אור ברסלב

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו· רבי ישעיהו זילברשטיין

פרק ו

פרק ה

הלכה א

א') אי אפשר שקרבנו של אדם קרב וכו'. בספר תורת העולה לרמ"א ז"ל כ' בזה דברים עתיקים וז"ל אפשר המעמד הי' מורי' במעמדיהם על עולם השפל והם היו מיותרים שבישראל והם התכלית והעיקרים בעולם השפל ועל ידו פועלים הכהנים והלוים בכ"ד משמרות לכן היו ג"כ נחלקים לכ"ד חלקים כי השפע העליונה הוא לפי המקבלים ומצאת לרבינו בחיי בענין המשמרות אז תשיג ענין נפלא כי כיון שהיו הכהנים כאחד חלק זכין בכל הניתן להם ואוכלים חלק כחלק האבות וגדולי העולם שהיו בימי דוד ושלמה מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם שהסכימו לחלק אותן למשמרות ושיהי' מתחלפין בכל שבוע ואומר טול אתה שבתך ואני שבתי אבל דע והבן כי הכהנים משרתי המקדש עבודתן למטה דוגמת העבודה שלמעלה וכשם שיש למעלה משמרות של מלאכי השרת עומדין ומקלסין להקב"ה ולכן הי' כל משמרה היוצאה מתפלל על משמרה הנכנסת מי ששכן שמו בבית הזה ישים ביניכם שלום כמו שהוא במשמרות של מעלה והי' אנשי המעמד מתפללין ומתענין כי לכן נברא ישראל לעשות רצון קונם ועל כן היו קוראים כל ימי השבוע בפ' בראשית להיות תמיד ענין חידוש העולם שגור בפיהם:
ולי נראה בטעמא דתיקנו מעמד מכהנים לוים וישראלים עפמש"כ רבינו בספי"ג משמטה וז"ל ולמה לא זכה שבט לוי בנחלת א"י מפני שהובדל לעבוד את ד' ולשרתו ולהורות דרכיו וכו' לפיכך הובדלו מדרכי העולם אלא הם חיל השם שנאמר ברך ד' חילו והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש מישראל אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ד' לשרתו ולעבדו לדעה את ד' והולך ישר כמו שעשהו האלקים ופרק מעל צווארו עול חשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהי' ד' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעוה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים הרי דוד ע"ה אומר ד' מנת חלקי וכוסי אתה תומך גורלי עכ"ד המלאים זיו מעתה זה ענין המעמד שנשתתפו בו כהנים ולוים וישראלים הם העומדים יחד לשרתו ולעבדו והם חיל השם והשם הוא חלקם ונחלתם ונראה דע"ז כיונו חכז"ל בשבת דף פ"ח דדריש האי גלילאה ברוך רחמנא דיהיב לן אורין תליתאי בירחי תליתאי לעם תליתאי דכהנים ולוים וישראלים הם כולם בבחינה אחת כמו שאמר הכתוב ואתם תהי' לי ממלכת כהנים וגוי קדוש והשם הוא נחלתם וזוכה להם בעוה"ז וע"כ ניתנה להם בירחי תליתאה שהוא התקופה הראשונה שבשנה כדאיתא בפסחים דף צ"ד דהחמה הולכת בהרים ומתקרבת אל הישוב להשפיע עליהם שפע ורב טוב לישראל והכל ע"י התורה שהוא אורין תליתאי כוללת שלשה ענינים מצוה ושלילה ורשות כדכ' ואספת דגנך והרשות נתונה לעסוק בצרכי עוה"ז ועץ חיים הם להמחזיקים בה הן הן האנשי מעמד אשר נדבה רוחם לעבדו לדעה את ד' כדברי רבינו והוא פירוש נאה:
והנה כדברים האלו כתב בספר החינוך ליתן טעם לשבח הא דתורה אמרה לעולם בהם תעבודו וכ' וז"ל שורש מצוה זו שנצטוו בי' להשתעבד בעבדים כנענים למען עי"ז לא יהי' מצטרכים הבנ"י להשתעבד באחיהן עצמן ויהי' ביכולתם להשתעבד בעבודת ד' שיהי' נכונים תמיד רק להתעסק במלאכת ד' מבלי נהי' טרודים בעניני הדיוטים ומהיות יסוד המקרא כדי שירבו בנ"א בעבודת בוראם התירו חכמים מצוה זו לבטלה אם בביטול מצוה זו יהי' גורם למצוה אחרת אפי' בשביל מצוה דרבנן אם היא מצוה דרבים כגון להשלים המנין עכ"ד וכונת החינוך לישב הגמ' דברכות דף מ"ט ובהא אמרתי לפרש דברי הר"ן גיטין דף ל"ח בהא דר"א שיחרר עבדו משום דעשה זו כמו לאו דלא תחנם והעלה בזה דהיכיא דעושה משום מצוה לא לטובת העבד אין כאן עבירה כלל ונראה דכונתו לדברי החינוך דס"ל דהטעם דלא תחנם היינו ג"כ מהא"ט דהא הנביא אמר ועמדו זרים ורעו צאנכם ודרשו בברכות דף ל"ה דהיינו כשעושין רש"מ ולכן אם יתן חני' ממילא לא יעבוד עבור ישראל דיתעסק בשל עצמו ויצטרך ישראל בעצמו לעסוק בשלו ויהא טרוד מעבודת ד' מעתה דברי הר"ן הם כדברי החינוך דהטעם דלעולם בהם תעבודו משום לא תחנם דעי"ז פורקין עול ישראל מהם ואין עוסקין בשל ישראל ויתבטלו מעבודת ד' ומזה הוציא הר"ן דלקיים מצוה שרי דהא אדרבא ע"י שיחרור הרי מקיים עבודת ד' וכדברי החינוך ממילא נתישב מה שהקשה המג"א על הר"ן מברכות דף מ"ט דמאי פריך דהוה מה"ב הא שיחרור כדי לקיים המצוה ליכא עבירה כלל להנ"ל ניחא דהנה לכאורה יש להקשות לפי דברי החינוך אמאי לקיים המצוה שרי לשחררו הא עי"ז סופו שיתבטל משאר מצות וכבר דרשו ביומא דף פ"ה חלל שבת אחת כדי לקיים הרבה שבתות אך א"ש דהכא שאני דהוה מצוה דרבים לכן אין לבטל משום כדי שיקיים שאר מצות וכן י"ל לפי דברי הר"ן לפי דרכי וא"כ היינו דפריך בגמ' והא הוה מה"ב דנהי לצורך מצוה הוא הא אכתי איכא עבירה דהא המ"ע דלעולם בהם תעבודו כדי שלא יתבטל מעבודת ד' וחלל שבת אחת כדי לקיים שאר שבתות ומשני מצוה דרבים שאני דעדיפא ולכן ל"א בכגון דא לבטל מצוה זו משום שיהא יכול לקיים מצות הרבה:
ובהא ניחא מה שהקשה בח"ס ובכ"ס דל"ש כלל בעבד משום לא תחנם דהא אי משחררו נעשה בר ישראל והוא נותן חנינה לבר ישראל לפמש"כ נכון מאוד דהא זה גופי' האיסור שמשחררו לחייבו במצות ובזה גורם שיצטרך להשתעבד באחיהן עצמן וימעט בעבודת ד' והוא חוטא כדי לזכות את העבד והא אפי' בישראל ממש ל"א חטא בשביל שיזכה חבירך כדאיתא בשבת דף ד' והוא דבר נעים:
גם יש לישב בזה מה שהקשה ח"ס בחי' ע"ז ר"פ השוכר דמאי מייתיא ראי' מהא דמתעסק עם הנכרי כדי למעט בתפלה דה"ה דרשאי לקיים בכלאים כדי למעט בתפלה הא זה דמתעסק עם הנכרי בחנם הוא רק משום לא תחנם ולצורך מצוה כדי למעט בתפלה ליכא לא תחנם משא"כ לקיים בכלאים לר"ע דרוצה בקיומו אסור מנ"ל דשרי כדי למעט בתפלה לפמש"כ נכון הדבר דהאיסור לא תחנם הוא משום דעי"ז סופו לבטל מעבודת ד' דהנכרי לא יתעסק בצרכי ישראל ויהא לו מניעה לעבודת השם א"כ ל"ש לומר דלכן רשאי לעבוד בחנם עם הנכרי כדי למעט בתפלה דלא עביד איסורא דזה שייך בקיום מצוה המוטלת על האדם אבל ל"ש לומר דלמעט בתפלה יהא רשאי להתעסק עם הנכרי בשלו דהא זהו גופי' האיסור דתורה רצתה שיעמדו זרים ורעו צאנם לא שישראל יעבוד עמהם בחנם וזהו היפך ממה שהוא רצון השי"ת דעי"ז הא סופו לבטל מעבודת ד' א"כ שייך שפיר לא תחנם וכיון דאפ"ה כדי למעט בתפלה שרי ע"כ דלמעט בתפלה דחי האיסור לא תחנם ה"נ שרי להיות רוצה בקיומו של כלאים כדי למעט בתפלה:

ב') אי אפשר שיהא קרבנו של אדם קרב וכו'. והוא משנה בפ"ד דתענית וקשה לי הא בנדרים דף ל"ד אית' איבעיא להו אי הני כהני שלוחי דידן או שלוחי דשמיא וא"כ התינח אי הוה שלוחי דידן ניחא דבעינן שיהא עומד עליו אבל אי שלוחי דשמיא נינהו מה צריך לנו שיהא עומד עליו וגם מה אהני ומה מעליותא אם עומד עליו (וכהא"ג כ' רשב"א חולין דף י"ג במידי דל"ב שליחות ל"מ עומד ע"ג) ולמש"כ תוס' יומא דף י"ט פשיטא דהוה שלוחי דשמיא אלא דבעי אי הוה כמו שלוחי דידן וכתבו דנפ"מ אי שלוחי דידן נמי הוה אין יכול כהן של משמר להקריב בע"כ דבעלים אבל אי שלוחי דשמיא יכול להקריב בע"כ דבעלים וא"כ קשיא אי יכול להקריב בע"כ דידי' צריך שיהא עומד ע"ג א"כ תפשוט דעכ"פ דשלוחי דידן נמי נינהו (וראיתי בתשו' מהר"ם בר"ב משם רבינו שמחה הביא ראי' מהא דצריך לעמוד על הקרבן דא"י להקריב קרבן בע"כ דבעלים ויליף מזה לענין ש"צ שיכול אחד לעכב שלא יהא שליח דידי' בע"כ וכן מייתיא לה היש"ש פ"ק דחולין וזהו כדברינו) והנה לפמש"כ הריטב"א פ"ק דקידושין דבשחיטה לכו"ע שלוחי דידן נינהו לכאורה י"ל דצריך מעמד משום שחיטה דבשחיטה לכו"ע בעינן שליחות אך הנה בפנ"י ומקנה הביאו דברי הירושלמי קידושין דבשחיטה ל"ב לדין שליחות כלל א"כ הדרה קו' לדוכתה ל"ל מעמד אך לכאורה תמוה לפי מה שהבין הפנ"י בירושלמי דל"ב שליחות כלל ושוחט שלא מדעת חבירו דהא מהר"ם בר"ב שהבאתי הביא מדברי הירושלמי להוכיח דל"ב דעת משלח ודחי דשאני התם דא"י אם רוצה בעה"ב דאמרינן דזכות הוא לו אבל בע"כ לא א"כ ע"כ דלהירושלמי ג"כ בעינן שליחות דרק ס"ל דמסתמא ניחא לי' וזכות הוא לו ולכן אף שלא מדעת מהני ואיך הוכיח הפנ"י מירושלמי דל"ב כלל לדין שליחות וכן נשמע מפירש"י בפסחים דף ז' דפריך פסח וקדשים מאי ופירש"י דכ' וסמך ידו ושחט שנצטוו הבעלים בשחיטה (ומש"כ הפנ"י ומקנה דהיכיא דכ' ושחט שאני זהו דוחק דמגמ' משמע בכל קדשים כן) וכן מוכח ביומא דף כ"ז ושחט וסמך שחיטה כשרה בזר וזהו כפירש"י עכ"פ מוכח שחיטה בבעלים וע"כ הא דאחר שוחט היינו מטעם שליחות וכדברי הריטב"א:
ובזה ניחא לי לישב מה שהקשה בס' ישמח משה דבזבחים יליף מוהקריבו מקבלה ואילך מצות כהונה הא אי בשחיטה זר פסול ל"מ עביד איהו ול"מ עביד שליח ובגמ' דקידושין יליף מושחטו כל קהל ישראל דבעינן שליחות לפמש"כ י"ל דאי לאו דרשא דוסמך ושחט באמת הו"א דל"ב שליחות כלל וא"כ אי לאו דכ' והקריבו דמקבלה ואילך מצות כהונה ל"ה דרשינן כלל דושחט אבעלים קאי ול"ה בעינן שליחות כלל א"כ תרווייהו צריכי עכ"פ נשמע דמטעם שליחות הוא:
אמנם באמת לא זכיתי להבין דברי הירושלמי אף לפמש"כ מהר"ם בר"ב דכונה דשלא מדעתו מהני מטעם זכין לאדם שלא בפניו (וזכי' מטעם שליחות דהוה כמותו דאי לאו דהוה כמותו ל"ה זכות דהרי מפסיד המצוה) דהא בנדרים איתא כל קרבנות צריכין דעת בעלים חוץ ממחוסרי כפרה אך י"ל זה דוקא אשעת כפרה והקרבה אבל אשחיטת קרבן וכן ק"פ ל"ב דעתו דזכין לאדם (והא דבעי' בגמ' דנדרים בתרומה אי בעינן דעת בעלים היינו דכ' אתם דרשינן אתם לדעתכם כפירש"י בחולין דף י"ב) עוד יש לתמוה על הפנ"י דמייתיא מהך דנדרים ראי' לירושלמי מדקאמר שם דיפרוש פסח על חבירו מדמביא על בניו הקטנים ויקשה קטנים לאו בני שליחות נינהו אע"כ כירושלמי דל"ב שליחות כלל ותמוה הא עכ"פ מסקנת הגמ' דשה לבית אבות לאו דאורייתא א"כ לא מצי מפריש על בניו הקטנים א"כ מוכח דא"י להביא על גדולים ודלא כירושלמי אלא וודאי דזה מילתא אחריתא דאייריא להפריש משלו על חבירו וזהו אין ענין לשליחות כמש"כ רשב"א שם גבי תורם משלו על של חבירו אף דירושלמי אייריא לענין מפריש משל חבירו דבהא פשיטא דבעינן דעת ורק לענין שחיטה סובר הירושלמי דל"ב דעת בעלים דמהני בתורת זכין לאדם ומטעם שליח של אדם כמותו ואינו מפסיד המצוה וא"כ לא קשיא מהך דנדרים דאף למאי דס"ד שה לבית אבות דאורייתא כיון דמפריש משלו זכות הוא להם ל"ב מטעם שליחות דל"ש לומר כיון דקטנים לאו בני שליחות נינהו מפסידין המצוה דהא לא מוטל עלייהו כלל המצוה לעשות בעצמן דהמצוה מעיקרא הטילה להם התורה שיהא אחרים אביהם מזכין להם א"כ כהא"ג שפיר אמרו דזכות הוא להם וה"נ בגדול כיון דהפרשה משלו זכות הוא לו שוב על השחיטה ג"כ זכות הוא לו כיון דשליח של אדם כמותו אינו מפסיד המצוה וכאלו שחטו בעצמו (אח"ז ראיתי מפורש יוצא באו"ז הגדול בכונת הירושלמי כמו שבארנו ודבר זה הי' בהעלם עין מקצה"ח סי' שפ"ב שהעלה דבשל חבירו ל"ש מטעם זכי' רק מטעם שליחות ושליחות לא שייך רק בעשאו שליח בפירוש וכיון דלא נעשה שלוחו לא קיים המצוה וכיון דלא קיים המצוה ל"ה זכות כלל שהרי חסר המצוה ומדברי הירושלמי מוכח דנעשה שליח מעצמו אף שלא עשה שליח וכמבואר באו"ז ויבואר עוד בסוג' דשליחות בה' ק"פ) אך אף דבארנו דשיטת הריטב"א נכונה לא יספיק זה לתרץ קושיתינו משום דלישנא דמשנתינו דאין קרבנו של אדם קרב משמע דקאי אהקרבה לא אשחיטת הקרבן וכן יקשה לדעת רבינו דסובר בפ"ו מנדרים דכהנים שלוחי דשמיא נינהו ולמה כ' כאן דאין קרבנו של אדם קרב אם אין עומד עליו לכן אומר לישב על נכון דהיינו טעמא דבעינן עומד על קרבנו משום דבעינן דעת בעלים דהא מהך דנדרים נשמע דאף אי שלוחי דשמיא נינהו עכ"פ דעת בעלים בעינן ולכן בעינן מעמד שיהא נעשה על דעת כל ישראל דרק אי איכא כבר דעת בעלים נעשין כהנים שלוחי דשמיא ונראה לי ראי' לדברינו מהא דיומא דף י"ט דקתני במשנה דאנו משביעין אותו אתה שלוחינו ואנחנו שלוחי בי"ד ופריך הגמ' ג"כ הא כהנים שלוחי דשמיא נינהו ומשני הכי קאמר על דעתינו ועל דעת בי"ד דהיינו על דעתינו אתה נעשה שלוחי דשמיא דעכ"פ בעינן דעת בעלים (אף דמפירש"י משמע דקאי אשבועה דמשביעין אותו ע"ד בי"ד שלא יהא לו מחשבה אחרת בשעת השבועה הנה בדברי רבינו בפ"א מעיוהכ"פ שכ' כפשטי' אתה שלוחינו נשמע היטיב דמפרש כאשר בארנו ויבואר בה' עיוהכ"פ) ודו"ק:

ג') והנה בהא דאיתא בפ"ד מתענית אי אפשר שקרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו והקרבנות הציבור קרבן של כל ישראל הן לפיכך תיקנו נביאים הראשונים שיבררו מישראל כשרין ויראי חטא ויהי' שלוחי כל ישראל לעמוד על כל הקרבנות והם הנקראים אנשי מעמד קשה לי דהנה בנדרים דף ל"ה בעי אי כהני שלוחי דידן נינהו ואי שלוחי דשמיא וקשה הא ממשנה זו נשמע דכהני שלוחי דידן נינהו ולכן שייך לומר דבעינן לעמוד עליהם (וכמו שמבואר בעיטור הביא הרמ"א סי' רס"ד דבעינן שיעמוד האב על המוהל להודיע שהוא שליחו ומביא ראי' ממשנה זו דאמרינן אפשר שקרבנו של אדם קרב ואין עומד ע"ג וכן משמע מפירש"י שבת דף קל"א דמפרש דבעינן דלא לוקי אב להדי) והנה לכאורה יקשה כיון דהוא לא מצי עביד לא מצי עביד שליח א"כ מה אהני אנשי מעמד שהם זרים רק יש לישב דכונה דגם שליח דידן הוה ולכן צריך שיהא גם עומד ע"ג רק דאכתי יקשה א"כ לפשוט מכאן דגם שליח דידן נינהו לפמש"כ תוס' לפרש הא דבעי אי שלוחי דידן היינו אי אף שליח דידן ואסור במודר הנאה והנה מזה מוכח דע"כ האיבעיא להיפך אי גם שלוחי דשמיא נינהו דאי גם שלוחי דשמיא שרי במודר הנאה (וכמו שכ' בספר עצמות יוסף והא דלא פשט מדר"ה משום דרצה לפשוט מברייתא דכ' בפירוש) ולפי"ז קשה דרבינו כאן כתב לשון המשנה כצורתה והא רבינו פסק דשלוחי דשמיא נינהו ולא שלוחי דידן א"כ מאי צריך ומה אהני עומד ע"ג (ועוד דהנה רבינו שמחה הביא מכאן ראי' דאין מקריבין בע"כ ותוס' כ' אי שלוחי דידן כיון דגם שליח דשמיא מקריב בע"כ א"כ מוכח דמשנתינו סובר דשליח דידן וא"כ קשיא הא לא מצי עביד איהו וע"כ לומר דס"ל שגם שליח דידן הוה ויכול לעכב ולכן מצי עביד א"כ קשה לפשוט מכאן דגם שליח דידן נינהו וצ"ל דהאיבעיא באמת כן אי גם שליח דשמיא וכמש"כ העצמות יוסף ושרי במודר הנאה דהא בהא תליא דהא לשיטת רבינו שמחה דס"ל דיכול לעכב ל"ש לפרש הנפ"מ כמש"כ תוס' לענין אי יכול לעכב וצ"ל דהנפ"מ לענין מודר הנאה וא"כ רבינו דסובר רק שלוחי דשמיא א"כ בוודאי אין יכול לעכב א"כ קשה שהעתיק לשון המשנה כיון דא"י לעכב א"כ ל"ל עומד ע"ג ומה אהני עומד ע"ג:
אך יש לישב לכאורה קו' זו דהנה יש להבין לשון המשנה אין קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד ע"ג הרי ערל וטמא משלחין קרבנותיהן ואין עומדין עליהן לכן נראה הכונה דהנה בב"מ דף י' מתבאר מהסוג' שם דחצר המשתמרת ואין עומד בצידו הוה רק בתורת שליח אבל כשעומד בצידו הוה בתורת יד ומהני אף לדבר עבירה יעוש"ה ולפי"ז י"ל דלא מוכח מכאן דהוה שלוחי דידן די"ל בעלמא הוה שלוחי דשמיא וא"כ אי אין עומד ע"ג א"כ לא נעשה בשליחות ישראל אבל כשישראל עומד ע"ג הוה שלוחי דידן ועדיף דהוה בתורת יד דעדיף מסתם שליחות ולכן אף דלא מצי עביד מהני ולכן תיקנו שיהא עומדין ע"ג כדי שיהא נעשה בשליחות ישראל דאהני בתורת יד דעדיף מסתם שליחות וא"כ ל"ק מהא דערל וטמא משלחין קרבנותיהן דבאמת מדינא שלוחי דשמיא נינהו רק כאן משום תקנה צריך לעמוד ע"ג אמנם אכתי יקשה דזה תינח באחד שעומד על קרבן שלו שייך לומר דהוה כידו אבל כאן שהם שלוחי ישראל א"כ בשלמא אי מטעם שליחות מצינו שליח עושה שליח אבל כאן דאנשי מעמד שלוחי ישראל א"כ נהי כשעומדין על קרבן הוה כאלו כהנים יד דידהו אבל ל"ש לומר דהוה כיד של ישראל דלגבי כל ישראל ל"ה אלא כשליח וכיון דהוה שליח דשמיא א"כ עדיין לא אהני מה דהן תיקנו שיהא עומדין ע"ג כדמוכח מהא דדייק ר"ה דכהנים שלוחי דשמיא נינהו דאי שלוחי דידן הא לא מצי עביד הא אפשר לעמוד על גבן ואף ערל וטמא הא יכול לעשות שליח לעמוד ע"ג ע"כ דבזה ל"ש לומר כיון דשליח עומד ע"ג הוה כאלו כהן ידו של בעלים כן נמי כאן לא הוי הכהן כידו של ישראל ע"י אנשי מעמד (וכן יש להוכיח מהאי דב"ק דף ק"י דלא אהני עומד ע"ג מהאי טעמא שכתבנו דאל"כ גם זקן וחולה יכול לעשות שליח שיעמוד ע"ג) וקשיא כנ"ל:
ולכן אומר לישב דהנה הר"ן בנדרים הקשה לפשוט מדרי"צ דצריך דעת דשליח דידן הוה ותי' רשב"א דשלוחי דשמיא הוה אפ"ה צריך דעת דרחמנא אמרה כשיש דעת בעלים שכהן זה יקריב נעשין שלוחי דשמיא ולפי"ז א"ש דבעינן עומד ע"ג משום דנהי דשליח דשמיא אפ"ה צריך דעת כל ישראל ולכן תיקנו אנשי מעמד שבאים בשליחות ישראל ואיכא דעת כל ישראל ושוב נעשין שלוחי דשמיא והכין משמע מתשובת רבינו שמחה שהבאתי לעיל הביאו מהרי"ק וב"י סי' נ"ג וביש"ש פ"ק דחולין וז"ל ועוד סברא הוא תדע דהא ישראל שהפריש קרבן ובא כהן והקריב ובעל הקרבן אין חפץ בו שיקריב קרבנו הכי ס"ד שיתכפר לו קרבנו והא מסקינן בתענית איך קרבנו של אדם קרב ואין עומד ע"ג חזינן דאם אין עומד ע"ג לא יצא כש"כ כשאינו חפץ וההוא דירושלמי דשוחט אדם פסחו שלא מדעתו היינו באין יודע וכו' הא למדת שאין לכהן להקריב אלא בהסכמת הבעלים עכ"ל מוכח מדבריו ג"כ דס"ל דדעת בעלים בעינן וע"כ כמש"כ הרשב"א כשיש דעת בעלים נעשה שלוחי דשמיא ולכן בעינן אנשי מעמד עומדין ע"ג ובזה א"ש דלא פשט ממשנה זו דגם שלוחי דידן נינהו די"ל רק שליח דשמיא אבל עכ"פ דעת בעלים בעי לכן בעי עומד ע"ג וא"ש דקאמר אפשר שקרבנו של אדם קרב ולא יקשה מהא דערל וטמא משלח כיון דמשלח יש כאן דעת בעלים אף שאין עומד ע"ג:

ד') וקרבנות הציבור קרבן של כל ישראל וכו'. הנה מוכח דבכל ק"צ בעינן מעמד ובס' גבורת ארי' על מס' תענית הקשה הא זה רק ילפינן מתשמרו לי דישראל יעמדו על הכהנים בשעת עבודת התמיד ומנ"ל שאר קרבנות דמתמיד אין לילף שהוא תדיר דאף דקאי על כל קרבנות שבפרשה דהרי ביקור קיימל"ן דא"צ רק בתמיד וגם זה ילפינן מתשמרו לי ולא ילפינן מיני' לשאר קרבנות ותי' דשאר קרבנות ציבור רק מדרבנן הוא דצריכי מעמד ועוד תי' עפ"י ספרי דדריש קרבנו זה הדם לחמי אלו אימורים לאשי אלו קמצי לבונה ריח ניחוח אלו בזיכי לחה"פ מוכח דבכל קרבנות כן ואמנם לפמש"כ דנהי דא"צ שליחות דשלוחי דשמיא נינהו אבל עכ"פ דעת בעלים בעינן וא"כ הא אף קרבנות יחיד צריך דעת בעלים ממילא צריכין בעלים לעמוד עליו או שאחר יעמוד שם בשליחותם אף דל"ש בזה שליח של אדם כמותו דאין כאן שליחות על פעולה וא"כ כיון שכן כש"כ שאר קרבנות ציבור דבעינן מעמד:
אמנם לכאורה קשה לפמש"כ דמשום דבעינן דעת בעלים בעינן מעמד א"כ קרבנות זיבה ויולדות דא"צ דעת בעלים כדאיתא בנדרים דף ל"ה א"צ לעמוד שם ובסוטה דף ח' איתא דגם בקרבן יולדות בעי עומדת אצל קרבנה ונראה דהנה בגבורת ארי' בתענית רפ"ד הקשה מעירובין דאשה מביאה מעות ונותנת בשופר וסומכת על חזקה זו הרי דל"ב עומדת ותי' דרק למצוה מן המובחר צריך עומדת על גבם בקרבנות יחיד והאי דסוטה למצוה מן המובחר היכא דאפשר א"כ ממילא מיושב גם לפי דרכינו דזה רק למצוה מן המובחר אך בשאר קרבנות דבעינן דעת בעלים צריך נמי מעמד מדינא דרק בקרבן נשים דל"ב דעת בעלים בהא א"צ מעמד רק למצוה מן המובחר דלא כגבורת ארי' דהוכיח מהך דעירובין דכל קרבנות יחיד א"צ מעמד דלפמש"כ ראי' מקרבן נשים דא"צ דעת בעלים א"כ א"צ נמי מעמד והא דיקשה משולח קרבנו ממדה"י י"ל ג"כ דשליח עומד ע"ג וכן משמע מלשון רבינו שאף בק"י כן הדין:

ה') ואי אפשר שיהא ישראל כולן עומדין. ובס' גבורת ארי' הקשה למה לא עשו כהנים או לוים שאין עובדין שאינם מאותו בית אב רק מאותו משמר לעמוד על הקרבן להיות שלוחי ישראל הנה מה שהקשה מכהנים י"ל כיון דכהנים אין שוקלין א"כ אין להם חלק בתמיד לא סגי במה שהן עומדין על הקרבן אבל מלוים קשה אולם לפמש"כ דעכ"פ דעת בעינן לכן צריך עמידה ניחא דבעינן דוקא עמידה מישראל דכ' קרא תשמרו ולבני ישראל נאמר דבעינן דעתם של ישראל ומוכח שאין מטעם שליחות דאי מטעם שליחות בוודאי קשה דגם כהנים ולוים יכולין להיות שלוחם אבל לפמש"כ אין מטעם שליחות אלא דבעינן דעתם של ישראל ולכן בעינן עמידה מישראל:
והנה בגבורת ארי' הקשה הכהנים עצמן שעובדין או הלוים שהם בעבודתן ומשוררים יהיו שלוחי כל ישראל ותי' דלא מינכרא מילתא רק דאכתי יקשה א"כ הני דאין עובדין יהי' כשלוחי ישראל ולדעתי גם זה לא מינכרא וכן ראיתי בירושלמי ריש פרקין הכהנים לעבודה והלוים לדוכן וישראל מוכיחין על עצמן שהן שלוחים של כל ישראל:
גם יש לומר לפמש"כ לעיל בפ"ג דברי החינוך דכהן עובר אם מסייע לכהן בעבודתו ולפי טעמא שכ' החינוך הוא משום דיהא כל אחד על משמרתו ועל מכונו ולא יהא כקדירה דבי שותפי לכן ניחא גם כאן אלו הכהנים שהן עושים העבודה אין רשאין באותו שעה להיות שלוחי ישראל לעמוד על קרבנן במקום ישראל דאין הכהנים העובדים יכולין להיות עושי העבודה וכבעלים של הקרבן בתורת שליחות מכל ישראל דזה בוודאי קדירה דבי שותפי דיהא עבודתן אז רק עראי ובמקרה:
ובהכי ניחא לי מה שהקשה בספר קול סופר איך שייך לומר שליחות אם אין בדבר פעולה וא"כ איך יהי' מקצת ישראל שלוחי כל ישראל אשר תורה ציותה תשמרו לי להקריב לי שיהי' בנ"י עומדים ע"ג ועוד איך יהי' שלוחים הא מחוייבין לעמוד בעבור עצמן ואיך יהי' שלוחים בעבור אחרים ועי"ש בפ"ב מתענית:
ועוד הקשה הכי לא יכול אדם לעשות שליח בריחוק מקום וא"כ איך שייך לומר וכי האיך קרבנו של אדם קרב ואינו עומד ע"ג ותי' דבאמת הנך כהנים שלוחי דרחמנא נינהו ומכח שלוחי דרחמנא אמר הקב"ה תשמרו לי להקריב הא אין עע"ג לא הויין הכהנים שלוחי דרחמנא ולפי"ז אני אומר דבאמת הכהנים והלוים הם השלוחין של ישראל (בין אי מטעם שלוחי דרחמנא בין אי מטעם שלוחי דידן) וכמש"כ הגבורת ארי' אלא דאין הכהנים והלוים נעשים שלוחין אלא אם ישראל עומד ע"ג וא"כ זה הישראל שעומד ע"ג הוה כאלו נעשה שליח מכל ישראל להמנות את הכהנים ואת הלוים שיהא נעשין שלוחין של ישראל והבן:

ו') וכי האיך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד ע"ג. והנה בספר גבורת ארי' פ"ד דתענית כתב ע"ז דמנקט לישנא דהאיך קרבנו של אדם משמע לאו דוקא תמיד אלא כל הקרבנות נמי והקשה מנ"ל דמוספין בעי מעמד דהא האי קרא דתשמרו דמיני' נפקא לי' מעמד גבי תמיד כתיב כדיליף בספרי תשמרו שיהא משמרתו ועומדין על קרבנם כדפירש"י יומא דף ל"ג וכי תימא נילף מתמיד מה לתמיד שכן כליל כדדחי בר"פ דפסחים אהא דבעי למילף פסח שדחי שבת מתמיד ועוד מה לתמיד שכן תדיר כדדחי בזבחים דף צ' וכי תימא דהאי תשמרו אכולי' פרשה קאי דכתיב ביום השבת א"א לומר כן דהא בערכין דף י"ג נפקא מהאי תשמרו דתמיד טעון ביקור ד' ימים א"כ יהא קרבן מוסף בעי ביקור ועוד דהא אפי' קרבן יחיד בעי שימור כדאיתא בסוטה דף ח' ויקשה איך יליף קרבן מק"צ ולכן העלה דבקרבן יחיד רק דרבנן הוא דצריך מעמד והביא ראי' מהא דאיתא בעירובין האשה שיש עלי' לידה או זיבה מביאה מעות ונותנת בשופר ויקשה הא צריך שימור אך הקשה מתמורה דף כ"ט אמר רי"ו מניין שמוקצה לעכו"ם אסור בהקרבה שנאמר תשמרו להקריב לי ולא לאדון אחר והא מוקצה אפי' לקרבן יחיד פסול ואיך יליף מהאי קרא דתמיד ומ"ש מביקור דלא ילפינן שאר קרבנות מתמיד ול"נ לישב דהנה בקרבן יחיד מסברא צריך מעמד כיון דבעינן ע"ד בעלים כדאיתא בנדרים דף ל"ו הכל צריכין דעת חוץ ממחוכ"פ לכן בעינן עומד ע"ג קרבנו כדי שיהא נעשה ע"ד בעלים אמנם בקרבן ציבור הא ל"ש ע"ד בעלים דהא א"א שיהא יודעים כולם מתי מקריבין לכן הו"א דא"צ שימור (ובאמת הוא דמהני מטעם דכהנים שלוחי דציבור נינהו ולכן א"צ דעת ואף דל"ש כהנים שלוחי דבעלים דהא לא מצי עביד איהו וע"כ מטעם דכהנים שלוחי דשמיא נינהו כדאיתא בקידושין הי' סברא לומר בק"צ הוה שפיר שלוחי דידן דהא בק"צ הוה אית להו שותפות דכהנים ג"כ יש להם חלק בקרבנות ציבור ולכן אף אי שלוחי דידן נינהו מהני שפיר משום מיגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' עיין חי' הרי"ם רפ"ב דקידושין ולכן צריך קרא דאפ"ה בעינן עומד ע"ג ולכן צריך קרא דתשמרו לאשמעינן דאפ"ה בעינן מעמד) והא דהקשה מעירובין הא אי שימור דאורייתא מעכב די"ל במחוכ"פ דא"צ דעת באמת א"צ מעמד והא דבסוטה איתא אף במחוכ"פ צריכין עע"ג זהו בוודאי רק דרבנן דהא מחוכ"פ א"צ דעת בעלים כלל אבל בשאר קרבן יחיד דצריך דעת שפיר י"ל מסברא צריך שימור וא"צ למילף מתשמרו דמסברא צריך כיון דצריך דעת בעלים:

ז') והנה לכאורה משמע מהכא דרק בק"צ הי' צריכין מעמד אבל ק"י לא הי' צריך מעמד כלל וקשה דבסוטה דף ח' איתא אלא יולדות מ"ט אילימא משום דאתין וקיימין אקרבנייהו דתניא אין קרבנו של אדם קרב אא"כ עומד ע"ג מוכח להדיא דצריכין הבעלים לעמוד על קרבנן בקרבן יחיד ג"כ אולם תמוה הא איתא בנדרים דף ל"ו דאין מחוסרי כפרה צריכין דעת וכיון שאין צריך דעת א"כ ל"ש דצריכין לעמוד על קרבנו וראיתי בתויו"ט ספ"ז דשקלים שכ' דתקנת נביאים היתה באמת דאנשי מעמד יעמדו גם אצל ק"י א"כ ניחא מה שהקשיתי אך בתוספת חדשים הקשה עליו הא מחוכ"פ א"צ דעת א"כ א"צ מעמד ואמנם לפמש"כ ז"א דמוכח מגמ' ערוכה דגם מחוכ"פ צריכין מעמד אלא ע"כ נהי דהקריבו בלא דעתם הי' אנשי מעמד עומדים שם וכן יש להוכיח מעירובין דף ל"ב חזקה על בי"ד שאין עומדין משם עד שהקריבו קיניהן אולם קשה משבת דף נ"ה איתא מתוך ששהו קיניהן שלא הלכו אצל בעליהן מעלה עליהן הכתוב כאלו שכבו ומשמע משום דלא סמכו על הבי"ד ע"כ עמדו שם ויקשה לפי גמ' סוטה הא חייבין לעמוד שם על קרבנן רק י"ל דאי משום זה הא אפשר ע"י אנשי מעמד רק עמדו שם כדי שלא ישהו קיניהן וראיתי בציון ירושלים ירושלמי פ"ז דשקלים שעמד ע"ז:
שוב ראיתי בתמורה דף ל"ב המקדיש עולה לבדה"ב אין לו אלא עיכוב גזברין בלבד ופירש"י שאינה קריבה עד שיבואו הגזברין לעמוד על גבה דאיך קרבנו של אדם קרב ואינו עומד ע"ג מוכח דגם בק"י בעינן עומד ע"ג:
ונראה לי ראי' ברורה מגמ' דחולין דף פ"ג דמפרש רבי יום אחד יום הטעון כרוז דבארבעה ימים צריכין להודיע אם מכר האם היום דלא יבוא לשחוט בנה והוא פלא דהעמיד דרשא זו דטעון כרוז מדרבנן בקרא דלא תשחטו ביום אחד אלא נראה הכונה כך דהנה הא דלא קחשיב ערב חג הסוכות כ' תוס' משום דטרידי במצות ותמהו הא ערב פסח ג"כ טרידי במצות וכ' בחי' ח"ס דבער"פ הא אסור במלאכה א"כ פנויים הם אף שטרידי במצות וא"כ י"ל כך אי ערב פסח אסור במלאכה בזמן מקדש מדאורייתא משום קרבן פסח עי"כ מרבין בסעודת יו"ט ושוחטין הרבה והנה יום זה דאסור במלאכה הוא לבדו יום אשר לא אסרה תורה בפירוש במלאכה מעתה זהו פי' היום טעון כרוז דלכן כתיב יום אחד לרמז שהוא לבדו מכל הימים שאסורים במלאכה ואין כתוב מפורש בתורה זהו ערב פסח ומרבין להכן על יו"ט ועי"ז תיקנו שיהא זה היום יום כרוז כדי לפרסמו שזהו היום האסור במלאכה רק דחכמים תיקנו אח"כ ד' פרקים טעון כרוז כיון דגם בשאר ימים שלפני יו"ט מרבין לשחוט אבל בקרא אין מרומז רק ערב פסח שמכריזין כדי לפרסם שאסור במלאכה אמנם לישב קו' תוס' דלא קתני ערב סוכות דבשלמא פסח י"ל דכתיב בי' יעשה לכם ודרשינן דמצוה לקיים לכם ע"כ מצוה להרבות בסעודה וכן עצרת איתא בפסחים דף ס"ח יען דבו ניתנה תורה ושמיני עצרת כתיב בי' שמחה ורה"ש כתיב נמי דאז אכלו משמנים אבל בסוכות לא כתיב קרא:
אמנם יש לישב עוד בדרך אחר דהנה כיוצא בזה איתא במדרש ולקחתם לכם ביום הראשון ראשון לחשבון עונות וכו' דמיוהכ"פ עד סוכות טרודין בסוכה ולולב ואין עושין עונות והביאו הטור בסי' תקפ"א ובטו"ז תמה טובא אי טרודין ואין עושין עונות ל"ש לומר שאין מחשבין העונות ונראה הכונה דזה עצמו דטרידי ישראל במצות סוכה ולולב היינו משום חיבתן להמצוה וכאשר אנו רואין דמצוה זו חביבה מאוד על ישראל וטעמא דמילתא יען דלולב בא לרצות וכדאיתא ג"כ במדרש וכן סוכה צלא דמהימנותא חביבה הוא לישראל לכן כ"ז שעינם ולבם על המצות אלו כדי לרצות על מעשיהם בוודאי לא יעשו עונות ורק ביו"ט דע"כ מסיחין דעתם לקיים שמחת יו"ט אין כל היום דעתם על מצוה זו ובאים לידי חטא ע"כ ראשון לחשבון עונות מעתה י"ל דמהא"ט אין מכינין עיו"ט של סוכות לצורך יו"ט כיון דטרידי במצות אלו שחביבי עלייהו כדי לרצות א"כ אין דעתם ולבם להכן לצורך יו"ט משא"כ בערב פסח דל"ש דדעתם לעסוק במצוה כדי לרצות ע"כ אף דעוסקין במצות דעתם ולבם גם על זה להכן לכבוד יום טוב ושוחטין הרבה מעיו"ט:

ח') והנה לכאורה קשה עד דאתי נביאים ראשונים איך הקריבו ק"צ בלי מעמד אך ראה בילקוט פ' בהעלותך בשם ספרי זוטא אי אפשר לומר שהיו מקריבין שהרי כבר נאמר הזבח ומנחה הקרבתם לי מלמד שלא היו מקריבין וא"א לומר שלא הי' מקריבין שהרי כבר נאמר ויעשו ככל אשר ציוה ד' הא הדבר מלמד שהי' שבטו של לוי מקריב משלו כל ק"צ ארבעים שנה שהי' ישראל במדבר וכשרי ישראל סמוכין לו עכ"ל הרי דבימי משה כבר הי' להם אנשי מעמד דכשרי ישראל הי' סמוכין לו והוה שלוחי כל ישראל והיינו נמי מה שכתב רבינו שתיקנו שיבררו ישראל כשרים ויראי חטא שכן נהגו עוד מימי משה:
אולם קשה לי טובא מהא דאיתא בערכין דף י"א בעי ר"א עולת נדבת ציבור טעון שירה או לא ופשט מקרא ויאמר חזקי' להעלות וכו' ומסיק הגמ' לאמלוכי קעביד ופירש"י שהי' ממליך בציבור דרשותא קנסיב וקשה כיון דיש שם מעמד מישראל כהנים ולוים א"כ נעשה זאת מדעתם ורצונם ונתינת רשותם א"כ למה צריך נטילת רשות ובאמת בפירושו של רבינו גרשון כ' לפרש דאמלוכי בחזקי' לכבוד המלך ואמר להם להעלות לפי"ז ניחא אבל לפירש"י קשה:
אך לכאורה י"ל דהנה זה המעשה דחזקי' כתיב בד"ה אחרי שטהר הקדיש וחנכו והתחיל העבודה במקדש אחר שהושבתה שנים רבים בימי אחז לכן הי' צריך נטילת רשות שיתחילו עתה בעבודה אך זה ניחא למאי דמסיק אפי' תימא עבודת חובה אבל למאי דס"ד דקאי אעולת נדבה של ציבור והי' ממליך בהן להעלות העולה יקשה כיון דכבר התחילה העבודה בעולת חובה שוב א"צ נטילת רשות בעולת נדבה דהא יש שם מעמד שזה הוה נתינת רשות של הצבור:
ונראה לישב דכתיב בדה"י ל"א ומנת המלך מן רכושו לעלות לעלות הבקר והערב וכו' והא התמיד אין בא אלא משל ציבור ואף אי ימסרנו לציבור חיישינן שמא לא ימסרנו יפה יפה רק בארנו לקמן בפ"ח דהטעם משום דהציבור לא ניחא להו אם אין מוסרו יפה אף דהוה רק דברים שבלב דל"ה דברים אבל במלך חזקי' ידעו שמוסר בלב יפה שפיר ניחא להו עד"ז כ' תוס' יומא דף ל"ו דבכה"ג ל"ח שמא לא ימסרנו יפה וע"כ הצריך חזקי' לאמלוכי בציבור כדי שידעו כי מסר להם באמת יפה בלב שלם ורוצה לידע אם ניחא להו במסירתו:

הלכה ג

א') ואנשי מעמד מתענין ביום ב' וכו'. ואיתא במשנה ולא הי' מתענין בע"ש מפני כבוד השבת ולא באחד בשבת כדי שלא יצאו ממנוחה ועונג ליגיעה ותענית וימותו ובגמ' פליגי בה משום דביום א' הוה שלישי ליצירה ולחד מ"ד מפני שבשבת נתנה בו נשמה יתירה ולמו"ש נטלה ממנו וקשה לי דבסנהדרין דף ק"א אריב"ל כל ימי עני רעים והאיכא שבתות ויו"ט כדשמואל דאמר שמואל שינוי ווסת תחלת חולי מעים א"כ לפי"ז יש כאן טעם מורווח דאם יתענו גם בע"ש כש"כ שיסתכנו בשבת משום שינוי ווסת ואולי כן גם לאחר השבת איכא צערא טפי דגם שינוי ווסת להיפך הוה סכנתא:

ב') והנה איתא שם במשנה כל יום שהי' בו מוסף לא הי' מעמד ופירש"י בירושלים לפי שהיו טרודים במוסף שיש בו להקריב קרבנות יותר מתמיד שהוא בהמה אחת ואין לך מוסף בלא שתי בהמות ולא הי' להם פנאי כלל שהכהנים של מעמד טרודים במוסף וישראל שבהם היו טרודים לחטוב עצים ולשאוב מים ודוחה אפי' דנעילה עכ"ל רש"י וכתב ע"ז בתויו"ט ואעפ"י שהגבעונים אשר לא מבני ישראל המה נתונים לחטוב עצים ולשאוב מים לבית אלקים כדמפורש בס' יהושע יתכן בעיני לומר שזהו לצורך עובדי המקדש לבשל קרבנותיהם ושאר צרכיהם ופירוש למזבח ד' דכתיב ביהושע לעובדי המזבח אבל למזבח עצמו לא היו מניחין לגבעונים לחטוב עצים ולשאוב מים ואין נראה לחלק בין חטיבת עצים ושאיבת מים דלקרבן מוסף ודלקרבן התמיד לשאר קרבנות ובעזרא כתיב ומן הנתינים שנתן דוד והשרים לעבודת הלוים יש ג"כ לפרש לעבוד עבודה לצורך הלוים כדי שהלוים יהי' פנויים במלאכת עבודת ד' עכ"ד וקשה לי מהא דאיתא ביבמות דף ע"ט דאמר רבי חלק המזבח מי יתיר משמע דקאי אמזבח ממש דלשאר עבודה ל"ה אלא צורך אדם לא שייך לומר מי יתיר:
והנה מש"כ רש"י דישראל טרודים לחטוב עצים ולשאוב מים ודוחה אפי' דנעילה קשה לי מהא דאיתא בכתובות דף ק"י ויברכו את העם היושבים בירושלים מכאן דישיבת כרכים קשה וקשה מנ"ל דילמא לכן הצריכו ברכה דקאי על אנשי ישראל מבני המעמד אשר ישבו בירושלים לחטוב עצים ולשאוב מים לצרכי המקדש:
וראיתי כי בפירש"י על פסוק על העם היושבים בירושלים כ' לשמור את העיר מאויבים ולכאורה קשה ג"כ א"כ מנ"ל דישיבת כרכים קשה דילמא משום דהצריכו לשמור זה עבודה קשה וצריך לומר דרש"י מפרש פשטי' דקרא אבל הא קשיא הא שפיר גם פשטי' דקרא מצי אייריא דהצריכו ברכה על שם שהי' משמשים הכהנים והלוים ויקשה בין לפירוש רש"י שמפרש לפי פשטי' דקרא בין לפי דרשת חכז"ל דמשמע להו דאי על שומרים קאי ל"ש היושבים בירושלים ולכן דרשו אישיבת כרכים ויקשה הא טפי משתמע לאוקמא על אנשי מעמד אולם לפמש"כ בתויו"ט דהכונה דאנשי מעמד הי' חוטבים עצים רק למזבח ולקרבנות ניחא דמשום זה לא הוה חייבין לברכם דזהו זכות הוא להם:
אך קשה לי מיומא דף ע"א דקאמר שם אתהלך לפני ד' בארצות החיים אר"י זה מקום שווקים ופירש"י שאתה מוצא לקנות מזונותיו ויקשה הא אמרת דישיבת כרכים קשה וכאן קרי לי' ארצות החיים ונראה לישב דאיתא במגילה דף ה' דלכן תיקנו דבני כפרים יקדימו ליום הכניסה כדי שיספיקו מזון לבני העיר והיינו משום דבני כפרים אינן בני מסחר ועוסקים בהכנת מזון לבני העיר ועי"ז מצוי מזונות יותר בהעיר מקום שווקים שמביאים לשם הבני כפרים אבל בכל זה ישיבת כרכים קשה יותר כי מי שישיבתו בכפר א"צ ליקנות המזונות דאדרבא הם העוסקין בהכנת המזונות:
והנה בריש מגילה פריך הגמ' י"ג זמן קהלה לכל הוא ומשני אמר לך ההוא לדורות הוא דכתיב והנה לכאורה צריך ביאור דוודאי פשיטא דלדורות הוא דכתיב דהרי לעיל מיני' כתיב ויכתוב מרדכי להיות עושים את שני הימים האלה בכל שנה ושנה כימים אשר נחו וא"כ אי הוה כתיב ימים אשר נחו ג"כ הוה ידעינן דלדורות הוא דכתיב ונראה דהכונה לדורות לכשיבנה ביהמ"ק ויהא שרויין על אדמותן בביאה שני' אז יסופו ב' ימים אבל בזמן מרדכי ואסתר שהי' בחו"ל מנ"ל להקדים שני ימים (ועיין פנ"י שפי' במשנתינו דלפי שיטת תלמידו דידן עיקר התקנה בימי מרדכי ואסתר הי' שהכפרים יקדימו ליום הכניסה מדקאמר לעיל מיכדי כולהו אנשי כנה"ג תיקנו ולכאורה קשה לדבריו דא"כ ר"י דקאמר אימתי קאי ליתן טעם דאימתי התירו אנשי כנה"ג לבני הכפרים להקדים קריאתן ליום הכניסה בזמן שישראל שרויין על אדמתן והא באמת בימי מרדכי רוב ישראל הי' שרויין בחו"ל א"כ אמאי תיקנו אז שלא בזמנו אך להנ"ל ניחא דבאמת היינו דפריך לי' הא קרא לדורות כתיב לסוף שבעים שנה לזמן ביהמ"ק שיהא ישראל שרויין על אדמתן אבל קודם שיכנסו לארץ בביאה שני' ס"ל לר' יודא דלא מקדימין מפני שישראל מסתכלין למנות מתי פסח דאף שלא חשו לזה בימי מרדכי וראו להקדים) כש"כ דא"ש להגירסא דעניים מסתכלין די"ל זהו ניחא לבתר דתיקנו דלא דחו שבת מפני שעיניהן של עניים מסתכלין אבל בימי מרדכי ואסתר דקראו בשבת ולא חשו לעניים ותיקנו לכפרים להקדים אך קשה א"כ מ"פ מרי"ו הא י"ל בוודאי לר"ע דיליף מזמן זמניהם ומוקי לדורות א"כ גם לאחר שבטלה קדושה שני' מקדימין אבל רי"ו דיליף מכימים ולית לי' סברא לאוקמא לדורות על זמן ביהמ"ק אלא אף בימי מרדכי תיקנו ב' ימים שפיר י"ל בזמן שאין שרויין אין מקדימין כיון דלא יליף מזמניהם לכן ס"ל בימי מרדכי תיקנו וכשבאו לארץ הי' יכולין לקיים תקנות מרדכי גם בזה אבל כשגלו לא יכולין לקיים תקנה גם זו מפני שמסתכלין בה כפירש"י וצ"ע:
ואמנם בדף ד' פריך ואם איתא ליקדמו ליום הכניסה ומשני הוה להו עשרה ועשרה לא תיקנו רבנן ולכאורה אכתי קשה דמדחזינן דלא תיקנו רק מאחד עשר ולמעלה ולא תיקנו עשרה כדי דיוכלו להקדים אף כשחל י"ד להיות בשני ש"מ דתקנתא דכפרים הוא דמש"ה לא הוצרכו לתקן יותר מי"א אבל אם הי' התקנה משום כרכים בוודאי הי' מתקנים ג"כ עשרה כדי שיוכלו להספיק כל צורכם לבני הכרכים גם כשיחול י"ד בשני אך להנ"ל י"ל דלא יכול להוסיף מב' ימים כדיליף מכימים האלו רק ב' אף דדחי דלדורות אתי היינו אי ילפינן מקרא זה דבזמניהם לבד אבל אחר דיליף מכימים שפיר י"ל דסמך ג"כ אדרשא דכימים דשנים דוקא יכולין להוסיף דאין יכולין להוסיף ממה שתקנו בגוף הנס:
והנה לקמן דף ה' דמשני ע"ש זמנם הוא פירש"י והואיל ותקנו להם חכמי ישראל שאחרי כה"ג להקדים משום דרבה נשמע דס"ל לרש"י דתחילת תקנה הי' לקרוא אפי' בשבת הנה מוכח דס"ל בולא יעבור היינו רק שלא לאחר אבל להקדים רשאי דאל"כ איך יכלו חכמי ישראל שאחרי כנה"ג להקדים ליום ע"ש וקשה לי א"כ מ"פ בריש מכילתין איך עשו לעקור תקנת אנשי כנה"ג להקדים ליום כניסה הא מדכתיב ולא יעבור נשמע רק לאחר א"י אבל להקדים רשאין ואין לומר אפי' להקדים אין רשאין והא דכתיב ולא יעבור משום דכשחל י"ד בשבת יהא מקדימין ולא מאחרין דהא לפירש"י מעיקרא הי' קורין אף בשבת בשלמא אי מעיקרא ג"כ הי' מקדימין פריך שפיר דולא יעבור אתי לגלות דכשחל בשבת דא"א לקרות בזמנם בי"ד יהא מקדימין ולא מאחרין ניחא אבל לפירש"י קשה אולם י"ל לפמש"כ הפנ"י דמעיקרא כנה"ג תקנו כפרים מקדימין ליום כניסה (מטעם קריאת התורה שהוא תקנת משה רבינו משא"כ לטעם ישיבת בי"ד ל"ש זה דזה הי' תקנת עזרא) ניחא דפריך מנ"ל שכך תקנו וע"ז קאמר אי ס"ד י"ד וט"ו תקנו דוקא אף בכפרים ולא התירו להקדים א"כ איך אתי חכמים ותקנו להקדים ואף דכתיב ולא יעבור מזה לא נשמע להתיר להקדים מה שכנה"ג לא התירו מע"כ שכך תקנו להקדים דהאי לא יעבור משמעותי' דלהקדים שרי:

הלכה ד

א') והיא יתירה להן ונכ"פ ג"פ בכל יום. והראב"ד השיג וז"ל א"י מהו שאמר והיא יתירה להן שאיני מוצאה אלא ביום שיש בו מוסף והיא יתירה לכל ישראל ואינה בכל יום והוא אומר בכל יום משבת שהוא מעמדן מתפללין ד' תפילות וכ' בכ"מ דהקשה לראב"ד מדפריך בגמ' תענית ומעמדות מי איכא מוסף וכ' דרבינו אין גורס במעמדות אלא בתענית מי איכא מוסף והביא דברי פי' המשנה שכ' להדיא דהי' להם תפלה יתירה במקום מוסף והנה הרואה ומדקדק בדברי רבינו נראה שיש לו הוכחה גדולה לפירושו והוא מדאמרו במשנה דקורין בשחרית ובמוסף והא אמר דביום שיש מוסף ליכא מעמדות וכן הקשה הרע"ב ותי' דקאי דוקא אהני שהן חוץ מירושלים דלדידהו יש מעמד ביום שיש מוסף ולרבינו לא ניחא לי' בהא אלא מפרש דהי' קורין במוסף כמשמעו אלא דלא הי' להם מעמד בתפלה וכן מוכח להדיא מדבריו בפי' המשנה שכ' וז"ל אמרו במה שקדם שאנשי מעמד קורין במוסף מורה שיש מעמד במוסף ור"ל דיקשה לכאורה הא ביום שיש מוסף אין מעמד וכקו' הרע"ב בארכו ענין תפלתה המיוחדת באנשי מעמד שהי' מתפללין תפלה יתירה בכל יום והיא נקראת מוסף וביום שיש מוסף לכל העם תדחה הקריאה באותה תפלה היתירה ואין קורין אלא בשחרית ובנעילה הרי דלישב קו' הנ"ל הוא דהעלה דיש כאן תפלה שני' שנדחית ביום שיש מוסף והמעמד שהי' בעת תפלה שני' בטילה אך הקריאה בתפלת מוסף שהוא לכל העם לא בטלה וכן מוכח עוד מסיפא דקאמר במנחה קורין ע"פ ופי' הרע"ב משום טורח התענית ויקשה הא ביום שיש מוסף אין מתענין עיין ר"ן וריטב"א אבל לרבינו ניחא דעכ"פ גם בשהתענית ביום שאין בו מוסף הי' מתפללין תפלה יתירה ונקראת מוסף וע"ז קאמר שקורין בס"ת ובמנחה בע"פ ובזה אזלה גם שאר השגות שבראב"ד:
והנה הרע"ב כ' שלא מצא כדברי רבינו לא בבבלי ולא בירושלמי וכבר כ' התיו"ט כי בירושלמי כאן איתא דהי' ד' תפילות באמת ובריטב"א הביא דעת האומרים שאף לתענית הי' ד' תפילות שהוסיפו תפלה אחת כעין מוסף והביאו ראי' לזה מירושלמי דברכות יעו"ש:

ב') מתפללין ארבע תפילות שחרית מוסף וכו'. יש לי עיון בזה דהנה מרן הח"ס סי' ט"ז הקשה לפמש"כ המקבלים די"ב שערים לתפלה יש ברקיע נגד י"ב שבטים וכל אחד עולה תפלתו דרך שער אחד לכן גם התפילות משונות מי שיודע שהוא משבט ההוא אין להתפלל אלא בתפילה שעולה דרך השער ההוא ותמה ע"ז הא ר"א הי' לוי כדמשמע ממדרש שאמר משה יה"ר שיצא מחלצי ור"ע הי' בן גרים א"כ לא הי' לו שער אחד א"כ איך כשלא נענה ר"א נכנס ר"ע ונענה ואיך יכול להיות שליח לר"א ושל כל בני ביה"כ והוא אינו מהם והגאון הקדוש בד"ח השיב על כל דבריו דל"ש בתפילות ההוא לומר דע"י שהוא משער אחד א"י להוציאו דשפיר מצי להעלות תפילת כל ישראל ועוד דהא בכל השנה אין הש"ץ מוציא רבים י"ח ואם הכ"ד רננות שאמר ר"א זה אינו חיוב רק ריבוי תפלות ועוד דבברכות דף ל"ג פליגי ר"א ור"ע אי אומרה בהודאה או בברכה בפ"ע והביא מירושלמי פ"ב מר"ה דאף דבהודאה נהגו כר"ע ובגליל כריב"נ אפ"ה לא העבירוהו מתפלתו יעו"ש וקשיא לי הא מבואר כאן אנשי מעמד היו בוחרין מכל שבטי ישראל וכן התפללו יחד עם הכהנים והלוים אף שהי' משבט אחר ואיך אפשר לומר דהי' מתפללין כל אחד בנוסח אחר לכך לולי דמסתפינא הייתי אומר דפשר דבר כך הוא דזה הי' רק קודם שתיקנו אנשי כנה"ג סדר התפלה דאז הי' להם תפלות מתוקנים לכל שבט ושבט תפלות אחרים לפי י"ב שערים שראו הנביאים וכשבאו אנשי כנה"ג ותקנו תפלה מיוסדת לכל בית ישראל כללו בהם כל התפלות אשר הי' לכל שבט ושבט ועי"ז התפלה התאחדו כל ישראל להתפלל בתפלה אחת ואולי בזה הי' להם הכח לבטל יצרא דע"ז כמש"כ הח"ס בתורת משה דבכח התפלה שתיקנו ביטלו יצרא דע"ז ולפמש"כ יתכן יותר דהתאחדו כל השבטים בתפלה אחת ולדעתי זה"כ במדרש שמיני זה הדבר אשר ציוה ד' ודרשו אותו יצה"ר תעבירו מלבבכם ועבדו ד' בעצה אחת ובלבב אחד דהיינו אם יעבדו ויתפללו כולם בנוסח אחד דאין עבודה אלא עבודה שבלב ובזה יכולין להעביר היצה"ר מלבבם לבטל כח יצרא דע"ז וא"כ זה הנוסחת שנמצא בידינו מספרד ואשכנז אין הנוסחת משונות מכח שהם משבט אחר דכל התפלות שבידינו הוא תפלת כל השבטים אלא דבכל זה נמצא אח"כ בין ישראל המפוזרים בכל הארצות שינויים בתפלה לפי מעמדם שנשאר בידם מנוסחאות השונות הראשונות קודם שתיקנו אנשי כנה"ג וזה הי' השינוי' בין ספרד ואשכנז והאר"י ז"ל בירר הפסולת מתוך האוכל למען תהי' התפלה מתוקן לכל נפש כמו שכיונו בה אנשי כנה"ג ובה' תומ"ס הארכתי:

הלכה ו

בחמישי ישרצו ותוצא הארץ בשישי ותוצא הארץ ויכולו. הנה פ' ותוצא הארץ היינו פרשת שנאמר בה בריאת האדם וכן בכתובות דף ה' אמרו חמישי שנאמרה בה ברכה לדגים שישי שנאמר בה ברכה לאדם ולכך קשה לי מהא דאיתא ברה"ש דף ל"א דהי' אומרים בשיר ביום ה' הרנינו על שם שברא עופות ודגים בשישי הי' אומרים ד' מלך גאות לבש אף תיכון תבל בל תמוט על שם שגמר מלאכתו ומלך עליהם ויקשה אמאי לא אמרו פסוקים שמדבר מבריאת האדם שהי' בשישי:
והנה רש"י הביא דברי ירושלמי דברכות אימתי נעילה י"א נעילת שערי מקדש ויש אומרים נעילת שערי שמים שנועלין אותן לעת ערב בגמר תפלה והנה איתא שם בירושלמי מתניתין מסייע לר"י בשלשה פרקים הכהנים נושאים את כפיהם ד"פ ביום שחרית ובמוסף ובמנחה ובנעילת שערים אית לך למימר נעילת שערי שמים והרא"ש שילהי יומא הביא דברי הירושלמי וכתב לפרש דהכי פריך אית לך למימר נעילת שערי שמים הא איתקש נשיאות כפים לשירות דכ' לשרתו ולברך בשמו מה שירות ביום אף נשיאות כפים ביום ובס' גבורת ארי תמה עליו הא איכא שירות בלילה דהא איברים ופדרים קרבים כל הלילה וגם ניסוך היין כשרה בלילה כדאמרינן מנחתם ונסכיהם אפי' בלילה ולכן מפרש דהכי פריך אי נעילת שערים בלילה א"כ הוה נשיאות כפים בלילה ואיך קתני ד"פ ביום מיהו בירושלמי דתענית משמע דפריך מדקתני ד"פ ולא חמשה פעמים דהא איכא נמי ערבית ש"מ דאין נשיאות כפים בלילה:
אמנם לי נראה לישב דברי הרא"ש דהנה תוס' יוהכ"פ הוא גם לאחריו כמו שבארנו בפ"א מבהב"ח א"כ אף דנעילת שערי שמים בלילה קתני ביום כיון דהוא נחשב ליום הכפורים שפיר קתני ד"פ ביום וניחא דבערבית אין נשיאות כפים דאז כבר אחר זמן תוספתא לכן הנכון כפירוש הרא"ש דאין נכ"פ בלילה דאיתקיש לשירות ואף דאיברים ופדרים קרבין כל הלילה היינו משום דאין אלא גמר עבודה שהתחיל ביום ובאמת בערבית שתיקנו כנגד איברים ופדרים אין נושאין כפים דאיברים ופדרים אין התחלת עבודה אלא סוף עבודה כדאיתא יומא דף מ"ו וכך הא דנסכיהם אפי' בלילה היינו משום דהוה גמר עבודה דיום אף דהתם אמרינן דרק נסכים שבאים בפ"ע באים בלילה הנה לזה י"ל לפמש"כ בס' הנ"ל ריש תענית דנסכים שבאים בפ"ע דכשרים בלילה אין זר חייב עלי' וכיון דל"ה עבודה לענין זרות ל"ק מהא דכשר בלילה דהא באמת אין זה עבודה ואין זה שירות:

הלכה ח

א') שמונת ימי חנוכה וכו'. מה שנוגע לענין זה דחנוכה קבעתי לה מקום בה' תומ"ס פ"ג כי קצר המצע מהשתרע כאן:

ב') וכל יום שהי' בו קרבן עצים וכו'. והנה כתב במשל"מ דהיכא דזמן הקרבן הוא כל היום אסור בהספד ותענית ובעשיית מלאכה וע"פ שאני דאינו מקריבין אלא אחר חצות היום ולפי"ז לאחר חצות יהא אסור בהספד ובתענית ובפסחים דף ע"ח איתא דר"ש יתיב כל מעלי יומא דפיסחא בתעניתו עכ"ד ובספר שדי חמד בחלק דברי חכמים אות מ' כתב עליו דתימא איך נעלם ממנו גמ' דחולין דף קכ"ט דא"ר שמעתי שאבר מה"ח מטמא וכו' כתוב במגילת תענית פסחא זעירא דלא למספד הא רבה למספד אלא דכל דכן הוא ה"נ דכל דכן הוא הרי מבואר דאסור בהספד כש"כ דאסור בתענית אך מה שמבואר בדבריו דאי אסור במלאכה ה"נ דאסור בתענית יקשה מעירובין דף מ"א דמבואר להדיא דבכל יומא ממג"ת מותר להתענות בהן תענית שעות:
וכן מה שתמה במשל"מ דהיכיא ס"ד דש"ס דפסחים שאמר הא דרב ששת ישב בתעניתא כל מעלי יומא דפסחא משום דקסבר סמוך למנחה גדולה תנן ומשום פסחא וסבר לה נמי כריב"ב דמכשיר בפסח ששחטו שחרית בי"ד לשמו והלא אדרבא אם סבר לה כריב"ב כל היום אסור בתענית משום יום טבוח והאיך אמרינן דהוה יתיב בתענית משום פסחא וכתב עליו בשדי חמד דלק"מ בוודאי קודם שיקריב הפסח אסור לו לאכול כדי שלא יתבטל ממצות הפסח אבל אחר שמקריב הפסח מחוייב לאכול מצד יו"ט שלו ומה שהתענה עד זמן שחיטה לא איכפת לן דהא מותר להתענות תענית שעות ביו"ט דרבנן וכל זה בזמן הבית אבל האידנא דליכא קרבן ואין האיסור אלא משום במהרה יבנה ביהמ"ק ויקריבו הפסח ויאמרו אשתקד מי לא התענינו בעה"פ השתא נמי נתענה א"א לצאת ידי שני החששות דאם נפסוק הדין דאסור להתענות כל היום ומחוייב לאכול אחר זמן המנחה יש חשש דשמא יבנה במהרה ולא יהא פנאי להקריב עד הערב ויאמרו אשתקד מי לא אכלתי' השתא נמי ניכול אחר חצות ואם נפסק דצריך להתענות כל היום איכא גזירה להיפך דבמהרה יבנה ביהמ"ק ויקריב פסחו מיד אחר חצות היום והוא יתענה כמו אשתקד וכיון דא"א לצאת ידי שתי החששות הלכך שב וא"ת עדיף ועוד י"ל דלאו תענית ממש קאמר אלא דאכל מיני תרגימא דבזה קיים גם תקנת חכמים שאסרו בהספד ותענית ביום טבוח:
עוד כ' שם המשל"מ דביום טבוח של עצרת אינו אסור בהספד ותענית לכל העולם רק לאותן אנשים שלא הקריבו עדיין וקשה ע"ז ממה שאמרו בחגיגה דף י"ח דמעשה דר"ט שלא הניח לספוד ביום טבוח אף דהמעשה הי' אחר החורבן וצריך להתישב בדבר דאמרינן עלה דר"ט דהמעשה הי' ביו"ט שחל בחול ולא ידעתי טעמו של ר"ט שאסור יום טבוח בהספד אי משום דמי שלא הקריב בחג יהי' מקריב ביום שאחריו א"כ כל ששה ימים שאחר החג יהי' אסור בהספד ותענית וזו לא שמענו עכ"ד וכ' בשדי חמד לישב דחדא י"ל דלעולם ס"ל כב"ה מ"מ לא הניח לספוד משום מהרה יבנה ביהמ"ק והנה ידוע דמבואר בספרי אמת דלעתיד יהא הלכה כב"ש וא"כ י"ל הא דאמרינן שם יום טבוח הי' היינו דלעתיד יהא יום טבוח למחרת יו"ט של עצרת דיקבעו הלכה כב"ש רק י"ל דהא באמת בברייתא גופא איתא דהי' ביו"ט של עצרת רק דמקשה ביו"ט עצמו מי קאתי ומשבש לברייתא ומוקי לה ביום טבוח ומזה הוכיח המקשן דחל עצרת בשבת דאם הי' בחול הא אין לו יום טבוח לב"ה אבל אח"כ דמתרץ ביו"ט הי' בחול פשוט י"ל דהכונה של התרצן הוא דאטו לאו תרוצי קא מתרצת לי' תריץ הכי דלאו יום טבוח הי' רק בתשלומי עצרת הי' דהא עצרת יש לו תשלומין כל ז' וצ"ל בברייתא ולא הניחן ר"ט משום דתשלומי עצרת הי' וחסר תיבה אחת בברייתא וזה קל יותר לתרץ משנוקי להחליף יו"ט של עצרת ביום טבוח ולפי פירוש זה שכתבתי יהא ראי' לדעת הספרדים דאין אומרים תחנון בתשלומי עצרת דהרי מסוג' זו מוכח דכל תשלומי עצרת אסור בהספד ותענית:
ועוד בעיקר קו' דכ' דדוחק לומר דר"ט שנה משנתו כב"ש אין כאן דוחק דר"ט מתלמידי ב"ש כדאיתא ספ"ק דיבמות ועוד י"ל דהמעשה הי' באמת בזמן הבית דהרי ר"ט הי' גם קודם החורבן וביו"ט גופי' לא היו יכולין להקריב מחמת שהי' טרודים במיתתו של אלכסא וכמש"כ לעיל ולפיכך הקריבו למחר דאמר יום טבוח הוה צ"ל דלבני לוד הוי יום טבוח ובאמת שיש הכרח גדול שהי' בזמן הבית לפי מה שי"ל קו' המשל"מ דאמאי לא הוזכר בשום מקום שאסור במלאכה ביום טבוח של עצרת אם חל יו"ט בשבת וכן תמה דהיכיא כ' המג"א דביום טבוח הוא אסור בתענית הלא אדרבא תנן דמותר בהספד ותענית שלא לקיים דברי הצדוקים שהי' אומרים עצרת אחר השבת ונראה דקו' חדא מתורצת בחברתה דוודאי בזמן הבית דהי' אסור במלאכה ביום טבוח מה"ת לא הי' יכולת ביד חכמים להתיר במלאכה ביום טבוח כדי להוציא מלבן של צדוקים וכיון שבמלאכה הי' אסורים הי' מוכרח להתיר בהספד דאם הי' אוסרין בה בהספד ותענית הי' מקיימין בזה מנהג הצדוקין שהרי היו נוהגין ביום ראשון כיו"ט גמור ולפיכך הוצרכו להתיר בהספד ותענית וזה הי' יכולת ביד החכמים שהאיסור הספד ותענית ביום טבוח אינו אלא מדרבנן גם בזה"ב דהא יו"ט גופי' ס"ל לר"א דשמחת יו"ט רשות אבל האידנא דגם איסור מלאכה אינו אלא מדרבנן ראו חכז"ל טפי להתיר במלאכה כדי שלא יהא ביטול מלאכה לעם שני ימים וכיון שמותר במלאכה יוכלו לאסור בהספד ותענית שהרי הכל ידעו שאין יו"ט דהרי מותר במלאכה ואין בזה קיום לדברי הצדוקין ואמנם קשה ע"ז דא"כ מה מקשה מר"ט הא בזה"ז אסור באמת בהספד ותענית וא"כ צ"ל דהי' ידוע להמקשן דהמעשה הי' בזמן הבית וכנ"ל יעוש"ה שהביא מזה ראי' דאין לומר בי"ד באייר תחנון מהא דאיתא בחולין דדייק הא רבה אסור למספד מוכח להדיא דבפסחא זעירא גם האידנא אסור בהספד ותענית אף לאחר שביטלה מג"ת והא דקיימ"ל ברה"ש דף י"ח דהאידנא בטלה מג"ת לבד מחנוכה ופורים היינו יו"ט של דבריהם שנתקנו על הניסים שנעשו בזמן בית שני משום דכל זכרון הצרות יתבטל לעתיד ומייתיא לה רבינו בפ"ב דמגילה מקרא דכ' כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני אבל יו"ט של י"ד יען שגם לעתיד כשיבנה ביהמ"ק יחזור להיות יו"ט למי שיהי' טמא ובדרך רחוקה הלכך לא בטל גם האידנא יעוש"ה:

ג') והנה בריטב"א בתענית שם הקשה הא קרבן עצים אינן של כל ישראל אלא של אותן משפחות שהי' יום שלהם א"כ מה עסק יש בהן לאנשי מעמד ותי' בשם הראב"ד שאין ק"ע דוחה מעמד לכל אנשי המעמד אלא לאותן שהי' קרבן עצים יו"ט שלהם לכל אחד ואחד ביומו ובס' גבורת ארי' הקשה דא"כ הא דתנן בחמישי באב בני פרעוש וכו' באחד בטבת שבו בני פרעוש שני' לא הי' בו מעמד שהי' בו הלל וקרבן מוסף וקרבן עצים והא מה' באב עד אחד בטבת הוי פחות מעשרים שבועות והמעמד הי' נחלק לכ"ד חלקים כנגד המשמרות א"כ כיון דבחמשה באב הי' זמן מעמדם אי אפשר להיות זמן מעמדם באחד בטבת שבפחות מכ"ד שבועות אין המעמדות חוזרין חלילה ולכן העלה שם כיון דעיקר טעמא דמעמדות לעמוד על קרבנן של ישראל כמו כן תיקנו אנשי המעמד יהא עומדין על קרבן עצים שלהם דחשו חכמים לתקנם שלא לטרוח כל בני המשפחה לבוא לעמוד על קרבנן וא"כ שפיר הי' להם טרדה לאנשי המעמד בזמן קרבן עצים לכן בטלו המעמד:
אמנם לי נראה לישב דברי הראב"ד דכונתו כיון כשהי' קרבן עצים לבני המעמד ע"כ הי' מבטלין מעמדם לכן עשו כן בכל קרבן עצים אף שלא הי' אז זמן קרבן עצים של אותו המעמד:
ועוד י"ל כיון דבזמן קרבן עצים הי' מביאין קרבנות כמש"כ הרע"ב דביום שמביאין העצים מביאין עמהם קרבן נדבה ועושים אותו היום יו"ט ע"כ הי' טרודים בהקרבת הקרבנות לכן בטלו המעמד וכן פירש"י במגילה דף ה':
אך הנה הריטב"א כתב דיש מפרשים שהי' מבערין במזבח בפני עצמו מן העצים שהתנדבו וזה הי' קרבן עצים א"כ נסתר תי' הנ"ל:
אולם באמת כבר תמה בגבורת ארי על דברי הריטב"א דהא ב' גיזרי עצים חובה הן לתמידין וכתב דלא נתברר לו איזה קרבן מביאין אם עולה או שלמים הנה ברע"ב במגילה שם מבואר דהי' מביאין עולת נדבה:

הלכה ט

ד') ומהו קרבן עצים וכו' מקריבין עולות. ובהל' י' כ' אם מתנדב עצים הוה יו"ט והקשה בלח"מ משמע משום דמקריב עצים הוה יו"ט ולעיל כ' משום שמביאין קרבן הוה יו"ט ותי' כיון שמוסרין לציבור א"כ בשעת הקרבה אין שלהם ולכן רק יען שמביאין עמו קרבן הוה יו"ט והנה בריטב"א פ"ד דתענית כ' דק"ע היינו שהי' מבערין במזבח בפ"ע מן העצים שהתנדבו כדאמרינן במס' תמיד ששני גיזרין הי' מקריבין עם תמיד של בין הערבים ובגבורת ארי תמה דהנה ב' גזרין דתמיד מן התורה חובה הם לתמיד ולכן כ' דשמא אפי' עצים הביאו לנדבה כהאי דמנחות דף ק"ו דמיקרי קרבן והנה מאי דמספקא לי' פשיטא לי דדעת הריטב"א הוא משום דמביאין עצים לנדבה ולא מהאי דמנחות דמשם אין ראי' להא דהכא אלא מהאי דכ' רבינו דיחיד המתנדב עצים אסור בהספד ובתענית והוא מירושלמי פ"ב דחגיגה וסובר הריטב"א כק"ו המשל"מ לאמת אם ביחיד הוה יו"ט כשמנדב עצים ה"ה בציבור כשמקריבין העצים בפ"ע הוה יו"ט דידהו אף שאין מביאין קרבן אחר:

ה') שאפי' לשכה מלאה עצים שיהא אלו מתנדבין משלהן והנה בגבורת ארי הקשה הא איכא למיחוש דילמא לא מסרי ציבור יפה כדאיתא בב"מ דף קי"ח ואש הא בעי שיהא משל ציבור אף אש משל ציבור והביא דבירושלמי מוקי לה באמת משום דמכשירי קרבן משתנה קרבן יחיד לשל ציבור ואף דבגמ' דידן ע"כ לית לי' דירושלמי ס"ל גם בבגדי כהונה הטעם משום דמשתנה לשל ציבור ובגמ' דידן ביומא דף ל"ה איתא דבעינן מסירה יפה לציבור ול"א דמשתנה קרבן יחיד לשל ציבור י"ל דמה"ת מכשירין משתנה לשל ציבור רק מדרבנן קרבן ציבור אין משתנה לשל ציבור וכיון דאין אלא דרבנן ל"ח לשמא לא ימסרנה יפה לשל ציבור יעו"ש:
אך לכאורה יקשה הא ביומא דף ל"ז קבעי חישב בחתיית גחלים אי מכשירי קרבן כקרבן דמי ונשאר באיבעיא א"כ איך מצינן למימר דלגמ' דידן ג"כ יש חילוק בין מכשירי קרבן דמה"ת משתנה לשל ציבור אך י"ל דבע"ז דף מ"ו מוכח דפשיטא לי' דמכשירי קרבן לאו כקרבן דמיא א"כ י"ל דנפשט מהתם דבמכשירי קרבן שפיר י"ל דמשתנה לשל ציבור:
אולם יש לתמוה איך מצינן כלל לומר דעצים דל"ה בגופו של קרבן רק מכשירי קרבן לכן יכול להשתנות לשל ציבור הא במנחות דף כ"ב דיליף דבקרבן עצים בעינן משל ציבור דיליף כן ממזבח דבעינן משל ציבור והא לפי גמ' דע"ז מזבח גופיה ג"כ רק מכשירי קרבן קמחשב לי' וא"כ מזבח פשיטא לי' דבעינן משל ציבור ואינו משתנה לשל ציבור א"כ מזה קיליף עצים ע"כ דג"כ אינו משתנה לשל ציבור מה"ת דאין לחלק בין מזבח לשל עצים משום דשל עצים ל"ה בגופו של קרבן דהא מזבח גופי' ל"ה אלא כמכשירי קרבן (ועיין גיטין דף נ"ו דר"ח כל אקלידי הוה מסר לשמעי' בר מדציבי דאר"ח אכלבי בעי שיתין אכלבי דציבי ולכן הי' קרבן העצים חביבי כל כך):

ו') יום שיגיע קרבן עצים. הנה באמרי אש סי' קט"ז הוכיח מזה דיש למצוה דין חזקה מהאי דתענית דנביאים התנו שיהא להם חזקה במצוה וראיתי במ"ח סי' ח' השיג דהתם אין לשום אדם הפסד דבלא"ה אין מקבלין מיחיד כשיש עצים במערכה רק אלו שהביאו כשלא הי' עצים לציבור לכן זכו במצוה שאין הפסד לאחריני והנה לדעתי ז"א דהא בירושלמי כאן ובשקלים מבואר דתנאי ב"ד הי' רק שיהא קודמין לשאר עצים הנה מבואר דיכולת גם לאחרים להביא אלא שהן קודמין להקטרה א"כ מפסידין לאחרים ובסי' ט' השיג עוד דש"ה שהותנו הא לא"ה לא היו זוכין במצוה ע"י פ"א ובאמת בזה הרגיש גם האמרי אש אולם לדעתי ש"ה דדוקא שם צריכין תנאי ב"ד דהא שם הביאו כשלא היה שאר עצים להקטיר א"כ ל"ש דזכו שיהיו קודמין דזה רק שייך אם יש אחרים אבל שם ליכא אחרים ל"ש שזכו להקדים אלא שזכו להביא עצים אבל תנאי ב"ד ה"ז שיקדמו אבל לגוף המצוה שיכולין להביא באותו יום לא היה צריך תנאי ב"ד שבמעשיהם זכו במצוה ועוד נראה להוכיח כן משאר מעשים שהביאו בגמר' דעשו סולמות וזכו להביא באותן הימים ושם לא הי' תנאי רק סתמא זכו אף בפ"א וכן מוכח מסוף תענית דכשעשו בני יודע' התנאי ב"ד שלא יודחו ממקומם אף לכשיעשו בני יהוירב מוכח אף דיש הפסד לאחריני וכן מוכח אי לאו תנאי ב"ד הא זכו בני יהוירב כיון שהי' להם חזקה בבית ראשון להקריב תחילה הרי דיש חזקה במצוה רק ע"י שנתעצלו לעלות קנסיהו ואבדו חזקתם ומעתה היינו שבני יודעי' היו ראשונה כיון שהחזיקו עתה במצוה זו תחילה ודו"ק:
והנה בשו"ת מהר"ם א"ש סי' קס"ז כתב דמהכא למדנו דשייך במצוה ג"כ דין חזקה כמבואר באו"ח סי' קנ"ג ובחו"מ סי' קמ"ט שאפי' אם מת יכול להוריש זכות המצוה לבניו ופלא בעיני כי אדרבא יש להוכיח מכאן דלא מהני להוריש לבניו דאי מצד דין חזקה יכול להוריש בל"ה צריכין נביאים להתנות וראיתי בשו"ת מ"ח או"ח סי' ט' שתמה אי שייך דין חזקה במצוה למה הצריכו נביאים להתנות ולפמש"כ לק"מ דבוודאי אדם שזכה במצוה זכה בכח חזקה אבל אי להוריש לבניו לכן הצריכו להתנות:
ואמנם בטעם חזקה שזכו להביא העצים כתב במהרמ"ש חח"מ סי' י"ח דמי שמתאמץ שלא יתבטל המצוה ההוא ולולא פעילתו הי' בטל הוה כמציל מן הנהר ומן הגייס דקנה לכן כיון שהם התאמצו להביא העצים שלא יתבטל המצוה לכן זכו בה לעולם ואני הבאתי ראי' ממדרש פ' נשא פ"י מה כתיב ויבן שאול מזבח לד' והלא כמה מזבחות בנו ראשונים נח אברהם יצחק יעקב בנה מזבח משה יהושע בנה מזבח ואת אומר החל לבנות מזבח לד' לפי שנתן נפשו על השחיטה כדכתיב ושחטתם בזה שהוא צורך מזבח לפיכך העלה עליו הכתוב כאלו אותו החל לבנות מזבח:

ז') ודבר זה הוא מנהג. ובמשל"מ תמה אי הוה רק מנהג דא"כ איך נדחה מפניו תענית ת"ב ולי נראה דהכונה כך דהנה זה שאין מתענין אין איסור כמו דאמרו שאסור להתענות ביום טוב דאורייתא או בחנוכה ופורים דהוא גזירת חכמים רק נהגו מעצמן כן אבל כיון שנהגו מחוייבין לשמור היו"ט שלהן מצד נדר (עפירש"י חולין דף ב' אהא דחולין שנעשו על טה"ק כקודש יען שקיבלו עליהן כך) וכאן הוה זה היו"ט קודם גזירת ט"ב שעשו יו"ט מתחילה שהיה טעם מנהג אבל אחר שנהגו כן חיוב הוא עליהם וא"כ אח"כ כשגזרו תענית ת"ב כבר קדם להם היו"ט שלהם א"כ גזירתם קודמין לגזירתם דט"ב לכך ל"ח כדאמרינן בפ"ג דתענית דף י"ב אם גזירתינו קודמת לגזירתן דהוה מוטל עליהן מטעם גזירת חכמים הוה ג"כ נדר והיינו מצד המנהג הוה כאלו נדר להתענות ויכול להתפיס בו בנדר אבל בדבר דאורייתא לא יכול להתפיס בו דכיון דהוא דאורייתא אין נדר חל עליו ובדף י"א כתב הר"ן דמה שגזרו חכמים על גבינה הוה כדבר הנדור ונדר יכול להתפיס בו ול"ה כדבר האסור רק כדבר הנדור והנה במשל"מ הקשה א"כ ערב פסח אסור בתענית א"כ איך התענה רב ששת הנה כל זה העלה לפי דרכו דאיסור דרבנן הוא אבל לפי דרכו של רבינו דזה מנהג א"כ בערב פסח מסתמא לא נהגו שלא להתענות ולעשות יו"ט לאכול ולשתות אדרבא נהגו להתענות מטעם טירדת הפסח כמו שאמר רב ששת והיינו למאן דסברי פסח קרב כל היום ולמאן דסברי רק מחצות א"כ ל"ש תענית מטעם טירדה שוב ל"ש ג"כ איסור תענית מטעם קרבן כיון שאין אסור רק מחצות וכמש"כ המשל"מ בעצמו ובזה ניחא דלא אסרו תענית בע"פ יען דלא נהגו כן לאסור תענית אדרבא להתענות שלא יטרד ויבטל מפסח וזה נכון:
ודע דיש להבין הא דאמרו דאין אדם מתפיס בדבר האסור למש"כ המחבר סי' ב' דחשוד על טריפות ל"מ בשבועה אף דבעינן חשוד לאותו דבר יען דנשבע ועומד מהר סיני א"כ אמאי לא חל הא הוה מתפיס בדבר הנדור ואף דיש גם איסור מצ"ע נאמר שדעתו להתפיס בדבר הנדור אך לפמש"כ הר"ן דאין מתפיסין בשבועה א"ש דדבר האסור בדבר המושבע הוא לא דבר הנדור ואין מתפיסין בשבועה:
ובזה יש להסביר דברי הח"ס חלק אה"ע שכתב הא דשוויא נפשי' חתיכה דאיסורא לפמש"כ המהרי"ט משום נדר הא דלא מהני שאלה משום דהוה כמתפיס בדבר האסור ולכאורה מ"ש מאומר ה"ז כבשר חזיר דלא חל כלל ולפי הנ"ל ניחא ממנ"פ אם מתפיס במה שעומד ומושבע מהר סיני על חזיר א"כ רק מתפיס באיסור גברא ואם מתפיס בחפץ הוה דבר האסור אבל באומר דבר זה חזיר אין זה מתפיס בדבר האסור רק אומר שבועת הר סיני שמוטל עליו שלא לאכול בשר חזיר שבועה זו יהא על זה אף שבשר כשר הוא וכן בטמאה אני לך הוה כמתפיס במה שמושבע ועומד ושוי' חד"א ובזה מיושב גם קו' חכ"צ סי' ב' בנשא גרושה דנודר ועובד והקשה עפ"י סברא הנ"ל א"כ בנשא גרושה עבר על שבועת הר סיני וחשוד א"כ מה מהני נודר ולפי הנ"ל י"ל שבועת הר סיני איסור גברא ונדר איסור חפצא חמור לזה ל"ה חשוד ודו"ק:
שוב ראיתי בריטב"א נדרים שם כתב להדיא דכל איסור נבילה וחזיר רק איסור גברא הוה ולכן אין מתפיסין בו דהוה מתפיס בדבר הנשבע וא"כ בוודאי ע"פ דבריו צדקו דברי הח"ס דאם אומר זה בשר חזיר שוויא חתיכא דאיסורא בשבועת הר סיני כיון דהכל איסור גברא א"כ כמו שאסור לאכול נבילה יהא אסור לאכול זה וכ"כ באמת עוד בריטב"א אם אומר שיהא אסור עליו אסור לאכול דבר זה כנבילה דחל והיינו כסברת הח"ס (ואולם התינח אי בנדר כזה לא מהני שאלה ובש"ע סי' ר"ה מבואר באומר זה יין נסך מהני שאלה) וכן מיושב עפ"י ריטב"א קו' החכ"צ הנ"ל וכמש"כ ודו"ק:
והנה בירושלמי פ"ד דשקלים מבואר כדברי רבינו מתניתין מסייע לר' יוסי אותן הימים נוהגין בשעת הקרבן ושלא בשעת הקרבן ר' יוסי אומר אין נוהגין אלא בשעת הקרבן ועוד מן הדא א"ר בר צדק אנו היינו מבני סנאה בן בנימין וחל ט"ב להיות בשבת ודחינו אותו למוצאי שבת והיינו מתענין ולא משלימין וכ' בק"ע לפרש דנשמע דהוה קרבין גם לק"צ מדהוה נוהג גם בשלא זמן הקרבן ע"כ נשאר היו"ט גם לדורות נשמע דרק מצד מנהג הוה כיו"ט ונהוג אפי' בזה"ז יען דאף לק"צ התנדבו נשאר היו"ט לדורות:

ח') ודבר זה הוא מנהג וכו'. עמשל"מ שהקשה אי מנהג יקשה מתענית דף י"ב דאמר ראב"צ דדחו יו"ט דידהו ת"ב שחל בשבת ונדחה ול"נ לישב דהנה בג"א הקשה כיון דיו"ט זה רק דרבנן איך דחי ת"ב דהוה מדברי קבלה ותי' כיון שנדחה זהו ג"כ רק דרבנן כדאיתא פ"ק דמגילה דרבי ביקש לעקור לגמרי כיון דנדחה ידחה לכן שפיר יו"ט דידהו דחי ת"ב א"כ י"ל אי רק מנהג ג"כ דחי כיון שהי' נדחה כמש"כ הטור סי' תקנ"ט בט"ב שנדחה אכלו לאחר מילה משום דיו"ט שלנו הם אף דרק משום מנהג:
ומה שהקשה המשל"מ מעירובין דאמרינן דהוה מדרבנן לא מנהגא בעלמא נראה לי הכונה כך דוודאי זהו דעשו יו"ט לא הוה אלא מנהג שנהגו לעשות להם יו"ט וכן ברית מילה ורק חכמים אמרו כל דהוה מנהגא לנהוג בו יו"ט הוה בכלל מקרא קודש ואסור בתענית לכן דחי ת"ב שנדחה ובהא ניחא הא דאיתא בסי' תצ"ד דאסרו חג הוה מנהגא ואסור בו להתענות היינו ג"כ ע"ד הנ"ל כיון דמנהגא לעשות יו"ט ולנהוג בו מקרא קודש אמרו חכמים דאסור להתענות:
והנה המשל"מ הקשה עוד לפירש"י סוכה דף מ"ה דעושה איסור לחג היינו יום שאחר יו"ט מתענית דף י"ז דשבתות ויו"ט לאחריו שרי והנה בברכ"י שם כ' דבאמת הוא ירושלמי בריש ע"ז וע"כ לומר דהוה רק מנהגא וסובר הירושלמי להאי סברא דאמר ברא דמועדא דזהו מנהגא מקדמת דנא ולכן לא התענו בכ"ג רק בכ"ד כדאיתא בנחמ"י אמנם מש"כ המשל"מ דזהו טעמא דר"ט דאסר יום טבוח בתענית כדאיתא פ"ב דחגיגה וקשיא לי' כיון דהלכה כב"ה א"כ כל ז' ימים הוה תשלומין ומ"ש יום טבוח ובברכ"י דחי דפשטות הגמ' משמע משום יום טבוח והא דקשיא הא הלכה כב"ה תי' משום דאי חל יום טבוח בשבת יום טבוח אחר השבת אסור מדינא רק התירו משום הצדוקים לכן היכיא דחל יום טבוח אחר השבת אסרו כל יום טבוח שאחר החג ובזה תי' דברי המג"א שתמה עליו במשל"מ:
והנה בתענית דף י"ב איתא דאין מתענין דאמר ר"א בר צדוק וכו' מפני שיו"ט שלנו הוא והקשה בגבורת ארי הא יו"ט דקרבן עצים אינו אלא מדרבנן איך דחי לתענית ת"ב דהוי מדברי קבלה דחשוב בפ"ק דרה"ש כדברי תורה לענין איסור לפניהם ולאחריהם דא"צ חיזוק מיהא בהא י"ל דבחל ת"ב בשבת הא דמתענין אחר השבת אינו אלא מדרבנן א"כ שפיר יו"ט דדבריהם דוחה אותו:
אך הקשה מהא דספ"ג דעירובין דף מ"ו דדייק אהא דקאמר מפני שיו"ט שלנו הוא הא ערב יו"ט פירוש שאר ת"ב דהוה עיו"ט שלהם משלימין ואמאי הא כמו שאם מתענה בע"ש אמרו התם דאין משלימין כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה וה"ה לערב יו"ט זה ומאי קושיא הא יו"ט דרבנן כיון שא"ד הוא גופה לתענית ת"ב כש"כ שאין ערב יו"ט שלו דוחה משא"כ שבת דהוא דוחה לת"ב מפני שהוא מן התורה בחל בע"ש אין משלימין ותי' דבפ"ק דר"ה איתא דבזמן שלום רצו אין מתענין ולכן אף דבת"ב מתענין אבל רק דרבנן ולכן יו"ט של דבריהם דוחה אותן וא"כ שפיר פריך אי ס"ד דת"ב שחל בע"ש אין משלימין לא הוה לי' להשלים בכל ת"ב דהוה לי' עיו"ט שלו ודמי לע"ש:
אולם במג"א סי' תקנ"ט הביא להקשות מהא דאיתא בעירובין דף מ"א דבני סנאב בן בנימין התענו ולא השלימו בת"ב שנדחה ליום עשירי לפי שיו"ט שלהם הי' וקשה הא יו"ט דדבריהם לא עדיף מר"ח דאם התחילו אין מפסיקין וכיון שכבר התחילו להתענות בכל שנה יום ת"ב אין מפסיקין ובישועת יעקב סי' תקע"ב כתב לישב דכיון דדוקא ת"ב שנדחה מהני יו"ט דדבריהם לבטלו אבל אם לא נדחה אין בכח יו"ט דדבריהם לבטלו א"כ בעת שקבלו עליהם להתענות ביום ת"ב בכל שנה ושנה לא הי' סותר ענין יו"ט דדבריהם ובעת שנדחה התענית כגון בת"ב שחל בשבת דאז יו"ט דדבריהם ואם התענית בא כאחד באמת לא הי' מתענין כיון דיו"ט שלהם א"כ לא מיקרי התחלה מה שהתענו בת"ב שלא נדחה כיון דעיקר מה דמהני יו"ט דדבריהם הוא רק לענין דנימא הואיל ונדחה ידחה אבל לא מהני לדחות לגמרי התענית ולענין תענית שנדחה לא התחילה מעולם ומזה ראי' לדעת הרב"י דדוקא בת"ב שנדחה מהני יו"ט דדבריהם לבטל ולא בת"ב שלא נדחה דאי נימא דיו"ט דדבריהם מהני לבטל תענית ת"ב אלא דבני סנאב יו"ט שלהם הי' בעשירי ולכן בט"ב שלא נדחה הי' מתענין דא"כ הי' מיקרי התחלה מה שהי' מתענין בת"ב שלא נדחה שלא הי' יו"ט שלהם וממילא לא הי' מפסיקין אף אם הי' אירע יו"ט פעם אחד בת"ב כמו בר"ח שאם התחיל קודם אינו מפסיק וה"ה אם נדחה כיון דתענית שנדחה ושאינו נדחה שווין:

ט') והנה בהך דעירובין דפריך טעמא דיו"ט שלהם הוא הא עיו"ט משלימין וקשה מ"פ בשלמא שבת ויו"ט דחלין בלילה תיכף לכך ס"ל לר"ג דאין משלימין אף בעיו"ט אבל התם כיון דהוי יו"ט שלהם עבור הקרבן והרי הקרבן ל"ש בלילה וא"כ לא שייך יו"ט בלילה כמו בע"פ דאינו אסור במלאכה רק אחר חצות כיון דמקודם לא הוי לי' זמן הקרבן וא"כ ה"נ מכ"ש לילה כיון דאינו זמן הקרבן לא הוי יו"ט וכבר עמד ע"ז בחכש"ל סי' תקנ"ט וכתב לתרץ דהש"ס מוכיח דבע"כ עשו הם גם הלילה ליו"ט דאל"כ דהלילה לא הוי יו"ט א"כ למה לא השלימו הרי קיימ"ל בכל הני דברים שאם התחיל פוסק מ"מ אם התחיל בהיתר לכו"ע אינו פוסק וא"כ ה"נ בשלמא בכל עיו"ט ס"ל לש"ג דאינו משלים כיון דכולו בין היום ובין הלילה הכל הוי בכלל יו"ט והוי התחיל באיסור לכן פוסק אבל אם נימא בזה דהלילה אינו יו"ט להם ובעיו"ט שלהם היו מותרין להתענות וא"כ כיון דהתחילו להתענות בליל ת"ב דלא הוי יו"ט עדיין והוי התחיל בהיתר אף דאח"כ בבוקר חל היו"ט שלהם ראוי להיות כדין התחיל בהיתר דאינו פוסק וכו' ובע"כ מוכח דגם הלילה הוי יו"ט והוי התחיל באיסורא לכך פריך א"כ תיפוק לי' דהוי עיו"ט ופריך ממנ"פ את"ד ולי נראה להביא ראי' לדבריו מהא דאיתא בסי' תקפ"א דאף בלילה אומרים יום תרועה דהיום הוא דנתחייב בתרועה עמג"א א"כ יום הוא דנתחייב בקרבן מחשב לילה יו"ט והכי מוכח מסוכה דף ל"ג דאמרינן אשחור ביו"ט הוה נראה ונדחה אף דבלילה ליתא למצות לולב ע"כ כיון דזה היום הוא מצות [לקיחה] כבר מלילה איקרי זמן לקיחה:
אך קשה לי מהא דאיתא בר"ה דף ז' אמר ר"פ כי קחשיב מידי דחייל מאורתא מידי דלא חייל מאורתא לא קחשיב ויקשה אמאי לא נאמר דיום הוא דנתחייב בהבאת עומר ושפיר חייל מאורתא ועוד יותר קשה דפריך והרי רגלים דלא חיילי' מאורתא וקחשיב ויקשה אמאי לא נאמר דהיום הוא דנתחייב בהבאת קרבנותיו וכן בהא דפריך אח"כ הרי יובלות דלא חיילי' מאורתא וקחשיב אמאי לא משני דיום הוא דנתחייב בתקיעה ולכן שפיר קחשיב אף מאורתא דבלילה אין זמן תקיעה:
והנה שם בשמעתין מסיק כי קחשיב מידי דלא תליא במעשה מידי דתליא במעשה לא קחשיב ופריך והרי רגלים דתליא במעשה ופירש"י דס"ד דאין ב"ת חל עד שעה שראוי' להביא קרבן נמצא שתלוי בתמיד של שחר וקשה לי הא קיימ"ל דקדשים שהביאן קודם פתיחת השערים פסולין והקשו תוס' בעירובין דף ב' תיפוק לי' דלפני התמיד ותי' דמשום זה ל"ה פסול דרק למצוה בעלמא וא"כ קשה אמאי לא יתחייב בבל תאחר ממילא הי' מקריבין לפני התמיד כדי שלא יעבור בב"ת ושוב איכא ב"ת בקדושת היום ויותר הו"ל לרש"י לפרש דתליא במעשה בפתיחת שערים וא"ר להקריב לכן א"ע בב"ת עד פתיחת השערים וראיתי בפי' הר"ת דמפרש דתליא במעשה היינו הקרבת הקרבן גופי' לדידי' ניחא אבל לפירש"י קשה ובה' מעה"ק יבואר:
אמנם בתענית דף כ"ח מסיק האי טעמא דמוסף דחי מנחה הללו דברי תורה והללו דברי סופרים ופירש"י דפריך דמ"ש דבקרבן עצים דחי מעמד דנעילה ולא דמנחה הללו דברי תורה מנחה ודנעילה דברי סופרים ותוס' פי' דפריך מ"ש מוסף דדחי מנחה ובין קרבן עצים דלא דחי מנחה ומשני הללו דברי תורה מוסף דברי תורה לפיכך דחי מנחה דהוי דברי תורה אבל קרבן עצים דהוי מדברי סופרים לא דחי אלא דנעילה דהוה מדברי סופרים אבל לא דחי מנחה דהוי מדברי תורה ובספר גבורת ארי הקשה דלמ"ד מנחה אבות תיקנם תפלת ערבית נמי יעקב תיקנה ונפקא לי' מקרא דויפגע במקום ואין פגיעה אלא תפלה אלמא תפילת ערבית נמי רמיזא בדאורייתא כמנחה והרי רב סבירא לי' תפלת נעילה פוטרת של ערבית ואמרינן נמי דרב לטעמי' דאמר צלותא יתירה וכיון דצלי לי' תו לא צלי כדאיתא ביומא דף פ"ח ולמ"ד תפלת ערבית חובה קאמר וכיון דנעילה במקום תפלת ערבית קיימא א"כ הוה לי' נעילה ג"כ דברי תורה כמנחה ואכתי קשה מה הפרש בין זה לזה בין מעמד דמנחה לשל נעילה כיון דשתיהן דברי תורה:
ועוד אפי' למ"ד אבות תיקנם והוה כדאורייתא אבל האי דמעמדות הנידחין מפני קרבן מוסף וקרבן עצים אינו אלא תפלה יתירה שתקנו חכמים לאנשי מעמד ואלו אין להם ענין לתפלות שתיקנו אבות דיש להם רמז בתורה וכתב דוודאי אפי' תפלת מנחה לא מצינו בתלמודא דקרי להו דברי תורה ולא עדיפא מכל תקנת חכמים והא דקאמר הללו דברי תורה לא קאי אמעמד דמנחה ודנעילה אלא דקאי אקרבן מוסף וק"ע ואדר"ע לחוד קאי והכי פירושא מה הפרש בין זה לזה מ"ש קרבן מוסף לר"ע דחי דמנחה ודנעילה ומ"ש קרבן עצים דלא דחי אלא דמנחה לחוד ומשני הללו דברי תורה מוספין דברי תורה והללו פירוש זמנים דק"ע רק דברי סופרים לפיכך לקרבן מוסף של תורה ניתנה רווחא טפי לדחות מעמד דמנחה ודנעילה אבל לא ק"ע דא"ד אלא מנחה הסמוך לו ולא של נעילה ועי"ש:
והנה רבינו בפ"י ממלכים כתב דאברהם הוסיף להן מעשר ותפלת שחרית וכו' יעקב הוסיף להם גיד הנשה ותפלת ערבית הנה מבואר דס"ל דהוה דאורייתא ממש ונראה דבאמת מהכא נפקא לי' דתפלות דתיקנו אבות דהוה דאורייתא ממש וע"כ דמפרש כפירש"י או תוס' וא"כ מוכח שפיר דהוה כדאורייתא ממש אבל אי הוה מפרש כפירושו של גבורת ארי' אין מוכח דהוה דאורייתא א"כ תיקשי מהיכן למד באמת דהוה כדאורייתא ממש:
ואמנם א"כ קשיא קו' הגבורת ארי' הא נעילה במקום תפלת ערבית קיימא א"כ אכתי תיקשי מאי הפרש יש הנה לדעתי מהא אין לדחות פירש"י ותוס' דאף דנעילה במקום תפלת ערבית תיקנם לענין זה ל"ש לומר דהוה כדאורייתא כתפלות שתיקנו האבות ומה שהקשה הא מעמדות בוודאי אינו כדאורייתא דרק חכמים תיקנם והם וודאי רק מדברי סופרים הנה לזה שפיר י"ל דאלים כדאורייתא כמו שכתב הרדב"ז לענין ברכה רביעית דבהמ"ז כיון דניתקן שיהא במנין הברכות על המזון אי נקיל בהא יען דהוה דרבנן איכא זילותא טפי ה"נ יש לומר בתפלת המעמד כיון שתיקנו להוסיף על התפלה נתנו בו חכמים דין דאורייתא ממש (ולפמש"כ זהו שיטת רש"י ותוס') והנה כעין זה מובא בטור סי' קי"ז הביא בשם אחיו הר"י טעם לדבר שנהגו איסור מלאכה בר"ח וז"ל לפי שהמועדים נתקנו כנגד אבות פסח כנגד אברהם דכ' לושי ועשי עוגות ופסח הי' שבועות כנגד יצחק שתקיעת שופר של מתן תורה הי' בשופר מאילו של יצחק סוכות כנגד יעקב דכ' ולמקנהו עשה סוכות וי"ב חדשי השנה כנגד י"ב שבטים וכשחטאו בעגל ניטלו מהם וניתנו לנשותיהם לזכר שלא הי' באותו חטא והנה חזינן דמועדים שהם דאורייתא אפ"ה אמרו בו טעם שתיקנו כנגד אבות שקיימו המועדים מעיקרא כן י"ל בתפילות שתיקנו אבות שהם כדאורייתא ממש (ועיין מש"כ היעב"ץ בפירושו על תפלה בטעמא דתיקנו סדרא דקדושה בשבת במנחה יען דיש בו מוסף ובר"ח ובחוה"מ אף דיש בו מוסף לא תיקנו במנחה סדרא דקודשה):

תוכן העניינים

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה