מעשי למלך על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק ז · הלכה יב
שלא ישהה החותם אצלו עד שיוקרו הנסכים. וכ' הראב"ד לא כי אלא שמא יעשנו אובד ויביא לידי אחר ויוציא חותמו וכ' הכ"מ דטעמו של רבינו דא"כ למה לא כתבו שם בעליו ובתויו"ט כ' דל"ח לתרי יוסף בן שמעון ובמראה הפנים הקשה דא"כ בהוחזקו הא חיישינן לתרי יוסף בן שמעון א"כ לא מהני אם כתיב שם בעליו וכש"כ בבית המקדש דשכיחי שיירתא דיש לחוש לשני יוסף בן שמעון ולכן כ' והעלה בטעמו של רבינו דלראב"ד צריכין לדחוק שביום מוצאו אינו רשאי להוציא שהאובד מחזיר עליו דמאי פסקא ומה נעשה אם ידוע לזה המוצאו שאין האובד מחזיר עליו שאינו בר קפידא על דבר מועט אלא וודאי דלאבידה לא חיישינן וטעמא הויא שלא ישהה החותם אצלו עד שיוקרו הנסכים:
אמנם לי נראה דפירושו של רבינו מוכרח דאי לטעמו שמא יאבד ממנו ומצאו אחר א"כ מה אהני שכתוב בו היום דהא אף אם כתיב בו היום ובעל האבידה מחזיר עליו זה שבידו הוא נאמן דחזקה שמה שביד אדם הוא שלו ועוד דשפיר יקשה א"כ יכתבו שם בעליו כמש"כ הכ"מ דמה שהקשה במראה הפנים הא בהוחזקו לא מהני אם שם בעליו כתיב בו דלפמש"כ אי כתיב שם בעליו וזה מהדר אחריו הוה זה כסימן אמצפי א"כ באמת בעל אבידה נאמן דמאי אמרת דחזקה מה שביד אדם הוא שלו א"כ מה אהני שכתוב בו שם היום הא נאמן המוציאו אלא ע"כ דלא חיישינן לאבידה וכאשר בארנו בה' בכורות מסוג' דיבמות דף קט"ו: