא דבר טבעי והיינו במידי דהוא דבר שכלי כהאי דאמר שלשה סימנים יש בישראל רחמנים ביישנים וגומלי חסדים:

ב') והאבנט לבד רקום בצמר. וכתב בכ"מ דפסק כרבי דהוה של כלאים דהלכה כרבי מחבירו וקשה לי הא ביומא איתא דר"ד סובר כראב"ש דשל כהן הדיוט הוה של בוץ וכן ר"ש דריש בת"כ בד ד' כלים והיינו כראב"ש ואין הלכה כרבי מחביריו אך להא י"ל דפסק כן יען דרי"ו סובר ביומא דף ה' דהוה של כלאים וכן בירושלמי פרק בא לו מפרש טעמא דרבי מקרא דועשית לאהרן ולבניו ככה מה אהרן יש בו כלאים אף בניו יש בהן כלאים אך אולם קשה לי מפ"ג דפרה דסובר דבגדי כהן הדיוט הוה של בוץ כמש"כ רבינו בפי' המשנה א"כ למה לא פסק כסתם משנה וצ"ע אך י"ל יען דסוגיא דעלמא כוותי' דרבי בעירוכין דף ג' דאמר בפשיטות ס"ד דאישתרי כלאים בכהנים וכן בריש מנחות ותמיד פריך בפשיטות דאסור משום כלאים מוכח דהלכתא הוא:

ג') והאבנט לבד רקום בצמר וכו'. וכ' הכ"מ דפסק כרבי דהלכה כרבי מחבירו וקשה לי הא ר"ש סובר ג"כ של בוץ כדדריש בת"כ בגדי בד ד' כלים ונראה טעמו של רבינו דפסק כן דביומא דף ה' איתא דרי"ו סובר דהוה של כלאים וכן מוכח בירושלמי פ' בא לו יעו"ש אלא דקשה לי דהא סתם משנה פ"ג מפרה דהי' נעשה בכלי לבן א"כ מוכח דסתם משנה ס"ל כמ"ד של בוץ (ובמשל"מ פ"ג דפרה תמה על פי' משניות דמפרש בגדי לבן בשל הדיוט כמו בשל כה"ג ותמה דהא לדעת רבינו של כ"ה ל"ה של בוץ והא לק"מ דרבינו ס"ל דע"כ משנה כמ"ד של בוץ דדוחק לפרש בגדי לבן היינו בגדי כה"ג) אלא הא קשיא אמאי פסק כאן באמת כמ"ד דהוה כלאים ולא פסק כמ"ד של בוץ כיון דסתם משנה דפרה ע"כ אתיא כמ"ד של בוץ דהא קתני דנעשה בבדי לבן וכ"כ לעיל לישב:

הלכה ב

ואבנטו של כה"ג מעשה רוקם הוא. משמע דשל כהן הדיוט אין מעשה רוקם והקשה במשל"מ למה לא ילפינן אבנט הדיוט מאבנט כה"ג דליבעי מעשה רוקם ולמה לענין כלאים ילפינן ועוד דבגמ' קאמר אבנטו של כה"ג זהו אבנטו של כהן הדיוט ואי אין מעשה רוקם אכתי אבנטו של כה"ג לאו אבנט של כהן הדיוט ועוד למה לענין מעשה תשב"ץ ילפינן ונראה דהנה במשל"מ הביא פלוגתא מירושלמי דמעשה רוקם משני צדדין ולפי"ז י"ל לכאורה אם איתא דאבנט של כהן הדיוט ל"ה רוקם א"כ איך ילבוש של כה"ג כדאמרינן ביומא דכשר בכהן הדיוט והרי רוקם ויש צורות מצד שני א"כ אין הבגד על בשרו ואפי' נימא מפסיק (וא"ל דלהנאתו ל"ה חציצה ז"א דלצד הגוף אין להנאתו) וע"כ גם של הדיוט מעשה רוקם אך רבינו פסק באמת בפירקין דמעשה רוקם מצד אחד א"כ אף אי של כהן הדיוט ל"ה רוקם יכול ללבוש של כה"ג ולכן אמרו אבנטו של כה"ג זהו אבנטו של כהן הדיוט כיון דעכ"פ אין חילוק ביניהם אשר נאמר שלא יכול ללבשו כמו שכ' תוס' לענין מצנפת אבל לענין תשב"ץ י"ל שפיר כיון דהוי משני צדדים א"כ אם איתא דל"ה גם בשל הדיוט איך ילבוש כהן הדיוט של כה"ג שהוא תשב"ץ הרי נימא מפסיק בין בשרו ואפי' נימא חוצץ אך י"ל דרבינו בפ"י כ' דרק נימא מדולדלת חוצץ:
והנה ראיתי בראב"ד פ"ק דתמיד וממנו למדתי טעמא דמילתא וז"ל איכא למימר הטעם דמ"ד אבנט כה"ג דכלאים וכהן הדיוט דבוץ דבפ' תצוה כ' בגדי אהרן בחד קרא ובגדי בניו בקרא אחרינא ופי' בבגדי אהרן מעשה רוקם אבל בההוא קרא דבגדי בניו לא כתיב מעשה רוקם אלא ועשית אבנטים סתם ובאלה פקודי בעשיית אבנט כלאים לשם כתיב רוקם אבל אבנטו של בניו משמע שהי' חלוק דהא ל"כ רוקם ואין להקשות באלה פקודי כתיב בהדיא ויעש את הכתונת שש לאהרן ובניו הא דכתונת בניו לא הי' שש דהא בתצוה כ' בגדי אהרן גבי מצנפת שש ובבגדי בניו לא כתיב שש ואעפ"כ הם שווים י"ל כאן דבפקודי כתיב ואת המצנפת ואת פארי המגבעות שש ואת המכנסים בד שש ואשכחן דמכנסים לא חלק בתצוה בין בגדי אהרן לבגדי בניו א"כ כמו מכנסים דין אחד להם כן בכתונת עכ"ד ועתוס' יומא דף ו' ד"ה אמר ומעתה י"ל גם למ"ד דהיא של כלאים רק לא מעשה רוקם יען דלא כתיב רוקם אבל בכתונת ילפינן ממכנסים דלא חלוק בין של כה"ג לשל הדיוט כן בכתונת לא תחלוק בין של כה"ג לשל הדיוט אבל לענין מעשה רוקם לא ילפינן כיון דלא כתיב בי' מעשה רוקם והבן:
והנה גי' דידן והוא דומה במעשיו לאבנט כהן הדיוט ותמוה כיון דאמר דאבנטו מעשה רוקם משמע דהדיוט אין מעשה רוקם וא"כ אין דומה במעשיו ועוד יקשה הא רבינו כ' בהל' א' דהאבנט רקום בצמר א"כ לכאורה קשיא איך כ' רבינו דאין מעשה רוקם וע"כ צ"ל דרקום לחוד ומעשה רוקם לחוד וא"כ איך כ' דדומה לאבנט כהן הדיוט ולכן הגי' נכונה ואין דומה במעשיו כמו שהביא בקרית ספר וראיתי בספר החינוך שכ' דהי' רקום אבל לא כשל כה"ג וזהו ממש כדברינו דמעשה רקום לחוד אך באברבנאל כתב דאבנטיהם לא הי' מעשה רוקם וכתנותיהם לא הי' תשב"ץ ומגבעות הי' כובע לא כמצנפת של כה"ג וזהו שלא כדברי רבינו וסובר דלא הי' רוקם כלל ובמצנפת דעתו כראב"ד כמו שיבואר:

הלכה ג

א') ושתי כתנות אחרים הי' לו לכה"ג. והנה במשל"מ הרבה להשיב על דברי רבינו וכללות דבריו להקשות ד' קו' על רבינו א' דמנ"ל לרבינו שדין זה דוקא בכתונת ולא כלל לכל הבגדים ב' למה סתם רבינו וכ' ושתיהן של ל' מנה ולא כ' שה"א מעולה כדאיתא בגמ' ג' שדברי רבינו משמע שהי' לכה"ג ג' כתונת ומהיכן למד כן ומה הי' משמש בשלשה כתונת ד' במה שכתב אם רצה להוסיף מוסיף משלו ומשל"מ לא מצא מקורו אי' ול"נ דהנה קשה לי לשיטת רש"י רע"ב ורא"ש דקאי אכתונת בגדי לבן א"כ קשה בדף ע"א דריש רבא בגדים שלבש כבר הרי דהי' אותן בגדים ממש וכבר ישבתי על מדוכה זו בה' עיוהכ"פ וכעת ראיתי בהשמטות בשי"צ הרגיש בזה עוד הקשה בדרוש וחידוש לרע"א א"כ ל"ל הלכתא ד"ה טבילות כיון שיליף מהלכה דצריך אחרים פחותים מהם ויותר קשה לי אהא דת"כ דדריש לרבות בגדים אחרים לבין הערבים א"כ כבר מוכח דבעי ה' טבילות וצע"ק לשיטת רש"י אשר על כן נראה דדעת רבינו דהאי בבוקר ובין הערבים קאי אעבודת תמיד דחוץ מזה שהיו לו ד' בגדי לבן בגדים מיוחדים לעבודת יוהכ"פ דהרי אין חילוק בשאר בגדים אלא באבנט כמש"כ במשל"מ אלא דבעי מיוחדים לעבודת יוהכ"פ לעבודת פנים חוץ מזה היו לו ב' כתונת מיוחדים ליוהכ"פ ללבוש עם בגדי זהב יקרים מאוד לעבודת התמיד בחוץ משא"כ בשאר השנה ובזה סרה מהר כל הקו' דבאמת ד' בגדי לבן שווין הן אלא כתונת של בגדי זהב של עבודת חוץ היו יקרים מאוד (וכתונת אלו לא היו נגנזים עם שאר בגדי יוהכ"פ דלא היה משתמש בהן בפנים וניחא בהא מה דקשה לפירש"י דף י"ב דקאמר דיגנזו וקאי גם אבגדים של בין הערבים יען דעבודה חמורה והרי הוצאת כף לאו עבודה חמורה דקרי לה עבודת יחיד לפירש"י ולפמש"כ ניחא דהי' עובד בהן בחוץ) וכיון שכן לא היו עיכובא אלא קאמר דהי' לובש אבל לא דדינו דוקא בכך וכן א"ש דלא כ' של בוקר מעולה דסובר דגם זה אין לעיכוב כיון דאייריא משל עבודת חוץ ובזה דמייתיא מקרא דיחזקאל וקאמר מאי לאו חשובין והקשה בתוי"ש דקרא אייריא ביציאה והיינו כשלובש בגדי זהב ולפמש"כ ניחא מאוד דבאמת קאי אבגדי זהב והא דקשה עליו דבגמ' אמרו אכולהו סברי של בוקר מעולה ולרבינו א"צ שיהא מעולה כבר כ' בשי"צ וכן בהשמטות דאדרבא לישנא משמע רק לכתחילה בעי וכן לישנא דבציר מהני וטפי מהני משמע סתמא דר"ל אף להיפוך אם של בוקר מעולה ג"כ מהני ובזה ניחא ג"כ דכ' שצריך שיקדישנו תחילה דהנה בהשמטות שי"צ הביא לתרץ זה עפמש"כ רבינו בפ"א מבהב"ח כל שנעשה להדיוט מתחילה אין עושין לגבוה לכן בעינן שיקדיש קודם עשיית הכתונת כדי שתהי' עשייתה לשם הקדש ותמהני כי הנה שם כ' לישב דהני ב' כתונת היו חוץ מבגדי לבן ואינן מבגדי כהונה כלל רק מיני מלבוש של כבוד שלובשין על החלוק דהוצרך אחד לקריאת התורה וא' להוצאת מחתה כיון דלאו עבודה הוא הי' לבוש בכתונת אלו א"כ תמוה שוב למה צריכין שיקדישנו תחילה מטעם דאם עשה להדיוט אין עושין לגבוה הא לאו לגבוה הוה כיון דאין לשירות ולעבודה אין קפידא אם נעשה תחילה להדיוט בפרט דלא נעשה לצורך תשמיש הדיוט ממש א"כ אף בהקדיש אח"כ למה לא מהני אבל לפמש"כ דקאי אכתונת דבגכ"ה א"ש דבעינן נעשו מתחילתן לשם גבוה לכן בעי שיהא הקדש תחילה ויהא עשייתו בקודש (ועמש"כ בפ"א מבהב"ח דזה שכ' רבינו כלי גבוה שנעשו להדיוט קאי אבגכ"ה) ובזה מדוקדק לשון המשנה דאחר שאמר דלבש בגדי לבן אמר והי' לובש בשחר פילוסין ואי אבגדי לבן קאי מה שייך לומר הי' לובש הלא מינייהו סליק והוה לי' לומר דלבש בגדי לבן ושל שחר היו פלוסין של י"ב מנה וכמש"כ בשי"צ בהשמטות:
אמנם אני תמה תמיהא קיימת על הכ"מ ומשל"מ ושי"צ שנעלם מהם ירושלמי פ"ג דיומא דאיתא להדיא דבגדי קודש בעינן שיהא אריגתן בקודש א"כ הלוא שפתי רבינו ברור מללו דכן מוכח בירושלמי דבעי מעשה' בקודש דהרי כהא"ג איתא בכריתות בקטורת דצריך שיהא מעשיהן בקודש ורבינו בפ"ב כתב דצריך שיהא מעשיהן בקודש ושל קודש וכ' הכ"מ דהיינו דתניא כל מעשיהן יהיו בקודש ולכן אמרו בירושלמי לשון כפול שתהא אריגתן בקודש ובקודש יארגו ובק"ע פי' שיהא גמר ג"כ בקודש וזהו דוחק ולפמש"כ ניחא דכונה חדא שיהיו משל קודש וכן בקודש יארגו במקדש כמש"כ רבינו בפ"ז הל' כ' דלשכה הי' לו במקדש למעשה בגכ"ה:
וראיתי בהפלאה פ' תצוה כ' לפרש בזה קרא דועשו את בגדי אהרן לקדשו דכונה דבעי שיעשה לשם קדושת כהונה דאלת"ה הו"א שיעשה בתחילה ואח"כ יקדישו כמו שמצינו שהיו בונים בחול ואח"כ מקדישן שלא יבוא לידי מעילה בשעת מלאכה קמ"ל קרא דבעינן עשיי' לשמה א"כ מוכח מדבריו דלכן בעינן שיקדישנו תחילה כדי שיהא לשמה כסברת השי"צ ועוד כ' בהפלאה שם דנראה דבגכ"ה אף אותן בגדים שהי' ג"כ בכהן הדיוט היו צריכין בשעת עשי' לעשות לשם קדושת שמונה בגדים דכה"ג וכן מוכח ביומא דסובר ר"ד בגדי כה"ג כשרים לכהן הדיוט ולא לכה"ג עצמו לכל השנה להוסיף עליהן עוד ד' בגדים וגם האבנט יעו"ש וכן העלה עוד לפרש קרא דוהם יקחו את הזהב דהוא לשון קנין כעין שאמרו עובד בה עבודת יחיד ולא עבודת ציבור שמא לא ימסרנה יפה יפה וה"נ לא הי' אפשר לדבר להם מתנדב שימסור ע"י משה לציבור יפה יפה וכיון שהי' צריך שיהי' עשי' לשמה הי' צריכין להקנות תחילה את כל הנדבה ע"י החכמים שעושים שיזכו בו לכל ציבור ולכן קאמר שיקחו את הזהב הקנות אותם לציבור:
והנה בפ' ויקהל כ' לפרש בזה קרא דכל איש אשר נמצא אתו תכלת דקשה דלכאורה משמע מלשון זה דצביעת תכלת וארגמן לא בעי לשם קדושה וקשה ממנחות דף מ"ב דבעינן בתכלת צביעה לשמה וכ' תוס' דילפינן מתכלת דבגכ"ה משמע דהי' צריכין צביעה לשמה ותי' דבאמת הי' צביעה לשמה ורק כונת הקרא דתחילה אמר דהביאו חח ונזם וזה הי' באמת חול ואח"כ אמר וכל אשר נמצא אתו תכלת היינו שכבר הוכרחו לקדשו בשעת צביעה כשהוא בידם יעוש"ה הרי שלך לפניך משום דבעינן עשי' לשמה צריך שיקדישנו תחילה:

ב') בגדי לבן הם ארבעה וכו' ושת' כתונת אחרות הי' לו. ותמוה מאי אחרות דקאמר וראיתי בשו"ת הרמ"ע מפאנו סי' ק"ב שעמד בזה וכ' לתרץ הכתונת בכלל ד' בגדים וה"ק והיא לבדה היתה של י"ח מנה בבוקר ושל י"ב בין הערבים דבהא קפיד רחמנא דכ' בגד קודש ילבש ולא אמר קודש בשאר כלים אעפ"י שהן קודש ולמד כן מהא דאיתא ביומא דף ל"ד דאמותיהן של כהנים שעשו לבניהם כתונת ברבוא וברבותיים ואפשר דאחרות מילה מיותרת היא וטעות סופר:

הלכה ד

א') מצותן שיהי' חדשים ומשולשין דכתיב לכבוד ולתפארת. הנה נראה דיליף דבעי חדשים מקרא דלכבוד דשחקים אין לכבוד וקשה לי דהנה רבינו בפ"ב מתומ"ס כ' דבעינן לתה"ד למצוה שחקים והנה בפירש"י הביא ג"כ פי' זה והשיג דדוקא בהוצאה מתלכלך אבל לא בתה"ד וכ' הלח"מ ומשל"מ שם דיצא לרבינו מגמ' דזבחים דקתני בד שיהיו חדשים ופריך והתניא משוחקים כשרים ומשני הא דקאמר חדשים היינו למצוה והנה תוס' הוק' שם ביומא דרש ולבש לרבות בתה"ד שחקים ול"ל ריבוי והיינו דפשיטות דברי הגמ' משמע דהכי פריך דכיון דדרשת בד חדשים היינו לעיכובא כיון דקתני בהדיא חוטן כפול שש וע"ז פריך והתניא משוחקים כשרים ואי בד לעיכובא מנ"ל לברייתא הא דכשר אלא מוכח דל"צ כלל בד לעיכוב ומשני אה"נ דרק למצוה וע"ז הוקשו אמאי צריך ריבוי בתה"ד דשחקים כשרים ולכן סובר רבינו דהא דדריש לשחקים בתה"ד היינו אפי' למצוה אבל בשאר עבודות לכתחילה חדשים:
עוד י"ל דהי' קשה לי' דילמא באמת ברייתא דמשוחקים כשרים היינו מקרא דילבש (כמו שנראה גם כונת תוס' ביומא דף י"ב) אבל לעולם בד משמע חדשים ורק רביא קרא וסובר רבינו דע"כ בתה"ד שאני דמצוה בשחקים וכן העלה במשל"מ:
ואולם לדעת רש"י ביומא דבתה"ד דריש ילבש רק להכשיר א"כ קשה קו' זו וצריך לומר לישב לשיטתם דהכי פריך ס"ד בד לרבות חדשים ורק שלא נאמר דאם עבד פסול ילפינן מילבש ולכן קתני בברייתא דכשר בדיעבד וקשה ל"ל כלל דרשא דבד חדשים הא ידעינן מלכבוד ולתפארת דלכתחילה חדשים וא"כ ע"כ כיון דדרשת בד חדשים היינו דיעבד ושפיר פריך דתניא משוחקים כשרים וא"ל מקרא דילבש דאכתי קשה דע"כ דרשא דבד היינו בדיעבד כאמור וכן העלה במשל"מ לישב שיטת רש"י:

ב') והנה כ"ז אי ממעטינן מלכבוד שחקים אבל אי לא ילפינן מלכבוד ע"כ לפרש דילבש בתה"ד למצוה בשחקים כדברי רבינו (אך יש לדחות אי קרא למצוה בתה"ד ממילא מוכח בשאר עבודות עכ"פ כשר דלא מסתברא לומר מה דבעלמא פסול יהא בתה"ד למצוה וא"כ אף אי אמרינן כרבינו דקרא דוקא שחקים עדיין י"ל ברייתא דמכשיר שחקים באמת מכח קרא דילבש וא"כ אכתי קשה מ"פ דילמא באמת מקרא דילבש כשר שחקים וא"כ אין ראי' מכח קו' לשיטת רבינו דלא כמשל"מ והוא בעצמו כתב סברא כזו לפרש הירושלמי דפריך אי ס"ד דמשחקים פסול איך קפיד תורה בתה"ד בשחקים אמנם לפמש"כ יש לישב שיטת רבינו מה דהקשה במשל"מ מלשון ירושלמי לרבות שחקים משמע דאין מצוה ולכן רוצה לגרוס להביא וכן הקשה מת"כ דקתני ילבש אפי' שחקים ולפמש"כ ניחא דכונה ילבש אתי ע"כ דמצוה בתה"ד בשחקים א"כ מינה בשאר עבודות כשר אפי' שחקים והוא נכון) וא"כ ע"כ נאמר דרבינו לית לי' דממעטינן מלכבוד שחקים וא"כ קשה דרבינו סותר עצמו דכאן דריש שחקים למיעוט מלכבוד וא"כ לפי"ז אין הכרח לשיטתו דילבש לרבות שחקים למצוה בתה"ד וא"כ הדרה קו' ראשונה לדוכתה מנ"ל בתה"ד מצוה בשחקים (אמנם לישב שיטת רש"י באופן אחר דס"ד דכמו הא דקתני בברייתא בוץ חוטן כפול שש בדיעבד הוה ה"ה הא דקתני בד חדשים היינו בדיעבד ולכן הקשה מברייתא משוחקים כשרים דא"ל דרבינהו קרא מילבש דאכתי איך קתני בברייתא בהדי כפול ו' דמשמע דגם זה דיעבד וע"ז משני יש מהן לכתחלה ויש מהן לעכב קתני בברייתא ולפי"ז לא יקשה באמת קו' תוס' כאן דל"ל ילבש די"ל דבאמת יליף מילבש דכשר בדיעבד וזהו שיטת תוס' ביומא שכ' דגמ' דכאן משמע כפירש"י וכן ביאר דבריהם בשי"צ שם אלא דיקשה על דבריהם שכ' דהו"א דנתמעט מלכבוד יקשה תיפוק להו דהוה ממעטינן מבד חדשים כדמשמע גמ' דזבחים אך יש לישב שיטת רש"י דסבירא להו דמילבש דכ' גבי תה"ד להכשיר חדשים ליכא למילף לשאר עבודות דנהי דלית להו סברת ההו"א דדוקא משוחקים משום דאין מתלכלך אפ"ה לענין להכשיר בדיעבד שחקים שפיר יש לחלק דל"ד לתה"ד ושאר עבודות ושפיר פריך ממשוחקים כשרים אך לכאורה אכתי קשה לפירש"י דילמא הברייתא גופי' מתה"ד אייריא ולכן מכשיר בדיעבד כמש"כ המשל"מ אע"כ כרבינו דבתה"ד אפי' מצוה יש בשחקים א"כ ע"כ לא אייריא מתה"ד) וכן יקשה לפי תי' הראשון שכ' דרבינו הוכיח שיטתו מכח קו' תוס' בזבחים ל"ל ילבש יקשה הא לרבינו דידעינן שחקים מלכבוד א"כ ע"כ בד לענין דיעבד א"כ איך יפרש דמשוחקים כשרים לאו מקרא דילבש אלא דלא דריש מבד רק לכתחילה יקשה לכתחילה א"צ קרא דילפינן מלכבוד למעט שחקים וא"כ דברי רבינו נראין כסותרין עצמן ועוד יותר יקשה דהנה על תוס' זבחים דהוק' ל"ל ילבש ולא ניחא להו לומר דבאמת יליף כן מקרא דילבש כמש"כ ביומא י"ל משום דקשיא להו א"כ מ"פ מברייתא הא י"ל בד דריש דבעינן חדשים ומילבש מרבה בדיעבד כשר כקו' משל"מ באמת אע"כ דסובר המקשן דא"א לילף מתה"ד כמש"כ לעיל דעכ"פ לענין דיעבד שפיר י"ל תה"ד שאני דעכ"פ דמי במקצת להוצאת הדשן וא"כ שפיר הוק' ל"ל ילבש הכונה כיון דאפי' בשאר עבודות לא פסלת בדיעבד דקרא דבד רק לכתחילה וכדמסיק באמת א"כ ל"ל קרא בתה"ד דמשוחקין כשרים הא כש"כ הוא משאר עבודות וזה ברור בכונתם ובחנם נתקשה במשל"מ בדבריהם ומוכח דסברי דלא ממעט מלכבוד שחקים ולכן לא ניחא להו כדבריהם דיומא ובטה"ק כ' דהוכיחו דל"ש חדשים מלכבוד מברייתא גופי' דל"ל להכניס הדרשא דבד ולא דריש מלכבוד אע"כ סברי דלא נתמעט מלכבוד שחקים אפי' למצוה יעו"ש וא"כ רבינו דלית לי' בהא כתוס' קשה קו' זו ולישב קושיתם א"א רק בב' דרכים או דנאמר כתוס' יומא דבאמת הא דבדיעבד כשר היינו מקרא דילבש מרבינן שחקים בדיעבד די"ל כמש"כ לעיל דא"כ הי' קשה ל"ל בד לכתחילה ידעינן מלכבוד וע"כ מבד דריש בדיעבד וקשה מברייתא דמכשיר בדיעבד מקרא דילבש ושפיר פריך וע"ז משני דאפ"ה רק לכתחילה ואין הכונה למעט מבד חדשים דאין מיותר אלא הכונה דקתני בד חדשים דסמיך אקרא דלכבוד ורק בס"ד סבור דזה דרשא גמורה א"כ ע"כ דבא לפסול בדיעבד ושפיר פריך והן הן דברי תוס' ביומא שכ' דצריך ילבש להתיר שחקים דס"ד לפסול מקרא דלכבוד א"כ לכתחילה ידעינן ע"כ בד לפסול בדיעבד וע"ז משני דרק למצוה והיינו כיון דגלי קרא ילבש ע"כ לא דרשינן בד לחדשים אלא הכי קאמר דברים שנאמר בהן בד בעינן חדשים והיינו מלכבוד וברייתא דנקט בד סמיך אקרא דלכבוד דבעי לכתחילה חדשים אבל אי לאו קרא דילבש הוה ממעטינן מבד לענין דיעבד וכמש"כ המשל"מ דלכתחילה ל"צ דהרי כ' לכבוד ולתפארת (או י"ל דמלכבוד לבד הוה ממעטינן בדיעבד כמו מקורעין) ורק כי גלי קרא ע"כ האי בד רק אסמכתא כמו שכ' לפרש בטה"ק א"כ מבואר מדבריהם דיומא לתרץ קושיתם דזבחים:
ועוד מקום אתנו לישב קו' תוס' דזבחים אי נאמר ילבש היינו למצוה דוקא בשחקים בתה"ד כשיטת רבינו והיינו אי נאמר כשיטתם בזבחים דלא ממעט שחקים מלכבוד וא"כ לפי"ז קושיתינו עצומה מאוד דהא רבינו סובר דלמצוה בשחקים ע"כ משום דמתרץ קו' תוס' בזבחים כאופן השני דקרא דילבש למצוה כמש"כ הריטב"א וכ"מ ולח"מ ומדברי רבינו כאן מוכח דדריש למעט שחקים מלכבוד וא"כ לפי"ז אין כאן הכרח לישב קו' הנ"ל דילבש לתה"ד דוקא שחקים דיש לישב קושיתם כמו שכתבו בעצמם ביומא וא"כ לרבינו לשיטתו אין כאן הכרח כלל דילבש היינו למצוה בתה"ד והדרה קו' הראשונה לדוכתי' מנ"ל בתה"ד שחקים למצוה והנה עוד יקשה דתוס' כ' דרהיטא דגמ' דזבחים כפרש"י וכ' במשל"מ לפרש דבריהם משום דכל הטעם דנדחק לומר ילבש למצוה בשחקים היינו דלהכשר ל"צ קרא דמנ"ל לאסור וע"ז כתב דבגמ' דזבחים מוכח דס"ד בדיעבד פסול והיינו כמש"כ כיון דדריש בד ע"כ לענין דיעבד דלכתחילה ידעינן מלכבוד וא"כ שוב י"ל דילבש להכשיר בא ולא לומר דדוקא בשחקים וא"כ לרבינו דדריש שחקים מלכבוד א"כ מנ"ל ילבש למצוה בשחקים דילמא רק להכשיר שחקים אתי:
ולכן נראה לי לישב עפמש"כ בה' תומ"ס לישב קו' הכ"מ דרבינו דיליף לתה"ד מהוצאה כיון דתה"ד נמי עבודת הוצאה יעוש"ה ולפי"ז י"ל דלעולם מפרש רבינו כפרש"י ילבש להכשיר פחותים שחקים וסובר כיון דכבר יש קרא להכשיר פחותים שפיר י"ל דהוה דומיא דהוצאה דמצוה הוה בפחותים מקרא דאחרים ומה שהקשה רש"י דאין דרך ליכלוך בתה"ד יש לישב עפ"י המשנה לרבינו ספ"ה דתמיד שכ' וז"ל ולמה הי' הבגדים שלובש בשעת תה"ד פחותים מבגדים שהי' לובש בשעת העבודה לא מחמת שמירת אלו הבגדים שלא יבלו לפי שכבר הודעתיך שהעיקר במקדש אין עניות במקום עשירות אלא הטעם בזה מה שאמרו שבשל בה אל יתן כוס לרבו עכ"ל הרי דלרבינו אין הטעם שמתלכלך אלא דל"ה דרך כבוד כ"כ ודו"ק:
ועוד נראה לי דרבינו מפרש פחותים לאו היינו שחקים כפרש"י אלא רק פחותים במינן כפי' השני ברש"י וסובר רבינו גם בתה"ד כן דיליף מהוצאה כמש"כ לעיל והך דרשא דילבש מפרש רבינו כפירש"י לענין דיעבד כשר ולכן כ' רבינו כאן מצותן בחדשים אבל בדיעבד כשר והיינו מקרא דילבש ודלא ככ"מ והבן:

ג') היו מקורעין או ארוכין יתר מדאי פסולין. משמע בהו ג"כ משום לכבוד ולתפארת ויש לתמוה דרבינו פ"ה מה' דעות כתב שלא יהא בגדיו ארוכין כדרך גסי הדעת א"כ איך כתב דלא הוי בכלל קרא דלכבוד אם הם ארוכים וכן יקשה דמשמע מדבריו הא דקרועין פסולין משום דאין לכבוד ולתפארת וכ"כ בטה"ק ולפי"ז קרועי בגדים שכ' רבינו בפ"ב מבמ"ק ג"כ ל"ה בכלל לכבוד ולתפארת א"כ אמאי קרועי בגדים אין מחלל עבודה כמש"כ כאן דעבודתו פסולה וכמו שהקשיתי שם על הרדב"ז כהא"ג ולישב י"ל דמה שכ' רבינו עבודתו פסולה היינו עבודה שמכפר לתקן כגון לחזור ולקבל הדם אבל עבודה אין מחלל ועמש"כ בפ"ו מבימ"ק כהא"ג על מילתא אחריתא:

ד') בגדי כהונה הארוכין יותר מדאי והגביהן ע"י אבנט ועבד עבודתו כשרה ואם הי' כמדתו ומסלק על ידי אבנט והגביהן למעלה עד שלא הי' כמידתו פסולה דאבנט מיגז גייז פירש רש"י שחותך היתר והא התם דעתיד לחזור ואפ"ה אמרינן מיגז גייז והנה בספר נשמת אדם הקשה מכאן דסי' י"ג בכפל קרנות טליתו וקשרה אעפ"כ לא נפטרה שסופה לחזור וכתב המג"א דבהא ניחא דלא יקשה משבת דף כ"ח בפתילות דבגד דקיימ"ל דקיפול מועיל דש"ה דאין סופה לחזור וא"כ קשה מגמ' הנ"ל דהתם סופה לחזור אפ"ה אמרינן מיגז גייז והתם מדמה הש"ס לציצית וכ' ונראה לישב דבשלמא בבגדי כהונה שלא הקפידה התורה על מדת הבגד כמה הי' ארכו ורחבו רק שיהי' הבגד כמדת הכהן ולכן שפיר אמרינן מיגז גייז ואין ר"ל כאלו נחתך דהא מסקינן שם כדאיתא דמי רק מרושלין פסולין לפי שאינו כמידת הכהן משא"כ בציצית דהקפידה התורה שיהי' הציצית על כנף הבגד ושיהי' לא פחות מגודל ולא יותר מג' לכן אע"ג שנתקצר ע"י הקשירה הרי עתיד לחזור עכ"ד:

ה') נאים ומשולשים. בגמ' איתא (מירושלים) [מרושלין] אבל מצינו כהא"ג במנחות דף מ"א וכמה תהא משולשת ואיתא נמי כן בבכורות דף ל"ט ופירש"י משולשת תלוי למטה מכנף הבגד ואמנם במה שכ' רבינו סילקן באבנט פסול ואם כמידתו כשרה יש להקשות ממנחות דף ל"ז דאם חייטי' אז הוה כמחתך וכן בדף מ"ד טלית כפולה פסולה שוב ראיתי שהרגיש בזה בנש"א:

הלכה ה

א') בכה"ג גונזין אותן. והנה במשל"מ העיר דבירושלמי משמע דאין נגנזין ונראה דיצא לרבינו כן מסוגי' דיומא דאמרינן תה"ד ובגדי כהונה ב' כתובים ופשטי דלשון כל בגדי כהונה משמע דלא כפרש"י על בגדי לבן ונהי דע"כ בגדי כהן הדיוט אין נגנזין מדעושין לפתילות אבל בגכה"ג שפיר נגנזין ואין להם פדיון וכמש"כ במשל"מ ומה שהעיר במשל"מ על הריטב"א כ"כ בשעה"מ ה' מעילה כיון דגלי קרא אין פודין אבל בגדי כהונה ע"כ יש להם פדיון כיון דנעשין לפתילות בית השואבה דכ' תוס' ישנים בשבת וכן במשל"מ כאן דרק ע"י פדיון לב ב"ד מתנה אבל בגדי כה"ג אף של כל השנה מועלין ונגנזין ואין להם פדיון ויבואר עוד להלן הכרח לזה מסוג' דיומא דע"כ בגדי כהונה היינו כל בגדי כהונה:

ב') כל בגד מבגדי כהונה שנעשו צואין אין מלבנין וכו'. ובשו"ת תשובה מאהבה סי' ד' הקשה דבגמ' אמרו בזה הטעם משום דאין עניות במקום עשירות ורבינו לא כתב האי טעמא רק לעיל בפ"ג דלא נזכר בגמ' האי טעמא כתבוהו רבינו שם וכאן דהוא עיקר ההלכתא השמיטוהו וכ' לישב דהמתבאר בסוג' דזבחים דף פ"ח דאיכא חילוק בגיעול הרבה הטעם משום דאין לכבוד ולתפארת דגם אחר הגיעול נראה וניכר פסולין מן התורה משום דאין לכבוד ולתפארת ובגיעול מעט הטעם משום דאין עניות במקום עשירות ורבינו שכ' בין רב ובין מעט ע"כ לא כ' משום דאין עניות כי בגיעול רב שהתיקון נראה לא שייך הא"ט ופסולין מטעם אחר יעו"ש:

ג') ובגדי כה"ג שבלו גונזין אותן וכו'. והנה בה' מעילה כתב רבינו דבכה"ג ניתן ליהנות בהן ואין מועלין ובפנ"י קידושין תמה דלמסקנת הגמ' התם לא מוכח דאמרינן ניתנה ליהנות בהן אף הנאת רשות ולי נראה דיצא לרבינו ג"כ משמעתין דיומא וכן איתא עוד בכמה דוכתי וכאשר אבאר דהנה בחולין דף קי"ז ובכמ"ד איתא דלר"ד ל"ה ב"כ יען דסובר דוהניחם שם היינו שלא יעבוד בהן כה"ג ביוהכ"פ אחר ואולם ביומא ס"א וכן בפסחים כו' איתא דלר"ד ל"ה ב"כ יען דראויין הן לכהן הדיוט ופירש"י שכונה כיון דראויין לכהן הדיוט והרי קיי"ל דלא ניתנו למלאכי השרת וניתנו ליהנות א"כ מוכח דלר"ד אין מועלין וא"כ ל"ה ב"כ והנה ההבדל בין ב' סוג' הגמ' דחולין ודיומא נראה דנפ"מ לכמה דברים דהנה אי אמרינן דלר"ד אתי לומר שלא ישתמש בהן יוהכ"פ אחר אבל בשאר ימות השנה שרי לעבוד אבל עיקר בא לאסור עבודה ביוהכ"פ אחר בבגדי לבן אלו א"כ שוב ל"ה ב"כ דלר"ד באמת אין מועלין בו דהרי א"צ גניזה דכיון דליכא קרא דצריך גניזה הדרן לכללן כיון דנעשית מצותו אין מועלין והנה ע"ז יקשה עכ"פ כיון דכה"ג עובד בהן בכל השנה א"כ ממילא עדיין מועלין כיון שעדיין עובד בה א"כ עדיין הוה ב"כ דאף דנעשית עיקר מצותו דיוהכ"פ אפ"ה מועלין בו ולישב ע"כ נאמר כיון דרשאי לעבוד בהן באמת לא מיקרי נעשית מצותו ועוד י"ל כיון דעובד בה כל השנה והרי בבגכ"ה שרי ליהנות דלא ניתנו למלאכי השרת א"כ ליכא קרא לאסור אחר שנעשה מצותו דבזה שעובד בה כל השנה אין אסור ליהנות בה:
ויותר י"ל דל"ה ב"כ אף דמועלין בו משום דהמעילה אין משום מצוה ראשונה דעבודת יוהכ"פ דזה בטלה אלא משום דכיון דרשאי להשתמש בהן כל השנה אזלה קדושה ראשונה דנעשית מצותו אבל בא קדושה אחרת שעובד בהן כל השנה ואסור ליהנות משום המצוה והקדושה השני' שבא ולא אזלה עדיין והנה מעתה לפי סוג' זו אי נאמר הא דלרבי דדריש מוהניחם דצריך גניזה קאי גם אכל בגכה"ג א"כ יקשה אכתי איך קאמר דלר"ד ל"ה ב"כ יען דעיקר קרא לאסור לעבודת יוהכ"פ לאחר אבל עכ"פ שרי הוא לעבוד כל השנה וא"כ אם בלו אח"כ נוכל לומר דבאמת עדיין קרא דוהניחם בא לומר אף שעובד בה כל השנה אפ"ה יניחם שם כשבלו דבשלמא אי נאמר דגם לרבי לא קאי והניחם על שאר בגכ"ה של כה"ג א"כ כיון דעובד בה כל השנה א"כ ממילא ע"כ לא נוכל לומר דקרא בא לומר דלכשבלו יהיו מניחם דאסור בהנאה אף שבלו ונעשה מצותו דכיון דשל כה"ג בשאר ימות השנה בלו א"צ גניזה א"כ ה"ה זה כיון דעובד בה כל השנה יש לו דין כמו כל בגכ"ה של כה"ג אבל אי לרבי כל בגכ"ה צריך גניזה א"כ אכתי לר"ד ג"כ והניחם בא לומר דצריך גניזה אף דשרי לעבוד בה כל שנה אפ"ה מידי גניזה לא יצאו וקרא גלי אכל בגכ"ה דיניחם שם דהרי בשאר בגכ"ה ל"ש שלא ישתמש בהן ביוהכ"פ אחר ע"כ לדרוש והניחם גם לענין גניזה וממילא קאי גם אבגכ"ה דעבודת פנים ושצריך גניזה אחר שבלו דכיון שעבד בה כל השנה יש לו מסתמא קדושה קלה כמו שאר בגכ"ה כדאיתא ביומא דישתמש בהן קדושה קלה וא"כ גם לר"ד עדיין הוה ב"כ ומקרא דוהניחם שם אין יוצא מידי פשוטו דבא לומר דבעי גניזה כשבלו ועוד כיון דבגכ"ה ג"כ צריכין גניזה א"כ נהי דמשמש כל השנה עכ"פ לא הוה רק כמו שאר בגכה"ג שצריכין גניזה כשבלו ועדיין ב"כ הוה ומסתבר ג"כ כיון דבלו צריך גניזה אסור להשתמש בהן קודם שבלו ושאר בגכ"ה דל"ש לומר כלל כיון שמשתמש בהן כל השנה אין מועלין יען דליהנות ניתנו דזה ל"ש כלל בבגכה"ג דדוקא בכהן הדיוט דלא הותר רק בשעת עבודה א"כ לא ניתנה תורה למלאכי השרת ע"כ הותר כל הנאות אבל בגכה"ג דשרי אף שלא בשעת עבודה וכל היום מצותו שיהא לבוש בגכה"ג א"כ לא שייך לא ניתנה תורה למלאכי השרת דתמיד מצותו רק בבגכה"ג א"כ שאר הנאות באמת לא הותר ולפי"ז נהי דעובד בהן כל השנה ל"ה רק כשאר בגכה"ג דאסור ליהנות בהן וא"כ עדיין הוה ב"כ אבל אי נאמר דבשאר בגכה"ג בלו וא"צ גניזה שפיר נוכל לומר דשרי תחילה גם להנאתו וניתנה ליהנות בהן ולכך לר"ד דסובר דעובד כל השנה ע"כ ל"ה ב"כ דע"כ שרי בכל הנאות כיון שעובד בהן כל השנה כמו שאר בגכה"ג שא"צ גניזה כשבלו וכן ניתנה ליהנות בהן קודם שבלו ולכן ל"ה ב"כ והנה יצא לנו מסוג' האלו הוכחה נגד דעת רבינו וזה נ"ל גם שיטת הירושלמי שהביא במשל"מ:
אבל כיון דסוג' דיומא ודאינך דקאמר דל"ה ב"כ יען דראוין לכהן הדיוט משמע היפוך זה כאשר אבאר פסק רבינו כוותה דהנה בהאי דמסיק דל"ה ב"כ יען דראוין לכהן הדיוט יקשה למה לא קאמר גוף הדרש שאתי שלא ישתמש בו ביוהכ"פ רק בכל השנה וע"כ דמזה עדיין הוה נוכל לומר דהוה ב"כ דבאמת מעלין אף דנעשית מצותו ורק אי אמרינן דשרי לכהן הדיוט אז מוכח דלר"ד ל"ה ב"כ והיינו מטעמים שאבאר דסוג' הגמ' דיומא סברי כקו' הנ"ל דהיינו דסברי דלרבי גם בשאר בגכה"ג צריך גניזה כשבלו (וממילא ל"א ג"כ דשרי כל הנאות כאשר יבואר) וא"כ נהי דלר"ד קאי שלא ישתמש ביוהכ"פ רק בכל השנה עכ"פ הוה בגכה"ג וא"כ מקרא אין יוצא מפשטי' דבא לומר והניחם שם דעכ"פ לכשבלו יהא צריך גניזה ועדיין הוה ב"כ אף דנעשה מצותו שהרי בלו וכן כיון דבלו צריך גניזה שוב ל"א דניתנו ליהנות כל הנאות ולכן הוכרחו בגמ' לומר דלכן לר"ד ל"ה ב"כ יען דראוין לכהן הדיוט וא"כ יש לו דין בגדי כהן הדיוט דשרי כל הנאות דלא ניתנה למלאכי השרת וזה שפירש"י וקיימ"ל בגדי כהונה ניתנה ליהנות דלכאורה קשה מה רצה רש"י בזה דהרי נוכל לפרש כפשטי' כיון דצריך והניחו שם שלא ישתמש בהן יוהכ"פ אחר אבל כהן אחר רשאי להשתמש א"כ אין לנו קרא למעילה אחר שנעשה מצותו (או דלא חשוב כלל נעשה מצותו עדיין) וא"כ ל"ה ב"כ כלל ולפמש"כ נכון דהוקשה לרש"י למה לא קאמר ביומא כמו בחולין דלר"ד ל"ה ב"כ יען דסובר דבא לאסור להשתמש ביוהכ"פ אחר וע"כ דסוג' דיומא סברי דמזה אין הוכחה והיינו מטעם כיון דלרבי והניחם בא גם על שאר בגכה"ג א"כ גם לר"ד נוכל לומר עכ"פ קרא משמע נהי שעובד בה כל שנה עכ"פ אסור בה כל שימוש ולכך הוכרחו בגמ' לומר דרק דראויין לכהן הדיוט אז אתי שפיר דאין מועלין והיינו משום דליהנות ניתנה כפירש"י כיון דעובד בה כהן הדיוט הוה כבגדי כהן הדיוט:

ד') וכן לפי הטעם השני שכתבנו י"ל דמסוג' דיומא מוכח ע"כ בגכה"ג צריך גניזה והיינו כיון דלרבי דסובר דבלו צריך גניזה בכל בגכה"ג א"כ והניחם קאי אכל בגכה"ג א"כ לר"ד ג"כ אף דמשמש בה כל השנה עכ"פ הוה בגכה"ג ולא יצא מקדושה זו א"כ י"ל דקרא בא לומר גם לר"ד דאף שמשתמש בהן כל השנה לכשבלו יצטרכו גניזה כיון דבכל בגכה"ג צריך גניזה וא"כ עדיין לר"ד ג"כ נאמר דהוה ב"כ ומהא"ט נאדו בגמ' לומר דלר"ד ל"ה ב"כ יען דמשמש בה כל השנה אלא אמרו דל"ה ב"כ יען דכהן הדיוט משתמש בה ובגדי כהן באמת בבלו ג"כ א"צ גניזה ומהני פידיון א"כ ע"כ לר"ד ל"ה ב"כ כיון דמשמש בה כהן הדיוט ושרי כל הנאות כפירש"י לכן מסברא א"צ גניזה ולא מסתבר כלל לומר דקרא בא לומר דיצטרך גניזה (וכן הבין בפנ"י בשבת ובקידושין דלפירש"י אפי' בלו אין בו מעילה ורק הוא הבין דלגמרי אין בהן מעילה והקשה שזה נגד גמ' דקידושין דבלו מועלין אף בבגדי כהונה של כהן הדיוט אבל באמת הכונה רק כאן כיון שנהנה כל הנאות לא מסתבר דיצטרך גניזה ושלא יהא מהני פידיון וכן לא מסתבר דקרא דוהניחם בא לומר דיצטרך גניזה אף דנעשית מצותו ואין ענין להא דבלו מועלין דעכ"פ פידיון מהני ואף דגם ע"ז יקשה איך אמרינן בקידושין דמועלין הא נעשית מצותו הנה זה מילתא אחרינא כאשר יבואר להלן) ועכ"פ נכון מאוד פסקו של רבינו דלפי שמעתין דיומא מוכח דשאר בגכה"ג צריכין ג"כ גניזה ול"מ פידיון כמו בבגדי לבן:
ומעתה מוכח ג"כ כדברי רבינו דניתנה ליהנות בבגדי כהן הדיוט כמש"כ בה' מעילה והיינו קודם שבלו דא"ל דלא ניתנה ליהנות בהן א"כ אכתי מה הועילו בגמ' דיומא דקאמרי דלר"ד דראויין לכהן הדיוט ל"ה ב"כ דהכונה ע"כ כמש"כ יען דניתנה ליהנות בהן כפירש"י דא"ל דכונה דליכא קרא מיותר למעילה דז"א דכבר בארנו דא"כ הוה סגי לומר דלר"ד קרא אין מיותר דבא לומר דלא ישתמש בה ביוהכ"פ אחר אבל כל השנה עובד בה אע"כ דבהא לא סגי דאכתי הוה ב"כ וכמו שבארנו ולכן משני דלר"ד ל"ה ב"כ משום דראויין לכהן הדיוט וכפירש"י משום דרשאי ליהנות וא"כ מוכח דגם למסקנא לא בלו אין מועלין אף דביומא קאי אדרי"ו דפליג אדרב בקידושין אפ"ה אית לי' הסברא דליהנות ניתנו ומיושב קו' פנ"י מדרי"ו:

ה') ועוד יותר י"ל דהרי הקדמנו להקשות אי לא ניתנה ליהנות א"כ גם לר"ד מוכח דנעשית מצותן מועלין דהרי כיון שכהן הדיוט משמש בו עדיין בוודאי מועלין אף דדבר דנעשית מצותו א"מ וא"ל דל"ח נעשית מצותו כיון שעכ"פ חזי לעבודה אף שהוא בכהן הדיוט וכמש"כ בפנ"י בקידושין סברא זו ז"א דא"כ אמאי צריך לומר ראוין לכהן הדיוט ולא קאמר יען דקרא בא שלא ישתמש ביוהכ"פ אבל משמש בו בכל השנה א"כ אין לנו קרא דמועלין אף שנעשית מצותו דהרי לא נעשית מצותו כיון דכה"ג משמש כל השנה וודאי מסתבר לומר דלא נעשית מצותו ומדלא קאמר כן ע"כ דגמ' סברי דבאמת נחשב נעשית מצותו לכן ל"מ לומר דקרא אתי שיעבוד בה כל השנה דאכתי מוכח דנעשית מצותו מועלין דהרי כיון שכה"ג עובד בה כבר נעשה עיקר מצותו ביוהכ"פ וא"כ הא דקאמר דל"ה ב"כ דקרא אתי לר"ד דכהן הדיוט עובד בהן ע"כ לומר הכונה משום דאין מועלין דניתנה ליהנות בהן דא"ל דל"ה ב"כ משום דאף דמועלין ל"ח נעשית מצותו מדלא קאמר דעובד בה כל השנה סובר גמ' דחשוב נעשית מצותו א"כ כש"כ אם כהן הדיוט עובד בה דחשיב דנעשית מצותו ומוכח כפירש"י ורבינו:
כללא דמילתא דאחר שבארנו להכריח כפירש"י דהא דקאמר ראויין לכהן הדיוט היינו שניתנה ליהנות כל הנאות ממילא מוכח פסק רבינו שלא בלו שרי ליהנות ודו"ק (ואל תשיבנו הרי רש"י פי' בגכה"ג היינו בגדי לבן א"כ משמע דרש"י לא מפרש כדברי רבינו הצריך גניזה כל בגכה"ג י"ל חדא דאפשר דלאו דוקא דרש"י נקטו יען דעכ"פ עיקר הקרא על בגדי לבן קאי ועוד די"ל דלפירש"י יפרש באופן השני דצריך לומר דשרי לכהן הדיוט יען דאז שרי להשתמש כל הנאות משא"כ בבגכה"ג אבל גניזה בבלו אף בשל כה"ג א"צ אבל עכ"פ לרבינו לא יקשה אם לא יסבור כן דהוא סובר דמסתבר דהא דבגכה"ג צריך גניזה וא"ש):
אולם השתא דאתינן להכי דמשמעתין דיומא מוכח כרבינו שוב י"ל דאין הכרח לומר דסוג' דחולין חולק על סוג' דיומא אלא דנקט לישנא דר"ד דלא ישמש ביוהכ"פ אבל ההוכחה מדעובד בה כהן הדיוט כשמעתין דיומא וכש"כ דא"ש לפמש"כ בטהרת הקודש זבחים דף מ"ו דהאמת כן דכה"ג לובש בכל השנה בגדי לבן שעבד בהן ביוהכ"פ לכן נקטו שלא ישמש ביוהכ"פ אחר לאשמעינן זאת והבן:

ו') הנה בזה נראה לבאר דברי רבינו בפ"ג מפרה דסובר דנעשית בד' בגדים של כהן הדיוט אף ע"י כה"ג והקשה ע"ז במשל"מ דלמה כתב של כהן הדיוט דהוה בו כלאים ובמשנה משמע דבבגדי לבן שאין בו כלאים דהנה במשל"מ הביא פי' המשנה שכ' רבינו דבבגדי לבן הן נעשין ואמנם הן ד' בגדי כהן הדיוט יש בו כלאים ונראה דלכאורה יקשה איך ישמש בבגדי לבן כמאן אי כרבי גניזה בעי ואי לר"ד אין משמש בה רק כהן הדיוט ושם במשנה משמע אף כה"ג השורף לובש בגדי לבן אך ניחא דבטהרת הקדש דף מ"ו כתב דגם כה"ג לובש אותן בכל שנה רק ביוהכ"פ אין עובד בה שנית וכן משמע לישנא דגמ' דלא נזכר כלל דכהן הדיוט לובש רק שלא ישתמש בהן כה"ג ביוהכ"פ משמע בכל השנה לובש כמש"כ לעיל מחולין דף קי"ז ומעילה י"א וא"כ א"ש דהוקשה לו לרבינו איך קתני עובד בבגדי לבן הא גניזה בעי וע"ז תירץ אמנם הם ד' בגדים של כהן הדיוט דאתיא כר"ד דהן אין של כלאים א"כ ממילא אין נגנזין וא"ש ג"כ דכה"ג עובד בד' בגדי לבן אחר יוהכ"פ לשריפת פרה דגם כה"ג עובד בה לר"ד והנה לפי"ז לדידן דהוה של כלאים א"כ ע"כ לא צריך בגדי לבן ולכך לא הזכירו רבינו דלאו היינו של כהן הדיוט דכהן הדיוט יש בה כלאים ולכן אלו נגנזים דא"א ללובשן לכהן הדיוט ולכן שפיר כ' רבינו דלובש ד' בגדי כהן הדיוט אף דהן של כלאים דבבגדי לבן א"א דנגנזים וא"ש:

ז') שם בגכה"ג שבלו גונזין אותן. עמשל"מ שחקר אמאי אין פודין והביא דעת התוס' דיש להן דין כ"ש אחר שנשתמשו בהן וקשה לי לפמש"כ במשל"מ בפ"א מבהב"ח הא דאבני מזבח ול"ש אין להם פידיון משום דלאו אורח ארעא להשתמש להדיוט א"כ אמאי אין פודין לעשות פתילות הא זה לאו הדיוט הוא וא"ל שפתילות א"צ פידיון ז"א לפמש"כ משמל"מ פ"ד ממעילה דדוקא בגכ"ה עושין פתילות לא מבגכה"ג וא"כ יקשה עכ"פ אמאי צריך גניזה נעשה ממנו פתילות ע"י פידיון תחילה ול"נ כיון דע"י פידיון ע"כ יוצא לחולין להשתמש בו הדיוט לכן ל"מ פידיון אף דבאמת לא ישתמש רק לפתילות א"ה אינו פדוי דפידיון שאין מהני להוציאו לחולין גם להדיוט משום דלאו אורח ארעא זה לא חשוב פידיון כלל להתירן לפתילות והבן היטב:
והנה במשל"מ הביא דעת הריטב"א דרק מכשירי עבודה הן ודינן כק"ד והקשה ע"ז א"כ אמאי בגכה"ג גונזין למה אין פודין אותן ובשעה"מ פ"ד ממעילה תי' דשאני בגכה"ג דכתיב והניחם שם הוה גזה"כ דלא ליהני פידיון:
אמנם בענין בגדי כהונה אי ניתנה ליהנות בהן נראה לי עפ"י מש"כ הרי"ק פ"י מביכורים אהא דכ' רבינו דחיוב ראשית הגז כדי שיהא לכהנים במה ללבוש והקשה א"כ נוצה של עזים נמי ותי' דדוקא באותן בגדים שרגילים בהם וחשובים בעיניהם היינו אבנט לשרת בהן ה"ד בהוספת ביאור בח"ס חולין לפי"ז י"ל דס"ל דבגדי כהונה נתנה ליהנות בהן לכן מהא"ט חייבה בראשית הגז להזמין להם בגדים החשובים בעיניהם אבל אי אמרינן דלא נתנה ליהנות בהן א"כ ל"ש דחשובים בעיניהם כמו שפירש"י על מצללה"נ דלעול נתנה ולא ליהנות בהם ה"נ לשרת ולעול נתנה ולא ליהנות בהן א"כ ל"ש חשובים וגם ל"ש דרגילים בהם כיון דאין אלא בשעת עבודה ומיושב קו' הח"ס דתשובה הא מצללה"נ ליכא איסור כלאים להנ"ל כיון דחשובי בעינם א"כ מצלה"נ כדאמרו אינשי מילתא אלבושיהו יקירא:

ח') ובגדי כה"ג שבלו גונזין אותן. והנה בירושלמי פ"ה דסוכה ג' איתא תני מבלאי מכנסי כה"ג הי' מדליקין את הנרות שבפנים ומבלאי מכנסי כהן הדיוט הי' מדליקין את הנרות שבחוץ א"כ קשה מ"ש בגדי כה"ג דגונזין אותן כיון דראוי לפתילות ונראה לישב דרבינו לקמן בה"ו דמכנסים ואבנטים מדליקין לשמחת בית השואבה וכתונת כהנים למנורת תמיד והנה לכאורה טעמא בעי למה מכנסים לשמחת בית השואבה ונראה דרבינו סמך בהא אירושלמי הנ"ל דמכנסים הי' מדליקין בנרות שבחוץ יען דלא הי' כשהן יפה כמש"כ הכ"מ ע"כ כ' רבינו שהדליקו אותן לבית השואבה דלא נטלו ממנו למנורה ומבואר בכ"מ דאבנט דאית בי' עמרא אין עושין בהם פתילות למנורה א"כ ע"כ לקחו לשמחת בית השואבה אמנם בשל כה"ג לא לקחו לשמחת בית השואבה רק גונזים וזהו שכ' רבינו דבגדי כה"ג שבלו דהיינו אבנט גונזין אותן כיון שא"ר לפתילות המנורה ושל כהן הדיוט נטלו לבית השואבה ע"כ א"צ גניזה:

הלכה ו

א') מכנסי כהנים הדיוטים שבלו ואבנטיהם עושים מהם פתילות. עמשל"מ כאן ובפ"ד ממעילה ובארנו שם בארוכה:

ב') כתונת כהנים עושין מהן פתילות. עכ"מ שכ' הטעם דאבנט הוא עמרא ומכנסים לשמחת בית השאבה לכן לא נשאר רק הכתונות למנורה (ומצנפת כ' הכ"מ דלא ראוין לפתילות דדקות ביותר ונעלם זה מתויו"ט פ"ה דסוכה דהקשה ממצנפת) וכמבואר בגמ' דשבת אך קשה לזה מירושלמי פ"ה דסוכות א"ר שמואל בר יצחק כתיב להעלות נר תמיד שיערו לומר אין לך דבר עושה שלהבת אלא פשתן בלבד ופי' המפרש לאפוקי צמר גפן אף דאורו נאה הימנו וקשה א"כ מנ"ל לרמב"ח לילף למדרש ולמעט פתילות שפסולות בשבת הא צריך קרא להאי דירושלמי למעט צמר גפן ואין לומר דזה מסתבר טפי א"כ קשה אדרבא מנ"ל לירושלמי למעט של צמר גפן כיון דמסתבר יותר למעט עמרא ונראה דס"ל דלעמרא א"צ קרא כיון שאין דולק שפיר וס"ל לירושלמי דעל ידי תערובת שרי א"כ א"צ קרא כלל אמנם רמב"ח ס"ל ע"י תערובת ג"כ פסול א"כ צריך קרא למעט עמרא אף דאין דולק שפיר הא דולק ע"י תערובת:

הלכה ז

א') בגדי כהנים אין באים וכו'. עכ"מ שהראה מקומו ליומא דף ל"ה ושם אין מבורר אלא בעבודת ציבור מוסרה לציבור אמנם הוא תוספתא פ"ק דיומא דקתני בפירוש אחד בגדי כה"ג ואחד בגדי כהן הדיוט באים מתרומות:

ב') כל בגדי הכהנים אינן באים אלא משל ציבור ויחיד שהתנדב בגד מבגדי כהונה מוסרו לציבור ומותר וכן כל כלי השרת אף כל קרבנות שהתנדב יחיד משלו כשרים ובלבד שימסרנו לציבור. וכ' בכ"מ דיצא לרבינו כך מהא דיומא דף ל"ה ומירושלמי פ"ד דשקלים ובמשל"מ תמה כי אדרבא ביומא דף ל"ה מבואר דרק לעבודת יחיד אמרינן דסגי במסירה לציבור אבל לא בעבודת הציבור (עפירש"י עבודת יחיד כף ומחתה אבל במאירי כתב ביוהכ"פ ליכא עבודת יחיד רק קאי אנדונ"ד יכול להקריב דל"ב מסירה כל כך ולא קאי איוהכ"פ) ורבינו לא חילק בין עבודת יחיד ולכך העלה הוא דרבינו דחה סוג' זו מהלכה מההוא דאמרו דיחיד מתנדב קטורת ומוסרו לציבור (כמו שהקשה באמת בתוי"ש) וכן מהא דר"ה דף ז' שמנדב קרבן עצמו וכמש"כ רבינו ולדעתי אי מהא לא איריא דהנה במשל"מ פ"ב מה' אלו העלה דהך דקטורת אייריא שמוסרו לציבור קודם הפיטום צריך שיהא בקודש ואם כבר הקדישו אין יכול למוסרו ולפי"ז גם הך דמתנדב קרבן לכאורה נוכל לומר הכונה שאין מקדישו עתה רק מוסרו לציבור וציבור מקדישו וא"כ הך דיומא י"ל דלא אידחית דשם ע"כ הכונה שמקדישו תחילה כאשר אבאר דהנה במש"ל פ"ד משקלים תמה טובא מה זו הבדל בין ציבור ליחיד כין דגמ' מסיק דלא אמרינן שמא לא ימסרנו יפה (והנה במשל"מ הביא לפרש הכונה בעבודת ציבור אין משום שמא לא ימסרנו יפה אלא דלציבור לא ניחא שיחיד יתנדב ותמה מהא דב"מ דף קי"ח דג"כ נאמר דלציבור לא ניחא ואי מהא לק"מ דשם א"א כיון דחיישינן ששומר לעצמו א"כ בכל שומר יש חשש זה ומהיכן יקחו עומר בשביעית) ולדעתי נראה לפרש נכון דבירושלמי פ"ד דשקלים מוקי הא דעשה כה"ג בגדי כהונה כרי"ו דהשומר ספיחים בשביעית וחד מ"ד מוקי כר"ע ומפרש יען דרק פליגי בגוף קרבן אבל במכשירי קרבן לכ"ע נעשה מקרבן יחיד קרבן ציבור א"כ מוכח שדעת ירושלמי דפליגי בהא אי קרבן יחיד משתנה לקרבן ציבור ובבגדי כהונה לכ"ע משתנה א"כ נהי דבגמ' דידן לא משמע כן דפליגי בהא אבל עכ"פ בבגכה"ג אייריא שמקדישו בעצמו אלא שמוסרו לציבור אחר ההקדש ומעתה י"ל בוודאי לעבוד עבודת ציבור י"ל דאין משתנה לקרבן ציבור יחיד כיון שמקדישו תחילה לעצמו אבל לעבוד עבודת יחיד נהי דבעינן שיהא כל בג"כ משל ציבור אבל עכ"פ מסירה מהני דל"ש דלא נעשה מקרבן יחיד קרבן ציבור וא"כ דברי הגמ' אתיא שפיר ברווחא טפי ממה שנדחק לפרשה במשל"מ:
ומעתה אין סתירה מהך דר"ה ומהך דקטורת דשם אייריא שאין מקדישה רק מוסרה תחילה לציבור לכן מהני דל"ש דלא נעשה מקרבן יחיד ק"צ דהרי ל"ה עדיין כלל קרבן יחיד שאין מקדישו וא"כ לא נדחית ההוא דיומא וא"כ אמאי לא מחלק רבינו ולכאורה י"ל הא גופי' דרבינו נקטו עם הך דעצים וק"צ א"כ אייריא רק בכהא"ג שאין מקדישו תחילה לכן מהני ומשום הכי לא מחלק רבינו בין ציבור יען דשם אייריא בהקדישו תחילה ורבינו אייריא שנדב לציבור כמו בקרבן אך זה דחוק:
והנה במשל"מ תי' עוד דסוגי' זו דיומא אזלה כאוקימתא דרבא בב"מ דפליגי דהא דלרבנן חיישינן שלא ימסרנה יפה אבל לפי אוקימתא אחרת דפליגי אי חיישינן לבעלי זרוע א"כ י"ל לכ"ע ל"ח שלא ימסרנה וכמש"כ במשל"מ פ"ד משקלים ורבינו פסק כלשון הזה בפ"ד משקלים או אם נאמר דג"כ חיישינן שלא ימסרנה יפה ע"כ לומר דשומר מילתא אחריתא וכמש"כ תוס' בהך דר"ה והנה לפמש"כ נסתר גם תי' הלזה דהרי הא דכתבו תוס' שומר שאני רק מכח האי דר"ה דמנדב קרבן ציבור וכיון שכבר העלתי די"ל שם אייריא שלא מקדישו תחילה א"כ א"צ לחלק דשומר שאני רק דהך דב"מ אייריא בהקדישו (כמו שאבאר להלן דע"כ להקדש זוכה רק לא לציבור) וא"כ הך דיומא לא נדחית באמת די"ל כהא"ג בשכבר הקדישו ל"מ מסירה לציבור ומשום דלא משתנה לק"צ אלא דלכאורה ז"א דהרי בגמ' דידן מוכח דאין הטעם משום דאין משתנה רק משום שלא ימסרנו יפה אבל מהא לא תברה דעכ"פ מוכח דל"מ א"כ אף אתה אמור דהך דיומא ג"כ ל"מ לעבודת ק"צ אם כבר הקדישו משום דלא ימסרנה יפה כדמוכח מהא דשומרי ספיחים ורק לעבודת יחיד מהני מסירה (או די"ל דבאמת היינו הך דלכך אין משתנה יען דלציבור ל"מ מסירה בשכבר הקדישו הקדש יחיד) אלא דעדיין אין מיושב א"כ רק נשמע דשומר אף דלא הקדישו ל"מ מסירה אבל בשכבר הקדישו עדיין אף שאין שומר עדיין לא מוכח דנדחית גמ' דיומא דהרי שוב י"ל כהא"ג באמת ל"מ ולא מטעם דשמא לא ימסרנו יפה אלא מטעם דאין משתנה לק"צ ואדרבא הא לפי"ז י"ל דלא פליגי הני כלל רק מתחילה דסבור דקנה גוף הספיחים ומקדישו להקדש לכן באמת חיישינן שלא ימסרנה יפה אבל לאידך לישנא דרק תיקנו ד' זוזי א"כ באמת לכן לא חיישינן יען דחולין הוה מהני מסירה לעבודת ציבור ג"כ ולדעת השני שכ' המשל"מ דלמסקנא לכ"ע ל"מ מסירה לציבור באמת משום דהוה שומר אבל היכא דהוה הקדש תחילה אף במי שאין שומר אין יכול למוסרו לציבור ולכן לל"ק דרבא לרבנן ל"מ מסירה וכן הך דיומא דאייריא בכבר הקדישו כדמוכח מירושלמי ל"מ מסירה לציבור לעבודת ציבור וא"כ למסקנא לא אידחי כלל האי לישנא בכהא"ג שכבר שייך לומר דהוא הקדש יחיד דל"מ מסירה לציבור וא"כ חזרה קו' למקומה למה לא מחלק רבינו בין עבודת ציבור:
ונראה לישב דלכאורה קשיא לי לל"ק דרבא דפליגי רבנן סברי דל"מ מסירה לעבודת ציבור מהא דאיתא בתמורה דף י' מכפר עושה תמורה או מקדיש עושה תמורה כגון שהפריש קרבן לכפר בו חבירו ופשיט רבא אי ס"ד מקדיש עושה תמורה מצינו שותפין וציבור עושה תמורה כגון בשוי שליח להקדיש עליהם קרבן והקשה במחנה אפרים הא בהקדש ל"מ שליח ותי' דאייריא שעשאו שליח שיקדיש עליהם בהמתו ומעתה קשיא לכאורה איך אייריא אי אחר שמסר שליח להם הקרבן א"כ אין יכול לעשות תמורה דכבר סילק עצמו וע"כ קודם שמסרו רק הקדישה תחילה לכפר תחילה בהם ציבור וא"כ יקשה הא ל"מ מסירה אחר זה לציבור לרבנן לל"ק דרבא כיון דצריך מסירה יפה א"כ מ"פ מצינו ציבור שעושה תמורה שאני ציבור שצריך מסירה יפה וכבר סילק עצמו מכל וכל משא"כ בהפריש בו יחיד ל"ב מסירה וא"כ א"צ לסלק עצמו וא"כ בלא מסרו עדיין אייריא א"כ יקשה לרבא הא ל"ש כלל שיפריש אחר קרבן עבור ציבור דחיישינן שלא ימסרנו יפה לרבא אליבא דרבנן וא"ר להיות ק"צ כלל (וקו' זו יקשה בלא"ה לס"ד דרבא דלרבנן ל"מ מסירה הא מרבא עצמו מוכח דמהני ובהך דר"ה דמנדב קרבן ציבור הוק' הא פליגי רבנן ולפמש"כ יקשה יותר מרבא אדרבא ורק לפי תי' התוס' א"ש דשומר שאני) וכאן א"ל שלא הקדיש תחילה דא"כ אין עושה תמורה קודם שהקדישו וע"כ אחר שהקדישו א"כ איך מהני מסירה לציבור הא אין משתנה הקדש יחיד לציבור (וא"ל דמסרו קודם שהקדישו ועושה תמורה אחר שמסרו דבוודאי א"א לעשות תמורה אחר שמסרו אך לכאורה דהא מייתי שם מקדיש פודה ומכפר עושה תמורה ומקדיש פודה אפי' אחר שמסרו א"כ ה"ה דהא דעושה המכפר תמורה ולא המקדיש היינו אף שמסרו אבל באמת ז"א דזה אייריא ממקדיש לכפר בו חבירו אבל במסרו לציבור לא שייך כלל להסתפק שעושה המקדיש תמורה כיון שסילק עצמו מכל וכל) ולישב ע"כ נאמר דל"ק דרבא אדרבא דשומר שאני וא"כ שוב מוכח מכח הך דתמורה דהך דיומא אידחית מפני סוג' דר"ה ודו"ק:

ג') עוד נראה לישב דעת רבינו דהנה על תי' המשל"מ דרבינו דחה סוגי' דיומא מפני הך דזבחים וסוג' דר"ה קשה לי דהנה כבר הקדמתי לפרש הגמ' דיומא דמחלק בין יחיד לעבודת ציבור דשם אייריא שעשה לעצמו א"כ הוה הקדש יחיד ואין נעשה הקדש ציבור ולכן רק מהני מסירה לעבודת יחיד ולפי"ז אין סתירה מהך דר"ה והך דקטורת דהא לכאורה צריך הבנה מהו זה דקאמר ס"ד דאין מוסרו יפה יפה מה מיקרי מסירה יפה מה אין מסירה יפה ונראה לבאר דבעירוכין דף כ' מבואר דיכול להפריש בהמה שיתכפר בו חבירו ואיתא בתמורה דף י' דמקדיש פודה בנפל בו מום הרי אף דהקדישו לכפר חבירו מיקרי המקדיש בעלים של הקרבן ולפי"ז בנדב להביא ק"צ היינו ג"כ להתכפר בו ציבור ואמרינן דל"מ עד שמסרו לציבור דהיינו שמסתלק עצמו מכל וכל ואם נפל מום הוה כאין לו בעלים לפדותו דהוא אין בעליו אבל הס"ד הי' דל"מ מסירה דחיישינן שהוא אין מוסרו יפה רק אף דמוסרו לציבור היינו שיתכפרו בו אבל הוא יהא עדיין בעליו כי רוצה שיקריב משלו כפירש"י ב"מ דף קי"ח קמ"ל דל"ח להא ומסרו יפה יפה ומסלק עצמו ואם יפול מום אינו בעליו לפדותו ולענין להוסיף חומש והטעם דל"ח להא משום דהוה דברים שבלב (וכמש"כ במשל"מ ורק הקשה א"כ מ"ט דמ"ד דחיישינן הא לא הוה דברים שבלב ולפמש"כ י"ל דהטעם כיון דהוא המקדיש והקדישו למסרו לציבור ל"ש דברים שבלב אין דברים דידוע דכל שאין סותר לדבריו הוה דברים וא"כ כאן שהקדישו למוסרו לציבור א"כ אין מסירה סותר לדברים שבלב הוה דברים ולפי"ז בהך דיומא דאייריא בעשה לעצמו דאמו עשתה לו א"כ זה הקדש יחיד ממש רק אח"כ מוסרו לציבור לכן אמרינן דלעבודת ציבור ל"מ ולא מטעם דאין מוסר יפה דהרי דברים שבלב אין דברים דהרי שם אי נאמר דלא מסרו יפה רק נשאר לעצמו א"כ סותר מעשה המסירה רק מטעם אחר כיון דעשאו לעצמו א"כ הוה קרבן יחיד ל"מ מסירה לציבור דאין משתנה לק"צ אבל בהך דרה"ש ובקטורת דאייריא שעושה לציבור דהרי אסור לעשות אם אין כונתו למוסרו לציבור א"כ רק הוה החשש שאין כונתו למסור לציבור רק שיכפר בו הציבור לזה אמרינן דל"ח למוסרה לציבור דל"ש לומר שאין משתנה קרבן יחיד על קרבן ציבור דהרי ל"ה כלל קרבן יחיד דהרי הקדישו ונדבו לציבור א"כ ההוא דיומא לא אידחי כלל ורבינו לא הוצרך לחלק בין עבודת יחיד כיון דרבינו נקט יחיד שהתנדב בגכ"ה והיינו שהקדישו שיהא יוצא בו הציבור לכן מהני מסירה אף לעבודת ציבור והך דיומא בעשאו לעצמו לכן יש חילוק בין עבודת ציבור ובכהא"ג לא אייריא כלל רבינו ודו"ק:

ד') והנה תוס' בר"ה הוק' הא פלוגתא דתנאי אי חיישינן שלא ימסור יפה ויותר יקשה לפמש"כ לעיל דבתמורה מוכח דרבא סובר דמהני מקדיש עבור ציבור ומהני מסירה ובב"מ סובר דלחכמים ל"מ מסירה ואמנם נראה לפמש"כ א"ש די"ל דוקא בשמקדישו שיתכפר הציבור אז מהני המסירה אבל בשמקדישו שיהא קרבן והקדש יחיד ל"מ אח"כ מסירה לציבור דאין משתנה קרבן יחיד לק"צ ולפי"ז בהך דב"מ י"ל שם הוא זוכה להקדש אבל לא לציבור (כאשר יתבאר) וכיון דהוה הקדש יחיד ל"מ מסירה לציבור ומטעם דאין משתנה לק"צ ואמנם בפשיטות י"ל דהנה בהך דב"מ משמע דכל זמן שאין מוסרו לציבור אין הקדש כלל וגם אין מקדישו במסירה זו בשלמא בנדב בהמה לק"צ ע"כ מקדישו אבל שם שרק מוסרו לציבור ואין מקדישו תחילה רק הציבור מקדישו אח"כ לכן חיישינן שלא ימסרנו יפה ואולי זה כונת התוס' בשומר שאני הכונה שם נדב רק לשמור אבל לא נדב הספיחים עצמן א"כ אף שמוסרו לציבור בתורת חולין מוסרן אף שציבור מקדישו חיישינן שאין מוסרו יפה כי רוצה שיקריב משלו (ונהי דבירושלמי משמע דהקדש הוה דקאמר דאין קרבן יחיד משתנה לק"צ בגמ' דידן ליתא להא"ט) ולפי"ז שפיר חיישינן שמא לא ימסרנו יפה ובמשל"מ הקשה הא דברים שבלב א"ד ומהרי"א כולי בהג"ה תי' במתנה הוה דברים שבלב דברים כמבואר סי' ר"ז ולפי"ז י"ל זה רק אם הוא חולין אבל אם כבר הקדישו בוודאי מוסרו יפה ואף אם חושב בלבו לא ה"ד וההבדל מבואר דבהקדש קיימ"ל מקדיש בעין יפה מקדיש כמש"כ רבינו בפ"ד מעירוכין ונהי גם בנותן קיימ"ל דנותן בעין יפה נותן בפ"ד מזכי' אפ"ה הקדש עדיף כדמוכח מב"ב דף קמ"ז גבי שכ"מ שהקדיש כל נכסיו ולפי"ז לא קשיא מהך דב"מ דהרי שם בחולין חיישינן שמא אין מוסרו יפה כיון דדמי לכל שאר מתנות דעלמא שפיר הוה דברים (ואף למה שנראה מירושלמי דהוה הקדש וסובר דאין מתחלל לק"צ הנה צריך לומר דהוה רק הקדש יחיד ול"ד להך דר"ה דשם מקדישו שיתכפר בו הציבור) וכמש"כ למסקנא דפליגי רק בד' זוזי אם יש לו חלק בהן א"כ ל"ד בפשיטות להך דר"ה דשם בהני ד' זוזי ל"ש דמקדישו שיתכפר בו ציבור דהרי לא הקדישו שפיר חיישינן שאין מוסרו יפה והא דל"ח שאין מוסרו יפה ע"כ לומר שומר שאני והטעם נראה לי ברור דהכא דלא בא לידו טועה דל"ב בכהא"ג מסירה גמורה ובאמת צריך לכן חיישינן וזה הטעם נראה די"ל גם לס"ד דקנה הספיחים לפמש"כ תוס' דשאני שומר הכונה לכן חיישינן שהוא חושב שא"צ מסירה גמורה שאין יודע שבהבטה קנאו לעצמו ודלא כפירש"י שאין יודע שבהבטה קנאו לעצמו שיוקרב משלו:
והנה במשל"מ תמה אתוס' יומא שהוק' הא מסקינן דל"ח שלא ימסרנו יפה מב"מ דלרבנן חיישינן דאדרבא ביומא איתא דלעבודת ציבור באמת ל"מ מסירה ולפמש"כ ניחא דהך דיומא מילתא אחריתא דאין משתנה לשל קרבן ציבור ולכן רק הביאו מהך דב"מ דמוכח דהיכא דל"ש מסירה דחיישינן שלא ימסרנו:
והנה במשל"מ תי' עוד דבהך דיומא קאי לל"ק דפליג אי חיישינן שלא ימסרנו יפה ולמסקנא ע"כ שומר שאני ולדעתי ז"א דהרי גם לל"ק יקשה הא רבא בתמורה סובר דמהני בק"צ כמו שהוכחתי למעלה וע"כ דשומר שאני או דל"ד להך דב"מ יען דשם חולין הוה כמש"כ לעיל א"כ הך דיומא לא דמיא להך דב"מ דביומא מילתא אחריתא דאין הקדש יחיד משתנה לשל ציבור וא"כ עכ"פ לא אידחית מהלכה ואמאי רבינו לא מחלק ולכן הנראה דהנכון כמש"כ דרבינו אייריא רק מנדב לציבור אבל אם עשה לעצמו ואח"כ מוסרו לציבור מזה לא מייריא רבינו כלל:
ועוד נ"ל דרך אחר דשם איתא שאמו עשתה לו הכתונת וע"כ כשנתנה לו במתנה לכן ל"מ מסירה לעבודת ציבור בשלמא בנדב משלו ומוסר לציבור ל"ח שאין מוסרו יפה דהרי נדבו לציבור אבל כשעשתה לו אמו א"כ לא נדב כלל רק הוא מוסרו לציבור שפיר חיישינן דל"מ ומטעם שכתבתי דכאן משום שאין משתנה הקדש יחיד דהיא עשתה שיהא לעצמו א"כ הוה הקדש יחיד לכן ל"מ מסירה שלו וזה ברור מאוד:

ה') אמנם לישב כל חמירא דאיתא בהאי שמעתין נראה לי לבאר באופן שיצא לנו תירוץ מורווח דלא יקשה ארבינו מהך דיומא דהנה להשוות השני תלמודין דבבלי אמרו דשמא לא ימסרנו יפה ובירושלמי נתנו טעם דאין הקדש יחיד משתנה לשל ציבור נראה לי כך דבוודאי אין ק"י משתנה אבל רק קודם מסירה אבל במסירה בוודאי משתנה וירושלמי אייריא בלי מסירה והכונה כך אי הוה אמרינן דמשתנה א"צ כלל מסירה ול"ה שייך החשש שלא ימסרנו יפה אבל כיון דאין משתנה צריך מסירה ושוב חיישינן דלא ימסרנו יפה ומעתה לפי"ז הך דיומא דלציבור דל"מ היינו משום דאין משתנה ואייריא בלא מסירה דאיתא התם אחר עבודת ציבור כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד עבודת יחיד ומוסרה לציבור משמע שעובד בה תחילה אם רק דעתו למוסרה לציבור אח"כ וכהא"ג בעבודת ציבור ל"מ וכעין זה איתא במאירי שם ולפי"ז אתיא ירושלמי ג"כ כהוגן דירושלמי אייריא בלא מסירה דהרי בהך דשומר ספיחים באמת אין כאן מסירה לציבור דכאשר כלתה שמירתו באו הקוצרים ולוקטים ואין מוסר לציבור וא"כ שפיר אמרו הטעם בירושלמי דאין משתנה לעבודת ציבור כיון דאין מוסר ביד ממש אף שבאמת יודע ורואה שבאין שלוחי ציבור והקוצרים א"כ רק הוה מסירה במחשבה לא מיד ליד א"כ אין משתנה וגמ' אמרו יען דחיישינן שאין כאן מסירה יפה כיון דאין מוסר מיד ליד וכהא"ג שפיר דברים שבלב דברים כיון שאין מעשה ולפי"ז לא יקשה כל הני קו' מתמורה ור"ה מקטורת דשם הוה מעשה מסירה ביד בוודאי ל"ה דברים (וכש"כ דניחא לפמש"כ לעיל דל"ש שאין משתנה ק"י לק"צ דל"ה כלל מתחילה קרבן יחיד) ושפיר ע"י מסירה משתנה ולפי"ז א"ש דלא הביא רבינו הך דיומא דרבינו אייריא להדיא במוסר לציבור תחילה לכן מהני אף לעבודת ציבור וכן לא יקשה מהך דבן בוכרי במנחות דף כ"א והך דפ"ק דשקלים דנשים שוקלים שקליהם כיון דיש שם מסירה ביד שפיר מהני ול"ש שמא אין מוסרו יפה כיון שמוסר ביד והנה אמת נכון הדבר:

ו') הנה בהך דב"מ לכאורה יש להבין איך הוה הקדש יחיד כיון שאין מקדישן ולכאורה י"ל דרק לציבור לא יכול לזכות ע"י הבטה אבל להקדש זוכה בהבטה כמו בד"א דזוכה מהפקר להקדש ולהדיוט כהא"ג אין זוכה כמו שכ' בנדרי זריזין נדרים דף ל"ה בככר של הפקר לפניו ולכן שייך משתנה מהקדש יחיד אלא דא"כ ל"ש מה דאמרו דאין מוסרו יפה יפה הרי ל"מ מסירתו כלל שהרי לא זכה כלל רק זכה מהפקר להקדש וע"כ דל"א הכי:
אמנם יש לפרש הך דב"מ בדרך אחר דהנה דעת רש"י ביצה דף ל"ח במגביה מציאה לחבירו אם חבירו לא קנה הוא עצמו קנה אף שלא כיון לזכות והנה בשמ"ק ובמשל"מ הוקשו הא לא כיון לזכות ותי' בשמ"ק כיון שחבירו אין קונה הוה כמכוין לזכות אמנם לדעת רש"י קונה אף שלא כיון לזכות ומעתה לפי"ז לכאורה יקשה למ"ד שמא לא ימסרנו יפה ופירש"י דרוצה שיקריב משלו יקשה לפירש"י בביצה דזוכה אף שהוא מכוין לציבור וא"כ אם עיקר כונתו לציבור אלא דל"מ זכייתו לציבור וזוכה הוא בו א"כ איך נאמר שרוצה שיקרב משלו הא עיקר כונתו לזכות לציבור מתחילה רק בע"כ זכי הוא בו וא"כ במסירה וודאי מוסרו יפה ולישב שיטת רש"י נאמר דבאמת בהא פליגי למ"ד חיישינן שלא ימסור יפה הכונה דכונתו לזכות בעצמו וכתי' השמ"ק והיינו דרוצה שיקרב משלו ומהא"ט ג"כ לא מהני המסירה כפירש"י ואמנם לר"י מהני המסירה דהוא יסבור דזה אף שלא רצה לזכות וכונתו לעולם להקדש א"כ ל"ש דלא ימסרנו יפה שרוצה שיקריב משלו דהרי מתחילה עיקר דעתו לזכות להקדש וזה נכון מאוד (ובמשל"מ נדחק דזה שהוקשה לו א"כ כמו דקאמר דפליגי אי מוסר יפה ליפלוגי באין כונתו לזכות אבל לפמש"כ נכון דמסתמא דעתו לציבור אלא דבע"כ זכה שוב מהני מסירתו ולמ"ד דל"מ מסירה משום דאמרינן דמסתמא כיון לזכות) והנה במשל"מ הקשה על ירושלמי דלרבנן אין מנדבין עצים מקרא דקרבן מלמד שמנדבין עצים ותי' דאפשר ירושלמי לא דריש כך ובשעה"מ תמה דבפ"ב איתא בירושלמי קרבן מלמד שמנדבין עצים הן אמת בהגהות הגר"א מחק זאת אולי מכח קו' זו אבל באמת מהא לא קשיא דהרי לפי גמ' דיש חילוק דלעבודת יחיד לכ"ע מנדבין א"כ קרא אייריא בקרבן יחיד אבל הקשה עוד מקרא דהפלנו גורלות על קרבן העצים והנה בקרא זה משמע דאפי' לקרבן ציבור וא"כ התמיה גדולה באמת ובשעה"מ שיכל את ידיו בחכמה דבאמת לרבנן נאמר דלא דריש קרא שבא מציבור אלא דבא מיחיד ג"כ וקרא דהוקש למזבח בא דבעינן שלא נשתמש בהן הדיוט ונהי דבגמ' משמע דכ"ע מודו מדלא קאמר איכא בינייהו (וכמש"כ לח"מ פ"ו מאיסורי מזבח ועח"ס סי' מ') היינו דסברי דמהני מסירה לציבור וכאידך מ"ד בירושלמי דבעצים רק מקשינן שלא ישתמש בהן הדיוט ולדעתי תמוה דעיקר קו' דקרא דהפלנו קרבן עצים משמע אף לקרבן ציבור ובזה ל"ש דבאמת יסבור דל"ב של ציבור דזה יליף מהיקש למזבח היינו לענין קרבן יחיד דבעי עצים משל ציבור ולכן נראה לי לישב קו' הנ"ל יען דבקרא כתיב הפלנו על קרבן העצים א"כ זה שנפל הגורל הוא מביא בשליחות אחרינא וכהא"ג שפיר מהני מסירה ול"ח שלא ימסור יפה (אלא דלכאורה לירושלמי דקאמר הטעם יען דאין משתנה לק"צ א"כ אם עשאו שליח אכתי איך משתנה ואולם לפמש"כ לעיל דחד טעמא הוא לכן אין משתנה יען דל"מ מסירה א"ש) ובזה ניחא מה דהקשיתי מתמורה די"ל בעשאו שליח ל"ח שלא ימסרנו יפה כיון דעושה בשליחות דידהו ועל דעתם שימסרנו להם שפיר מהני מסירה וגם כהא"ג שייך שפיר דמשתנה של ציבור כיון דמתחילה על דעת המשלחים הקדישו שימסור להם:
ועוד יש לחלק דהך דירושלמי איירי שנדבו עצים ל"מ יען דאין משתנה לק"צ אבל במוסרו לציבור קודם ההקדש וציבור הקדיש ל"ש זה ולפי"ז הקרא דהפלנו גורל איירי במוסרו ולא הקדישו או י"ל כיון שמפילן גורל א"כ אגב שיכול הגורל ליפול על כל אחד א"כ כ"א משתעבד להביא אם יפול עליו הגורל כדי שאם יפול על האחר גם הוא יביא וכהא"ג ל"ח שלא ימסרנו יפה והוא נכון בסברא וזה נראה כונת התוס' ביומא שכ' לחלק בין שקלים דנותן בלב שלם כיון שכ"א נותן שקל כנגדו ויש לו לחלק בשל חברו נגד מה שיש לאחרים חלק בשלו ומה גם אם לא יזכה בשל חבירו לא יצא גם הוא כהא"ג ל"ח שלא ימסרנו יפה:
אך מה דקשה לי על הירושלמי אי סובר דרשא דקרבן העצים א"כ איך קאמר הירושלמי דמשתנה יען דרק מכשירי קרבן הא הוא עצמו קרבן מיקרי ויש לחלק עכ"פ אין הכונה שיהא קרבן מחמת עצמו אלא להכשיר הקרבן אלא שלדעתו הוא דוחק וע"כ דירושלמי סובר דלא מיקרי קרבן ודלא כרבי דסובר עצים מיקרי קבנן והנה בח"ס א"ח סי' מ' הוכיח דהלכה כראב"ש דבעינן שלא ישתמש הדיוט מדלא קאמר איכא בנייהו עצים שבאין מציבור וע"כ מדפשיט לגמ' דבאין משל ציבור א"כ אי לראב"ש אין באין מציבור א"כ מה פשיטות וע"כ דמודה ראב"ש אלא דבעי לרבוי' דבאין רק חדשים ומוכח דהלכה כן דאל"כ דאין הלכה כראב"ש א"כ דילמא אכתי לפלוגי אתי וגמ' דפשיטא לי' דבאין משל ציבור משום דלית הלכה כראב"ש ולכן פסק רבינו תרתי דבא מציבור ורק חדשים ולכאורה יש לדחות דלכן פשיטא לי' דראב"ש מודה יען דאין היקש למחצה וכמש"כ לח"ש אבל לעולם אין הלכה דבאין רק חדשים אבל לפי דברי שעה"מ הנ"ל יש להוכיח כן דהרי לכאורה עדיף יותר לומר דלראב"ש ל"ב בא משל ציבור כיון דילפינן דקרבן שמנדבין עצים וקיימ"ל כחכמים דל"מ מסירה לציבור א"כ ע"כ דל"ב משל ציבור ות"ק יסבור דאין מתנדבין באמת וא"כ מה פשיטא לי' דלראב"ש באין רק מציבור דא"ל מהיקש דהרי יש הוכחה דאין מביאין מציבור כיון דיחיד מתנדב כמש"כ שעה"מ וע"כ כיון דהלכתא דמביאין משל ציבור ע"כ מסתבר דראב"ש מודה ודו"ק אך לפי מה שדחיתי דברי שעה"מ נסתר זה דלענין עבודת יחיד בוודאי מהני מסירה ולפי"ז לכאורה יצא לנו מכאן די"ל כיון דרבינו לית לי' חילוק כגמ' דיומא בין עבודת יחיד כמו דמוכח כאן א"כ שפיר מוכח דהלכה כראב"ש ושמודה דבעינן משל ציבור דל"ש לדחות דבשל יחיד פשיטא דמהני מסירה דלרבינו לית לי' חילוק הנ"ל וכבר בארנו דהך דיומא בלא"ה אין ענין לשאר מסירה לציבור אבל במנדב ממש באמת אין חילוק בין עבודת ציבור וכקו' שעה"מ א"כ צדקו דברי שעה"מ וח"ס ומוכח שפיר דהלכה כראב"ש וצדקו דברי רבינו לשיטתו ודו"ק ודאתאן עלה בסוגיא זו אמרתי להעלות על הספר במה שהוקשו תוס' ביומא מהך דבן בוכרי ומהא דנשים וקטנים מביאין שקליהם כמו שהקשה במשל"מ דלדעתי ל"ק דדוקא היכיא דשייך דהקדש נקרא על שם היחיד שם חיישינן שלא ימסור יפה אבל בהך דבן בוכרי אטו בהך שקל שלא יהי' הקרבן נקרא על שמו ומשלו יהא קרבן כהא"ג וודאי מוסר יפה ובשי"צ כ' דשקלים דידעו דבא משל ציבור גמר ומקנה ובשעה"מ תי' דלכן מקבלין יען דבטל חלק נשים וכהנים ואדאמוהגזצ"ל הכ"מ בשב"ד יור"ד סי' קס"ט הקשה בשותפות ל"ש ביטול ולדעתי אשה וקטנים אף ששוקלין אינם שותפין בקרבן כיון דאין חייבין לשקול שייך שפיר ביטול והנה שם הביא אדאמהגזצ"ל מרש"י עירוכין דלכן ל"ש דרשא דכליל דרוב ציבור ישראל משמע מטעם ביטול ולי קשה דל"ש כלל ביטול בשקלים דע"י ביטול אין נעשה מחולין קדשים כמו שכ' בפ"ו מפהמ"ק לכן נראה כונת רש"י ע"ד דאיתא בירושלמי בשקלים דל"ש דרשא דכליל רק בשל יחיד לא בשל ציבור וכונת רש"י ג"כ כהא"ג דרוב ישראל כהא"ג לא נאמר כלל כליל לא משום ביטול ועמש"כ בפ"ז ממעילה והנה תוס' תי' אהא דבן בוכרי יען דכל ריווח קרבנות שלהם ל"ח שלא ימסרנו יפה וכ' בח"ס בתורת משה דהיינו דכיון דל"ה כמתנה שוב דברים שבלב אין דברים וכהא"ג כ' אקו' הראשונה כיון שכל כבוד כהונה שלהם ל"ח שלא ימסרנו יפה וכ' בשי"צ הכונה כיון דכבוד שלהם לא חסרי מידי אדרבא אגב חביבות עבודה מקנה לציבור כדי שיהא עבודתו שלימה משא"כ בספיחין אין לו חלק דבא משל ציבור אפשר דטעי ולא גמר ואקני יעו"ש בשם הריטב"א:
ומש"כ תוס' דיש להם הנאה כ' דכונה יען דאין מתרוקן רשותו גמר ומקנה משא"כ בשומרי ספיחין אין להם הנאה מקפיד שלא למסור שכר טרחו (ובזה נראה לי דא"ש מה דהקשיתי מתמורה די"ל כיון דמפריש עושה תמורה ופודה א"כ לא נתרוקן רשותו גמר ומקנה) ובזה תי' ג"כ מה דקשה ממעילה דיביא קטורת וכן מכריתות דמוסר קטורת לציבור די"ל דיש הנאה דא"צ להתבשם בירושלים מריח הקטורת גמר ומקנה ואהך דמעילה כ' די"ל עוד כיון דמעל ומביא הקטורת לכפרה וודאי גמר ומקנה כדי שיתכפר לו:
והנה בגמ' דמנחות בהאי דבן בוכרי יש לדקדק דקאמר דחולין בעזרה הוה הל"ל דאין בא משל ציבור כדאמרינן בב"מ ועוד אמאי ל"ק דקמ"ל דל"ח שלא ימסור יפה כדקאמר בר"ה וכן אמאי לא פריך הגמ' כן אמשנה דנשים שוקלין דהוה חולין בעזרה וכן קו' ראשונים בהך דנשים ניחוש שלא ימסרנו יפה ולפמש"כ י"ל דכל טעם דחיישינן שמא הקדישו לעצמו דזולת זאת דהרי בכל שקלים כן אף שמקדישו מוסרו לציבור (הגם דיש לחלק עכ"פ יש לו חלק אבל בנשים ע"י שימסרו אין להם חלק בק"צ) וא"כ ל"ש דאין משתנה לק"צ דמ"ש מכל שקלים ולכן ל"ש שלא ימסרנו יפה דכל טעם דל"מ מסירה שמא הקדישו לעצמו וזה ל"ש בשקלים אבל מבן בוכרי פריך שפיר דכהן אין מקדישו דא"כ איך נאכל הא של כהנים אין נאכל ולכן רק פריך דהוה חולין בעזרה וע"ז משני דמוסרו לציבור א"כ במסירה עדיין חולין הוא ל"ש שלא ימסרנו יפה דהוה דברים שבלב ול"ה דברים:

ז') אף כל קרבנות הציבור שהתנדב יחיד משלו כשרים ובלבד שימסרו לציבור. וכתב הכ"מ דיצא לרבינו כן מהא דיומא דף ל"ה גבי בגכ"ה ומשל"מ תמה אדרבא שם מבואר דזה רק לעבודת יחיד אולם בתוסיו"ט כ' דיצא לו ממשנה דיומא אלו משל ציבור רצה להוסיף מוסיף וסובר דאין חילוק בשל כה"ג לשל כהה"ד ובשי"צ כ' דלמסקנא דל"ח לשלא ימסרנה יפה ה"ה אפילו בעבודת ציבור מהני ודנקט עבודת יחיד לרבותא דאף להוצאת כף ומחתה דלאו עבודה גמורה בעי מסירה לציבור והיינו דבתוספתא פ"ק דיומא וירושלמי פ"ד דשקלים לא הזכירו עבודת יחיד ול"נ לפמש"כ המאירי לפרש הסוג' דבוודאי כשמוסר קודם עבודה מהני בציבור ורק כאן אייריא בשעה שיעבוד מוסרה לציבור א"כ חיישינן שלא ימסרנה יפה קמ"ל דל"ח אבל בעבודת ציבור ל"מ בכהא"ג שלא מסר בשעת הקדישו נתישבו דברי רבינו על נכון דהוא אייריא להדיא ממסר מיד בשעת הקדש לכן מהני ודו"ק:
ונראה להביא ראי' לשיטת רבינו ממנחות דף ס"ה דעשו יו"ט משום תמידא שהיו הצדוקים אומרים דיחיד מנדב תמיד דכ' את הכבש האחד תעשה והושיבו לו הא כתיב את קרבני לחמי לאישי תשמרו להקריב במועדו מכאן דבא מתרומת הלשכה (וכן דריש בדף נ"ב) והנה לפי"ז בשלמא אי במוסרה לציבור מהני משום דהוה כאלו בא מלשכה דאז לכל ישראל יש חלק ולכן במסירה לציבור מהני א"כ האי צדוקי ע"כ אית לי' דבלי מסירה יחיד מתנדב והשיב לו שפיר דתשמרו לשון רבים ע"י מסירה איירי דהוה של רבים אבל אי נאמר דל"מ מסירה אי משום דלק"צ חיישינן שמא לא ימסרנה יפה או כדמפרש בירושלמי דיומא דאין נעשה מקרבן יחיד קרבן ציבור א"כ כיון שהקדיש הוא הוה קרבן יחיד אף שמסרו לציבור ל"מ משום דאין משתנה לק"צ ובעינן דוקא מתרומת הלשכה א"כ לפי"ז מאי הושיבו לו רבנן להאי צדוקי הא גם האי צדוקי מצי סבר דבעי מסירה לציבור רק סובר דמשתנה מק"י לק"צ וא"כ לפי"ז מקיימי תרי קראי את הכבש תעשה כיון שהוא מנדבו והא דכתיב תשמרו היינו משום מסירה לציבור משתנה ק"י לק"צ ודו"ק ואף את"ל דחכמים ידעו דלצדוקים בלי מסירה סברי דיכול להקריב וא"כ שפיר השיבו לו מתשמרו משמע רבים עכ"פ תיקשי מנ"ל דל"מ מסירה או דלא נשתנה ק"י לקרבן ציבור הא יש לו ללמוד דכתיב את הכבש תעשה לשון יחיד וכתיב תשמרו הא כיצד אלא וודאי דק"י משתנה לק"צ ומהני מסירה כדעת רבינו והא דיומא דמחלקינן בין ק"צ לק"י היינו דגם בגכ"ה שעובד בה קרבן יחיד בעי מסירה לציבור אלא סגי בשעה שעובד שמכוין ורוצה שיהא לציבור אבל עבודת ציבור צריך מסירה מקודם ואז מהני ורבינו אייריא במסרו תחילה כאמור אלא דא"כ לכאורה יקשה גם לדידן מה הושיבו מקרא דתשמרו הא י"ל גם לצדוקים צריך מסירה רק דסברי דסגי בשעת עבודה שבדעתם למסור לציבור ול"צ מסירה תחילה ועכ"פ כיון דצריך מסירה שפיר קאמר קרא תשמרו לשון רבים וי"ל מדכתיב תשמרו להזהיר את הרבים על כן משמע דצריך שיהא של רבים ושישתדלו בו בהקרבה ע"כ צריך מסירה קודם וכדמוכח בפ"ד דתענית תשמרו להקריב דשמעינן דצריך לעמוד על קרבנן בשעת הקרבה והבן:
ודע דיקשה תוס' ר"ה דף ז' כ' דבעלמא מהני מסירה רק בשומר ל"מ וכ' בשי"צ שכונתם דידע שק"צ רק מציבור בא וצריך מסירה ומוסר יפה משא"כ שכר שומרים לא ידע דצריך להיות מציבור לכן אין מוסר יפה ויקשה בק"צ מנ"ל דמוסר יפה יען דיודע דק"צ רק בא מציבור דילמא דעתו כדעת הצדוקים וטועה לומר מדכתיב את הכבש תעשה דיחיד ג"כ מנדב ק"צ ולכן נדב הוא ק"צ וא"כ מאי פשיטות דמוסר יפה יותר מבשומר כיון דאפשר דטעי גם בק"צ דל"ב מסירה ואין מוסר יפה:

ח') כל בגדי הכהנים אינן באין [אלא] משל ציבור ויחיד שהתנדב בגד מבגדי כהונה מוסרו לציבור ומותר. והקשה בלח"מ דביומא דף ל"ה איתא דרק עובד בה עבודת יחיד ורבינו לא חילק בין עבודת יחיד לעבודת ציבור הן אמת דבירושלמי לא חילק בין עבודת יחיד לעבודת ציבור אך בש"ס דילן חילק והוא תמוה דשבק ש"ס דילן ופסק כירושלמי וכבר דברנו מזה לעיל:
ונראה לישב בהקדם קו' תוס' ביומא שהוק' דהא בב"מ סברי רבנן דחיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה ולי יקשה עוד דגמ' מסיק מדבריך לדברינו נמצא אין עומר בא משל ציבור וקשה דהא לפי גמ' דיומא נוכל לפרש דברי חכמים דשפיר קאמרי דריוס"י אמר דמתנדב אדם והוא שומר חנם דל"ח שמא לא ימסרם יפה וע"ז אמרי רבנן נהי דלא חיישת שלא ימסרו יפה הנה זה שייך לענין עבודת יחיד ובבגדי כהונה אבל בק"צ כעומר ושתהל"ח ע"כ אינו בא משל ציבור דבק"צ ל"ש לומר דל"ח לשמא לא ימסור יפה דהא בבגדי כהונה אמרו דאין עובד בה עבודת ציבור וביותר יש לתמוה לפמש"כ המשל"מ דהא דאין עובד בה עבודת ציבור היינו משום דלציבור לא ניחא להו שבא משל יחיד דבגכ"ה מכפרת וא"כ יפורש שפיר דנהי דר"י סובר דל"ח שלא ימסור יפה אכתי עומר ושתהל"ח אינן באים משל ציבור כיון דלא ניחא להו שיבוא משל יחיד א"כ ל"מ מסירה דידי' כיון שאינן מרוצים:
ובמשל"מ הקשה עוד בהא דמסיק דפליגי אי תיקנו ד' זוזי להשומרים דלריוס"י לא תיקנו ואמאי לא מוקי דפליגי אי חיישינן שמא לא ימסור הד' זוזי לציבור יפה והנה כיוצא בזה קו' תוס' בר"ה דף ז' בהא דאיתא התם דמתנדב אדם ק"צ ומוסרו לציבור הרי דל"ח שמא לא ימסור יפה וקשיא מרבנן דסברי הכא דחיישינן שמא לא ימסור יפה ובמשל"מ הקשה מהא דכריתות דאם עושה קטורת צריך שימסור לציבור ובתוס' יומא הקשו מבן בוכרי דכהנים שוקלים אינם חוטאים ואמאי ניחוש שמא לא ימסרנו יפה וכן מהא דנשים וקטנים שוקלים שקליהם יקשה ג"כ ניחוש שמא לא ימסרנו יפה:
ולישב כל זה נראה דלכאורה יש להבין מאי זה סברא דניחוש שמא לא ימסרנו יפה דמשמע דאף שבאמת מסרו רק שלא הי' המסירה יפה דמה היא מסירה יפה ומה נקרא מסירה שאינה יפה והנה במשל"מ נראה שהבין דאנו חוששים שבלבו לא הי' למסור כלל אך הקשה ע"ז דהוה דברים שבלב דאינן דברים ועוד יקשה דאין במשמעות הלשון דשלא מסר יפה דמשמע דמסירה בוודאי איכא אלא שאינו יפה כדבעי וא"כ יש להבין מה היא מסירה יפה ונראה דכונה כך דאיתא בתמורה דף י"א המפריש קרבן לכפר בו חבירו מי עושה תמורה מכפר עושה תמורה דאי מקדיש עושה תמורה נמצא ציבור עושין תמורה וכן קאמר שם מקדיש פודה או מכפר פודה ויקשה הא רבא מוקי דרבנן סברי דל"מ מסירה לציבור ועוד קשה לפמש"כ במחנא"פ דע"כ אייריא במקדש השליח בהמתו דאל"ה הא אין עושין שליח להקדש כמש"כ המהרי"ט וא"כ יקשה כיון דבמקדיש משלו אייריא ע"כ בעי מסירה לציבור כדאיתא ברה"ש דף ז' א"כ לא משכחת דציבור עושה תמורה דאין המקדיש עושה תמורה דכבר נסתלק לגמרי אבל במפריש לכפר בו חבירו שפיר י"ל דמקדיש עושה תמורה א"כ איך קאמר נמצא דציבור עושה תמורה וצריך לומר דאייריא שעדיין לא מסרו לציבור (ולפמש"כ לקמן דהטעם משום דמצי הציבור לומר שאין רוצין בשאין מוסר בלב שלם לפי"ז י"ל בוודאי במקדיש קרבן ציבור מקדיש יפה דבעין יפה מקדיש אבל בציבור שעשאו לשליח להקדיש משייר לעצמו זכות ואין מוסר יפה ואפ"ה מהני דציבור א"י לומר שאין רוצין כשאין מוסר בלב יפה כיון שהם עשאו שליח ולכן אם נפל בו מום המקדיש מוסיף חומש אף בק"צ) עכ"פ י"ל דמכאן נלמד מהו מסירה יפה דאם מסרו לציבור עד שנסתלק ממנו לגמרי שא"י לפדות ולעשות בו תמורה אבל אי לא מסרו לציבור רק שהפריש מבהמתו לכפר בו הציבור והא באמר לא מהני מעתה זהו דסברי רבנן דחיישינן שמא לא ימסור יפה דהיינו שלא יהא כונתו אלא כמפריש כדי לכפר בו הציבור ומשייר לעצמו זכות זה שיהא הוא יכול לפדות כשיפול בו מום ולעשות תמורה וכן בבגכ"ה משכחת ג"כ לחלק כן שנהי שעשה בגדכ"ה כדי לעבוד בו עבודת יחיד אבל לא להפקיע זכותו לגמרי לעבודת ק"צ וכן בעומר משכחת שמפריש כדי שיצאו בו הציבור והא לא סגי אלא צריך מסירה שלא ישאר לו שום זכות מעתה בהא פליגי אי חיישינן שלא מסרו יפה שכונתו רק שיצאו בו חביריו דהיינו הציבור אבל לא מסתלק לגמרי ור' יוסי סובר דל"ח משום דבוודאי מסרו יפה עד שלא משייר לעצמו שום זכות עד שבבהמה כהא"ג בק"צ א"י לפדות ולהמיר זהו מיקרי מסירה יפה ומבהמה נשמע לשאר דברים דל"ח שמשייר זכות לעצמו ושיהא רק קדוש לעבוד בו עבודת יחיד ולא לעבודת ציבור ואין להקשות הא קיימ"ל בעלמא דכל מקדש בעין יפה מקדיש וא"כ איך ניחוש שלא ימסרנה יפה ומשייר לעצמו עוד זכות דכאן כבר הוא הקדש אלא דבעי מסירה יפה לציבור שלא ישאיר זכות לעצמו בהא ל"ש מקדיש בעין יפה מקדיש:
אמנם במשל"מ כ' דהא דלעבודת ציבור חיישינן שמא לא ימסרנה יפה כדמוכח ביומא דף ל"ה הוא משום דציבור לא ניחא להו במסירתו והקשה ע"ז דהא בשמעתין מוכח דליכא רק חששא שלא ימסרנו יפה עד שלא ישייר זכות לעצמו אלא דל"מ משום דהוה דברים שבלב אבל לציבור לא ניחא להו כיון שאין מוסרו בלב שלם (וכהא"ג כתבו בסמ"ע חו"מ סי' קכ"ה דאעפ"י דל"ח למיתה על כל זה בבא בטענה כל אדם יכול לומר אני חושש שימות אעפ"י שיש רוב כנגד זה) לפי"ז בבגדי כהונה שפיר יש לחלק דלא מהני מסירה דידי' לעבודת ציבור כיון דמסירתו לקרבן הרי דחיישינן אף שבאמת מסרו לציבור אין מסירתו בלב שלם שיהא מהני גם לעבודת ציבור שיסתלק לגמרי רק שבלבו רק לעבודת יחיד רק דלענין לעבוד בו עבודת יחיד מהני דהא ל"ה אלא דברים שבלב אבל לענין עבודת ציבור לא מהני משום דלא ניחא להו לציבור כיון שעכ"פ אין בלבו להסתלק אך התינח בבגדי כהונה אבל במפריש ק"צ ל"ח לשמא לא ימסרנו יפה לא משום דהוה דברים שבלב אלא משום דאמרינן כל מקדיש בעין יפה מקדיש דבשלמא בבגדי כהונה מצינן למימר כיון שהקדיש כבר אין המסירה בעין יפה ומשאיר זכות לעצמו רק מוסרו שיהא של ציבור לעבוד בו אבל לא שיהא כנכסי ציבור דההקדש והמסירה לציבור הן שני ענינים אבל בק"צ ל"ש לומר שם הקרבן לעולת תמיד או למוספין א"כ בשעת ההקדש כבר מפריש שיהא של הציבור דאל"ה מיפסל משום שלא לשמו לומר דילמא מסרו לציבור אבל לא הי' מסירה גמורה אלא כדי שיתכפרו בו אבל לא שיהא כשלהן כהך דתמורה דז"א כיון דאם לא מסרו לציבור שיהא כשלהן הקרבן פסול א"כ למה הקדישו לכן אמרינן כיון דבשעת ההקדש ע"כ פרט שיהא לק"צ וכיון שהדין שצריך מסירה יפה שוב אמרינן אדרבא בעין יפה מקדיש לכן רק בבגדי כהונה דבשעת הקדישו א"צ לפרש שיהא של ציבור רק כשבא הכהן לעבודה צריך הוא למסור לציבור כמבואר במאירי דכן משמע ביומא דמשכחת בנעשו לצרכו רק אח"כ כשבא לעבודה צריך מסירה לציבור:

תוכן העניינים

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה