מעשי למלך על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק ה
הלכה א
כה"ג צריך שיהא גדול מכל אחיו בנוי בכח בעושר וכו'. והנה בפ"ז מיסוה"ת כ' רבינו לענין נבואה דצריך שיהא גדול בנוי בכח ולא הביא תנאי דבעושר ובגמ' איתא דאחד מתנאי הנבואה הוא עושר ובכ"מ כ' יען דתנאי זה רק צריך לנביאות בקביעות לא בשבא בדרך מקרה ובסדר המשנה השיגו דהא עיקר מה שבא רבינו להשמיענו דנדע מי שהוא נביא אמת והיינו נביאות בקביעות א"כ הו"ל לאשמעינן דבעינן שיהא עושר דמזה נדע אי להאמינו בנביאות ועוד דגם בשאר תנאים כמו נוי שכ' רבינו אפשר שישיגהו הנבואה ע"ד מקרה אף שלא יהא גדול בנוי וא"כ למה השמיט רבינו עושר והי' נראה לי דאפשר להמליץ בעד הכ"מ שכונתו נהי דעשירות מתנאי הנבואה אבל אין זה מהתנאים המעכב הנבואה שנאמר אם אין עושר שנבואתו שקר אלא דקשה לי ממש"כ רבינו כאן בכה"ג דאין עשירות מעכבין ואפ"ה כתבו רבינו דלכתחלה בעינן עכ"פ א"כ גם לענין נבואה הוה לו להשמיענו דעושר גם הוא מתנאי הנבואה:
והנה בסדר משנה כ' לישב דלכן השמיטו רבינו דתנאי דעושר א"צ לגוף הנבואה דזה רק למען יהא דברים נשמעין ביותר והוכיח כך מהא דאמרו דמשה רבינו ע"ה מפסולתן של לוחות נתעשר הרי דקדמה לו הנבואה לתנאי דעושר וקשה לי ממש"כ רבינו כאן בכה"ג תנאי דעושר אף שג"כ רק משום שיהא בפיו נשמעים ועוד אי עיקר הטעם כדי דלשתמע מילייהו א"כ נאמר כמו בכה"ג מצוה להעשירו משלהם כן גם בנביא בבא אליו הנבואה נצטרך להעשירו משל ישראל דהא קרא דנביא מאחיך כמונו יקים לך דנאמר למשה בשכבר נתעשר א"כ נצטרך להעשירו כמו לכה"ג:
ואמנם כתב בסמ"ש לתרץ עוד דהוא דבר הבא ממילא אם יזכה לנבואה סופו שיעשיר א"כ הוה ניחא מה שהקשיתי דנצטרכו להעשירו דלהנ"ל הוא דבר הבא ממילא אך עדיין קשה דבסדר משנה הביא ראי' לסברתו מהא דאמרו דמקטיר קטורת מתעשר דיש לו סגולה זו שיעשיר א"כ כש"כ מי שזוכה לנבואה דיש לו סגולה זו דמתעשר א"כ בכה"ג שמקטיר בכל יום שירצה בוודאי סופו להתעשר א"כ יקשה למה צריכין להעשיר אותו ע"י אחיו הכהנים הא מתעשר ממילא בהקטרת הקטורת אך נראה להסביר הענין לפמש"כ הח"ס או"ח סי' קנ"ח דהא דקטורת ומילה סגולתה להעשיר אבל בכל זה אין כל אדם זוכה לכך דאפשר דאי לאו הקטורת הי' באים עליו פגעים רעים וע"י הקטורת נטלו ממנו העושר חלף הצער ודי שיגין עליו זכות הקטורת להנצל מפגעים רעים שהי' עתידים לבוא עליו ולפי"ז י"ל גם בנבואה סגולתה להעשיר אפ"ה לא יעשיר רק דע"י שזכה לנבואה ינצל מן הצער אשר לפי מזלו הי' באים עליו ובזה ניחא מה שחקר בסדר משנה א"כ מי שהוא עשיר מה אהני לו נבואתו דלפמש"כ א"ש דכמו לקטורת כ' תוס' שבת דף קנ"ו אפי' עשיר גדול כר"א בן חרסום צריך לקטורת משום דאי לאו הי' יורד מעשרו כן י"ל בנבואה ולפי"ז א"ש בכה"ג אף שמקטיר בכל יום המצוה להעשירו דאפשר דע"י הקטורת לא הי' זוכה להעשיר אבל בנביא א"צ להעשירו דבאמת א"צ לתנאי דעושר דזה שמנו חכמים עושר היינו דסגולתה להעשיר אם יספיק לו זכות נבואתו להעשירו ואם לא יגין בעדו על פגעים שלא יבואו אליו אבל להעשירו אין חייבין ע"כ שפיר השמיטו רבינו תנאי זה דנבואה:
והנה י"ל עוד דהנה בכה"ג אמרו בנוי ובנביא אמרו בקומה וכן אמרו בכח ושם אמרו גבור ורבינו לא כתב בנביא תנאי דגבור וכ' הכ"מ דמה שאמרו גבור כוונה הכובש את יצרו וזה כתבו רבינו שם לפי"ז אני אומר גם מה שמנו עושר כונה עד"ז דאיזהו עשיר השמח בחלקו דמתנאי הנבואה שיהא שרוי בשמחה ולכן צריך שיהא עשיר אמנם אף אי אין עשיר ממש רק שמח בחלקו ואין בו עצבות ראוי לנבואה שתחול עליו לכן לא הצריכו רבינו להזכירו כיון דכ' דבעינן שלא יהא בו עצבות ושיהא דעתו רחבה א"כ היינו עשיר היינו השומח בחלקו ולכן ל"ב גדלהו משל אחיו דל"ב שיהא עושר רק שומח בחלקו א"כ א"צ להעשירו כיון שחלה עליו הנבואה מסתמא יש בו כל המעלות שמתגבר על יצרו ושומח בחלקו אח"ז ראיתי לרבינו בפ"ז מ"ח פרקיו בפי' המשנה שכ' וז"ל להעשיר הוא מעלות ומידות ר"ל ההסתפקות וכ"כ בדרשות הר"ן די"א דלאו עשיר ממש רק שמח בחלקו ודחה דבריהם ול"כ שזה גם דעת רבינו בספרו הידוע כמש"כ בפי' המשנה:
כה"ג צריך שיהא גדול מכל אחיו וכו' אם אין לו נותנים לו משלהם. לכאורה קשה דביומא איתא ת"ק סובר אין ממנין אלא גדול בחכמה בעושר אחרים אומרים אין לו נותנים לו משלהם וא"כ רבינו כתב כדברי שניהם ולכאורה מזכה שטרא לבי תרי אך בספר שי"צ הביא דבת"כ איתא דחד תנא אמר לה לתרווייהו ולא פליגי ושפיר כתב כדברי שניהם:
הלכה ב
א') אין אחד מכל אלו מעכב וכו'. בשי"צ כ' שלמד כן מתוספתא מצות כה"ג להיות גדול מאחיו משמע רק מצוה ולדעתי יש להוכיח כן מהא דאמרו במשנה דזקני כהונה אומרים לו שמא לא למדת ומפרש בגמ' בבית שני א"כ אי הא דחכמה אין מעכב כש"כ הא דנוי ועושר אין מעכב:
וכן יש להוכיח ממנחות דף ק"ט דשמעון הצדיק אומר חוניו בני ישמש תחתי אף דלא הי' בקי בעבודה מוכח דחכמה אין מעכב ואף דשם בירושה הוא וסגי בממלא מקום אביו ביראה כמש"כ תוס' שם היינו משום דלקושטא דמילתא חכמה אין מעכב דאי הוה מעכב אף כשבא בירושה ל"ה סגי אם אין ממלא מקום אביו גם בחכמה:
ב') ואין אחד מכל אלו מעכב. וקשה לכאורה מהא דאיתא ביומא בדף י"ח דאומרים לו שמא לא למדת פריך ומי מוקמינן בכה"ג והא תניא הכהן הגדול מאחיו ולדברי רבינו מאי קשיא הא אין מעכב והו"ל לשנוי' דהא דיעבד והא לכתחלה אך י"ל דרבינו הוכיח כך ממה דמשני כאן במקדש ראשון כאן במקדש שני דהוצרכו במקדש שני לומר שמא לא למדת משמע דבדיעבד אינו מעכב וכן משמע בתוספתא פ"ק דיומא מצות כה"ג להיות גדול מאחיו משמע רק למצוה:
והנה רבינו קחשיב גם במראה והוא נמי מהך תוספתא דיומא דקתני גם הא דבמראה שיהא גובה בקומה יותר מאחיו כדכ' ואל תביט אל מראהו ואל גובה קומתו:
הלכה ד
והסגן ממצעו בינו לבין העם והסגן ומשיח מימינו וראש בית אב והאבלים וכל העם משמאלו וכו'. ויש לתמוה דכיון דרבינו כ' ממצעו בינו לבין העם משמע שהעם משמאלו ואיך כתב דראש בית אב והאבלים וכל העם משמאלו ונראה דרבינו מפרש שלא כפירש"י אלא הא דקתני סגן ומשוח מימינו הכונה דמתחיל המניין מצד החוץ דהיינו סגן ואח"כ משוח ואח"כ כה"ג נמצא משוח מימין כה"ג ואח"כ סגן ואח"כ מונה הולך מצד שמאל ראש בית אב האבלים והעם הכונה ג"כ שמתחיל מצד חוץ דלחוץ הוא בית אב ואח"כ אבלים ואח"כ העם נמצא העם משמאל הכה"ג ושפיר קתני דממצעו לבין העם והוכיח רבינו כך מהא דמסיק שם דאבלים משמאל המנחמים וקשה כיון דבית אב לשמאל כה"ג ואח"כ האבלים והעם נמצא שהאבלים לימין העם המנחמים ורש"י הרגיש בזה ופי' דגם כה"ג מהמנחמים והוא לשמאלן מוכח דקפידא לשמאל וזה דוחק כיון דלצד העם המנחמים הוה ימין ולכן הוכיח דהפירוש ראש בית אב לצד חוץ ואח"כ אבלים והעם וכה"ג נמצא האבלים לשמאל כה"ג ולשמאלה עם המנחמים:
הלכה ה
מת לו מת א"י מפתח ביתו או מן המקדש. והקשה בכ"מ דרבינו דלא כמאן ותי' דפסק כר"י ואף דר"י רק קאמר מבית המקדש כיון דקאמר א"י דילמא מיקרי ונגע לכן נשמע דכונה א"י מפתח ביתו אמנם דברי הכ"מ תמוהים דכ' כיון שא"י מפתח ביתו סגי דל"ש דילמא נגע נראה בעליל דהקשה לו דממנ"פ אי כר"מ רק מפתח ביתו א"י ואי לר"י א"י כלל וע"ז תי' כיון דכל טעמא דלא יוצא דילמא נגע א"כ כשאין יוצא מפתח ביתו סגי ותמוה כי בוודאי אין כונת רבינו לומר דעכ"פ עד פתח ביתו יוצא אלא הא דנקט מפתח ביתו כונה דאין יוצא אחריו כלל וכ"כ להדיא בפ"ז מאבל דלא הזכיר רבינו כלל א"י מפתח ביתו רק שאין יוצא אחריו כלל ועוד תמוה שכ' וז"ל וכן משמע מדקאמר ר"מ א"ה ביתו נמי לא עכ"ל כונתו מדפריך ר"מ לר"י פתח ביתו נמי לא משמע מביתו אין יוצא ג"כ והוא תמוה דר"מ דפריך ביתו נמי הכונה שלא יצא מן המקדש לביתו דכ' מן המקדש לא יצא וצע"ג:
והנה בכ"מ בפ"ז מאבל כ' דרבינו משמע לי' ג' מחלוקת דהא דקתני אין יוצא אחר המטה משמע שלא יצא כלל וכבר השיגו בלח"מ שדבריו תמוהים דבוודאי חדא מילתא הוא דא"י אחר המטה הכונה לת"ק מחוץ לעיר ורמז לזה במשל"מ ונראה להביא ראי' לדברי רבינו מירושלמי דלר"י אף מביתו לא יצא דקאמר שם לר"י הי' בפנים לא הי' יוצא הי' בחוץ לא הי' נכנס ומשמע לי' אף דהי' בביתו ג"כ לא הי' יוצא:
הלכה ו
א') אבל קורע הוא מלמטה. הקשה בכ"מ הא שמואל פליגי דאין פורם כל עיקר ונראה דרבינו פסק כרב דרי"ו מסייע לי' בירושלמי פ"ג דהוריות דסובר ג"כ כה"ג פורם למטה:
ב') ואין מרבין פרע אפי' בעת שלא יכנס למקדש. ולכאורה קשה מפ"א מביאמ"ק דכ' דלכן כה"ג אין פורע יען דהוא תמיד במקדש משמע רק כשהוא במקדש ונראה דכאן דכ' דלא יפרום ולא יפרע היינו על המת אפי' בעת שלא יכנס למקדש אבל בה' ביאמ"ק אייריא במגדל פרע לרצונו ולא לצער על המת וזה רק אסור בכה"ג שתמיד במקדש:
ועוד י"ל דהיינו טעמא דמילתא לכן כה"ג לא יפרע לעולם אפי' שלא ליכנס למקדש יען דכה"ג תמיד בביהמ"ק כמש"כ רבינו להלן בפרקין ג"כ דכבודו לישב במקדש וא"כ כי הזהירה תורה אכה"ג ע"כ דלעולם לא יפרע וממילא אפי' שלא ליכנס למקדש ג"כ אסור לגדל פרע ועמש"כ מזה בפ"א מביאמ"ק:
ג') וכה"ג שקרע וכו'. הנה במנ"ח דקדק אמאי לא כתב וכה"ג שלבש בגד קרוע ודייק מזה דאם קרע אף שלא לבש עובר כדכ' בקרא ובגדיו לא יפרום ולדעתי זהו חידוש גדול אלא נראה כמש"כ תחילה דאסור ללבוש בגד קרוע והא דכתיב בקרא ובגדיו לא יפרום אין הלאו על גוף הקריעה רק עיקר הלאו דאסור ללבוש בגד קרוע וה"ה אם לבש בגד קרוע ג"כ עובר דזה עיקר הקפידא שלא יהא לבוש בבגד קרוע רק תורה הוציאה בלשון לא יפרום דזה הדרך אם קורע בגדו שדרכו ללבוש ממילא לובש בגד קרוע וכהא"ג העלתי להלן בפ"ט בהא דכתיב והטיב את הנירות דרבינו מפרש דהיינו הדלקה משום דהוציא הכתוב ההדלקה בלשון הטבה כיון דקודם הדלקה צריך להטיב כדי שידליק:
ד') דעת רבינו דכה"ג שמגדל שערו עובר בלאו דראשו לא יפרע ובשו"ת שו"מ מהד"ר ח"ב סי' קס"ב הקשה בהא דאמרו בברכות כה"ג ונזיר ואיך משכחת שיהי' כה"ג ונזיר הא הכה"ג צריך לספר בכל ע"ש כדאיתא בסנהדרין דף ס"ב וכתב דלכאורה י"ל דהי' נזיר מקודם שנעשה כה"ג וכה"ג חל על נזירות אך אכתי תיקשי איך יהי' נעשה כה"ג כיון שהוא נזיר ואסור לגלח וכה"ג הא נצטווה שלא יפרע וכתב דכל הטעם דכה"ג מצוה שלא יפרע הוא משום כבודו של כה"ג שיהא לו לתפארת וגם למקדש שיושב שם לפי"ז נזיר שקדושתו ותפארתו במה שמגדל שער ראשו והכ' אומר כי נזר הקדש עליו בוודאי גם על הכה"ג מצי לחול שזה הוא תפארתו שקיבל להיות נזיר להרחיק עצמו מכל תאוות הגופניות ובוודאי יכול לחול עליו קדושת נזיר ושוב מסיק דמע"ש לע"ש באמת רק סולסול נקרא דראשו לא יפרע זהו רק בשלשים יום יעו"ש:
הלכה ז
ובית יהי' לו מוכן וכו'. הנה כ"מ כ' דהוא משנה בפ"ה דמידות לשכת העץ מה הי' משמש אבא שאול אומר לשכת כה"ג והנה יש לתמוה דלמה נקראת של עץ ובתיו"ט שם כ' יען דשם הי' מפרישין הכה"ג ז' ימים קודם יוהכ"פ והי' שם לשכה אחרת נקראת בית האבן שלשם מפרישין הכה"ג למעשה פרה ע"כ נקראת זה של עץ אבל לדעת הכ"מ ששם דירתו כל השנה יש לתמוה למה נקראת של עץ וביותר יש לתמוה דהא רבינו בפ"י מה' מזוזה ה"ו כ' דלשכה זאת הי' לבית דירה לכה"ג בימי הפרשה אמנם באמת הוא ירושלמי פ"ב דחגיגה שכה"ג דר שם כל היום ולכן נראה דלא קחשיב לי' דירה מה שדר שם כל השנה כיון דלצרכו הי' הולך אל ביתו בלילה גם ביום לעת האוכל ע"כ לא נקראת הלשכה רק על שם אותן הימים שהי' ימי הפרשה לגמרי מביתו שוב ראיתי כן בהג"ה הנספחת אל המשניות:
הלכה ט
א') הי' יודע עדות למלך ישראל הר"ז מעיד. ובכ"מ הקשה הא אין מעידין למלך ישראל וא"ל דקאי אמלכות בית דוד דמלכי ישראל משמע אפי' מלך ישראל ותי' דרבינו אייריא מעיקר הדין והנה בה' מלכים חקר בכ"מ אי מלכי בית דוד מעיד או שוה לכה"ג והנה בה' שגגות נראה שדעת רבינו דמלך מעיד דחייב בשמיעת הקול ובה' עדות נראה שסובר דאין מעיד וכבר תמהו עליו ואמנם בספר החינוך מבואר להדיא דמלך בית דוד מעיד ועפי"ז נתישב סתירת רבינו ובטעמא דמילתא דמחלקין דמלך בית דוד מעיד ולא כן במלכי ישראל דהנה כה"ג דנין ומעידין אותו ואינו מעיד ומלך נמי מה"ת דנין ומעידין אותו אמנם לענין עדות יש לנו ללמוד ולדמותו לכה"ג דאין מעיד אבל זה רק שייך במלכי ישראל אבל מלכי בית דוד יש לנו סברא רבתא דלא נשמע מכה"ג דהנה בעדות צריך לעמוד וזה הוה בזיון ולכן ת"ח מעיד מיושב והנה קיימ"ל דאין ישיבה בעזרה רק למלכי בי"ד כמו שבארנו בפ"ז מבהב"ח וא"כ בבי"ד א"צ לעמוד דהטעם דהקפידא תורה לעמוד דכ' ואלקים נצב בעדת אל והרי בעזרה בוודאי נצב האלקים ושרי לי' ישיבה ה"ה בבי"ד ושפיר מעיד דאין לילף מכה"ג דכה"ג הוה צריך לעמוד כמו דאסור לו ישיבה לכה"ג בעזרה כדמוכח בסוטה פ"ז דלמ"ד אין ישיבה רק למלכי בי"ד אף לכה"ג אין ישיבה (דלא כירושלמי סוטה ופ"ה דנדרים דלכה"ג שרי ישיבה בעזרה דהא מ"ד סובר אף למלכי בי"ד אין ישיבה ולא קיימ"ל כן) ולכן גם מלכי ישראל אין מעיד דומיא דכה"ג:
ובזה יש טעם לשבח למה למלכי ישראל גזרו דאין דנין ולמלכי בי"ד לא גזרו ונהי דמעשה שהי' במלך ישראל הי' עכ"פ צריך סברא לחלק לפמש"כ א"ש מלך ישראל דבלא"ה אין מעיד גזרו נמי שאין דנין אותו אבל מלכי בי"ד דמעיד דרשאי לישב לכן דנין ומעידין אותו מיושב:
אך לכאורה יקשה דנמצא בכה"ג יש קולא דאין מעיד וחומרא דחולץ וחולצין לאשתו ובמלכי בי"ד יש חומרא שמעיד ואין חולץ והנה בברכ"י ח"מ סי' כ"ח הקשה כהא"ג אהא דקיימ"ל ת"ח מעיד מיושב וחולץ לאשתו אף דהוה ביזיון ומלך אין חולץ ומעיד מעומד דווקא:
והנה בברכ"י הביא שם לתרץ דלגבי ת"ח לא מצאנו שידחה עשה מפניו ולכן חולץ משא"כ ישיבה בבי"ד על הבי"ד החיוב לחלוק לו כבוד לתת לו רשות לישב משא"כ במלך פקע ממנו מצות חליצה ולפי"ז י"ל גם בכה"ג לא מצינו שידחה מפניו שום עשה ולכן חולץ ואולם תברי' בצידי' דהברכ"י העיד שתירוצו דחוק ואולם לפי הסברא שכתבתי נכון דבאמת אי במלכי ישראל באמת להעיד אין מעיד כלל כמו כה"ג ואי במלכי בית דוד רשאין באמת להעיד מיושב דל"ג מעזרה דרשאי לישב וא"כ גם קו' הנ"ל דהא דמלך מעיד זהו כבודו דרשאי לישב בב"ד משא"כ כה"ג דאין מעיד היינו משום דאין כבודו גדול כ"כ ואסור לישב בבי"ד לכן אין מעיד כלל ולכן חולץ ומלך אין חולץ דמלך עדיפא דזה שמעיד אין לגריעותא אלא אדרבא עדיפותא דרשאי לישב בבי"ד בשעת עדות והבן:
ואמנם לי נראה לקיים דברי הברכי יוסף שכ' לחלק דבת"ח מ"ע דחליצה לא פקע מיני' וכן חייב במצות עמידה לפני ב"ד אלא דב"ד יושבי כסאות למשפט עליהם המצוה הזו להושיבו בראש דלגבי דידהו עשה דכהת"ר עדיף והקשה בברכ"י דנהי דבדיינים יש עשה לחלק לו כבוד כיון דהוא מחויב בעשה דעמדו א"כ האי צורבא מרבנן העד דבר חיובא הוא איבעי לי' דלא לקבולי מינייהו ולמותיב דעמידה טובה הימנה לקיים מצות ועמדו וע"כ דהת"ח עצמו פטור מהעשה ולי נראה לפי מה שהעלה בטו"א במגילה דף כ"ח דנהי דת"ח שמחל על כבודו כבודו מחול היינו רק על מילי דכבוד והדור וקימה אבל על בזיונו א"י למחול דהתורה מתבזה בכך וכהא"ג כתב הריב"ש בשו"ת סי' ר"ח בשם הראב"ד והוא בכלל משניאי כדפרש"י במגילה שם ואני עשיתי לו סמוכין לפי מה שכ' הטו"א שם דלכן עשה דכבוד התורה עדיף משום דגם ת"ח איקרי כהן כדאיתא בנדרים דף צ' שרי למימר צ"מ אני שנא' ובני דוד כהנים (ול"נ עוד ראי' דת"ח איקרי כהן מזבחים דף י"ט דאיזגדר מלכא אמר להונא בר נתן ממלכת כהנים וגוי קדוש):
והנה בכהן קיימל"ן וקדשתו דמחוייבין לנהוג בו כבוד ולא מהני אפי' מחילה במה שהוא לו לביזיון דדוקא על מניעת כבוד דלקרוא ראשון יכול למחול וכמו שהעלה בברכ"י א"ח סי' קכ"ח וכמש"כ בפ"ד הל' א' וא"כ לפי"ז ת"ח דאיקרי כהן אין יכול למחול על ביזיונו ולכן כיון דהב"ד מחוייבין להושיבו בראש הוא אין יכול למחול על ביזיונו (ועיין בסמ"ש פ"ז מת"ת כתב לפרש מאמר הגמ' שרי לי' מארי' לכל מאן דמצער לי ולא אמר לכל מאן דבייש לי וביאר על פי דברי רבינו שם לחלק דעל ביזיון בפרהסיא א"י יכול למחול אבל ביזיון בצינעא יכול למחול וזהו הנקרא צער שאין בוכה אלא שמצער עצמו וע"ז אמר שרי לי' מארי' לכל מאן דמצער לי בצינעא וזה יכול למחול אבל בפרהסיא זה ביזיון א"י למחול ולכן לא אמר למאן דמבייש לי) ולכן כיון דהב"ד מחויבין להושיבו בראש הוא א"י למחול על בזיונו והנה בברכ"י הקשה עוד דאמאי ל"א דהחיוב רמיא אבי דינא להושיב המלך דכל ישראל מצוים שתהא אימתו מוטלת ולכבדו ביותר:
אך נראה לישב דהנה תוספות סנהדרין דף י"ט הוק' אמאי העמידו לינאי המלך הא כבוד המלך עדיפא אפי' מכבוד ת"ח דמלך א"י למחול וראיתי בתוס' שנץ שכ' לישב דכי אמרינן דמלך א"י למחול משום דכבודו כבוד דישראל כולו דהמלך שלהם ניכר והלכך א"י למחול על כבודן של ישראל אבל כשיש לו דין אדרבא זה הוא לכבוד יותר כשהם דנין אפי' למלך אבל ת"ח יכול למחול לפי שאין אחרים מזלזלים כשהוא מוחל אבל כשיש לו דין עם אחרים יש לנו לכבדו מפני כבוד תורתו וכונתו נ"ל כסברת ט"א דרק ת"ח יכול למחול על כבודו לא על ביזיונו ומלך שאני דזה שאנו מצוים לכבדו רק מפני ישראל ולדין אותו זה כבודן של ישראל לכן אין מושיבין אותו ולפי"ז ניחא גם הא דמלך אין חולץ ות"ח חולץ דלענין חליצה אין זה כבודן של ישראל שיתבזה ע"י נשים ל"מ מחילה דידי' אבל בת"ח הנה המ"ע עליו רמיא לחלוץ וזהו זכות של המת ושפיר יכול למחול כבודו דאין זה ביזיון ורק בעדות מוטל על הב"ד לנהוג בו הכבוד כמש"כ תוס' שנץ כסברת המשאת משה ובזה ניחא גם הא דכה"ג אין מעיד וחולץ משום דהוא ביזיון לו ואנו מצווים לנהוג בו כבוד כמש"כ רבינו בריש פירקן וכבודו הוא כבוד הקב"ה כמש"כ רבינו בס' המצות בכל כהנים אבל לחלוץ הנה המ"ע עליו רמיא דזהו זכות של המת אבל במלך כבודו רק כבוד ישראל לכן דזה כבודן שדן ומעיד ומעידין אותו אבל לחלוץ אין מניחין יען שזה ביזיון ישראל לא ביזיונו והבן והנה לפמש"כ נראה לי לישב מה דהקשה בלחם יודא פ"ג דמלכים דפסק רבינו דמלך א"ח אף אם רצה למחול אין מניחין לו חזינן אף במקום מצוה א"י למחול ופ"ג מחגיגה כתב דמלך רצה קורא מעומד רצה קורא מיושב הרי דיכול למחול במקום מצוה לקרוא מעומד ולהנ"ל ניחא דבשלמא חליצה ל"מ מחילה דאין זה כבודן של ישראל שמלך יתבזה ע"י נשים אבל לקרוא הפרשה במעמד כל ישראל זהו כבודן לכן מהני מחילה במקום מצוה והבן:
ב') והנה במה שהקשיתי דנהי דמעשה שהי' במלכי ישראל הי' לנו לגזור גם במלכי בית דוד כן דמאי סברא יש לחלק בינייהו ראיתי בשעה"מ פ"ה מיסוה"ת בשם השמ"ק שהרגיש בזה וכתב לתרץ דבגמ' יליף דינו לבקר משפט דמלכי בית דוד ולכאורה קשה הא רק מגזירה אין דנין ואיך יליף מקרא ועכ"ל כיון דהקב"ה צוה להם בפי' לדין לא גזרו בי' רבנן כהא"ג באיזהו נשך דרבנן גזרו שלא להלוות בריבית מקרא דלנכרי תשיך כיון דהתורה התירה בפי' לא הי' להם לגזור וא"כ ניחא במלכי בית דוד אבל במלכי ישראל דליכא קרא גזרו יעו"ש וכהא"ג כ' הכ"מ פ"ג ממלכים והנה לכאורה דברי השמ"ק תמוהים דאדרבא מהא דריבית סתירה לסברא זו דהרי חזינן אף דהתירה תורה רבית בנכרי אפ"ה אסרו חכמים אך הדבר נכון דלמסקנא דאסרו חכמים משום שלא ילמוד ממעשיו היכיא דהוא לסייג שפיר יכולין חכמים לאסור ורק לס"ד דהטעם דאסרו [חכמים] שלא יקח גם מישראל שפיר פריך כיון דהתורה התירה לנכרי איך אסרו חכמים וכהא"ג העלה בפנ"י בקידושין ד"ף י' - דאי משום סמפון ל"ש דאסרו חכמים כיון דהתירה התורה בפירוש דאזלינן בת"ר אבל משום שמא ימזוג י"ל דגזרו חכמים משום סיג אף שהתירה תורה בפירוש ובהיות כן תמהתי על הנובי"ת סי' ס"ב שהקשה אט"ז מהא דאסרו רבית בנכרי אף שהתירה תורה בפירוש והי' בהעלם עין ממנו דברי השמ"ק דאדרבא מריבית יש הוכחה לסברא זו מס"ד דפריך מקרא דלנכרי תשיך וע"כ משום דלמסקנא ל"ק כיון דהוא לסייג שלא ילמד ממעשיו יכולין חכמים לאסור אך י"ל דנוב"י מפרש דגמ' שפיר פריך משום דס"ד דהוא מצוה א"כ לא יכלו חכמים לאסור כמש"כ תוס' אבל למסקנא דבנכרי אינה מצוה יכולין לאסור ואין הכרח לחלק בין אי לסיג רק דהחילוק היכיא דהוא למצוה אין יכולין חכמים לאסור אבל אי רק מרשות יכולין לאסור ואף דההיתר נאמר בפירוש וקשה שפיר לט"ז אמנם לדעת רבינו שסובר דלמסקנא ג"כ מצוה לנכרי בריבית ע"כ לחלק דלסיג יכולין לגזור וכמש"כ אח"ז ראיתי בח"ס סי' ק"ט כדברינו אבל לא הביא דברי השמ"ק:
ועוד יש לישב קו' הלחם יהודא עפמש"כ לעיל בת"ח ובכהן דנהי דיכול למחול על כבודו אבל על ביזיונו א"י למחול ולפי"ז י"ל במלך דאמרינן דא"י למחול על כבודו רק במקום מצוה י"ל דנהי דיכול למחול במקום מצוה רק על כבודו אבל על ביזיונו אפי' במקום מצוה א"י למחול:
והנה בלחם יודא תי' דחליצה ביזיון יותר אבל בהך דקורא מעומד ליכא ביזיון ולא כבוד שבתי וראיתי בחיה"ר סנהדרין שהרגיש בק"ו זו ותי' כדברי הלחם יודא דאין זה ביזיון כ"כ ועוד כ' לתרץ שלא אמרו שמלך אין יכול למחול אפי' במקום מצוה אלא שאין אחרים יכולים לנהוג בו ביזיון שלא נתנו חכמים רשות לנשים לינהוג בו מנהג ביזיון אף שמוחל לכן אין חולץ אבל כשקבל המלך לקרות מעומד אין אנחנו נוהגין בו ביזיון של כלום שפיר יכול למחול וזה משמע כתירוצינו לחלק דעל ביזיון א"י למחול ועל מניעת כבוד יכול למחול:
והנה בחיה"ר תי' לקו' התוס' בסנהדרין מהא דמעבירין הכלה מלפני המלך אף דהוה דבר מצוה משום דא"י למחול לינהג בו מנהג ביזיון ובזה יש לתרץ קו' הט"א במגילה דף כ"ט מהא דכבוד המלך עדיף מהוצאת המת והכנסת כלה והרי ת"ת עדיף מכבוד המלך והוצאת המת והכנסת כלה עדיפא מת"ת ולהנ"ל ניחא דאנחנו דלינהג בו מנהג ביזיון בוודאי כבוד המלך עדיף דא"י למחול:
ג') הנה בפי"ג משגגות פסק רבינו דמשוח מלחמה ומלך מביאין קרבן שבועת העדות ובה' עדות כתב דמלך א"ר להעיד ונראה לישב דהנה תוס' ב"ק ר"פ החובל כתבו דהא דחייב אשבועת עדות היינו משום דכתיב אם לא יגיד ונשא עונו משמע כך כל דאי הוה מעיד הוה מתחייב ממון והוה בנשיאת עון אם אח"כ השביעו וכפר חייב ק"ש ואמנם בירושלמי בשמעתין דשבועות איתא דנשיאת עון קאי רק אשמעת קול אלה דאחר שהשביעו כפר אבל בלא שבועה ליכא נשיאת עון בכבישת עדותו ובהא ניחא לי הא דאיתא במשנה דף ל"א כפרו שניהם כאחד שניהם חייבין בזה אח"ז הראשון חייב והשני פטור מתניתין דלא כהאי תנא דתניא משביע ע"א פטור וראב"ש מחייב לימא בהא קמיפלגי דמ"ס ע"א כי אתי לשבועה אתי ומ"ס ע"א כי אתא לממונא קאתי ותסברא האמר אביי הכל מודים בעד סוטה אלא דכו"ע ע"א לשבועה אתי כי פליגי בדבר הגל"מ אי כממון דמי והקשה ברשב"א דבזה לא נתישב משנתינו דעכ"פ הוא דלא כראב"ש ונראה לישב דהנה לקמן קאמר הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה ופריך אילימא לוה מי יימר דמשתבע והקשה הרשב"א כיון דמה"ת צריך לשלם א"כ מה"ת מחזי חזי וא"כ מ"פ דילמא סברא כר"פ דסובר לעיל דהא דקתני במשנה הראוין להעיד למעוטי מלך אבל משחק בקוביא מיחזי וחייב ק"ש א"כ גם כאן מה"ת צריך לשלם וחייב ק"ש והנה תוס' לעיל הוק' מר"פ דסובר משחק בקוביא חייב יען דמה"ת מיחזי חזי ויקשה מר"פ גופי' דסובר הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב והא הכא מה"ת לא מיתחזי להעיד ואמאי יהא חייב וברשב"א הקשה מ"ט דר"פ דבוודאי מסתבר כראב"י יען דכ' אם לא יגיד א"כ בעינן דראוי להעיד ותי' דנפ"מ דאם תפס א"י להוציא ממנו רק דחו זה מדפריך מי יימר דמשתבע מוכח כיון דרבנן אמרו דישבע המלוה לא מפסיד לי' מידי כש"כ כאן דא"ר להגיד דב"ד אין מקבלין עדותו כלל א"כ כש"כ דיהא פטור לכן נ"ל דבר חדש דיש חילוק בין משביע ע"א למשביע שני עדים דמשביע שני עדים איכא חיוב בכבישות עדותו אפי' בשתיקה דבשני עדים מסתבר כסברת תוס' דאיכא נשיאת עון אף בלא שבועה בכבישות עדותו וע"י שבועה איכא חיוב ק"ש גם בכבישות עדות ולא בעינן כפירה בלא במשביע ע"א אין חייב רק בכפר דבע"א ליכא נשיאת עון דכבישת עדותו בלא שבועה מעתה לס"ד דטעמא דראב"ש משום דע"א לממון קאתי א"כ גם בע"א איכא נשיאת עון גם בכבישת עדותו בלא שבועה אבל למסקנא דהטעם דחייב לראב"ש משום דגורם לממון כממון דמי אין חייב בכבישת עדותו בלא שבועה ולא מחויב אלא בהשביעו וכפר אבל אכבישת עדות בשתיקה לא מחייב לפי"ז מיושב קו' הרשב"א די"ל רק לס"ד דטעמא דראב"ש דע"א קם לממון והיינו משום דבאמת ע"א נאמן כבי תרי כל זמן שלא נשבע ורבנן סברי דקם לשבועה הכונה שאין קם כלל לממון והא דע"א מחייב שבועה משום דבאמת בכל כופר הכל הי' מחייב שבועה רק משום חזקה דא"א מעיז וכדאיתא בכמה דוכתין אבל כאן דיש ע"א לפי דבריו הרי מעיז א"כ שוב חייב שבועה מצד כה"כ (ובה' איסורי מזבח פ"ד הארכתי בזה) א"כ כשתבעו לע"א שיעיד לו הרי תובעו לעדות ממון א"כ אתיא משנתינו דלא כראב"ש דכמו בשני עדים ששבועתו לממון הא גם בע"א משביעו לממון אבל למסקנא דפליגי בגורם לממון אין ע"א בא לממון ול"א דהוה כבי תרי לממון קודם כשישבע א"כ ל"ק ממשנתינו דשאני בתבעו לשני עדים א"כ תביעתו לממון א"כ כשכפר הראשון השני פטור דאף דהשני יכול לחייבו שבועה הא הוא לא השביעו שיעידו לו לחייבו שבועה אלא לחייבו ממון וכיון שכפר הראשון אין יכול השני לחייבו ממון דע"א אין בא לממון:
אולם לפמש"כ יש להוסיף עוד דבמשנה דאייריא במשביע שני עדים דבאים לחייבו ממון דאיכא נשיאת עון גם בלא שבועה ובשבועה חייבין אף בשתקי א"כ כיון דכפר הראשון דהיינו שלא העיד וכבש עדותו חייב הראשון א"כ השני פטור דהא מה שהשביעו אותן היינו אכבישת עדות שחייב לו ממון ועתה שכפר הראשון ליכא ממילא אשני חיוב משום כבישת עדות דהא הוא ע"א אין חייב אכבישת עדות שיודע שחייב לו ממון דא"י לחייבו רק שבועה דע"א אין בא לחייבו ממון אלא אכבישת עדות לבד רק בכפר וכיון שהוא השביעו אכבישת עדות שיודע שמגיע לו ממון א"ח אמה שלא העיד שחייב לו שבועה דהא ע"ז לא השביעו מעולם דהא לא מחייב אכבישת עון א"כ לפי"ז אתיא משנתינו שפיר כראב"ש דהוא קאי אמשביע ע"א דמעיקרא לא השביעו שיעיד לו עדות שיכול לחייבו ממון ובזה ניחא גם הא דר"פ מחייב במשחק בקוביא דהא דר"פ קאמר למעוטי מלך ע"כ אייריא במשביע שני עדים ואחד מהם מלך כיון דבשני עדים יש כאן נשיאת עון אף בלא שבועה ובמלך הא ליכא נשיאת עון בלא שבועה דהא אין ראוי להעיד ע"כ לא מתחייב גם בהשביעו ק"ש כיון דאין בנשיאת אינו בחיוב ק"ש כלל משום דאף אי העיד אין מחייבין אותן על פיו דכיון דא"ח להעיד אין ראוי להעיד קרינן בי' אבל במשביע ע"א אף שהוא מלך שפיר חייב ק"ש דהא במשביע ע"א הוא משביעו שיגיד לו שמגיע לו כך וכך דבע"א ליכא נשיאת עון בלא השביעו אותו וא"כ אף דליכא בנשיאת עון דא"ח להעיד אפ"ה אם השביעו וכפר שפיר חייב ק"ש וע"ז אמרינן דבמשחק בקוביא חייב לר"פ היינו ג"כ בתרי כיון דמה"ת מיחזי חזי להם בנשיאת עון אם לא יגיד לכן אם השביעו וכפר חייב דהא כפר אשבועה דא"ל דולא יגיד כתיב א"ר להגדה דזה שייך אם לא יגיד קאי אאחר ששמע האלה דאז אמרינן כיון דמדרבנן ל"ח פטור אבל כיון דקאי אנשיאת עון בלא שבועה רק דאנן אמרינן דבעינן שיהא שייך בנשיאת עון דאז חייב אק"ש בכפר אחר שהשביעו א"כ ל"ה אלא כתנאי בדבר כיון שמה"ת שייך בי' נשיאת עון בלא שבועה שפיר חייב היכא דהשביעו וכפר ובהכי ניחא הא דפסק כרבינו למעוטי משחק בקוביא ופסק גם כר"פ דאתי למעוטי מלך דא"ר להעיד משום דאף אי הוה מעידין אין מחייבין ממון על פיהם וקשה נהי דא"ר להעיד אבל מנ"ל לרבינו דגם בדיעבד לא מהני עדותו ולפמש"כ א"ש ודו"ק:
הלכה י
א') ואינו נושא ב' נשים וא"י לעבוד ביום הצום עד שיגרש לאחת. וכ"כ רבינו בפ"ה מאי"ב ולמד כן מקרא דאשה אחת ולא שתים וראב"ד השיג ובפ"ה שם ביאר שהוא פלוגתא ביבמות ונראה לי להוכיח כדברי רבינו מיומא י"ג דהוק' בש"א אמאי לא מתנה על להבא אם תמות תהא אחרת מקודשת לו דלהבא יש ברירה וכן הקשה בבני אהובה בתשובה ובש"א תי' דא"כ מחסרה לה כפרה דבפר לא תתכפר שמא לא תמות ואם תמות בשעת עבודה א"כ בגמר עבודה היא אשת כה"ג ולא מיכפרה בשעיר ומהרמ"ב הקשה אכתי ישא קטנה דלא בעי כפרה ואמנם אי נאמר דאין נושא ב' נשים א"ש דהא דיכול לקדש אשה לאחר ל' יען שיכול לקדש עתה אבל כאן כ"ז שאשתו בחי' אין יכול לקדש אחרת כאשר האריך בברכ"י אה"ע סי' ז' דל"ש התקדשי לחציי וגם למה שחקר במחנה אפרים היכא דרק דיעבד מהני מיקרי ג"כ לא מצי עביד לענין להשות שליח ה"ה כאן י"ל דהוה דשלב"ל והוה כמקדש אשה לאחר שימות בעלך דאין מקודשת אלא דלכאורה ז"א דהרי רבינו סובר בפי"ז מאי"ב דאין נושא קטנה א"כ אין הוכחה דאין נושא ב' נשים דילמא רק משום דאין נושא קטנה וא"כ אכתי קשה מנ"ל לרבינו להוכיח דאין נושא ב' נשים וגם דאין נושא קטנה דמכאן רק מוכח או דאין נושא קטנה או דאין נושא ב' נשים ונראה דלעולם רק מוכח מכאן דאין נושא קטנה דע"כ אין הטעם משום דנושא ב' נשים דהנה בברכ"י תמה אדברי רבינו דמכאן מוכח דקאמר דכניס לה ומגרש לה מוכח דנושא ב' נשים ותי' דר"י בוודאי חולק וסובר כאידך מ"ד ביבמות דנושא ב' נשים אמנם לפמש"כ י"ל דהא דקאמר דכניס לה היינו שיקח קטנה ולא מוכח שנושא ב' נשים:
מעתה נראה להוכיח כדברי רבינו דהנה בחכ"ץ תמה דרבינו לא הביא דמתקינין לו אשה אחרת הרי דלא חייש למיתה ובה' תרומות פסק חייש למיתהו כיון דמן הדין חיישינין ל"ש לומר דיען דאין לדבר סוף לא נתקן דעכ"פ חיוב לתקן מה שביכולתינו לתקן ואולם לפי דברינו א"ש בפשיטות דהרי קשה בגמ' דאמרינן דכניס לה קודם יוהכ"פ יקשה הא אין נושא ב' נשים כנ"ל וכבר הקשה כן בברכ"י ובטעם המלך פי"ז מה' אי"ב הקשה באופן אחר הא הוה קידושין שאין מסורין לביאה כיון דאסור לישא ב' נשים ולא חל קידושין כלל והנה בברכ"י ניחא דגמ' קאי לר"י דחולק דנושא ב' נשים לפי"ז ניחא אידך קושיא הלכה דאין נושא באמת הוה אין מסורין לביאה ולכן לא הביא רבינו תקנתא זו ועשה"מ חקר הא אין ראוי לביאה מצד איסור יוהכ"פ והעלה לחלק משום דיומא גרים ובטעם המלך כ' דאיירי בחופה מערב יוהכ"פ וקידושין ביוהכ"פ וכ"כ במהר"ם ברבי ובזה ניחא דלא יקשה הא אין ראוי לביאה דהרי מפרישין אותו מאשתו משום ס' נדה ועוד דהוה אונן ואסור בבעילה ראשונה גם י"ל דמבואר בסי' קצ"ב אם דחו נישואין צריכה לספור ז' נקיים מחדש והנה הא דמתקינין לו אשה נראה ברור הכונה שתספור ז' נקיים וא"כ אם מתה אשתו ומקדש ביוהכ"פ צריכה ז' נקיים מחדש א"כ אינה ראוי לביאה וע"כ דחופה מעיוהכ"פ וע"כ לומר דגמ' קאי כאן דנושא ב"נ דר"י פליג אדרבנן אבל רבינו דסובר אין נושא ב' נשים א"כ א"א כלל באותה תקנה והבן:
ב') אלא דאכתי יקשה הרי אפשר לעשות כקו' הש"א דיתנה תנאי אם ימות הראשונה יחולו קידושי' שני' ול"ש אין נושא ב' נשים דהרי כבר מתה וא"ל כתי' של ש"א דא"כ לא תתכפר האשה ז"א דזה רק שייך לתרץ בגמ' די"ל דלכן עושה גמ' תקנה אחרת דכניס לה קודם יוהכ"פ אבל כיון דלרבינו אינו יכול ליכנס א"כ פשיטא דמחמת חששא דילה שלא יהא לה כפרה לא נמנעין לעשות תקנה דתלוי בה כפרת כל ישראל כמש"כ תוס' ריש יומא וא"ל דעכ"פ הוה כדשלב"ל כיון דעתה אין יכול לקדשה דז"א דאכתי יקשה דרבינו סובר אפי' אם רק ס' קידושין לא מיקרי לא בא לעולם כמש"כ בפ"ט דאישות כש"כ מה דיעבד הוה קידושין מיקרי בא לעולם ויקשה כנ"ל:
לכן נראה דהנה בבני אהובה תי' דאין תנאי בנישואין אולם במהר"ם ברבי כ' דרק אין דרך להתנות תנאי בחופה אבל וודאי דמהני תנאי בחופה כמש"כ תוס' בקידושין והנה ברמ"א סי' קכ"ד מבואר דמפרש דכניס לה היינו בביאה דלא כש"א וא"כ אייריא ע"כ דמתקנינן לי' אשה ג"כ ז' ימים קודם יוהכ"פ משום שמא תמצא אשתו נדה דמהא"ט מפרישין מאשתו כמש"כ רבינו בפ"א מעיוהכ"פ (ואולי י"ל דחשש שתמצא ס' נדה ל"ש בבתולה דאי תמצא אנו תולין בבתולין אלא דהחשש שתמצא וודאי נדה וכדאיתא גם בירושלמי א"כ ע"כ בעינן לתקן לו אשה ז' ימים קודם יוהכ"פ ולפי"ז י"ל הא דחייש ר"י למיתה יען דסובר כל זמן שלא כנסה בביאה לא מיקרי ביתו כמש"כ הרמ"א הנ"ל וא"כ אם תמות לאחר ז' קודם יוהכ"פ אין לו תקנה וא"כ הוה זמן מרובה לכן חיישינן למיתה) וא"כ לפי"ז מיושב דברי רבינו דהנה ממנ"פ אי אמרינן דבעי כניסה בביאה ואם תמות תוך ז' לא יהא תקנה והוה זמן מרובה ויש לחוש למיתה א"כ אין לו תקנה דאסור ליכנס ב"נ מה תאמר דיעשה כקו' ש"א א"כ תאמר ע"כ דלא כנסה בביאה דבביאה ל"מ תנאי וע"כ דסגי בחופה וא"כ אם תמות אף בעיוהכ"פ עדיין יש תקנה אם תמות שיקדש אז ומה תאמר שמא תמות ביוהכ"פ ז"א כיון דהוה רק מיתה דיום אחד ל"ח למיתה דזמן מועט כזה וממנ"פ אם מתה בעיוהכ"פ יכול לקדש ואם לא מתה אין צריך בעיוהכ"פ לקדש על תנאי שמא תמות ביוהכ"פ דלמיתה דיום אחד ל"ח ודו"ק (ועשה"מ ה' סוכה כ' ג"כ דהוה מיתה לזמן מועט אבל הוא לא ביאר יפה דהרי אם נצטרך להפריש ז' ימים הוה ג"כ זמן מרובה ולפמש"כ ניחא דרק חשש זמן מועט דיום א' יש ועמש"כ בקונטרסי טרפה חי' בשיעור זמן מרובה ועי' יעדב"ש ח"ב):
ונראה הוכחה לדברינו דלכאורה יקשה לפמש"כ דהטעם משום דאין נושא ב"נ א"כ למה אמרו חכמים הטעם יען דמיתה לא שכיח אך הדבר נכון דשעה"מ דהקשה כיון דמיתה לא שכיח א"כ למש"כ החכ"צ כיון דמדינא ליכא חשש אמרינן אין לדבר סוף א"כ טומאה דשכיח ל"א אין לדבר סוף א"כ למה אמרו בגמ' הטעם בטומאה כש"כ דזריז ולא אמרו יען דמה"ד חיישינן לכן משום דאין לדבר סוף אין למנוע לתקן מה שמצד הדין חייב לתקן ולפמש"כ ניחא דחכמים אמרו דטומאה לא שכיחי יען דבאמת חכמים סברי דאם באנו לחוש למיתה לזמן מרובה ולתקן ז' ימים קודם יוהכ"פ לא אפשר לתקן דאין נושא ב' נשים ורק ע"כ לא חיישינן למיתה דזמן מרובה כי אין כאן זמן מרובה כי סברי דא"צ ליכנוס בביאה וא"כ אפשר בתקנה ביוהכ"פ אם תמות עד עיוהכ"פ ויקדשה אז בחופה ולא יהא ב"נ מה תאמר שמא תמות ביוהכ"פ ואפשר לתקן שיקדשה מאתמול בתנאי וגם ל"ש דהוה ב"נ דהא דאין חל עד שתמות ראשונה כיון דלא בעי כניסה בביאה אפשר בתנאי ע"ז אמרו חכמים מיתה לא שכיחי לזמן מועט אבל ר"י סובר דמתקנינן דחייש יען דהוא סובר דבעי כניסה בביאה או דסבר דאין תנאי בחופה ג"כ ובעי ע"כ לתקן ז' ימים קודם יוהכ"פ והוה זמן מרובה ויש לחוש למיתה דאז שפיר שכיח ע"ז השיבו חכמים א"כ אין לדבר סוף כיון דשכיח אם באת לחוש גם תרתי יש לחוש וע"ז קאמר גם טומאה כן דהרי טומאה שכיח וע"ז קאמרי דבטומאה כש"כ דזריז וא"כ אין יכולין לחלק דבמיתה לא שכיח לכן חיישינן גם לתרתי וכיון דא"א לתקן הכל לא מתקנינן כלל כקו' שעה"מ דז"א דהרי כיון דרי"ו אייריא מזמן מרובה שפיר שכיח ויש לחוש מצד הדין אפ"ה קאמרי חכמים דאין לד"ס א"כ ע"כ בטומאה הטעם יען דכש"כ דזריז טפי וזה נכון:
ובזה ניחא גם קו' שעה"מ על רשב"א ביבמות שכ' אף דחיישינן למיתה כאן ל"ח יען דאין לדבר סוף א"כ למה אמרו חכמים לעיל מיתה לא שכיחא אף אי שכיחא ל"ח דאלד"ס לפמש"כ ניחא דרק על ר"י דמייריא מזמן מרובה דשכיחי אמרו חכמים הטעם דאלד"ס אבל אינהו לדידהו דל"ה רק מיתה דזמן מועט קושטא קאמרי דל"ח וכת' דאעפ"כ יש לחוש משום דתלוי כל כפרת ישראל בזה א"כ כש"כ יש לנו לומר אלד"ס כמש"כ תוי"ש אם באנו לחוש בלא שכיח אלד"ס והוה כש"כ אם במה דשכיח אמרו חכמים ופליגי אדר"י משום דאלד"ס כש"כ במה דלא שכיח דל"ח משום דאלד"ס:
והנה במשל"מ פי"ז מאי"ב כ' דאין אסור בב' נשים אלא בביאה לא בקידושין קשה לכאורה מירושלמי דגם בקידושין שייך ולא ב' בתים ובמשל"מ כתב בה' עבדים דדרשא דביתו אחת ולא שתים סמוך אדרשא דאשה אחת ונראה דירושלמי דמוקי בקידושין לבד באמת שייך איסור ב' נשים אף בקידושין לבד:
והנה מלשון רבינו משמע דאם עבר ונשא מה שעשוי עשוי דא"י לעבוד ביום הצום עד שיגרש אחת וכ"כ בס' מקום שמואל שאין אלא לכתחילה ובשו"מ מ"ד סי' ל"א השיג דלא שמענו שיהא באיסור תורה חילוק בין לכתחילה בין לדיעבד ותעלה דפשיטא דקיימא באיסור עשה אלא דלא מיפסיל בעבודה עד הצום ולכן ע"כ יגרשנה ובטעמא דמילתא שלא ישא ב' נשים נראה די"ל כאן דע"כ יגרש אחת קודם הצום והרי אסור לגרש אשה אם לא מצא בה ערות דבר וכמבואר בסי' קי"ט דילמא הלכה בהא כב"ש ועוד י"ל מטעם דלא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה אך כבר כתבו הפוסקים כשמודיע לה שיגרשה לאח"ז אין איסור אף משום גרושת הלב:
שוב ראיתי בראב"ד בהשגה פי"ז מאי"ב שכ' וז"ל ולא מחוורא זאת הסברא שלא אמרו במס' יומא אלא ביתו אמר רחמנא ולא ב' בתים ואפשר שלא נאסר בב' נשים אלא ביוהכ"פ שמא ימשוך לבו אחריהם ויבא לידי טומאה אבל הדעת נותן כן כדי שלא יצטרך לגרש ביוהכ"פ עכ"ל הרי דהרגיש בסברא שכתבנו:
והנה הראב"ד השיג וז"ל אלא שאני מוצא וישא לו יהוידע נשים שתים ויולד בנים ובנות ובברכ"י כ' לישב דרבינו מפרש הקרא איהוידע נשא ליהואש נשים שתים והוא בכלל חסדיו אשר עשה לו יהוידע ליהואש:
ג') שוב ראיתי כי בשו"ת חסד לאברהם או"ח סי' ס"ו הביא ראי' לדברי רבינו דכה"ג אסור בשתי נשים כל השנה מהך דיומא דכבר הקשה בש"א דלמה לא עשה תקנה דיקדש ויכנס השני לחופה על תנאי שיחולו הקידושין אחר מיתת הראשונה ולשיטת רבינו ניחא כיון דאסור לו לישא ב' נשים א"כ א"א שיקדש אותה השני ע"י שליח קודם יוהכ"פ דהוה שליח לדבר עבירה והמעשה בטיל וכיון דל"מ לקדש השתא ע"י שליח גם שקדש שיחולו הקידושין אח"כ אינו יכול וכיון דא"א ע"י שליח א"י להטיל תנאי בקידושין ואף דאמרינן בכתובות ד"ף ע"ד דמהני תנאי בקידושי ביאה אף דא"י לקיים ע"י שליח היינו כיון דמעשה הקידושין יכול להיות ע"י שליח בכסף ובשטר אף דביאה א"א ע"י שליח שפיר מהני ע"י תנאי משא"כ בזה דא"א לקיים כלל מעשה הקידושין אלא ע"י שליח פשיטא דלא מהני בי' תנאי (ובמשל"מ פ"ג מה' עבדים כ' לפרש הא דקאמר ביתו אמר רחמנא ולא שני בתים יען דכבר ממעטינן אשה אחת ולא שתי' ומדבריו יהא לכאורה נלמד תי' על רבינו דלא תקשה קו' הברכ"י אלא דז"א דעכ"פ למסקנא באמת אייריא בנושא ב' נשים וקשה לרבינו וגוף דברי משל"מ תמוהים מאד דא"כ מאי פריך בגמ' אלא מעתה שתי יבמות לא יתיבמו דבית אחד קאמר רחמנא ואי כפירושו דלא ממשמעות בית אחד ממעט אלא דסמך אדרשה דאשה אחת ע"כ מאי פריך לא יתיבמו דבית אחד לא ממעט ב' בתים וצ"ע):
ד') ואיתא בקידושין ר"ה אמר חופה קונה מקו"ח והנה רב הונא בא להוסיף על משנתינו דקתני בשלשה דרכים האשה ניקנית וסובר ר"ה דחופה ג"כ קונה דהא דקתני בשלשה דרכים היינו למעט חליפין אבל חופה לא נתמעטה בהא והא דלא קתני במשנתינו ארבעה דרכים מפרש אביי לקמן משום דמה דלא כתיבה לא קתני ויש להבין מה זה ענין חופה שנאמר שיקנה בה האשה הנה בפרישה סי' ס"א כתב שהוא מלשון חופה ומגין עלי' ע"ד דכתיב ופרשת כנפיך על אמתך שפירש"י דהיינו נישואין והנה ראיתי בתוס' רי"ד שכ' כן דחופה היינו פירש טליתו עלי' כדכתיב ופרשת כנפיך על אמתיך וכן מצאתי לחד קמאי בספר המנהיג וז"ל חופה נקראת על שם שחופה אותה בטליתו כדאיתא בהאישה ניקנית לא יוכל למכרה בבגדו בה כיון שפירש טליתו עלי' לשם נישואין שוב אינו רשאי למכרה והמקרא מעיד ובאת ופרשת כנפיך על אמתך כי גואל אתה וכן מעיד הנביא ואפרוש כנפי עליך וארשתיך לי באמונה וזה שנ' את בתי נתתי שהכנסת' לו לחופה ע"כ מנהג צרפת ופרובינצא לתת מפה צבועה בראש בניהם זכר לפרושת הכנף שפורסין כנף בגדו עלי' והנה ענין זה דפירש טליתו שזהו והא קניין באישות לכאורה נלמד מהא דלקמן דף י"ט דר"ע סובר דהוא כמו בבגדו בה כיון שפירש טליתו עלי' אין יכול למוכרה דאין מכירה אחר אישות ור"א מפרש בבגדו בה היינו כיון שבגד בה ונשמע מדר"ע דמה שפורש טליתו עלי' שייך בה קנין אישות כמש"כ בתוס' רי"ד שם כיון שפירש טליתו לשון ופרשת כנפיך על אמתיך והנה לכאורה יקשה לפי"ז כיון דלעיל כתב דחופה היינו פירוש טליתו א"כ לר"ע דמפרש יעוד היינו פורש טליתו עלי' א"כ היינו חופה והא שם בגמ' בעי לה אי יעוד נישואין עושה או אירוסין עושה ומסיק דאירוסין עושה כיון כמי שפירש טלית היינו חופה א"כ ע"כ יעוד נישואין עושה ונראה שכבר הרגיש בזה בתורי"ד שכ' ואין זה לשון חופה אלא גם הקידושין נקראת כן שמשעה שקידשה נקראת על שמו היינו כיון שמיחדה לו לאשה כמש"כ תוס' ריש קידושין דכל ענין קידושין היינו שמתיחדת לו ונאסרה אכ"ע א"כ לפי"ז בכל קידושין שייך לומר כיון שפירש טליתו עלי' דהיינו כיון שמתיחדת לו נקראת על שמו ונאסרה אכ"ע:
והדבר מוכרח דהנה בפנ"י הקשה לקמן מאי ס"ד דיעוד נישואין עושה מ"ש משאר קידושין ותי' כיון שהוא ברשותו הוה כניסה לחופה אך הקשה התינח למ"ד מעות הראשונים לשם קידושין נתנה א"כ הוה נמסרה לחופה כיון שהיא ברשותו אבל למ"ד מעות הראשונים לאו לקידושין ניתנה א"כ אין מסירה לחופה ותי' דהוה כאומר לה שתתקדש ותנשא והנה לפי"ז לכאורה יקשה להיפך למסקנא דאירוסין עושה הא הוה ברשותו וכדאמר ר"ע כיון שפירש טליתו עלי' א"כ אמאי למסקנא ל"ה אלא אירוסין וע"כ דגם בקידושין שייך לשון זה:
אולם מריטב"א שם לא משמע הכי דהנה בגמ' רצה לפשוט דאירוסין עושה ודחי התם בקידושין דעלמא קאי והכי קאמר כיון שמסרה למי שנתחייב בשארה כסותה ועונה שוב אין רשאי למוכרה והקשה הריטב"א למה לי' לאריכות זה לשני סתם התם בקידושין דעלמא ותו לא ותי' משום דאי ביעוד אייריא שכבר היא ברשותו ומלביש אותה אתי שפיר בבגדו בה מלשון בגד שפירש טליתו עלי' ליחדו לו לאשה אלא בקידושין דעלמא היכיא שייך בבגדו בה דמשום קידושין דמקדש לו ליכא פרישת הטלית עלי' שהרי עדיין לא נכנסה לרשותו עד שיכנס לחופה ולהכי מפרש דהקשה כיון שמסרה למי שנתחייב בכסותה שוב אין רשאי למוסרה עכ"ד (והחילק בין שיטת תוס' רי"ד לריטב"א נראה דבירושלמי איתא דחזקה קונה בקו"ח וכ' בפנ"י דהיינו חופה אלא דכ' דהיינו כנסה לרשותו ולדעתי י"ל היינו פירש טליתו דהא דחופה קונה משום דפירש טליתו וכניסה לרשותו מהני כמו דמהני פירש טליתו דהיינו חזקה וכש"כ דא"ש לפמש"כ הר"ן בנדרים דאשה עושית עצמה הפקר והוא זוכה בה בכניסה לרשותו לפי"ז י"ל דהיינו דקונה בחזקה מהפקר כמו דמצינו במציאה וכך בלקט ושכחה אם פירש טליתו עליו קני וזכי מהפקר כן נמי נקרא קנין זה שזוכה בה בחזקה מהפקר ע"י כניסה לרשותו פירש טליתו ר"ל שזוכה בה מהפקר ולריטב"א אין מטעם חזקה אלא מטעם כניסה לרשותו) מוכח דבקידושין ל"ש לישנא דפירש טליתו א"כ לפי"ז יקשה איך קאמר ר"ע כיון שפירש טליתו עלי' הא למסקנה אירוסין עושה וצריך לומר נהי דבאירוסין דעלמא ל"ש לישנא דפירש טליתו אבל עכ"פ גבי יעוד כיון שברשותו הוא שייך שפיר לישנא דפירש טליתו (דלא דמי לשאר חופה שמכניסה לרשותו דהוה נישואין יען שע"ד כן הכניסה אבל כאן מתחילה לאו לשם אישות רק דתורה שוי' כאלו מסרה לי' לאישות כמש"כ הפנ"י דהא באמת היעוד אפי' בע"כ דאב רק מכח המסירה שהי' מרצונו וזה לא הי' לאירוסין ולא לנישואין אבל אי ל"ה חופה בעלמא חופת נישואין ל"ה מהני גם ביעוד כיון דגוף הקידושין בע"כ דאב אלא דתורה גילה יען דהי' מתחילה מסירה לרשותו אף דל"ה לשם אישות עכ"פ שייך פירס טליתו עלי' יען שמסרה לרשותו לכן מהני אפי' בע"כ דאב:
ולכאורה נראה דזה תליא בפלוגתא דרב ושמואל בכתובות דף נ"ב דרב אמר מסירתה לכל חוץ מתרומה ושמואל אמר לירושה ופירש"י דהא"ט משום דמחיל אבל נישואין ליכא כיון שלא מסרה כדי ליחדה ל"ה חופה וכן הוא שיטת הרמב"ם פ"י מאישות א"כ לפי"ז שפיר י"ל דבאירוסין דעלמא שאין ברשותו לא מיקרי פירש טליתו אבל ביעוד דהוה ברשותו שייך לישנא דפירש טליתו אף דל"ה אלא אירוסין דהא לשמואל מסירה לבעל ל"ה כנישואין אלא כאירוסין ודו"ק עכ"פ בין לתוס' רי"ד בין לריטב"א פורש טליתו היינו חופה א"כ לפי"ז נשמע דכונת חופה דקונה היינו כיון שנכנסה לרשותו לנשואין היינו פירש טליתו אלא דלתוס' רי"ד דגם באירוסין שייך לישנא דפורש טליתו שמתיחדת לו ולריטב"א ל"ש כן יען דאינו ברשותו אבל איה"נ בנכנסה לרשותו ג"כ ל"ה אלא אירוסין כיון שלא מסרה לרשותו כדי ליחדה עמו והיינו כשמואל דאמר מסירתה רק לירושה מטעם דמחיל:
הנה לפי"ז נשמע כניסה לרשותו דהיינו פירש טליתו שכנסה לרשותו כדי ליחד עמה היינו חופה ולר"ה דחופה קונה לבד (דהיינו כניסה לרשותו לבד דזהו נקרא ג"כ חופה כהא דפירש טליתו עלי') וא"כ באמת מהכא יליף ר"ה דחופה קונה דהיינו דאי לאו דמצינו חופה דקונה היינו פורש טליתו ומהא"ט גלי קרא ביעוד דמהני כסף קידושין אף דהוה בע"כ דאב דמסר לרשותו אבל אי ל"ה מהני בעלמא ל"ה מהני ביעוד כשהוא בע"כ דאב א"כ מזה גופי' נשמע דחופה קונה כיון דכתיב בבגדו בה דדרשינן פירש טליתו עלי' דהיינו אירוסין א"כ מזה נשמע דחופה קונה דאי לאו דחופה מילתא ל"ה גלי קרא דאחר יעוד לא יכול למוכרה והוציא בלשון בבגדו בה דפירש טליתו עלי' ומה דהוציא הכתוב יעוד דאירוסין עושה בלשון בבגדו בה דפירש טליתו עלי' מילתא הוא נשמע ממילא דחופה קונה:
אבל בדברי רבינו פ"י מאישות מוכח דסובר חופה היינו כניסה לרשותו וגם יחוד ולפמש"כ לכאורה רק מוכח דחופה היינו כניסה לרשותו כדי ליחד זהו חופה אף שלא נתיחד עמה:
ובטעם המלך העלה דתליא בפלוגתא הנ"ל לרב מסירתה לכל חוץ בתרומה א"כ נשואין עושה ול"ב יחוד ולשמואל דסובר רק לירושה מטעם דמחיל משום דסובר דבעינן יחוד ולפמש"כ לא מוכח מזה דבעינן יחוד ממש אלא כניסה לרשותו לשם יחוד דהיינו פירש טליתו היינו חופה דאי כדעת רבינו דבעינן יחוד ג"כ למה נקרא זה חופה דחופה משמע דהיינו פירש לבד דהיינו כניסה לרשותו:
ה') ועוד קשה לרבינו דסובר דבעינן יחוד ממש דהיינו יחוד הראוי' לביאה א"כ איך ס"ד דיעוד נישואין עושה נהי דהוה כהכניסה האב לרשותו אבל יחוד ל"ה ע"ד בעילה וביעוד ליכא יחוד לשם ביאה אך לזה י"ל דבאמת זה הי' האיבעיא אי נימא חופה היינו כניסה לרשותו א"כ יעוד ג"כ נישואין עושה או דילמא אירוסין עושה דחופה היינו עם יחוד וכאן דל"ה אלא כניסה לרשותו ל"ה אלא אירוסין ובאמת מכאן ראי' לשיטתו דחופה היינו ראוי לביאה דהא ביעוד היא ברשותו אפ"ה ל"ה אלא אירוסין א"כ משמע משום דל"ה חופה לשם ביאה דבעינן הראוי' לביאה וא"כ מהאי דקידושין נפשטא האיבעיא דכתובות אי חיבת חופה קונה או חופה הראוי לביאה בעינן וסובר רבינו דמכאן נפשטא האיבעיא:
אבל קמייתא קשה דהא מוכח דחופה פירושו פירש טליתו דהיינו כניסה לרשותו ול"ב יחוד אך י"ל דרבינו סובר דוודאי יחוד בעינן דזה עיקר נישואין והא דקרא חופה היינו לומר דאם נתיחדה בבית אבי' ל"ה נישואין דבעינן דוקא כניסה לרשותו ג"כ והיינו חופה שפירש טליתו עלי' והכניסה לחופה לאפוקי מדעת הפוסקים דחופה היינו יחוד כמש"כ הר"ן פ"ק דכתובות וא"ש:
אולם לדעת הי"א הנ"ל שהביא הר"ן והובא בב"י סי' ס"א דחופה היינו יחוד קשה דהא מסוג' שכתבנו מוכח דחופה היינו פירש טליתו:
והנה גם מסוג' דשמעתין קשה לשיטת הי"א הנ"ל דחופה היינו יחוד דהנה קו"ח דר"ה יליף מחופה דגומר קו"ח דקונה ופירשו בתוס' יבמות דף נ"ז דכאן חופה עם קידושין משוי לי' דנקראת שארו כדי לטמא לה קו"ח דחופה קונה עכ"פ (והיינו דלא כמש"כ מהרש"א דקונה וגומר וכמו שהקשה עליו בשעה"מ) ולפי"ז קשה הא פשיטא חופה דקונה להיות ארוסה היינו רק כניסה לרשותו דהא ארוסה אין עומדת לביאה וא"כ איך עביד קו"ח מחופה שאחר קידושין דהוה יחוד שיקנה חופה שאינו אלא כניסה לרשותה:
ולכאורה גם לשיטת רבינו דסובר חופה הראוי לביאה בעינן יקשה מאי קו"ח שייך בזה דחופה קונה להיות ארוסה ל"ש לומר דבעינן ראוי' לביאה דהיינו עם יחוד ובכניסה לרשותו לבד אף דלא נתיחדה עמה סגי וא"כ ל"ש בזה קו"ח כלל כיון דאין זה דומה כלל לחופה שאחר קידושין אך לשיטת רבינו יש לתרץ דבאמת חופה דקונה להיות ארוסה בעינן ראוי' לביאה דהא לדעת רבינו ארוסה מותרת מה"ת לארוסתה א"כ ע"י החופה דהיינו ע"י כניסה לרשותו ניתרת לו לכן בעינן שפיר חופה הראוי' לביאה דהיינו עם יחוד אבל להי"מ דחופה היינו יחוד ולא תליא בכניסה לרשותו כלל ל"ש לומר דחופה קונה היינו ע"י יחוד לבד דבארוסה דאין עומדת לביאה ל"ש לומר דהיחוד יקנה וע"כ בכניסה לבד קונה א"כ ל"ש כלל קו"ח דיקנה בזה אך עדיין גם לרבינו קשה דהנה רב סובר יש חופה לפסולות משום דחופה קונה יקשה הא לרב מה"ת ארוסה אסורה לארוסתה (וכמו שבארתי בה' עבודת יוהכ"פ) א"כ לדידי' ל"ש בארוסה חופה הראוי' לביאה דהיינו כניסה לרשותו עם יחוד וסגי ע"כ בכניסה לבד ול"ש בזה קו"ח כלל אך הדבר ניחא דהא לרב באמת חופה שאחר קידושין היינו ג"כ בכניסה לבד דל"ב ראוי' לביאה לדידי' דהרי סובר בכתובות דף מ"ח מסירתה לכל חוץ מתרומה א"כ סובר דכניסה לרשותו היינו חופה (והיינו דלרב לשיטתו דסובר בארוסה אסורה לארוסתה מה"ת לכן חופה שמכניסה לרשותו ויש כאן היתר ביאה אף שא"ר לביאה קונה כיון דעכ"פ פעל הכניסה היתר ביאה בזה נעשית אשתו עיין בבית מאיר סי' ס"א שחקר קצת בזה) וא"כ שייך קו"ח שפיר דחופה לבד קונה עכ"פ והא דרבינו סובר דבעינן חופה הראוי' לביאה היינו לדידן דקיימ"ל דחופה אינו קונה שפיר י"ל דחופה היינו ראוי' לביאה דהיינו משום דסובר כשמואל דמסירתה רק לירושה משום דמחיל ומהא"ט באמת פסק רבינו דלא כרב הונא דליכא קו"ח כיון דחופה היינו ראוי' לביאה וזה ל"ש בארוסה דלבעי ראוי' לביאה דאף דסובר דמותרת לו עכ"פ אינה עומדת לביאה כ"ז שהיא ארוסה:
וניחא נמי בזה מה שהוקשו המפורשים למה לא פסק רבינו כר"ה כיון דאביי מתרץ לי' שפיר דלפמש"כ י"ל אביי הוה סובר דחופה שאחר קידושין היינו כניסה לרשותו שייך שפיר קו"ח דקונה דכניסה לרשותו עכ"פ ורבא דקאמר דשאני חופה שלאחר קידושין היינו משום דל"ד האי חופה להאי חופה דחופה שאחר קידושין היינו עם יחוד וחופה דקונה היינו בלא יחוד דל"ב ראוי' לביאה (ואף דרבינו פסק דארוסה מותרת מה"ת אפ"ה סובר כרבא משום דעכ"פ אין עומדת לביאה א"כ ל"ש בארוסה חופה ראוי' לביאה ול"ש קו"ח):
אבל לשיטת הי"מ הנ"ל ל"ש לתרץ כן דלשיטת הי"מ כניסה לרשותו אינו בכלל חופה כלל ל"ש לומר דר"ה ולאביי חופה היינו כניסה לרשותו כיון דכניסה לרשותו לדידי' אינו בכלל חופה דחופה לא שייכה כלל לגבי כניסה:
אלא דא"כ קשה להי"מ מהא דרב דאמר מסירתה לכל חוץ מתרומה יקשה הא לדידי' כניסה לרשותו אינו בכלל חופה דקונה (כמש"כ בישועת יעקב סי' נ"ה דבעינן יחוד) ומה מהני מסירה לרשותו וצ"ע ואולי י"ל לפמש"כ לרב דארוסה אסורה מה"ת לכן מסירתה מהני דאיכא חיבת היתר ביאה זהו גורם הנישואין ויש מפורשים סברי כשמואל דלירושה לבד מטעם דמחיל יען דארוסה מותרת מה"ת א"כ במסירה לא פעל מידי כיון שא"ר ע"כ סברי דבעינן יחוד ממש ול"ב כניסה לרשותו כלל דזה מיקרי חופה מה שראוי' לביאה וזה גורם שנעשית נשואה:
והנה לפי"ז דהוכחנו דאליבא דר"ה חופה היינו כניסה לרשותו ול"ב ראוי' לביאה יקשה לכאורה קושיא אחריתא דהנה במהרש"א הקשה מאי אולמי' האי חופה מהאי חופה ותי' דקונה א"כ קו"ח אם גומר קו"ח דקונה וא"צ אלא לומר דגומר ובטעם המלך תי' דחופה דקונה היינו כניסה לחופה לבד ול"ב ראוי' לביאה ומקום הראוי לביאה וחופה דגומר היינו בראוי' לביאה ומקום הראוי' לביאה דהיינו עם יחוד ולפמש"כ דע"ז ל"ש כלל קו"ח וע"כ דחופה דגומר היינו ג"כ בכניסה לרשותו לבד וא"כ הדרה קו' לדוכתי' מאי אולמי' האי חופה מהאי חופה כמש"כ תוס' מאי אולמי האי כסף מהאי כסף:
אך הדבר ניחא דדוקא בכסף ל"ש לומר דגומר דמאי אולמי האי כסף מהאי כסף דהא כסף לאחר כסף אינה עושה קירב ביאה יותר מכסף קמא ול"ש לומר דגומר ורק בחופה שייך דגומר כניסה לרשותו איכא קירב ביאה כמש"כ בחי' תלמידי הרשב"א דחופה שמכניסה שייך לומר דאלים מחופה בלא קידושין כיון שאין עומדת לביאה בקידושין לבד אינו גומר (ומכש"כ דניחא אי אמרינן דארוסה אסורה מה"ת א"כ חופה שלאחר קידושין גורם היתר ביאה אף דלא חזיא לביאה ע"כ אלים האי חופה מהאי חופה ודו"ק:
ובזה יש לישב שיטת רבינו דפסק דבעינן חופה הראוי לביאה ואי א"ר לביאה ל"ה כנשואה והקשה בח"מ סי' ס"א הא בגמ' דכתובות ד"ף נ"ה בעי בגמ' חיבת ביאה קונה או חיבת חופה קונה ולענין תוספות כתובה קאי וע"ז קאמר ר"א את"ל חיבת חופה קונה ראוי לביאה בעינן או לא בעינן משמע רק לענין תוספות כתובה בעינן ראוי לביאה כשיטת הרא"ש ולא דתהא רק כארוסה ולפמש"כ ניחא דבוודאי אי חופה קונה ע"כ אמרינן דמסירה לרשותו היינו חופה דקני מה"ת ובאמת חופה לבד קונה א"כ רק לענין תוספות כתובה יש למבעי אי בעינן ראוי לביאה עכ"פ אבל לדידן דקיימ"ל דל"א חופה קונה היינו משום דרק אחר קידושין קונה יען דבעינן ראוי לביאה ובאמת מהא"ט פסק רבינו כשמואל דמסירתה רק לירושה (כמש"כ בב"ש סי' נ"ה משום דמחיל) דמסירה רק פועל היתר ביאה וכיון דלשמואל מותרת מה"ת מסירתה לא פעל כלל ולכן בעינן יחוד הראוי לביאה דאז יש כאן פעולה חדשה שהיא ראוי לביאה משא"כ בתורת קידושין דהיתר ביאה איכא אבל ל"ה ראוי לביאה ולכן סובר רבינו דבאינה ראוי' לא קניא כלל וכארוסה היא:
וא"ש ג"כ מה שהקשה בשעה"מ דלמה כתב רבינו דל"ה חופה כיון דהוה רק בעיא דלא איפשיטא הול"ל דמספק אין מוציאין ולפמש"כ ניחא דדוקא למ"ד ארוסה אסורה לארוסתה מה"ת א"כ י"ל דחיבת חופה קונה דהיינו ההיתר ביאה או דילמא אפ"ה לענין כתובה בעינן ראוי לביאה אבל לדידן דמה"ת מותרת לארוסה א"כ ע"כ חופה דקונה משום דראוי לביאה דהרי כבר היתה מותרת בלא"ה ולכן אין כאן ספיקא דבעינן ראוי לביאה:
גם י"ל עפי"ז דאתיא האיבעיא נמי לדידן דהא עכ"פ מדרבנן ארוסה אסורה א"כ מדרבנן יש כאן חיבת חופה לפי"ז י"ל בוודאי לכל דברים לא קבעי דפשיטא דבעינן ראוי לביאה כיון דמה"ת מותר ע"כ עיקר החופה מה שגורם ראוי לביאה אבל לענין תוספות קבעי לי' כיון דעכ"פ מדרבנן אסורה לו א"כ מדרבנן יש כאן חיבת חופה להיות מותרת לו ע"כ מקנה לה בחיבת חופה אבל לשאר מילי פשיטא דמה"ת בעינן חופה הראוי לביאה דבהיתר ביאה לא קניא לה להיות נשואה דהא כבר מותרת לו ע"י הקידושין ודו"ק:
ו') והנה עדיין אנו צריכין לבאר מהיכן נלמד דחופה קונה הנה בשמ"ק כתובות דף ז' הביא דעת הרמב"ן ורשב"א דכל ענין חופה הוא רק דרבנן אבל הביא דעת החולקים והוא שיטת הראב"ד דחופה דאורייתא הוא כדאמרינן פ' נערה א"ר אמר לי אמי חופה בהדיא כתיבה וכי יהי' נערה בתולה מאורסה נערה ולא בוגרת בתולה ולא בעולה מאורשה ולא נשואה דהיינו נכנסה לחופה ולא נבעלה אלמא חזינן דחופה דאורייתא ובטעם המלך כתב דאין מזה ראי' דנוכל לומר דגזה"כ כל שנכנס לחופה הרי הוא בחנק ואשמעינן קרא דלא תימא דבחזקת נבעלה היא כיון שנתיחדה קמ"ל דל"א שהוא בחזקת שנבעלה דא"כ הרי איתמעטה מבתולה ולא בעולה אלא דגזה"כ הוא דיש לה דין כאלו נבעלה ואינה בסקילה (והנה בטעם המלך נדחק בזה יען שהוא הכריח שם דמש"כ תוס' כתובות דף מ"ט דנכנסה לחופה ונבעלה הרי הוא כאלו בוודאי נבעלה אין הכונה שבחזקת בעולה אלא דתורה נתנה עלי' דין בעולה שבחוב אבל לפמש"כ בשעה"מ בכונת תוס' בפשיטות דבחזקת בעולה היא א"כ בפשיטות לא נשמע מכאן דחופה קונה מה"ת אלא הכונה באמת מהא"ט איתמעט מקרא דיען דנכנסה לחופה ונתיחדה הרי היא בחזקת בעולה כמש"כ רבינו הי"ט מאי"ב ולכן איתמעט וכיון דבחזקת בעולה ממילא אפי' ידעינן דלא נבעלה כגון שיש עדים שלא נבעלה הטילה עליה תורה דין בעולה ולא משום דחופה מוציאה מכלל ארוסה וא"כ לא מוכח דחופה קונה) אמנם בר"ן פר"ק דכתובות כ' וז"ל חופה לאו היינו יחוד אלא חופה היינו כל שהביאה לביתו לשום נישואין וילפינן לה מדכתיב ואם בית אשה נדרה דמשמע דכל זמן שהוא בבית אשה הרי הוא ברשותו ובטעם המלך כ' ע"ז דיש להשיב דגם מזה לא נשמע דרק נשמע דיצאה מרשות האב אבל לא נשמע דנכנסה לרשות הבעל:
והנה בשעה"מ דייק מפירש"י כתובות מ"ז שפי' הא דזכי לי' רחמנא לאב למימסרה לחופה היינו מדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה ובטעם המלך דחי דרק כונת רש"י דבתי נתתי כל נתינות במשמע היינו במה דכבר ידעינן דקונה ולכן העלה בטעם המלך דענין חופה הוא סברא דרבנן אלא דיש דין דאורייתא דחכמים אמרו דחופה זו מהני מסברא כמו נישואין כיון שלא שייר בקנינה והוה זה מה"ת כנישואין ואולי הוציא מסברא מהא דקיימ"ל דביאה אירוסין עושה אפ"ה בכניסה לרשותו נישואין עושה כמש"כ ר"ן גבי קדשה על תנאי וכמש"כ בפנ"י בשמעתין דקידושין דף י' דלכן בביאה שאחר קידושין פשיטא דאוכלת (ועיין דומיא דסברא זו בר"ן רפ"ק דנדרים למ"ד לשון שבדו להם חכמים אפ"ה הוה דאורייתא כיון שאמרו דלשון זה הוה לשון נדר):
ולי נראה דבזה פליגי אביי ורבא בשמעתין דרבא קאמר חדא דג' תנן ד' לא תנן ואביי דחי מילתא דכתיבא קתני מילתא דלא כתיבא לא קתני והקשה במקנה מ"ט דרבא דהא שפיר קאמר אביי דלא קתני מילתא דאתיא בקו"ח ונראה דהנה ר"ה קאמר חופה קונה מה כסף שאינו מאכיל קונה חופה שמאכיל אינו דין שקונה ופריך הא אמר עולא ד"ת ארוסה אוכלת דמקרי קנין כספו ומ"ט אינו אוכל גזירה שמא ימזוג והקשה בפנ"י תימא רבתא דהא רב הונא קאמר כסף אינו מאכיל ע"כ דהוה סבור כבן בג בג וכרנב"י דפליגי דמה"ת לא אכיל א"כ מאי קושיא מדעולא דקאמר דבר תורה דאוכלת גברא אגברא קרמית דילמא סובר כרנב"י דפליג ארבינא ונראה לישב דר"ה ע"כ לא אתיא כבן בג בג וכאשר יתבאר אלא דר"ה קאי אמשנתינו דכתובות דקתני לפי משנה ראשונה אוכלת משהגיע זמן ב"ד של אחריהם אומרים דאין אוכלת עד שתכנס לחופה ולפי"ז י"ל דלס"ד דר"ה דקעביד קו"ח מדכסף אינו מאכיל הי' סובר דהא דאינו מאכיל היינו מטעם דלא מיקרי קנין כספו דאשה לא מיקרי קנין כספו דאינו אלא קנין איסור כמו שהקשה בא"מ אלא הא דאוכלת הוא מקו"ח (והיינו כבן בתירא או כבן בג בג ואליבא דרבינא דלבן בג בג מה"ת אכול רק מדרבנן לא משום סימפון) דביאתה מאכילתה אינו דין שכספה מאכילתה ולא מטעם דאיקרי קנין כספו אלא דכיון שנתקדשה לו ונתיחדה לו ונאסרה אכו"ע עבוד קו"ח דאכיל מטעם קנין אישות שיש לו בה וכיון דרק מקו"ח יליף ע"כ חיישינן לסימפון ע"כ פליגי בי"ד של ראשונים סברי דאיכא בדיקת חוץ ובי"ד של אחריהם סברי דבעינן בדיקת פנים אבל אי הוה קרינן מה"ת קנין איה"נ דל"ה גזרינן משום סימפון כיון דתורה התירה בפירוש (וכמו שהקשה בפנ"י לקמן דף י' ויבואר להלן) וא"כ עביד קו"ח הכי מה כסף שקונה אפ"ה לא אלים כל כך הקנין כספו שתאכל משום קנין כסף דלא מיקרי קנין כספו דהא לא קני בה מידי (בפרט לפמש"כ לעיל דזה תליא אי ארוסה מה"ת מותרת דאי אסורה לא קני בה מידי אלא דאכיל מקו"ח דעכ"פ יש בה זיקת אישות ולכן שפיר גזרו דלא תאכל בתרומה כיון שאין מפורש להתירא חופה שמאכיל דהא דקתני במשנה דלבי"ד של אחריהם לא תאכל עד שתכנס לחופה וע"ז פריך הא אמר דבר תורה ארוסה אוכלת משום דאקרי קנין כספו דאלים הקנין שיקרא כספו ומה דלא אכיל אינו באמת משום סימפון אלא שמא ימזוג ולא מוכח מהמשנה דבי"ד של אחריהם סברי דלא מיקרי קנין כספו כיון דעולא סובר דלמשנה ראשונה ואחרונה אכיל משום דמיקרי קנין כספו אלא דלאו אכיל שמא ימזוג (והיינו כגמ' דלקמן דף י') דגם למשנה אחרונה דלא תאכל בתרומה עד שתכנס לחופה הטעם משום ימזגו דמשום סימפון ל"ג כיון שמפורש בתורה וכמו שיבואר להלן בדברי הגמ' ואף דבכתובות קאמר דלמשנה אחרונה ע"כ הטעם משום סימפון היינו לבן בג בג דהוא סובר אליבא דרבינא דמה"ת אכול מקו"ח רק מדרבנן לא אכול משום סימפון כיון שאינו מפורש בתורה עכ"פ נשמע מדברי עולא דבאמת חשוב קנין כספו א"כ ליכא קו"ח דחופה קונה דא"ל דילמא סובר כבן בג בג דלדידי' (אליבא דרבינא רק מקו"ח ילפינן דלא מיקרי קנין כספו דמנ"ל לאוקים דמשנתינו סובר כיחידאי כבן בג בג ולומר דמשנתינו סובר חופה קונה ולא ממעט רק חליפין והטעם דמשנה אחרונה משום סימפון כיון דנוכל לפרש המשנה כעולא דמה"ת אכיל דמיקרי קנין כספו רק דחיישינן שמא ימזוג ושפיר איתמעט במשנתינו דלא קתני חופה דליכא קו"ח ומשנתינו דכתובות דלא תאכל עד שתכנס לחופה אתיא שפיר כריב"ב ומטעם שמא ימזוג) בשלמא לפי מה דמפרשינן פשטי' דכסף אינו מאכיל היינו שאינו מאכיל כלל מה"ת א"כ לא קאי אמשנה אחרונה דשם נשמע דמה"ת אכיל רק מדרבנן לא אכיל כיון דברישא תליא בהגיע זמן ע"כ דמה"ת ארוסה אכיל א"כ ליכא לאוקמא סיפא כמ"ד דלא אכיל מה"ת רק ע"כ קאי אבן בג בג דסובר ארוסה לא אכיל מה"ת א"כ שפיר הקשה בפנ"י מאי קו' מדעולא כיון דר"ה ע"כ כבן בג בג אתיא ועולא סובר כרבינא דלכו"ע אכול מה"ת אבל לפמש"כ דר"ה ע"כ לית לי' דבן בג בג דא"כ אדרבא נעבד קו"ח להיפוך דחופה אינו קונה אפ"ה מאכיל כסף שקונה א"ד שמאכיל (וא"כ אמרינן כל אחד אוקמא אדוכתי' כמש"כ מהרש"א בשמעתין) ואלא דר"ה אמשנה אחרונה קאי והי' מפרש דמה"ת כספו מאכיל אבל לא משום קנין כספו אלא מקו"ח וע"כ שפיר חיישינן לסימפון ע"ז פריך שפיר דאין הכונה במשנה כן דהא עולא מפרש המשנה דדבר תורה אכיל משום דבאמת מיקרי קנין כספו והא דחכמים אמרו שאינו מאכיל לא משום סימפון אלא משום שמא ימזוג:
אמנם יקשה קו' פנ"י אחריתא דעולא דקאמר דבר תורה אוכלת דמיקרי קנין כספו היינו דפליג אדרנב"י דלקמן דרק מקו"ח קאכיל א"כ מ"פ הגמ' מדעולא דאדרבא לעולא דדבר תורה מיקרי קנין כספו א"כ יקשה קו' תוס' יבמות דף ס"ח דכיון דאפי' ארוסה אוכלת מדאורייתא דקנין כספו דרשא גמורה הוא ל"צ קרא דכל טהור בביתך דמיני' נפקא בספרי דנשואה אוכלת בתרומה כפירש"י לקמן דף י' וע"כ דקרא אתי לחופה בלא קידושין (ובספרי איתא דבאמת מהאי קרא ילפינן דארוסה אוכלת בתרומה) דמיקרי ביתו בחופה לבד ולמ"ד דלא מיקרי קנין כספו א"כ קרא דכל טהור בביתך היינו לחופה שאחר קידושין לזה צריך קו"ח דחופה קונה מקו"ח מכסף בשלמא לפי הר"ש לקמן דהא דעביד קו"ח אינו אלא גילוי מילתא משום דפשטא דקרא קנין כספו לא קאי אארוסה רק מקו"ח יליף דהאי נמי קנין כספו ניחא אבל לאידך תי' שבתוס' קשה יעו"ש (והנה בפנ"י לקמן דף י' תי' דקרא דכל טהור בביתך צריך שביאה לבד מאכיל כמו דליכא קנין כספו דהוה קנין כספו דאחיו או לביאה שאחר קידושין דלכו"ע נישואין עושה כיון שבאים כאחת כניסה לרשותו עם ביאה וכמש"כ הר"ן גבי קידושין על תנאי אבל בכתובות דף נ"ח דחה פנ"י תי' זה דקרא צריך לעבד ושפחה ולאשמעינן דבני קבולי טומאה נינהו כדאיתא בנזיר דף ס"א אלא דלא זכיתי להבין מה שכ' שם דרק לבב"ב דפליג בארוסה ובנשואה מודה מוקי קרא אנשואה אבל לעולא דארוסה אוכלת מפשטי' דקרא דקנין כספו א"כ ע"כ כל טהור בביתך לא אנשואה קאי דלא מסתבר לאוקמא בביאה גמורה לחוד וק"ל אמאי לא מוקי קרא לביאה אחר חופה דנעשית אשתו לכל דבר דא"ל דל"צ קרא דהא אפי' ארוסה אוכלת דהא י"ל הא גופי' קמ"ל קרא דהו"א דוקא ארוסה בכסף דמקרי קנין כספו אבל ארוסה ע"י ביאה או בביאה אחר חופה כיון שאין כאן קנין כספו רק קנין אישות לא אכלה קמ"ל קרא דאוכלת וכמש"כ בפנ"י בקידושין דף י') ונראה לישב דבוודאי הא דפשיטא לי' דחופה שאחר קידושין תאכל היינו מקרא דכל טהור בביתך יאכל ומזה יליף קו"ח דקני והא דפריך מדעולא דאכיל מצד קנין כספו לא יקשה א"כ כל טהור בביתך ל"ל דיש לומר דצריך קרא לחופה בפסולות דלא תאכל מצד קידושין לא נפסל למ"ד דלית לי' קידושין המשתמרת לביאה פסולה פוסל וגם דהא ל"ה אלא מדרבנן אבל בחופה שפיר פוסל כיון דהא דאוכלת בתרומה לא מצד קנין כספו לבד קאכיל אלא מצד דמיקרי ביתו שפיר פוסל כדאמרינן ביבמות דף נ"ז דבחופה דקרובה לביאה לכו"ע פוסל ה"נ מסתבר כיון דגלי קרא דאוכלת מצד דאיקרא ביתו א"כ מינה נשמע דחופה לפסולות לא תאכל כיון דאיקרו ביתו אי הי' כשרה לו וכיון שפסלה לו נפסלה וא"ש עכ"פ יצא לנו מזה דחופה קונה מה"ת דאין לומר דל"ק וכל טהור בביתך אייריא בנבעלה דז"א דאי בקידשה בביאה לא קרינן בי' כל טהור בביתך כיון דלר"ה בארוסה לא קרינן כלל קנין כספו רק מקו"ח קאכיל ה"ה בארוסה שקידשה בביאה לא קאכיל דלא קרינן בה כל טהור בביתך ולא קאכיל אלא מקו"ח כדמוכח לקמן דף י' דקאמר אי בביאה בלא חופה מ"ש ביאה דפשיטא לי' וכסף מספקא לי' ואי בביאה שלאחר קידושין א"צ קרא דהא קאכיל מטעם קנין כספו דא"ל דצריך קרא ללמד דפסולות לא מאכיל ז"א דבוודאי כיון שנבעלה לפסול לא תאכל ונשמע שפיר מקרא זה דנכנסה לחופה דהיינו נישואין מה"ת דקרינן בי' כל טהור בביתך יאכל לחם ולפי"ז אני אומר דהא דדחי קו"ח מדעולא דמקרי קנין כספו ועביד קו"ח חופה שגומר אינו דין שקונה היינו ג"כ מקרא זה דכל טהור בביתך נשמע דחופה גומר מה"ת ועביד קו"ח שקונה חופה לבד וע"ז פריך חדא דג' תנן ד' לא תנן דהנה ברא"ש הקשה אאביי דקאמר דלא כתיבה לא תנן הא תנן היבמה קונות עצמה במיתת יבם דג"כ לא אתי אלא מקו"ח אך יש לומר דבוודאי מיתה כתיבה רק צריך קו"ח גם ביבם מיתה קני אבל חופה הי' סובר אביי דגוף חופה דקני אינו כתיבה דהוא לית לי' דנשמע מקרא דכל טהור בביתך דמוקי קרא ליבמה וכתי' הפנ"י שכתבתי לעיל (או לביאה שאחר חופה דנישואין עושה) ולא נשמע מקרא דחופה אחר קידושין שגומר א"כ גוף החופה דקני אינו כתיבה כלל:
ובזה מובן אריכות לשון אביי מילתא דכתיבה תניא מילתא דלא כתיבא לא תניא לפמש"כ לרמז דמה דעכ"פ כתיבה בגוף הדבר אף דזה עצמו לא כתיבה שפיר קחשיב אף דאתיא מקו"ח כמו במיתת יבם (אבל מילתא דלא כתיבה כלל דגם המלמד לא כתיבה בפירוש לא קתני) ונהי דפשיטא לי' דחופה שאחר קידושין שקונה וגומר מה"ת אבל לא נשמע כן מקרא דכל טהור בביתך יאכל ורק הא דפשיטא לי' דחופה גומר היינו מסברא כיון דנכנס לרשותו ואין מחוסר עוד מעשה אישות הרי היא כנשואה וא"כ כיון דחופה שאחר קידושין לא כתיבה א"כ חופה דקונה דאתי מקו"ח לא קחשיב כיון דחופה שאחר קידושין גופי' לא כתיבה אבל רבא הוה סובר דחופה כתיבה מקרא דכל טהור בביתך א"כ גוף חופה שאחר קידושין עכ"פ כתיבה א"כ אף דחופה בלא קידושין אתיא בקו"ח הוה לי' למחשבי ע"כ שפיר פריך דג' תנן ד' לא תנן ודו"ק:
יצא לנו דיש בזה פלוגתא לרבא חופה קונה היינו מקרא ומיקרי כתיבה ולאביי רק מסברא אמרו חכמים דהיינו נשואה כיון דלא שייר בקנינה עוד הרי היא כנשואה ויש לזה דין דאורייתא:
ז') ואיתא שם אמר רב הונא חופה קונה מקו"ח ומה כסף שאינו מאכיל בתרומה קונה חופה שמאכיל בתרומה איני דין שתקנה וכסף אינו מאכיל והאמר עולא דבר תורה ארוסה אוכלת בתרומה שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו והאי קנין כספו הוא ומ"ט אינה אוכלת שמא תשקה והקשה הפנ"י דילמא סבירא לי' כבן בג בג דסובר לקמן ד"ף י' דמה"ת אינה אוכלת בתרומה ונראה לישב דהנה לכאורה יש להבין במה פליגי דבן בתירה דעביד קו"ח היינו רק ללמוד מהו קנין כספו ול"ה אלא גילוי מילתא דארוסה מיקרי קנין כספו כמו שפחה א"כ מ"ט דב"ב דפריך דשפחה כנענית לא שייר בקנינה הכא שייר בקנינה דאכתי מיחסרא מסירה לחופה לענין ליורשה ולטמא לה דהא זה הוה ניחא אי אנו באים ללמוד בקו"ח לבד אבל כיון דבאמת קרא כתיב קנין כספו ואין אנו באים ללמוד אלא מהו קנין כספו לכן ל"ש האי טעמא דשייר בקנינה לומר דלכך ל"ה קנין כספו דאין לומר יען דלא קנה לה לגמרי לענין ליורשה לא מיקרי קנין כספו דז"א דהנה יש להבין מאי קנין כספו שייך באשה דאפי' לאחר שכנסה ל"ש דהוית קנין כספו ממש דהא אין לו קנין בגוף האשה כמש"כ הרשב"א לקמן דף ו' גבי המקדש בהנאת מלוה דהו"ל הערמת ריבית (וכך הקשה בפנ"י בשמעתין) וכתב שם הא דל"ה ריבית ממש דקונה אשה בהמתנת מעות משום דאין גופה קנוי לבעל ולאו מידי שקיל (ומהא"ט כתבו הראשונים דל"מ חזקה באשה דאין גופה קנוי עיין ריטב"א ריש קידושין) אולם הדבר מבואר בשמ"ק כתובות ד"ף נ"ח דהא דארוסה אוכלת דמיקרי קנין כספו אין בכונה דיש לו קנין באשה אלא הכונה שקנאה בכסף קידושין שלו וביאר באבני מילואים בתשו' סי' י"ז דהכונה דלענין תרומה סגי בקנין איסור שזה שבא לו הקנין ע"י כספו ועיקר אכילתה משום קנין האיסור בזה שאסורה לכל העולם משום אשת איש דגם לגבי עבד קיימל"ן המפקיר עבדו יצא לחירות רק מעוכב גט שיחרור אוכל בתרומה כדאיתא בכריתות דף נ"ה היינו משום דיש לו קנין איסור יעוש"ה וא"כ לפי"ז אף בארוסה נהי דשייר בקנינה עכ"פ יש לו בה קנין איסור ועוד הא בשפחה שהפקירה אותה הבעלים רק מעוכבת ג"ש דאוכל בתרומה והרי גם שם יש לו שיור בקנינה דהרי אין לו בה קנין כסף כלל רק קנין איסור אוכלת בתרומה א"כ שפיר עבדינן קו"ח ול"ה אלא גילוי מילתא בעלמא דגם בזה מיקרי קנין כספו כמו בשפחה:
ונראה לישב דהנה בהא דאשה המתקדשת דיש לו לבעל בה קנין היא מתרי טעמא דתוס' ריש קידושין בד"ה דאסר לה אכו"ע כהקדש כתבו כיון דמיחד אותה לו בזה נאסרה לכל העולם אולם בר"ן נדרים ד"ף כ"ט טעם אחר דאשה משוה נפשה אצל הבעל כדבר של הפקר והבעל מכניסה לרשותו ונראה דתרתי טעמא צריכין דבזה הוא ההבדל בין ארוסה לנשואה דארוסה אינה ברשות בעלה לירושה ולטמא לה ונשואה הוא בכלל הבעל לכל דבר דענין קידושין היינו שמיחד אותה לו ועי"ז נאסרה אכו"ע אבל לא זכה בה עוד הארוס אבל נישואין היינו כיון דנעשית כהפקר אצל הבעל דהפקירה רצונה לגבי הבעל ועתה מכניסה לרשותו ולביתו זוכה בה מהפקר ועי"ז נעשית אשתו לכל דבר וקנה אותה לירושה ולטמא לה:
והנה לפי"ז י"ל בזה פליגי בן ב"ב ובן בתירה דסובר דארוסה אוכלת בתרומה דנהי דהארוס לא זכה בה מהפקר עוד כיון שלא נכנסה עוד לרשותו אבל עכ"פ כיון דנאסרה אכו"ע יען שנתיחדה לו זהו מיקרי שפיר קנין כספו שקנה בה אותו היחוד ושפיר אוכלת בתרומה אמנם ב"ב סובר דענין ארוסה הוא ע"י שמקבלת כסף הקידושין הלא מפקירה רצונה אצל הבעל ועי"ז יכול לאוסרה אכו"ע וכיון שכן שאין לו בה שום זכות ע"כ ל"ש קנין כספו רק דללמוד מקו"ח משפחה שכספה מאכילה וכיון דצריכין לקו"ח ממש ולא לבד לגילוי מילתא בעלמא שפיר איכא פירכא דמה לשפחה שלא שייר בקנינה אבל הכא שייר בקנינה לירושה ולטמא לה ולא תקשה דהא מפקיר שפחה דמעוכבת ג"ש דאוכלת בתרומה אף דשייר בקנינה דל"ד להאי שייר בקנינה דשם כבר הי' לה בה קנין כספו ממש לכך כיון דעכ"פ נשאר קנין איסור אכתי מיקרי קנין כספו כיון שבא לו זה הקנין איסור ע"י קנין כספו מתחילה וכיון דצריכין לקו"ח גמור שפיר חשיבה פירכא דלא שייר בקנינה מתחילה עכ"פ כשבא לרשותו כשקנאה הי' לה בה קנין כספו ממש:
ונראה דתליא זה עוד בפלוגתא אחריתא דהנה רבינו פ"י מאישות כתב דאיסור ארוסה לארוסתה הוא רק מדברי סופרים ובשמ"ק כתובות ד"ף ז' בשם ראב"ד כתב שהוא דאורייתא כל זמן שלא נכנסה לחופה אסורה עליו וקצת נראה שם משמ"ק דתליא בפלוגתא דרב ושמואל בארוס הבא על ארוסתו אם הולד ממזר מדאפקרי' לגבי דידי' מוכח שהוא איסור דאורייתא ולשמואל י"ל שהוא רק מדרבנן דשמואל פליג וסובר דרק הולד שתוקי דל"א מדאפקרי' לגבי דידי' אפקרי' לאחרינא דליכא איסור דאורייתא לגבי דידי' לפי"ז הא בהא תליא אי אמרינן דמה דאסרה אעלמא היינו משום דנתיחדה לו שפיר מצינן לומר דמה"ת מותרת לארוסה וא"כ שפיר מיקרי קנין כספו ג"כ אבל אי אמרינן דקידושין היינו משום דהפקירה עצמה יכול לאוסרה אכו"ע איסור עולמית אבל לא זכה בה מידי כל זמן שלא הכניסה לרשותה לנשואין א"כ גם לדידי' באיסור עומדת:
ובזה אמרתי לפרש הא דריש מכילתין דמשני דקתני אשה ניקנית לישנא דאורייתא והדר קתני מקודשת לישנא דרבנן דאסר לה אכו"ע כהקדש למה מה"ת נקרא בלשון קנין ומדרבנן בלשון מקודשת דאסר לה אכו"ע להנ"ל ניחא מה"ת ארוסה מותרת לו א"כ יש לו בה קנין שייך האשה ניקנית אבל מדרבנן ארוסה אסורה לארוסתה א"כ לא קנה בה מידי לכן ל"ש קנין רק מקודשת דאסר לה אכו"ע כהקדש ודו"ק (ואין לומר א"כ יקשה לרב דסובר אסור מה"ת א"כ מ"ש דמה"ת נקרא בלשון קנין ומדרבנן בלשון מקדש דהנה תוס' הקשו איך קתני איש מקדש הא משמע בע"כ ובתוס' רי"ד וריטב"א תי' דהקדש לא משכחת רק מדעת והנה בהא דמשני קתני קונה הו"א בע"כ כתב תוס' רי"ד וריטב"א דהיינו בתלוי וקדיש ועין בעצמות יוסף והנה תלוי וקדיש הוה קידושין מה"ת רק מדרבנן ל"ה קידושין מעתה י"ל דלכן בלשון הכתוב נקרא קנין כיון דמהני בע"כ דהיינו בתלוי וקדיש דומיא דתלוי וזבין אבל מדרבנן דל"מ רק מדעת וברצון ע"כ נקרא בלשון מקדש דאין יכול להקדיש בע"כ כלל המקדש אינו אלא מדעת וא"ש:
אמנם לפי"ז מה שהעלה הריטב"א דבהקדש לא משכחת רק מדעת היינו דל"מ בתלוי וקדיש הנה לכאורה יקשה מקידושין דף נ' דבקרבן כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ובארתי זה בה' מעה"ק:
וא"כ ניחא דבן בג בג סובר דלא אכלה משום דלית לי' בה שום זכות כיון שלא הותרה ולא נתיחדה לו עוד שבאיסור עומדת עליו עדיין א"כ לא קרינן בה קנין כספו וכמש"כ לעיל ומעתה י"ל דלא נוכל לומר דר"ה סובר כבן בג בג ועושה קו"ח דחופה יהא קונה כיון דמאכילה דבשלמא אי סובר כמ"ד דמ"ה כסף ג"כ מאכיל משום דקרינן בי' קנין כספו יען דקנאה להיות מיוחדת לו ובאמת מותרת לו מה"ת ולכן יכול לאסרה אכו"ע א"כ אי עושה קו"ח דגם חופה יהא קונה הכונה ג"כ דנאמר דקונה להיות מיוחדת לו והותרה לו מה"ת אף דחכמים אסרוה עליו עכ"פ מיוחדת היא לו זה שייך לומר גם בחופה שתהא נקנית לו ע"י חופה בלא כסף לענין שתהא מיוחדת לו דחופה היינו כניסתה לרשותו וזוכה אותה מהפקר להיות מיוחדת לו לאסרה אכו"ע אבל להיות לאשתו לכל דבר לא קנאה אבל אי סובר כב"ב א"כ לדידי' ענין קידושין היינו רק שיכול לאוסרה אכו"ע אבל הוא לא זכה בה מידי א"כ אי בא לעשות קו"ח דגם חופה יהא קונה להיות עלי' תורת מקודשת לו לאסרה אכו"ע הא לא מצינן למימר דבקידושין לבד היא אסורה לו עדיין א"כ לענין מה זכה בה בחופה מהפקר ע"י כניסה לרשותו דל"ש לומר דקנאה וזכה בה מהפקר שתהא אסורה לעלמא דזה אין זכות כקנין דבעינן שיזכה בה מידי לעצמו וכיון שלעצמו אין זוכה בה שתהא מיוחדת לו לכן גם לעלמא ל"ש לומר שזכה בה לאוסרה לעלמא וא"כ אי באת ללמוד בקו"ח שחופה קונה א"כ ע"כ תאמר שקנה אותה מהפקר ע"י כניסה לרשותו להיות באמת מותרת לו א"כ אין זה קידושין אלא נישואין ע"כ לא מצינן לעשות קו"ח מכסף דקונה ואין גומר שתהא מותרת לו שחופה יקנה ושיהא גומר בה ולהיות מותרת לו ואיך מצינן למילף בקו"ח מקידושין שיהא בחופה מילתא דליתא כלל בקידושין ודיו לבא מן הדין להיות כנידון וע"כ דלא כבן ב"ב ולכן שפיר פריך הא באמת גם כסף מאכיל בתרומה כדעולא (ואין לומר דהוה רק גילוי מילתא בעלמא ול"א דיו כמש"כ הפנ"י דלענין שיהא גומר בענין קו"ח גמור ושוב אמרינן דיו) וע"ז מסיק דהכי עביד קו"ח מה כסף שאינה גומר מקנה חופה שגומר אין דין שיהא קונה כיון דהוא סובר דמותרת לו ע"י קידושין בכסף ה"נ דע"י חופה קונה אותה מהפקר שתהא מיוחדת לו ושתהא מותרת לו מה"ת דכמו דע"י כסף קונה להיות מיוחדת ומותרת לו מה"ת אף שאין גומר להיות כאשתו לכל דבר לענין ליורשה וליטמא לה ה"נ ע"י חופה שייך דקונה אותה מהפקר ע"י כניסה לרשותו להיות מיוחדת ומותרת לו ולאוסרה אכו"ע (אף דאין חופה בלא כסף גומר לענין לטמא לה וליורשה) וקו"ח דחופה ע"י כסף גומר להיות כאשתו ליורשה ולטמא לה (ואין לומר דגם בזה נאמר דיו אסוף דינא כקו' תוס' דע"ז שפיר י"ל כמש"כ הפנ"י דל"ה רק גילוי מילתא בעלמא דלענין שתהא מיוחדת לו ל"ה שפיר אלא גילוי מילתא בעלמא כמו בכל מעשה קידושין דקונה להיות מיוחדת לו) ודו"ק:
אך לכאורה יקשה ע"ז דהנה במהרש"א הקשה בשם מהריב"ל דנימא קו"ח להיפוך מחופה דאינה קונה גומר כסף שקונה א"ד שגומר וא"כ כיון דקו"ח סתרי אהדדי כל חד תיקום אדוכתי' ואין למילף כלל ותי' דר"ה ס"ל דהך מילתא דחופה גומר עדיף לי' מתחילת הקנין דאיתא בכסף ולכן מסברא ליכא לאפוכי קו"ח אבל לדידן ע"כ הא ליתא דהא חופה גומרת ולא קניא וא"כ אית לן למילף בקו"ח שהכסף שקונה יהי' גומר ולכן הקשו תוס' שפיר ותי' מאי אולמי האי כסף מהאי כסף ואין לומר גם בחופה מאי אולמי האי חופה מהאי חופה דבאמת הא יליף בקו"ח דחופה שתקנה היינו שגומרת ואין לומר א"כ דיו ככסף דאינה אלא קונה ואיך יליף דחופה יהא גומר כתב במהרש"א דלענין קונה תחילה בחופה ל"צ קו"ח דאם גומר פשיטא דקונה דגומר עדיפא וכיון דגומרת ע"כ דהיא קונה נמי וכיון דמפרך קו"ח לא אמרינן דיו ונימא דגומרת אף בתחלה:
ולמש"כ קשה דהא ע"כ הקו"ח דחופה רק יהא קונה ולא שתהא גומרת דאי אמרינן הקו"ח שיהא גומרת וכר"ט דלית לי' דיו היכיא דמפרך קו"ח א"כ אמאי הדר מקו"ח מכסף שאינה מאכיל הא מצי אתיא כבן בג בג דמה"ת אינו מאכיל ועביד באמת קו"ח דחופה קונה וגומר להתירה לו ולהיות מיוחדת לו אף דכסף גופי' אינו גומר להיות מיוחדת לו ולהיות מותרת לו משום דאית לי' כר"ט דהיכיא דמפרך קו"ח ל"א דיו אך י"ל דנכון הדבר דהנה לקמן דף נ"א סובר אביי דקידושין שאין מסורין לביאה הוה קידושין ורבא סובר דל"ה קידושין והנה תוס' הקשו א"כ כל חייבי לאווין אמאי קידושין תופסין הא א"מ לביאה ותי' דבעינן א"ר לביאה רק ע"י קידושין והקשה במקנה וכן בדורש לציון לשיטת רבינו דכל חייבי לאווין אינו מחייב אלא באם קידש ובעל א"כ רק ע"י הקידושין א"ר לביאה א"כ הדרה קו' לדוכתי' א"כ כל חייבי לאווין נמי ונראה לישב דהנה בטעמא דרבא דסובר דל"ה קידושין נראה דהוא סובר דענין קידושין היינו דלכן נאסרה אכו"ע יען שמיוחדת לו וניתרת ע"י קידושין דארוסה רק אסורה מדברי סופרים א"כ לכן בעינן קידושין הראוין לביאה דהא הקידושין באים להתירה לו וא"כ לא יקשה מחייבי לאווין דנהי דאסורה לו מצד אחר דאיסור חייבי לאווין רביע עלי' אבל ענין הקידושין עצמן שבאים להתיר לו בה ענין אישות דנתיחדה לו ולעלמא תהא אסורה מצד אישות לזה שפיר הועילו הקידושין שנעשית מיוחדת לו ולכן שפיר הוה קידושין אבל באיסור שתי אחיות דנתהוה האיסור ע"י הקידושין שנאסרה עליו ע"י הקידושין ולא פעל לעצמו היתר ע"י הקידושין מלעלמא דלעלמא אסורין משום ס' א"א ולדידי' ג"כ אסורין משום ס' אחות אשתו א"כ לא פעלו הקידושין כלל דלא נתיחדה לו ע"י מעשה הקידושין דהא אינו יודע איזה נתיחדה לו ואיזה שנאסרה אכו"ע משום אישות לכן ל"ה קידושין וגם לדידי' לא נאסרה ודו"ק היטיב אבל אביי סובר דקידושין שא"מ לביאה הוה קידושין דהוא סובר דקידושין אין פועלין היתר כלל לגבי ארוס דמה"ת אסורה ול"ש דנעשית מיוחדת לו רק ענין קידושין הוא דהפקירה רצונה לגבי בעל דלכשיכניסה לרשותו יזכה בה מעתה כבר יכול לאוסרה אעלמא א"כ גם בא"מ לביאה ואף שנעשה כן ע"י הקידושין הוה קידושין כיון דאין שייכות היתר ביאה כלל אצל קידושין דקידושין אין באים להתירה לו אלא לאוסרה אכו"ע:
והנה נראה להוסיף מיא וקמחא דפלוגתת אביי ורבא לשיטתם רבא לשיטתו דסובר קידושין שאמ"ס לביאה ל"ה קידושין וכן סובר דחופה קונה ואין גומר ולאביי דל"ה קידושין לכן קונה וגומר:
דהנה קו' מהרש"א דהקשה דנאמר קו"ח להיפוך דכסף גומר ותי' דר"ה סובר איפכא מסתברא דחופה גומר עדיף מקונה ורק לדידן דגומר ואין קונה ע"כ לית לן האי סברא ע"כ שפיר הקשו תוס' דנאמר דכסף גומר והנה תי' זה ל"ש לרבא דלרבא דע"י קידושין מותרת לו וקנאה כבר א"כ חופה דגומר היינו רק דגומר שתהא כאשתו לכל דבר לירושה דהיינו ע"י חיבת חופה הראוי לביאה כמש"כ לעיל והיינו שזכה בה מהפקר לענין ליורשה א"כ הקנין דמתחילתו שמתיחדת לו ונאסרה אכו"ע זהו עיקר הקנין עדיף מגומר א"כ ל"ש כתי' של מהרש"א והנה לישב קו' מהרש"א צריכין לומר דל"ש בכסף גמר קנין דבשלמא בחופה שייך גמר קנין ע"י שגורם קרובי ביאה שמתיחדת עמו ביחוד הראוי לביאה אבל בכסף ל"ש קרובי ביאה א"כ ל"ש דגומר דהרי מותרת לו כבר והנשואין הועילו שתחילה לא היתה עומדת לביאה וע"י נישואין עומדת לביאה וזה הא ל"ש לומר כן בכסף דע"י כסף יהא עומדת לביאה דאין זה מעלה הגורם קרובי ביאה וזה באמת כונת תוס' דמאי אולמי האי כסף מהאי כסף דאין זה מעשה קירוב ביאה וא"כ לפי"ז י"ל דהקו"ח רק דחופה קונה דע"י החופה מותרת לו כיון שנעשית הפקר אצלו זוכה בה להיות מותרת לו אבל לא שגומר שיזכה בה ליורשה ורק ע"י חופה שאחרי' תגמור הנישואין דא"ל מאי אולמי האי חופה מהאי חופה דלפמש"כ שפיר אולמי דבשלמא בכסף לכן אמרינן מאי אולמי האי כסף מהאי כסף יען שאין בכסף קירוב ביאה אבל בחופה שאחר חופה שפיר אולמי חופה שאחרי' שע"י החופה שמתיחדת עמו ביחוד הראוי לביאה בזה קונה אותה להיות כאשתו לכל דבר לירושה וליטמא לה דע"י שנכנסה לרשותו לגמרי נעשית אצלו הפקר לזכות בה גם ליורשה וא"כ לרבא א"צ לומר דגומר וקונה בה (ואדרבא דל"ש כלל לומר דגומר וקונה בה כיון דבהאי חופה ל"ב יחוד הראוי לביאה וכמש"כ לעיל) אבל לאביי דסובר דקשאמס"ל הוה קידושין א"כ סובר דארוסה אסורה מה"ת א"כ לדידי' שפיר מצינן למימר כתירוצו של מהרש"א דגומר עדיף דהא בקידושין לבד לא זכה בה מידי אלא אסרה אכו"ע ועי"ז החופה שנכנסה לרשותו זוכה בה מהפקר להיות מותרת לו ובזה זוכה בה גם ליורשה ולטמא לה א"כ גומר עדיף ע"כ לא קשיא לר"ה דנאמר קו"ח להיפוך דכסף יגמור דהא גומר עדיף מקונה אבל תוס' הקשו לדידן דלא קיימ"ל כר"ה דחופה אינו קונה א"כ קונה עדיף א"כ נאמר דכסף ג"כ יגמור ואנו צריכין לתרץ דמאי אולמי דהיינו דבכסף שני ג"כ ליכא קירוב ביאה ועוד דלפי מה שסובר אביי דארוסה אסורה א"כ כסף קידושין אין גורם כלל היתר לבעלה רק לאוסרה אכו"ע א"כ ל"ש לומר דגומר כיון דלאביי לא נתנה תורה כלל לקידושי כסף כח זה שתהא מותרת להמקדש כש"כ דל"ש לומר שיהא גומר ויגרום שתהא כאשתו לכל דבר ליורשה ולטמא לה ודו"ק וא"כ יקשה לאביי אי חופה רק קונה א"כ לא זכה בה להיות מותרת לו רק אסרה אכו"ע דעי"ז שנכנסה לרשותו עשתה עצמה כהפקר שיזכה בה שיכול לאוסרה אכו"ע דע"י שמתיחדת לו יכול לאוסרה אכו"ע א"כ מאי אולמי האי חופה מהאי חופה דגם בחופת נישואין שזוכה בה להיות מותרת לו ל"ב חופה הראוי ליחוד דרק בזה סגי במה שנכנסה לרשותו זוכה בה להיות אסורה אכו"ע א"כ מאי אולמי האי חופה מהאי חופה כיון דחופה ראשונה לא יכול להתירה ע"י כניסה לרשותו שתהא מותרת לו במה שזכה בה מהפקר א"כ גם חופה שאחרי' לא יכול לפעול היתר ביאה שתהא כאשתו ושתהא מעתה מותרת לו ואנו צריכין לתי' של מהרש"א דבאמת קונה וגומר דלקונה א"צ קו"ח כלל דכיון דגומר עדיף קו"ח דקונה אלא דקו"ח בעינן דגומר ולפמש"כ יתכן יותר דל"ש קו"ח כלל בחופה דקונה לבד דכיון דחופה רק שייך דזוכה בה מהפקר וכיון שאין מותרת לו ע"י חופה ל"ש לומר קו"ח דיקנה כיון דליכא על מה לחול קנין החופה ורק כיון דעדיף ע"כ גם קונה דבכלל מאתים מנה והקו"ח רק דגומר וזכה באמת בפעם ראשון שנכנסה לרשותו להיות מותרת לו וליורשה:
מעתה יש לומר דבוודאי לרבא דסובר דקונה לבד א"כ שפיר פריך רבא וכי ילפינן חופה בלא קידושין מחופה שאחר קידושין כיון דהא דחופה קונה היינו שע"י כניסה לרשותו זוכה בה מהפקר (כמש"כ לעיל דהיינו פירש טליתו עלי' דבזה קונה אותה מהפקר) א"כ לא אתיא מגומר כיון דגומר גרע דלרבא גומר גרע ולא מצינן למילף תחילת קנין מסוף קנין שבא אחר קידושין ועוד כיון דחופה שאחר קידושין שייך לומר דמהני כיון שאין בא אלא להיות גומר שיזכה בה ליורשה לכן אהני אותו חופה הראוי לביאה שיזכה בה להיות כאשתו לכל דבר דהא באותה חופה עומדת לביאה אבל חופה בלא קידושין אינו חופה המתיחדת עמו רק כניסה לרשותו א"כ כיון שאין החופות דומות אין ללמוד זה מזה אבל לאביי דיליף חופה קונה וגומר שפיר קאמר דיליף מה כסף קונה ואין גומר ע"כ דגומר עדיף וא"כ חופה שגומר קו"ח דקונה וא"צ ע"ז קו"ח כלל לפמש"כ אדרבא קונה לבד ל"ש דקני בה לאסור כיון שלא זכי בה מידי וא"כ אף אי חופה היינו כניסה לרשותו ל"ש רק לנישואין אבל בתורת ארוסה ל"ש שקונה בה מהפקר ע"י כניסה לרשותו כיון דלא זכה לעצמו בה מידי א"כ ע"כ דגומר ג"כ להיות מותרת לו דליכא למימר דאין החופות דומות דלאביי דמה שגומר היינו רק שתהא מותרת לו ע"י החופה דל"ב חופה הראוי לביאה רק כניסה לרשותו א"כ שפיר החופות דומות ואיכא שפיר קו"ח דקונה וגומר כיון דגומר עדיף שפיר יש לילף קו"ח דקונה וגומר ודו"ק:
אך לכאורה יקשה הא לעיל בארנו דזה דעת בן בג בג דמה"ת ארוסה אין אוכלת בתרומה יען דע"י כסף לא נעשית מיוחדת לו וא"כ כיון דקיימ"ל כבן בתירא דמה"ת אוכלת א"כ איך יסבור אביי כבן בג בג דפליגי רבנן עלי' די"ל דאביי סובר הא דארוסה אוכלת היינו דמיקרי קנין כספו אף דליכא אלא קנין איסור שנאסרת אכו"ע כיון שע"י קנין כספו זכה בקני' איסור (כמש"כ לעיל דברי שמ"ק בכתובות וכמו שביאר באבני מילואים) מעתה לפי"ז ניחא מה שהקשינו דלדברי מהרש"א הדרה קו' פנ"י לדוכתין דילמא ר"ה כבן בג בג סבירא לי' דהנה לפי מה שבארנו לרבא באמת הקו"ח רק דגומר ורק יקשה אכתי לכאורה מאביי דסובר דארוסה אסורה ע"כ הקו"ח דגומר וקונה וכר"ט דל"א דיו היכיא דמפרך קו"ח א"כ יקשה שוב קושית הפנ"י דאמאי לא מוקי הקו"ח כסף שאין מאכיל קונה חופה שמאכיל אין דין שקונה וכבן בג בג דלאביי נסתר מה שאמרנו לישב קו' פנ"י אך הדבר ניחא מאוד דלפמש"כ בלא"ה לק"מ קו' הפנ"י משום דכמו דאמרינן לאביי אף דסובר דע"י כסף קידושין לא היתה מיוחדת לו וכסף קידושין אין בא אלא לאוסרה אכו"ע דלכן סובר דל"ב קידושין מסל"ב אפ"ה ארוסה אוכלת בתרומה משום דעכ"פ איכא סברא לומר דאוכלת ע"י קנין איסור (וכמו דסובר רשב"ג בכריתות דף כ"ה דהמעוכב ג"ש אוכל בתרומה משום דיש לו קנין איסור ה"נ אי באנו לעשות קו"ח מכסף שאינה מאכיל אפ"ה קונה חופה שמאכיל א"ד שיקנה שוב אמרינן להיפוך קו"ח מה חופה שאינה קונה מאכיל כסף שקונה א"ד שמאכיל וע"י קו"ח נאמר שגם זה מיקרי קנין כספו א"כ כיון דמצינן למעבד קו"ח להיפוך כל חד אוקמי אדוכתי' דע"כ אי אפשר לעשות קו"ח הכי ולכן מסיק דקו"ח הוא מכסף שאינו גומר קונה חופה שגומר א"ד שיקנה דבזה לא יקשה דנעבד קו"ח להיפוך דכסף יהא גומר דע"ז בוודאי ל"ש לעשות קו"ח דכסף לא יכול לפעול שיקנה אותה שתהא מותרת לו ושתהא כאשתו לכל דבר כיון דכסף קידושין אין בא כלל להתיר אותה לו ושתהא מיוחדת לו אלא לאוסרה אכו"ע ול"ש שקונה אותה מהפקר להיות כאשתו אלא ע"י חופה שמכניסה לרשותו או ע"י ביאה שזה גופי' היינו חופה וכניסה לרשותו שחופה ומגין עלי' כדכתיב ופרשת כנפיך על אמתיך כנ"ל והוא דבר חדש: