מעשי למלך על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק א · הלכה ג
המור הוא הדם שבחי' וכו'. הראב"ד השיג דאין מכניסין דם חי' וכש"כ דם חי' טמאה ובח"ס הקשה עליו מאי כש"כ ונראה ביאור דבריו כך הם דקשה מדם חי' אף דא"ר להקרבה א"כ הו"א אף דנקרש לא פקע איסור דם אבל אי הוה בהמה טהורה הוה ניחא דשריא לגבוה דלא גרע מבישול וע"כ רק קשיא מדם חי' ושוב הוסיף להקשות הא הוה דם חי' טמאה דאף את"ל דאפי' בדם חי' תליא בראוי להקרבה דאם נקרש פקע איסור דם אף דהוא עצמו בעיני' ג"כ לאו בר הקרבה אפ"ה איכא סברא לומר דתורה לא אסרה רק בדם כשהוא כברייתא ל"ש בקדשים ל"ש בחולין ל"ש בהמה ל"ש חי' ובנתבשל לא הוה כברייתו וא"כ בדם חי' ג"כ יש לומר כיון שנשתנה ע"י שנקרש פקע איסור דם אבל דם חי' טמאה דבזה אף שיקרש עכ"פ איכא איסור טמאה דרק באסור דם אזלינן בתר השתא אף בשל חי' טמאה יען דבדם בעינן שיהא דם כברייתו וכמו שיבואר בה' איסורי מזבח אבל לענין איסור טמאה בתר מעיקרא אזלינן ועוד אף אי בשאר איסורין ג"כ בתר השתא אזלינן אפ"ה בטמאה אסור דעכ"פ כל היוצא מן הטמא טמא ולכן הקשה כש"כ חי' טמאה וא"ל דפירשא בעלמא הוא וא"כ גם משום יוצא מן הטמא טמא אין לאוסרו כדאיתא בבכורות דף ה' הנה זהו באמת דעת הר' יונה דחולק על הראב"ד וז"ל הר' יונה מוסקי מותר דפירשא בעלמא הוא אף דמעיקרא הי' דם בתר השתא אזלינן כמו בדבש אבל הראב"ד לית לי' כר' יונה להתיר משום דפירשא בעלמא הוא ובהא ניחא לי לישב מה שהקשה במג"א סי' רי"ו אדברי הרי"ו מבכורות דחלב חידוש הוא מוכח דבתר מעיקרא אזלינן דא"כ ל"ה חידוש וכן מדאמרינן בבכורות לכי גביל פירשא בעלמא הוא מוכח דאי לא"ה אסור דאזלינן בתר מעיקרא וכ' דא"ל כאן ג"כ פירשא בעלמא א"כ מאי ראי' מדבש אמנם הנה הר"ן בע"ז מוכח דסובר גם בדבש וכמו שהעיר בח"ס סי' ל"ט א"כ ממילא אזדה לה גם שאר קו' המג"א די"ל דבאמת איסור דם ס"ל דאזיל משום דבדם ע"כ אזלינן בתר השתא ואפי' בדם חי' מותר כיון דל"ה כברייתו אלא דבאמת איכא כאן עוד איסור טמאה ולגבי איסור טמאה ל"א בתר השתא כדמוכח מהא דאפרוח ביצת טרפה דרק משום דגבול ונעשה פירשא לכן מותר כקו' מג"א ורק הא דבאמת אין אסור משום טמאה יען דגם בהא דמוסק שייך לומר דהוה פירשא בעלמא כמו בדבש דג"כ נעשה הבשר פירשא בעלמא ואח"כ נתהפך לדבש והא דכ' הרי"ו אף דמעיקרא אם הי' אין הכונה כ"כ משום איסור דם אלא על עצם הדבר דמעיקרא הי' דם לא פירשא וא"כ הי' אסור משום טמאה לזה כ' דבתר השתא אזלינן כמו בדבש וא"כ ל"ק מבכורות די"ל דס"ל דלא כזעירי כמש"כ בטה"ק מנחות דף כ"א אקו' נוב"י דמה דקאמר בגמ' חלב חידוש הוא ע"כ דלא כזעירי דאי דם שבישל שרי ל"ה חלב חידוש דלא גרע מבישול וע"כ דס"ל להאי סוג' דבתר מעיקרא אזלינן אבל להלכה דקיימ"ל כזעירי ליכא במוסק איסור דם דפשיטא דאזלינן בתר השתא אלא איסור חי' טמאה איכא ואיסור זה לא הותר רק משום דפירשא בעלמא הוא:
ובזה ניחא לי מה דקשיא לכאורה אר' יונה לפי הבנת המג"א דבתר השתא אזיל הא הראב"ד כ' דהוה חי' טמאה ובטמאה הא ל"ש הטעם דאזיל בתר השתא (אף אי בשאר איסורין אזלינן) כיון דיוצא מן הטמא טמא א"כ מה לי אי יוצא ממנו בצורת דם או בצורה אחרת אבל לפמש"כ שבאמת כונתו משום פירשא ניחא דשרי אף ביוצא מן הטמא כלל בפירשא בעלמא כדאיתא בכורות דף ז' ע"ב:
והנה נראה להביא ראי' לשיטת רבינו ממנחות דף ה' פיטום הקטורת יוכיח דאסור להדיוט וכשר להקדש וקשה לי אי הכוונה כפשטי' מה שייך לומר דיוכיח דכשר לגבוה הא כל האיסור להדיוט בין מעשה הפיטום בין ההנאה מפיטום משום דרק לגבוה הוא דאמרה תורה מעשה הפיטום לקטורת ואיך שייך לומר דיאסר לגבוה ול"ש לעשות מזה יוכיח וכדפריך לעיל על מליקה שכן קדושתה אוסרתה לכן נראה דהכונה דבקטורת יש שם דם חי' טמאה א"כ שפיר שייך דיוכיח דאסור להדיוט משום דם טמאה ואפ"ה לגבוה שרי והנה ע"ז משני הגמ' מצותו בכך שאני והנה מהא יש להוכיח דהטעם דשרי מוסק לקטורת אין משום דנשתנה כמש"כ הראשונים אלא משום דמצותו בכך וגזה"כ הוא:
ו') והנה הראב"ד השיג איך יכניס דם חי' ומכש"כ דם חי' טמאה ותי' בכ"מ כיון דנעשה עפרא ונשתנה מצורת דם שרי והקשה בנובי"ת סי' ב' כיון דבמלאכת שמים בעינן מן המותר בפיך מאי מהני דנשתנה הרי עכ"פ לא בא מדבר טהור והביא בשם מהר"מ בכרך לתרץ דכיון שנשתנה ונעשה כמין ברי' אחרת והוא דחה זאת דהרי גם עור בהמה טמאה אחר העיבוד נשתנה ונעשה ברי' אחרת ואפ"ה פסול היכא דבעינן מן המותר בפיך ועוד דעכ"פ מה מהני דהוי ברי' אחרת עכ"פ בא מן הטמא טמא אע"כ דל"ב מן המותר בפיך ולכן הותר צבע תכלת שבא מדג טמא וכן תולעת שני דרק בס"ת עצמו בעינן מן המותר בפיך והנה אני אומר אי משום הא דמדמה לעור בה"ט שנשתנה ל"ק דהנה בנוב"י בה' פסח ובהשמטות ליור"ד פלפל עם מהר"מ פישלס על דברת מהרלנ"ח שכ' דמלח עם מים אין מחמיצין דניתהוה ממים והשיג עליו דלא מצינו שישתנה פעולת הדבר והווייתו אף להרי"ו דבשר נתהפך לדבש היינו בטעמא ומראה אבל לא הוויית האיסור וביאר דבריו דהא דשרי הדבש משום דנשתנה טעמא ומראהו אין כאן בשר נבילה ולכן שרי אבל הוויית הדבר לא נשתנה והנה לפי דבריו שפיר הקשה דל"ה מן המותר בפיך אבל לדעתי דבאמת בשר בדבש נשתנה הווייתו ג"כ וכמש"כ הר"ן פ"ב דע"ז שהביא ג"כ דברי הרי"ו ולכן שרי יען דקודם דנעשה דבש שנתהפך לעפרא ואח"כ מתהפך לדבש א"כ נתהפך הווייתו ג"כ (אמנם דברי מהרלנ"ח גם לפי דברינו ליתא דעד כאן ל"א בדבר דנתהפך לבשר היינו משום דנעשה תחילה עפרא אבל מלח במים שנמס והי' למים לא נשתנה נשתנה באמת הווייתו ופעולת טבעו) וא"כ לפי"ז שפיר י"ל דלכן הוה מן המותר בפיך ול"ד לעור ב"ט דשם לא משתנה הוויית הדבר רק צורתו ולכן לא הוה מן המותר בפיך:
אך עכ"פ קו' השני' קשיא דמצד הסברא עכ"פ מה אהני לן דנתהפך ונשתנה צורתו דהא הוא בא מן הטמא ול"ה מן המותר בפיך לכן נראה דהנה בהך דמור לקטורת יש לדון מב' צדדים דהוא דבר האסור משום דם ול"ה ממשקה ישראל ובקטורת בעינן ממשקה ישראל וגם משום דבר טמא ול"ה מן המותר בפיך והנה יש לפנינו ב' צדדי היתר משום שנשתנה מעצמו ונעשה עפר וגם שינוי בידי אדם שמערבו עם כמה סממנים ושחקו דקה מן הדקה והנה לגבי דבר האסור מהני מה שנשתנה מעצמו ונעשה עפר אבל מחמת דבר טמא ול"ה מן המותר בפיך לא מהני זה אבל שינוי בידי אדם מהני דלא יהא פסול משום בא מן הטמא ונפ"מ בשמן המשחה דל"ב ממשקה ישראל אבל בעינן מן המותר בפיך ע"כ טעמא דהתירא משום דנעשה שינוי בי"א אבל בקטורת דבעינן ממשקה ישראל לא מהני טעמא דנשתנה בי"א דהא לגבי אכילת הדם לא מהני שינוי להתיר להדיוט ממילא לא מהני גם לגבוה דל"ה ממשקה ישראל ומעתה ניחא דהנה בח"ס סי' ל"ט דקדק בלשון הראב"ד שהשיג איך מכניסין דם חי' כש"כ חי' טמאה הא עיקר הקו' משום דהוא בא מן הטמא למה נקט דם חי' וכ' דבאמת יש שינוי בי"א ולכן ל"ק לי' משמן המשחה רק הקושיא מקטורת דבעינן ממשקה ישראל ודם ל"ה ממשקה ישראל ומכש"כ שגם אסור משום טמאה רק אי הוה בהמה מצינו לומר שכן הותר מכללו בבהמה טהורה אבל מחי' דלא הותר בפנים קשיא יעי"ש ומעתה לפי"ז כל עיקר השגת הראב"ד לא משום דאין מן המותר בפיך דזה ל"ק דנשתנה בי"א אלא עיקר הקו' משום ממשקה ישראל וע"ז שפיר תי' הכ"מ כיון דנעשה שינוי דממילא שנעשה עפר הותר האיסור והוה ממשקה ישראל ושרי גם לגבוה וא"כ ל"ק מה שהקשה הנוב"י מעור דל"מ שינוי דלפמש"כ אין ענין כלל לדברי הכ"מ דאיירי משינוי דממילא ולהתיר איסור ממשקה ישראל שפיר מהני אבל לא להתיר האיסור היכא דבעינן מן המותר בפיך ודו"ק:
והא דקשיא עכ"פ בשמן המשחה דניחא לי' משום דאיכא שינוי בי"א ומ"ש בעור בהמה טמאה דל"ה מן המותר בפיך ול"מ השינוי בי"א לזה י"ל דלק"מ דשאני עור דעיקר לכך עומד לעיבוד לכן ל"ה זה שינוי כלל:
והנה אמש"כ הראב"ד וכש"כ דם חי' כ' הח"ס דל"ש דהותר מכללו בפנים משא"כ דם בהמה הותר מכללו בפנים קשה לי ממנחות דף כ"א דקאמר דם חמור שקרש חייב שכנגדו בחיצוניות ראוי והקשה בשמ"ק אמאי לא נקט דם חי' כו' דלא מבעיא דם חי' דוודאי חייב דהוה מין טהור שבמינו ראוי לקרבן הרי דנהפך הוא בדם חי' שייך יותר לומר דהותר מכללו בפנים ואולי כונת ח"ס דם חי' טמאה גרע מב"ט אולם יקשה א"כ אכתי הוה לי' לרבא למינקט רבותא יותר בדם חי' טמאה ועמש"כ בפ"ד מאימ"ז:
כבר הבאתי דבמג"א סי' רי"ו הקשה ע"ז אי מהני דנעשה עפרא דאזלינן בתר השתא א"כ קשה מבכורות דאיתא התם חלב חידוש הוא ויקשה מאי חידושי הא אזלינן בתר השתא דל"ה דם ונראה לישב דאף דלהדיוט לא מהני שינוי דממילא לגבי גבוה מהני שינוי דממילא כאשר אבאר דהנה הא דבעינן ממשקה ישראל כ' הרשב"א במנחות דף ס"ח דהיינו דכל מה שנאסר להדיוט בוודאי נאסר גם לגבוה אבל אין האיסור משום דאסור להדיוט וכמו שיבואר בה' אימ"ז א"כ לפי"ז י"ל דאיסור לגבוה קיל דכל שנשתנה שרי לגבוה משא"כ באיסור אכילה להדיוט אזלינן בתר מעיקרא ועד"ז כ' הרא"ה בע"ז דף מ"ז אהא דבעי אי יש שינוי לנעבד הקשה מהדיוט נשמע לגבוה דכמו דל"מ שינוי בתלוש להדיוט ל"מ שינוי במחובר לגבוה ותי' בהדיוט בתלוש ראוי לאכילה חל עליו איסור ל"מ שינוי אבל מחובר לגבוה הא לא חזי לגבוה רק לכשיתלוש א"כ כשיחול האיסור כבר נשתנה לכן מבעיא לי' אי מהני שינוי לגבוה א"כ כאן דהאיסור לגבוה ל"ש כ"ז שהוא בע"ח דאין בע"ח ראוי לגבוה ורק ראוי לגבוה כשכבר אינה בע"ח ואז כבר נשתנה ונעשה עפרא בעלמא לכן אזלינן בתר השתא:
וביותר ניחא לפמש"כ הרמב"ן פ' אחרי וז"ל מן הידוע עוד כי הנאכל ישוב בגוף האוכל והי' לבשר אחד ואם יאכל אדם נפש כל בשר והוא יתחבר והיו לאחדים בלב תהי' עובי' וגסות בנפש האדם וחשוב קרוב לטבע הנפש הבהמות אשר בנאכל כי הדם לא יצטרך עיכול כשאר הנאכלין שישתנו בעיכולם ויתלה בו נפש האדם בדם בהמה עכ"ל נשמע מדבריו אי הוה הדם משתנה בעיכולו לא הוה טעם לאסור אכילת דם מעתה דם המור שנתעכל בבעל החי וקיבל צורה אחרת אזיל איסור דם בין להדיוט בין לגבוה:
ז') על דברת הראב"ד נראה מדבריו דתרתי קשיתי' לי' אחד מכח דם שאסור באכילה וענוש כרת והאיך יתכן שמכניס זה בשמן המשחה ב' שהוא מין טמאה ומטמאה והרמב"ן פ' כי תשא כ' שזה אינו קו' מחמת טומאה שזה הדם נצרר מחיים ואין בו שום טומאה אמנם הקו' הראשונה עמדה ובכ"מ תי' כיון שנשתנה מצורת דם ונעשה כעפר בעלמא והוא בושם מריח ריח טוב למה יגרע ע"כ והנה הרא"ש בברכות פ' כ"מ סי' ל"ה כ' דהר"ז הלוי הי' אוסר לאוכלו משום דם והר' יונה פי' דאפשר ליתן בו טעם להתיר ולומר דפירשא בעלמא הוא ואעפ"י שמתחילה הי' דם לא חיישינן להכי דבתר השתא אזלינן שהרי הדבש דרכו להחזיר הדבר הנופל לתוכו לדבש כמו דבש דיינינן לי' ומותר הכי נמי אע"פ שמתחילה הי' דם כיון דיצא מתורת דם בתר השתא אזלינן והיינו כשיטת רבינו אמנם במג"א סי' רט"ז סק"ג הקשה מבכורות דף ו' דאמרינן התם דחלב חידוש הוא כיון דדם נעכר ונעשה חלב והו"ל לאסור ואפ"ה התורה התירה לכן הוי חידוש וא"כ ש"מ דבתר מעיקרא אזלינן דאי בתר השתא אזלינן א"כ ליכא שום חידוש ול"נ לישב בפשיטות דחזינן לענין מכשיר הזרעים דחלב מכשיר כיון דדם מכשיר חלב נמי מכשיר הרי דלענין הכשר בתר מעיקרא אזלינן לכן לענין איסורא הוה לן נמי לילך בתר השתא זהו חידושי' אבל בעלמא פשיטא דאזלינן בתר השתא ובהא ניחא קו' עצומה שהקשה בח"ס בחי' לחולין דף ק"ט מאי חידוש איכא הא חלב דבא מדם בעינן שיהא ראוי לזריקה וחלב אינו ראוי לזריקה א"כ בוודאי יש לנו ליזול בתר השתא והנ"ל ניחא דאפ"ה שפיר הוה חידוש כיון דלענין הכשר לא נשתנה דינו לכן הוה חידוש מה דלענין איסור לא נשתנה משא"כ דם שנקרש שנשתנה דינו לענין הכשר שאין מכשיר ג"כ לכן לענין איסור ג"כ נשתנה דינו כיון שא"ר לזריקה:
והנה במנחות דף כ"א אמר ר"פ הלכך דם חמור שקרש ואכלו חייב הואיל וכנגדו ראוי בחטאת החיצונה והקשה הגאון רע"א ז"ל הא משנה ערוכה בכריתות ר"פ דם שחיטה דאיסור דם נוהג בטמאה ועוד מ"ש חמור דנקט ועוד בטמאין כיון שאין ראוין לכפרה אין נ"מ אם קרוש אם צלול ותי' בשם אחיו הגאון דצ"ל דם המור שקרוש והרמ"ה הי' אוסר לאכלו משם דם וזהו דקמ"ל ר"פ דכיון שאמרינן הואיל שכנגדו ראוי דם המור נמי אעפ"י שקרוש מתחילתו ומעולם לא נראה מ"מ חייב הואיל וכשכנגדו ראוי ולא זכיתי להבין הא הוה דם חי' שג"כ אין כשכנגדו ראוי לזריקה א"כ הדרה קו' לדוכתא מה לי קרוש מה לי אינו קרוש ואמנם בגוף הקושיא כבר עמד בש"א החדש ונראה דהנה בבכורות דף ז' בעי מיני' מרב ששת מי רגלים של חמור מהו ופריך תיבעי לי' של סוסים ומשני דחמור מבעיא לי' דמעלי לירקונה ואולי דגם בדם חמור הי' רגילים יותר מבשאר דם דמעלו ואיכא אינשא דאכלו להו וסבירא לי' דנהי בדם חמור בעיני אין ראוי להקרבה בכ"ז חייבין אפ"ה בקרוש ל"ה מחייב יותר מבדם קרוש דבהמה טהורה:
ח') המור הוא דם הצרור בחי'. וראב"ד השיג אין דעתו מקבלת שיכנסו במעשה הקדש שום דם חי' בעולם וכש"כ דם חי' טמאה אבל המור הוא האמור בשיר השירים עכ"ל ובח"ס סי' ל"ט נתקשה למה נקט דם חי' מ"ש מדם בהמה ותי' כיון דקאי על קטורת לכן רק קשיא לי' מחי' דשל בהמה הותר מכללו למזבח אבל חי' לא אשכחן דהותר א"כ כל שאסור באכילה לישראל אסור להקריב ולכן השיג ראב"ד מדם חי' דוקא ונ"ל כונה אחרת דהנה בחי' אין איסורו מטעם דכשנגדו ראוי למזבח דאין חי' ראוי למזבח כמש"כ הרמב"ן על התורה רק משום דאין ניכר ולא אתי להיתר של בהמה א"כ דלא תלוי איסורו בחזי למזבח אף דנקרש ונעשה עפר הוא דלא פרח האיסור מיני' ולכן לא הקשה ראב"ד מדם בהמה משום דפשיטא בנעשה עפר ליכא איסור דל"ח לפנים אבל דם חי' דאין אסורו משום שכנגדו ראוי לפנים (מדלא נקט רבא חי') ולכן אף בנעשה עפר וא"ח לפנים הו"א דג"כ אסור ולכן השיג רק מדם חי' ואח"כ כתב וכש"כ חי' טמאה הכונה אף שת"ל דגם בחי' שייך כשקרש פקע האיסור כמו בחמור דאין ראוי לזריקה אפ"ה בקרש פקע האיסור וא"כ ה"ה בחי' דחי' קיל מבה"ט למזבח כדמוכח בזבחים דף ל"ד אבל עכ"פ דם חי' טמאה ל"ש דכיון דקרש נעשה היתר דאיסור טמאה להיכן הלכו דלא פקע ע"י קרישה ודו"ק אולם דעת רבינו נראה דאף איסור טמאה אזיל מטעם דפירשא בעלמא הוא:
והנה בח"ס העלה לישב השגת הראב"ד כיון דנכתש ומתערב עם סממנים א"כ נעשה שינוי בידי אדם וכן בהפלאה על התורה כ' דשרי מטעם ביטול ולע"ד יקשה עדיין כיון שכ' רבינו דקטורת מעשי' בקדש והוא קודש א"כ איך יכול להקדיש לגבוה מה דל"ח רק אח"כ ע"י שינוי וביטול וכהא"ג כ' בהפלאה בעצמו בפ' תצוה דשמן זית לקחו ממעות חולין ואח"כ שכתשו ונשתנה הקדישוהו משום שמא נתערב וא"כ ה"ה בזה:
ואמנם לדעת רבינו נראה דהנה מה שהקשה מדם חי' י"ל לפמש"כ הח"י בסי' תס"ד היכא דנשתנה לדבר המותר פקע איסורו מיני' וא"כ י"ל אי הי' זה חי' טהורה לא הי' שייך איסור דם דהוה נתהפך לדבר המותר דהוא כמו שאר עצמות שבגוף חי' טהורה דמותר אף דנתהוה ג"כ מדם וגם הבשר מתהוה מדם או כיון שכבר גלי קרא דחלב שרי יען דדם מתעכר ונעשה חלב שוב הוה כל מה שמשתנה הדם לצורה אחרת משתנה לדבר המותר ותדע דהנה ביו"ד סי' מ' הביא הט"ז שדרכו להיות בלב הצבי עצם גמור הנעשה מדם הלב ופשיטא שעצם זה שרי כמו שאר עצמות שבגוף הצבי וכן הוא במור שגם זה נמצא בחי' הדומה לצבי וכמש"כ ברמב"ן ובמהרי"א שנמצא כן בצבי המזרחי וא"כ אי הי' חי' זו טהורה הי' ג"כ שרי (ועפ"ח יו"ד שנמצא כן גם בשוורים בסוף הלב עצם עגול ופשיטא דשרי משום דם) וקצת הוכחה יש מכריתות דפריך דם הלב הוה דם האיברים ולא משני בנמצא דם קרוש שנעשה בחייו וע"כ דע"ז אין חייב וא"כ לפי"ז י"ל גם מה שהקשה דהוה כש"כ דאסור כיון שהוא מחי' טמאה דהנה הראב"ד כ' דמור היינו מה שאמר בשיר השירים אריתי מורי עם בשמי והוא ממין עשב שריחו נודף ובמדרש דרשו כן על קטורת ויש להבין לשיטת רבינו דמור דקטורת היינו דם שבצוואר הצבי א"כ איך דרשו קרא אריתי מורי על קטורת ונראה דלרבינו דקרא בשה"ש איירי נמי מן המור שנעשה מדם צבי כאשר אבאר דהנה במדרש אמרו קנמן בשם צבאים אוכלין אותו ולפי"ז נראה דבר חדש דגם החי' שנמצא בצווארה דם המור שהוא ג"כ מין צבאים הוא יען שאוכלת מעשב הנקרא מור שריחו טוב ולכן מתהוה בטבען ג"כ המור שריחו נודף ונקרא מור וא"כ י"ל כיון דהמור הזה טבען כמו העשב הנקרא מור שאכלו הצבי א"כ הוה כנשתנה לדבר המותר לעשב הנקרא מור על שהמור נתהוה ע"י אכילת עשב הנקרא מור ודומה לו בטבעו א"כ שני הפירושים אמת והוא נכון מאוד:
ועיין בס' התורה והמצוה על תו"כ פ' שמיני שכ' דבר חידוש וז"ל ודע כי חכמי הטבע הזכירו בע"ח אחד בין משפחת החזיר נקראת טאיאסו משכנו באמעריקא הדרומית והוא מפריס פרסה ולו ד' קיבות כמקרה כל בעל גרה באשר גם הוא מעלה גרה והוא דומה בתארו לחזיר היער ועל צווארו כעמן ממראה לבן ובאמצע גבו ממעל הוא כשסוע כעובי אצבע ושם כיס קטן מלא מיץ מריח כביזאם ולא נפלאת הוא מה שאמר ר"ח השסועה ברי' בפ"ע שיש לו ב' גבין וב' שדראות וכי משה קנגי או בלסתרי הי' מכאן תשובה לאומר אין תורה מן השמים וזאת סגולת החי' הזה אשר נעלמה אז מעין כל רק הבורא כל הוא לקצות הארץ יביט יע"ש:
ט') והנה בהא דשבת דף כ"ח לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה והנה במג"א סי' תקפ"ו כ' דילפינן כה"ת כולה מתפילין לענין זה ובמחהש"ק וכן בנובי"ת סי' ג' הקשה בסוכה דף כ"ג אמרו בפיל קשור כ"ע לא פליגי הרי דפיל כשר לדופן סוכה אף דאינו מן המותר בפיך והנה בתוס' גיטין השולח דף מ"ה דר"ת רצה לפסול לולב שאגדו אשה כיון שאינה חייבת בו דומיא דתפילין דאמרינן וקשרתם וכתבתם מי שישנו בקשירה ישנו בכתיבה לאפוקי אשה ובשם ר"י כ' דאין זה אלא גבי ס"ת תפילין ומזוזת דכ' בהו וקשרתם וכתבתם ומזה הוכיח בטו"ז סי' י"ב דלא נפסל קשירת הציצית בנשים דלא ילפינן ציצית מתפילין דלא ילפינן מתפילין אלא לענין גוף הדבר שמ"ע שהז"ג נשים פטורות אבל לא שאר פרטים והביא ראי' מפרק הקומץ דפרכינן בגרדומי רצועה דפסולים מדאמרינן גרדומי תכלת כשר והיינו דוקא בציצית שהם תשמישי מצות אבל תפילין תשמישי קדושה הם:
ובחכמת שלמה שם הקשה ממכות דף ח' דקאמר דאיתקש כל התורה לתפילין ותי' דמאמר כל התורה אין הכונה לכל המצות אלא דכל פרשיות שבתורה הוקשה לפרשת תפילין וכן פירשו דאיתקש תורה לתפילין ולא כתב כל המצות דרק תורה ממש איתקש ואף תורה עצמה רק לתחילת עשייתן לתופרן בגידין ולא לשאר פרטים שנתחדש אח"כ אמנם קשה לי דבקידושין פריך ומדמ"ע שהז"ג נשים פטורות שלא הז"ג נשים חייבות דהיינו דאל"כ נכתב הקישא דתורת ד' בפיך גבי ת"ת או פדה"ב ולא בתפילין וקשה דילמא מש"ה נכתב הקישא זה בתפילין משום דגם לענין זה הוקשה לתפילין דבתחילת עשייתן לתופרן בגידין דתורה גופי' איתקש לתפילין אלא דבלא"ה קשה לי דהא בקידושין דף ל"ז איתא דמ"ע שתלוי בגוף נוהג בין בארץ בין בחו"ל דילפינן מתפילין הרי דגם לענין זה הוקשה מצות לתפילין א"כ ל"ש לומר דנכתב היקש דתורת ד' גבי ת"ת ופדה"ב ולא בתפילין דהא צריך לילף דנוהג בחו"ל אך בירושלמי איתא דילפינן באמת מתורה דנוהג גם בחו"ל לכן נראה דשם פריך לר"מ ולר"י דסברי דתפילין לאו מעשהז"ג מאי איכא למימר ופירש"י נימא איפכא דנילף מתפילין לפטור מ"ע שלא הז"ג ומשני דהוה ג' כתובים מוכח דלר"מ ור"י נשים פטורות מתפילין אף דהוה מ"ע שלא הז"ג מוכח דלר"מ ור"י לא דרשו דהוקשה כל התורה לתפילין דהא תפילין נשים פטורות אף דל"ה ז"ג ובכה"ת נשים חייבות א"כ לדידהו שפיר י"ל דלא ילפינן מהיקשא דצריך להיות מותר בפיך וא"כ א"ש דשם בסוכה קאי אפלוגתא דר"מ ור"י דפליגי בעשאה בהמה דופן לסוכה דר"מ מכשיר ור"י פוסל וע"ז אמרו בפיל קשור כ"ע לא פליגי משום דר"מ ור"י לשיטתם דלא סבירא להו היקשא לתפילין אבל לדידן שפיר י"ל כדעת המג"א דלענין מותר בפיך הוקשה כל התורה לתפילין ותוס' בגיטין שהביא הטו"ז וכן גמ' דמנחות קאי אליבא דר"מ ור"י דלא סברי היקשא דכל התורה לתפילין:
י') והנה מה שהשיג הראב"ד דהוה מחי' טמאה הקשה בתפארת ישראל הא שחלת נמי בא מחי' טמאה ותי' דהוה רק נרתיק בעלמא ואין מחובר בבשרה ולא הוה בא מן הטמא ולפמש"כ ניחא דכיון דטחנו ועשהו דק כעפר הרי נשתנה בידי אדם ונשתנה צורתו מותר למלאכת שמים משא"כ מור שלא נשתנה צורתו ביד"א דמה שנעשה עפר בעודו כנוס בהחי' הוה שינוי בי"ש:
ואמנם נראה לישב בדרך אחר דהנה בעהמ"א בפסחים ר"פ אלו עוברין כתב אהא דחומץ האדומי ושאר ג' מיני מדינה ליכא בהו משום טעכ"ע דטעכ"ע רק אם נרגש הטעם הראשון אבל בזה אין הטעם ראשון נרגש שהוא משתנה ע"י עירובו ומוליד טעם חדש וכהא"ג כ' הב"ח הביאו המג"א סי' ר"ד על דברי הרא"ש דס"ל דעל משקין היוצא מן הפירות ע"י בישול מברכין כעל עיקר הפירי ומ"ש שכר שעורים דג"כ ע"י בישול ותי' דשם הטעם לא נשתנה כלל אבל שכר אין בו טעמו של הפירות והתבואה דע"י בישול נשתנה לטעם חדש לפי"ז י"ל דגם האי דפיטום הקטורת ע"י עירובו נשתנה צורת כל המתערבים עם המור שנעשה הכל אחד וקיבל צורה חדשה וזהו הוה שינוי גמור ל"ש לפסול משום שנתערב בו דבר הבא מן הטמא כיון דעברה צורה ראשונה ונולד צורה חדשה ול"ד לשאר דבר המתערב דלא עברה צורה הראשונה ולא הוי שינוי בעצם הדבר (וכמו שהארכתי בפ"ד מאמ"ז עפי' דברי התשב"ץ שמחלק בין הרכבה שכוניית כמו המערב פשתן עם קנבוס דשמו הראשון עליו ובין הרכבה שהוא חיבור מזגיי והבאתי סמוכין לזה) וכן איתא כהא"ג לחלק במס' טבול יום פ"ב מ"ד המקפה וכו' לא פסל אלא מקום השמן ואם חיבץ כל מקום שהולך השמן פסול וכ' רבינו בפירוש המשנה וז"ל ואם חיבץ ר"ל שיעשוהו חבוץ וזה שיערב השמן ההוא במקפה עד שישוב הכל אחד מעורב עכ"ל והיינו כדברינו:
אולם על קו' הנוב"י דבעינן מן המותר בפיך ומור ל"ה מן המותר בפיך ראיתי בשו"ת בית שערים סי' כ"א העלה דבר נכון דהיכיא דהוה מותר בפיך ממש דמותר לאכילה שנשתנה מצורת דם ונעשה כעפר ל"ב מן המותר בפיך דרק בדבר שא"ר לפיך כעין גידין ושערות בזה קפידא שיהא מן המותר בפיך ועוד דבדבר שמצינו שהקפידא תורה דוקא על מין זה ל"ש כלל לומר שאינו מן המותר בפיך דהא מצותו בדבר שאין מותר בפיך יעוש"ה:
ובהאי סברא שכ' בנוב"י דבדבר שאין בא כלל ממין שיש בו איסור והיתר ל"ש לפסול טמאה יען שאין ממין המותר בפיך הנה קשה לי מירושלמי סוטה דאין כותבין פ' סוטה על עור בהמה טמאה והא מצותו ליכתוב גם על טבלא של זהב אפ"ה אין כותבין על דבר שאין מין המותר בפיך ליכתוב אולם קשה לי הא דפריך בשבת דף כ"ח תחש אי בהמה טהורה למאי הלכתא ואמאי לא מפרש דנפ"מ לפרשת סוטה:
י"א) והנה בקרא כתיב קח לך בשמים ראש מור דרור ובתרגום יהונתן איתא בשמים בשרוייתא וכן בפי' הרשב"ם שהם בשמים בהתחלת יציאתן מן הקרקע הם בשמים והנה כך הוא בפירוש המשנה בעוקצין פ"ג מ"ה הקושט והחמס וראשי בשמים וכתב רבינו וז"ל צמחי הבשם כולם נקראים ראשי בשמים ראש ר"ל קצות הבשם וזה כגון הקנה והקנמון ואגוזי הבשם עכ"ל וא"כ קשיא לפירש"י דמפרש בשמים ראש חשיבות כיון דתנא דמשנה מפרש לה ראשי בשמים דהיינו אקצות הבושם ותימא ג"כ על רמב"ן פ' חקת דמפרש בשמים ראש כמו כל ראש וראשון בחשיבות ובשלמא אי מפרש מור דם חי' א"א לפרש רק בלשון חשיבות אבל הרמב"ן פ' תשא מפרש כראב"ד מין עשב מצי לפרש כתנא דמשנה:
י"ב) הקנמון הוא העץ. ובמשל"מ תמה דלא הביא דעת הרמב"ן דהוא מאכל גמלים אולם בירושלמי פ"ז מפיאה שהי' ישראל מאספין אותן מאכל לעזים והכי איתא במדרש חזית קנמון והי' גדול בא"י הי' עזים וצבאים נאכלין ממנו והנה הוא כעשב השדה מבואר כדברי רבינו דהוא מין אילן:
י"ג) והקדה היא הקושט. ובכ"מ תמה הוא קדה היא קציעתא ורבינו בפ"ב מנה קציעה וקושט בשניים יעו"ש ולי תימא רבה דהא בפ"א מכלאים בפי' המשנה כ' כן להדיא קדה מין אילן בשמים תרגום קדה קציעה וכ' מור ואהלות קציעות כל בגדותיך א"כ רבינו סותר עצמו וצ"ע (ועיין בפ"ג מעוקצים חלות חריע ופי' הרע"ב כרכים יערי וקורין לו בערבי אלקטרום וכן פירש הרבינו שם בשם ירושלמי פ"א מכלאים ושם תנן הקושט והחמס יש שפירשו קנמון ויש שפירשו זנגביל וראשי פי' רבינו צמחי הבשם ראשי בשמים דהיינו קצות הבשם כגון הקנה והקנמון ואגוזי הבשם ונרד וכו':