מעשי למלך על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק ד · הלכה ה
א') בד"א בקרבנות הרגלים ובחילוק לחה"פ ושתהל"ח של עצרת. והקשה במשל"מ דבסוכה דף נ"ה פליגי בעצרת שחל בשבת אי אמרינן הילך מצה תחילה דתדיר ואח"כ הילך חמץ שהוא שתהל"ח והוא חובת היום או תחילה אומרים הילך חמץ דחוה"י יום עדיף מלחה"פ שהוא תדיר וא"כ אמאי לא ביאר רבינו דעתו בזה והנה לכאורה י"ל דרבינו לא הוצרך לבארו דסמך אמאי דפסק סוכה ואח"כ זמן דזמן תדיר חזינן דחובת היום עדיפא וכדאיתא בשמעתין אך אכתי קשה דהנה בזבחים דף צ' במשנה מוספי שבת קודם למוספי ר"ח הרי דתדיר קודם לחוהי"ו וכן פסק רבינו בפ"ט מתומ"ס וא"כ כיון דרבינו בסוכה פסק דחוהי"ו תדיר ובהא פסיק תדיר קודם א"כ שוב הי' לו לבאר בלחה"פ ובשתה"ח איזה מחלקין קודם אי דמו הילך לסוכה וזמן דחוהי"ו קדום אי דמי למוספי שבת ור"ח דמוספי שבת קודם למוספי ר"ח שהוא חהי"ו וראיתי בשלום ירושלים פ"ה דסוכה ופ"ח דשקלים כ' לישב דברי רבינו דבירושלמי בעי מוספי שבת ומוספי ר"ח איזה קודם וקאמר מוספי שבת קודם והקשה בשירי קרבן הא משנה בזבחים איזה קודם וקאמר מוספי שבת קדום וע"כ משנה דזבחים כמשנה דסוכה דאמרינן הילך מצה הילך חמץ דתדיר קודם אבל הירושלמי קאי כאבא שאול דפליג אמשנה וסובר דחוהי"ו קדום א"כ כיון דרבינו פסק מוספי שבת קודם לא צריך לבאר דהלכה כמשנה דסוכה הילך מצה הילך חמץ ולדעתי גם זה אין מספיק דכיון דפסק בסוכה וזמן דסוכה קדום א"כ לאו בכ"מ סובר תדיר קודם א"כ אכתי הי' לו לבאר אי מצה אי חמץ קודם ועוד קשיא לי דהנה טעמא דאבא שאול דשתהל"ח קודם הוא משום דקאי לשיטתו ביומא דף ל"ג דאביי הוה מסדר סדר המערכה משמע דאבא שאול דמוספין קודם לבזיכין א"כ לדידי' ע"כ שתהל"ח קודם דהנה בסוכה דף נ"ג אמרינן בברייתא דמשמר הנכנס עושה תמיד של בין הערבים ומקריב ב' בזיכין וביומא דף כ"ז במשנה איתא דבזיכין קרב עם תמיד של בוקר וכתב בתוי"ש דזה למ"ד בזיכין קודמין למוספין וברייתא כמ"ד מוספין קודמין לבזיכין א"כ אבא שאול דסובר כברייתא דבזיכין קרב עם תמיד של בין הערבים ושתהל"ח קרב עם מוספין א"כ ע"כ מחלק תחילה השתהל"ח דלחה"פ לא נראו לחלוקה עד אחר הקרבת הבזיכין שהוא מאחר למוספין דמקריבו עם תמיד של ערב וכן רב יודא לפי גי' הנוב"י סי' ל"ז סובר סוכה ואח"כ זמן לפי"ז כאבא שאול דהוא סובר שם דמחלקין במוספין א"כ סובר דבזיכין ג"כ מחלקין ומשמר שני מקריב הבזיכין כדמוכח שם בשמעתין א"כ היינו כאבא שאול דשתהל"ח קדום ולכן סובר ג"כ סוכה ואח"כ זמן ומשנה דידן דהילך מצה הילך חמץ דלחה"פ קדום יען דסובר בזיכין קודמין למוספין וקרב עם תמיד של בוקר א"כ חולקין הלחה"פ קודם למוספין כדאיתא בפסחים דף נ"ט נמצא דמצה שהוא לחה"פ קדום א"כ יקשה הא רבינו פסק מוספין קודמין לבזיכין א"כ הי' לו לפסוק כאבא שאול ולבאר דהלכה כאבא שאול דלא כסתם משנה וא"ל דבאמת פסק כן וסמך אמה דפסק סוכה ואחכ"ז דז"א כיון דסתם משנה דסוכה דלא כאבא שאול בוודאי טובא הוה צריך לאשמעינן דהלכה כאבא שאול ומה גם דפסק בדוכתי' אחריתא כמשנה דזבחים דמוספי שבת קודם דתדיר קודם יש לטעות שגם כאן הלכה דמצה התדיר קודם:
אך נראה לישב דבאמת יקשה טובא לפי האמור דרבינו בפ"ו דתומ"ס פסק דבזיכין קודם לניסוך היין והוא מירושלמי פ"ד דיומא כמש"כ במשל"מ ובק"ע וא"כ סובר ע"כ דקרב עם תמיד של שחר דניסוך היין קרב עם תמיד של שחר ויקשה הא מברייתא דסוכה איתא דקרב עם תמיד של ערב ואמאי פסק נגד ברייתא דידן וא"ל דמשנה דיומא סובר דקרב עם תמיד של בוקר כמש"כ בתוי"ש הנ"ל דז"א דהא משנה זו כמ"ד בזיכין קודמין למוספין אבל רבינו דפסק כאביי ואבא שאול דמוספין קודמין לבזיכין א"כ הי' לו לפסוק כברייתא דקרב עם תמיד של ערב ופלא:
ולישב נאמר דרבינו אין מפרש כתוי"ש אלא דמשנה דיומא אתיא גם כמ"ד מוספין קודמין לבזיכין ואפ"ה בזיכין קרב עם תמיד של בוקר וכן מוכח בסוכה דלר' יודא דסובר דנכנס נוטל שבע קאמר בגמ' משום שכר הגפת דלתות ואמאי לא קאמר עדיפא מיני' כיון דהם מקריבין הבזיכין המתירין לחה"פ א"כ הם עיקר לכן נוטלין א' יותר ומוכח דקרב עם תמיד של בוקר ולכן לרי"ו הא דמשמר הנכנס נוטל ז' ע"כ מטעם הגפת דלתות וא"כ לפי"ז משנה דסוכה דמצה קודם יען דבזיכין קרב עם תמיד של בוקר ונראה לחלוקה קודם לשתהל"ח דשתהל"ח עם הכבשים קרב אחר הבזיכין (והוא כעין דסברי ב"ש הטעם דכבר קידש היום ועדיין יין לא בא ואף דב"ה חולק רק מטעם דיין גורם לקידוש שתאמר אבל בעלמא גם ב"ה מודה דמה שנראה תחילה קודם) ורב יודא דסובר סוכה ואחכ"ז וסובר כאבא שאול דשתהל"ח חמץ קדים לשיטתו דסובר בזיכין קרב עם תמיד של ערב לפי"ז דמוספי עצרת שני כבשים המתירין שתהל"ח ע"כ קרב קודם לבזיכין המתירין ללחה"פ דכיון דהי' מפיסין למוספין של רגלים כדאיתא במשנה בשמיני של חג (ולדעת הריטב"א בכל יום מפיסין ברגלים בין כל המשמרות והוא באמת פלוגתא בתוספתא) וגם מוספין לתמיד של ערב א"כ מסתמא מפיסין תחילה למוספין של רגלים אף דאין פייס למוסף דשבת כמש"כ בתוי"ש שם ובשי"צ אבל לשל רגלים מפיסין א"כ כיון דבזיכין קרב עם תמיד של ערב א"כ כבשים קודם לבזיכין לכן שתהל"ח קרב א"כ לפי"ז ב' הלחם מחלקין קודם יען דהוא חובת היום וגם קרב קודם הבזיכין והוה שפיר רב יודא לשיטתו ויצא לנו דלא תליא אי מוספין קודם לבזיכין רק תליא אי בזיכין קרב עם תמיד של ערב או קרב עם תמיד של שחר ג"כ לפי"ז רבינו דסובר דקרב עם תמיד של שחר א"כ ע"כ סובר דלחה"פ מתחלק קודם ולא הוצרך רבינו לבארו דכיון דלחה"פ איחזי קודם לבזיכין קרב עם תמיד של שחר ואח"כ ב' כבשים המתירין שתהל"ח לכן לחה"פ קודם והא דתלינן בשמעתין אי תדיר או חוהי"ו קודם דזהו רק אי בזיכין קרב עם תמיד של ערב שפיר י"ל חובת היום קדים כיון דאיחזי לחלוקה קודם אבל כיון דלחה"מ איחזי קודם א"צ לאשמעינן דלחה"פ קודם וכסתם משנה דסובר הילך מצה הילך חמץ ולא יקשה הא כיון דרבינו פסק סוכה ואחכ"ז הי' לו לבאר לא לסמוך אסתם משנה דשאני הכי דלחה"פ נראה לחלוקה קודם לכן לחה"פ מחלקין קודם ודו"ק:
ב') עוד נראה לישב דהנה קשה לי דרבינו כתב דילפינן דבכהנים מדכ' חלק כחלק יאכלו הכהנים ואין אכילה ללוים במקדש וכ"מ כ' שהוא בספרי ובאמת ליתא בספרי רק דרשא אחריתא אך כך דרכו של רבינו ואין להתפיסו בזה שתמיד מביא דרשא הפשוטה אך הא לכאורה קשיא דסוכה יליף מיאכלו דאייריא בלחה"פ דליכא בה רק אכילה כפירש"י ומהרש"א וא"כ רבינו דמפיק לי' לדרשא דבלוים אייריא לא מוכח דבלחה"פ אייריא דצריך לכתוב אכילה למעט לוים אמנם הא ל"ק דעכ"פ מוכח ממילא דבלחה"פ אייריא משום דנהי דמוכח דבכהן אייריא גם כן קשה מי איכא אכילה בלא עבודה ואיך נקט קרא משום כהן כיון דגם בכהן ליכא אכילה בלא עבודה וע"כ דקאי אלחה"פ דהוה אכילה בלא עבודה אך הא קשיא דבפסחים דף ע"ז מוכח דבשתהל"ח הוה יותר מידי דאכילה מלחה"פ דעכ"פ יש בהן קומץ דהיינו הבזיכין למזבח משא"כ שתהל"ח יש שבאות בפ"ע במנחות דף מ"ו לימא הא אשמעינן קרא דיאכלו לכל משמרות כיון דליכא בה שום עבודה למזבח וזה מסתברא יותר מלאוקים בלחה"פ ובשלמא אי יש קרא מיותר א"ש דל"ש דקרא לרבוי אתי שתהל"ח דא"צ ריבוי כיון דשתהל"ח מקרבנות הרגלים א"כ מתחלק לכל משמרות מקרא דבא מאחד שעריך אבל אי אמרת דקרא דויאכלו צריך דבכהן אייריא במידי אכילה וליכא בי' עבודה התינח אי ליכא קרבן אחר דיש בו אכילה לבדו רק לחה"פ אבל כיון דשתהל"ח הוה יותר מידי דאכילה א"כ שפיר י"ל דקרא אייריא מאכילת שתהל"ח אף דא"צ ריבוי הא הקרא אין מיותר רק צריכין למצוא קרבן דאית בי' אכילה דנאמר דע"ז קאי קרא והלא שפיר מצי קאי על שתהל"ח ורק על הגמ' יש לישב דסברי כרב יוסף במנחות דף מ"ו דשתהל"ח הבאות בפ"ע נשרפות וכן יסבור כבשים מעכבין הלחם א"כ כשבא עם הכבשים יש לו ג"כ עבודה למזבח א"כ לא מצי קאי אשתהל"ח רק ע"כ קאי אלחה"פ אבל לרבינו יקשה דסובר בפ"ח מתומ"ס דשתהל"ח הבאות בפ"ע נאכלין מה"ת רק מדרבנן נשרפות וכן סובר כבשים אין מעכבין הלחם רק הלחם מעכב הכבשים א"כ שתהל"ח הוה מידי דאכילה ואין בה עבודה שבאות עם הכבשים כיון דאין כבשים מעכבין הלחם הוה כבשים מילתא בפ"ע א"כ תיקשי מנ"ל דקרא קאי אלחה"פ דילמא קאי אשתהל"ח כיון דאכילה אין מיותר והוא לכאורה קו' גדולה:
אך נראה לישב דכיון דכ' מאחד שעריך א"כ אייריא מכל רגלים ואי קאי אשתהל"ח א"כ לא משכחת רק בעצרת ושוב מוכח דקאי אאכילת לחה"פ דמשכחת בכל רגלים דאין פסח וסוכה בלא שבת ולפי"ז י"ל גם קו' המשל"מ וקו' שהקדמנו מהא דמוספין קודמין לבזיכין דהנה הא דאיתא בגמ' דתנאי פליגי דאבא שאול סובר הילך מצה הילך חמץ דחובת היום עדיף נראה דא"ש רק למ"ד דכבשים מעכבין הלחם אבל למ"ד לחם מעכב אז ל"ש חובת היום עדיף דהנה אי כבשין מעכבין הלחם א"כ חשוב ללחם ג"כ יש עבודה למזבח דהיינו הכבשים וא"כ הא דמתחלק למשמרות הוא יען דעבודה לכל המשמרות לכן גם מתחלק לכל המשמרות כפירש"י בשאר קרבנות דרגלים וא"ל הרי לחה"פ יש להם ג"כ מתיר למזבח דהיינו הבזיכין אפ"ה צריך להטעם דמתחלק וע"כ כמש"כ תוס' דעכ"פ אין העבודה בגוף לחה"פ והוה מידי דאכילה א"כ גם בשתהל"ח אין העבודה בשתהל"ח עצמן ואין לרבוי מטעם דעבודה לכל המשמרות ז"א דבלחה"פ דאין מחובת היום שפיר אמרינן אף כשיש לה עבודה למזבח מרבינן רק מקרא דואכלו משוה דהרי עבודה אין בגוף הלחם ושפיר מתרבי מקרא דיאכלו אך בשתהל"ח דהוה חובת היום וע"י דנאמר יש לה עבודה למזבח מצי מרבינן אותו דנתחלק למשמרות שפיר מרבינן לה מטעם דהמשמרות מתחלקות בעבודה שלה דהיינו בעבודת הכבשים לכן גם שתהל"ח מתחלקות (ואף דתוס' כ' דהלחה"פ ג"כ חוהי"ו בארתי להלן זה רק שייך למ"ד כבשים מעכב הלחם ולא הלחם מעכב הכבשים) למשמרות וא"כ לכן גם לענין חילוק השתהל"ח קדים כיון דלחה"פ ליכא עבודה למזבח דהא דמקריבין הבזיכין כיון דאין זה מחובת היום דבכל שבת מקריבין בזיכין א"כ אין לרבוי מטעם שמקריבין בזיכין רק מטעם דהוה אכילה דידהו נתרבתה מקרא דיאכלו אבל שתהל"ח דהוה מחובת היום מרבינן שפיר כמו הכבשים מעבודת קרבנות הרגלים מתחלקות כן שתהל"ח אבל לחה"פ הא דמתחלקות רק מקרא דיאכלו א"כ שפיר שתהל"ח קודמת לחלוקה דהחלוקה מכח מה דעבודתה מתחלקות בפ"ע ואין להם עבודה למזבח רק אכילה לכן שפיר לחה"פ קודם משום דתדיר הא חדא שנית יש ליתן טעם דתוס' כ' דמשנה אתיא גם למ"ד סוכה ואח"כ זמן יען דלחה"פ ג"כ חובהי"ו ונוב"י סי' ל"ח נתקשה מה חובת היום הוה ונראה דהכונה דל"ד לסוכה וזמן דזמן ל"ה חובת היום כלל דבכל יו"ט כן אבל כאן חלוקת לחה"פ לכל משמרות אין בכל שבת דבכל שבת רק למשמר הקבוע וכאן דמתחלק לכל משמרות יען שהוא רגל א"כ הוה ג"כ חוהי"ו וגם תדיר אלא דמהרש"א הקשה א"כ אמאי קאמר רב כתנאי ולא משני דלחה"פ ג"כ חוהי"ו ואמנם לפמש"כ ניחא דבשלמא למ"ד כבשים מעכבין הלחם א"כ יש להם עבודה למזבח א"כ ל"ש לחה"פ ג"כ חובהי"ו דל"ד לשתהל"ח דהוה חוהי"ו מטעם דעבודתן מתחלקות ג"כ אבל לחה"פ דעבודתן למשמר הקבוע כמש"כ תוס' מתוספת' אבל למ"ד לחם מעכב כבשים אבל לחם בא בפ"ע א"כ אין להם עבודה למזבח דנאמר שמתחלקות א"כ רק מטעם אכילה דידהו מתחלק והלא גם בלחה"פ מתחלק אכילה דידהו ושלישית אני אומר לחלק למ"ד כבשים מעכב הלחם וחדא קרבן הוה א"כ כיון דמשמרות התחילו בעבודת כבשים גומרים ג"כ אחר זה חלוקת הלחמים על דרך התחיל גומר (ע' זבחים דף פ"ט ויומא דף ל"ג) ולכן שתהל"ח מתחלק קודם אבל למ"ד אין כבשים מעכב הלחם ובא בפ"ע ואין לו הקטרה ועבודה למזבח ול"ש שהמשמרות כבר התחילו בחלוקת העבודה דאין כאן עבודה לכן לחה"פ קודם ומעתה י"ל דוקא למ"ד כבשים מעכב א"כ אי מוספין קודם לבזיכין א"כ התחיל עבודת כל המשמרות בכבשים קודם להקטרת בזיכין א"כ התחיל גומר אבל למ"ד כבשים אין מעכבין א"כ אף דמוספין קודמין ובזיכין עם תמיד של ערב קרב אפ"ה לחה"פ קדום כיון דל"ש סברא דהתחיל בשתהל"ח גומר כיון דאין להם עבודה למזבח דאין מעכב אין כאן התחלה לכן לחה"פ שהוא תמיד קודם ודו"ק לפי"ז נתישב דלא הוצרך רבינו לבאר דהדין כסתם משנה דידן דלחה"פ מתחלק קודם כיון דפסק דאין כבשים מעכבין הלחם והוה לחה"פ נגד שתהל"ח קצת חוהי"ו לכן סמך עצמו דנדע דלחה"פ מתחלק תחילה כיון שפסק כמשנה דזבחים דמוספי שבת קודם למוספי ר"ח ולא יקשה הא אדרבא פסק סוכה ואחכ"ז דשאני הכא דהוה גם חוהי"ו והא דאמרו בגמ' דרב דסובר סוכה ואחכ"ז סובר כאבא שאול היינו רק למ"ד דכבשים מעכבין הלחם אבל להלכה מצי סביר רב כמשנה דידן דלחה"פ קדום כיון דהלכה דאין כבשים מעכבין הלחם הוה שתהל"ח קצת חוהי"ו וא"ש הכל:
ויש להביא ראי' לדברינו דהנה בירושלמי שהבאתי דבעי מוספי שבת קודם או מוספי ר"ח קודם מסיק שם דבעי יען דשיר ר"ח קודם לכן בעי גם בהקרבה אי קודם והקשה בשירי קרבן דבזבחים משנה ערוכה מוספי שבת קודם דהוא תדיר אולם מהרא"פ פי' דכונת ירושלמי דבעי בכבש שחט מוספי שבת ומוספי ר"ח ואמר עליו שירה ובעי אי נאמר דהקרבתה ג"כ קודם כיון שאמר שירה (ולדעתי פירושו עדיין דחוק דשירה אין שעת שחיטה רק בשעת הקרבת אימורים ונראה לפרש באופן אחר דשם בירושלמי דשקלים קאמר דמעלין איברי ר"ח על מזבח לפרסם שהוא ר"ח ואיברי מוסף שבת על הכבש וכן הוא בבבלי בסוכה דף נ"ד ולפי"ז י"ל דבעי על העלאת איברים כיון שבזה עושה היכר שהוא ר"ח א"כ בעי אי יש להקדימו בעלמא ג"כ ולומר שירה) חזינן אי אמרינן מוסף ר"ח קודם יען ששירה קודם ואמרו בשעת שחיטה גם הקרבה של ר"ח קודם וע"כ דחהי"ו קדים ולפי"ז בשתהל"ח ג"כ כיון דיש בה עבודה גם למזבח המתחלקות לכל המשמרות א"כ התחילו בה המשמרות כבר לכן גם בחלוקה שתהל"ח קדים אבל אי אמרינן מוספי שבת קודם אף שהתחיל בשירה ה"ה דלחה"פ קודם אף שהתחילו המשמרות בעבודה של שתהל"ח וכל זה אי כבשים מעכב הלחם יש כאן התחלה אבל אי אין כאן התחלה בעבודה לחה"פ מתחלק קודם והבן והנה בשלום ירושלים כ' לפרש כונת תוס' שהבאתי דלחה"פ קצת חוהי"ו יען דנפסלו בלינת לילה כמש"כ רבינו בפי' המשנה פ"ב דמנחות יעו"ש ואולם בתויו"ט הקשה בפי"א דמנחות תני דמתחלקות לעיוהכ"פ הרי דלא נפסל בלינה ולדעתי אפשר לומר לפמש"כ באו"ס פסחים דף ק"ט דיכול לסדר לחה"פ בלילה ולפי"ז י"ל בוודאי אם סילקו ביום וסידרו החדשה נפסל הישנה והא דמתחלקות לערב היינו כדי שלא יפסל לא היו מסלקין הישנה ביום ולא הי' מסדרין החדשה רק בערב ולכן אין נפסל בלינה כל זמן שעל השולחן אמנם דברי או"ח תמוהים באמת כי במגילה דף כ' איתא דסידור וסילוק בזיכין דוקא ביום א"כ ע"כ כיון דמסדרין ביום ע"כ מסלקין לחם משנה ומניחין החדשה ונפסל בלינה:
ג') שם הקשה במשל"מ אמאי ל"ח עומר ששווין בכל המשמרות שהרי בא בשביל הרגל ונראה דהנה העומר מצותו אחר יו"ט ראשון לכן אין בא מחמת הרגל והא דבשאר קרבנות כל ז' שווים היינו כיון שביום ראשון כל יום באים באחד שעריך לכן כל ז' דתשלומין דראשון כל משמרות שוות אבל עומר דמצותו ביום שני אין כאן מצות עליית רגל אדרבא תורה אמרה ופנית בבוקר והלכת לאהליך ואין העומר בא משום יום ראשון שהוא עיקר יום עלית הרגל והא דשווין גם במוספי חוה"מ שווין ואמנם לפי"ז תיקשי קו' אחריתא שהקשה במשל"מ אמאי ל"ח רבינו עורות דיום טבוח דבירושלמי בחגיגה פליגי ר"י ור"ל יום טבוח עורות של מי דהיינו בז' ימים שאחר עצרת שג"כ תשלומי ראשון והנה לולי דברינו הי' אפשר לתרץ דדוקא בחוה"מ כל משמרות שווין כיון דשווין במוספי רגל בחוה"מ לכן גם בע"ר וחגיגה שווין משא"כ בתשלומי דעצרת דליכא מוספין אין שווין המשמרות בעורות של ע"ר וחגיגה אבל כיון שלישב קו' הראשונה העלינו דאדרבא מוספין תלוי בע"ר וחגיגה ששווין בהן כי הם באים עיקר ביום ראשון וכולהו מכח תשלומין א"כ לפי"ז גם בז' תשלומי דעצרת באות מכח יום ראשון ושווין בהן יקשה אמאי לא ביאר רבינו זאת אך נראה כמש"כ בק"ע שם לישב כיון דרבינו פסק בפ"א מחגיגה דעצרת יש לו תשלומין כל ז' ממילא מובן דשווין כמו בשאר רגלים וירושלמי בעי רק למ"ד דעצרת אין להם תשלומי ז' אך לכאורה אכתי קשה אי בז' דעצרת סובר רבינו דשווין א"כ יקשה הא דכ' בפ"ד דתומ"ס חל עצרת בחמישי בשבת כל משמרות שוות בלחה"פ מוכח דסובר דבכל ז' דעצרת אין שוות כל המשמרות אך לזה י"ל דלענין לחה"פ דאין מחוה"י רק אפ"ה תורה רבתה ברגל ה"ה בכל חוה"מ כיון דיש מוספין הוה כרגל ביום שחל בשבת אבל בעצרת נהי דיש לה תשלומין לענין ע"ר וחגיגה אבל מוספין ליכא שוב י"ל כסברתינו דלעיל יען דלחה"פ אין מחמת הרגל לכן אין שוות בהן המשמרות ובזה א"ש דלא יקשה לרי"ו דסובר בירושלמי דשוות בז' שאחר עצרת הא בגמ' קאמר בחל יום ו' וקאי אשמיני דחג וכן אעצרת מצד תקנה שווין בלחה"פ ולרי"ו הא מדינא חולקין כיון דכל ז' תשלומי דעצרת ולפמש"כ א"ש דלחה"פ שאני דאינן באין מכח חוהי"ו וגם מוספין ליכא בז' תשלומי דעצרת לכן אין שוות בלחה"פ רק בעורות דע"ר וחגיגה והבן:
ד') שנאמר לבד ממכריו על האבות מה שמכרו האבות וקבעם כל משמר ומשמר בשבתו. לשון המכילתא מה שמכרו האבות זה לזה טול אתה שבתך ואני אטול שבתי:
הנה בריטב"א פ"ד דתענית כ' דנחלקו בה רבים ממה ששנינו נביאים הראשונים תיקנו מעמדות ותימה ממה שאמר בספרי לבד ממכריו על האבות מה שמכרו אבות זה לזה טול אתה שבתך ואני שבתי וכן אמר התרגום בה ממטרתא דייתי בשבתא דכן אתקוני אבהתא ומצינו בלוים מצוה מפורשת במשמרותם שלא יעבדו בערבוביא קהת יחנה במקום פלוני ומהם יש לנו ללמוד לכהנים בל"ב מידות של ר"א בנו של ריוה"ג אמרו מדבר שאין מתפרש במקומו ומתפרש במק"א כיצד משפחות בני קהת יחנו על ירך המשכן תימנה אבל לא שמענו שצוה אהרן את בניו שיהיו כ"ד משמרות והיכן שמענו שציוה אהרן את בניו שיהיו כ"ד משמרות שנאמר אלה פקודתם ועבודתם לבוא לבית ד' כמשפטם ביד אהרן אביהם מלמד שמצוה זו מימי משה ואהרן והמשמרות הן החלוקת לשמירת שערים שאף הם כ"ד וכן מפו' בדה"י נמצא שחלוק משמרות לשמירת המקדש מה"ת וכיון שכן ה"ה לשאר עבודות הקרבנות וכן הדעת נותנת שאלו אינן חלוקים למשמרות דהיו כולן עובדים בערבוביא ויבא הדבר לידי פשיעה שלא ישמור כל א' עתו וה"ל קדירא דבי שותפי אבל עיקרן של דברים שמצוה מה"ת לחלוק משמרות כדכ' לבד ממכריו על האבות אבל אין להם מניין מה"ת כמה משמרות יהיו ומשה תיקון ח' שהיו מועטים וכשנתרבו בימי שמואל ודוד חלקן לכ"ד וכן תמצא בדה"י כמשסדר דוד המשמרות שחלקו הכהנים כשכתב בו פקודיהם כאשר צוהו ד' אלקי ישראל ובספרי אמרו היכן ציוהו אלקי ישראל ולבני קהת לא נתן והלוים לא חדשו כלום אלא הכל מפי משה ומשה מפי הקדוש ב"ה והחכם אונקלס למדנו זה במש"כ דכן אתקינו אבהתא למדנו שיש בו מצוה מה"ת וגם תקנת האבות עכ"ל ועתויו"ט פ"ד דתענית:
ה') לבד ממכריו על האבות וכו'. ויש להקשות איך ניחא לי' לפרש דמיקרי מכר הא הוי דשלב"ל וגם לא עשו קנין וראיתי במהר"ם שיק חו"מ סי' כ' מהא ראי' לשיטת הי"א שבסי' קע"ו דבפועלים ושותפין דרוצה ליקנות מקני ומהני אף בדשלב"ל והביא דעת רבינו בפ"ד משותפין דאם התנו בדשלב"ל ל"מ ע"כ דלית לי' הסברא דהואיל ורוצה ליקנות מקנה ויקשה לכאורה לרבינו דהא כן מוכח מהתוספתא דרשאין בני העיר להתנות ולהסיע על קצתן ע"כ דמהני בלא קנין אך כבר כ' המהרי"ק שורש קפ"א דברבים מודה רבינו דמהני כדמוכח מקרא דלבד ממכריו על האבות מבואר דכהא"ג מהני אפי' בדיבור בעלמא אפי' בדשלב"ל דהרי הכתוב קראו מכירה אע"כ דרבים או כל בני אומנות שאני (ומה דפירש"י בחומש שחלקו בימי שמואל ודוד משמע דרש"י ס"ל דבעינן חבר העיר וכח בי"ד מיהו לישנא דקרא משמע מצד מכר האבות מועיל ומיקרי מכר) יעי"ש אולם ל"נ דבר חדש דתליא בפלוגתא דת"ק ור"י בביכורים פ"א דר"י ס"ל דחוכרי שדה מביאין וקורין ומוקי בירושלמי באריסי וחוכרי בית אב דהיינו שהבטיחו להם שיהא בניהם ובני בניהם אחריהם אריסי המשפחה שלהם דלר"י קורין משום דהוה כמכר ולת"ק דאין חילוק ע"כ דס"ל דהוה רק כשאר שכירים ואריסים:
אמנם במהרי"ק שם הביא מחלוקת גדולה בין הפוסקים בזה ולכן אמינא בהא דמלבד ממכריו על האבות ישנו טעם אחר ואין משם ראי' לסברא זו דאי בעי ליקנות מקני דבנידון מהרי"ק דחו דיש לומר דש"ה דאגב דצייתי אהדדי גמר ומקני כדאיתא ב"ב דף ק"ו יעי"ש אלא טעמא דהאי מילתא נראה יען דהוה מידי דעבודה ומצוה גמר ומקני אהדדי כדאיתא בבכורות דף ח"י לא נחלקו אלא בחצר בעה"ב ורואה כהן ר"ש סבר אקנויי קא מקני לי' בחצירו וניחא לי' דליעבד מצוה בממוני' והוה לי' כשנים שהפקידו אצל רועה שמניח רועה ביניהן ומסתלק וכ' תוס' ואפי' בלא קנין קא קני דגמר ומשעבד לי' חצירו ונ"ל ראי' ממשנה פרה פ"ז אמר לאחד קדש לך את אלו אין כשר אלא ראשון וכ' לפרש כיון שאמר לו קדש לך ונתן לו נעשה שלו וכאילו מלאו הוא והקידש שקדש ראשון נעשה מלאכה לפסול את אחרים הרי דקני אף בלי שום קנין משום דהוה מצוה וניחא לי' אנן סהדי דהקנה לו לקנאו באמירה גרידא (ורמז לזה בחכש"ל סי' תל"ד על דברת הטו"ז שם וכבר קדמוהו אדאמ"ו הגזצ"ל בספרו שבי"ד שם) חזינן דיכול להקנות באמירה לבד דגמר ואקנו לי' וטעמא דמילתא נראה לי לפמש"כ הראשונים דבאמת בכל מילתא הוה קני באמירה לבד אלא דחיישינן דלא גמר ואקני' בלב שלם לכן הצריכו קנין דע"י קנין נתברר שהקנוהו בלב שלם א"כ כל עיקר קנין הוא באמת ע"י האמירה כאשר בארתי בה' אימ"ז בכמה ראיות א"כ ניחא דזה טעמא דקראו ממכריו ע"י האבות מכח דקנאו באמירה לבד:
ו') ובאמת בנתיבות רסי' קע"ו כ' דבנידון דמהרי"ק י"ל דהוא רק בדבר שלב"ל דאי אפשר בקנין אמרינן הואיל דאי בעי קני מקנה אבל בדבר שבא לעולם אמרינן אדרבא כיון דאי קני הא הוה מצי מקני בקנין גמור רק דעת מהרי"ק כמו שנראה דאף בדבר שבא לעולם לכן צריכין לומר דהטעם הואיל דצייתי לאהדדי גמר ומקני כדאיתא ב"ב דף ק"ו את"ד אבל לפמש"כ ניחא בדבר מצוה שפיר יש לומר דגמר ואקני בדיבור ועדיפא מהאי דב"ב דאגב דצייתי גמר ומקני כדאיתא ג"כ בכתובות דף ק"ד דאגב דמחתני אהדדי גמר ומקני:
ז') ראיתי במהר"ם שיק או"ח סי' שי"ג שעמד שם ג"כ בזה וכתב לפרש כנ"ל דגבי פועלים אפי' דבר שלב"ל קונין בלא קנין הואיל ורוצה ליהנות מקנה ומיקרי מכר ומזה יצא לידון בדבר החדש אהא דכ' רמ"א סס"י רמ"ה דרשאי לחכם לבוא בעיר שכבר יש שם רב שקיבלו הקהל וביאר בח"ס סי' ר"ל דזה הי' בזמניהם דלא קיבלו עליהם חכם להיות אצלם כפועל ע"כ אבל עתה דמקבלים עליהם רב שהוא משועבד למשמרתו כפועל ע"כ זכה בכל הכנסות שקצבו הקהל והמחסר לו הוי כגוזל והגאון בדברי חיים זצ"ל תמה דהא הוה הבטחה בדבר שלב"ל ולא מהני קנין והעלה המרמ"ש הנ"ל דהיינו מהא"ט שכתבתי לעיל שהקהל רוצים ליהנות מקנין אמנם הנה הגאון בד"ח תמה עוד על דברת הח"ס זצ"ל שכתב דמהרי"ו אייריא בזמניהם שלא הי' קבלתם כמו פועל רק יען שלא רצו לסדר קידושין וכדומה בלי פרס קצבו להם פרס שיש בזה קצת עול דמה אני בחנם אף אתם בחנם אבל בזמנינו כיון שקיבלו עליהם כפועל ל"ה עול ותמה בדברי חיים איך יתכן לומר שהם עשו עול שחלילה לגדולים וקדושים שיעשו עול עכ"ל ותימא בעיני דאין זה לשונו של ח"ס אלא דכתב שם דנהי דגם בזמנינו הקהל עושים עול שהטילו מס זה על היחידים אבל הרב אין עושה עול כיון שעכ"פ הם הבטיחו לו שיהא זה פרס שלהם ואי לא הי' הקהל מבטיחין פרס זה הי' צריכין ליתן פרס הרב משאר הכנסות הציבור א"כ אין הרב מסייע לעול זה התינח בזמנינו אבל בזמניהם שלא הבטיחו להם פרס רק שנהגו אז הקהל ג"כ להטיל מס זה כשהי' צריך יחיד לסידור קידושין הי' חייב לשלם להרב פרס ועשו הקהל בזה עול שהי' להם להטיל פרס הת"ח על כל הציבור וכיון שהחכם נתרצה ליטול פרס הזה א"כ המה מתפרנסים ממה שהציבור עשו עול שהטילו פרס על היחיד ולא על כל הציבור ע"כ כתבו הראשונים שעל פרס זה אנו בושים כיון שלא קבלו להם כפועל א"כ הי' צריכין לקיים מה אני בחנם אף אתם בחנם אלא דהוה שעה דחוקה להם הוכרחו ליטול מה שקצבו להם פרס כזה וע"ז הי' בושין הרי דעשיית עול שכ' הח"ס אין נמשך על הת"ח אלא על הקהל:
והנה במהר"ם שיק הביא שם גמ' דברכות דף נ"ה דאין ממנין פרנס על הציבור אא"כ נמלכין קודם עם הציבור ומביא ראי' מקרא דאמר משה לבנ"י ראו קרא ד' בשם בצלאל אמר משה אם לפניך הוא הגון לפני לא כש"כ אמר לו אעפי"כ לך אמור להם ואמר לישראל הגון עליכם בצלאל אמרו לו אם לפני הקב"ה ולפניך הוא הגון לפנינו לא כש"כ מבואר בגמ' דת"ח שנתמנה על הציבור צריך להיות מרוצה מקודם להגדול דבציבור ואח"כ מהני לו מה שהציבור מתרצים בו וטעמא דמילתא שלמנות פרנס על הציבור בעינן שיהא בפרנס ההוא ג' דברים א' שיהא ירא ד' ונהי דזה יודע הקב"ה בעצמו הנפ"מ דבכל התורה כולה אזלינן בתר חזקה וכל דלא איתרע חזקתו יכולין לסמוך והשנית צריך הפרנס ההוא להיות בן תורה וחכם בחכמת התורה כדי שיעשה כל הדברים עפ"י התורה וממילא לענין הוראה צריך שיהא לו שכל ישר כדי שידמה מילתא למילתא והשלישית צריך להיות להפרנס מדות טובות ושיהא אדם ישר יעו"ש:
ונראה לי לפי"ז דבזמנינו זה שהרב מקבלין הקהל עליהם כפועל שלהם לעמוד ולשרת בקודש כמו שבארנו א"כ זהו ג"כ חובה שלו שאם יצטרכו להקהל לקבל עליהם עוד ת"ח שהוא חייב להגיד להם אם ראוי להתמנות לפרנס ולהורות ואין רשאי לומר מה לי ולכם עשו כטוב בעיניכם והוא עובר באם לא יגיד וכן נשמע מזה להיפוך נמי שאם אמר שאינו ראוי שאין יכולין להמנותו כיון שחובה עליו להגיד והוא אמר שאין ראוי אינם רשאים להמנותו בלתי רשותו מעתה כיון שעל כרחך על דעת זה קבלוהו שאם יאמר שאין ראוי אין רשאים להמנותו ממילא הוה כאלו קבלוהו על דעת זה שלא יתמנו פרנס בלתי הסכמתו ממילא נכלל בזה שאין רשאים לקבלו בלתי רשותו אף אם אין נותן טעם שאין ראוי דהא מסתמא לא ניחא להרב ליתן דופי במי שלמד תורה א"כ סתמא דמילתא גם הקבלה הי' עד"ז שאם יאמר שאין רצונו אין רשאים לקבלו לפרנס ולהורות הוראה יתר על כן נשמע שאף אם באמת אין לו טעם שאינו ראוי רק זה שחושש לקיפוח פרנסה או להורדת הכבוד כיון שנתמנה על דעת זה שלא יקבלו בלתי רצונו א"כ זכה בכל הכנסות שמגיעים להרב ולהכבוד שזיכוהו לו בהתמנותו עליהם ובהא מתבארים דברי ריבות סי"ו ו"ל אדם שממנים אותו על הציבור אין הציבור רשאי למנות אחר לסייעו כ"א מי שירצה בו האדם המנוי וכן לעמוד לדרוש הוא פגיעה בכבודו וכן העלה בשו"ת שבות יעקב אמור מעתה א"כ נשמע שאם בכל זה קהל ירצו להמנות עליהם בלי רשות הרב אסור להת"ח לקבל עליו להורות הוראה באתרא דחברו מתרתי טעמים שמא באמת יודע הרב שאינו ראוי לאותו איצטלא מאיזה טעם שיהא לפי שאינו בעל מידות טובות או שאינו אדם ישר לפי אומדן דעתו ואף שלא אמר טעם זה פן לא ירצה לביישו ולהקל בכבודו אף אם יאמר בפירוש שאין עליו שום טענה רק שחושש שיתמעט פרנסתו או כבודו ג"כ אין רשאי כיון שזכה הרב בזכות זה הוה משיג גבול רעהו ואם עובר ע"ז ממילא הוראתו אסורה כמו שכ' במהר"ם שיק הנ"ל והארכתי בזה בתשובה הלכה למעשה:
ובהכי ניחא דברי הרמ"א הנ"ל שתמה עליו מאוד בשו"ת דברי חיים שתחלה כ' רמ"א שרשאי ת"ח לקבוע דירתו במקום שיש שם רב ולהרביץ תורה אף אם יגיע לו קיפוח פרנסה ושוב כ' דאם החזיק באיזה שררות אין להורידו ומאי שנא קיפוח פרנסתו מקיפוח כבודו ולפמש"כ ניחא דכבוד הרב זהו אומנתו דעל דעת זה קבלוהו לכן אסור להורידו אבל בפרנסה ל"ש זה דהא לא קיבלו עליהם כפועל:
אמנם יותר נראה דדברי הח"ס הן הן דברי הרע"ב פ"ד מאבות שכ' וז"ל וכן ת"ח שמנו אותו הציבור עליהם פרנס או ראש הסדר ומתעסק בצרכי ציבור מותר לו ליקח מהם פרס ואפי' שכר הרבה יותר מכדי פרנסתו כדי שיהיו מזונותיו בריוח ומתוך כך יהי' גדול ומאויים בעיניהם וכו' וחכמים הראשונים שהיו נמנעין מזה מדת חסידות היתה בהם אבל לא מן הדין ולכאורה קשה מאי מידות חסידות יש בזה כיון דכך שורת הדין שיהא גדול ומאויים בעיניהם ונראה דכונתו דמידות חסידות היתה בהן ולא קיבלו עליהם להיות פרנס על הציבור והי' מתרחקים מן הרשות מהא"ט דאם יקבלו עליהם להיות פרנס מן הדין שיצטרכו לקבל פרס כדי שיהא מכובד בעיניהם לכן הי' באמת ממאנים להיות פרנס ושפיר כ' דמידות חסידות היתה בהן ולא מן הדין אמור מעתה דאלו שמקבלין עליהן להיות פרנס על הציבור ולא נמנעין מחמת שצריכין לקבל פרס בושה הוא להם שלא זכו למידות חסידות דאלו זכו לאותה מידה הי' נמנעין לקבל השררות כדי שלא יצטרכו ליטול הפרס:
ועפי"ז כ' הח"ס דבזמנינו זה שהתמנות לרב הוא שיעבוד לקהל אף מידות חסידות ליכא בזה למאן להיות פרנס מהא"ט וממילא שורת הדין שיקבלו פרס א"כ נתישב קו' הד"ח דחלילה שגדולי אחרונים עשו שלא כהוגן אלא שהבושה הוא שלא זכו למידות חסידות כהראשונים ולדברי הרע"ב כיון גם הש"ך שם להמעיין ודו"ק:
ח') והנה בשו"ת עבודת הגרשוני סי' ק"ח הוכיח מהא דכ' מלבד ממכריו על האבות דחליפין מיקרי מכר כמש"כ המרדכי פ' המקבל ומה דממעטינן אונאה היינו מיתורא דממכר (ועיין בשו"ת שבות יעקב סי' קס"ו דחה זה דהוא דוחק):
אמנם הביא בעבודת הגרשוני דדעת תלמידי הרשב"א אינו כן אלא דחליפין לא מיקרי ממכר מדמעטינן מאונאה וכתבו דהיינו טעמא שכ' רבינו בפי"ג ממכירה דאין דין אונאה בחליפין יען דממכר כתיב ותמה ע"ז א"כ אמאי צריך רבינו ליכתוב טעם אחר מפני שזה רוצה בשיריון וזה רוצה במחט ולי נראה לישב על נכון דיש להבין מאי זה סברא דנאמר דחליפין אינו מכר אלא מתנה הא דעתו לכאורה אלא למכר לא ליתן במתנה ובחי' הרי"ם סי' קצ"ח כ' דבק"ס המכירה דבר בפ"ע שהלה מתחייב דמי המכירה ואין הסודר חלופי הקרקע או החפץ רק גזה"כ לקיים כל דבר שבנתינת הכלי נגמר דבורם של המכירה בעד כמה שפסקו וכתב אח"כ וז"ל וזה עיקר החילוק בין קנין כסף לק"ס דשם הוי דמי החפץ וכשנותן לו מתנה מעות כדי שיקנה לו החפץ במתנה לא קני בתורת כסף כיון שיתן המעות במתנה אין כאן במה ליקנות הקרקע משא"כ בק"ס בעד המתנה דכלי יקנה לו הקרקע הן במכירה בעד דמיו והן במתנה והיינו שאמרו דאין בקנין חליפין אונאה דלא מכר הוא רק מתנה ואף בשוה שזה נותן לזה במתנה חפץ זה שיקנה לו במתנה חפץ זה ולא הי' מהני כלל מדין כסף שאינו דמי חפץ כלל רק זה מתנה וזה מתנה ומ"מ כשזה חוזר ואינו מקנה לא קנה דאדעתא דהכי נתן לו במתנה כדי להקנות וא"צ דיני תנאי באומדנא וג"ד סגי את"ד לפי"ז היינו דכ' רבינו זה רוצה בשיריון וזה רוצה במחט א"כ אין דעתם שיהא בדמי החפץ רק שזה נותן לזה במתנה חפץ שיקנה לו במתנה חפץ זה וכיון דזה דרך מתנה באונאה כתיב ממכר נתמעט בחליפין א"כ הן הן הדברים שכ' רבינו ודברים אחדים הם עם דברי התלמידי הרשב"א:
ומה שהוכיח העבודת הגרשוני מקרא דמלבד ממכריו על האבות דחליפין מיקרי מכר לפמש"כ אין ראי' דהא ע"כ לאו מטעם חליפין קניא דהא הוה דבר שלב"ל אלא מטעם דנהנין מקנין ונראה עוד בטעמא דמילתא דבכתובות דף ק"ב כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכמה אתה נותן לבתך כך וכך הן הן הדברים הנקנין באמירה דאיידיא דמחתני אהדדי גמרי ומקני ומבואר בנוב"י סי' כ"ו דיש בזה שני סברות או משום דכך תיקנו חכמים שיהא מהני באמירה בלבד או דבאמת אלים למיקני כהא"ג באמירה בלבד ולפמש"כ מוכח כן מקרא דמלבד ממכריו על האבות דמהני כן מצד הדין:
וקרוב לדברי הרי"ם העלה בספר מעייני החכמה בשמעתין דחליפין להשיג על הפנ"י דכ' דחליפין שוה בשוה מהני נמי מטעם מעות קונות מן התורה ושוה כסף ככסף ותמה עליו דאם מטעם שוה כסף ככסף ל"ל שוה בשוה הא בפרוטה אחת יכול ליקנות כל המקח וה"ה בשו"פ דשוה כסף ככסף ועוד למה צריך לאוקמא דהחליף דמי שור בפרה ואמאי לא מוקמינן בהחליף שור בפרה וכיון דנתנו לו לחלוטין (לא כסתם סודר דאמרינן בפ' השותפין דהדרי סודרי' למרי') שפיר קני מטעם מעות קונות והביא מדברי הבעה"מ דסובר באמת הא דאמרינן יש דמים שהם כחליפין היינו כל דמים שבעולם בין דמי פירות ובין דמי כלים כל שהחליף זה בזה ועשאם דמים כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין ונראה מדבריו דהחילוק בין חליפין שהם סתם דבזה פירי לא עבדי חליפין משא"כ בנתנה לו בתורת דמים קנה וכן פירש הברייתא דפרתך בכמה דאייריא שעשאם דמים אלא דיש לי להבין בדברי בעהמ"א מאי נפ"מ בעשאם דמים לבין לא שם אותן דמים דהא קיימ"ל שיראי א"צ שומא וכמו שהקשה הרמב"ן על פיר"ח א"כ דמים הוה אע"ג דלא שיימינהו ולכן העלה דכך הוא הענין דהא דמעות קונות מה"ת ומשיכה א"ק הוא דבוודאי מסברא כיון דהחפץ המטלטל ברשות מוכר ואין המוכר מוכרו רק בשביל שרוצה במעות אין המטלטל יוצא מרשות המקנה עד שיהא לו ההנאה שבעבורה הוא מקנה ולכן אם משך הלוקח ולא נתן מעות לא קנה שהרי לא הגיע למוכר ההנאה שבעבורה מוציא הדבר מרשותו לכן אמרינן דעדיין הדבר נשאר ברשות מוכר כמקדם משא"כ בנתן מעות הרי כבר הגיע לו הנאת המכירה שמקנה ושפיר יוצא המטלטל מרשותו ואין לומר איך יצאו המעות מרשות לוקח ויעביר הלוקח הנאת מעותיו בטרם בא המטלטלין לידו דהא ליתא שהרי המעות אין עומדין להנאה שמגופו כי אם הנאת חליפין דהיינו מה שקצין בהן וכיון דמעות קונות הרי כבר הגיע לו הנאה ולא איבד כלום מהנאת מעותיו ומעתה נראה בוודאי לפי פשט הסוג' דאע"ג דשוה כסף ככסף מ"מ בחליפי חפץ בחפץ או פירי בפירי ל"ש לומר שיקנה מטעם מעות קונות ושוה כסף ככסף כמש"כ הפנ"י דזה ליתא דחליפין כל אחד מוכר מיקרי שמאבד הנאת החפץ או מטלטל שלו ועדיין לא הגיע לו הנאה (ולכן ל"ה אלא כמתנה) ולא דמי למעות שאין עומדין להנאה של גופו כי אם ליקנות בהם והרי כבר הגיע לו הנאה זו ולהכי אם בא להחליף פירי בפירי מידי דלא מקני בחליפין אינו קונה עד שימשכו גם שניהם שכבר כל אחד הנאתו בידו ועם זה יובנו דברי בעהמ"א דוודאי בחליפין סתם אינו מחליף רק הנאת החפץ שלו ולהכי קיימ"ל דחליפין אין בהם אונאה שהנאת חפץ זה חשובה לו יותר שעיקר החליפין שזה צריך להנאת חפץ זה ואידך צריך להנאת חפץ זה משא"כ בשם לו החפץ בדמים גלי דעתי' שאין לו חשיבות בהנאת החפץ כי אם בדמים ול"ש לומר שמאבד הנאת החפץ דהא הדמים חלוקים לו מן החפץ:
ט') ובהכי נראה לי לפרש כולי' שמעתתא דפליגי רב ולוי בר"פ הזהב חד אמר מטבע נ"ח וכו' לכאורה יש להקשות הא מוכח דרב הוא דסובר מטבע נ"ח ולוי סובר אין מטבע נ"ח מטעם דדעתי' אצורתא וצורתא עבידא דבטלה דלקמן פליגי רב ולוי דרב סובר בכליו של קונה דניחא לי' לקונה שיהא מקנה קונה כדי דליהדר וליקנו לי' ולוי סובר בכליו של מקנה לדידי' יש שפיר סברא רבתא דמטבע אנ"ח דצורתא עבידא דבטלה דהא כיון דכל טעם דבכליו של מקנה דבהאי הנאה דקיבלה מיני' גמר ואקני כ' המפורשים דבעינן הנאה מדבר המתקיים אבל לרב דסובר דניחא לי' דלהוי מקנה קונה א"כ גם מטבע נ"ח ואין נפ"מ במה דצורתא עבידא דבטלה דניחא להו בכך אך לכאורה יקשה להיפוך דלקמן פליגי רב ולוי דרב סובר משיכה קונה ולוי סובר מעות קונות א"כ לכאורה לוי סובר מעות קונות ע"כ גם מטבע נ"ח ורב דסובר דמשיכה קונה ולא מעות מהא"ט סובר גם בתורת חליפין אין מעות קונות דבקרא דעל הגאולה ועל התמורה לא נזכר קניין מעות רק משיכה כמש"כ תוס' ע"כ גם חליפין דמוזכר בקרא דלקיים כל דבר לא אייריא ממעות ועוד כיון דמעות קונות ול"א דעתי' אצורתא דעבידא דבטלה ה"נ מנ"ח (ועחיה"ר שהקשה מכסף דקונה קרקע ול"א דצורתא עבידא דבטלה והנה מקרקע ל"ק כ"כ די"ל דל"ד למטלטלין אבל ממטלטלין יקשה יותר למ"ד מעות קונות ונהי דיש לחלק כמש"כ חיה"ר אבל מנ"ל לחלק כיון די"ל אדרבא רב ולוי לשיטתם) אך הנה תוס' ע"ז דף ע"א הוכיחו דרב דסובר מעות קונות אלא דסובר או במעות או במשיכה א"כ אין להוכיח מזה דרב סובר א"מ נ"ח אולם א"כ יקשה לאידך גיסא אי רב סובר מעות קונות וסובר גם בכליו של קונה ממילא מוכח דסובר דאין מנ"ח דאי ס"ד מנ"ח א"כ כיון דבקרא דעל הגאולה היינו במעות א"כ קרא דלקיים כל דבר אי אייריא גם במטבע מאי נפ"מ אי בתורת חליפין או בתורת מעות ותיפוק לי' בתורת מעות אע"כ דקרא דלכל דבר לא אייריא ממטבע משום דנהי דבתורת קנין מעות מהני בתורת חליפין לא מהני (כמש"כ בחיה"ר דבתורת דמים ל"ש דעתי' אצורתא רק בתורת חליפין דדעתי' אמה שבעין) אבל ללוי דבכליו של מקנה שפיר י"ל אף דמעות קונות כדכ' על הגאולה אפ"ה כ' עוד קרא דלקיים כל דבר אפי' במטבע ונפ"מ שקונה בתורת חליפין במטבע של מקנה דל"ש תיפוק לי' משום מעות דבתורת מעות הא צריך הקונה ליתן לא המקנה אך יש לומר דמזה אין להוכיח דרב סובר א"מ נ"ח דשפיר י"ל מנ"ח וא"ל תיפוק לי' משום דמעות קונות דהנה רב סובר לקמן דף מ"ח כנגדו הוא קונה ומבואר בגמ' דקרקע קנה כנגד כולי' ופריך בגמ' ומ"ש קרקע דבכספא קני לי' לגמרי קני לי' לכולי' מטלטלי דלא קני לי' אלא למי שפרע לא קני לי' כולי' ולכאורה יקשה כיון דמה"ת מעות קונות נהי דתיקנו דמשיכה קונה אבל לענין זה עכ"פ כיון דמה"ת קני לי' לכולי' א"כ למה עקרו חכמים לומר דלא קני לי' אלא למקצת (שוב ראיתי שכן הקשה בישועות יעקב סי' קצ"ח ויש לישב לפמש"כ קצה"ח סי' ר"ד דהא דחייב במ"ש הוא רק משום דמותר להשתמש במעות אבל קנין מעות עקרו לגמרי א"כ שפיר קאמר כיון דלא קני אלא למ"ש דקנין מעות נעקר לגמרי לא קני לכולי') אולם נראה לישב לפמש"כ לעיל דהסמ"ע סי' ק"צ וטו"ז פליגי אי הא דמעות קונות מטעם קנין או מטעם פרעון ולפי"ז י"ל כך דבקרקע הוא בתורת קנין כשיטת הטו"ז דהא כתיב שדות בכסף יקנה אבל במטלטלין הוא באמת בתורת פרעון (ובפרט אי אמרינן לרב משיכה קונה י"ל הא דלרב גם כסף קונה אינו בתורת קנין אלא בתורת פרעון דבתורת קנין הא איכא משיכה וכבר כ' תוס' בעירובין דף פ"א דהיכיא דיש קנין עדיף אז לא יקנה בקנין פחות ממנו וע"כ הוא רק בתורת פרעון) ולפי"ז הכי קאמר בקרקע דקני לו ממש דהיינו דמעות קונות מטעם קנין א"כ נהי דנותן לו הכל הוא רק בתורת פרעון שפורע לו הכל אבל הקנין נעשה ע"י פרוטה אחת ג"כ קני לי' לכולי' אבל במטלטלין אפי' סתמא הוא בתורת פרעון ולכן אין קונה אלא כנגדו מעתה שפיר י"ל דלעולם סובר רב מטבע נ"ח ולא יקשה תיפוק לי' משום קנין מעות די"ל דמעות אין קונה אלא כנגדו ובתורת חליפין אם נתן לו מטבע כל דהו קני לי' לכולי' וע"כ לא מצי ללמוד מזה דרב סובר אין מנ"ח ולכן אין להוכיח נמי להיפך דרב סובר מנ"ח יען דס"ל בכליו של קונה די"ל דס"ל חליפין מתנה הוה לא מכר דכלתה הנאתן כמש"כ המע"ח ובמטבע ל"ש דנותן כל אחד במתנה לכן אין מנ"ח וע"כ קאמר חד אמר דלא מכרעא אי רב הוא דסובר מנ"ח או לוי:
ואמנם בגמ' מסיק דגם אין מטבע ניקנות בחליפין ולכאורה התינח אי מעות קונות ולא משיכה ואם משך לא קני המוכר המעות ניחא דאין מטנ"ח ג"כ אבל אי משיכה קונה א"כ קני המוכר המעות יקשה למה אין מטבע נקנה בחליפין כשמשך המטלטלין אך הדבר ניחא דבס"י ר"ג מבואר בטור וברמ"א שם דאם משך מטלטלין קני היינו מטבע בתורת דמים אבל כשאמר בדמים הללו ל"ק החפץ וביאר יפה בטו"ז ובנתיבות דכשאמר הנני מוכר לך חפץ זה בדמים ולא אמר הללו נתחייב הלוקח בדמים ונכסיו משועבדים במחיר דמי החפץ ע"כ שפיר קני המוכר הדמים וסמכה דעתי' שיקנה המעות ע"כ מקנה החפץ ללוקח וקנינהו במשיכה אבל כשאמר הנני מוכר לך בדמים הללו לא קני כיון דלא קיבל עליו אחריות הדמים בחוב ואין נכסיו משועבדים לו שיתן לו אחרים א"כ לא קני בתורת חיוב ובתורת חליפין שיקנה לו מטבע זה עצמו לא מהני מטעם דמטבע אין גופו ממון כמש"כ המפורשים וע"כ לא סמכה דעתי' ולא קני החפץ יעויש"ה נלמד מדבריו דשפיר יש לחלק משיכה שפיר קונה כיון דמשעבד גופו ונכסיו וסמכה דעתי' ע"כ מקנה ללוקח אבל בתורת חליפין דהיינו בדמים הללו דלא סמכה דעתי' דלא נתחייב לו ולא נשתעבד לו ליתנו לו אחרים רק מה נאמר דיקנה מטבע זו עצמו ע"ז אמרינן דאין מטבע נקנה בחליפין כיון דצורתא עבידא דבטלה ואין גופו ממון:
אולם מה דקשה הוא לס"ד דר"פ דמטבע ניקנות בחליפין יקשה הא הוה סברות הפוכות דבתורת מעות קיימ"ל דמעות קונות ובתורת חליפין אין מטבע קונה ולהיפך כשמושך מטלטלין לא קני המטבע בתורת מעות וא"י לחייב עצמו שיקנה המעות והוא יקנה החפץ ובתורת חליפין ע"י משיכת החפץ וקנה המטבע ונראה דבאמת להאי ס"ד דר"פ לא אתי שפיר אלא למ"ד משיכה קונה דיכול לחייב במעות כך נמי בתורת קניין חליפין נקנה המטבע דהא לפמש"כ קנין חליפין היינו שנקנה מיד שהחפץ נכנס לרשותו ואינו בתורת חיוב אבל בתורת דמים לא נכנס לרשותו אלא שנתחייב לפרוע דמים וא"כ י"ל לכן במטבע דדעתו אצורתא לא מהני משיכת החפץ שיתחייב ליתן המטבע דלא סמכה דעתי' ליקנות (עחיה"ר שהקשה הא קרקע נקנה בכסף אמאי הא דעתי' אצורתא ותי' בתורת דמים שאני ה"נ להיפך יש להקשות אי מה"ת מעות קונות ומשיכה א"ק וא"י לחייב עצמו יען דדעתו אצורתא איך יהא נקנה בתורת חליפין) וכיון דלא סמכה דעתי' ליקנות המעות לא קנה הוא החפץ במשיכתו מעתה י"ל דגם בתורת קניין חליפין לא קנה כיון דדעתו אמה שמחייב עצמו מטבע עם צורתא זו והוא עבידא דבטלה בשלמא אי משיכה קונה מה"ת ונקנה לו המטבע בתורת דמי החפץ כיון דמתחייב ליתן לו המטבע ממילא קנהו לכן גם בתורת חליפין מצי קני (אף דבדבר ידוע ליכא אחריות כמש"כ הקצה"ח והיכיא דליכא אחריות ליכא שיעבוד וחיוב כבר כ' בכתובות דיכול לשעבד עצמו בדבר ידוע ג"כ וזה נכון לשון משנה דקתני כיון שזכה זה נתחייב בחליפיו ואמאי לא קתני שקנה זה חליפיו משום דבחליפין ג"כ שייך לשון נתחייב שמשעבד עצמו ליתן בדבר ידוע ולכן שפיר מטבע נקנה בחליפין) ורק לס"ד דר"פ דמטבע נקנה בחליפין ול"א דדעתא אצורתא דעבידא דבטלה ע"כ משום דלס"ד דר"פ משיכה קונה חזינן דנקנה לו המטבע בתורת חיוב שמשעבד לפרוע לו מטבע ע"כ גם בתורת חליפין מהני שמחייב לפרוע לו במטבע זו דס"ל להאי ס"ד דכל חליפין מתנה הוה יען דכל אחד מחייב ליתן במתנה כמש"כ הרי"ם וכדהדר ר"פ ואמר דלא קני אף למ"ד משיכה קונה ל"מ בתורת חליפין דס"ל חליפין מכר הוה לא חיוב ליתן במתנה לכן ל"מ דל"ה גופו ממון לא סמכה דעתו נמי ליקנות בתורת שיעבוד דנהי דיכול לשעבד עצמו היינו במטבע שאין ידוע אבל במטבע ידוע דדעתו גם לגוף המטבע דחליפין מכר הוא וזה לא מצי קני שוב לא סמכה דעתו ליקנות גם בתורת שיעבוד ודו"ק:
שנאמר מלבד ממכריו על האבות. עוד נראה לי דרך אחר בהא שדרשו טול משמרתך בשבת זה ואני אטול משמרתי בשבת זה דאיתא בבכורות דף י"ז רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשיהן כאחת ר"ע אומר משמנין והשני ירעה עד שיסתאב וחייב במתנות וריוס"י פוטר מ"ט דר"ע אמר רי"ו הואיל וכהן בא עליו משני צדדין וריוס"י מ"ט אמר רבא עשו שאינו זוכה כזוכה ופירש"י אעפ"י שלא זכה כהן בהאיך דהא לא מטא לידי' מעולם עשאוהו כאלו זכה בו הואיל ומעיקרא הוה שייכה בי' יד כהן דשמא דידי' שוי' רבנן כמאן דמטא לידי' לשום בכורה וזבנה לישראל במומי' ומפרש ר"א אח"כ היינו משום שחליפין ביד כהן דאותו של ישראל הוא ביד כהן ולפי"ז נראה דהיינו טעמא דקראו הכתוב מכר ומהני בלא קנין ואף דהוה שלב"ל דעשאו תורה שאינו זוכה כזוכה כיון דכולם שייכין בי' עשאו כל אחד כאלו אתו כבר לידי' ומכר חלק למשמר האחר וכן למשמר האחר למשמר הזה ותמיד יש חליפין ביד אחד שמזכה במשמר אחר ומהא נשמע דהאי עשאו שאינו זוכה כזוכה הוא דאורייתא ובה' אימ"ז הארכתי: