אור ברסלב

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו· רבי ישעיהו זילברשטיין

פרק ז · הלכה יג

הלכה יב

א') והשכר שמשתכר הקדש בשערים אלו הנקרא מותר נסכים ולוקחין בו עולות לקיץ מזבח. ובכ"מ הקשה דבפ"ד משקלים פליג ר"ע אר"ח סגה"כ וסובר מותר נסכים לכלי שרת והלכה כר"ע מחבירו ותי' יען דרחסכ"ה הוה א"כ מסתמא הוה בקי במילי דמקדש טפי ולי דברי רבינו צע"ג ותחילה אומר דיש לישב ולהכריח שיטתו של רבינו דהלכה כר"ח סה"כ דהנה במנחות דף צ' קאמר רחב"י דמותר נסכים היינו בירוצים ולקנין המזבח ורי"ו סובר מותר נסכים היינו קיבל לספק בג' וסיפק בארבע והוא לקיץ המזבח והנה בירושלמי פ"ד דשקלים איתא ג"כ פלוגתא זו (רק דבירושלמי מיהפך להו לדרי"ו ולדרחב"י) ופריך וכי לית לי' בירוצי מידות ומשני למקום שזה נופל זה נופל ופי' הק"ע למקום שמותר נסכים דמספק בד' נופל (דהיינו לר"ח לקיץ מזבח ולר"ע לכלי שרת שם זה נופל א"כ מוכח מעתה דלרי"ו בגמ' דידן דסובר מותר נסכים דמספק בד' לקיץ מזבח סובר ג"כ דמותר נסכים דבירוצי מידות ג"כ לקיץ מזבח וזה אתיא כר"ח דלר"ע כיון שמותר נסכים לכלי שרת הא גם בירוצי מידות לכ"ש וא"כ תרווייהו בין רחב"י בין רי"ו סבירא להו כדר"ח ומוכח דהלכה הוא וכן פסק רבינו בפ"ב דמעה"ק דבירוצי מידות נופל לקיץ מזבח ועוד דר"ע הוה חד לגבי תרתי דנהי דר"ח חולק אדר"ש היינו בפירות אבל במותר נסכים אפשר גם לר"ש לקיץ אתיא והוה ר"ע חדא לגבי תרי ואין הלכה כר"ע מחביריו:
ואולם זה שקשה לי לדעת רבינו שנראה דבריו סותרים זא"ז דבפ"ד משקלים כ' דמותר נסכים לכלי שרת ומותר התרומה לקיץ מזבח וכ' הכ"מ שם דפסק כר"ע וא"כ איך פסק כאן דמותר נסכים לקיץ מזבח ועוד קשה דבירושלמי שם פריך למ"ד מותר נסכים היינו בירוצי מידות אבל מספק בד' היינו פירות הקדש א"כ משנה דקתני מספק בד' דלא כר"ע דהא אמרת אלו ואלו מודין דפירות לא ומשני דמודה דבא לכ"ש והיינו כיון דבירוצי מקדש שהוא מותר נסכים לכ"ש כר"ע לכן גם הפירות (שנקראים לאידך מ"ד מותר נסכים) ג"כ לכ"ש וא"כ כיון דפסק כר"ע דמותר נסכים לכ"ש א"כ היינו בין בירוצי מידות בין מה שמספק בד' ואיך פסק רבינו בפ"ב ממעה"ק כמ"ד דמותר בירוצי מידות לקיץ מזבח וכן לאידך מ"ד דמותר נסכים היינו מה שמספק בד' ואפ"ה קאמר למקום שזה נופל זה נופל א"כ לדידי' לר"ע דמותר נסכים לכ"ש גם בירוצי מידות לכ"ש א"כ איך פסק בירוצי מידות לקיץ מזבח:
ולכן נראה לישב שיטת רבינו דהוה דחיקא לי' דרחב"י ורי"ו במנחות אתיא תרווייהו דלא כר"ע ולכן סובר דבוודאי למ"ד בירושלמי דמותר פירות היינו מספק בד' (ולפי גי' בבלי ע"כ רחב"י הוא דסובר כן בירושלמי כמש"כ בשירי קרבן) ומותר נסכים היינו בירוצי מידות ומסיק בירושלמי להאי מ"ד סובר מותר פירות לכ"ש א"כ ר"ע חולק אדרי"ש בתרתי דלרי"ש מותר פירות לקיץ מזבח ומותר תרומה לכ"ש וחולק ר"ע דמותר פירות לכ"ש כמו מותר נסכים דהיינו בירוצי מידות כדאיתא בירושלמי ומותר תרומה לקיץ מזבח וכן חולק אדר"ח בתרתי דלר"ח מותר נסכים דהיינו בירוצי מידות לקיץ מזבח ומותר תרומה לכ"ש ולר"ע דוקא מותר נסכים לכ"ש ומותר תרומה לקיץ מזבח וא"כ אין הלכה כר"ע דהוה מחביריו אף דר"ש ור"ח לא פליג' עלי' מחד טעמא אבל למ"ד דמותר פירות היינו שכר הקדש ומותר נסכים היינו הא דמספק בד' (ולפי גמ' דבבלי רי"ו יסבור כן) וא"כ ר"ע דפליג אדר"ש היינו לענין שכר הקדש וכן לענין מותר תרומה דסובר רי"ש דאתי לכ"ש חולק ר"ע דלקיץ מזבח ומותר נסכים היינו הא דמספק בד' אבל בדרי"ש לא נמצא דחולק בהא דמותר נסכים וא"כ לפי"ז נהי דר"ע פליג דמותר נסכים לכ"ש היינו אף לכ"ש ועיקר פלוגתא דר"ע אדרי"ש בהא דקאמר מותר תרומה לכ"ש סובר ר"ע דזהו לקיץ מזבח אבל מותר נסכים לכ"ש אי מצטרך אבל בוודאי יכול להביא ממנו קיץ מזבח ג"כ (או דפליגי מה עיקר מצותו אבל איה"נ בליכא מותר נסכים אז מותר תרומה לכ"ש) ור"ח סובר מותר נסכים לקיץ מזבח ומותר תרומה לכ"ש ור"ע חולק גם אר"ח במותר תרומה דוקא לקיץ אבל במותר נסכים מודה דאף דחולק אדר"ח דסובר מותר נסכים דוקא לקיץ מזבח ר"ע סובר דהוא אף לכ"ש אבל אין חולק דיכול להביא ממותר נסכים לקיץ מזבח אי א"צ לכ"ש ובזה א"ש דרי"ו במנחות סובר לקיץ מזבח אתיא גם כר"ע ולכן פסק רבינו בתרי מותר נסכים בין הא דמספק בד' בין הא דבירוצי מידות לקיץ מזבח והיינו אי לא בעינן לכ"ש דלמקום שזה נופל זה נופל כדאיתא בירושלמי ודו"ק:
ומש"כ רבינו בה' שקלים דבאין להם מותר נסכים מביא לכ"ש מתרומת הלשכה משמע לכאורה דכ"ש בא גם מתרומת הלשכה ואינו דוקא לקיץ מזבח וא"כ אי נאמר כמש"כ דממותר נסכים כשירצה מביא מהם לקיץ מזבח א"כ אין חילוק כלל בין מותר נסכים למותר תרומה דמשניהם יכול להביא מה שירצה ממותר תרומה יכול להביא כ"ש וממותר נסכים לקיץ מזבח אך א"ש כי רבינו כ' דכשאין לו מביא מתרומת לשכה לא ממותר תרומת לשכה דזה לקיץ מזבח דלא כמו שנראה מן הכ"מ דהיינו מותר תרומת הלשכה ולפמש"כ לעיל דבאמת אף לכ"ש מביאין ממותר תרומת לשכה כשאין מותר נסכים אלא דפליגי ביש לו עיקר דינו במאי דר"ע סובר עיקר דינו לקיץ מזבח עיי"ש בפשיטות דשפיר כ' רבינו באין לו מותר נסכים מביא לכ"ש מתרומת הלשכה:
והנה עלה בידינו דשפיר פסק רבינו כר"ע כאן וכן בה' שקלים והתמיהה קיימת על הכ"מ ששינה משנתו כאן דהלכה כר"ח ושם כ' דהלכה כר"ע ודבריו צ"ע:
והנה יש לתמוה עוד דבפ"ד משקלים כ' רבינו דהיכל ועזרה משירי לשכה וכ' דהפרוכת מקדבדה"ב יען שבא לצורך בנין ותחת בנין עשוי ויקשה כיון דבנין עצמו סובר דבא משירי לשכה לא מקדבדה"ב ואיך כ' דפרוכת מקדבדה"ב יען שתחת בנין עשוי והנה רבינו הוציא כן מירושלמי דשקלים דבא משירי לשכה ובגמ' דכתובות מבואר דבא מבדה"ב וכבר תמה בזה בכ"מ שנגד גמ' דכתובות ולא הרגיש שדבריו סותרים עצמו והוא תימה גדולה:
והנה בח"ס סי' ל"ח הקשה הא אבני בנין נעשה מבדה"ב כיון דפרוכת בא מבדה"ב מכש"כ דבנין גופי' וא"כ ע"כ יש לו פדיון וקשה לשיטת רמב"ן בע"ז דס"ל דאבני עזרה אין לו פדיון דומיא דכ"ש ותמוה דהא רבינו כ' דפרוכת מבדה"ב ובנין עזרה משירי לשכה עכ"פ דברי רבינו צע"ג אי פרוכת מבדה"ב כש"כ בנין עצמו וצ"ע:
ונראה לישב דשירי לשכה ותרומת לשכה תרי מילי נינהו וכ"ש באין מתרומת לשכה אבל מה שהוה בנין בא משירי לשכה או מקדבדה"ב וכונה שאמרו פרוכת מבדה"ב שתחת בנין עשוי הכונה לכן לא בא מתרומת הלשכה ככ"ש אבל פשוט דבא גם משירי לשכה כמו דפשיטא דבנין עזרות בא מקדבדה"ב אף דבירושלמי קאמר משירי לשכה היינו לרבותא אף משירי לשכה וכש"כ מבדה"ב כדמוכח במעילה דף י"ד דבונין מקדבה"ב ובזה נכונים דברי הרמב"ן שכ' דאבני עזרה אין לו פדיון דאף דלא בא מתרומת לשכה כיון דבא משירי לשכה יש לו קדה"ג:
הנה בשעת הדפסה בא לידי ס' מרכבת המשנה ח"ב ראיתי שעמד קצת ע"ז ודייק מדכ' רבינו דבנין נעשה משירי הלשכה משמע דאף נעשה משירי הלשכה משא"כ באמת המים כ' דבאין משירי הלשכה היינו רק משירי הלשכה וכמש"כ:

ב') אם הוקרו נסכים מספק להן כמו שפסקו ואם הוזלו מספק כשער הזול. והנה כדברים האלה כתב רבינו בפ"ט ממכירה הגזבר שקנה להקדש או שמכר ידו על העליונה נתן מעות ולא משך הפירות והוקרו קנה כד"ת ואם הוזלו הפירות חוזר דלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש ובראב"ד שם נסייע לדברי רבינו ממשנה דשקלים שכ' רבינו פה להלכה דמי שקיבל לספק סלתות מג' ועמדו מד' מספק מד' שיד הקדש על העליונה ובהה"מ השיג על רבינו והראב"ד מהא דקידושין דף כ"ח דאין הקדש מקבל מי שפרע וא"י לחזור כשקבל הקדש מעות והוקר ול"א כהא"ג לא יהא חמור כח הדיוט כיון דגם הדיוט עכ"פ צריך לקבל מי שפרע וכן פסק רבינו בפ"ז מעירוכין א"כ נמצא דברי רבינו סותרים ובה"מ כתב לתרץ בדוחק יען דלענין להפסיד משויו עדיף מהדיוט ובכ"מ כתב דרך הקדש שמקבל מעות קנה דבר תורה אבל הקדש שנתן מעות ל"ק מה"ת ול"ק לקבל מי שפרע ובמשל"מ תמה טובא הא וודאי גם הקדש שנתן מעות קנה מה"ת וכ"כ רבינו להדיא קנה כדין תורה ול"נ לישב דהנה בלא"ה יקשה לפמש"כ ראב"ד דדין זה יצא לרבינו מהא דקיבל לספק סלתות בג' ועמד בד' הא אין משם הוכחה דהנה הקדש אין יכול לצאת לחולין בלתי אם נכנס לרשותו דבר אחר במקומו שחל ההקדש עליו (עיין נתיבות סי' קצ"ט ועיין שמ"ק בב"ק ד"ף ל"ז דמה שהקדש חייב לשלם כגון ניזיקין יוצא לחולין בלי שנכנס דבר אחר כנגדו להקדש) וא"כ היכיא דאין בעין דאין כאן דבר מה שיכנס לרשותו אין מעות הקדש קונות כלל וראיתי בשמ"ק ב"מ דף נ"ז הקשה אמאי דאמרינן דמספק מד' מהא דקידושין דאמרינן מעות קונות בהקדש אף שנתיקר אזלינן בתר נתינת מעות ותי' בשלמא בשדבר בעין שהקדש מתחלל עליו א"כ קונה דמעות קונות אבל בהא דמספק סלתות שאין בעין לא נתחלל א"כ אין המעות מתחלל ואין קונה לכן מספק מד' וכ"כ הר"ן בקידושין (ויש להבין אי לא נתחלל א"כ איך משמש המוכר במעות די"ל לב ב"ד מתנה כמש"כ בשמ"ק לעיל) וא"כ לפי"ז יקשה גם אראב"ד ורבינו איך ילפי' מהא דסלתות ש"ה דאין בעין ולישב י"ל דבאמת הא דכ' רבינו דנתן דמים על פירות אייריא גם כן שלא יצא השער עדיין ואין בעין (דמסתמא זה המספק עדיין לא מיחד הסלתות שיתחלל המעות עליו) וא"כ כהא"ג לא קנה מדין תורה ולכן ליכא מי שפרע ורק לב ב"ד מתנה שיהא מתחלל כמש"כ וא"כ רק מתנה שיהא קנין כשיש ריווח להקדש ולכן כשהוקר אמרינן דקנה כדין תורה אבל כשהוזל לא קנה וליכא אף מי שפרע דלא נתחלל המעות דע"ז להפסיד להקדש אין לב ב"ד מתנה ולא נקנה (ועפי"ז דברי הר"ן ודברי הה"מ לדבר אחד נתכוונו דיש חילוק בין לוקח ובין מוכר והיינו כמש"כ הר"ן יען דפירות אינו בעין אינו מתחלל רק ע"ד ב"ד מתנה) ואייריא רבינו כשאין מיחד הפירות שיתחללו עליו דמסתמא זה שכ' רבינו דהקדש לוקח פירות רק לנסכים ולמנחות אייריא והיינו הך גופי' שהפסיק על יינות וסלתות וזה אייריא שאין מיחד הפירות שיתחלל עליו ולכן ליכא מי שפרע ולפי"ז אין כאן סתירה דבה' ערכין דהחפץ בעין שקונה מהקדש מתחלל על מעות הקדש וקונה מה"ת וצריך לקבל מי שפרע ובהקדש אין מקבל מ"ש לכן א"י לחזור אף שהוקר ודו"ק:
עוד י"ל דהנה במקנה בקידושין דף כ"ו העלה דבר חדש דהא דפליגי רי"ו ור"ל אי מעות קונות היינו הכל מטעם משיכה רק רי"ו סבר המשיכה ע"י המעות שמושך המוכר ועי"ז משתעבד להכניס לרשות הלוקח החפץ וממילא ע"כ קנה החפץ לבעל המעות תחת המעות שנתן ומשכו המוכר ור"ל סובר דהלוקח עושה המשיכה והקנין בחפץ שקנה ועי"ז מתחייב במעותיו ליתן למוכר והנה לפי"ז יש להבין בהקדש שנתן א"כ צריכין לומר דהדיוט עושה קנין המשיכה במעות ויקשה לפמש"כ תוס' בכורות דף י"ג דל"ש בהדיוט קנין משיכה מהקדש דבגזא דרחמנא איתא א"כ אין שייך לומר דקנה ומשך המעות נקנה החפץ להקדש דהרי בגזא דרחמנא איתא ועוד דל"ש כלל משיכה תחלה טרם שנאמר שהכניס לרשות הקדש החפץ עבור המעות אז קנה הוא המעות ולסברת המקנה דהוא קנה מעות תחילה יפלא ונראה לישב דהנה יש לומר סברא אחרת הא דמעות קונות דאמרינן דמיד שקיבל המעות נסתלק המוכר מהחפץ ורק בעל המעות דעתו לקנותו וכן בעל החפץ דעתו להקנותו והנה סברא זו שייך גם בהקדש דהיינו כשקיבל המעות מהקדש אף שלא קנאו עדיין כיון שבא לרשותו הוא מסתלק מהחפץ ודעת הגזבר לקנות החפץ ודעת המוכר להקנותו וכיון שדעתו להקנותו קנה הקדש החפץ ושוב זוכה הלה במעות ונעשה שלו כיון שכבר נכנס חפץ לרשות ההקדש ולפי"ז א"ש דהנה בהא דרי"ו סובר מעות קונות דעת רש"י בב"מ דף מ"ו ובכ"ד דילפינן מהקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו ותוס' כ' מהקדש לא נוכל לילף ופנ"י השיג דהרי לפעמים קולא להקדש אם נתיקר אפ"ה קנה א"כ שפיר נוכל לילף מהקדש אמנם תוס' בעירובין דף פ"א ביארו יותר דא"א לילף מהקדש משום דלא שייכא בי' משיכה דכל היכיא דאיתא בגזא דרחמנא איתא ותוס' שם הוק' בעצמו דאין טעם זה נכון דמ"מ נילף דהקדש קנה ג"כ וכונה דנהי דא"א לילף דמשיכה לא קנה אבל עכ"פ נילף דגם מעות קונות (דע"ז ל"ש לומר דש"ה דל"ש משיכה דז"א דהיכיא דנותן מעות להקדש א"כ כבר נכנס דבר להקדש תחת החפץ הא שייך משיכה לקנות החפץ אפ"ה לא הצריכה תורה משיכה מוכח כסף לבד אין קונה) ואמנם לסברת המקנה א"ש דאי נילף מעות קונות מהקדש היינו דנאמר דנקנה החפץ ממילא ע"י שקיבל הקדש המעות זאת א"א לילף מהקדש דכיון שקיבל המעות נתחלל ההקדש שמונח על החפץ שפיר י"ל דנקנה החפץ להדיוט אבל בקונה מחבירו אין כאן סברא דנאמר מדמשך המעות נקנה החפץ לקונה ולכן ע"כ הא דקונה מעות היינו כמש"כ תוס' בעירובין דסתם קנין היינו בכסף דכתיב אוכל בכסף תשברנו (עח"ס ח"מ ושבי"ד לאדאמ"ו הגז"ל סי' קצ"ח) או כדעת ריא"ף גופו קונה ממונו לא כש"כ כמו שיבואר במקומו ולפי"ז דהילפותא אין מהקדש א"כ ל"א דהא דמעות קונות יען דמוכר מושך המעות וקונה או בתורת שיעבוד החפץ ללוקח אלא אמרינן הא דמעות קונות היינו שמסתלק מהחפץ ועי"ז מהני דעת לוקח ליקנות ודעת המוכר להקנותו דהוה כהפקר כדאמרינן בב"ב דף נ"ד דקונה שדה מנכרי ובא אחר והחזיק זכה דמוכר שקיל מעות נסתלק והוא אין דעתו ליקנות עד שקיבל שטר לכן אחר יכול להחזיק בו וכן פסק רבינו בפ"א מזכ"י הרי דל"א דע"י קבלת ומשיכת המעות הוה כאלו נשתעבד השדה ללוקח ול"ה הפקר וה"ה במטלטלין כן ואף דבמטלטלין מבואר בסי' קצ"ד דל"ש דין דבר זה דנעשה הפקר כך כתב הסמ"ע שם יען דדעתו ליקנות בכסף משום דיכול להכניס לרשות עצמו אבל עכ"פ מוכח דטעם דמעות קונות יען דמוכר מסתלק ממנו ונעשה כהפקר (והא דבקנה מישראל ל"ה הפקר היינו כיון שיכול לחזור לא יצא מרשות ישראל כפי' רשב"ם) והיינו יען דלא ילפינן מהקדש אמנם בהקדש דכתיב וקם לו א"כ גלי קרא שבנתינת מעות להקדש ומשך ההקדש המעות נתחלל ונכנס לרשות הפודה א"כ בהקדש הא דמעות קונות היינו שנקנה החפץ ממילא ליד הקונה והפודה ע"י משיכת המעות שמשך הגזבר כסברת המקנה והתינח בפודה אבל בהקדש שקנה חפץ א"כ ל"ש ע"י משיכת מעות שקנה המוכר נכנס החפץ לרשות הקדש דאין משיכה מהקדש דצריך שיכנס תחילה דבר מה להקדש אח"כ יכול לקנות במעות הקדש וא"כ ע"כ הא דמעות קונות היינו כמו בהדיוט מטעם דהלוקח נסתלק ע"י קבלת המעות אף שלא קנאו להיות כשלו אלא כיון שמקבל המעות כבר מסתלק ונכנס לרשות ההקדש ושוב קונה המעות שנעשה חולין כיון שהפירות נכנסו לרשות הקדש וא"כ רק דינו כמו בהדיוט ולא עדיף מיני' (אמנם בתוסי"ש יומא דף ס"ב כתבו וז"ל דהקדש מעות קונות דכתיב ונתן הכסף וקם לו ושם אייריא מהקדש שלקח אפ"ה סברי מעות קונות אהאי קרא אולם מתו"ס נראה דסברי כר"ל בהדיוט מעות אין קונות רק בנכרי וה"ה בהקדש מעות קונות מקרא דוקם לו אבל לרי"ו י"ל כמש"כ) ומעתה א"ש דהנה בהקדש שנתן מעות על הפירות א"כ נסתלק המוכר וקנה הקדש החפצים ואם נתיקר ברשות הקדש נתיקר דהמוכר כבר נסתלק אבל המעות עדיין לא קנאו המוכר רק אחר שזכה ההקדש בחפצים וא"כ בהוזלו שפיר ההקדש חוזר כיון שהמוכר לא זכה עדיין במעותיו להיות שלו רק כמו בשאר הדיוט כיון שלא משך לא קנה המעות א"כ כמו בהדיוט חוזר כשהוזיל גם בהקדש חוזר ואף דבהדיוט צריך מי שפרע היינו יען שמוכר זכה במעות מיד להשתמש בו וכמש"כ (המפורשים בשמעתין דמשיכה) אבל כאן לא זכה במעות אלא דע"י מעות מסתלק מהחפץ ואחר שהקדש קונה החפץ זוכה במעותיו להיות שלו א"כ כיון שלא משך ויכול ההקדש לחזור א"כ לא נכנס החפץ לרשות הקדש ולא קנה המעות לכן ליכא מי שפרע ג"כ אבל בהדיוט שייך מי שפרע דמיד שמקבל המעות נקנה לו המעות וכיון דקנה המעות לכן אם לוקח רוצה לחזור צריך לקבל מי שפרע והתינח בהקדש שנתן מעות אבל בהקדש שקיבל מעות א"כ בלקיחת המעות ומשיכת הגזבר נקנה ממילא בתורת שיעבוד החפץ להדיוט הפודה א"כ שייך שפיר מי שפרע כיון שהקדש זכה תחילה במעות:
אמנם לישב דברי רבינו וגם דברי הכ"מ שכתב דאין קונה מה"ת מהקדש דקם לו קאי בנתן מעות להקדש נראה באופן אחר והוא דבאמת בהדיוט ילפינן מהקדש כק"ו התוס' בבכורות דמעות קונות וכסברת המקנה דע"י משיכת המעות נקנה החפץ ללוקח וזה ילפינן מהקדש דנתן הכסף ואח"כ וקם לו ולכן שייך מי שפרע דהרי מוכר זכה במעות ולכן מי שבא לחזור אף לוקח מקבל מי שפרע:
וראי' לזה דהנה האי סברא דע"י משיכת המעות נקנה החפץ ללוקח נראה לי דתליא בפלוגתא דרי"ו ודבני מערבא בב"ק דף ק"ב דבני מערבא סברי מי הודיעו לבעל החיטין שיקנה חיטין לבעל המעות ורי"ו סובר דל"ב הודעה (לשיטת ריא"ף ורבינו והרא"ש וכן ההלכה אמנם לתוס' שם גם לרי"ו צריך הודעה וזה יתבאר בה' מעילה):
והטעם נראה לי דכשנתן השליח הכסף של המשלח ומשכו המוכר לרשותו נקנה החפץ לבעל המעות א"כ מסתמא גם דעת המוכר כן אבל בני מערבא דסברי דצריך לאודעינהו סברי דקנין מעות היינו שמוכר מסתלק והקונה דעתו ליקנות לכן צריך לאודעינהו כדי שיהא דעתו להקנות לזה וא"כ להלכה דקיימ"ל כרי"ו דל"ב הודעה א"כ ה"נ קיימ"ל ע"י משיכת המעות נקנה ללוקח הפירות וכדילפינן מהקדש ואמנם זה בישראל מישראל אבל נכרי מישראל א"א לילף מהקדש שיקנה הנכרי מישראל מעותיו וצ"ל הא דקונה ישראל מנכרי החפץ ע"כ אין משום שנכרי קונה מעותיו דלא עדיף כח הנכרי שיקנה תחילה מעותיו של ישראל טרם שנכנס חליפיו דהיינו החפץ לרשות ישראל א"כ ע"כ הא דכסף קונה בנכרי (לדעת רבינו בפ"א מזכי' ופ"ד דבכורות) היינו דילפינן מאוכל בכסף תשבירנו דאייריא בישראל מנכרי אבל ישראל מישראל לא ילפינן מהאי קרא כמו שהקשה באמת בח"ס על תוס' בכורות וא"כ דלא ילפינן מהקדש רק מקרא דאוכל בכסף אמרינן הא דמעות קונות היינו דגוי מסתלק מהחפץ וישראל קונה החפץ ואז מצי גוי לזכות במעותיו של ישראל אבל ישראל מישראל שפיר נוכל לילף מהקדש דע"י משיכת המוכר במעותיו נקנה החפץ לישראל והיינו טעמא ג"כ דרבינו סובר דגם משיכה קונה בנכרי דבשלמא ישראל דיליף מהקדש ע"כ ילפינן דמעות לבדו קונה אבל ישראל מנכרי דא"א ללמוד מהקדש לכן גם משיכה קונה כמו שיתבאר ולפי"ז ניחא הך דב"ב דגוי מסתלק והוה הפקר דדוקא בגוי אמרינן הכי אבל בישראל מישראל ע"י שמקבל המעות נשתעבד ממילא החפץ והקרקע ללוקח וא"צ לדחוק כרשב"ם דרק בנכרי דלא שייך לומר דיקנה המעות תחילה במשיכתו רק הא דמעות קונות יען שמסתלק ממנו וקונה ישראל החפץ אז קונה מעותיו לכן כיון דצריך ליכתוב השטר הוה הפקר (ובהא ניחא לי דברי רבינו בפ"א מזכי' שנראה שגוי מקנה לישראל בין בכסף בין במשיכה אבל ישראל לגוי רק במשיכה וביאר בצל"ח פסחים דף ל"א לכן ישראל לגוי רק במשיכה כיון דחכמים תיקנו כן בישראל כן הוא בשל נכרי דהושוו מידותיהם דלא יהא כח נכרי עדיף אבל בנכרי שהקנה לישראל עדיפא כח ישראל וקונה אף בדמים לכן לא הושוו מידותיהם ולא עקרו קנין כסף ולכאורה עדיין צריך תבלין ולפמש"כ ניחא ישראל שמקנה לגוי רק במשיכה יען שישראל קונה מעותיו מגוי מה"ת ושייך מי שפרע וכן גם בנכרי שייכא תקנת חכמים דבמשיכה דוקא אבל בגוי שמקנה לישראל דהא דקונה במעות היינו יען שהוא מסתלק לישראל זוכה בחפץ א"כ כשבא לחזור ליכא מי שפרע לא עקרו דברי תורה ולא תיקנו משיכה) ומעתה בהקדש שנתן מעות על הפירות דל"ש ג"כ שהדיוט משך וקנה המעות א"כ ע"כ הא דכסף קונה היינו רק מטעמא שישראל מסתלק וזוכה בו הקדש ואז הוא דקונה מעותיו וזה א"א לילף מוקם לו אלא דיליף מאוכל בכסף תשבירנו דסתם קנינים בכסף לכן גרע הקנין כסף משל הדיוט ולכן ליכא מי שפרע דבהדיוט יש מי שפרע יען שמוכר קונה מעותיו ועי"ז נקנה החפץ לחבירו אבל בהקדש דלא קנה מוכר המעות יכול ההקדש לחזור אבל אם נתיקר אין מוכר יכול לחזור כיון דכבר איסתלק לי' ע"י קבלת המעות וזוכה ההקדש בחפץ כיון דאתיקר מסתמא רוצה ההקדש לזכות ולכן בעירובין דאייריא בנתן מעות להקדש שזכה הקדש במעות הדיוט כמו בהדיוט מהדיוט א"כ שייך מי שפרע וזהו דאמרינן אטו ישראל מישראל ליכא מי שפרע דהרי כל קנין ישראל מישראל מהקדש הוא דילפינן וקנה לחייב מי שפרע לכן גם בהקדש קנה וא"י לחזור ומובן דברי הכ"מ שכ' לחלק בין נתן מעות להקדש ובין הקדש שנתן מעות דל"ק מה"ת דאין המעות עושה הקנין דרק ע"י שמשך ההקדש החפץ זכה ההדיוט במעות הקדש ודו"ק:
אך אכתי קשה דהנה רבינו בפ"ז ממעילה כ' דנתן מעות על חפץ לישראל לא מעל לעכו"ם מעל והקשה הכ"מ הא רבינו פסק דמעות קונות אמאי לא מעל והנה צריך לומר דהא דמעות קונות דמוכר מסתלק ע"י קבלת המעות ולוקח מכוין לקנות החפץ נכנס החפץ לרשותו וקונה המוכר המעות א"כ מאחר שתיקנו חכמים משיכה לא כיון ליקנות לא נעשה הקנין מעולם ולכן לא מעל קודם שימשוך דהרי לא כיון ליקנות החפץ ממילא לא קנה המעות ולכן לא מעל וכל זה לפי דרכי הראשון אבל לפי דרכי השני דע"י משיכ המעות נקנה החפץ ללוקח א"כ המוכר הוא העושה קנין א"כ כשתיקנו חכמים משיכה רק תיקנו שצריך גם קנין בחפץ אבל קנין מעות ג"כ יש דהמוכר עושה ג"כ קנין שמשך המוכר המעות א"כ אמאי לא מעל:
ועוד קשה דהנה רבינו בפ"ט מתרומות פסק כהן שמכר לישראל מעות קונות ואסור להאכיל כרשיני תרומה א"כ חזינן דאף אחר שתיקנו חכמים משיכה קנין מעות במקומו עומד ולא עקרו חכמים קנין מעות וכבר הקשה כן במחנה אפרים:
אך יש לישב דבוודאי לענין מעילה לא מעל דהרי אם הי' יודע שמעות הקדש הוא והי' רוצה ליקנות בזה המעות (בשליחות הגזבר) חפץ להקדש הי' יכול לחזור ואף מי שפרע ליכא כמש"כ רבינו בפ"ט ממכירה דלא זכה במעות הקדש א"כ י"ל לענין להאכיל תרומה דכבר הסתלק הכהן המוכר אבל לענין מעילה לא מעל דמוכר לא זכה במעות הקדש דהרי כהא"ג במכירה שנתן מעות הקדש על חפץ יכול לחזור וליכא מי שפרע כלל א"כ אף שלא ידע שמעות הקדש הוא והוציא בשוגג ל"ש מעילה דהרי לא נקנה לו מעותיו ועוד אף אי שייך מי שפרע כיון דלא ידע שמעות הקדש ג"כ ניחא די"ל דלענין מעילה לא מעל דלא יצא המעות מרשות הקדש כלל אבל לענין החפץ שמכר כשקבלו עכ"פ הוא הסתלק עצמו ממנו (ובנכרי כהא"ג בקרקע יש לו דין הפקר) א"כ דנסתלק הכהן עכ"פ מבהמה לכן לא יאכילנה תרומה אבל קנין ליכא כיון שלא משך הלוקח לא קנה המוכר המעות ולכן לא מעל וא"ש דסובר רבינו דבנכרי מעל דהרי לפמש"כ בשם צל"ח דוקא בהקנה לנכרי ליכא קנין מעות אף מדרבנן אבל בקנה מנכרי מעות קונות אף מדרבנן ולכן מעל שפיר וא"ש:
אולם יש להקשות ממש"כ רבינו בפ"ד מאימ"ז דאתנן דבעי משיכה לא קנתה בלא משיכה ויקשה עכ"פ מדרבנן קונה בלא משיכה ותאסר כמו בתרומה וי"ל דדוקא בתרומה אסורה דכיון דאיסתלק כהן כבר נאסרה בתרומה אף שלא קנה ישראל (עבח"ס בחי' לע"ז שכ' לפרש דברי רבינו דנהי דהוה עדיין כספו כיון שאין להנאתו דהרי ישראל א"ח בו לכן אסור להאכיל תרומה ולהיפך בכהן שקנה אין מאכיל דעדיין קנין כספו של ישראל הוא כיון שחכמים עקרו קנין מעות ובה' אימ"ז כתבתי בארוכה) והבן:
עוד נראה לישב ע"ד אחר דהנה זה שכ' תוס' בבכורות דל"ש בהקדש משיכה יען דבגזא דרחמנא איתא נראה דאין הכונה יען דכל היכיא דמונח הוה כאלו עדיין ברשות וחצר ההקדש שמשכו משם אלא הכונה כך דהנה הר' יונה פ"ק דפסחים הביא ראי' דמפקיד קונה רשות הנפקד מוגנב מבית האיש ולא מבית הקדש ובחכי"צ דחי ש"ה דבגזא דרחמנא איתא יצא מזה דמטעם זה אמרינן דהקדש כל היכיא דאיתא קונה הרשות והוה כאלו חצרו של אדם הוה חצר ההקדש ובנתיבות סי' קצ"ט כתב דכל אדם נעשה גזבר על ההקדש מעתה זהו כונת תוס' דל"ש משיכה משום דבגזא דרחמנא איתא הכונה אף כשמשכו לחצירו הוה כמשכו לבית הקדש אחר כיון דהחפץ קונה הרשות בכל מקום שהוא ואין כאן משיכה לרשות אחר:
ובזה ניחא מה שהקשה בשו"ת מהרי"א מתוס' קידושין דף מ"ג דשייך הגבהה בהקדש למעול דקנה בהגבהה דלפמש"כ ניחא רק משיכה אין קונה דהכל רשות ההקדש אבל הגבהה מעשה קנין קונה בהגבהה גם בשל הקדש (אך בסמ"ע כ' דהגבהה ג"כ משום שמושכו לרשות עצמו) ועוד יש לישב קו' זו דרק במזיד אמרינן דל"ש משיכה משום דהקדש קונה המקום אבל בשוגג מתחלל בשמשכו או הגביה אותו וזה מוכרח דאי הגבהה קונה א"כ נילף עדיין שפיר קנין מעות מהקדש דא"ל דל"ש שם קנין משיכה הא שייך קנין הגבהה אלא וודאי במזיד דל"ש קנין הגבהה משום דבגזא דרחמנא איתא רק בשוגג מתחלל אך זה דעת ר"ל אמנם רי"ו סובר דזה ניחא בלא כסף אבל אי יש כאן כסף אף דכסף אין עושה קנין שפיר שייך לומר דמשיכה קונה דא"ל דכשמכניס לרשות עצמו נעשה רשות הקדש וקונה להקדש ז"א כיון דמסירו ביד הגזבר אין ההקדש קונה רשותו ואין נעשה רשותו של הקדש ושפיר דייק רי"ו מדחידשה תורה בהקדש קנין כסף ולא אמרה דקנין משיכה עושה הקנין עם נתינת המעות כמו דקיי"ל בשטר דבעינן גם נתינת כסף ה"נ ע"י משיכה לרשותו יתחללה על המעות (או הוה סגי במייחד המעות וע"י המשיכה נכנס ממילא המעות לרשות הקדש) ומדחזינן דאמרה תורה דכסף לבד עושה הקנין בהקדש ע"כ גם בהדיוט הוה מעות הקנין ושפיר ילפינן מהקדש אבל משיכה ממתנה אין לילף דל"ש כלל קנין כסף במתנה ובמציאה לכן היכא דיש כסף אין משיכה עושה הקנין רק הכסף ומיושב קו' הפנ"י וא"ש גם קו' השני דזה תינח לענין מטלטלין דשייך קנין משיכה עם כסף אבל בקרקעות הקדש ל"ש קנין שטר או חזקה עם מעות דאין בקנין שטר וחזקה דבר הגורם כניסה לרשותו הקדש ואין יכול לגרום החילול על הכסף לכן ל"ש רק קנין כסף בקרקעות של הקדש לכן לא ילפינן קרקעות הדיוט מהקדש משום דבהקדש ל"ש רק קנין כסף:
ובהא ניחא ג"כ שיטת רבינו דסובר דהקדש יכול לחזור דהנה בהקדש שקנה מהדיוט הנה המוכר לא קנה מעות ההקדש במשיכתו (כמש"כ המקנה בשמעתין דקנין מעות היינו ג"כ משיכה שעושה המוכר במשיכתו במעותיו של הלוקח אך בדברי המקנה יש לפקפק דהנה קנין מעות מהני אף ע"י נכרי שלקח בשליחותו אף דנכרי לאו בר שליחות הוא ואי מטעם קנין לא יהא מהני רק בלקח המעות מהלוקח מי שהוא בר שליחות) א"כ בהקדש דנעשה הכל בגזא דרחמנא וזוכה ברשות ההדיוט בכל מקום שהוא ונעשה כגזבר על מעות הקדש ל"ש קנין מעות אלא אם כבר משך ההקדש החפץ אף דאין נעשה הקנין ע"י משיכת החפץ אלא מצד משיכת המעות דקונה מעות ההקדש כיון שהחפץ כבר ברשות הלוקח וא"כ דמיא להא דאמרו חכמים דאין מעות קונות עד שיכתוב השטר ויכול להתנות אי בעי בכסף אקנה מיד ואי בעי במשיכה אקנה במעות כשאמשכנו לרשותו ולכן שוב לב בי"ד מתנה דאי איתיקר יכול לחזור הקנין מיד לטובת ההקדש ואי זול לא יחול הקנין אלא לכשמשך ויכול לחזור וא"ש דברי רבינו אי זול יכול לחזור מטעם שכ' דקנה כדבר תורה דמה"ת מעות קונות לכשימשוך ולב בי"ד מתנה שיקנה מיד כיון שייחד החפץ:
וא"ל אכתי קשה איך מהני תנאי שיקנה המעות מיד הא א"י ליקנות המעות במשיכה דבגזא דרחמנא איתא די"ל כיון דייחד החפץ והוה כאלו כבר ברשות הקדש מהני התנאי שיהא כאלו עושה ההקדש כבר משיכה ולכן קנאו כשנתיקר אבל כשזל לא קנאו עד שמשכו דהיכיא דליכא לב בי"ד לא חל הקנין דלא נתחלל על המעות עד שההקדש ימשוך החפץ:
ובהא ניחא המשנה דשקלים דאי עמדו בד' מספק בג' דלב בי"ד מתנה שיחול קנין כסף מיד ואי עמד בג' מספק בג' דלא קנאו עד שימשוך דמעות אין קונות בהקדש עד שימשכו:
ולפי"ז יש לישב מה שהקשה המקנה א"כ למה לא חששו בהקדש שישרפו החיטים בעלי' ולמה קנה בכסף אפי' מדרבנן ולא חששו שיאמרו נשרפו חיטך בעלי' אך א"ש דהנה הראשונים הוק' למה צריך בהקדש קנין כסף הא אמירה לגבוה כמסירה להדיוט רק י"ל דהא קיימ"ל היכיא דנפיק ועייל אזוזי לא קנה במשיכה אף בהדיוט ולכן צריך קנין כסף דהא ל"ק במסירה בהקדש דנפיק ועייל אזוזי ולכן ל"ש אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דבכהא"ג גם בהדיוט לא קני אמנם היכיא דאיכא קנין כסף שוב מהני מצד אמירה לגבוה והוה הרשות שהחפץ מונח בו של הקדש א"כ ל"ש דיתקנו משיכה דחששא דנשרפו חיטך רק יכול להפקיע קנין כסף אבל לא מה שנקנה בדיבור דנקנה להקדש ע"י האמירה גם הרשות של החפץ ובגזא דרחמנא הוה כמו בשכיר בית ממנו והניח לשם החיטין דקיימ"ל מעות קונה ולא חששו שיאמר נשרפו חיטך:
ובזה יש לפרש לשון המשנה בקידושין רשות הגבוה בכסף רשות ההדיוט במשיכה כפירש"י ולפמש"כ רצה התנא לאשמעינן למה לא גזרו שיאמר נשרפו חיטך בהקדש משום דהקדש שאני ע"י כסף כבר הוא ברשות הקדש מצד אמירה לגבוה אבל בהדיוט לא נכנס לרשותו אלא במשיכה וזהו דמסיים התנא אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והיינו דמצד אמירה נהי דהוה כמסירה שא"י לחזור וכמש"כ הש"ך סי' רנ"ה אבל ל"ה כמשיכה לרשות הקדש ויכול לשאול עליו ולכן היכיא דעייל ונפיק יכול לחזור אבל בנתינת הכסף הוא ברשות גבוה ממש מצד אמירתו לגבוה:

ג') עוד נראה לי לישב שיטת רבינו דמחלק בין הקדש שקנה מהדיוט לבין קנה הדיוט מהקדש דהנה כל אדם יש לו קנין חפץ אבל הקדש אין לו אלא קנין דמים א"כ כשקנה מהקדש חפץ בנתינת דמים כבר זכה בחפץ של הקדש וכן כשבא הקדש לחזור אמרינן כיון דהדיוט צריך לקבל מי שפרע קו"ח להקדש אבל בהקדש שקנה חפץ מהדיוט דלא קני בנתינת דמים בלא משיכה רק קנין שויו לא קנין החפץ יכול ההקדש לחזור דאין לומר משום דבהדיוט איכא מי שפרע יהא קנוי להקדש ולא יהא יכול לחזור כיון דמצד הדין ל"ק קנין החפץ בדמים בלא משיכה עוד יש לחלק לפמש"כ הפנ"י בפסחים דף ל' דכל מכירה שמוכר הקדש הוא מטעם חילול שמתחלל על דמים של הדיוט א"כ בקנה מהקדש שפיר נתחלל על הדמים א"כ כשבא הקדש לחזור א"י לחזור כיון דגם בהדיוט איכא עכ"פ מי שפרע אבל בקנה מהדיוט היכיא דאין החפץ בעין ל"ש דיהא מהני נתינת מעות בתורת חילול דל"ש חילול לדבר שאין בעין ע"כ לא קנה ההקדש בנתינת מעות לכן יכול הקדש לחזור ול"א כיון דבהדיוט איכא מי שפרע גם בהקדש קני דהקדש לאו בר קבולי מי שפרע:
ובהא אשכחנא פתרא להא דאיתא בב"ב דף פ"ז גבי האי גברא דאייתי קרא אתו כו"ע נטלו אמר הרי הם מוקדשין לשמים א"ל אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ופירש"י הלוקח זכה במה שבידו והוא תמוה במה זכה וכבר עמד ע"ז בתשב"ץ ובנוב"י מה"ת כ' יען שהביא למכור א"כ כל אחד שלקח א"ח אלא דמיו לכן יכול להקדיש אמנם לפי שבארנו ניחא כיון דבזה ליכא קפידא לבעלים על עצם החפץ שהרי הביאו למכור א"כ לגבי עצם החפץ הוה כדבר שאינו מקפיד דליכא בי' משום גזילה כמש"כ רבינו דיכול לקדש אשה בדבר שאין הבעלים מקפידים א"כ ליכא אלא חיוב דמים ולכן אין הבעלים יכולין להקדיש (ולפי"ז בגזל דידה וקדשה בו יש סברא לומר דמקודשת דהא עצם החפץ נשאר לה ע"י הקידושין שמחזיר לה החפץ ורק דעכ"פ גזל ממנה שויו לזה אמרינן דרק דמים הוא דחייב לה ויבואר לקמן בפ"ה מאיסורי מזבח):
אמנם קשה לי דאיתא בסוכה דף מ' דר"א סובר אין שביעית מתחללת אלא דרך מקח וממכר דכתיב בשנת היובל הזה וסמוך לי' כי תמכרו ממכר דרך מקח אין אבל לא דרך חילול ורי"ו ס"ל בין דרך חילול בין דרך מקח וממכר כמו בהקדש ופריך האי וכי תמכרו מאי עביד לי' וקשה לי דהנה רי"ו ס"ל מעות קונות ור"ל ס"ל משיכה קונה מדכתיב וכי תמכרו ממכר או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד ורי"ו מוקי לה למעט קרקע אונאה ולפי"ז קשה לי מאי פריך דבוודאי אי קרא אייריא דקונה במשיכה א"כ שפיר יש ללמוד מסמיכות דרק דרך מקח מתחלל דהיינו ע"י שמושך הפירות מתחלל קדושתו אבל לרי"ו דס"ל דמעות קונות א"כ לדידי' מסברא אין חילוק בין דרך מקח בין דרך חילול דכיון דמתחלל ע"י קנין הכסף א"כ מתחלל נמי דרך חילול דאי מעות קונות אין חילוק בין דרך מקח לדרך חילול דגם דרך מקח הוה דרך חילול שע"י נתינת המעות מתחלל קדושת הפירות ונקנות לחבירו א"כ מהא דסמיך וכי תמכר ממכר לשביעית ל"ש למעט דרך חילול כיון דמקח גופי' נקנה ע"י קנין המעות א"כ היינו דרך חילול א"כ ע"כ האי דסמוך וכי תמכרו ממכר לשביעית לא אתי למעט דרך חילול וצ"ע:
והנה במשנה פ"ד דשקלים איתא דאם התליעה סולת התליעה לו ואם החמיץ יין החמיץ לו והקשה בתויו"ט דלמה לא זכרה רבינו כאן בהלכות ולי נראה לישב דשם קתני ואינו מקבל את מעותיו עד שיהא המזבח מרצה וכ' הרע"ב דאינם נחשבים מעותיו של חנוני ולא זכה בהם ואעפ"י שקבלם מן הגזבר עד שיהי' המזבח מרצה שיעלה לרצון על מזבח הלכך אם החמיץ יין או התליעה הסולת אחריותם על החנוני וקשה לי מהא דאיתא בע"ז דף ס"ב הכא במאי עסקינן בשהקדים לו דינר מבואר כיון שנתן זה מעותיו זכה במקחו ולא נעשה חליפי יי"נ א"כ אמאי לא נחשבים מעותיו של החנוני ואמנם ניחא דכאן רק משום דלב בי"ד מתנה ע"כ כדאמרינן לספק ב"ד כמש"כ בתויו"ט דלא קני מעותיו ג"כ ע"ד שהקשו תוס' בב"מ דף מ"ו וכן בדף מ"ח כיון דתיקנו דמעות לא קני א"כ יאמר נשרפו מעותיך בעלי' יעו"ש ולכן לא הוצרך רבינו לכתבו דזה תליא אי בהדיוט אמרינן דעכ"פ קני המעות להשתמש בו כדאיתא ס"פ המפקיד א"כ כיון דשם פסק דקנה ע"כ המעות להשתמש בו א"כ לא קיימ"ל כהך דמשנתינו דאם התליע התליע לו:

ד') כל המקבל עליו לספק סלתות מארבעה עמדו משלש יספק מד'. הנה צריך לומר דאייריא ביש לא דאי באין לו הא אסור משום ריבית כאשר יבואר:
איתא בב"מ דף ס"ב פריך אהא דתנן אם יש לו יין וכו' בגמ' וכי אין לו יין מאי הוי והא תנן פוסקין על הפירות כשיצא השער אעפ"י שאין לזה יש לזה אמר רבה בבא לחוב בדמיהן ופירש"י שלא נתן לו המוכר ללוקח דמי החיטין שחייב לו אלא בא לעשות חוב והרי לך בהם אצלי יין ואי הוה לי' יין הוה קנוי לו מעכשיו אבל אין לו יין והוא לא קיבל עכשיו מעות שנוכל לומר יכול הוא לקנותם בדמים הללו שקיבל נמצא שאינם אצלו אלא בהלוואה בעלמא ומסיק כדרב אושעיא דמחלק בין יש לו לבין אין לו היכיא דלא בא באיסורו ופירש"י דל"ג מאי לקח לקח בהלוואתו משום דאפי' אין לו שרי דאיסורו בא לידו ויצא השער ושפיר תנא לקח בהלוואתו:
והנה מוכח שיטת רש"י דמקח חיטין הוה בהיתר ולא קאי איסור אלא איין ונקט רישא לרבותא דסיפא דיין אסור אעפ"י שבא מכח פיסוק הראשון שהי' דרך מקח וממכר ולא דרך הלוואה והקשה תוס' חדא שצריך למחוק הספרים דגרסו והא לקח קתני מאי לקח לקח בהלוואתו כי לפי"ז א"ש דקתני לקח דקאי אחיטים דשרי ועוד כיון דאסור לא קאי אלא איין מ"פ בגמ' וכי אין לו יין מאי הוה והתנן יצא השער פוסקין אעפ"י שאין לזה יש לזה וכי לא ידע דאסור לפסוק יין מחמת חוב ולא נתן לו אז שום דמים ועוד מדמשני בבא לחוב בדמיהן מכלל דמעיקרא סבר שהי' נותן לו דמים ותו אדפריך מיצא השער פוסקין לפריך מרישא דשרי ביש לו חיטין דוקא:
ונראה ליישב דהנה שיטת תוס' בשמעתין נראה דהטעם דיצא השער מותר משום דקני למש"פ רק במלוה לא מהני משום דמלוה א"ק במכר ולא מחל לו המלוה כמש"כ תוס' לקמן עמהרש"א והא דביש לו קני היינו משום דמיזל לגבי' מותר אבל לשיטת רש"י ממה שכ' לפרש דביש לו מותר משום דקני למש"פ וברשותו אתיקר מוכח דביצא השער דל"ק היכיא דלא בא באיסורו אין הטעם משום מלוה א"ק דא"כ ביש לו ג"כ ליכא מש"פ אע"כ דקאי למ"ד מלוה קני (או במחילת מלוה) אע"כ הא דל"ק הוא משום דבאין לו ליכא מש"פ והא דביצא שער ובא באיסורא קניא היינו משום הא דמסיק שקלי טיבותך ושדי אחיזרי אלא דלפי"ז קשה דר"י בריש שמעתין פירש הא דאמרינן אעפ"י שאין לזה יש לזה היינו דמוכר יכול ליקנות ובגמ' מבואר הטעם דלוקח יכול לקנות ולא אהני מידי ולכך נראה לפרש באופן אחר דאיתא בחו"מ סי' ר"ט דביצא השער איכא ג"כ חיוב מש"פ ופליגי הסמ"ע והש"ך בסי' ר"ט בטעמא דמילתא דעת הסמ"ע דקני ק"ג כיון דיצא השער הוה כאלו ברשותו רק כיון דמעות א"ק לא קנה אלא למי שפרע היכיא דלא יצא השער ל"ק כיון דאין ברשותו דאין מצוי לקנות אבל דעת הש"ך דמה"ת אין כאן קנין כלל הוה דבר שא"ב אלא דקני לענין מש"פ ולפי"ז אפי' בלא יצא השער הי' צריך לקנות עכ"פ לענין מש"פ אלא דלכך ליכא מש"פ כיון דלא יצא השער הוה מקח הנעשה באיסור ליכא מי שפרע ובנתיבות שם ביאר דתליא זה בשני תירוצים של הכ"מ פכ"ב ממכירה שהקשה מקנין שאין ברשותו דל"מ באגב קרקע עיי"ש דלחד תירוץ מועיל שער שבשוק אף לקנין גמור כגון אג"ק משום דהוה כברשותו דמצוי לקנות וחד תי' ל"מ אלא לענין מי שפרע ובקצה"ח הביא שהוא פלוגתת ראשונים בשמ"ק פ' הזהב אולם בנתיבות הוכיח כשיטת הש"ך דפוסק על השער ל"ק אלא למש"פ דאי קנה קנין גמור א"כ קשה למאן דס"ל בסי' קצ"ח דבמקום דליכא חשש דנשרפו חיטך קונה כסף קנין גמור במטלטלי א"כ בפוסק על שער דליכא חשש נשרפו חיטך ליקנו קנין גמור אלא וודאי דפוסק על השער לא קנה רק למי שפרע וכן נראה בפוסק על שער הזול מחמת שיש לו דל"ק אפי' בקנין רק למש"פ כמש"כ תוס' ב"מ דף ס"ז ד"ה האי בקרוב לשכר דיש לו הוא רק משום היתר פסיקה ויכול לאוכלם וליתן אחרים ואי נשרפו מחויב ליתן אחרים כיון שאין לו קנין גמור בגוף החיטין שיש לו לא קנה רק למי שפרע מכח הוכחה הנ"ל דאלת"ה אף במעות ליקני ק"ג כיון דל"ש החשש נשרפו חיטך בעלי' יעוש"ה ומעתה לפי"ז נראה לפרש בשמעתין דפריך בפשיטות וכי אין לו יין מאי הוה והתניא יצא השער פוסקין אעפ"י שאין לזה יש לזה היינו משום דס"ד דבנתן מעות כשיצא השער דקני היינו דקני ק"ג דהוה כברשותו מטעם שאם אין לזה יש לזה כשיטת הסמ"ע א"כ קנה החיטין ק"ג דהוה כברשותו וא"כ כשאמר לו חיטך עשויין עלי בשלשים והרי לך בהם יין הנה הוה כבא באיסורו דהרי חייב להעמיד לו החיטין שקנה בקנין גמור א"כ אף דעושה עתה דמי החיטין בחוב הנה הוה מלוה הבאה מחמת מכר דקונה ק"ג כשיטת רבינו דמלוה קונה במכר למי שפרע ובבא מחמת מכר אפי' מש"פ לא מהני וא"י לחזור כמש"כ פ"ו ממכירה ואפי' מש"פ ל"מ שיהא לחזור ועדיף ממעות דקניא למש"פ א"כ היינו בא באיסור ממש וא"כ אפי' אין לו יין מאי הוה כיון דיצא השער וע"ז משני רבה בבא לחוב בדמיהן עסקינן ומייתיא מדתני הי' עומד על הגורן דאסור משום דלא כאיסורו הבא לידו דמי היינו דעתה מחדש לו דהא דיצא השער פוסקין לא משום ק"ג וא"כ לכך לגבי חיטין שפיר מותר יען דנותן לו מעות עתה ובא באיסורו קנה למי שפרע עכ"פ אבל כשאין נותן לו חיטין ובא לפסוק על היין א"כ ל"ה כמלוה הבאה מכח מכר ול"ה אלא כמלוה סתם דג"כ א"ק רק למש"פ למ"ד מלוה קונה דהא לא קנאו באמת החיטין מעולם ול"ה אלא הלואה והיינו דקאמר בבא לחוב בדמיהן עסקינן דהיינו דאין כאן מלוה הבאה מחמת מכר אלא חוב בעלמא בערך החיטין ובא לחוב עצמו להעמיד לו יין (אבל לא שמקנה היין גופו רק שמקבל להעמיד לו כמש"כ הירושלמי כאן וכמש"כ בפ"י) א"כ כיון דל"ה כבא באיסורו ל"מ יצא השער דהא דקני אע"פ שאין לזה יש לזה אין הכונה לומר דהוה כברשותו יען דמצוי ליקנות אלא ההיתר שיכול ליקנות בדמים הללו ואין הפסד כלל ואין כאן נשך ותרבית א"כ באין נותן לו עתה הדמים אסור כיון דאין לו במה ליקנות וע"ז מייתיא ראי' מהי' נושה בחבירו ועמד על גורנו דאסור משום דלאו כאיסורא הבא לידו והיינו ג"כ מהא"ט כיון דאפי' כשיש בידו לא קני קנין גמור רק למש"פ א"כ היכיא דהוה מלוה דל"ק בעלמא רק למש"פ אז הכא אפי' מש"פ ליכא דאיסורא איכא כמש"כ ש"ך וע"ז פריך אביי אי לאו כאיסורו הבא לידו דמי א"כ אפי' יש לו נמי הכונה דהנה כ"כ דאף ביש לו ופסק על שער הזול דקני לדעת הנתיבות ל"ה אלא קנין למי שפרע כיון דלא קני ויכול לאוכלם רק שחייב להעמיד לו אחרים א"כ זה ניחא בבא באיסורו דקני שפיר עכ"פ לענין מש"פ אבל כיון דל"ה כבא באיסורו ל"ק החיטין ול"ה כמלוה הבאה מחמת מכר א"כ אפי' יש לו יין נמי ל"ק כיון דהוה מלוה אפי' מש"פ ליכא כיון דאין מקנה לו גוף אלא שמחייב לו להעמיד אלו או אחרים ובזה ל"ש חיוב מש"פ כשאין הדמים בידו ואין בידו ליקנות לו עתה אחרים אם יאכל אלו וא"כ מיושבין קו' תוס' שהקשו וכי לא ידע דאסור לפסוק מחמת חוב ולא נתן לו דמים דלפמש"כ לס"ד דחיטין קנה קנין גמור הוה כבא באיסורא ממש ועדיף דבא במלוה הבאה מחמת מכר וכן ניחא מה שהקשו מדמשני בבא לחוב בדמיהן משמע דמעיקרא ס"ד שהי' נותן לו דמים לפמש"כ ניחא דלמ"ד דקני החיטין ק"ג הוה כבא באיסורא וכאלו נתן לו הדמים ועדיפא עוד דהוה מלוה הבאה מחמת מכר וכן ניחא מה שהקשו דלפריך מרישא דשרי גבי חיטים ניחא ג"כ דמדרישא הוה אמינא דמותר משום דקני למי שפרע וא"כ אז ל"ק מסיפא דל"ק דהא ל"ה כבא באיסורו כיון דל"ק החיטין ק"ג ולכך פריך מיצא השער פוסקין משום דאם אין לזה יש לזה והכונה דהוה כברשותו דמצוי ליקנות א"כ קנה ק"ג א"כ שוב הוה כבא באיסורו א"כ אפי' אין לו יין ג"כ מותר ודו"ק:
וע"ז משני רבא כדר"א דאמר כולן אם יש לו מותר אין לו אסור דלכאורה תימא בדר"א איך שייך לומר דהוה כבא באיסורו הא שם הוה מלוה גמור דנושא בחבירו רק ע"כ לומר דמר"א נשמע דלא כסברת הנתיבות דכ' דגם ביש לו דמותר היינו דל"ק רק למש"פ אלא דביש לו דמותר היינו דבאמת קני ממש אלא דהוה כאלו התנה שיכול ליתן לו אחרים תחתיהם והסברא נראה לפמש"כ תוס' ע"ז דף ס"ג ע"ב דדבר פשוט הוא דאם אדם מקבל מעות מחבירו בשביל חפץ שיתן לו שהנכסים משתעבדין לו וא"כ כיון שקנה שיעבוד בנכסיו ויש לו חיטין אשר מכר א"כ חל השיעבוד על החיטין שבזה מסתלק השיעבוד משאר נכסים ואם אוכלו הנה משתעבדים שוב הנכסים נגד החיטין עד שיחזור חיטין אחרים אבל לעולם נקנה לו החיטין שיהא בידו בתורת שיעבוד (וכהא"ג מבואר שם בע"ז דכהא"ג דקני השיעבוד בנכסיו הוה השיעבוד חליפי שביעית וכשישלם בעה"ב לפצות השיעבוד מנכסיו הוה המעות חליפי שביעית דאחרון אחרון נתפס) והוה כאלו הלוה סאה בסאה דמותר משום דהוה דרך מקח וממכר כמש"כ תוס' לענין אי משך וא"כ לעולם במתניתין הוה כבא באיסורו ויש לו קנה ק"ג ורק דר"א סובר דאפי' לא בא באיסורו ג"כ קני למש"פ עכ"פ וא"כ ברשותו אתיקר אפ"ה באין לו אסור משום דביצא השער אף דקני ק"ג ל"ק אלא למש"פ דמעות א"ק כשיטת הסמ"ע ממילא במלוה ל"ק אפי' למש"פ ול"ד לבא באיסורו וע"ז אמר רבא דש"מ מדר"א תלת דמעמידן מלוה עג"פ והוא כשיש לו משום דכשיש לו ע"י מעות קונה ק"ג לכן ע"י מלוה עכ"פ קני למש"פ וש"מ איתא לדר' ינאי דמה לי הן מה לי דמיהן דהיינו נשמע מדר"א דקני החיטין כשיש לו א"כ כשנותן לו דמיהן הרי נותן לו דמי החיטין ממש ולכך שרי דאי כדס"ד דאביי דכשיש לו דקני ג"כ רק למש"פ א"כ לא שרי אלא כשנותן לו החיטין אבל דמי החיטין אסור דהא ל"ק מעולם א"כ הוה דמי הלואה מעיקרא א"כ כשנותן לו דמי החיטין נותן לו אגר נטר והיינו טעמא דרב דסובר דאין עושין אמנה בדמים משום דהוא סובר אף בשיש לו ק"ג רק למש"פ א"כ לא שרי אלא כשמקבל החיטין אבל כשמקבל הדמים אסור דהא מעיקרא לא נקנה לו קנין גמור א"כ הוה רק זוזי הלואה א"כ איכא אגר נטר וע"ז פריך לרב מדר"א דכולם אם יש לו מותר והקשה ברא"ש מ"פ די"ל דרב אסור רק במעות אבל אם נותן לו יין שרי ולפמש"כ ניחא כיון דטעמא דרב דאסור משום דסובר דגם החיטין לא קני ק"ג אלא למי שפרע רק כשנותן החיטין קני למפרע אבל כשאין נותן לו החיטין רק יין הי' המעות מלוה בידו ואיכא אגר נטר כשנותן לו יין שוה ל' ואין חולק בין אם נותן זוזי או נותן לו יין שהם דמי החיטין וע"ז משני בשמשך והיינו דבשמשך אף שלא קנה לגמרי גם ע"י משיכה שהרי יכול הוא לאוכלו וליתן אחרים תחתיהם הוה כהלוה סאה בסאה דרך מקח דשרי וכמש"כ תוס' ולפמש"כ נכון מאוד דלרב ינאי גם בלא משך מותר משום דהוה כלוה סאה בסאה דקנאו ע"י מעות ומותר דרך מקח וממכר כמו לרב בשמשך ודו"ק:
וע"ז אמר רבא השתא דאמר ר"י מ"ל דמיהן מה לי הן וכו' נמי אמרינן ופוסקין על השער שבשוק דהיינו יצא שער דחמרין שמביאין תבואה ותוס' תמהו היכיא נשמע מזה דפוסקין על שער זה ולפמש"כ יש לפרש דהכי קאמר דהנה הא דיצא שער פוסקין משום דקני למי שפרע יש לפרש בב' אופנים חדא כמסיק רבה ורב יוסף אטו חיטי דקדחו באכלבאי דלא הרויח למלוה מידי דשקלי טובותך ושדי אחזרי והא דחייב במש"פ כמבואר בסי' ר"ט היינו כיון דליכא איסור ריבית איכא חיוב מש"פ אגופו אבל לא דנכנסו לרשותו דלא קנה כיון דלא מצוי הרבה לא הוה ברשותו (וכמש"כ אדאמוה"ג זצ"ל בספרו שבי"ד סי' קס"ג אבל רק יתכן לשיטת הש"ך אבל לדעת הסמ"ע לא יתכן כן) אבל יש לפרש באופן אחר דהיינו דכיון דקני למש"פ הוה כאלו קנה במעותיו החיטין כשנתן לו מעותיו רק חזר ולקחו המוכר לעצמו וחייב לו חיטין והוה כהלוה לו סאה בסאה דמותר דנהי דבעלמא סאה בסאה אסור מדרבנן היינו דרך הלואה אבל דרך מקח וממכר מותר לגמרי והנפ"מ בין ב' פירושים הוא דלפי' בתרא דאמרינן דקנאו לחיוב מי שפרע דנחשב כאלו נכנס ברשותו כל זמן שלא יקבל מי שפרע א"כ צריך דוקא יצא השער של דורמוס משום דאז מצוי ליקח ע"כ הוה כברשותו וקנאו לחייב מש"פ ונחשב כאלו קנאו כבר רק הוא חזר והלוה מלוקח ונתחייב לו חיטין והוה כסאה בסאה דמותר כשהוא דרך מקח וממכר אבל כשלא יצא השער ממש רק שער של עיירות (ואף לפי' רש"י כן כמש"כ בפנ"י שרש"י מפרש ג"כ כתוס') אף דמצוי קצת ליקח ל"ש לומר דהוה כקנאו הלוקח וחזר והלוה ומותר משום דהוה כלוה סאה בסאה דמותר כשהוא דרך מקח וממכר כיון דהוה דבר שא"ב ל"ש לומר דקנאו וחזר והלוה לו:
ולפי"ז כמו דלר' ינאי נקרא הן היינו מה שפסק ליתן לו ראשונה ודמיהן היינו מה שנותן לו עבור הפסקה השני' כך מה לי דמיהן מה לי הן ג"כ יפורש עד"ז מה לי דמיהן דשרי דהיינו כמו דבאם יצא השער לגמרי דאמרינן דמותר משום דהחיטין שנותן לו לאחר שנתיקרו נחשבין שהם דמיהן של החיטין הראשונים שקנה מיד כשנתן לו מעותיו מאחר דנקנה לו לחיוב מש"פ כך נמי מה לי הן דהיינו היכיא דל"ש לומר דהחיטים שנותן לו הוא דמיהן של חיטים הראשונים כיון דלא יצא השער לגמרי לא מצינן ליחשב זה לדמיהן של חיטים הראשונים דכיון דלא יצא השער לגמרי לא מצינן ליחשב כאלו כבר קנה לו החיטין וחזר והלוה לו והחיטין האלו הוא דמיהן של החיטים הראשונים שקנה לו אפ"ה מותר דאף שאין אלו החיטים דמיהן אלא הן הן החיטים אשר פסק עליו מתחילה כיון דאז עכ"פ יצא השער במקצת והוה יכול ליקח עבורו החיטים גם י"ל עד"ז דרבא סובר הא דלר' ינאי מה לי הן ומה לי דמיהן היינו שרק יין מותר אבל מעות אסור א"כ סובר דלא קנאו קנין גמור אלא למש"פ כשיטת הנתיבות אבל עכ"פ פירות רשאי ליתן אף שלא פסק רק על חיטין משום דחייב במש"פ וע"ז אמר רבא מה לי דמיהן מה לי הן ג"כ אמרינן כמו דשרי ליתן דמיהן דהיינו היין שלא פסק עמו משום חיוב מש"פ שיש לו עליו ה"נ מותר ליתן לו חיטים שפסק ביצא השער של שוק אף דלא קנאו דאין מצוי כ"כ אבל מש"פ איכא וחיטין שנותן לו בשעת היוקר נקרא הן דהא על החיטין פסק:

ה') והנה בב"מ דף ע"ז איתא במשנה אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער יצא השער פוסקין אף שאין לזה יש לזה ובסיפא קתני פסק עמו כשער הגבוה יכול לומר לו תן לי כזה או תן לי מעותי והנה בחי' רע"א הקשה אמאי בלא יצא השער אסור הא מקבל עליו זולא והוי קרוב לשכר ולהפסד דמותר כמו דאיתא לעיל דף ס"ד גבי אי תקפה ברשותך ואף דתוס' כ' דזהו דוקא דרך מקח ולא בדרך הלוואה וא"כ לכאורה י"ל גם בפסיקה כיון דלית לי' ולא יצא השער ולא נתפס הקנין ומעות הלוואה הוי ואסור בקרוב לשכר ולהפסד מ"מ קשה מהא דאיתא לעיל דף ס"ד מה שעיזי חולבות מכור לך בכך וכך מותר ופירש"י הטעם דהיו קרוב לשכר ולהפסד כיון דמקבל בסך זה גם אם יהא מעט והיינו ע"כ אף באומר מה שעיזי חולבות למחר והשתא ליכא חלב מותר מטעם זה דאל"כ אלא כפשוטו בהולך לחלוב ומוכר לו מה שיחשוב היום דא"כ בלא"ה מותר מטעם דיש לו ושרי לאזולי גבי אע"כ דאייריא במוכר לו חלב שיחלוב למחר הרי אף דאין הקנין נתפס מהיום דחלב של מחר הוי דבר שלב"ל ומעות הלוואה אפ"ה כיון בדרך מקח הוא שרי בקרוב לשכר ולהפסד א"כ אף בפסיקא לישתרי אף דלא יצא השער (ומזה לכאורה יהא מוכח דמה שעיזי חולבות למחר לא הוי דבר שלב"ל דמצוי הוא אך מתשובת רשב"א נשמע דהוה דבר שלב"ל א"כ הדרה קו' לדוכת') ונראה ליישב דהנה המפורשים הקשו להיפוך לדעת הפוסקים דהא דקתני בסיפא יצא השער פוסקין כשער הגבוה קאי ארישא דפוסקין על הפירות כשיצא השער א"כ הוי קרוב לשכר ורחוק להפסד דאסור כדאיתא לעיל גבי אי תקפה ברשותך ואמאי יהא מותר כשיצא השער ומהא"ט העלה הש"ך בסי' קע"ג סקכ"ד דבאמת סיפא דפוסק כשער הגבוה לא קאי ארישא ואולם בחי' רע"א בהג' בשו"ע הביא דברי השמ"ק שביאר יפה דל"ד לפוסק פירות דיכול המוכר ליתן הפירות מיד ללוקח ועליו לקבלם ויהא כל האחריות עליו משא"כ גבי אי תקפה דהתנה דבע"כ דמוכר שלא יתנם לו עד אותו זמן יעוי"ש ובחו"ד כ' כיון דליכא ביטול מקח מותר אף בקרוב לשכר ורחוק להפסד ולי נראה ליישב עד"ז דהנה לעיל דף ס"ג הקשה תוס' אהא דקיראי אי ליתנהו גבי' אסור ליתן מ"ש מטרשא דר"נ דשרי ותי' דשם ל"ה שומתו ידוע דלא יצא השער ובט"ז סי' קע"ג תמה בלא יצא השער אסור בלא"ה משום איסור פסיקה ותי' בחו"ד דדוקא פוסק על הפירות שהחוב על הגוף להעמידו דמיא להלוואה ואינו מותר רק במקום שקנה למי שפרע ולכך בעינן יצא השער אבל במוכר דבר ידוע ואין מקבל עליו חוב אף שלא נתקיים בשום קנין ונתייקר אח"כ מותר לקיים המכירה וראי' מהא דעיזי חולבות מכור לך א"כ י"ל דהכא נמי מייריא בכהא"ג שאינו פוסק ומקבל על עצמו להיות הדבר חוב עליו רק שמוכר לו דבר ידוע כשיגיע לידו דאז מותר כשאין שומתו ידוע יעו"ש:
מעתה י"ל דבהא דפוסקין על הפירות כשיצא השער דאייריא במקבל עליו בחוב להעמידו הביאו בפנ"י לעיל דף ס"ב א"כ י"ל דביצא השער עדיף מהיכיא דפסק בדבר ידוע ולא קיבל על עצמו להעמידו משום דכיון דחייב להעמידו ל"ש כלל לומר דהוי קרוב לשכר ורחוק להפסד דהא זה דקרוב לשכר דהיינו שאם יתייקר צריך ליתן לו כשער שפסק בזה זכה מכח המקח שעושה ונחשוב כאלו ברשותו נתיקר דהא קניא למי שפרע וכל עיקר שאנו צריכין לדון רק אם יזול דצריך ליתן לו בזול או מעותיו זהו באה מכח הלוואה אבל שהקדים לו מעותיו אבל מה שנתיקר שלו נתיקר כ"ש דקרוב לשכר דהרי מה שקרוב רוב לשכר דמרויח אם נתיקר אין בא בכח ההלוואה רק מכח המקח שקנה לו כבר והתינח ביצא השער אבל בלא יצא השער אז אדרבא גרע באם פסק על דבר שאין ידוע שחייב להעמידו דאף דהוה קרוב לשכר ולהפסד ג"כ אסור דבשלמא בפסק בדבר ידוע שאין חייב להעמידו אז בקרוב לשכר ולהפסד שרי אבל כיון דמחייב להעמידו ולא יצא השער א"כ אף שקרוב להפסד אפ"ה עתה שאין כאן הפסד ויש כאן שכר והוא נותן לו משום דנתחייב להעמידו בכח ההלואה שקיבל עליו ע"כ אסור ליתן לו השכר שהגיע לו על ידו:
ובמש"כ נראה לישב מה שהקשו המפרשים לעיל דף ס"ב כ' תוס' יצא השער פוסקין משום דקני למפרע למי שפרע ובגמ' איתא הטעם דשקלי טובותיך ושדו אחיזרי להנ"ל ניחא דהנה ר"י סובר אין פוסקין על שוק שבעירות ורבא ס"ל דפוסקין על שוק שבעירות ולפי"ז י"ל כך בוודאי בשוק גדול שמצוי לקנות קניא למי שפרע דהוה כמצוי בידו אבל בשוק של עירות אין מצוי כ"כ ע"כ ל"ש דקניא למש"פ רק מותר לפי דמצי אמר שקולי טובותך ושדו אחיזרי ונפק"מ הוא לענין אי שרי לפסוק בקרוב לשכר ורחוק להפסד משום דהא דשרי לפסוק כשער הגבוה הוא כבשוק גדול דהניא למש"פ וא"כ ל"ש דהוה קרוב לשכר ורחוק להפסד דהא מה שנתיקר אין בכח הלוואה רק דידי' אתיקר כנ"ל אבל בשוק של עירות דל"ק למש"פ א"כ קרוב לשכר אסור דאתיא מכח ההלוואה שהקדים לו מעותיו לכן לא שרו רק משום שקולי טובותך ולא שרי רק לפסוק שאם יתיקר יהא חייב ליתן לו כשער שפסק משום דלא אהני לי' מידי אבל לפסוק כשער הגבוה שיהא לו כשער הזול אסור דע"ז לא סגי הטעם דשקילי טובותיך דהא אם הי' קונה אז הי' הפסד שלו ודו"ק:
ובזה ניחא מה שהקשה בפנ"י אמה דפריך הגמ' לר"נ מ"ש לוקט דאי לית לי' לדידי' יזיף מחברי בעה"ב נמי יזיף מלוקט והקשה מאי קושיא זו לר"נ גם אמתניתין קשיא בשלמא אי קאמר דלר"נ פוסקין ללקוטות אף לבעה"ב כשער הלקוטות א"כ שפיר קשיא לר"נ דאי ממתניתין הו"א דפוסקין רק ללקוטות כשער הלקוטות אבל לפירש"י דלר"נ ג"כ אין פוסקין רק ללקוטות א"כ גם אמתניתין יקשה אך י"ל דלעיל דף ס"ג אמר ר"נ האי מאן דיהיב זוזי אקיראה אסור ליתן לו ה' ה' ופירש שם בפנ"י דאי לאו דר"נ הו"א דמותר כיון שיצא השער משום דדמי ליש לו ורק ר"נ הוא דסובר כך דאסור במוזיל גבי ממש ולפי"ז י"ל דאי לאו דר"נ ל"ה קשיא בעה"ב נמי משום דיש לומר דבוודאי ידע מסברא דזילי בי' מילתא לכן ל"ש לומר דמחשב כאלו אית לי' ממש ולכן רק ביש לו שרי להוזיל גבי אבל לר"נ דלא שרו ביצא השער להוזיל גבי ולא מתיר רק כשער שבעת ההוא לכן שפיר קשיא בעה"ב נמי ודו"ק כי נכון:

ו') והשכר שמשתכר ההקדש בשערים אלו הוא הנקרא מותר נסכים ולוקחין בו העולות לקיץ המזבח. והנה במראה הפנים ירושלמי פ"ד דשקלים הקשה אמש"כ רבינו בפ"ד משקלים המנורה וכ"ש מצותן שיבואו ממותר נסכים והיינו כר"ע דס"ל דמותר נסכים לכ"ש וכאן כ' שלוקחין בו עולות לקיץ המזבח וזה דלא כר"ע דלר"ע הא ס"ל דאין משתכרין בשל הקדש והעלה דבה' שקלים אייריא מדינא שצריך להביא מהן כ"ש אבל בה' כהמ"ק אייריא היכיא דא"צ לכ"ש שכבר נעשו מקיצין בו את המזבח דבהא לא פליגי והוכיח כן מדברי הירושלמי והביא עוד ראי' מגמ' דמנחות דף צ' דאיתא ת"כ דרי"ו המקבל עליו לספק לסלתות וכו' וזו היא ששנינו מותר הנסכים לקיץ המזבח וא"כ אפי' נאמר דר"ע ור"ח סגה"כ פליגי אף לדינא בקיץ המזבח הי' ראוי לפסוק כוותי' דסוגית הגמ' דהתם מוקי להאי ברייתא כוותי' דרי"ו דהלכה כמותו אלא דלפי מה שנתבאר לא פליגי הני תנאי אלא במצוה לכתחלה יעו"ש:

תוכן העניינים

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה