מעשי למלך על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק ד
הלכה א
א') הכהנים הובדלו מכל הלוים ומ"ע להבדיל הכהנים ולקדשם ולקרבן שנאמר וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב. וז"ל ספר תורת העולה הכהנים במקדש שהיו עובדים כדמות מלאכי מעלה במרום שעל ידם נעשה ההוויית וההפסד בעולם ולכן הכהנים היו מקריבין הקרבן ועובדים עבודתו שהם דמות הוי' והפסד העולם העליון ובהיות הכונה בתחלת הבריאה שהאדם ובניו יהי' כאחד מצבא מעלה וכמו שנאמר אמרתי בני אלקים אתם לכן הי' הכהן מלובש בגדי כהונה בשעת עבודתו כדי להורות ג"כ על ענין אדם ובניו ואמרו במדרש פ' במדבר אדה"ר הי' בכורו של עולם והקריב קרבן ולבש בגדי כהונה גדולה שנאמר ויעש אלקים לאדם ולאשתו כתנות אור וכו' ומסרו לשת ושת לנח כוונו בזה תכלית הבגדים והמצות שנצטוו ושקבלו זה מזה ענין חדושו של עולם עד אדם הראשון וכו' וכבר השיב החבר למלך הכוזר שענין חדוש העולם מקובל מאדם הראשון על ידי שת ושת לנח וכו' ובהיות כי זו מעלת הכהנים הם הראשונים במעלה ומחוייבין להקדישן בכל דבר שבקדושה והיו נותנים להם כ"ד מת"כ ולכן הי' כל ממונה על עבודתה להיות כי כך הממונים ברקיע שבכל יום ויום משתנה עבודתן ושירתן עכ"ד והנה בהל' ב' כתב רבינו וצריך כל אדם לנהוג בהן כבוד ולהקדים אותם לכל דבר שבקדושה הנה הוא גמ' בגיטין דף נ"ט אמנם בירושלמי שם פליגי אי הוה מדרבנן או מה"ת ודעת התוס' בחולין דף פ"ז דהוא רק אסמכתא והריב"ש סי' צ"ד העלה דהוא מה"ת והביא לשון רבינו בס' המצות שכ' דהוא מה"ת וכמש"כ המ"א סי' ר"א והב"ח יור"ד סי' כ"ח הביא דמלשון רבינו פה משמע דהוא מדרבנן דבהלכה א' כתב דמ"ע לקדשו ובהל' ב' כ' וצריך כל אדם לנהוג בהן כבוד משמע דזהו דין בפ"ע ורק מדרבנן ולי נראה דיגיד עליו רעו שכ' בס' המצות שהוא מה"ת והמשך לשון רבינו כך הוא דהנה רבינו כ' בהל' ג' משה רבינו חלק הכהנים לח' משמרות ובס' המצות כתב דהיא מ"ע שיהיו משמרות ורמב"ן השיג עליו דל"ה מ"ע והביא שמלשון רבינו בספרו היד משמע ג"כ דל"ה מ"ע ובמגא"ס כתב דכונת רבינו גם בספרו הגדול דהוה מ"ע כי מראשית כ' ומ"ע להבדיל הכהנים לקדשם ולהכינם לקרבן ואח"כ כ' וצריך כל אדם לנהוג בהן כבוד וכ' עוד משה רבינו חלק הכהנים לח' משמרות ונ"ל כי פי' כך הוא בראשונה כ' שמ"ע להבדיל הכהנים ולקדשם רצונו כמו שמפרש אח"כ שינהוג בו כבוד וכשאמר עוד להכינם לקרבן רצונו לחלקם למשמרות שיעבדו בהן וזה שכ' אח"כ מש"ר חלק הכהנים לח' משמרות עכ"פ הרי דזה דיבור אחד דמה שצריך לנהוג כבוד דנלמד מוקדשתו וא"כ שפיר הוה דאורייתא וכדבריו בס' המצות:
והנה לפי"ז כמו דלענין הכנה לקדשם לעבודה כמש"כ בתורת העולה הנ"ל דנלמד מוקדשתו הוה בע"כ א"כ ה"ה זהו דלנהוג בו כבוד דנלמוד ג"כ מוקדשתו הוה אף בע"כ וכ"כ רבינו באמת בס' המצות והנה לפי"ז יש לתמוה אהא דאיתא בהוריות דף י"ג דממזר ת"ח קודם לע"ה והיינו ע"כ משום דעשה דכבוד התורה עדיפא מעשה דוקדשתו וכדאמרינן במגילה דף ג' והקשה בט"א הא ת"ח שמחל על כבודו מחול ולישב קו' הט"א ע"כ לומר כמש"כ רבינו בפי' המשנה בגיטין דכהן יכול למחול כבודו שיעלה ישראל ראשון א"כ גם כהן יכול למחול לכן שוב עשה דכבוד התורה עדיפא וא"כ יקשה הא דרשינן וקדשתו בע"כ א"כ איך מהני מחילה על כבודו הא ע"כ מחויבין לקדשו ולכאורה הי' אפשר לישב דהנה מהאי דוקדשתו ילפינן עוד דין אחר דאסור להשתמש בכהן וכדאיתא בירושלמי פ"ח דברכות אף דבירושלמי יליף מקרא אחרינא כמו שיבואר הנה ע"כ זהו ג"כ בכלל וקדשתו כמש"כ הט"ז סי' קכ"ח להשיג על הרמ"א שכ' דכהן יכול למחול על קדושתו דאז רשאין להשתמש בו והקשה דכתיב וקדשתו בע"כ ולפי"ז אני אומר בוודאי לשמש בכהן שהיא ביזיון זהו א"י למחול אבל מה שהוא רק מניעת כבוד והידור כגון לפתוח ראשון בזה מהני מחילה ולכן ת"ח קודם וא"ל דגם זהו ביזיון שישראל יקראו קודם ואיך יכול למחול דז"א דא"כ גם לת"ח הוא ביזיון ועל ביזיון אין ת"ח יכול למחול כמש"כ בט"א וא"כ שוב ת"ח קודם דגם ת"ח יש לו דין כהן כדאיתא בנדרים דף כ' שרי למימר צ"מ אני וא"כ ממנ"פ נתישב קו' הט"א אלא דמדברי רבינו בס' המצות משמע דאפי' כבוד והידור א"י למחול שכ' הוא שציונו לכבד זרע אהרן ולפארם ואפי' ימאנו לא נשמע מהם זה כאלו הגדולה לאל יתעלה אחר שהוא לקחם ובחרם לעבודתו וא"כ הדרה קו' לדוכתה איך כ' בפי' המשנה דיכול למחול ולמה ת"ח קודם לכהן ע"ה כיון שת"ח יכול למחול על כבודו וכהן שה"ד שא"י למחול על כבודו ונראה לישב בטוב טעם עפמש"כ התב"ש סי' כ"ח הא דאמרינן בהאיש מקדש מצוה בו יותר מבשלוחו ובשאר דוכתין איתא דיכול לעשות שליח וכ' דוקא היכיא דקעביד שליח לא בדרך שמכבד לאחר לזכות במצוה רק נראה כאינו רוצה לטרוח בעצמו לכן אין המצוה כ"כ כמו אלו טרח בעצמו אבל דרך כבוד שמכבד למי שמהדר אחר מצוה על כיוצא בזה אמרינן ביומא דף ל"ט למי שמודד אפרסמון שאומרים לו בא ונתבסם אני ואתה שהוא גרם המצוה והאחר עושה ושניהם מתבסמים ומעתה ניחא גם כאן די"ל בוודאי היכיא דאין הכהן רוצה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון יען שאין כבוד כהונתו חביב ויקר בעיניו להתכבד בו כהך דפסחים ביששכר בר ברקאי על זה אמרינן וקדשתו בע"כ אבל מי שחביב כבוד קדושתו בעיניו רק שמכבד לאחר המצוה ומוחל לגבי' כדי שיתבסם גם הוא גם בזה מתקיים וקדשתו שמתכבד ע"י שאחר מתכבד במצוה שהוא גרם לו וזהו נכון בסברא:
ואמנם רבינו בספרו היד כ' דכהן קודם לת"ח לענין קריאת התורה וכן כתב בטור בשם רב נוטרנאי גאון והא דאמרינן ת"ח קודם לכהן ע"ה (היינו בעל עבירה שאין נוהג כשורה כמש"כ בברכו' וע"ד שכ' החינוך דבבעל עבירה ליכא מצוה דוקדשתו) אבל שאר כהן עדיף מת"ח והטעם נראה לי כקו' הט"א באמת דת"ח יכול למחול על כבודו משא"כ כהן מקדישין אותו בע"כ או מטעם שכ' רבינו בספר המצות דזה הכל הגדולה לאל יתעלה אחר שהוא לקחם ובחרם לעבודתו א"כ כאלו מחלקין כבוד לשכינה דכהנים שלוחי דרחמנא נינהו ומתכבד בכבדן אלא ממגילה שם דפריך אר"י דאמר מעולם לא ברכתי קודם לכהן ופריך מרי"ו דת"ח עדיף מכהן עם הארץ ויקשה הא זה דוקא בעובר עבירה ור' יוסי מכהן כשר אייריא אע"כ בכל ע"ה ת"ח קודם:
ב') מ"ע לקדשם ולהכינם לקרבן שנאמר וקדשתו כי את לחם וכו'. וכן לקמן בהלכה ב' כ' וצריך כל אדם מישראל לינהג בהם כבוד הרבה והנה דבר זה נשמע ג"כ מקרא דוקדשתו כמבואר בדבריו בסהמ"צ שכ' שצונו לכבד זרע אהרן ולנשאם ולרוממם וכו' והוא אמרו וקדשתו כי את לחם קדוש יהי' לך ובא הפי' לכ"ד שבקדושה לפתוח ראשון וכו' והוסיף עוד לומר וז"ל אפי' ימאנו לא נשמע להם וכו' ולשון ספרי וקדשתו על כרחו לומר כי ציווי זה נצטוינו בו ואינו בבחירת הכהן את"ד והיינו שכ' וצריך כל אדם מישראל לנהוג בהם כבוד הרבה ולהקדים אותם לכ"ד שבקדושה דמ"ע לקדשם ולהכינם לקרבן שלא יופסל לעבודה בנישואי נשים פסולות וזה נשמע מרישא דקרא דוקדשתו ומסיפא דקרא קדוש יהי' לך נשמע דמ"ע לקדשו לכל דבר שבקדושה וכמש"כ הדרישה סס"י קל"ה להוכיח מדברי רש"י גיטין דף נ"ט דמייתיא כולי' קרא דקדוש יהי' לך:
והנה מזה נשמע דהא דדרשינן וקדשתו בע"כ היינו רק מה שאנו לומדים מוקדשתו מרישא דקרא היינו בע"כ לאפרושי מנשים פסולות אבל הא דוקדשתו לכל דבר שבקדושה דילפינן מסיפא דקרא קדוש יהי' לך זה ל"ה בע"כ ויכול למחול על כבודו וכמש"כ הריב"ש סי' צ"ד הביאו המג"א סי' ר"א סק"ד:
אמנם יקשה דבת"ה דרשו מקרא דקדוש יהי' לך אבע"מ דחייב ג"כ לקדשו וכן הביאו בס' החינוך אך י"ל דהנה בסנהדרין דף ס"ח יליף כן לענין שריפת בת כהן דאין חילוק בין כהן בע"מ מדכ' אשר הם מקריבין והיו קודש וא"כ א"צ קרא דקדוש יהי' לך לבע"מ אע"כ דלפי גמ' דילן אתיא לדרשא דחייבין לנהוג בו כבוד דמוקדשתו לא אתי דלינהוג בו כבוד כיון דוקדשתו משמע בע"כ ולא מסתבר להו לדרוש דחייבין לינהוג בו כבוד בע"כ וא"י למחול ולכן מוקי וקדשתו רק דחייבין לאפרושי מאיסורא והא דבת"כ דריש תרווייהו לבע"מ צ"ל דהי' להם איזה צריכותא:
אולם יקשה מהא דאיתא בב"מ דף ל"ב דפעמים שאתה מתעלם כגון זקן ואינו לפי כבודו הרי דרשאין להתעלם ואין יכול למחול על כבודו כמבואר בחו"מ סי' רס"ב א"כ גם כאן למה לא נדרוש הכל מוקדשתו דבאמת חייבין לינהוג כבוד בע"כ וא"י למחול (והנה בברכ"י סי' קכ"ח הרגיש בזה שיש בזה קצת סתירה ולי קשה יותר אגוף הדרשא דהוה לן למילף מוקדשתו גם דחייבין לינהוג בו כבוד בע"כ כדמצינו בעלמא לענין זקן ואינו לפי כבודו) אך י"ל א"כ קדוש יהי' לך למאי אתי דאין לומר לבע"מ דא"כ קשה מסנהדרין דיליף כן מקדוש יהי' לך לבע"מ ול"ל תרי קראי וע"כ דקדוש יהי' לך גלי דמה שאנו חייבין לינהוג בו כבוד אינו בע"כ ויכול למחול והא גופי' גלי קרא דלא נאמר דהוה בע"כ כמו בוהתעלמת:
עוד נראה לי הא דצריך קרא דוקדשתו וקרא דקדוש יהי' לך דיש לחקור אם עשה זו דוקדשתו על הישראל לבד או גם על הכהן והנה מסברא נראה דמוקדשתו ל"ש גבי כהן שנאמר דאם קראו אותו ראשון קיים הוא המ"ע או שעליו מוטל לקיים המ"ע ולהשתדל לקראו ראשון דאין זה במשמעות דוקדשתו אבל כיון דכ' קדוש יהי' לך בזה שפיר י"ל דעל הכהן ג"כ מוטל שיהא קדוש ויקדשו אותו ואם ממציא עצמו שיקראו ראשון לדבר שבקדושה מקיים גם הוא מ"ע דקדוש יהי' לך וראי' לזה מדברי תוס' והרא"ש חולין דף פ"ה דאם הקדים ישראל לכהן דצריך לשלם לכהן אם הוה וקדשתו מ"ע דאורייתא ואי איתא דאינו שייכה בכהן א"כ למה חייב לשלם הא הכהן אין מקיים מ"ע ולא הפסיד לו כלל אע"כ כמש"כ דמקדוש יהי' לך דהמ"ע על הכהן שינהוג בעצמו הקדושה הראוי לו לפי כבוד כהונתו ושפיר חייב לשלם:
והנה ראיתי בשו"ת מהר"ם שיק סי' ס"ו שהעלה בפשיטות דליכא בכהן מ"ע דוקדשתו דל"ד למת"כ שיש לכהן זכות שזהו חלקו ונחלתו אבל בכבוד הכהונה אין זה זכות שלו וכ"כ הלבוש הביאו הטו"ז סס"י קכ"ח דאין מוטל עליו המצוה דוקדשתו ולפמש"כ מבואר דגבי הכהן איכא נמי מ"ע והיינו מקדוש יהי' לך:
אח"ז ראיתי כי בשו"ת מהרי"א עמד על מקצת דברים שכתבנו והנה בסי' קל"ה במג"א סי' קל"ה העלה דאם הי' שם כהן וטעו וקראו לישראל ובירך אינו פוסק והפר"ח העלה דעכ"פ עולה למנין ז' ומזה נולד ספק אחר אם במזיד קראו לישראל קודם כהן דלדעת פר"ח דאין עולה למנין ז' פשיטא דעולה כהן אחריו ואפשר דבמזיד גם לדעת המג"א הדין כן דכהן עולה ומברך אך בנוב"י מהד"ת סי' י"ד חולק על הפ"ח דאם כבר קראו עולה למנין ז' ואין קורין לכהן עוד וראיתי בשו"ת נטע שורק סי' ז' שנסתפק היכיא דבמזיד קראו לישראל כדי להקל בכבוד הכהן דאיכא חיובא לכהן לעלות דעליו ג"כ מוטל המ"ע להמציא עצמו שיקדשוהו הציבור וחייב הוא לעלות וכדעת הפר"ח והגאון המחבר ז"ל העלה דאין על הכהן חיובא דאין עליו המצוה ולפמש"כ שפיר איכא מצוה על הכהן מקרא דקדוש יהי' לך א"כ לדעת הפר"ח חייב הכהן לעלות שיקויים על ידו עשה דקדוש יהי' לך זה מ"ע שעל הכהן:
כעת בשעת הדפסת ספרי יצא לאור שו"ת ערוגת הבשם ממעכ"ק מחו' הגה"ג הצדיק מו"ה משה גר"וו זצ"ל שהי' אבדק"ק חוסט ראיתי שהעלה ג"כ שחייב לעלות לקיים וקדשתו כי הברכה שבירך הישראל הוה בוצע ברך אבל לא ביאר הדבר כאשר בארנו וכן לדעתי מוכח מדברי מהרי"ק שורש ט' וז"ל ועוד יש להביא ראי' ממנהגנו להתענות בה"ב ואין זה אלא מנהג אפ"ה אם אין הכהן מתענה יצא הכהן ועומד ישראל המתענה לקרות בתורה ואע"ג דפשיטא דאי לאו משום התענית לא הי' הכהן רשאי למחול על כבודו אפי' בב' וה' כדפירש ר"ת וכו' ובוודאי שאם הי' יכולין הכהנים למחות שהיו מוחין אלא שאין בידם כח לבטל המנהג מפני כבוד הציבור את"ד הרי דאם הדין הי' דיכולין למחות נגד המנהג הוה מוחין הרי דגם על הכהן איכא מצוה דוקדשתו ומזה ראי' למש"כ דאף אי מ"ע וקדשתו לא על הכהן קאי אבל עשה דקדוש יהי' לך קאי גם על הכהן ומחוייב הוא למחות כשאין קורין אותו ראשון:
ועוד נראה לי בנידון זה שדן בשו"ת ערוגת הבושם שבוודאי לא יצאו בברכת הישראל דהא מסתמא כבר נהגו לקרוא הכהן תחילה (דאי לא נהגו כן מפני כבוד תורה או מטעם אחר מבואר במהרי"ק שם דאין לכהן לערער ע"ז) ומבואר בסי' קנ"ג דגם במצוה איכא חזקה ובארתי היטב בפ"ו מה' אלו וא"כ פשיטא דכהן שהוחזק לקרוא ראשון דכבר זכה ואם קוראין ישראל לפניו הוה הקורא בוצע ברך ועשה דקדושן רק צריך במקום שלא הוחזק זה הכהן לקרוא ראשון בוודאי זכה בו הכהן ועדיף ממכירי כהונה ויכול הוא לעלות מעצמו דל"ה כנוטל מעצמו כיון שהוחזק כבר באותו מצוה לקרוא ולברך תחילה ובנידון הנטע שורק מבואר דלא נהגו כן לקרוא הכהן תחילה מטעם תקנה וכבוד התורה שהי' שם ולפי"ז הני תרי פסקי הלכה שבשו"ת נטע שורק ושבשו"ת ערוגת הבושם קיימין להלכה ומר אמר חדא ולא פליגא לדינא:
אך קשה לי דהא בסי' קכ"ח מבואר דאין כהן חייב לעלות לנכ"פ רק אם אמרו לו עלה אבל רק כשיש שנים אבל אם אין כאן אלא אחד עולה אף שלא קראו דהמ"ע עליו לברך וכדילפינן מדכ' אמור להם כדאיתא בסוטה דף נ"ח וקשה לי התינח בפעם ראשון שלא הוחזק עוד לברך בציבור זה אבל אם הוחזק כבר לעלות לברך אמאי נאמר אם לא קראו א"ע הא זה מצוה דרמיא על הכהן וכל מצוה שהוחזק בה אף אם לא ירצו שיברך להם הא א"י ליטול ממנו המצוה א"כ אמאי אינו עולה אם לא קראו וכהא"ג קיימ"ל בסי' נ"ג בש"ץ קבוע א"צ ליטול רשות מן הציבור אף שתפלה היא של הקהל במקום התמידין שהי' באין משל ציבור ואין ראוי שיהא שלוחם שלא מדעת כמש"כ המהרי"ק הביאו בב"י אפ"ה א"צ לשאול כיון שכבר זכה בהמצוה שיהא שליח הציבור א"כ גם בכהנים נאמר כיון שכבר זכו א"צ לקרות כהנים וחייבין לעלות ואם לא עלו עוברים בעשה:
ג') ומ"ע לקדשם ולהכינם לקרבן. הנה לכאורה אינו מובן מאי הכונה להכינם לקרבן ונראה שרמז בזה למש"כ המג"א סי' רפ"ב ס"ק ז' דבכהן קטן דלא מקריב א"צ לכבדו דבקרא כתיב רק כי לחם אלקיו מקריב וזה ל"ש בקטן וזה שכ' רבינו לקדשם ולהכינם לקרבן ומוכח דבקטן ליכא העשה דוקדשתו אלא דיקשה ע"ז דרבינו בס' המצות כתב דאפי' בע"מ שאין מקריב ג"כ חייבין לקדשו מקרא דוהי' קודש ונראה לישב דהנה מה דילפינן מוקדשתו דרשינן וקדשתו בע"כ אבל בע"מ וה"ה קטן אין ללמוד מוקדשתו אלא מוהי' קודש א"כ כשאין רוצה או מחל אין מחוייבין לקדשו בע"כ וא"כ י"ל דזה שכ' רבינו ולהכינם לקרבן דמשמע דוקא במקריב י"ל דהיינו דאז אפי' בע"כ מקדשין אותו אך לפמש"כ המג"א דקטן א"צ לכבדו כלל משמע אפי' מוהי' קודש לא ילפינן קטן ויקשה מ"ש מבע"מ ונראה לישב דרש"י קידושין דף נ"ג פי' לכן בע"מ חולק בקדשים יען דכשר לשחיטה ומתליעין בעצים משא"כ בקטן לכן גם לענין זה שאני קטן דא"צ לכבדו אלא דיש להבין א"כ הא דכ' רבינו בס' המצות והי' קודש לרבות בע"מ שלא נאמר אחרי שלא יאות להקריב לחם אלקיו למה זה ניתן לו הקדמה ת"ל והי' קודש כל הזרע הנכבד ויקשה הא כיון דבע"מ חולק ואוכל בקדשים דאיקרי ג"כ עבודה כדאמרינן בפסחים דף ע"ב וכן בב"ק דף ק"י עבודתו לאנשי משמר דקאי אאכילת קדשים וא"כ בבע"מ נמי שייך כי לחם אלקיו הוא מקריב ועוד א"כ לאיזה צורך נתנה תורה הטעם כי לחם אלקיו הוא מקריב כיון דאין הטעם יען דמקריב דאפי' בע"מ מקדימין וי"ל חדא מתורצת בחברתה דבוודאי מודה רבינו דבע"מ באמת מהא"ט מוזהרין לכבדו יען דחולק ואוכל בקדשים אך אי לאו קרא דקדוש יהי' לך הוה ממעטינן בע"מ כיון שאין מקריב ממש ועמש"כ רבינו בפ"ז מבהב"ח יכנסו בע"מ לתוס' יבמות דף ל"ג ששימש בטומאה ודו"ק:
עוד י"ל דהאי כי לחם אלקיו הוא מקריב כתבה התורה לאשמעינן אף דכהן אין רק כהן מוחזק דילמא לאו אביו הוא ואין כלל מזרע אהרן אפ"ה צריך לקדשו ולכבדו דעכ"פ מקריב לחם אלקיו ע"ד מש"כ הח"ס חיו"ד דאיתא בת"כ דס"ד דאסור כהן לטמא לאביו חזקה אף דאי לאו אביו הוא גם כהן ל"ה אפ"ה הרי מקריב קרבן אלקיו ואף אי לאו כהן כיון דעכ"פ מקריב מטעם חזקה ורוב שוב אסור לטמא ובזה יש לתרץ דברי רש"י גיטין דף נ"ט שכתב אדרשא דוקדשתו כי את לחם וגו' והקשה בדרישה מאי וגו' וכ"כ פירושו לעיל לפמש"כ י"ל דכונתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב לומר אף דרק כהן מוחזק חייבין לקדשו:
עוד יש לומר דכונת רבינו לקדשם ולהכינם לקרבן ע"ד שכ' בפ"ג בלוים דמ"ע להיות פנוים ומוכנין לעבודת המקדש בין רצו בין לא רצו כן י"ל ג"כ דכהן מ"ע להכינם בע"כ לקרבן לעבודה בין רצו בין לא רצו ונראה דמזה הוא דיצא לגמ' ביבמות פנוי בע"כ בנושא נשים פסולות משום דפשטי' קרא בוודאי וקדשתו היינו להכינו מקרבן ואף בע"כ אם אין רוצה א"כ כשרוצה לישא נשים פסולות ועי"ז יפסול לקרבן יש לנו ג"כ לכופו כדי שיהא ראוי לעבודה וכן משמע מדברי רבינו בריש הלכות אלו מנה מ"ע לקדש הכהן לעבודה משמע כדברינו שיהא ראוי לעבודה:
הלכה ב
וצריך כל אדם מישראל לנהוג בו כבוד הרבה. ויש להקשות דביבמות דף פ"ח יליף מוקדשתו דפנו בע"כ ואיך אפשר ללמוד תרווייהו דהרי דרשא דוקדשתו לכבדו ודרשא דדפנו היינו לבזתו והא שני הפכיים ובאמת רש"י בחומש פי' דיליף מקדוש יהי' לך וכמש"כ בדרישה בא"ח סי' קכ"ח אבל בגמ' לא משמע כן רק דיליף מוקדשתו (וכן כ' רבינו בס' המצות דקדוש יהי' לך צריך לבע"מ) ונראה לפמ"ש החינוך דבבעל עבירה אין אנו נוהגין בו קדושה ולפי"ז י"ל היינו דדרשינן דפנו בע"כ אם נושא נשים פסולות מקדשין אותו בע"כ עי"ז שאין אנו נוהגין בו קדושה ואין נוהגין בו כבוד וע"י שמורידין אותו מכבודו אשר יש לנו לנהוג כבוד בכל כהן מונעין אותו לעשות איסורא א"כ שפיר נשמע תרוייהו דהיינו עדיפותא דכהן שאנו כופין אותו לנהוג בקדושה ע"י שמונעין ממנו הכבוד אשר עלינו לנהוג כבוד יתירתא בכהנים כשרים והנה בירושלמי פ"ח דברכות הביאו משל"מ פ"ג מעבדים דהמשתמש עם כהן מעל רבי בא בשם ר' שמואל אמר להם אתם קודש לד' והכלים קודש לד' מה כלים המשתמש בהן מעל אף המשתמש בכהנים מעל והקשה ע"ז מפ"ק דקידושין אין ע"ע נרצע מפני שנעשה בע"מ משמע דנמכר לעבד דרשאין להשתמש בו והנה לפי האמור דבבעל עבירה אין נוהגין בו קדושה א"כ י"ל זהו שגנב ונמכר לע"ע בגניבתו אין עושה מעשה עמך רשאין להשתעבד בו אמנם אכתי תיקשי דהנה ברמ"א סי' קכ"ח מבואר דיכול למחול על השימוש דיכול למחול על כבודו ובברכ"י כתב על כבוד לקראו ראשון יכול למחול אבל לא ביזיון ולפי"ז נסתר תי' הנ"ל דלכן רשאין להשתמש בו יען דעבר עבירה דבעל החינוך רק כתב בבעל עבירה אין נוהגין בו כבוד אבל לבזתו י"ל דבאמת אסור דבשלמא על כבוד דיכול למחול ע"כ דכבוד דילי' הוה לכן בעובר עבירה מונעין ממנו הכבוד אבל לבזותו להשתמש בו דל"מ מחילה גם בבעל עבירה אסור להשתמש בו שהוא ביזיון וכהא"ג כתב גם בטו"א במגילה שם לחלק דת"ח יכול למחול על כבודו אבל על בזיונו אין יכול למחול כמוכח בסנהדרין דף פ' דאפי' בחטא אביו אין נעשה שליח להלקותו אף דאין עושה מעשה עמך ע"כ רק אין צריך לנהוג בו כבוד אבל לבזותו ולהכותו אסור א"כ גם בכהן עכ"פ אסור לינהוג בו מנהג ביזיון ויקשה איך נמכר לעבד עברי:
והנה בט"א העלה עוד דגם באב שיכול למחול על כבודו אבל על בזיונו אין יכול למחול וכהא"ג העלה בפי' בב"ק דף צ"ה דנהי באין עושה מעשה עמך פטור מכיבוד אבל לבזתו אסור (ובסברא זו אמרתי לישב זה כמה שנים אשר זכיתי שהקשה לי אדאמ"ו הגזצ"ל אהא דמבואר בסי' רמ"א דנכרי שגייר עצמו אסור להכות את אביו שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה והקשה מקידושין דף ל"א דבגוי ליכא מצות כיבוד אב ואמרתי אז לחלק דדוקא לנהוג בו כבוד א"צ לנהוג בב"נ אבל להכותו ולבזותו אסור מצד הדינים שנזהרו בו ב"נ) והנה לישב הא דעבד עברי בשכר שאני וכמש"כ הט"ז וכן במשל"מ שם בשם סמ"ג ובזה יש לישב ע"ד פילפול קו' התוס' ב"מ דף י' כהן שאמר לישראל לינקט אמר לכהן להנ"ל י"ל דלאו אורחי' להשתמש בכהן וכדאמרינן בקידושין דף מ"ה לא חציף אינש לשויא אבוה לשליח רק משכחת בארצי' קמי וכאן לא מהני בארצי' דידוע מה שחידש בנוב"י דשליח בקידושין רק מהני מטעם מיגו דזכי לעצמו זכי לחבריה ואמנם בנוב"י שדי בי' נרגא א"כ בעשה שליח לקדש ערוה לא יהא מהני כיון דל"ש זכי לנפשי' דאסורה לדידי' וע"כ לומר כיון דעושה שליח בפירוש דמהני אפי' בחב לאחריני לשיטת רש"י ב"מ דף ו' ול"ב מטעם מיגו דזכי לנפשי' אמנם היכיא דלא שוי' שליח רק ארצי' קמי' באמת ל"מ היכיא דערוה לדידי' וא"כ לא משכחת בכהן דלשוי' שליח לאו אורחי' ובארצי' קמי' ל"מ כיון דהוא גרושה אסורה לשליח ל"מ זכי' לחברי' והבן:
ואמנם בזה שכ' באה"ט בכונת המג"א דכהן בכהן ג"כ אסור להשתמש הנה לכאורה מזה יש להוכיח ה"ה הא דוקדשתו ולפתוח ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון שייך גם בין כהן לכהן ואמנם לפמש"כ הברכ"י לחלק דלענין ביזוי דשימוש ל"מ מחילה ולענין כבוד לקרוא ראשון מהני מחילה א"כ ה"ה י"ל אף דכהן אסור להשתמש בכהן לנהוג בו מנהג ביזיון אבל לברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון דרק מניעת כבוד ל"ש בכהן לכהן ואמנם לפמש"כ לעיל דל"מ מחילה אף על מניעת כבוד דלפתוח ולברך ראשון משום דזהו כבוד ית"ש א"כ פשיטא דגם כהן בכהן חבירו צריך לנהוג בו מנהג כבוד זה ואולי מהא"ט הוא דאמרינן בב"ק דף ק"י דכהן יכול לעבוד בעצמו קרבן שלו וכן נותנה לכל כהן שירצה וכ' בתב"ש סי' כ"ח דלכן מותר יען דעושה כן דרך כבוד ולפי הנ"ל ניחא כיון דכהן בכהן מוזהר ג"כ לכבד כהן חבירו:
אולם הט"ז הקשה לרמ"א דיכול למחול על שימוש א"כ נאמר דיכול למחול ג"כ על איסור גרושה והלא דרשינן דפנו בע"כ ול"מ מחילה ולדעתי יש לחלק בוודאי אי הי' האיסור על הכהן שלא ישמש לאחר לא הוי מהני מחילה אבל על הכהן ליכא איסור רק על ישראל המשתמש בו יש איסור א"כ שפיר יכול למחול אבל איסור גרושה לכהן הוא מוזהר שלא יקח גרושה ומאי מהני מחילה עוד י"ל בוודאי הא דדרשינן דפנו בע"כ היינו דזה מוטל על כל הכהנים אבל ליחיד אין מוטל עליו לדפנו מהני לכן מחילה ובזה ניחא מאי דקשיא לכאורה בב"מ דף י' כהן שאמר לישראל קדש לי אשה גרושה יקשה נהי דלפ"ע ליכא דבקידושין ליכא איסור אבל עכ"פ שייך לדפנו בע"כ שלא יהא כמסייע ואיך נעשה לו לשליח לקדש לו אשה האסורה ולפמש"כ דביחיד ל"א דפנו בע"כ א"ש:
והנה בהגהות מרדכי בגיטין הביא דעת ר"ת דבזה"ז רשאי להשתמש בכהן דאין בהן קדושה דקיימ"ל בגדיהם עליהם קדושה עליהם ואי לא לא והנה בוודאי אין לומר דרק הכהן הלבוש בבכ"ה אסור להשתמש בו אלא הכונה דבזמן מקדש שראוי ללבוש בגכ"ה לכן אף בזמן שאין בגדיהם עליהם קדושתן עליהן אבל בזה"ז דאין להם בגכ"ה ואין ראוין ללבוש בגכ"ה דבגכ"ה צריך להיות של ציבור לכן אין קדושתן עליהן ואמנם יש להבין מי לא משכחת בזה"ז בגדי כהונה דהרי בפי' כ' רבינו דיכול לעשות משל יחיד ולמוסרן לציבור א"כ גם בזה"ז משכחת ונראה כונתו דפשיטא לי' דבזה"ז אין יכולין להקריב וא"כ אין רשאין ללבוש בגכ"ה דהוה כלאים והטעם יען דבזמנינו הכהנים טמאי מתים או כמו שבארנו בהבהב"ח דגם לדעת רבינו כל זמן שהארץ בידי נכרים אין יכולין להקריב וא"כ אסורים ללבוש בגכ"ה ולכן ל"ש בזה"ז איסור שימוש בכהן דא"ר לבגכ"ה אלא דיש להבין א"כ למה לענין לברך ראשון שייך גם בזה"ז הא בקרא כתיב כי את לחם אלקיך הוא מקריב ובזה"ז אין יכולין להקריב (וגם יקשה מ"ש מבהמת קדשים בזה"ז דאסור להטיל בו מום אף שא"י להקריב כמש"כ רבינו בפ"א מאימ"ז) ונראה דבשלמא לענין לברך ראשון שייך גם בזה"ז כיון דעכ"פ הוא נושא את כפיו לברך את ישראל אבל לענין שימוש דנאמר דמעל כמו בכלי מקדש שפיר י"ל דבזה"ז אין בגדיהם עליהם אין כהונתן עליהן ועמש"כ בספ"ו מבהב"ח:
ג') וליטול מנה יפה ראשון. פרש"י דישראל יאמר לו ברור לך איזה שתרצה ותוס' הוק' דהנותן עיניו במנה יפה אין רואה סימן ברכה ותוס' סוף מו"ק כתבו כיון דמצוה הוא לא הוי בכלל א"ר סימן ברכה וקשיא לי מהא דצנועין מושכין את ידיהן כדאיתא ביומא דף ל"ט אף דמצוה הוא הי' מושכין והגרגרין נוטל שלו וחלק חבירו וקראו גרגרין אף דמצוה הוה לכן נראה דיש להבין למה אמר ליטול מנה יפה ראשון אפי' אי נוטל אח"כ ג"כ כבר מתכבד במנה יפה לכן נראה דהכונה רק דישראל יאמר לו טול מנה יפה ברור לך איזה שתרצה וקח לך אבל הכהן לא יעשה כן רק הוא יטול בשוה רק הוא נוטל ראשון וזה כבודו שנוטל ראשון אבל לא חלק יפה משל חבירו רק מה שנוטל יהי' בעיניו כחלק יפה כי הוא ברצונו מברר לו מה שרוצה ונוטל ראשון אבל בוודאי אם חלק האחד גדול לא יטול דוקא החלק היפה רק נוטל ראשון מנה השוה או הקטן רק כיון שברצונו נוטל תחילה וראשון וברשות הי' לו ליטול היפה כיון שלא לקחו הישראל א"כ היינו ליטול מנה יפה ראשון והבן זאת היטב:
הלכה ג
משה רבינו חלק הכהנים לח' משמרות. הנה רבינו בס' המצות כתב דהוא מ"ע ורמב"ן השיג עליו דמ"ע הוא רק לעבוד וברגל כולם שווים והביא מדברי רבינו האלו שכ' משה רבינו חלק הכהנים לח' משמרות ואח"כ כתב בהל' ד' מ"ע שיהי' כל המשמרות שווין ברגל משמע דחילוק משמרות בכל השנה אין מ"ע ובמגא"ס כתב לישב דגם כאן כונת רבינו למ"ע והוא בכלל מש"כ בתחילת הפרק מצוה לקדשם ולהכינם לקרבן והיינו ע"י המשמרות ולדעתי יקשה הא בפ"ג גבי לוים כתב ג"כ רבינו מ"ע שיהיו מוכנים לעבודת מקדש אפ"ה מודה רבינו דבלוים ליכא מ"ע להתחלק למשמרות כדכתב בפ"ג דשמואל ודוד תיקנם ולכן נראה היותר כרמב"ן שרבינו חזר בספרו הגדול וכן נראה ממנין המ"ע שכ' רבינו בריש ה' אלו מ"ע שיהיו כל המשמרות שוות בכל וכן מ"ע לקדש הכהן לעבודה וכאן אי אפשר לפרש שכוונתו שיחלק הכהן למשמרות כיון דנקט בלשון יחיד וגם לא כתב להכינם רק לקדש לעבודה משמע שיהא ראוי לעבודה והיינו כמש"כ לעיל לאפוקי אם נושא נשים בעבירה או מטמא למתים שעי"ז א"ר לעבודה בא המ"ע לקדשו דפנו בע"כ להיות טהור ונקי מעון וראוי לעבודת ד' וראה במנין המצות בריש ספר המדע כתב מ"ע לעבוד משמרות וכן מ"ע לחלוק כבוד לזרעו של אהרן הנה כ' זה עפ"י ספרו המצות וכאן שינה בתרווייהו שכ' דמצוה לקדש לעבודה ולא כ' לחלוק כבוד וכן לא כתב דמ"ע לעבוד משמרות וזהו כמש"כ הרמב"ן שחזר מדבריו ורק הא דצריך לעבוד משמרות הוא הלמ"מ כמו שהעלה הרמב"ן מברייתא דראבר"י בברייתא דל"ב מידות:
הלכה ד
ומ"ע להיות כל משמרות שוות שנאמר וכי יבא הלוי מאחד שעריך. יש להקשות בגמ' נקט דרשא דובא בכל אות נפשך שזה עיקר הדרשא שאין יכולין בני משמר לעכב אך י"ל דהנה לכאורה קשה אי זה עיקר הדרשא מובא ושרת בכל אות נפשו הא מצריך צריכי לכהן שיש לו קרבן דמקריב כדאיתא ב"ק דף ק"י ולכן סובר רבינו כיון דכ' ובא הלוי מאחד שעריך דהיינו בשכל ישראל נכנסין בשער אחד ברגל אז ושרת יש להם רשות להקריב ומדרשא דאות נפשו דרשינן דכהן יכול להקריב קרבן שלו בכל עת וכמש"כ רבינו להלן ועמש"כ בפ"ג:
הלכה ה
א') בד"א בקרבנות הרגלים ובחילוק לחה"פ ושתהל"ח של עצרת. והקשה במשל"מ דבסוכה דף נ"ה פליגי בעצרת שחל בשבת אי אמרינן הילך מצה תחילה דתדיר ואח"כ הילך חמץ שהוא שתהל"ח והוא חובת היום או תחילה אומרים הילך חמץ דחוה"י יום עדיף מלחה"פ שהוא תדיר וא"כ אמאי לא ביאר רבינו דעתו בזה והנה לכאורה י"ל דרבינו לא הוצרך לבארו דסמך אמאי דפסק סוכה ואח"כ זמן דזמן תדיר חזינן דחובת היום עדיפא וכדאיתא בשמעתין אך אכתי קשה דהנה בזבחים דף צ' במשנה מוספי שבת קודם למוספי ר"ח הרי דתדיר קודם לחוהי"ו וכן פסק רבינו בפ"ט מתומ"ס וא"כ כיון דרבינו בסוכה פסק דחוהי"ו תדיר ובהא פסיק תדיר קודם א"כ שוב הי' לו לבאר בלחה"פ ובשתה"ח איזה מחלקין קודם אי דמו הילך לסוכה וזמן דחוהי"ו קדום אי דמי למוספי שבת ור"ח דמוספי שבת קודם למוספי ר"ח שהוא חהי"ו וראיתי בשלום ירושלים פ"ה דסוכה ופ"ח דשקלים כ' לישב דברי רבינו דבירושלמי בעי מוספי שבת ומוספי ר"ח איזה קודם וקאמר מוספי שבת קודם והקשה בשירי קרבן הא משנה בזבחים איזה קודם וקאמר מוספי שבת קדום וע"כ משנה דזבחים כמשנה דסוכה דאמרינן הילך מצה הילך חמץ דתדיר קודם אבל הירושלמי קאי כאבא שאול דפליג אמשנה וסובר דחוהי"ו קדום א"כ כיון דרבינו פסק מוספי שבת קודם לא צריך לבאר דהלכה כמשנה דסוכה הילך מצה הילך חמץ ולדעתי גם זה אין מספיק דכיון דפסק בסוכה וזמן דסוכה קדום א"כ לאו בכ"מ סובר תדיר קודם א"כ אכתי הי' לו לבאר אי מצה אי חמץ קודם ועוד קשיא לי דהנה טעמא דאבא שאול דשתהל"ח קודם הוא משום דקאי לשיטתו ביומא דף ל"ג דאביי הוה מסדר סדר המערכה משמע דאבא שאול דמוספין קודם לבזיכין א"כ לדידי' ע"כ שתהל"ח קודם דהנה בסוכה דף נ"ג אמרינן בברייתא דמשמר הנכנס עושה תמיד של בין הערבים ומקריב ב' בזיכין וביומא דף כ"ז במשנה איתא דבזיכין קרב עם תמיד של בוקר וכתב בתוי"ש דזה למ"ד בזיכין קודמין למוספין וברייתא כמ"ד מוספין קודמין לבזיכין א"כ אבא שאול דסובר כברייתא דבזיכין קרב עם תמיד של בין הערבים ושתהל"ח קרב עם מוספין א"כ ע"כ מחלק תחילה השתהל"ח דלחה"פ לא נראו לחלוקה עד אחר הקרבת הבזיכין שהוא מאחר למוספין דמקריבו עם תמיד של ערב וכן רב יודא לפי גי' הנוב"י סי' ל"ז סובר סוכה ואח"כ זמן לפי"ז כאבא שאול דהוא סובר שם דמחלקין במוספין א"כ סובר דבזיכין ג"כ מחלקין ומשמר שני מקריב הבזיכין כדמוכח שם בשמעתין א"כ היינו כאבא שאול דשתהל"ח קדום ולכן סובר ג"כ סוכה ואח"כ זמן ומשנה דידן דהילך מצה הילך חמץ דלחה"פ קדום יען דסובר בזיכין קודמין למוספין וקרב עם תמיד של בוקר א"כ חולקין הלחה"פ קודם למוספין כדאיתא בפסחים דף נ"ט נמצא דמצה שהוא לחה"פ קדום א"כ יקשה הא רבינו פסק מוספין קודמין לבזיכין א"כ הי' לו לפסוק כאבא שאול ולבאר דהלכה כאבא שאול דלא כסתם משנה וא"ל דבאמת פסק כן וסמך אמה דפסק סוכה ואחכ"ז דז"א כיון דסתם משנה דסוכה דלא כאבא שאול בוודאי טובא הוה צריך לאשמעינן דהלכה כאבא שאול ומה גם דפסק בדוכתי' אחריתא כמשנה דזבחים דמוספי שבת קודם דתדיר קודם יש לטעות שגם כאן הלכה דמצה התדיר קודם:
אך נראה לישב דבאמת יקשה טובא לפי האמור דרבינו בפ"ו דתומ"ס פסק דבזיכין קודם לניסוך היין והוא מירושלמי פ"ד דיומא כמש"כ במשל"מ ובק"ע וא"כ סובר ע"כ דקרב עם תמיד של שחר דניסוך היין קרב עם תמיד של שחר ויקשה הא מברייתא דסוכה איתא דקרב עם תמיד של ערב ואמאי פסק נגד ברייתא דידן וא"ל דמשנה דיומא סובר דקרב עם תמיד של בוקר כמש"כ בתוי"ש הנ"ל דז"א דהא משנה זו כמ"ד בזיכין קודמין למוספין אבל רבינו דפסק כאביי ואבא שאול דמוספין קודמין לבזיכין א"כ הי' לו לפסוק כברייתא דקרב עם תמיד של ערב ופלא:
ולישב נאמר דרבינו אין מפרש כתוי"ש אלא דמשנה דיומא אתיא גם כמ"ד מוספין קודמין לבזיכין ואפ"ה בזיכין קרב עם תמיד של בוקר וכן מוכח בסוכה דלר' יודא דסובר דנכנס נוטל שבע קאמר בגמ' משום שכר הגפת דלתות ואמאי לא קאמר עדיפא מיני' כיון דהם מקריבין הבזיכין המתירין לחה"פ א"כ הם עיקר לכן נוטלין א' יותר ומוכח דקרב עם תמיד של בוקר ולכן לרי"ו הא דמשמר הנכנס נוטל ז' ע"כ מטעם הגפת דלתות וא"כ לפי"ז משנה דסוכה דמצה קודם יען דבזיכין קרב עם תמיד של בוקר ונראה לחלוקה קודם לשתהל"ח דשתהל"ח עם הכבשים קרב אחר הבזיכין (והוא כעין דסברי ב"ש הטעם דכבר קידש היום ועדיין יין לא בא ואף דב"ה חולק רק מטעם דיין גורם לקידוש שתאמר אבל בעלמא גם ב"ה מודה דמה שנראה תחילה קודם) ורב יודא דסובר סוכה ואחכ"ז וסובר כאבא שאול דשתהל"ח חמץ קדים לשיטתו דסובר בזיכין קרב עם תמיד של ערב לפי"ז דמוספי עצרת שני כבשים המתירין שתהל"ח ע"כ קרב קודם לבזיכין המתירין ללחה"פ דכיון דהי' מפיסין למוספין של רגלים כדאיתא במשנה בשמיני של חג (ולדעת הריטב"א בכל יום מפיסין ברגלים בין כל המשמרות והוא באמת פלוגתא בתוספתא) וגם מוספין לתמיד של ערב א"כ מסתמא מפיסין תחילה למוספין של רגלים אף דאין פייס למוסף דשבת כמש"כ בתוי"ש שם ובשי"צ אבל לשל רגלים מפיסין א"כ כיון דבזיכין קרב עם תמיד של ערב א"כ כבשים קודם לבזיכין לכן שתהל"ח קרב א"כ לפי"ז ב' הלחם מחלקין קודם יען דהוא חובת היום וגם קרב קודם הבזיכין והוה שפיר רב יודא לשיטתו ויצא לנו דלא תליא אי מוספין קודם לבזיכין רק תליא אי בזיכין קרב עם תמיד של ערב או קרב עם תמיד של שחר ג"כ לפי"ז רבינו דסובר דקרב עם תמיד של שחר א"כ ע"כ סובר דלחה"פ מתחלק קודם ולא הוצרך רבינו לבארו דכיון דלחה"פ איחזי קודם לבזיכין קרב עם תמיד של שחר ואח"כ ב' כבשים המתירין שתהל"ח לכן לחה"פ קודם והא דתלינן בשמעתין אי תדיר או חוהי"ו קודם דזהו רק אי בזיכין קרב עם תמיד של ערב שפיר י"ל חובת היום קדים כיון דאיחזי לחלוקה קודם אבל כיון דלחה"מ איחזי קודם א"צ לאשמעינן דלחה"פ קודם וכסתם משנה דסובר הילך מצה הילך חמץ ולא יקשה הא כיון דרבינו פסק סוכה ואחכ"ז הי' לו לבאר לא לסמוך אסתם משנה דשאני הכי דלחה"פ נראה לחלוקה קודם לכן לחה"פ מחלקין קודם ודו"ק:
ב') עוד נראה לישב דהנה קשה לי דרבינו כתב דילפינן דבכהנים מדכ' חלק כחלק יאכלו הכהנים ואין אכילה ללוים במקדש וכ"מ כ' שהוא בספרי ובאמת ליתא בספרי רק דרשא אחריתא אך כך דרכו של רבינו ואין להתפיסו בזה שתמיד מביא דרשא הפשוטה אך הא לכאורה קשיא דסוכה יליף מיאכלו דאייריא בלחה"פ דליכא בה רק אכילה כפירש"י ומהרש"א וא"כ רבינו דמפיק לי' לדרשא דבלוים אייריא לא מוכח דבלחה"פ אייריא דצריך לכתוב אכילה למעט לוים אמנם הא ל"ק דעכ"פ מוכח ממילא דבלחה"פ אייריא משום דנהי דמוכח דבכהן אייריא גם כן קשה מי איכא אכילה בלא עבודה ואיך נקט קרא משום כהן כיון דגם בכהן ליכא אכילה בלא עבודה וע"כ דקאי אלחה"פ דהוה אכילה בלא עבודה אך הא קשיא דבפסחים דף ע"ז מוכח דבשתהל"ח הוה יותר מידי דאכילה מלחה"פ דעכ"פ יש בהן קומץ דהיינו הבזיכין למזבח משא"כ שתהל"ח יש שבאות בפ"ע במנחות דף מ"ו לימא הא אשמעינן קרא דיאכלו לכל משמרות כיון דליכא בה שום עבודה למזבח וזה מסתברא יותר מלאוקים בלחה"פ ובשלמא אי יש קרא מיותר א"ש דל"ש דקרא לרבוי אתי שתהל"ח דא"צ ריבוי כיון דשתהל"ח מקרבנות הרגלים א"כ מתחלק לכל משמרות מקרא דבא מאחד שעריך אבל אי אמרת דקרא דויאכלו צריך דבכהן אייריא במידי אכילה וליכא בי' עבודה התינח אי ליכא קרבן אחר דיש בו אכילה לבדו רק לחה"פ אבל כיון דשתהל"ח הוה יותר מידי דאכילה א"כ שפיר י"ל דקרא אייריא מאכילת שתהל"ח אף דא"צ ריבוי הא הקרא אין מיותר רק צריכין למצוא קרבן דאית בי' אכילה דנאמר דע"ז קאי קרא והלא שפיר מצי קאי על שתהל"ח ורק על הגמ' יש לישב דסברי כרב יוסף במנחות דף מ"ו דשתהל"ח הבאות בפ"ע נשרפות וכן יסבור כבשים מעכבין הלחם א"כ כשבא עם הכבשים יש לו ג"כ עבודה למזבח א"כ לא מצי קאי אשתהל"ח רק ע"כ קאי אלחה"פ אבל לרבינו יקשה דסובר בפ"ח מתומ"ס דשתהל"ח הבאות בפ"ע נאכלין מה"ת רק מדרבנן נשרפות וכן סובר כבשים אין מעכבין הלחם רק הלחם מעכב הכבשים א"כ שתהל"ח הוה מידי דאכילה ואין בה עבודה שבאות עם הכבשים כיון דאין כבשים מעכבין הלחם הוה כבשים מילתא בפ"ע א"כ תיקשי מנ"ל דקרא קאי אלחה"פ דילמא קאי אשתהל"ח כיון דאכילה אין מיותר והוא לכאורה קו' גדולה:
אך נראה לישב דכיון דכ' מאחד שעריך א"כ אייריא מכל רגלים ואי קאי אשתהל"ח א"כ לא משכחת רק בעצרת ושוב מוכח דקאי אאכילת לחה"פ דמשכחת בכל רגלים דאין פסח וסוכה בלא שבת ולפי"ז י"ל גם קו' המשל"מ וקו' שהקדמנו מהא דמוספין קודמין לבזיכין דהנה הא דאיתא בגמ' דתנאי פליגי דאבא שאול סובר הילך מצה הילך חמץ דחובת היום עדיף נראה דא"ש רק למ"ד דכבשים מעכבין הלחם אבל למ"ד לחם מעכב אז ל"ש חובת היום עדיף דהנה אי כבשין מעכבין הלחם א"כ חשוב ללחם ג"כ יש עבודה למזבח דהיינו הכבשים וא"כ הא דמתחלק למשמרות הוא יען דעבודה לכל המשמרות לכן גם מתחלק לכל המשמרות כפירש"י בשאר קרבנות דרגלים וא"ל הרי לחה"פ יש להם ג"כ מתיר למזבח דהיינו הבזיכין אפ"ה צריך להטעם דמתחלק וע"כ כמש"כ תוס' דעכ"פ אין העבודה בגוף לחה"פ והוה מידי דאכילה א"כ גם בשתהל"ח אין העבודה בשתהל"ח עצמן ואין לרבוי מטעם דעבודה לכל המשמרות ז"א דבלחה"פ דאין מחובת היום שפיר אמרינן אף כשיש לה עבודה למזבח מרבינן רק מקרא דואכלו משוה דהרי עבודה אין בגוף הלחם ושפיר מתרבי מקרא דיאכלו אך בשתהל"ח דהוה חובת היום וע"י דנאמר יש לה עבודה למזבח מצי מרבינן אותו דנתחלק למשמרות שפיר מרבינן לה מטעם דהמשמרות מתחלקות בעבודה שלה דהיינו בעבודת הכבשים לכן גם שתהל"ח מתחלקות (ואף דתוס' כ' דהלחה"פ ג"כ חוהי"ו בארתי להלן זה רק שייך למ"ד כבשים מעכב הלחם ולא הלחם מעכב הכבשים) למשמרות וא"כ לכן גם לענין חילוק השתהל"ח קדים כיון דלחה"פ ליכא עבודה למזבח דהא דמקריבין הבזיכין כיון דאין זה מחובת היום דבכל שבת מקריבין בזיכין א"כ אין לרבוי מטעם שמקריבין בזיכין רק מטעם דהוה אכילה דידהו נתרבתה מקרא דיאכלו אבל שתהל"ח דהוה מחובת היום מרבינן שפיר כמו הכבשים מעבודת קרבנות הרגלים מתחלקות כן שתהל"ח אבל לחה"פ הא דמתחלקות רק מקרא דיאכלו א"כ שפיר שתהל"ח קודמת לחלוקה דהחלוקה מכח מה דעבודתה מתחלקות בפ"ע ואין להם עבודה למזבח רק אכילה לכן שפיר לחה"פ קודם משום דתדיר הא חדא שנית יש ליתן טעם דתוס' כ' דמשנה אתיא גם למ"ד סוכה ואח"כ זמן יען דלחה"פ ג"כ חובהי"ו ונוב"י סי' ל"ח נתקשה מה חובת היום הוה ונראה דהכונה דל"ד לסוכה וזמן דזמן ל"ה חובת היום כלל דבכל יו"ט כן אבל כאן חלוקת לחה"פ לכל משמרות אין בכל שבת דבכל שבת רק למשמר הקבוע וכאן דמתחלק לכל משמרות יען שהוא רגל א"כ הוה ג"כ חוהי"ו וגם תדיר אלא דמהרש"א הקשה א"כ אמאי קאמר רב כתנאי ולא משני דלחה"פ ג"כ חוהי"ו ואמנם לפמש"כ ניחא דבשלמא למ"ד כבשים מעכבין הלחם א"כ יש להם עבודה למזבח א"כ ל"ש לחה"פ ג"כ חובהי"ו דל"ד לשתהל"ח דהוה חוהי"ו מטעם דעבודתן מתחלקות ג"כ אבל לחה"פ דעבודתן למשמר הקבוע כמש"כ תוס' מתוספת' אבל למ"ד לחם מעכב כבשים אבל לחם בא בפ"ע א"כ אין להם עבודה למזבח דנאמר שמתחלקות א"כ רק מטעם אכילה דידהו מתחלק והלא גם בלחה"פ מתחלק אכילה דידהו ושלישית אני אומר לחלק למ"ד כבשים מעכב הלחם וחדא קרבן הוה א"כ כיון דמשמרות התחילו בעבודת כבשים גומרים ג"כ אחר זה חלוקת הלחמים על דרך התחיל גומר (ע' זבחים דף פ"ט ויומא דף ל"ג) ולכן שתהל"ח מתחלק קודם אבל למ"ד אין כבשים מעכב הלחם ובא בפ"ע ואין לו הקטרה ועבודה למזבח ול"ש שהמשמרות כבר התחילו בחלוקת העבודה דאין כאן עבודה לכן לחה"פ קודם ומעתה י"ל דוקא למ"ד כבשים מעכב א"כ אי מוספין קודם לבזיכין א"כ התחיל עבודת כל המשמרות בכבשים קודם להקטרת בזיכין א"כ התחיל גומר אבל למ"ד כבשים אין מעכבין א"כ אף דמוספין קודמין ובזיכין עם תמיד של ערב קרב אפ"ה לחה"פ קדום כיון דל"ש סברא דהתחיל בשתהל"ח גומר כיון דאין להם עבודה למזבח דאין מעכב אין כאן התחלה לכן לחה"פ שהוא תמיד קודם ודו"ק לפי"ז נתישב דלא הוצרך רבינו לבאר דהדין כסתם משנה דידן דלחה"פ מתחלק קודם כיון דפסק דאין כבשים מעכבין הלחם והוה לחה"פ נגד שתהל"ח קצת חוהי"ו לכן סמך עצמו דנדע דלחה"פ מתחלק תחילה כיון שפסק כמשנה דזבחים דמוספי שבת קודם למוספי ר"ח ולא יקשה הא אדרבא פסק סוכה ואחכ"ז דשאני הכא דהוה גם חוהי"ו והא דאמרו בגמ' דרב דסובר סוכה ואחכ"ז סובר כאבא שאול היינו רק למ"ד דכבשים מעכבין הלחם אבל להלכה מצי סביר רב כמשנה דידן דלחה"פ קדום כיון דהלכה דאין כבשים מעכבין הלחם הוה שתהל"ח קצת חוהי"ו וא"ש הכל:
ויש להביא ראי' לדברינו דהנה בירושלמי שהבאתי דבעי מוספי שבת קודם או מוספי ר"ח קודם מסיק שם דבעי יען דשיר ר"ח קודם לכן בעי גם בהקרבה אי קודם והקשה בשירי קרבן דבזבחים משנה ערוכה מוספי שבת קודם דהוא תדיר אולם מהרא"פ פי' דכונת ירושלמי דבעי בכבש שחט מוספי שבת ומוספי ר"ח ואמר עליו שירה ובעי אי נאמר דהקרבתה ג"כ קודם כיון שאמר שירה (ולדעתי פירושו עדיין דחוק דשירה אין שעת שחיטה רק בשעת הקרבת אימורים ונראה לפרש באופן אחר דשם בירושלמי דשקלים קאמר דמעלין איברי ר"ח על מזבח לפרסם שהוא ר"ח ואיברי מוסף שבת על הכבש וכן הוא בבבלי בסוכה דף נ"ד ולפי"ז י"ל דבעי על העלאת איברים כיון שבזה עושה היכר שהוא ר"ח א"כ בעי אי יש להקדימו בעלמא ג"כ ולומר שירה) חזינן אי אמרינן מוסף ר"ח קודם יען ששירה קודם ואמרו בשעת שחיטה גם הקרבה של ר"ח קודם וע"כ דחהי"ו קדים ולפי"ז בשתהל"ח ג"כ כיון דיש בה עבודה גם למזבח המתחלקות לכל המשמרות א"כ התחילו בה המשמרות כבר לכן גם בחלוקה שתהל"ח קדים אבל אי אמרינן מוספי שבת קודם אף שהתחיל בשירה ה"ה דלחה"פ קודם אף שהתחילו המשמרות בעבודה של שתהל"ח וכל זה אי כבשים מעכב הלחם יש כאן התחלה אבל אי אין כאן התחלה בעבודה לחה"פ מתחלק קודם והבן והנה בשלום ירושלים כ' לפרש כונת תוס' שהבאתי דלחה"פ קצת חוהי"ו יען דנפסלו בלינת לילה כמש"כ רבינו בפי' המשנה פ"ב דמנחות יעו"ש ואולם בתויו"ט הקשה בפי"א דמנחות תני דמתחלקות לעיוהכ"פ הרי דלא נפסל בלינה ולדעתי אפשר לומר לפמש"כ באו"ס פסחים דף ק"ט דיכול לסדר לחה"פ בלילה ולפי"ז י"ל בוודאי אם סילקו ביום וסידרו החדשה נפסל הישנה והא דמתחלקות לערב היינו כדי שלא יפסל לא היו מסלקין הישנה ביום ולא הי' מסדרין החדשה רק בערב ולכן אין נפסל בלינה כל זמן שעל השולחן אמנם דברי או"ח תמוהים באמת כי במגילה דף כ' איתא דסידור וסילוק בזיכין דוקא ביום א"כ ע"כ כיון דמסדרין ביום ע"כ מסלקין לחם משנה ומניחין החדשה ונפסל בלינה:
ג') שם הקשה במשל"מ אמאי ל"ח עומר ששווין בכל המשמרות שהרי בא בשביל הרגל ונראה דהנה העומר מצותו אחר יו"ט ראשון לכן אין בא מחמת הרגל והא דבשאר קרבנות כל ז' שווים היינו כיון שביום ראשון כל יום באים באחד שעריך לכן כל ז' דתשלומין דראשון כל משמרות שוות אבל עומר דמצותו ביום שני אין כאן מצות עליית רגל אדרבא תורה אמרה ופנית בבוקר והלכת לאהליך ואין העומר בא משום יום ראשון שהוא עיקר יום עלית הרגל והא דשווין גם במוספי חוה"מ שווין ואמנם לפי"ז תיקשי קו' אחריתא שהקשה במשל"מ אמאי ל"ח רבינו עורות דיום טבוח דבירושלמי בחגיגה פליגי ר"י ור"ל יום טבוח עורות של מי דהיינו בז' ימים שאחר עצרת שג"כ תשלומי ראשון והנה לולי דברינו הי' אפשר לתרץ דדוקא בחוה"מ כל משמרות שווין כיון דשווין במוספי רגל בחוה"מ לכן גם בע"ר וחגיגה שווין משא"כ בתשלומי דעצרת דליכא מוספין אין שווין המשמרות בעורות של ע"ר וחגיגה אבל כיון שלישב קו' הראשונה העלינו דאדרבא מוספין תלוי בע"ר וחגיגה ששווין בהן כי הם באים עיקר ביום ראשון וכולהו מכח תשלומין א"כ לפי"ז גם בז' תשלומי דעצרת באות מכח יום ראשון ושווין בהן יקשה אמאי לא ביאר רבינו זאת אך נראה כמש"כ בק"ע שם לישב כיון דרבינו פסק בפ"א מחגיגה דעצרת יש לו תשלומין כל ז' ממילא מובן דשווין כמו בשאר רגלים וירושלמי בעי רק למ"ד דעצרת אין להם תשלומי ז' אך לכאורה אכתי קשה אי בז' דעצרת סובר רבינו דשווין א"כ יקשה הא דכ' בפ"ד דתומ"ס חל עצרת בחמישי בשבת כל משמרות שוות בלחה"פ מוכח דסובר דבכל ז' דעצרת אין שוות כל המשמרות אך לזה י"ל דלענין לחה"פ דאין מחוה"י רק אפ"ה תורה רבתה ברגל ה"ה בכל חוה"מ כיון דיש מוספין הוה כרגל ביום שחל בשבת אבל בעצרת נהי דיש לה תשלומין לענין ע"ר וחגיגה אבל מוספין ליכא שוב י"ל כסברתינו דלעיל יען דלחה"פ אין מחמת הרגל לכן אין שוות בהן המשמרות ובזה א"ש דלא יקשה לרי"ו דסובר בירושלמי דשוות בז' שאחר עצרת הא בגמ' קאמר בחל יום ו' וקאי אשמיני דחג וכן אעצרת מצד תקנה שווין בלחה"פ ולרי"ו הא מדינא חולקין כיון דכל ז' תשלומי דעצרת ולפמש"כ א"ש דלחה"פ שאני דאינן באין מכח חוהי"ו וגם מוספין ליכא בז' תשלומי דעצרת לכן אין שוות בלחה"פ רק בעורות דע"ר וחגיגה והבן:
ד') שנאמר לבד ממכריו על האבות מה שמכרו האבות וקבעם כל משמר ומשמר בשבתו. לשון המכילתא מה שמכרו האבות זה לזה טול אתה שבתך ואני אטול שבתי:
הנה בריטב"א פ"ד דתענית כ' דנחלקו בה רבים ממה ששנינו נביאים הראשונים תיקנו מעמדות ותימה ממה שאמר בספרי לבד ממכריו על האבות מה שמכרו אבות זה לזה טול אתה שבתך ואני שבתי וכן אמר התרגום בה ממטרתא דייתי בשבתא דכן אתקוני אבהתא ומצינו בלוים מצוה מפורשת במשמרותם שלא יעבדו בערבוביא קהת יחנה במקום פלוני ומהם יש לנו ללמוד לכהנים בל"ב מידות של ר"א בנו של ריוה"ג אמרו מדבר שאין מתפרש במקומו ומתפרש במק"א כיצד משפחות בני קהת יחנו על ירך המשכן תימנה אבל לא שמענו שצוה אהרן את בניו שיהיו כ"ד משמרות והיכן שמענו שציוה אהרן את בניו שיהיו כ"ד משמרות שנאמר אלה פקודתם ועבודתם לבוא לבית ד' כמשפטם ביד אהרן אביהם מלמד שמצוה זו מימי משה ואהרן והמשמרות הן החלוקת לשמירת שערים שאף הם כ"ד וכן מפו' בדה"י נמצא שחלוק משמרות לשמירת המקדש מה"ת וכיון שכן ה"ה לשאר עבודות הקרבנות וכן הדעת נותנת שאלו אינן חלוקים למשמרות דהיו כולן עובדים בערבוביא ויבא הדבר לידי פשיעה שלא ישמור כל א' עתו וה"ל קדירא דבי שותפי אבל עיקרן של דברים שמצוה מה"ת לחלוק משמרות כדכ' לבד ממכריו על האבות אבל אין להם מניין מה"ת כמה משמרות יהיו ומשה תיקון ח' שהיו מועטים וכשנתרבו בימי שמואל ודוד חלקן לכ"ד וכן תמצא בדה"י כמשסדר דוד המשמרות שחלקו הכהנים כשכתב בו פקודיהם כאשר צוהו ד' אלקי ישראל ובספרי אמרו היכן ציוהו אלקי ישראל ולבני קהת לא נתן והלוים לא חדשו כלום אלא הכל מפי משה ומשה מפי הקדוש ב"ה והחכם אונקלס למדנו זה במש"כ דכן אתקינו אבהתא למדנו שיש בו מצוה מה"ת וגם תקנת האבות עכ"ל ועתויו"ט פ"ד דתענית:
ה') לבד ממכריו על האבות וכו'. ויש להקשות איך ניחא לי' לפרש דמיקרי מכר הא הוי דשלב"ל וגם לא עשו קנין וראיתי במהר"ם שיק חו"מ סי' כ' מהא ראי' לשיטת הי"א שבסי' קע"ו דבפועלים ושותפין דרוצה ליקנות מקני ומהני אף בדשלב"ל והביא דעת רבינו בפ"ד משותפין דאם התנו בדשלב"ל ל"מ ע"כ דלית לי' הסברא דהואיל ורוצה ליקנות מקנה ויקשה לכאורה לרבינו דהא כן מוכח מהתוספתא דרשאין בני העיר להתנות ולהסיע על קצתן ע"כ דמהני בלא קנין אך כבר כ' המהרי"ק שורש קפ"א דברבים מודה רבינו דמהני כדמוכח מקרא דלבד ממכריו על האבות מבואר דכהא"ג מהני אפי' בדיבור בעלמא אפי' בדשלב"ל דהרי הכתוב קראו מכירה אע"כ דרבים או כל בני אומנות שאני (ומה דפירש"י בחומש שחלקו בימי שמואל ודוד משמע דרש"י ס"ל דבעינן חבר העיר וכח בי"ד מיהו לישנא דקרא משמע מצד מכר האבות מועיל ומיקרי מכר) יעי"ש אולם ל"נ דבר חדש דתליא בפלוגתא דת"ק ור"י בביכורים פ"א דר"י ס"ל דחוכרי שדה מביאין וקורין ומוקי בירושלמי באריסי וחוכרי בית אב דהיינו שהבטיחו להם שיהא בניהם ובני בניהם אחריהם אריסי המשפחה שלהם דלר"י קורין משום דהוה כמכר ולת"ק דאין חילוק ע"כ דס"ל דהוה רק כשאר שכירים ואריסים:
אמנם במהרי"ק שם הביא מחלוקת גדולה בין הפוסקים בזה ולכן אמינא בהא דמלבד ממכריו על האבות ישנו טעם אחר ואין משם ראי' לסברא זו דאי בעי ליקנות מקני דבנידון מהרי"ק דחו דיש לומר דש"ה דאגב דצייתי אהדדי גמר ומקני כדאיתא ב"ב דף ק"ו יעי"ש אלא טעמא דהאי מילתא נראה יען דהוה מידי דעבודה ומצוה גמר ומקני אהדדי כדאיתא בבכורות דף ח"י לא נחלקו אלא בחצר בעה"ב ורואה כהן ר"ש סבר אקנויי קא מקני לי' בחצירו וניחא לי' דליעבד מצוה בממוני' והוה לי' כשנים שהפקידו אצל רועה שמניח רועה ביניהן ומסתלק וכ' תוס' ואפי' בלא קנין קא קני דגמר ומשעבד לי' חצירו ונ"ל ראי' ממשנה פרה פ"ז אמר לאחד קדש לך את אלו אין כשר אלא ראשון וכ' לפרש כיון שאמר לו קדש לך ונתן לו נעשה שלו וכאילו מלאו הוא והקידש שקדש ראשון נעשה מלאכה לפסול את אחרים הרי דקני אף בלי שום קנין משום דהוה מצוה וניחא לי' אנן סהדי דהקנה לו לקנאו באמירה גרידא (ורמז לזה בחכש"ל סי' תל"ד על דברת הטו"ז שם וכבר קדמוהו אדאמ"ו הגזצ"ל בספרו שבי"ד שם) חזינן דיכול להקנות באמירה לבד דגמר ואקנו לי' וטעמא דמילתא נראה לי לפמש"כ הראשונים דבאמת בכל מילתא הוה קני באמירה לבד אלא דחיישינן דלא גמר ואקני' בלב שלם לכן הצריכו קנין דע"י קנין נתברר שהקנוהו בלב שלם א"כ כל עיקר קנין הוא באמת ע"י האמירה כאשר בארתי בה' אימ"ז בכמה ראיות א"כ ניחא דזה טעמא דקראו ממכריו ע"י האבות מכח דקנאו באמירה לבד:
ו') ובאמת בנתיבות רסי' קע"ו כ' דבנידון דמהרי"ק י"ל דהוא רק בדבר שלב"ל דאי אפשר בקנין אמרינן הואיל דאי בעי קני מקנה אבל בדבר שבא לעולם אמרינן אדרבא כיון דאי קני הא הוה מצי מקני בקנין גמור רק דעת מהרי"ק כמו שנראה דאף בדבר שבא לעולם לכן צריכין לומר דהטעם הואיל דצייתי לאהדדי גמר ומקני כדאיתא ב"ב דף ק"ו את"ד אבל לפמש"כ ניחא בדבר מצוה שפיר יש לומר דגמר ואקני בדיבור ועדיפא מהאי דב"ב דאגב דצייתי גמר ומקני כדאיתא ג"כ בכתובות דף ק"ד דאגב דמחתני אהדדי גמר ומקני:
ז') ראיתי במהר"ם שיק או"ח סי' שי"ג שעמד שם ג"כ בזה וכתב לפרש כנ"ל דגבי פועלים אפי' דבר שלב"ל קונין בלא קנין הואיל ורוצה ליהנות מקנה ומיקרי מכר ומזה יצא לידון בדבר החדש אהא דכ' רמ"א סס"י רמ"ה דרשאי לחכם לבוא בעיר שכבר יש שם רב שקיבלו הקהל וביאר בח"ס סי' ר"ל דזה הי' בזמניהם דלא קיבלו עליהם חכם להיות אצלם כפועל ע"כ אבל עתה דמקבלים עליהם רב שהוא משועבד למשמרתו כפועל ע"כ זכה בכל הכנסות שקצבו הקהל והמחסר לו הוי כגוזל והגאון בדברי חיים זצ"ל תמה דהא הוה הבטחה בדבר שלב"ל ולא מהני קנין והעלה המרמ"ש הנ"ל דהיינו מהא"ט שכתבתי לעיל שהקהל רוצים ליהנות מקנין אמנם הנה הגאון בד"ח תמה עוד על דברת הח"ס זצ"ל שכתב דמהרי"ו אייריא בזמניהם שלא הי' קבלתם כמו פועל רק יען שלא רצו לסדר קידושין וכדומה בלי פרס קצבו להם פרס שיש בזה קצת עול דמה אני בחנם אף אתם בחנם אבל בזמנינו כיון שקיבלו עליהם כפועל ל"ה עול ותמה בדברי חיים איך יתכן לומר שהם עשו עול שחלילה לגדולים וקדושים שיעשו עול עכ"ל ותימא בעיני דאין זה לשונו של ח"ס אלא דכתב שם דנהי דגם בזמנינו הקהל עושים עול שהטילו מס זה על היחידים אבל הרב אין עושה עול כיון שעכ"פ הם הבטיחו לו שיהא זה פרס שלהם ואי לא הי' הקהל מבטיחין פרס זה הי' צריכין ליתן פרס הרב משאר הכנסות הציבור א"כ אין הרב מסייע לעול זה התינח בזמנינו אבל בזמניהם שלא הבטיחו להם פרס רק שנהגו אז הקהל ג"כ להטיל מס זה כשהי' צריך יחיד לסידור קידושין הי' חייב לשלם להרב פרס ועשו הקהל בזה עול שהי' להם להטיל פרס הת"ח על כל הציבור וכיון שהחכם נתרצה ליטול פרס הזה א"כ המה מתפרנסים ממה שהציבור עשו עול שהטילו פרס על היחיד ולא על כל הציבור ע"כ כתבו הראשונים שעל פרס זה אנו בושים כיון שלא קבלו להם כפועל א"כ הי' צריכין לקיים מה אני בחנם אף אתם בחנם אלא דהוה שעה דחוקה להם הוכרחו ליטול מה שקצבו להם פרס כזה וע"ז הי' בושין הרי דעשיית עול שכ' הח"ס אין נמשך על הת"ח אלא על הקהל:
והנה במהר"ם שיק הביא שם גמ' דברכות דף נ"ה דאין ממנין פרנס על הציבור אא"כ נמלכין קודם עם הציבור ומביא ראי' מקרא דאמר משה לבנ"י ראו קרא ד' בשם בצלאל אמר משה אם לפניך הוא הגון לפני לא כש"כ אמר לו אעפי"כ לך אמור להם ואמר לישראל הגון עליכם בצלאל אמרו לו אם לפני הקב"ה ולפניך הוא הגון לפנינו לא כש"כ מבואר בגמ' דת"ח שנתמנה על הציבור צריך להיות מרוצה מקודם להגדול דבציבור ואח"כ מהני לו מה שהציבור מתרצים בו וטעמא דמילתא שלמנות פרנס על הציבור בעינן שיהא בפרנס ההוא ג' דברים א' שיהא ירא ד' ונהי דזה יודע הקב"ה בעצמו הנפ"מ דבכל התורה כולה אזלינן בתר חזקה וכל דלא איתרע חזקתו יכולין לסמוך והשנית צריך הפרנס ההוא להיות בן תורה וחכם בחכמת התורה כדי שיעשה כל הדברים עפ"י התורה וממילא לענין הוראה צריך שיהא לו שכל ישר כדי שידמה מילתא למילתא והשלישית צריך להיות להפרנס מדות טובות ושיהא אדם ישר יעו"ש:
ונראה לי לפי"ז דבזמנינו זה שהרב מקבלין הקהל עליהם כפועל שלהם לעמוד ולשרת בקודש כמו שבארנו א"כ זהו ג"כ חובה שלו שאם יצטרכו להקהל לקבל עליהם עוד ת"ח שהוא חייב להגיד להם אם ראוי להתמנות לפרנס ולהורות ואין רשאי לומר מה לי ולכם עשו כטוב בעיניכם והוא עובר באם לא יגיד וכן נשמע מזה להיפוך נמי שאם אמר שאינו ראוי שאין יכולין להמנותו כיון שחובה עליו להגיד והוא אמר שאין ראוי אינם רשאים להמנותו בלתי רשותו מעתה כיון שעל כרחך על דעת זה קבלוהו שאם יאמר שאין ראוי אין רשאים להמנותו ממילא הוה כאלו קבלוהו על דעת זה שלא יתמנו פרנס בלתי הסכמתו ממילא נכלל בזה שאין רשאים לקבלו בלתי רשותו אף אם אין נותן טעם שאין ראוי דהא מסתמא לא ניחא להרב ליתן דופי במי שלמד תורה א"כ סתמא דמילתא גם הקבלה הי' עד"ז שאם יאמר שאין רצונו אין רשאים לקבלו לפרנס ולהורות הוראה יתר על כן נשמע שאף אם באמת אין לו טעם שאינו ראוי רק זה שחושש לקיפוח פרנסה או להורדת הכבוד כיון שנתמנה על דעת זה שלא יקבלו בלתי רצונו א"כ זכה בכל הכנסות שמגיעים להרב ולהכבוד שזיכוהו לו בהתמנותו עליהם ובהא מתבארים דברי ריבות סי"ו ו"ל אדם שממנים אותו על הציבור אין הציבור רשאי למנות אחר לסייעו כ"א מי שירצה בו האדם המנוי וכן לעמוד לדרוש הוא פגיעה בכבודו וכן העלה בשו"ת שבות יעקב אמור מעתה א"כ נשמע שאם בכל זה קהל ירצו להמנות עליהם בלי רשות הרב אסור להת"ח לקבל עליו להורות הוראה באתרא דחברו מתרתי טעמים שמא באמת יודע הרב שאינו ראוי לאותו איצטלא מאיזה טעם שיהא לפי שאינו בעל מידות טובות או שאינו אדם ישר לפי אומדן דעתו ואף שלא אמר טעם זה פן לא ירצה לביישו ולהקל בכבודו אף אם יאמר בפירוש שאין עליו שום טענה רק שחושש שיתמעט פרנסתו או כבודו ג"כ אין רשאי כיון שזכה הרב בזכות זה הוה משיג גבול רעהו ואם עובר ע"ז ממילא הוראתו אסורה כמו שכ' במהר"ם שיק הנ"ל והארכתי בזה בתשובה הלכה למעשה:
ובהכי ניחא דברי הרמ"א הנ"ל שתמה עליו מאוד בשו"ת דברי חיים שתחלה כ' רמ"א שרשאי ת"ח לקבוע דירתו במקום שיש שם רב ולהרביץ תורה אף אם יגיע לו קיפוח פרנסה ושוב כ' דאם החזיק באיזה שררות אין להורידו ומאי שנא קיפוח פרנסתו מקיפוח כבודו ולפמש"כ ניחא דכבוד הרב זהו אומנתו דעל דעת זה קבלוהו לכן אסור להורידו אבל בפרנסה ל"ש זה דהא לא קיבלו עליהם כפועל:
אמנם יותר נראה דדברי הח"ס הן הן דברי הרע"ב פ"ד מאבות שכ' וז"ל וכן ת"ח שמנו אותו הציבור עליהם פרנס או ראש הסדר ומתעסק בצרכי ציבור מותר לו ליקח מהם פרס ואפי' שכר הרבה יותר מכדי פרנסתו כדי שיהיו מזונותיו בריוח ומתוך כך יהי' גדול ומאויים בעיניהם וכו' וחכמים הראשונים שהיו נמנעין מזה מדת חסידות היתה בהם אבל לא מן הדין ולכאורה קשה מאי מידות חסידות יש בזה כיון דכך שורת הדין שיהא גדול ומאויים בעיניהם ונראה דכונתו דמידות חסידות היתה בהן ולא קיבלו עליהם להיות פרנס על הציבור והי' מתרחקים מן הרשות מהא"ט דאם יקבלו עליהם להיות פרנס מן הדין שיצטרכו לקבל פרס כדי שיהא מכובד בעיניהם לכן הי' באמת ממאנים להיות פרנס ושפיר כ' דמידות חסידות היתה בהן ולא מן הדין אמור מעתה דאלו שמקבלין עליהן להיות פרנס על הציבור ולא נמנעין מחמת שצריכין לקבל פרס בושה הוא להם שלא זכו למידות חסידות דאלו זכו לאותה מידה הי' נמנעין לקבל השררות כדי שלא יצטרכו ליטול הפרס:
ועפי"ז כ' הח"ס דבזמנינו זה שהתמנות לרב הוא שיעבוד לקהל אף מידות חסידות ליכא בזה למאן להיות פרנס מהא"ט וממילא שורת הדין שיקבלו פרס א"כ נתישב קו' הד"ח דחלילה שגדולי אחרונים עשו שלא כהוגן אלא שהבושה הוא שלא זכו למידות חסידות כהראשונים ולדברי הרע"ב כיון גם הש"ך שם להמעיין ודו"ק:
ח') והנה בשו"ת עבודת הגרשוני סי' ק"ח הוכיח מהא דכ' מלבד ממכריו על האבות דחליפין מיקרי מכר כמש"כ המרדכי פ' המקבל ומה דממעטינן אונאה היינו מיתורא דממכר (ועיין בשו"ת שבות יעקב סי' קס"ו דחה זה דהוא דוחק):
אמנם הביא בעבודת הגרשוני דדעת תלמידי הרשב"א אינו כן אלא דחליפין לא מיקרי ממכר מדמעטינן מאונאה וכתבו דהיינו טעמא שכ' רבינו בפי"ג ממכירה דאין דין אונאה בחליפין יען דממכר כתיב ותמה ע"ז א"כ אמאי צריך רבינו ליכתוב טעם אחר מפני שזה רוצה בשיריון וזה רוצה במחט ולי נראה לישב על נכון דיש להבין מאי זה סברא דנאמר דחליפין אינו מכר אלא מתנה הא דעתו לכאורה אלא למכר לא ליתן במתנה ובחי' הרי"ם סי' קצ"ח כ' דבק"ס המכירה דבר בפ"ע שהלה מתחייב דמי המכירה ואין הסודר חלופי הקרקע או החפץ רק גזה"כ לקיים כל דבר שבנתינת הכלי נגמר דבורם של המכירה בעד כמה שפסקו וכתב אח"כ וז"ל וזה עיקר החילוק בין קנין כסף לק"ס דשם הוי דמי החפץ וכשנותן לו מתנה מעות כדי שיקנה לו החפץ במתנה לא קני בתורת כסף כיון שיתן המעות במתנה אין כאן במה ליקנות הקרקע משא"כ בק"ס בעד המתנה דכלי יקנה לו הקרקע הן במכירה בעד דמיו והן במתנה והיינו שאמרו דאין בקנין חליפין אונאה דלא מכר הוא רק מתנה ואף בשוה שזה נותן לזה במתנה חפץ זה שיקנה לו במתנה חפץ זה ולא הי' מהני כלל מדין כסף שאינו דמי חפץ כלל רק זה מתנה וזה מתנה ומ"מ כשזה חוזר ואינו מקנה לא קנה דאדעתא דהכי נתן לו במתנה כדי להקנות וא"צ דיני תנאי באומדנא וג"ד סגי את"ד לפי"ז היינו דכ' רבינו זה רוצה בשיריון וזה רוצה במחט א"כ אין דעתם שיהא בדמי החפץ רק שזה נותן לזה במתנה חפץ שיקנה לו במתנה חפץ זה וכיון דזה דרך מתנה באונאה כתיב ממכר נתמעט בחליפין א"כ הן הן הדברים שכ' רבינו ודברים אחדים הם עם דברי התלמידי הרשב"א:
ומה שהוכיח העבודת הגרשוני מקרא דמלבד ממכריו על האבות דחליפין מיקרי מכר לפמש"כ אין ראי' דהא ע"כ לאו מטעם חליפין קניא דהא הוה דבר שלב"ל אלא מטעם דנהנין מקנין ונראה עוד בטעמא דמילתא דבכתובות דף ק"ב כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכמה אתה נותן לבתך כך וכך הן הן הדברים הנקנין באמירה דאיידיא דמחתני אהדדי גמרי ומקני ומבואר בנוב"י סי' כ"ו דיש בזה שני סברות או משום דכך תיקנו חכמים שיהא מהני באמירה בלבד או דבאמת אלים למיקני כהא"ג באמירה בלבד ולפמש"כ מוכח כן מקרא דמלבד ממכריו על האבות דמהני כן מצד הדין:
וקרוב לדברי הרי"ם העלה בספר מעייני החכמה בשמעתין דחליפין להשיג על הפנ"י דכ' דחליפין שוה בשוה מהני נמי מטעם מעות קונות מן התורה ושוה כסף ככסף ותמה עליו דאם מטעם שוה כסף ככסף ל"ל שוה בשוה הא בפרוטה אחת יכול ליקנות כל המקח וה"ה בשו"פ דשוה כסף ככסף ועוד למה צריך לאוקמא דהחליף דמי שור בפרה ואמאי לא מוקמינן בהחליף שור בפרה וכיון דנתנו לו לחלוטין (לא כסתם סודר דאמרינן בפ' השותפין דהדרי סודרי' למרי') שפיר קני מטעם מעות קונות והביא מדברי הבעה"מ דסובר באמת הא דאמרינן יש דמים שהם כחליפין היינו כל דמים שבעולם בין דמי פירות ובין דמי כלים כל שהחליף זה בזה ועשאם דמים כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין ונראה מדבריו דהחילוק בין חליפין שהם סתם דבזה פירי לא עבדי חליפין משא"כ בנתנה לו בתורת דמים קנה וכן פירש הברייתא דפרתך בכמה דאייריא שעשאם דמים אלא דיש לי להבין בדברי בעהמ"א מאי נפ"מ בעשאם דמים לבין לא שם אותן דמים דהא קיימ"ל שיראי א"צ שומא וכמו שהקשה הרמב"ן על פיר"ח א"כ דמים הוה אע"ג דלא שיימינהו ולכן העלה דכך הוא הענין דהא דמעות קונות מה"ת ומשיכה א"ק הוא דבוודאי מסברא כיון דהחפץ המטלטל ברשות מוכר ואין המוכר מוכרו רק בשביל שרוצה במעות אין המטלטל יוצא מרשות המקנה עד שיהא לו ההנאה שבעבורה הוא מקנה ולכן אם משך הלוקח ולא נתן מעות לא קנה שהרי לא הגיע למוכר ההנאה שבעבורה מוציא הדבר מרשותו לכן אמרינן דעדיין הדבר נשאר ברשות מוכר כמקדם משא"כ בנתן מעות הרי כבר הגיע לו הנאת המכירה שמקנה ושפיר יוצא המטלטל מרשותו ואין לומר איך יצאו המעות מרשות לוקח ויעביר הלוקח הנאת מעותיו בטרם בא המטלטלין לידו דהא ליתא שהרי המעות אין עומדין להנאה שמגופו כי אם הנאת חליפין דהיינו מה שקצין בהן וכיון דמעות קונות הרי כבר הגיע לו הנאה ולא איבד כלום מהנאת מעותיו ומעתה נראה בוודאי לפי פשט הסוג' דאע"ג דשוה כסף ככסף מ"מ בחליפי חפץ בחפץ או פירי בפירי ל"ש לומר שיקנה מטעם מעות קונות ושוה כסף ככסף כמש"כ הפנ"י דזה ליתא דחליפין כל אחד מוכר מיקרי שמאבד הנאת החפץ או מטלטל שלו ועדיין לא הגיע לו הנאה (ולכן ל"ה אלא כמתנה) ולא דמי למעות שאין עומדין להנאה של גופו כי אם ליקנות בהם והרי כבר הגיע לו הנאה זו ולהכי אם בא להחליף פירי בפירי מידי דלא מקני בחליפין אינו קונה עד שימשכו גם שניהם שכבר כל אחד הנאתו בידו ועם זה יובנו דברי בעהמ"א דוודאי בחליפין סתם אינו מחליף רק הנאת החפץ שלו ולהכי קיימ"ל דחליפין אין בהם אונאה שהנאת חפץ זה חשובה לו יותר שעיקר החליפין שזה צריך להנאת חפץ זה ואידך צריך להנאת חפץ זה משא"כ בשם לו החפץ בדמים גלי דעתי' שאין לו חשיבות בהנאת החפץ כי אם בדמים ול"ש לומר שמאבד הנאת החפץ דהא הדמים חלוקים לו מן החפץ:
ט') ובהכי נראה לי לפרש כולי' שמעתתא דפליגי רב ולוי בר"פ הזהב חד אמר מטבע נ"ח וכו' לכאורה יש להקשות הא מוכח דרב הוא דסובר מטבע נ"ח ולוי סובר אין מטבע נ"ח מטעם דדעתי' אצורתא וצורתא עבידא דבטלה דלקמן פליגי רב ולוי דרב סובר בכליו של קונה דניחא לי' לקונה שיהא מקנה קונה כדי דליהדר וליקנו לי' ולוי סובר בכליו של מקנה לדידי' יש שפיר סברא רבתא דמטבע אנ"ח דצורתא עבידא דבטלה דהא כיון דכל טעם דבכליו של מקנה דבהאי הנאה דקיבלה מיני' גמר ואקני כ' המפורשים דבעינן הנאה מדבר המתקיים אבל לרב דסובר דניחא לי' דלהוי מקנה קונה א"כ גם מטבע נ"ח ואין נפ"מ במה דצורתא עבידא דבטלה דניחא להו בכך אך לכאורה יקשה להיפוך דלקמן פליגי רב ולוי דרב סובר משיכה קונה ולוי סובר מעות קונות א"כ לכאורה לוי סובר מעות קונות ע"כ גם מטבע נ"ח ורב דסובר דמשיכה קונה ולא מעות מהא"ט סובר גם בתורת חליפין אין מעות קונות דבקרא דעל הגאולה ועל התמורה לא נזכר קניין מעות רק משיכה כמש"כ תוס' ע"כ גם חליפין דמוזכר בקרא דלקיים כל דבר לא אייריא ממעות ועוד כיון דמעות קונות ול"א דעתי' אצורתא דעבידא דבטלה ה"נ מנ"ח (ועחיה"ר שהקשה מכסף דקונה קרקע ול"א דצורתא עבידא דבטלה והנה מקרקע ל"ק כ"כ די"ל דל"ד למטלטלין אבל ממטלטלין יקשה יותר למ"ד מעות קונות ונהי דיש לחלק כמש"כ חיה"ר אבל מנ"ל לחלק כיון די"ל אדרבא רב ולוי לשיטתם) אך הנה תוס' ע"ז דף ע"א הוכיחו דרב דסובר מעות קונות אלא דסובר או במעות או במשיכה א"כ אין להוכיח מזה דרב סובר א"מ נ"ח אולם א"כ יקשה לאידך גיסא אי רב סובר מעות קונות וסובר גם בכליו של קונה ממילא מוכח דסובר דאין מנ"ח דאי ס"ד מנ"ח א"כ כיון דבקרא דעל הגאולה היינו במעות א"כ קרא דלקיים כל דבר אי אייריא גם במטבע מאי נפ"מ אי בתורת חליפין או בתורת מעות ותיפוק לי' בתורת מעות אע"כ דקרא דלכל דבר לא אייריא ממטבע משום דנהי דבתורת קנין מעות מהני בתורת חליפין לא מהני (כמש"כ בחיה"ר דבתורת דמים ל"ש דעתי' אצורתא רק בתורת חליפין דדעתי' אמה שבעין) אבל ללוי דבכליו של מקנה שפיר י"ל אף דמעות קונות כדכ' על הגאולה אפ"ה כ' עוד קרא דלקיים כל דבר אפי' במטבע ונפ"מ שקונה בתורת חליפין במטבע של מקנה דל"ש תיפוק לי' משום מעות דבתורת מעות הא צריך הקונה ליתן לא המקנה אך יש לומר דמזה אין להוכיח דרב סובר א"מ נ"ח דשפיר י"ל מנ"ח וא"ל תיפוק לי' משום דמעות קונות דהנה רב סובר לקמן דף מ"ח כנגדו הוא קונה ומבואר בגמ' דקרקע קנה כנגד כולי' ופריך בגמ' ומ"ש קרקע דבכספא קני לי' לגמרי קני לי' לכולי' מטלטלי דלא קני לי' אלא למי שפרע לא קני לי' כולי' ולכאורה יקשה כיון דמה"ת מעות קונות נהי דתיקנו דמשיכה קונה אבל לענין זה עכ"פ כיון דמה"ת קני לי' לכולי' א"כ למה עקרו חכמים לומר דלא קני לי' אלא למקצת (שוב ראיתי שכן הקשה בישועות יעקב סי' קצ"ח ויש לישב לפמש"כ קצה"ח סי' ר"ד דהא דחייב במ"ש הוא רק משום דמותר להשתמש במעות אבל קנין מעות עקרו לגמרי א"כ שפיר קאמר כיון דלא קני אלא למ"ש דקנין מעות נעקר לגמרי לא קני לכולי') אולם נראה לישב לפמש"כ לעיל דהסמ"ע סי' ק"צ וטו"ז פליגי אי הא דמעות קונות מטעם קנין או מטעם פרעון ולפי"ז י"ל כך דבקרקע הוא בתורת קנין כשיטת הטו"ז דהא כתיב שדות בכסף יקנה אבל במטלטלין הוא באמת בתורת פרעון (ובפרט אי אמרינן לרב משיכה קונה י"ל הא דלרב גם כסף קונה אינו בתורת קנין אלא בתורת פרעון דבתורת קנין הא איכא משיכה וכבר כ' תוס' בעירובין דף פ"א דהיכיא דיש קנין עדיף אז לא יקנה בקנין פחות ממנו וע"כ הוא רק בתורת פרעון) ולפי"ז הכי קאמר בקרקע דקני לו ממש דהיינו דמעות קונות מטעם קנין א"כ נהי דנותן לו הכל הוא רק בתורת פרעון שפורע לו הכל אבל הקנין נעשה ע"י פרוטה אחת ג"כ קני לי' לכולי' אבל במטלטלין אפי' סתמא הוא בתורת פרעון ולכן אין קונה אלא כנגדו מעתה שפיר י"ל דלעולם סובר רב מטבע נ"ח ולא יקשה תיפוק לי' משום קנין מעות די"ל דמעות אין קונה אלא כנגדו ובתורת חליפין אם נתן לו מטבע כל דהו קני לי' לכולי' וע"כ לא מצי ללמוד מזה דרב סובר אין מנ"ח ולכן אין להוכיח נמי להיפך דרב סובר מנ"ח יען דס"ל בכליו של קונה די"ל דס"ל חליפין מתנה הוה לא מכר דכלתה הנאתן כמש"כ המע"ח ובמטבע ל"ש דנותן כל אחד במתנה לכן אין מנ"ח וע"כ קאמר חד אמר דלא מכרעא אי רב הוא דסובר מנ"ח או לוי:
ואמנם בגמ' מסיק דגם אין מטבע ניקנות בחליפין ולכאורה התינח אי מעות קונות ולא משיכה ואם משך לא קני המוכר המעות ניחא דאין מטנ"ח ג"כ אבל אי משיכה קונה א"כ קני המוכר המעות יקשה למה אין מטבע נקנה בחליפין כשמשך המטלטלין אך הדבר ניחא דבס"י ר"ג מבואר בטור וברמ"א שם דאם משך מטלטלין קני היינו מטבע בתורת דמים אבל כשאמר בדמים הללו ל"ק החפץ וביאר יפה בטו"ז ובנתיבות דכשאמר הנני מוכר לך חפץ זה בדמים ולא אמר הללו נתחייב הלוקח בדמים ונכסיו משועבדים במחיר דמי החפץ ע"כ שפיר קני המוכר הדמים וסמכה דעתי' שיקנה המעות ע"כ מקנה החפץ ללוקח וקנינהו במשיכה אבל כשאמר הנני מוכר לך בדמים הללו לא קני כיון דלא קיבל עליו אחריות הדמים בחוב ואין נכסיו משועבדים לו שיתן לו אחרים א"כ לא קני בתורת חיוב ובתורת חליפין שיקנה לו מטבע זה עצמו לא מהני מטעם דמטבע אין גופו ממון כמש"כ המפורשים וע"כ לא סמכה דעתי' ולא קני החפץ יעויש"ה נלמד מדבריו דשפיר יש לחלק משיכה שפיר קונה כיון דמשעבד גופו ונכסיו וסמכה דעתי' ע"כ מקנה ללוקח אבל בתורת חליפין דהיינו בדמים הללו דלא סמכה דעתי' דלא נתחייב לו ולא נשתעבד לו ליתנו לו אחרים רק מה נאמר דיקנה מטבע זו עצמו ע"ז אמרינן דאין מטבע נקנה בחליפין כיון דצורתא עבידא דבטלה ואין גופו ממון:
אולם מה דקשה הוא לס"ד דר"פ דמטבע ניקנות בחליפין יקשה הא הוה סברות הפוכות דבתורת מעות קיימ"ל דמעות קונות ובתורת חליפין אין מטבע קונה ולהיפך כשמושך מטלטלין לא קני המטבע בתורת מעות וא"י לחייב עצמו שיקנה המעות והוא יקנה החפץ ובתורת חליפין ע"י משיכת החפץ וקנה המטבע ונראה דבאמת להאי ס"ד דר"פ לא אתי שפיר אלא למ"ד משיכה קונה דיכול לחייב במעות כך נמי בתורת קניין חליפין נקנה המטבע דהא לפמש"כ קנין חליפין היינו שנקנה מיד שהחפץ נכנס לרשותו ואינו בתורת חיוב אבל בתורת דמים לא נכנס לרשותו אלא שנתחייב לפרוע דמים וא"כ י"ל לכן במטבע דדעתו אצורתא לא מהני משיכת החפץ שיתחייב ליתן המטבע דלא סמכה דעתי' ליקנות (עחיה"ר שהקשה הא קרקע נקנה בכסף אמאי הא דעתי' אצורתא ותי' בתורת דמים שאני ה"נ להיפך יש להקשות אי מה"ת מעות קונות ומשיכה א"ק וא"י לחייב עצמו יען דדעתו אצורתא איך יהא נקנה בתורת חליפין) וכיון דלא סמכה דעתי' ליקנות המעות לא קנה הוא החפץ במשיכתו מעתה י"ל דגם בתורת קניין חליפין לא קנה כיון דדעתו אמה שמחייב עצמו מטבע עם צורתא זו והוא עבידא דבטלה בשלמא אי משיכה קונה מה"ת ונקנה לו המטבע בתורת דמי החפץ כיון דמתחייב ליתן לו המטבע ממילא קנהו לכן גם בתורת חליפין מצי קני (אף דבדבר ידוע ליכא אחריות כמש"כ הקצה"ח והיכיא דליכא אחריות ליכא שיעבוד וחיוב כבר כ' בכתובות דיכול לשעבד עצמו בדבר ידוע ג"כ וזה נכון לשון משנה דקתני כיון שזכה זה נתחייב בחליפיו ואמאי לא קתני שקנה זה חליפיו משום דבחליפין ג"כ שייך לשון נתחייב שמשעבד עצמו ליתן בדבר ידוע ולכן שפיר מטבע נקנה בחליפין) ורק לס"ד דר"פ דמטבע נקנה בחליפין ול"א דדעתא אצורתא דעבידא דבטלה ע"כ משום דלס"ד דר"פ משיכה קונה חזינן דנקנה לו המטבע בתורת חיוב שמשעבד לפרוע לו מטבע ע"כ גם בתורת חליפין מהני שמחייב לפרוע לו במטבע זו דס"ל להאי ס"ד דכל חליפין מתנה הוה יען דכל אחד מחייב ליתן במתנה כמש"כ הרי"ם וכדהדר ר"פ ואמר דלא קני אף למ"ד משיכה קונה ל"מ בתורת חליפין דס"ל חליפין מכר הוה לא חיוב ליתן במתנה לכן ל"מ דל"ה גופו ממון לא סמכה דעתו נמי ליקנות בתורת שיעבוד דנהי דיכול לשעבד עצמו היינו במטבע שאין ידוע אבל במטבע ידוע דדעתו גם לגוף המטבע דחליפין מכר הוא וזה לא מצי קני שוב לא סמכה דעתו ליקנות גם בתורת שיעבוד ודו"ק:
שנאמר מלבד ממכריו על האבות. עוד נראה לי דרך אחר בהא שדרשו טול משמרתך בשבת זה ואני אטול משמרתי בשבת זה דאיתא בבכורות דף י"ז רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשיהן כאחת ר"ע אומר משמנין והשני ירעה עד שיסתאב וחייב במתנות וריוס"י פוטר מ"ט דר"ע אמר רי"ו הואיל וכהן בא עליו משני צדדין וריוס"י מ"ט אמר רבא עשו שאינו זוכה כזוכה ופירש"י אעפ"י שלא זכה כהן בהאיך דהא לא מטא לידי' מעולם עשאוהו כאלו זכה בו הואיל ומעיקרא הוה שייכה בי' יד כהן דשמא דידי' שוי' רבנן כמאן דמטא לידי' לשום בכורה וזבנה לישראל במומי' ומפרש ר"א אח"כ היינו משום שחליפין ביד כהן דאותו של ישראל הוא ביד כהן ולפי"ז נראה דהיינו טעמא דקראו הכתוב מכר ומהני בלא קנין ואף דהוה שלב"ל דעשאו תורה שאינו זוכה כזוכה כיון דכולם שייכין בי' עשאו כל אחד כאלו אתו כבר לידי' ומכר חלק למשמר האחר וכן למשמר האחר למשמר הזה ותמיד יש חליפין ביד אחד שמזכה במשמר אחר ומהא נשמע דהאי עשאו שאינו זוכה כזוכה הוא דאורייתא ובה' אימ"ז הארכתי:
הלכה ו
ומניין שאינו מדבר אלא בכהנים שנאמר חלק כחלק יאכלו ואין שם מתנות במקדש להאכל אלא לכהנים בלבד. והנה הרא"ם פ' שופטים הקשה עליו מהיכן מצא זה הא בספרי יליף שבכהנים ולא בלוים הכתוב מדבר מדרשא אחריתא ואמנם כתב דראייתו ראי' ברורה וקשה לי הא בסוכה דף נ"ו יליף מהאי קרא דאייריא בלחה"פ דאי בקרבנות הא נפקא מקרא אחרינא א"כ הרי צריך ליכתוב יאכלו לאשמעינן דבכהנים אייריא ולא בלוים א"כ לאו דרשא פשוטא הוא וכבר עמד בס' ערל"נ שם בסוכה על זה והניח בצ"ע:
הלכה ז
א') ואפי' חטאתו ואשמו הוא מקריב ומכפר ע"י עצמו. ויליף לה מקראי במנחות דף ע"ד והנה בטו"א במגילה דף ט' הקשה למה צריך קרא הא מדכהן גדול מקריב פר בשגג באחד מן המצות דלדעת תוס' דוקא כה"ג מקריב א"כ מוכח דמכפר ע"י עצמו ולי יקשה אף למ"ד דכשר בהדיוט כתב בתוס' במגילה דיליף לה מקרא משמע הא לא"ה הו"א רק בכה"ג א"כ ג"כ יקשה א"כ יהא מוכח דמכפר ע"י עצמו ונראה לישב דאי אפשר לילף מפר כהן משוח משום דממנ"פ אי משם באת ללמוד א"כ נאמר דוקא בבעלים כמו בפר דדוקא ע"י בעלים וע"כ לומר דאי אפשר ללמוד משם דוקא בבעלים יען דליכא אחר דרק כהן משוח צריך להקריבו א"כ שוב אין ללמוד ממנו דמכפר ע"י עצמו די"ל א"א ע"י אחר שאני ואי תאמר דאין זה פירכא דדנין אפשר משאי אפשר א"כ נלמוד אפשר משא"א דדוקא בבעלים אך הא קשיא לס"ד בהוריות דף י"א דגם מרובה בגדים מביא פר יקשה אי ס"ד בעצמו פסול א"כ ל"ל המשיח פשיטא דפסול במרובה דאי כשר במרובה בגדים א"כ יפסול משוח בהקרבה לכפר על עצמו כיון דאפשר באחר ע"י המרובה בגדים וע"כ פסול במרובה בגדים ול"ל המשיח ולכן נראה דמשם א"א למילף כיון דכל הקרבן קאתי יען דהוא כה"ג ומחמת מעלתו א"א לומר דלא יכפר בעצמו אולם אי קשיא הא קשה לי דבמנחות דף י"ט קאמר מה זריקה ל"ב בעלים דזר פסול ה"ה שחיטה וקאמר וכי תימא אין דנין אפשר משא"א דבזריקה א"א בבעלים זרים וקשה הא מדצריך קרא שם במנחות דמכפר ע"י עצמו הא אי לאו קרא הו"א דוקא ע"י אחר אף דאפשר בבעלים שהבעלים ישנן זרים א"כ יש למילף מזריקה דל"ב בעלים אף דאפשר בבעלים ה"ה בשחיטה ל"ב בעלים ועוד איך קאמר ק"ו מה כפרה ל"ב בעלים שחיטה דלאו עיקר כפרה לכ"ש ויקשה אדרבא כפרה שאני דהרי בכפרה מצריך קרא דהו"א אפי' בעלים כהנים פסול אבל בשחיטה ליכא למיפסל בעלים א"כ דילמא דוקא בבעלים וזריקה דכשר באחרים יען דאי לאו קרא הו"א אין כשר כלל בבעלים היכא דבעלים כהן הוה:
ב') ואם רצה נותן לכל כהן שירצה ועורו ועבודתו לאותו הכהן בלבד. וראב"ד השיג לא כי אלא אכילתו ועורו לבעלים ובכ"מ הביא שהיא ב' גיר' בב"ק דף ק"י ולי קשה עוד דהנה אמרינן התם אם הי' חולה נותנה לכהן שירצה ועבודתו לאנשי משמר ופריך אי לא מצי עביד עבודה שליח היכיא משוה ובנוב"י סי' ע"ה הקשה הא כיון דכהנים שלוחי דידן נינהו א"כ איך שייך לומר דלא מצי עביד שליח ואטו כהן חולה גרע מזר וע"כ הכונה רק כאן יען דכל זכות הקרבנות של אנשי משמר לאו כל כמיני' להפסידם כיון שאין יכול בעצמו לעשות והוה כמו תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דאפי' בשוי' שליח ל"מ כמש"כ הרא"ש ולכאורה קשה הא לא דמי לתופס לבע"ח שאין לו ריווח רק לאחר א"כ א"י לזכות לאחר לחוב לאחרים אבל כאן בחולה אי נאמר דיכול לעשות שליח אף דלא מצי השליח עביד כמש"כ הנובי"ת דל"ב שיהא המשלח יכול לעשות רק השליח א"כ יהא עבודתו של השליח א"כ הוה תופס לעצמו במקום שחב לאחרים דמהני וע"כ אף אי נאמר דיכול לעשות שליח ג"כ אין לו ריווח וכהא"ג הוה כעושה שליח לתפוס למשלח ולחוב לאחרים במקום שאין לשליח הנאה ולכן לא מצי עביד שליח וא"כ קשיא לרבינו דסובר עבודתו לשליח א"כ הוה תופס לעצמו במקום שחב לאחרים דמהני א"כ אמאי לא מצי משוי שליח היכיא דלא מצי עביד איהו עבודה דא"ל שמפסיד לכהני משמר הא השליח דזוכה לעצמו מצי לחוב לאחריני ונראה לישב דאדרבא מכח זה הוכיח רבינו דינו דהנה גם לראב"ד יש להקשות כן דאף דעבודתו לבעלים הנה גם לשליח יש ריווח שמקריב קרבן ומצוה קא עביד א"כ מיגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' ומהני אפי' בגזילה כדאיתא ב"מ דף ז' ולכן נראה דהנה בוודאי פשיטא כשרוצה הכהן שאחד מכהנים של משמר אחר יקריב קרבנו דאין יכול לעשות כהן אחר שליח להקריב קרבנותיו כמש"כ תוס' יומא דף ט' ול"א דכהן המקריב הוה תופס לעצמו במקום שחב לאחרים דאהני דזהו רק היכיא דמדינא מגיע החפץ לשליח אך בכהני משמר שמכרו כל משמר למשמר האחר שבתו כמש"כ רבינו לעיל א"כ כהן זה כשרוצה להקריב קרבן של ישראל שעשאו שליח אף דזכות הוא לו הנה הוא תופס לעצמו מה שאין מגיע לו מן הדין א"כ באיסורא ובגזילה הוא מקריב וכאלו מקריב קרבן הגזול דנתמעט מקרא דקרבנו ולא הגזול ושונא גזל בעולה וא"כ בכהן חולה שעשה כהן שליח אין אנו יכולין לדון דיקריב השליח יען שזכות הוא לו אף שחב לאחרים כיון שאין מגיע לו מצד הדין ורק יש לנו לדון מצד הכהן המשלח דהוא רשאי להקריב כשהוא חולה א"כ רק הוה שליח לתפוס לחבירו במקום שחב לאחריני א"כ אי נאמר דלא כשיטת הרא"ש אלא דבעשאו שליח לתפוס מהני אף שחב לאחריני כשיטת רש"י ב"מ דף י' א"כ יקשה אמאי לא מצי עביד חולה או זקן שליח הא אי נאמר דיכול לעשות שליח יזכה הוא בעבודתו ועורו שמגיע לו מצד הדין א"כ הוה תופס לבע"ח מה שמגיע לו מצד הדין וחב לאחריני דמהני אלא וודאי מוכרח לומר היכיא דיכול לעשות שליח כגון כשיכול להקריב אפ"ה עבודתו ועורו לכהן העובד והא דמצי עביד שליח לחוב לאחריני יען שהוא יכול להקריב אבל כשהוא חולה דא"י להקריב בעצמו לא מצי עביד שליח משום דהשליח אין זוכה להמשלח מידי דהכל לעובד א"כ רק הוה תופס לעצמו ולעצמו אין יכול לתפוס מה שאין מגיע לו מצד הדין והוה כמו ישראל שא"י לעשות כהן ממשמר אחר שליח אף דזכות הוא לכהן העובד ולכן שפיר פריך מי מצי עביד שליח כיון שכל זכות הקרבנות למשמר זכות המצוה זכות ההקרבה בעצמו של משמר הוא ואין יכול לתפוס מה שאין מגיע לו מצד הדין אבל אי נאמר כראב"ד דכשכהן אין חולה עבודתו ועורו שלו של המשלח א"כ אף כשהוא חולה וא"י לעבוד בעצמו למה לא מצי עביד שליח לתפוס לבע"ח במקום שחב לאחרים וא"כ אדרבא הי' לו להקשות אפי' אי היה חולה אמאי עבודתו ועורו לאנשי משמר הא יכול לעשות שליח ויהא הכל שלו ועוד דגם ההקרבה בעצמו ע"י שליח זכות הוא לכהן דמקיים המצוה כאלו הוא הקריב כמבואר בתב"ש סי' כ"ח וא"כ הוה תופס המצוה לבע"ח דהיינו למשלח במקום שחב לאחריני דמהני ואמאי אין יכול לעשות שליח אהקרבה כשהוא חולה א"כ יצא לנו לשיטת רש"י ב"מ דף י' דכשעושה שליח יכול לתפוס לבע"ח אף שחב לאחרים מוכח כפירושו של רבינו דעורו ועבודתו לכהן העובד וא"כ י"ל דגם רבינו יסבור דלא כרא"ש רק דע"י שליח מצי לתפוס אף כשחב לאחריני ושפיר מוכח כפירושו דעורו ועבודתו לכהן העובד ודו"ק: