מעשי למלך על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק א · הלכה ב
א') וככה עשהו משה וכו', ובשל הכל על האש עד שאבדו המים ונשאר השמן והניחו בכלי. והנה בירושלמי סוטה פ"ח פיטום שמן המשחה ואתה קחשב בשמים ראש מר דרור חמשה וקלופה חמש מאות בשקל הקודש שהן אלף וחמש מאות מנות ושמן זית הין שהם שנים עשר לוג שבו הי' שוקלין את העיקרין דברי ר"מ ור"י אומר שולקן הי' במים ונותן שמן על גביהן ע"ש כל הענין וקשיא לי דהנה בגמ' בריש כריתות מבואר דהכל בנס נעשה דבלא נס לא די לסממנים לבדם ויקשה א"כ איך אמרינן דאם עשאו כמוהו עובר על לא ירקח כמוהו הא לא עביד רחמנא ניסא לשיקרא ואם לא יספיק השמן א"כ ל"ש שירקח כמוהו וכבר הקשה כן בהפלא"ה ותי' דאעל"מ ולקי ותליא בפלוגתא דאביי ורבא ור"מ ור"י בשינוי קונה ממילא מהני יעו"ש וקשה לי דהנה מבואר בנובי"ת וכן בפנ"י בסוף גיטין היכא דמה דלא מהני הוא בא מצד אחר באמת פטור יעו"ש באונס שגירש והדבר מוכרח דאטו שחט על חמץ ונתנבלה בשחיטה דלא אהני מעשיו ילקה וע"כ רק היכא דל"מ רק יען דעבר אמימרא דרחמנא אז לקי ואולם קו' זו נראה לישב באופן אחר דלק"מ דאף דלא הי' בו די שמן כיון שעכ"פ הוא לקח סממנים אלו ושמן כשיעור שאמרה תורה א"כ זה אסרה תורה אף אם לא הי' מספיק כיון דעכ"פ לקח כשיעור וראי' לזה דבח"ס או"ח סי' קכ"ז ביאר הטעם הא דעל כזית חייב ובכזית מקיים מצוה יען שבדורות שקדמו שהי' הזתים גדולים וכן הי' מזגן שוה וטוב והי' די להם באכילת שיעור כזית שלהם ומתברך במעיהם ולכן גם עתה חייב על כזית קטן לפי מזגינו הרך ואטו אם אז בזמן שהי' בארץ לא הי' שבע באכילת איסור וגם כי ל"ש כלל מתברך במעיהם באכילת איסור לא הי' חייב על כזית וכן עתה איך חייב על כזית כיון דאין מתברך ואין שבע וע"כ דעכ"פ אכל כזית כן בזה ממש עכ"פ לקח השיעורים ורקחו כמוהו אף שלא הי' די:
אך אכתי יקשה כיון דלא ירקח כתיב ומעשה הרקחת הוא עיקר מה שקולט השמן מעל העיקרים א"כ כיון שלא הי' מספיק א"כ לא הי' אפשר לרקח כלל ול"ש לתרץ כדברי הפלא"ה דעכ"פ עובר אף דלא אהני הא לא עבר כלל דבנתינת השמן לא חייב רק ברוקח שקולט השמן וכיון שלא די לא רקח ולא עבר והדרה קו' לדוכתי' וכן הקשיתי עוד קו' גדולה כיון דלא די למה צריך קרא דממנו דרק אם סך משל משה חייב אבל אם עשה וסך פטור הא לא הי' מספיק ולא הי' יכול לרקח ובמה יסוך ע"ש רק משל משה ולכן נראה לי לומר כך בוודאי למ"ד שאמר שנס נעשה רק חולק שלא הי' צריכין מים כיון דבלא"ה הי' ע"י נס כמבואר בגמ' א"כ הי' מספיק לכל כלי משכן ונעשה נס א"כ לא צריכין לומר ששראו במים אבל יודה אם שראו במים לא נפסול וא"כ משכחת הדיוט שעשה שמן משחה והי' מספיק ע"י ששראו במים והוה שבע מלבלוע א"כ הי' מספיק השמן ואך תינח אי מעשה השרי' כפירש"י ששרה במים ונתן אח"כ על העיקרים השמן שלא יבלע אבל אי הפירוש כמש"כ רבינו שאחר שקלט המים הריח נתן עליו שמן א"כ למ"ד דנס הי' לא הי' צריכין לכך א"כ בוודאי אין רשאין לעשות כך ומפסל נמי פסול דבשלמא לפירש"י דרק שראו שיהא לחין אין מסתבר דלאידך מ"ד יפסול לעשות כך ליקח עיקרים לחין אבל אם מעשהו כך כמש"כ רבינו א"כ הכל ע"י נס הי' לא הי' רשאין לעשות ע"י מים א"כ לא משכחת כלל שהדיוט ירקח כיון דלא יעשה לו נס ואם יעשה ע"י מים אין כאן הרקחה כלל דמפסל ע"י המים:
ב') ונתן על המים שמן זית הין וכו'. הנה מבואר דס"ל שבעת שנתן השמן על המים שקלטו הריח לא היו שם הבשמים מדלא כ' שאחר כך קפח השמן מעל הבשמים וכמו שכ' בפירש"י פ' תשא והוא מירושלמי פ"ו דשקלים שמן י"ב לוג שבו הי' שולק את העיקרים דברי ר"מ ר"י אומר שולקן הי' במים ונותן שמן ע"ג וכיון שקל את הריח הי' מעבירו מבואר שיתן שמן בעוד שהעיקרים במים וכן איתא עוד שם בירושלמי ר"י בר"א אומר שמן המשחה כמה ניסים נעשו בו וכו' עאכו"כ שהאור בולע והעצים בולעים וכן איתא בכריתות דף פ' שמן המשחה שעשה משה משלקין העיקרים דברי ר"י א"ל ריוס"י והלא לסוך העיקרים אינו סיפק כיצד עושה הביאו העיקרים ונשלקים במים והציף עליהן שמן וקלט את הריח וקיפחו א"ל ר"י והלא כמה ניסים נעשו בו ונראה דדעת רבינו דג' מחלוקת בדבר ר"ס דירושלמי ס"ל ששלקו העיקרים בשמן בלא מים ור"י ס"ל ששלקן במים והשמן למעלה ומ"ש בבבלי לר"י משלקין העיקרים היינו במים והשמן ע"ג וריוס"י ס"ל שגם בזה יבלעו העיקרים אחר שיתבשלו המים ולכן ס"ל שאחר שקלטו המים את הריח העביר את העיקרים ואח"כ נתן השמן על המים ופסק הלכה כריוס"י כן העלה בספר התורה והמצוה (והא דהשמיט רבינו שהי' שוקלין בהכרעה כתב במהרמ"ש דרבינו סובר א"א לצמצם וא"כ כאן בחסר פסול ואם הוסיף כשר א"כ בלא"ה הי' צריך לישקל בהכרעה):
ג') ששוקלין אותן בב"פ חמשים ומאתים בכל פעם. ומבואר בגמ' הטעם דאין שוקלין זה כנגד זה לכן רק שוקל ב"פ ויליף לה מקרא וקשיא ל"ל קרא על זה הא מבואר בבכורות פ"ה דאין שוקלין נגד בשר קדשים יען דהוה ביזוי מצוה ול"ל קרא אך י"ל שם שיהא שוקלין דבר אחר כנגדו מה שאין למצוה אסור אבל כאן כיון שהוא למצוה ולצורך דבר ששקל דהא אם שקל תחילה קנמון בזה לבדו א"א לעשות שמן משחה שצריך גם קידה א"כ הו"א דשרי לשקול נגד הקנמון כיון שהוא לצורך הקנמון ולפמש"כ רבינו בה' מעשר דלכן אין שוקלין שמא לא יכוין משקלו ולא משום ביזוי מצוה א"כ רק גזירה דרבנן א"ש בפשיטות לכך צריך קרא:
אח"ז בא לידי הספר התורה והמצוה ראיתי שעמד ע"ז דרבינו לא הביא הא דבעינן שתי הכרעות וכן שלא יניח משקל במשקל וישקול וכ' דרבינו לשיטתו דטעמא דמע"ש אין שוקלין כנגדו דינרי זהב הוא שמא לא יכוין משקלותיו הא לא"ה אין איסור וס"ל שרבינא שאמר שלא יניח משקל במשקל ס"ל כרב דאין מדליקין מנר לנר אבל לדידן דקיימ"ל כשמואל אין איסור לשקול משקל במשקל וא"כ צריך לפרש בד בבד כאביי שישקלו עין בעין ולא כרב יודא שצריך הכרעה דר"ס תלמידו דרב הוה ס"ל כרב ולדידן דקיימ"ל כשמואל פי' בד בבד עין בעין ומה ששקל לחצאין אינו משום הכרע רק גזה"כ:
והנה בירושלמי שקלים פ"ו ופ"ח מסוטה איתא שלא לקח רק חמשים ומאתים ולפי"ז פי' מחציתו מחצית של מר דרור ובס' התורה והמצוה כ' שיש הבדל בין מחצית ובין חצי שמחצית מציין רק אם חוצהו ע"י בני אדם עתה לשני חלקים ואם כדברי הירושלמי היל"ל חציו מוכח כדברי רבינו:
בספר קרית ספר למבי"ט ז"ל ראיתי שבאר הענין וז"ל ולהכי מחציתו שלא יהא שוקלין אותו הכל ביחד לחצאין וגזה"כ הוא לרבות בו שתי הכרעות וקדה חמש מאה ומקנה הבשם חמשים ומאתים דמחציתו דקרא לא קאי אלא אקנמן בושם ודמייתא לקנמון בושם בתרי זימני ש"מ הכרע אית בי' ולא הי' שוקל אהכרעות לבד אלא מניחן כמות שהן והקב"ה יודע מה משקלן ומאי בד בבד דמשמע שלא הי' בהם הכרע שלא יניח משקל ומשקל וישקול כשישקול כל בושם ובושם כנגד הברזל ולא ישקול במנין דמר דרור ויחזור וישקול קדה כנגד מר דרור:
ד') הנה בפ"א דכריתות איתא דאין שוקלים סממנים זה כנגד זה וקשה לי הא קיימא לן מדליקין מנר לנר רק ע"י קינסא אסור כמבואר בפ"ג מתומ"ס והרי בשבת דף כ"ב מדמה הא דאין שוקלין דינרי זהב כנגד דינרי כסף ה"ה דיש לדמות הא דאין שוקלין סממנים זה כנגד זה למדליקין מנר לנר:
ועוד יותר קשה הרי במע"ב פסק רבינו דהטעם דאין שוקלין שמא לא יכוין משקלותיו אף דשם אין בדינרים עוד מצוה רק צריך אותן למצוה ויש לדמותו לקינסא אפ"ה סובר דשוקלין אי לאו דשמא לא יכוין משקלותיו ולמה כאן בסממנים אין שוקלין זה כנגד זה דכאן הסממנים כולן צריך למצוה לעשותן לשמן משחה:
והנה בלח"מ פ"ג מתומ"ס תמה ארבינו דפסק שמא לא יכוין משקלותיו הא פסק דבקינסא אסור ומבואר בגמ' למ"ד ע"י קינסא אסור א"צ לטעם שמא לא יכוין משקלותיו ואמנם לדעתי יש לישב דבלח"מ מדקדק דקאמר בגמ' הא לא הוי תיובתא משמע דמילתא אחרת הוה תיובתא ונראה דהכוונה כך דהנה אף אי בקינסא אין מדליקין יקשה למה אין שוקלין דבשלמא בקינסא יש מלבד ביזוי מצוה יש אכחושי מצוה אף דלא חייש לאכחושי מצוה היינו כשמכחישין ע"י נר מצוה אבל ע"י נר חולין יש גם אכחושי וביטול מצוה אבל במע"ב אף דדמי לקינסא עכ"פ ליכא משום אכחושי א"כ הוה לנו להתיר לשקול כנגדו אלא דלא הוה קשה כל כך דעכ"פ ביזוי איכא לכך הקשה למ"ד קינסא מותר ול"ח אף לביזוי מצוה אבל כיון דמסיק גזירה שמא לא יכוין משקלותיו וכפי' הלח"מ נמצא שמוציא הפירות לחולין שלא כדין לכן גם למ"ד בקינסא פליגי ניחא דנקט הא"ט דלא יקשה הא עכ"פ אין כאן אכחושי ול"ד לקינסא דשפיר יש לדמותו דהרי כאן ג"כ נמצא שמחסר לפדות בשויו והנה לישב מה דהקשתי י"ל מע"ב אין בו משום קדושה אבל סממנים יש בהן משום קדושה לכן אסור לשקול כנגדו ודמי לבשר קדשים דאין שוקלין כנגדו אף דל"ש הטעם שמא לא יכוין משקלותיו והנה מה דהקשתי הא קיימל"ן מדליקין מנר לנר נראה לפמש"כ בה"ג ליישב הא דפסק רבינו בקינסא אסור דלא איתותב ממנורה דשם מצותו בכך להדליק מנר לנר א"כ כאן דאין מצוה לשקול זה כנגד זה שפיר אסור:
ה') הנה הא שכ' רבינו הטעם דילמא לא יכוין משקלותיו כנ"ל נ"ל לישב עד"א דהנה בישועת יעקב הקשה מ"פ הגמ' מאין שוקלין ש"ה דאם שוקל אותו כסלע הרי נעשה ככלי שישתמש בו גם לחול דהרי המשקל משתמש גם בחול משא"כ קינסא אחר דליקה ישלכנו (ובה' בהב"ח כתבתי סברא כזו בשם הרשב"א דל"ש בעשיית כלי מכשירי מצוה דהא הכלי עומד גם לדבר חול) ותי' כיון דשוקל כדי לחלל עליו א"כ לא ישתמש בו לחול דהרי יהא קדושת מעשר עליו וע"ז משני שמא לא יכוין משקלותיו א"כ שוב עומד לתשמיש חול לכן אסור וקשיא לי דבגיטין דף כ"ה מסיק הגמ' התם כדקתני טעמא שמא יבקע הנוד והיינו למ"ד י"ב אבל למ"ד א"ב בלאו הא"ט דשמא יבקע הנוד א"י לשתות על סמך שיפריש ממנו וא"כ ה"נ מאי צריך לטעם שמא יכוין משקלותן אפי' יכוין הנה א"ב למפרע שבשעה ששוקל שיכוין משקלותיו וא"כ מעיקרא איכא איסורא שמא לא יכוין משקלותיו ויהא נשאר חול וישתמש בו לדבר חול לכן אסור לשקול וצ"ל דאזיל למ"ד י"ב וע"ז משני גזירה שמא באמת לא יכוין משקלותיו כדאמרינן שמא יבקע הנוד לכן גם למ"ד י"ב אין לחלל עליו מע"ש שבתוכו ולפי"ז למ"ד א"ב מהא"ט גופי' אין שוקלין משום דאפי' אם יכוין משקלותיו אפ"ה מעיקרא איסורא קעביד דילמא ל"ה עומד להתברר שיכוין משקלותיו ונמצא משתמש בו דבר חול לפי"ז י"ל זה דכ' רבינו שמא לא יכוין משקלותיו הכונה ג"כ מטעם א"ב א"כ מעיקרא איכא איסורא שמא לא יכוין א"כ אף אי באמת לבסוף איתכוין משקלותיו אפ"ה מעיקרא הרי השתמש בו לדבר חול דהרי הסלע ששוקל עומד להשתמש גם לתשמיש חול לאפוקי אי הוה אמרינן י"ב הוה שרי לשקול כנגדו דהרי הסלע גופי' יהא מחלל עליו קודש ויהא בקדושת מעשר שני א"כ לא דמי לקינסא דקינסא גופי' לא מצוה הוא כמש"כ הלח"מ אבל הסלע הרי אי י"ב הוברר הדבר שעומד להתחלל בקדושת מעשר שני ולכן רק יען דא"ב ומעיקרא איכא חששא שלא יכוין משקלותיו ממילא דמיא לקינסא דאסור דילמא לא הי' עומד מעיקרא להתחלל עליו שלא יכוין משקלותיו:
ובזה ניחא מה דקשה לכאורה טובא דתוס' כתבו לפרש האיבעיא אי הנחה עושה מצוה ולא דמי למנורה דבנ"ח הוי ביזוי מצוה אפי' מנר לנר וא"כ שמואל דשרי לא שרי אלא מנר לנר או דילמא הדלקה עושה מצוה ומנר לנר אפי' לרב שרי ושמואל מתיר אפי' קינסא ופשטי' לי' הדלקה עושה מצוה ולכו"ע שרי מנר לנר וא"כ שמואל אפי' קינסא שרי ולהנ"ל יקשה הא לא דמי מנר לנר לקינסא דל"ה דומיא דקינסא דזה עצמו נעשה מצוה באותו הדלקה ולפמש"כ א"ש דכיון דא"ב הוה שפיר מנר לנר דומיא דקינסא דאף אם לא יכבה דילמא מעיקרא כשהדליק לא הי' עומד לכך דהי' אפשר שיכבה קודם שיניחהו (ועטו"ז סי' תרע"ד סק"ב) ולא יהא נעשה מצוה אבל למ"ד י"ב לא דמיא כלל לקינסא דהא גופי' נעשה מצוה ע"י ההדלקה:
ובהא יש לישב קו' מהרש"א שהקשה לסברת תוס' אי הנחה עושה מצוה ואוסר רב מנר לנר א"כ מ"ט דשמואל הא מנר לנר הוה כמו קינסא וא"ל דשמואל סובר באמת הדלקה עושה מצוה א"כ איך פשטינן דקינסא שרי מדקיימ"ל הדלקה ע"מ ואפי' לרב שרי ממילא שמואל מתיר אפי' קינסא דילמא הא דקיימ"ל הדלקה עושה מצוה היינו לשמואל אבל רב פליג ואוסר משום דהנחה עושה מצוה ואסור אפי' מנר לנר דהוה כקינסא ולפמש"כ ניחא דלשמואל שפיר י"ל דסובר י"ב ולכן שפיר מנר לנר ל"ד לקינסא דהוא גופי' נעשה מצוה ורק לרב דס"ל א"ב לדידי' הא בהא תליא אי הדלקה עושה מצוה שפיר פשטה דהדלקה ע"מ ומהני לכו"ע דל"ד לקינסא דגופי' הוא המצוה:
ומה מאוד נכון לישב בזה הא דמסיק הגמ' סוף סוף למ"ד משום אכחושי מצוה קשיא וכל קושיא יש לה תירץ להנ"ל י"ל דתליא אי אמרינן ברירה אלא דלמ"ד משום אכחושי מצוה אסור אפי' במנר לנר היינו למ"ד הנחה ע"מ לכן אסור משום אכחושי מצוה כיון שאין מבורר שיהא נעשה הוא גופי' מצוה פן יכבה משא"כ במנורה אף אי יכבה הוה נר מצוה דהנר עצמו הוה נר מצוה דכל נירות מצוה אחת הן משא"כ בנ"ח קודם הדלקה הוה קינסא ממש ואי יכבה נשאר הוא קינסא בעלמא לכן ס"ל דאסור משום אכחושי מצוה והבן: