אור ברסלב

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו· רבי ישעיהו זילברשטיין

פרק ז · הלכה יד

הלכה יג

מעמידין ממונה אחד ומרפא וכו'. והנה הרמב"ן פ' בחוקתי העלה שאין מעשה רפואות בבית צדיקים וכן אמרו כל כ"ב שנה דמלך רבה אפי' אומנא לביתי' לא קרא ובטו"ז סי' של"ו הביא דברי גאון שכ' לפרש דהכי קאמר הזכות ענוה של רב יוסף גרמה שלא הוצרך כלל לאומן וקשה לי א"כ הכי יקטן זכות של הכהנים העובדים בבית המקדש מזכות של רבה ואין לומר דבאמת לא הוצרכו מעולם לרופא דא"כ אמאי לא חשבו במס' אבות בין העשרה ניסים שנעשו לאבותינו במקדש שלא הוצרכו לרופא וצ"ע:
ונראה לישב דהכי שאני כיון שאכלו הרבה בשר הגורם מחלה כמש"כ רבינו ע"כ לא הספיקה זכותם כמו שהספיק זכות של רב יוסף שנתקיים בו וברך את לחמיך ואת מימך והסירותי מחלה מקרבך דהיינו כיון שקיים בעצמו פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה נתקיים בו ההבטחה והסירותי מחלה מקרבך אבל הכהנים שאכלו בשר לרוב ששכיח חולי לא הספיקה זכותם ומדוייק הכתוב וברך את לחמך לאפוקי אם ירבה בתענוגים אין כאן הבטחה:
ואמנם לי נראה דכבר קדמו להטו"ז רבינו הגדול בפירוש המשנה ספ"ד דפסחים אהא דחזקי' גנז ספר רפואות דרש"י ברכות דף י' כ' לפי שלא הי' לבם נכנע אל חוליים דמתרפאין מיד ורבינו בפי' המשנה כ' לתמוה ע"ז דא"כ כשירעב האדם וילך אל הלחם ויאכל ממנו בלי ספק שיבריח מאתו חולי הרעבון א"כ כבר נויאש ולא ישען בד' אלא נאמר כאשר נודה לשם בעת האכילה שהמציא לי מה שישביע אותי ויסור רעבוני ואחי' ואתקיים כן אודה לד' שהמציא לי רפואה ירפא חוליי ואתרפא ממנו עכ"ל הרי דשרי לרפא רק יודה לד' שהמציא לו רפואה והאי דגנז ס' רפואות אוקי לה רבינו במילתא אחריתא שהי' הספר רפואות איך לרפא ע"ד צורת הככבים והטלמסאות אמנם רש"י לשיטתו יפה פירש דמשנה שלימה סוף קידושין טוב שברופאים לגיהנם פירש"י אינו ירא מן החולה ומאכלו מאכל בריאים ואינו משבר לבו למקום א"כ לא רחוק הוא לומר שאז כשספר הרפואות הי' ביד כל אדם שג"כ לא הי' נשבר לבו וסופו לירש גיהנם:
עוד נראה לי לישב מה שהקשיתי עפ"י מש"כ מהרש"א בח"א גיטין דף ס"ח דמ"ט כתבו חכמי הש"ס דבר רפואה בתלמוד כיון ששבחוהו לחזקי' שגינז ספר רפואות וכ' דבוודאי ליכא איסור לידע רפואות אלא שאין לגלות בספר לכל אדם דעי"ז יבטחו ברפואתם ולא יבטחו בד' אבל בע"פ הי' מסורה שפיר בידם ולא הי' מגלין אלא לצנועין אבל כשגבר השכחה עד שהתירו ליכתוב דברים שבע"פ בכתב התירו נמי ליכתוב הרפואות בספר כדי שלא ישכחו לגמרי א"כ ניחא מה שהקשיתי דבאמת לא הקפידו רק שלא ימסרהו בכתב אבל בע"פ הי' רשאין למסור לצנועין להשתמש בהן שלא יסורו עי"ז מלבטוח בד':
והנה רבינו בפי' המשנה פ"ח דיומא כ' דרפואה שאינה דרך הטבע אלא בדרך סגולה לא הותר לחולה שיש בו סכנה ונראה דדעתו כיון שזה דרשאי לעסוק ברפואה מדכ' רפא ירפא דתורה נתנה רשות לרפאות יען שהוא בדרך הטבע אבל בדרך סגולה עיקרא דמילתא מנ"ל היתר לרפאות דמאחר שאין בדרך הטבע יש לומר דשוב החיוב להיות בוטח בד' ולא לחזור אחר רפואות שאינו בדרך הטבע ואף שנהגו היתר גם בזה אבל אין דוחה איסורין שבתורה אולם הרמב"ן והרשב"א חולקין על רבינו וס"ל דגם בדרך סגולה הותר כל איסורין שבתורה לחולה כמו שביאר בברכ"י סי' ש"א:
ובאמת קשה לי לדעת רבינו דלא הותר איסורין שבתורה לרפאות בדבר איסור בדרך סגולה א"כ הא דאיתא בב"ק פ' המקבל דף קי"ד דאלי' כהן הוה והקשו תוס' א"כ איך טימא עצמו לבן הצרפית ותי' דהי' ברור לו שחייהו לכן רשאי לטמא עצמו מפני פ"נ ולהנ"ל הא זה דהחי' בן הצרפית לא הי' בדרך הטבע אלא דרך נס וסגולה א"כ אין איסורין שבתורה נידחין מפני פ"נ:
אולם לפמש"כ דהא"ט דרבינו משום דסובר דלא הותר לדרוש ברופאים מה"ת אלא שירפא בדרך הטבע וא"כ כאן שכבר הי' מת ואין שום דרך הטבע להחיות אותו בוודאי הותר לרפאות בדרך סגולה ממילא שפיר הי' רשאי אלי' הנביא לטמא עצמו להחיותו בדרך נס ובדרך סגולה:

תוכן העניינים

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה