אור ברסלב

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות בית הבחירה· רבי ישעיהו זילברשטיין

פרק ח · הלכה יב

הלכה יא

א') בסדר הזה עושין וכו' חוץ מלילי שבת. וקשה לי דבפ"ז דתמיד תנן זה הוא סדר התמיד לעבודת בית אלקינו יה"ר שיבנה ותני עלה בירושלמי ספ"ק דר"ה בין בחול בין בשבת מבואר דכל המעשים הי' שווים ואיך קאמר רבינו דבליל שבת אין בידם אור ובתויו"ט פ"ק דתמיד הקשה מדקתני ושתי אבוקות של אור בידם ולא תני חוץ מלילי שבת משמע דאף בהן היו עושין כן ופלא דהא מבואר כן בירושלמי דאל"ה מאי קמ"ל הירושלמי דבין בחול בין בשבת היו עושין כן דשאר המעשים שאין בהן משום שבות פשיטא דכך עשו בין בשבת בין ביו"ט והנה בתויו"ט כ' די"ל דלכן באבוקה של אור בידו דיש בו משום הטיית נר שהוא מבעיר ממשוכו' ולפי שהיא קרוב לשיטה גזרו בו במקדש ויבואר עוד:

ב') אלא בודקין בנרות הדולקין מע"ש. והקשה בכ"מ הא אין שבות במקדש וטילטול נר אין אלא שבות ותי' דהיכא דאפשר בענין אחר יש שבות במקדש והקשה במשל"מ ממש"כ רבינו בפ"ב מעיוהכ"פ דמלבנין עששית מבערב ומטילין למחר במים כדי להפיג צינתן שאין שבות במקדש או מערבין מים חמין במי המקוה ויקשה כיון שאפשר במים חמין למה התירו שבות במקדש להפיג צינתן ע"י עששית ולי קשה עוד מפ"א מק"פ דמדיחין עזרה אף שאין צורך עבודה דשבות במקדש היתר היא כמש"כ האחרונים ובראשם התה"ד כה"א בה' מילה יען דהותרה אף באפשר ע"י אחר ימול האב א"כ קשה חדא כיון דשבות במקדש היתר היא א"כ למה נחלק בין אפשר ללא אפשר ועוד הרי אם בלא צורך עבודה אמרינן א"ש במקדש יען דהותר א"כ מכש"כ ביש צורך רק שאפשר בענין אחר וכן קשה מהא דפסחים דף ס"ד דמקלות לא התירו בשבת ואיתא בשבת דף קכ"ד דמקלות קודם התרת כלום שנינו ודחי הגמ' שה' דאפשר כדר"א דהיינו שיתן ידו על חבירו וחבירו על חבירו והנה רבינו בפ"א ק"פ לא חילק במקלות בין שבת לחול עכ"ד אף שאפשר כדר"א דהיינו שיתן ידו על חבירו א"ש במקדש דא"ל דלכן פסק במקלות גם בשבת יען דסובר דאתיא קודם התרת כלים אף דאמרינן כדר"א דאפשר בלא מקלות שרי בשבת לטלטל המקלות דז"א דהרי שם בשבת מוקי הא דמנחות דף צ"ו דאין סידור קנים דוחה שבת ג"כ דקודם התרת כלים שנינו ודחי ש"ה דבפורתא מיעפשי ורבינו בפ"ה מתומ"ס פסק דאין קנים דוחה שבת ע"כ דלית לי' דקודם התרת כלים שנו משום דאף אחר התרת כלים אתיא כמו שיבואר וטעמא דמיעפש לא סבירא לי' א"כ הא דמקלות דוחה שבת ע"כ אף דאפשר א"ש במקדש דגם מקלות אתיא אחר התרת כלים כמש"כ לקמן בשם רשב"א וע"כ רק משום דאף דאפשר א"ש במקדש וקשיא לדברי רבינו פה אך לכאורה תיקשי להיפוך מדפסק בקנים דא"ד שבת מוכח באפשר א"ד דהרי זה חשוב אפשר דבפורתא לא מיעפש כדקאמר במנחות דף צ"ז א"כ ע"כ יען דאפשר יש שבות במקדש אך באמת בלא"ה יקשה הא בגמ' קאמר קודם התרת כלים שנינו אמנם הנה הקשה הרשב"א נהי דלא מיעפשי והוה אפשר הא כיון דאחר התרת כלים שנינו א"כ שרי לטלטל דכלי שמלאכתו להיתר שרי לטלטל אפי' מחמה לצל והכא לא גרע מלחמה לצל ותי' דהכא רבה גרסי' ורבה סובר אפי' במלאכתו להיתר אסור מחמה לצל וא"כ רבינו דפוסק כרבא דמחמה לצל שרי א"כ מותר לטלטל הקנים אפי' במדינה וא"כ למה פסק דא"ד שבת ולישב ע"כ נאמר דרבינו לית לי' דרשב"א אלא דסובר כיון דלא מיעפשי ואפשר בלא"ה הוה כמו שלא לצורך כלל דאסור לטלטל אפי' במלאכתו להיתר וא"כ לפי"ז במקלות דאפשר כדר"א אפ"ה ל"ש דהוה שלא לצורך כלל דעכ"פ טוב יותר במקלות כשעושין בחול וא"כ לכן במקלות פסק דדוחה שבת אף דאפשר כדר"א כיון דאחר התרת כלים שנו דוחה שבת דעכ"פ הוה צורך קצת והוה כמו מחמה לצל ושרי אף במדינה כהא"ג ורק בגמ' קאמר דאפשר כדר"א לרבה דמחמה לצל אסור וא"כ יצא לנו מזה דבאמת היכא דאסור במדינה דגרע מחמה לצל אף במקדש אסור דל"א א"ש במקדש כיון דאפשר והא דמקלות שאני דמודה רבינו שהטעם כמש"כ רשב"א דהוה מחמה לצל ול"ה כשלא לצורך כלל ושרי אף במדינה ולא מטעם דא"ש במקדש והנה לפי"ז יצא ראי' באמת יש שבות במקדש ולכן פה פסק רבינו כיון דאפשר בנרות הדולקין ל"א א"ש במקדש אלא דאכתי טעמא בעי כיון דרבינו כ' בהק"פ דשבות היתר במקדש א"כ אף באפשר לישתרי אך י"ל לפמש"כ הצל"ח דלכן לרבינו הדחת עזרה דוחה שבת דאף דא"צ עבודה עכ"פ צורך עזרה הוא שלא יהא עומד בדם עד אחר יו"ט ופסק כרי"ש בהא דשבת דף קי"ז דמתיר לפשוט שלא יהא קדשים מונחים כנבילה אף דליכא צורך עבודה רק צורך קדשים וראי' לדברי' דהנה רבינו בה' שבת כ' דמחזירין רטיי' דא"ש במקדש והקשה תויו"ט פי' דעירובין הא הטעם משום דהתירו סופן משום תחילתן ולישב י"ל דסובר רבינו כר"נ דשבות דא"צ עבודה לא התירו ולכן רק מטעם דהתירו סופן משום תחלתן והוה שוב צורך עבודה שפיר שייך א"ש במקדש ואף דרבינו בהק"פ סובר דלא כר"נ דא"צ עבודה ג"כ התירו וע"כ כדברי הצל"ח דעכ"פ צורך עזרה בעינן ומשום התירו סופן משום תחלתן הוה צורך עזרה עכ"פ ועבפי' משנה דעירובין שכ' רבינו דל"א א"ש במקדש אלא בצורך עבודה ומקדש א"כ מוכח דעכ"פ צורך מקדש בעינן ולפי"ז י"ל הא דהוה שבות היתר במקדש היינו היכיא דעכ"פ יש בו צורך עזרה אבל בא"צ כלל כמו בנרות הדלוקין מע"ש ל"א דשבות במקדש התירו אף בא"צ כלל דהרי אף למ"ד ט"ה בציבור אם יש כאן באותו בית אב טהורים וא"צ לאהדורי אמרינן דיעשה בטהורים ולפי"ז נתישב קו' המשל"מ מעששיות דשם ל"ח אפשר דהוה כמו למ"ד ט"ה בציבור היכא דצריך לאהדורי אטהורים לא מהדרינן וכן כאן לאהדורי אהתירא לעשות דרק היתר ע"י מים חמין כהא"ג שפיר א"ש במקדש כיון דשבות במקדש היתר הוא והסברא היא כך דרק באפשר בנרות הדלוקין מע"ש דא"צ לעשות בשבת מעשה היתר כלל וכן בקנים דא"צ לעשות כלל בשבת דלא מיעפשי לא הותר שבות במקדש דהא א"צ לאהדורי כלל לעשות בהיתר אבל במקלות דנהי דאפשר היינו לעשות באופן אחר בהיתר ליתן ידו על יד חבירו א"כ כבר צריך לעשות איזה פעולה דהיינו לאהדורי לעשות בהתירא כהא"ג שפיר א"ש במקדש דא"צ לחזור לעשות שום מעשה בהתירא וכן בעששיות לאהדורי לעשות החימום בשבת בהתירא ע"י מים חמים כהא"ג שפיר א"ש במקדש וזה נכון מאוד בסברא (וראי' לדברינו דכהא"ג חשוב לא אפשר מדברי הריטב"א בסוכה דף ל"ה ד"ה ת"ר כתב וז"ל אבל כאן שנוטלו לפי שעה ועוסק במצותו מזהר זהירי לא אתי לאמנועי ואם משום פעולה ריחו באפיו שלא בכונה ל"ח כי היכיא דלא חיישינן דעביד לריחא וטעמא משום דכל שלא בכונה שאינו מתכוין להנות שרי בין אפשר בין לא אפשר כדאסיקנא במס' פסחים גבי הנאה הבא לו בע"כ וכ"ש הכא דהוה לא אפשר דמודו כו"ע דלא אפשר ולא קמכוין שרי ופירוש לא אפשר שיש לו לעשות אותו דבר בדרך אחרת וכדפרישנא התם והכא נמי א"א שלא יטול לולב וכיון שכן אפי' אפשר לו לטרוח ולחזור אחר אתרוג אחר לא חשוב אפשר כ"ש למאי דאסיקנא התם דאפשר ולא קמכוין שרי לכתחלה נמי יעוש"ה והא דבשבת קאמר במקלות אפשר כדר"א אף דא"כ צריך מעשה אחרת אפ"ה חשוב אפשר ואסור שבות במקדש י"ל לפמש"כ רשב"א דאתיא כרבה דמחמה לצל אסור א"כ מחמרינן בשבת כהא"ג אבל לדידן דמחמה לצל שרי נהי דזה הוה כמו שלא לצורך כלל אפ"ה סובר רבינו דעכ"פ רק שבות הוא ושרי אף באפשר כיון דצריך עכ"פ לעשות מעשה בהיתר לכן אמרינן דא"צ לאהדורי לעשות בהיתר משא"כ בנירות הדלוקין דבשבת א"צ לאהדורי אחר מעשה דהתירא כלל כהא"ג שפיר אסור שבות במקדש ודו"ק:
ונראה לי' ראי' לסברתינו דהנה רבינו בפ"א מק"פ כ' חתיכת יבלתו אינן דוחין את השבת שהרי אפשר מע"ש ואם יכול לחתוך בידו בשבת חותך ואם היתה יבשה חותכה אפילו בכלי שאין שבות במקדש כלל והקשה בלח"מ עכ"פ הי' אפשר מאתמול אמאי א"ש במקדש כיון דאפשר מאתמול בשלמא בגמ' ל"ק די"ל ביבשה ל"ה חתיכה כלל דנפרך כפירש"י אבל רבינו דכ' א"ש במקדש א"כ משמע דיש כאן שבות ויקשה דאפשר מאתמול ותי' כיון דהוה שבות קל ביבשה מותר אף דאפשר מאתמול והקשה עוד בלח"מ דכ' רבינו דבידו שרי אמאי הא י"ש במקדש באפשר מאתמול ותירץ שבות קל התירו אף באפשר מאתמול וקשה לי נהי דאף דאפשר מאתמול שרי יען דשבות קל עכ"פ עדיף לאהדורי לעשות בהיתר היכא דאפשר מאתמול א"כ יקשה ג"כ לא לשתרי רק ביד כיון דאפשר בשינוי והרי בעירובין דף ק"ב אמרינן אפי' לר"א דמכשירין דוחה אפ"ה באפשר לשנוי משנינן ומוכח דרבינו סובר דשבות הותר לגמרי ולא מהדרינן אהתירא וזה שכ' א"ש במקדש כלל כונה אף דאפשר לעשות בהיתר וא"כ מוכח לכאורה דלא ככ"מ לכן נראה דסברת הכ"מ כך דהרי צריך להבין למה באפשר מאתמול א"ד ובשבות קל שרי אף היכא דאפשר לעשות בהיתר ונראה לישב דאפשר מאתמול שאני יען דבשבת אין עושה שום פעולה כהא"ג א"ד ויש שבות במקדש ולכן באפשר להדליק מע"ש ג"כ יש שבות אבל היכא דעושה בשבת המעשה רק דאפשר לאהדורי לעשות בשבת בהיתירא דהיינו יבשה ביד כהא"ג א"ש במקדש כלל ולכן ניחא גם הא דעששיות שם ג"כ צריך לעשות מעשה בהיתר בשבת ע"י הטלת חמין כהא"ג א"ש במקדש דל"ח אפשר היכיא דצריך לאהדורי אהתירא דשבות במקדש היתר היא:

ג') ובמש"כ נתישב קו' תוס' בעירובין למ"ד הא ביבשה למה בכלי אסור ותירץ דשבות גדול ויקשה א"כ למ"ד יבשה איפרוכי מפרך במה סברא פליגי דלדידי' ל"ה שבות גדול ולכן נראה דפליגי בסברא הנ"ל אי באפשר א"ש דלמ"ד ביבש אסור משום דאפשר ביד גם שבות אסור וא"כ כיון דקיימ"ל ביבש מותר בכלי מוכח כסברתינו דבאפשר כהא"ג ג"כ א"ש וא"צ לאהדורי לעשות בשבת בהיתר ובזה יש לישב ג"כ דברי רבינו בעיוהכ"פ שכ' דאין שבות במקדש והוק' עלי' מגמ' דיומא די"ל דגמ' דיומא קאי לאביי והוא יסבור באפשר ל"א א"ש במקדש ובעששיות אפשר בחמין אבל רבינו פסק בהק"פ באפשר ג"כ א"ש במקדש לכן כ' א"ש במקדש וא"צ לאהדורי דוקא אחר מים חמים ודו"ק:
ואמנם לענין קו' הלח"מ שהבאתי דלמה שרי באפשר מאתמול י"ל דמגמ' משמע כרבינו דאי כרש"י א"כ אפי' במדינה נמי דל"ה חתיכה כלל והטעם נראה לפמש"כ ר"ן בשבת גבי רדיית פת דל"ה אפי' שבות רק עובדא דחול וכן בשופר ל"ה שבות רק עובדא דחול וא"צ אפילו שינוי דלא כרמב"ן שכ' דעכ"פ לשנוי' צריך וא"כ לפי"ז במדינה אסור אבל במקדש שרי אף דאפשר מאתמול דל"ה שבות כלל אלא עובדא דחול ושרי אף באפשר מע"ש והנה בזה אפשר לישב קו' צל"ח דפסק רבינו שבות שא"צ לעבודה ג"כ שרי הא בשבות רחוקה סובר דלא התירו דלפמש"כ י"ל דזה ל"ה רק עובדא דחול אך יקשה עדיין דהרי שופר ל"ה רק עובדא דחול ואפ"ה אמרינן שבת דף קי"ד שבות רחוקה לא התירו אך י"ל שם הוה צורך הדיוט לא צורך גבוה ורש"י עירובין דף ק"ב כ' לצורך הדיוט ל"א א"ש במקדש וא"כ בתק"ש דל"ה שבות גמור אלא עובדא דחול הוה אמרינן דשרי במקדש אף דלצורך הדיוט אבל כיון דגם היא שבות רחוקה לא התירו אף שבות כהאי אבל היכא דהוה צורך גבוה אז שבות רחוקה התירו במקדש רק בשבות גמור כהאי דפסחים דף מ"ז לא התירו וא"כ שפיר י"ל להדיח עזרה רק עובדא דחול ולכן בא"צ כלל מותר כיון דעכ"פ ל"ה שבות רחוקה אבל בשבות שא"צ עבודה אלא צורך הדיוט אף דל"ה רק עובדא דחול ושבות רחוקה לא התירו כהאי דשבת דף קי"ד ודו"ק:
ואולם קו' הכ"מ דא"ש במקדש י"ל לפמש"כ תוס' בשבת דף קכ"ד ודף קכ"ז אהא דקנים ומלקות דא"ד שבת דשבות דטילטול לא הותר במקדש ורק יקשה הא גופי' אמאי פסק בקנים דא"ד שבות דא"ל דשבות דטילטול לא התירו הא לאחר התרת כלים ליכא כלל שבות דטילטול בקנין כדמוקי הגמ' דמשנה קודם התרת כלים שנו אמנם נראה לישב דהנה רש"י במנחות כ' לכן אין סידור קנים דוחה יען דהוה כמו בנין וסתירה ותוס' הקשה מדמוקי קודם התרת כלים מוכח משום טילטול הוא ונראה לישב דרש"י בפסחים ס"ד כ' מקלות א"ד שבת יען דאסור לתקן בשבת וצל"ח הקשה דבשבת מוכח משום טלטול ובשלום ירושלים בפסחים כ' בשם לחם שמים דרש"י מפרש כן דאתיא גם למ"ד אחר התרת כלים ומשום תיקון ולפי"ז א"ש רש"י במנחות ג"כ דמפרש משום בנין וסתירה ג"כ כדי דאתיא גם אחר התרת כלים ודו"ק:
אלא דא"כ צריך להבין למה בשבת מוקי קודם התרת כלים ועוד יקשה ארש"י במנחות שכ' בהתרת כלים דא"ל דא"ש במקדש משום דיש בנין וסתירה ויקשה בנין וסתירה בכלים ג"כ רק שבות ונראה דרש"י לשיטתו דבעירובין דף ק"ג דקתני והעליון כאן וכאן אסור פירש"י וקסבר יש בנין וסתירה בכלים ומלאכה לא הותר במקדש ותוס' הוק' הא ב"ה סברי אין בנין בכלים ביצה דף י"ד ולפי"ז רש"י דמוקי סתם משנה דהתם כמ"ד יש בנין בכלים גם משנה דסידור קנים שפיר אתיא כמ"ד יש בנין והוה דאורייתא ולפי"ז נתישב שיטות רש"י די"ל בשבת קאי למ"ד אין בניין בכלים לפי"ז לא רצה לאוקים הטעם משום בנין ואחר התרת כלים כיון דאין בנין בכלים מה"ת וא"ל עכ"פ מדרבנן יש בנין כלים ושייך אחר התרת כלים י"ל דא"כ א"ש במקדש ואף דגם בטילטול יקשה א"ש במקדש סובר רש"י האי שבות דטילטול חמור יותר משבות דבנין בכלים וסובר שבות דטילטול לא התיר במקדש אבל למ"ד יש בנין מה"ת א"צ לאוקים באמת בקנים מטעם טילטול אלא מטעם בנין ומעתה יש לישב דברי רבינו דהוא מפרש ג"כ האי דקנים גם אחר התרת כלים ומטעם יש בנין בכלים ואך לא מטעמי' דרש"י דמה"ת הוה אלא דמדרבנן יש בנין בכלים ואפ"ה א"ש דלא יקשה א"ש במקדש וכן לא יקשה משבת דמוקי טעמא משום טלטול דהנה תוס' עירובין כ' הא דאין מחזירין ציר עליון משום דשבות דבנין בכלים לא הותר במקדש והביאו ראי' מקנים דא"ד שבת וראי' מירושלמי בעירובין קאמר לא בכל מקום התירו שבות במקדש וקאי שם אציר עליון והוא כדברי תוס' ולפי"ז כמו בציר יש שבות במקדש ע"כ דשבות דבנין כלים לא הותר א"כ ה"ה בקנים אי הטעם משום בנין שפיר א"ד שבת דשבות דבנין כלים לא הותר והנה בעירובין דף ק"ב פליגי נגר במדינה אסור במקדש שרי ומונח אף במקדש אסור ותוס' שבת דף קכ"ג הקשה אפירש"י דל"ש בונה ממש כיון שאין מבטלו שם ולכן כתבו משום טלטול אסור אף דא"ש במקדש טילטול אסור כמו במקלות וקנים אבל משום בנין ליכא אפילו איסור דרבנן והנה תוס' הוק' בשבת דבעירובין קאמר שמואל הלכה כר"י בנגר (והיינו במדינה לא במקדש במונח כפירשי' תוס' וראשונים) ובשבת דף נ' סובר שמואל לענין טילטול ל"ב קישור רק חישב וכ' דלשמואל באמת מטעם בנין ולר' אבא בשבת מטעם טילטול וא"כ צריך להבין איך הוה בנין הא לא מבטל וצ"ל דלשמואל רק מדרבנן הוה בונה ולפי"ז לשמואל דהלכה כר"י במדינה אבל מונח במקדש אין הלכה כר"י ע"כ מטעם בונה וסובר דנהי דמדרבנן כיון דהטעם משום בנין שבות במקדש אסור כמו בציר העליון ולפי"ז ניחא הכל בדף קכ"ד דמוקי בקנים הטעם משום טילטול וסובר טילטול לא הותר במקדש כמש"כ תוס' קכ"ו ואתיא זה כר' אבא דמשום טילטול נגעו בהא דנגר הנגרר דבנין ליכא דלא מבטל לי' ור"י סובר כיון דמשום טילטול לכן במונח אף במקדש שרי דסובר שבות דטילטול הותר במקדש אבל לרבנן שבות דטילטול לא הותר במקדש אבל לדידן דפסק שמואל הלכה כר"י בנגרר והיינו רק במדינה דסובר משום בנין נגעו בנגר הנגרר ושבות דבנין לא הותר במקדש ולכן לית הלכה כר"י במקדש וע"כ סובר אף דלא מבטל לי' שייך בונה מדרבנן וא"כ גם בקנים שייך משום בונה אף דלא מבטל ואסור במקדש דשבות דבנין לא הותר במקדש אבל שבות דטילטול הותר במקדש כרש"י במנחות ולכן להלכה דפי' רבינו בפכ"ו משבת כר"י במדינה אבל לא במקדש לא כ' דמונח במקדש אסור ע"כ דבונה הוה ושבות דבנין לא הותר כמו בציר העליון א"כ גם בקנים הטעם משום בנין אף דלא מבטל לי' ושבות זה לא הותר במקדש ולכן שפיר פסק דא"ד שבת וא"כ לפי"ז א"צ לומר הטעם יען דלא מיעפשי ואפשר בלא"ה לכן א"ד אלא דשבות דבנין לא הותר במקדש וכל זה בקנים אבל במקלות סובר רבינו דדחי שבת דנהי דאפשר כדר"א סובר רבינו שבות דטילטול הותר במקדש בקנים דיש שבות דבנין א"ד שבת (ואף דרש"י כ' במקלות ג"כ טעם אחר דמתקן ואתיא אף אחר התרת כלים דעת רבינו אינו כן דאי איתא דשייך טעם דמתקן א"כ אמאי לא מוקי הגמרא בשבת כן דבשלמא בקנים א"ש דתליא בפלוגתא אי שייך בונה היכא דלא מבטל כאמור אבל במקלות אי שייך מתקן לכ"ע כן אלא ע"כ דל"ש טעם דמתקן דהרי יכול לתקן מאתמול וכמו שהקשה בצל"ח באמת אפירש"י ולכן במקלות פסק שפיר דדחי ודו"ק והנה כיון דהוכחנו דשבות דטילטול הותר במקדש ושבות דבנין לא הותר א"כ חזרה קו' הכ"מ לדוכתי' הא א"ש במקדש לענין טילטול אך י"ל כיון דשבות דבנין א"ד ע"כ דשבות חמור לא הותר א"כ שפיר כאן יש שבות דכאן מלבד איסור טילטול יש כאן גזירה דהטי' ושבות כזה דחמור לא הותר במקדש ודו"ק והנה בעירובין דף ק"ד מוציאן שרץ פירש"י דאין שבות במקדש א"כ מוכח טילטול הותר במקדש וא"כ קשה טובא על תוס' דלהנ"ל שכ' דלא התירו שבות דטילטול בקנים דכמה שבותין לא התירו הרי חזינן דהתירו שבות דטילטול שרץ וא"ל הא בנמצא חוץ לעזרה אין מטלטלין הרי באמת גזרו שבות דטילטול הנה אין ראי' מחוץ לעזרה לקנים שהן בהיכל ועוד לפמש"כ המשל"מ פ"ג מבמ"ק דלא אסור בנמצא חוץ לעזרה משום טילטול אלא וודאי משום איסור טילטול ליכא באמת אפילו חוץ לעזרה וקשי' לתוס' וראיתי ברא"ש מס' תמיד פ"ה כ' כופין פסכתר על שרץ שנמצא בעזרה וגזרו שבות במקדש כמו בקנים הנה פי' המשנה כרשב"נ וזה כמו שפירש הרע"ב ותויו"ט שם תמה שזה נגד הלכה דהלכה כר"ע א"כ לר"ע דמוציאין מעזרה ע"כ גם בקנים הי' שרי לטלטל דלא כתוס' ולפי"ז דלרשב"נ דאין מוציאין מעזרה וגזרו על טילטול גם בקנים גזרו על טילטול ולפי"ז גמ' דשבת קאי לרשב"נ ולכן קאמר קודם התרת כלים שנו אבל לר"ע דל"ג על טילטול בעזרה א"כ ע"כ משום בונה אסור דשבות זה לא התירו אבל מקלות באמת שרי בשבת ולכן שפיר פסק רבינו קנים א"ד שבת לא משום טילטול דשבות דטילטול התירו רק משום בונה ובמקלות פסק דשרי דרק שבות דטילטול התירו וכמש"כ והא דאסור טילטול נירות היינו משום הטי' דשבות חמור לא התירו וכמש"כ לעיל ודו"ק ואולם לישב דברי תוס' י"ל כיון אם כופה פסכתר עושה איסור לטלטל לדבר שאין ניטל א"כ יותר עדיף לטלטל להוציאו אבל בקנים אם לא יטלטל אין עושה מעשה כלל ועמש"כ בפ"ג מביאמ"ק:
עוד י"ל דתליא אי אמרינן סניפין עומדין ע"ג שולחן ל"ה בנין אבל אי סניפין עג"ק עומדין דמי לבנין בקרקע ולפי"ז רבינו דפס' בפ"ה דתומ"ס דכמין תיבה פרוצה הי' מעשה לחה"פ א"כ סניפין ע"ג קרקע עומדין כדאיתא במנחות דף צ"ו לכן הוה בנין וא"ד איסור דאורייתא עוד יש לישב ולומר דתלוי אי אמרינן דנותן הקנים בסניפין הוה בנין כפירש"י אבל אי סניפין רק תחת לחם התחתון ואין הקנים תחובין בין הסניפין ל"ה בנין וזה פלוגתא בין רש"י ותוס' במנחות דף צ"ד ועמש"כ פ"ה מתומ"ס ודאתאן עלה י"ל קו' הלח"מ כיון דהי' אפשר מאתמול אמאי שרי ביד דהנה בצל"ח בפסחים חקר עלתה יבלת בשבת דא"א מע"ש מאי ותי' דאפשר בק"א ונעלם ממנו שזה בעי' בירושלמי בפסחים ופשט יען דאי עלתה מאתמול א"ד גם עלתה בשבת א"ד וא"כ י"ל מכהא"ג אייריא גם גמרא דידן לדעת רבינו לכן ביד שרי וביבש אפילו בכלי כיון דלא הי' אפשר מאתמול ואפ"ה בכלי אסור כסברת הירושלמי יען דאי עלתה מע"ש א"ד גם בעלתה בשבת א"ד וא"כ די לומר דא"ד בכלי דוקא וערש"י דף ק"ג בעירובין ע"ב דיש חילוק בין עלתה בשבת דלא הי' אפשר מע"ש וי"ל דזה לס"ד שם אבל למסקנא אין חילוק וכדברי ירושלמי והבן:
ואמנם עוד יש להוכיח כסברתינו דבאפשר לעשות בהיתר בשבת א"ש במקדש וא"צ לאהדורי לעשות בהיתר דהנה רבינו בה' שבת נתן הטעם דא"ש במקדש לכן מחזירין רטי' במקדש והקשה בתויו"ט בעירובין דהא בביצה אמרינן דעולא סובר בג' דברים התירו סופן משום תחילתן והיינו החזרת רטי' ופריך תנינא ומשני אי מהתם ס"ד א"ש במקדש ואפי' כהן דלאו בר עבודה קמ"ל סופו משום תחילתן כהן דבר עבודה דוקא וא"כ איך כ' רבינו משום דא"ש במקדש דא"כ כהן דלאו בר עבודה נמי ויותר יקשה דהמהרש"א הקשה א"כ אפילו לכתחילה נמי כיון דא"ש במקדש והנה קו' אלימתא למש"כ רש"י בעירובין להקשות למה לכתחילה לא הא א"ש במקדש ותירץ דלאו צורך גבוה הוא וא"כ לס"ד משום דא"ש במקדש א"כ לכתחילה נמי אמנם אי לאו דברי רש"י הי' אפשר לתרץ קו' מהרש"א דנהי דא"ש במקדש ואפילו כהן דלאו בר עבודה ה"מ בלא אפשר מאתמול דסלקה היום אבל אם לא היתה קשורה מבעוד יום והי' אפשר מאתמול ובאפשר ל"א א"ש במקדש אבל לרש"י יקשה והנה כן לרבינו דכ' משום דא"ש במקדש יקשה למה דוקא מחזירין רטי' אפילו בתחילה נמי וע"כ דאפשר מאתמול ל"א א"ש במקדש אבל באפשר לעשות בשבת בהיתר נוכל לומר דא"ש במקדש עכ"פ קו' ראשונה קשיא ולישב אומר דהנה בת"ח הקשה דבגמ' מחלקינן בין ע"ג כלי ועג"ק ואי משום דהיתירו משום תחלתן יקשה הא אפשר ליתן ע"ג כלי וכהא"ג יהא רשאי לחזור אף במדינה וא"כ אם החזיר ע"ג קרקע לא יהא רשאי להחזיר דל"ש דהתירו משום תחילתן כיון דאפשר ליתן ע"ג כלי והוכיח מזה בת"ח דסוג' דעירובין סובר דהטעם משום א"ש במקדש לא משום דהתירו אגב תחילתן ולי קשה לדבריו לפ"מ שכ' הכ"מ באפשר ל"א א"ש במקדש וא"כ כיון דאפשר עג"כ א"כ גם א"ש במקדש ל"א אמנם לפמש"כ ניחא דזה ל"ח אפשר מה דיכול לעשות בשבת בהיתר כיון דא"ש במקדש א"צ לאהדורי לעשות בהיתר וראי' לדברינו:
עוד יש לישב קו' מהרש"א דהנה מהרש"א בעירובין הקשה בתחילה שייך ג"כ שחיקת סממנין ותי' אגב רישא וק"ל א"כ מאי מקשה רש"י א"ש במקדש הא יש גם שחיקת סממנין ונראה לישב דהנה בתויו"ט כ' דאף אי סלקה מאתמול משום עבודה ג"כ שרי סופן משום תחילתן וא"כ רישא אייריא ג"כ בלא היתה מאתמול עלי' רק סלקה לצורך עבודה וא"כ עיקר איסור בסיפא אין משום תחילה דשחיקת סממנין אלא שלא סלקה לעבודה וא"כ שייך ברישא ג"כ שחיקת סממנין והיינו דפירש"י ביצה שחיקת סממנין כמו שהביא בתויו"ט דבאמת תרווייהו שייך וא"כ שפיר מקשה רש"י נאמר א"ש במקדש דל"ש לומר גם שחיקת סממנין איכא דגם ברישא איכא תרווייהו אבל בביצה בס"ד דאין שבות במקדש א"כ בוודאי רק בלא סלקה מאתמול אז מחזיר וע"ז קאמר אם בתחילה דסלקה מאתמול לא יחזיר ול"ש דא"ש במקדש כיון דבתחילה בסלקה מאתמול שייך גם שחיקת סממנין ודו"ק:

ד') והנה בצל"ח ביצה שם כ' לישב דברי רבינו הנ"ל בדבר החדש כי לפני הראב"ד הי' הגי' נותנין בתחילה והשיג דרק מחזירין תנן וכ' לישב דהנה על החזרה אין כאן גזירה חדשה רק בכלל הנחה בתחילה ובמקדש לא תנן התירו שבות אלא א"ש דהיינו שלא גזרו כלל ולכן כיון דע"כ חזרה הותר בכהן שבר עבודה משום סופן א"כ ליכא גזירה גם בהנחה בתחילה דחדא גזירה ולא גזרו כלל כיון דא"א לגזור על חזרה וא"כ מותר בכהן בר עבודה אפילו בתחילה ואפי' אין לצורך עבודה מטעם א"ש במקדש ולכן הוצרך רבינו לטעם זה והא דתנן במשנה אם בתחילה אסור כ' דבלא"ה קשה קו' מהרש"א בביצה אי משום א"ש א"כ אף בתחילה אמאי אסור אע"כ האי בתחילה הכונה לעשות הרטי' למשוח עלי' אסור ונסתייע מדברי רש"י שכ' הממרח רטי' חייב ועפר אני תחת כפות רגליו שלדעתי דבריו תמוהים דכ' חדא גזירה הרי בתחילה כ' תוס' דיש גזירה דשחיקת סממנין ובחזרה רק גזירה אטו ממרח וא"כ אף דל"ג במקדש בחזרה אבל בתחילה דיש גזירה דשחיקת סממנין גזרו ועוד מוכח כן בעירובין במשנה אחריתי דכורך עליו גמי במקדש ופירשנו שם בפ"י מכהמ"ק דכונה אי לכסות מכה הוה צורך עבודה או שכונתו לרפואה כדי שיכול לעבוד הוה עבודה ומעתה אי בתחילה שרי אפי' שלא לצורך לדברי הצל"ח מכש"כ לצורך א"כ למה דוקא גמי נותנין אפילו רטי' רשאי ליתן בתחילה אע"כ דוקא גמי יען דבגמ' ל"ש שחיקת סממנין כמו שיבואר דהנה תוס' זבחים דף י"ט כ' דכורך עליו במקדש אבל במדינה גזירה אטו הוצאת דם וכ' בח"ס דתוס' סברי דל"ש בגמי כ"כ משום שחיקת סממנין שאין בו שום סם אלא מניחו כמות שהוא ואין דומה לרטי' וע"כ משום גזירה דהוצאת דם והנה רבינו בפכ"א מה' שבת כ' אין נותנין גמי לרפואה א"כ סובר במדינה אסור משום רפואה ע"כ דבמקדש לא גזרו משום רפואה יען דצורך עבודה ויקשה א"כ אפי' רטי' נמי אע"כ רטי' אין שרי בתחלה אפי' לצורך עבודה דשייך גזירת שחיקת סממנין אבל בגמי ל"ש שחיקת סממנין כ"כ כסברת הח"ס ונהי דבמדינה לרבינו אסור מטעם רפואה ע"כ גזרו משום שחיקת סממנין גם בכהא"ג אבל במקדש לא גזרו בכהא"ג אבל ברטי' גזרו וא"כ מוכח דלא כצל"ח דאי רטי' שרי בתחילה א"כ למה נקט גמי וא"ל דרטי' חוצץ ז"א דהרי רבינו בפ"י מכהמ"ק מוקי האי דכורך גמי במקום דלאו עבודה וכמו שביארתי דבריו שם ועוד יש להם טעם לחלק בין רטי' דברטי' שייך שחיקת סממנין אלא משום האי לבד היינו מתירין שבות אחד במקדש וכן בגמי דיש שחיקת סממנין לבד התירו שבות אחד במקדש אבל ברטי' יש עוד שבות דגזירה שימרח וב' שבותים לא התירו ובחזרה דיש שבות דממרח לבד ג"כ התירו שבות א' וא"כ מוכח עכ"פ מדהתירו גמי דוקא בתחילה מוכח דרטי' אסור ליתן בתחילה:
אך לכאורה קשה רש"י פי' בתחילה אסור דא"צ גבוה אלא צורך עצמו וכן פי' הרע"ב ויקשה מאי פסקא דלאו לצורך עבודה הרי משכחת צורך עבודה כמו בגמי לכסות מכה אך ניחא דרש"י פי' הא משכחת כדי שלא יצאה דם בשעת עבודה כמש"כ תויו"ט אע"כ לומר דלא התירו שבות כזה דלהוציא דם משום לאו אורח ארעא ודוקא גמי אף שמרפא כיון דל"ש שחיקת סממנין התירו במקדש משום לאו אורח ארעא וא"כ לכן ליתן רטי' בתחילה ג"כ לא שרינן משום לאו אורח ארעא וכן לתי' השני שכ' י"ל ב' שבותים לא התירו משום לאו אורח ארעא וצורך עבודה גמורה ליכא ודו"ק:

ה') והנה לכאורה יש להביא ראי' לסתור סברת הכ"מ מירושלמי ריש יומא דקאמר דמקדש אשה בשבת דא"ש במקדש והרי זה אפשר מע"ש כדקאמר שם בירושלמי בקידש על תנאי אך י"ל אדרבא משם ראי' דבאמת דברי ירושלמי צריכין תלמוד דתחילה קאמר מקדש על תנאי קודם יוהכ"פ ואח"כ פריך יקדש מאתמול וכן דקונה קנין בשבת והרי מקדש קודם יוהכ"פ וראיתי בשי"צ כ' לפרש דקו' הגמרא באמת למה מקדש על תנאי יקדש מאתמול בלא תנאי ומשני וכפר בעדו ומקשה אח"כ הא הוה כקונה קנין בשבת כיון דנגמור התנאי בשבת הוה כקנין בשבת ומשני א"ש במקדש ולפי"ז באמת ביוהכ"פ אסור לקדש כיון דאפשר וא"כ מדלא מקדש ביוהכ"פ מוכח משום דאפשר מעיוהכ"פ אסורו אף למה שנראה מתוס' יומא י"ג דאייריא כפשטי' דמקדש ביוהכ"פ ניחא דל"ש דאפשר מעיוהכ"פ דגם אם מקדש ע"ת מעיוהכ"פ נגמר בשבת א"כ זה ל"ח אפשר דמה לי איסור זה או זה וא"כ לתוס' נהי דאין ראי' אבל עכ"פ גם סתירה ליכא:
ובשלום ירושלים ראיתי שפי' קצת באופן אחר דפריך יקדש מאתמול כונה בלא תנאי ואח"כ מקשה לאידך מ"ד הא הוה כקונה בשבת ומשני א"ש ואפ"ה ר"י סובר דמקדש מעיוהכ"פ ואמאי הא אפשר ביוהכ"פ וע"כ באפשר ל"א א"ש במקדש א"כ כש"כ במצוה דלא התירו וזהו דמסיים ירושלמי הא אמרת אסור ליכנס אלמנה עכ"פ יצא לנו דמירושלמי יש ראי' לסברא זו ולאידך מ"ד דמקדש ביוהכ"פ לפי שיטת תוס' לא יקשה הא אפשר מעיוהכ"פ די"ל כסברא הנ"ל דנגמר תנאי בשבת ג"כ יש צד איסור ועוד י"ל דל"ח אפשר בשלמא במקדש ביוהכ"פ ליכא חשש שתמות גם היא אבל אי יקדש מעיוהכ"פ יש חשש שתמות גם זו כדמקשו רבנן לר"י וכהא"ג ל"ח אפשר ובזה נראה לי לישב קו' הש"א על גמרא דידן דמוקי במגרש ע"ת ולא משני במקדש ע"ת די"ל לפי מה דגמ' סובר דאפשר בכונס ומגרש לה לא שרינן לקדש ביוהכ"פ דשבות אסור במקדש היכא דאפשר וא"ל אכתי יקדש מעיוהכ"פ ע"ת דז"א כיון דלא נגמר עד יוהכ"פ עושה קנין ביוהכ"פ ואסור במקדש היכא דאפשר אלא דא"כ ירושלמי דסובר במקדש ביוהכ"פ ולא מוקי בכונס ומגרש והא מוכח דסובר אף באפשר א"ש במקדש י"ל דירושלמי סובר כמ"ד אין כהן גדול נושא ב' נשים משא"כ במקדש לבד ליכא איסורא דב' נשים רק בכנסה ממש כמש"כ משל"מ וכמש"כ במקומו וא"כ א"א בכונס ומגרש וגמ' דידן ע"כ כמ"ד דנושא ב' נשים כמש"כ בפ"ה מכהמ"ק ולפי"ז יש מכאן ראי' לשיטת רבינו דלא הביא תקנה דכונס ומגרש אף דחייש למיתה כמו שהוק' החכ"צ די"ל כיון דסובר דאין נושא ב' נשים א"א לאוקים בכהא"ג וכמו שיתבאר בפ"ה מכהמ"ק:
והנה ממש"כ יצא לנו לכאורה נפ"מ לדינא במוכר או קונה על תנאי שיוגמר המקח בשבת דאסור וראיתי שכבר דן בזה בתשוב' ר"ע איגר ובכ"ס וכן באבני צדק סי' ל"ד:

ו') וכן יש להוכיח מפ"ו מתומ"ס דכ' רבינו בוזקין מלח אפי' בשבת וסתם ולא חילק בין בסל וקופה ושולי קופה כדמחלק משבת וע"כ דבכל ענין שרי דא"ש במקדש וכמש"כ מהרש"א בעירובין דף ק"ד דאחר דגמ' משני דבטל לי' החילוק בין מקדש למדינה רק בהא אי שרי בסל וקיפה וא"כ יקשה דמשמע אף דאפשר לעשות בדרך היתר בשולו קיפה שרי בכל גוונא מוכח דא"ש במקדש אפי' באפשר וע"כ כמש"כ לעיל רק היכיא דאפשר מע"ש דא"צ לאהדורי לעשות מעשה בהיתר דא"צ מעשה כלל ל"א א"ש במקדש וכן מפי' כהמ"ק דכורך גמי או בגד ובלבד שלא יחוץ ויקשה א"כ למה שרי גמי הא מרפא כמש"כ בפכ"א משבת דלכן אסור במדינה ואי דא"ש במקדש והוה לצורך עבודה לכסות המכה כפירש"י והא אפשר בבגד לכרוך על ידו אע"כ גם באפשר א"ש במקדש אלא דלפמש"כ שם י"ל צורך עבודה שירפא כדי שיכול לעבוד עוד היום א"כ ל"ש דאפשר בבגד אין מרפא והוה אי אפשר בהיתר:
והנה בפסחים דף מ"ז פריך צרכי שבת נעשין ביו"ט אמאי אין דוחה יו"ט פירש"י דא"ש במקדש ויקשה לכאורה הא אפשר מע"ש ונראה דתוס' דמנחות צ"ה כתבו למ"ד א"ד יו"ט ע"כ דל"ב לחם חם כיום הלקחו ונראה כונה דלכתחילה דוקא בעינן לחם חם אבל לא בדיעבד וא"כ י"ל דל"ח אפשר דא"כ ל"ה לחם חם וע"ז משני שבות רחוקה לא התירו ואין דאז ל"ה לחם חם לזה כ' תוס' דלית לי' לחם חם והיינו דאף מעכב ודו"ק ועצל"ח דף ס"ד הקשה כיון דאפי' שבות שא"צ התירו כש"כ שבות רחוקה ותירץ דעכ"פ צורך עזרה בעינן ולפמש"כ דעכ"פ לכתחילה בעי לחם חם יקשה א"כ הוה ג"כ עכ"פ צ"ק:
ועוד נראה להוכיח כדברינו דכבר הבאתי שיטת רש"י בקנים משום בונה ומקלות משום מתקן וקשה עליו מגמ' דשבת דמשמע רק משום טילטול נגעו בה ונראה דידע גם בשבת דשייך זה הטעם אלא דסובר א"ש במקדש ולכן קאמר קודם התרת כלים א"כ שייך איסור טילטול ג"כ וב' שבותים לא הותר במקדש וע"ז משני לעולם אחר התרת כלים והטעם כפירש"י משום בונה או מקלות משום מתקן והא דא"ש במקדש אפשר כדר"א ומיושב קו' רשב"א הא מחמה לצל ג"כ שרי דבאמת אין הטעם משום טילטול אלא משום בונה ומתקן וזהו דבר אמיתי בדעת רש"י כי דעת רש"י בעירובין דף ל"ה דל"א ב' שבותים וכמש"כ בפט"ו מפה"מ בשם אבן העזר יעוש"ה ודו"ק ולפי"ז רבינו דפסק בקנים אין דוחה שבת הטעם בו משום בונה ומשום דאפשר בלא"ה אין דוחה אבל במקלות פסק דדוחה אף דשייך משום תיקון ויש שבות במקדש כיון דאפשר כדר"א ע"כ כמש"כ:
ועוד י"ל הא דפסק בקנים א"ד שבות משום דאפשר ומקלות פסק דדוחה אף דאפשר כדר"א נראה לחלק בלחה"פ דהוא גופו א"ד שבת גם שבות דידי' א"ד שבת כיון דאפשר אבל מקלות דפסח גופו דחי שבת גם שבות דידי' דחי שבת אף דאפשר ודו"ק היטב:
עוד יש להוכיח כדברינו דבפכ"ג משבת כ' רבינו דאסור להכות באצבע להשמיע קול והקשה בכ"מ מהא דיומא דף י"ט דמכין לפני כה"ג באצבע צרדא ותירץ א"ש במקדש ויקשה הרי אפשר להקיצו בענין אחר ולפמש"כ ניחא היכא דעכ"פ צריך לעשות מעשה אחריתי בהיתר א"ש במקדש אולם מדברי רבינו בפ"א מעיוהכ"פ שכ' מכין אותו באצבע צרדה ולא גרס לפניו וא"כ יקשה למה הא א"ש במקדש וצ"ל דיען דאפשר ואף דצריך מעשה להקיצו ג"כ מיקרי אפשר ויש שבות כהא"ג והנה במשל"מ הביא דפסקי מהראי' הוכיח באמת דשרי להכות באצבע דא"ל דא"ש במקדש דא"כ למה לא אמרו כן בירושלמי אע"כ דבמדינה נמי שרי והקשה ע"ז דעדיפא הול"ל דכיון דאפשר בהיתר ויש שבות אע"כ במדינה נמי שרי ולפמש"כ גם זה ניחא דלא יכול להוכיח מטעם דאפשר דהיכא דצריך מעשה לא מקרי אפשר ולכן הוכיח דעכ"פ הול"ל בירושלמי הטעם יען דא"ש אע"כ דשרי אף במדינה אמנם לפמש"כ רבינו דמכין אותו אין ראי' מהא ולכן שפיר פסק דאסור להכות ביד להשמיע קול במדינה והבן:
והנה הקשו ע"ז מהא דביצה דף ל"ו דלא מטפחין ולא מספקין וכתב במג"א סי' של"ט סק"ב כ' דמשו"ה שרי גבי פרחי כהונה שהיו מכין להקיצו ולא הוי קול של שיר וכ"כ בסי' של"ח בשם המהרש"ל דכל משמיע קול שאיני מכוין לשמחה כגון שמש המקשקש לביהכ"נ מותר והיינו משום דהוה דשא"מ מותר א"כ תליא זה אי אמרינן דבר שא"מ מותר לכן ל"ק מהא דאין מטפחין די"ל דא"מ לשיר שרי א"כ א"צ לטעם א"ש במקדש וצדקו דברי הכ"מ ואף לר"י דדבר שא"מ אסור הא במילתא דרבנן כ' תוס' ביומא דף ל"ד דגם לר"י דבר שא"מ מותר:
וכן נראה עוד סעד לדברי הכ"מ דנראה דתליא בהא דהנה בבה"ז במנחות ע"ב הביא בשם הקדוש במלאכה דאפשר בלא"ה א"ד שבת רק היכא דגלי קרא אבל בא"א לעשות א"צ קרא ודחי שבת א"כ בשבות אף דאפשר בלא"ה דחי וא"כ לפמש"כ רבינו בפ"א מק"פ דילפינן ממועודו רק היכא דא"א אבל באפשר מע"ש לא יליף ממועודו א"כ גם בשבות ג"כ א"ד רק בא"א בלא"ה:

ז') ואמנם עוד יש לישב קו' משל"מ מעששיות לטבילה לפמש"כ מהר"ם ברבי ובשעה"מ בה' שבת לפרש דברי רבינו בפ"ב מעיוהכ"פ דכ' הטעם א"ש במקדש קאי אכיבוי לא אצירוף א"כ יש לחלק דבוודאי בשבות דרק משום גזירה א"ש במקדש אף דאפשר וכיבוי מטעם גזירה אטו מתכות אבל שבות דבעצמותו אסור מדרבנן כגון צירוף או טילטול נירות א"כ שפיר היכא דאפשר ל"א א"ש במקדש ועמש"כ בארוכה בזה בה' עיוהכ"פ:

ח') אלא בודקין בנירות הדלוקין מע"ש. ותמהו עליו שבמשנה משמע דגם בשבת בודקין לנר אבוקה שבידם הקשה בתויו"ט ועיין בישועת יעקב סי' רע"ו ובתוסי"ש הקשה עוד הא משבת דף מ"ה מוכח דל"ח שיבוא להטות משום דאפשר לעשות בנחת שלא יבוא להטות ובראש יוסף תי' כיון דפריך רק מדקאמר כבתה אין לא כבתה לא משמע דקשיא רק בכבה והולך דל"ש משום הטי' ע"כ צריך לטעם דבסיס אבל בדולק ממש בפרט באבוקה שפיר י"ל כתויו"ט דקרוב הדבר לבוא לידי הטי' אולם לי נראה לישב על נכון דהנה בשבת דף מ"ד ר"ש אומר חוץ מנר הדולק בשבת ופירש"י בעוד שהוא דולק שמא יכבה ונכתב בגיליון שפירש"י קאי אמשנתינו אבל בצל"ח מפרש דקאי אברייתא:
אמנם בפי' המשנה לרמב"ם מבואר דמפרש טעם דר"ש במשנה משום שמא יכבה ולפי"ז נראה כדברי הגיליון שרש"י קאי אמשנה ואמנם יתמה למה פירש"י וכן רבינו הטעם שמא יכבה כיון דבגמ' דחי דלר"ש דבר שאין מתכוין מותר אין לאסור משום שמא יכבה ועיין בצל"ח שתמה טובא:
ונראה לישב דהנה קשה לי הא דפריך אביי לרב יוסף דכבתה אין לא כבתה לא משום שמא יכבה והא הוה דבר שאין מתכוין ומסיק רבא משום בסיס הא יש לפרש שמא יכבה בכונה דהא בטעם איסור טילטול דבר מוקצה בשבת דף קכ"ה אמרו משום הוצאה שמא יבוא להוציא ורבינו בפ' כ"ד משבת נראה שאין רק משום גזירה דהוצאה אלא משום גזירה דשאר מלאכות ג"כ וכמו שכ' בפנ"י בשמעתין והנה בטעם דגזרו משום הוצאה מרש"י ביצה דף י"ב נראה שכן בכל טילטול דהיתר הוה שייך באמת גזירה אטו הוצאה אלא דאין גוזרין גזירה בדבר שאין ציבור יכול לעמוד בו אלא גזרו רק בדבר שאין בו צורך כ"כ ולא חזי לכל מילי אמנם לי הי' נראה טעם אחר דהנה ביצה דף י"ט סובר רבה דגזרינן בט"כ שמא יעבירנו ד"א ברה"ר ותמהו כולם מהיכי נימא שיבוא להעבירו ד"א בשלמא בלולב ושופר חיישינן משום דמצוה ובהיל לעשות המצוה כדאמרו הכל חייבין בלולב ושופר ואין הכל בקיאין משום דחשש רק משום דהכל חייבין ובהול וזה ל"ש בט"כ וכן ל"ש סברת הפנ"י שכ' דחשש שמא יעבירנו דסבור דמצוה דחי ל"ת דשבת והעלה בכ"ס דהכונה כך דבאמת יש כאן משום מתקן כלי כדמתרץ רבא רק רבה הי' סבור דהי' הדין נותן בשבת שחל בעיו"ט דאיכא מצוה לטבול לא העמידו חכמים דבריהם לאסור משום מתקן אלא משום דחששו שמא יעבירנו דע"י שיראה דבכל שבת אסור לטבול רק כאן התירו משום מצוה כן יסבור משום מצוה רשאי להעביר ד"א וכהא"ג העלה בשבי"ד לאדמוהגז"ל בה' יו"ט וכ"כ כ"ס:
אמנם לי הי' נראה עד"א דע"י שהוא עסוק בטבילת כלים שאסור בשאר שבתות משום מתקן אי נבוא להתיר משום מצוה חיישינן שמאחר שהוא עסק בטבילה שהוא אסור בשאר שבתות עי"ז ישכח שהוא שבת ויעבירנו ד"א ברה"ר וכן יש לפרש דגזרו טילטול משום הוצאה דע"י שעסק בטילטול דברים האסורים מחמת איסור שבת כגון דבר שמלאכתו לאיסור לזה ישכח כלל שהוא שבת ויוציאנו לחוץ אחר זה ראיתי כי זכיתי לכוין בזה לדברי הרא"מ בספר יראים בעניני מועדות כתב וז"ל ואסרו חכמים שלא לטלטל דבר מוקצה בשבת משום הוצאה דאמרינן בפ' כל הכלים גבי מוקצה אטו טילטול לאו צורך הוצאה היא פירש שמטלטל דבר מוקצה אי ממ"מ למאן דאסר מתוך שמאוס יוציאנו לחוץ ואי דבר שאין בו תורת כלי עליו מתוך שאין בו צורך שבת ישכח שהוא שבת ומוציאו ואי מוקצה מ"א מתוך שמטלטל דבר שאין בו צורך שבת שוכח ומוציאו (לענ"ד צריך להגיה מתוך שהוא דבר שאסור בשבת שוכח שבת ומוציאו דאי מטעם שאין בו צורך שבת א"כ אמאי לא כללו עם דברים שאין תורת כלי עליו משום הטעם דאין בו צורך שבת) מעתה קשה לי הא כאן ג"כ יש לפרש כן כבתה אין לא כבתה לא משום דע"י שמטלטל דבר שאסור בשבת דהוא מלאכתו לאיסור ע"י זה ישכח שהוא שבת ויבוא לכבות בשוגג דא"ל רק בהוצאה גזרו דהא ברמב"ם פכ"ד מוכח דגם בשאר מלאכות חששו והיינו ע"כ ג"כ מהאי טעמא שאמרנו כיון שעסק בכלים שמלאכתם לאיסור ישכח שהוא שבת ויבוא לעשות בו מלאכה וא"כ מ"פ דהוה כיבוי דבר שאין מתכוין הא יש לחשש שיכבם בשוגג דישכח שהוא שבת והוא קו' גדולה לשיטת רבינו והרא"מ אך הדבר ניחא דהנה זה שיטת רבה דחייש בט"כ שמא יבוא להעבירו ד"א ברה"ר אבל אביי ורב יוסף ורבא כולם פליגי שם ארבה דל"ח שמא יעבירנו וע"כ כמו שביארנו דסברי נהי דבלולב ושופר גזרינן שמא יעבירנו משום דבהול מחמת המצוה אבל בט"כ לא שייך זהו כמו שהעלה בש"א ורק הוה שייך החשש גם ביו"ט דנאמר שישכח שהוא שבת ע"ד שאמרנו וזהו לית להו להני אמוראי ע"כ נתנו הטעם שמא ישהא או יבוא לידי סחיטה או משום מתקן מוכח דלית להו החשש דע"י שעסוק במידי דאסור בשבת ישכח שהוא שבת ויעבירנו ד"א לכן גם כן לית להו החשש שמא יבוא לשכוח וישכח שהוא שבת ויבוא לכסות או לעשות שאר מלאכה והא דאמרו טילטול משום הוצאה אין החשש שישכח שהוא שבת ויבוא להוציא אלא החשש משום דמזלזלין באיסור הוצאה אם יבוא לטלטל בטילטול שמתוך טרדתו יוציאנו לחוץ וזה אין לחוש רק בהוצאה וכמו שהוא לפירש"י אביצה שפירש דהי' מהדין לאסור הוצאה אף בדבר היתר (ובזה ל"ש סברת הרא"מ שישכח שהוא שבת דהרי בדבר היתר ל"ש זה) אלא משום דאין גוזרין גזירה שאין יכול לעמוד בו מוכח דלפירש"י החשש רק בהוצאה יען דבימי נחמי' מזלזלי בהוצאה אבל שאר מלאכה ל"ח שיעשה ועוד י"ל רק בהוצאה שייך לגזור דהנה כל הוצאה ע"י טילטול הוא דטילטול תחילת מלאכת הוצאה הוא ע"כ אסרו טילטול משום שהוא תחילת מלאכת הוצאה כדמוכח בשבת דפירש"י דה"ל עקירה דאתי לידי חיוב חטאת ותוס' הקשו הא בטילטול לבד לא עביד איסור כלל אמנם לפירש"י נראה דעכ"פ גם בעקירה לבד שפיר מיקרי אתי לידי חיוב חטאת יען שהוא חלק מהמלאכה כיון שטילטול ע"מ להוציא ומהא"ט אסרו כל טילטול כיון שהוא חלק ממלאכת הוצאה לכן אם נתיר לזלזל בטילטול יבואו לזלזל בהוצאה לכן כתב הטעם דהדבר היתר ל"ש לגזור גזירה זו דאין ציבור יכול לעמוד:
ובזה מובן לשון הגמ' אטו טילטול לאו משום הוצאה הוא והול"ל משום גזירה דהוצאה אלא דהוא חלק מהוצאה היכיא דעקר ע"מ להוציא לכן גזרו על כל טילטול:
והנה לפי"ז ניחא דרק שייך החששא שמא יכבה אבל לחוש שישכח שבת ויכבה זה לא חיישינן אבל להלכה י"ל סובר רבינו כסברת רבה דחיישינן גם שמא יעבירנו דע"ה שעוסק בטבילת כלים האסור בשאר שבתות השנה ישכח שהוא שבת ומיושב בזה קו' הפנ"י ביצה שם א"כ מה הועילו דגזרו על ט"כ כיון שחשש שישכח שהוא שבת עדיין יבוא לטבול לפמש"כ ניחא דרק ע"י שעסוק בטבילה חיישינן שמא ישכח ומעתה גם בנר הדולק בשבת א"צ לחשש שמא יכבה שלא במתכוין אלא חיישינן שישכח שהוא שבת ע"י הטילטול ויבוא לכבות בכונה רק בשוגג שלא ידע שהוא שבת וא"ש גם פירש"י:
אך לכאורה לשון שמא יכבה משמע שלא במתכוין דאי ע"י שכחה הול"ל שיבוא לכבות אך הדבר ניחא דהנה מבואר במג"א סי' רע"ז דיש חילוק בין טילטול בנחת לטילטול כדרכו דבדרכו הוה כמו פסיק רישא וכתב בצל"ח דלפי"ז הא דמתיר ר"ש טילטול בנר היינו רק בנחת דאי כדרכו יש חשש פסיק רישא ודייק כן מדקאמר כבתה אין לא כבתה לא משמע אף ע"י טילטול בנחת אבל ממה דקאמר חוץ מנר הדולק ל"ה פריך די"ל כדרכו והוה פסיק רישא ולכן צריך לדייק מכבתה אין לא כבתה לא ומיושב בזה קו' תוס' דלא פריך מנר הדולק ומעתה לפי"ז י"ל דלפי מה שבארנו דיש חשש שישכח שהוא שבת ממילא יטלטלנו כדרכו ויכבה וזהו באמת אסור גם לר"ש דהוה קרוב לפ"ר וזהו הטעם שייך גם במקדש שיבוא לטלטל כדרכו ויכבה וא"ש מאוד:
אך לכאורה יש להשיב ע"ז הא רבינו פכ"ב משבת כ' לענין ט"כ הטעם משום מתקן ולא משום שמא יעבירנו לכאורה משמע דלא פסק כרבה משום דסבירא דל"ח שמא יעבירנו שישכח שהוא שבת אלא מטעם אחר:
ויש לומר דהנה יש להקשות הא דאמרו דטילטול משום הוצאה נאסר לפי דעת הרא"מ שיבוא לידי שכחה שהוא שבת דהנה בהא דשמא יעבירנו ד"א הקשה רש"י אמאי לא קאמר שיוציא מרה"י לרה"ר ותי' משום דלא הגביה ע"מ להוציא ותוס' הקשו א"כ גם משום העברת ד"א שייך לומר שעשה כן הוא בהיסח דעת ולכן כתבו דאיכא גפופי הוא ונזכר שלא להוציא ונראה דכונה כך דהנה אין חשש שיוציאנו אלא כשהוא כבר בידו שאז ע"י שטרוד בטבילה ישכח ויוציא וא"כ ליכא חשש שיוציא לרה"י דהרי ל"ה דעתו על הוצאה אלא חיישינן אחר שנטל בידו ישכח שהוא שבת ויעבירנו ד"א דבזה תחילת העברה לרה"ר הי' כדי שיעבירנו ד"א רק ששכח שהוא שבת והי' בכונה להוציא מתחלה ד"א עד סוף וכהא"ג כתב בפנ"י ומעתה ניחא דלא יקשה לפירש"י הא באמת ע"י גפופי נזכר ול"ח שיוציא בהיסח דעת אלא דהחשש שישכח שהוא שבת ומעתה קשה איך גזרו משום הוצאה האיכא גפופי ומדכר דכירי ועוד הא לא הגביה ע"מ להוציא בשלמא בפירש"י בביצה דמשמע דהטעם משום שלא יזלזלו בהוצאה אי יתירו להם הטילטול ניחא דאין החשש שעתה אחר שכבר נטל בידו יוציאנו אלא שיבוא להקל בהוצאה בפעם אחר שיטול בידו ע"מ להוציא אבל לפי הרא"ם קשה ונראה לישב דגם הכא החשש כך שאח"כ יעבירנו ד"א ברה"ר ויהא במחשבתו להעבירו מתחילת ד"א סוף ול"ש גפופי מזהר זהיר כיון ששכח שהוא שבת והנה לדעת רבינו קשה ממנ"פ אי מפרש משום שכחה שישכח שהוא שבת ויוציא יקשה דהא הראב"ד השיג על רבינו שכ' טעם אחר ובגמ' איתא דאיסור טילטול הוא גדר הוצאה ותי' בכ"מ דבוודאי קודם התרת כלים שהי' גזירה מימות חנני' בן חכלי' יען שהקילו בהוצאה גזרו אטילטול ג"כ אבל אחר שעמדו וגדרו עצמם מאיסור הוצאה והתירו כלים צריך לטעם שכ' רבינו דיבוא לידי מלאכה והנה טעם זה מספיק אי מפרשינן משום זילזול בהוצאה במזיד לכן גזרו אטילטול שפיר נוכל לומר כתי' הכ"מ דזה שייך רק קודם התרת כלים אבל אי יפרש משום שכחה א"כ לא תליא בהתרת כלים קשה אמאי צריך לטעם אחר גם עתה שגדרו עצמם מאיסור הוצאה יש חשש שכחה שהוא שבת ויוציא להדיא ולמה צריך רבינו ליתן טעם אחר ולפי"ז לכאורה נסתר סברתינו שאמרנו דרבינו פסק כרבה דסובר ע"י שטרוד ועסוק בטילטול כלי לטבילה שיש בו איסור בשאר שבתות שישכח שהוא שבת ומשום שכחה ג"כ לא יכול לפרש משום דא"כ למה לא הביא לענין מוקצה ג"כ הטעם משום הוצאה דזה שייך גם עתה שגדרו עצמם מאיסור הוצאה מנ"ל לחדש דעתה דל"ש זלזול הוצאה דגזרינן משום שישכח ויעשה מלאכה:
אולם נראה דלרבינו דרך אחרת בזה דהוא מפרש דהחשש שמא יבוא לידי הוצאה בהיסח דעת כיון דעסוק במידי דלא חזי בשבת יבוא לידי הוצאה בהיסח דעת אלא דאי לאו דהי' מזלזלין בהוצאה ל"ה שייך לגזור שיבא לכלל הוצאה דע"י גפופי מזהיר זהיר אלא יען שהי' מזלזלין בהוצאה לא הי' זה להם ליזהר שיש לחצר גפופי כדרך דבר שאין נזהרים בו אבל אחר שגדרו עצמם מאיסור הוצאה שוב ל"ש החשש דהוצאה דהא באמת ע"י גפופי מזהר זהירי ול"ש שיוציא בהיסח דעת לכן צריך רבינו לטעם דיעשה שאר מלאכות בהיסח דעת:
ובזה ניחא לי מה דקשה לדברי הכ"מ רכ' דעתה שעמדו וגדרו בטל הטעם לכך צריך רבינו לטעם אחר וקשה עכ"פ כיון דגם לפי שיטתו החשש שמא יבוא לעשות מלאכה והרי בשאר מלאכות לא מצינו זילזל אפ"ה גזרו א"כ למה לא כתב הטעם דהוצאה דל"ש דגדרו עצמם עכ"פ לא גרע משאר מלאכות דחיישינן שיבואו לכלל מלאכה א"כ אכתי ל"ה צריך רבינו ליתן טעם אחר רק משום הוצאה ואנחנו נדע כמו דחיישינן לחשש שיעשה מלאכת הוצאה כן יש חשש שאר מלאכות ומאי שייך לומר דבטל הטעם שלכן הוצרך רבינו לתת טעם אחר אבל לפמש"כ ניחא דבהוצאה באמת ע"י גפופי מזהר זהירי ל"ש כלל בשבת הוצאה ורק כ"ז שהי' מזלזלין בהוצאה חיישינן שיבוא להוציא בהיסח דעת כיון דלא היו נזהרים באיסור זה לא יזכירו ע"י גפופי אבל אחר דגדרו עצמם אין כאן הוצאה דנזכרין ע"י גפופי ולכן כתב רק דיש חשש שמא יבוא לעשות מלאכה דהיינו בהיסח דעת:
מעתה יש לישב שפיר הא דרבינו לא הביא בט"כ דשמא יעבירנו משום דהוה קשה לי' קו' רש"י אמאי לא קאמר משום שמא יוציא מרה"י לרה"ר דמסתמא אין הכלים מונחין ברה"ר וסובר רבינו כפירש"י דלא הגביה ע"מ להוציא ל"מ אהוצאה אלא דהחשש שאחר שיוציא יעבירנו ד"א במחשבה ע"מ שיעבירנו מתחילת ד"א עד סוף ד"א דשמא יעמוד אחר שעקר ויעשה עקירה אח"כ מתחלת ד"א עד סוף ד"א במחשבה אחת להעביר ד"א דכיון דטרוד בטבילתן ישכח שהוא שבת ויוציאנו לחוץ ויעבירנו ד"א דנהי דמשום הוצאה מרה"י לרה"ר ליכא אבל עכ"פ הרי העבירהו ד"א במחשבה אחת מתחלה ועד סוף ע"מ להעבירו ד"א (וכהא"ג כתב הפנ"י ביצה דף י"ט לפי דרכו ועיין ירושלמי פ"י דעירובין גבי הקורא על האסקופה וכ' במראה הפנים דרבה לא חייש רק לשי"ע ולא להוצאה מרה"י משום דמינכר אבל לאביי מחמירין בהוצאה ע"כ מחמירין גם בגזירה דהוצאה מרשות לרשות דגזרינן בהוצאה גזירה לגזירה כדאיתא בעירובין דף צ"ט גבי כרמלית מאי ולכן אף דמנכר חיישינן להוצאה:
ולא יקשה הא ע"י גפופי מזהר זהירי די"ל כיון דהחשש שישכח שהוא שבת שפיר ל"מ הטעם דע"י גפופי מזהר זהיר אך התינח בט"כ אבל בשופר דל"ש שישכח שהוא שבת דאי הוה הטעם דרבה שישכח שהוא שבת ל"ה צריך לטעם הכל חייבין בתק"ש ע"כ משום דשם אין החשש שבהיל לעשות מצוה אלא שיעשה כן בהיסח דעת מחמת בהילות א"כ לפי"ז שוב שייך דע"י גפופי מזהר זהירי וצריך לומר דבאמת לכןנקט ד"א ברה"ר ולא שיוציאנו לרה"ר משום דע"י גפופי מזהר זהירי וע"כ לפרש כן דבשלמא בט"כ דאין כאן מצוה א"כ מסתמא לא אייריא בנטל להעבירו או להוציאו לרה"ר דאין כאן בהילות מצוה א"כ שפיר נוכל לפרש דלכן לא נקט מרה"י לרה"ר דאייריא בלא נטל מתחילה לכך אבל כאן משום בהילות מצוה א"כ באמת יש חשש אפי' נטלו ע"מ להוציאו לרה"ר כמש"כ תוס' א"כ ע"כ הטעם דלא נקט להוציאו לרה"ר משום דגפופי מזהר זהירי דכאן אין חשש שישכח שהוא שבת אלא שע"י בהילות המצוה יוציא בהיסח דעת:
ומעתה ניחא הכל דרבינו לא נקט טעם דבהוצאה לענין טילטול משום דמדנקט רבה בשופר הטעם שמא יעביר ד"א דמשום גפופי ל"ח שמא יוציא לרה"ר ורק הוא דגזרו משום הוצאה היינו כ"ז שלא הי' נזהרים באיסור הוצאה לא היו נזכרים עי" גפופי' ולכן שבק רבינו טעם דהוצאה ונתן טעם אחר דיעשה מלאכה בהיסח דעת משא"כ הוצאה לרה"ר ל"ש בהיסח דעת דע"י גפופי מדכר דכיר ודו"ק:
ואמנם יקשה כיון דרבה סובר בט"כ ג"כ שמא יעבירנו ושם ע"כ החשש שמא ישכח שהוא שבת ובזה ל"ש דמדכר דכיר ע"י גפופי א"כ אכתי למה צריך רבינו לחדש טעם אחר דנהי דגדרו איסור הוצאה אכתי יש לאסור טילטול שמא ישכח שהוא שבת אך הדבר נכון דהנה בביצה דף י"ב פריך רבה ממאי דפליגי במתוך דילמא בעירוב והוצאה פליגי ורב יוסף פריך לי' לפלוגי באבנים ונראה דרבה לטעמי' שפיר קאמר דלדידי' בט"כ גזרו ביו"ט אטו שבת דאיכא חשש שישכח ויעבירנו ולכן סובר במוקצה ג"כ אף אחר התרת כלים דאיכא חשש שישכח שהוא שבת ויוציא לרה"ר ויעבירנו ד"א ושוב גזרינן יו"ט אטו שבת ול"ש לפלוגי באבנים דעכ"פ אסור בטילטול אך מתוס' פסחים דף מ"ז ד"ה הבערה מוכח דרבה בתר דשמעה מרב יוסף דפריך לי' ליפלוג באבניה קבלה מיני' ורב יוסף פליג לענין ט"כ ארבה דל"ג שמא ישכח וסובר ג"כ הא דאסרו טילטול היינו שלא יבוא לזלזולי בהוצאה אבל ביו"ט ל"ג אטו שבת שהוי פריך לפלוגי באבנים:
ואולם יקשה א"כ הא דבריש ביצה דקאמר שבת לא אתי לזלזולי' יו"ט אתי לזלזולי' בי' אי אמרינן דאיסור מוקצה הוצאה א"כ יו"ט רק גזירה אטו שבת וא"כ איך שייך להחמיר ביו"ט יותר מבשבת באמת בעל המאור נתקשה ג"כ כהא"ג דמי איכא מידי דיו"ט חמור משבת ורמב"ן דחי הא אמרו בגמ' כדי דלא ליתי לזלזולי לפמש"כ קו' בעל המאור בתוקפה כיון דכל החשש משום הוצאה ע"כ ביו"ט רק גזירה אטו שבת איך יחמירו ביו"ט יותר מבשבת כיון דביו"ט ליכא איסור הוצאה וע"כ רצה לחדש דבאמת רק היכיא דביו"ט בלא"ה אסור משום מלאכה שייך לאסור ביו"ט משום מוקצה:
והקשו שוב הא עכ"פ בביצת תרנגולת בשבת ליכא משום מלאכה אפ"ה ביו"ט אית מוקצה אבל לפמש"כ י"ל דהטעם בטילטול אין משום גזירה אטו שבת אלא דהגזירה משום שאר מלאכות כסברת רבינו וא"כ י"ל דרבי סבר בשבת לא אתי לזלזולי ל"ג במוקצה כהאי דביצה שנולדה בשבת וביו"ט אתי לזלזולי וחיישינן דיעשה מלאכה בהיסח דעת כסברת רבינו ממש (והא דרבינו כתב האי טעם גם בשבת היינו משום דוודאי יש מוקצה דגזרו גם בשבת משום מלאכה אלא דיש כמה מיני מוקצה כהאי דמטלטלין עצמות דבשבת ל"ג משום דראו דא"צ להחמיר לחוש שיבוא לעשות ע"י מלאכה בהיסח דעת וביו"ט גזרו שלא יבוא לעשות מלאכה בהיסח דעת כהאי דאין מבקעין עצים וכדומה עכ"פ מוכח דאחר התרת כלים ל"ג בטילטול משום הוצאה דל"ח שמא ישכח שהוא שבת אלא חששו שיבוא לעשות מלאכה בהיסח דעת וא"כ מוכח נמי דאין הלכה כרבה בהאי דשמא יעבירנו ד"א ורק החשש שמא יעשה מלאכה בהיסח דעת וזה ל"ש בט"כ שיוציא בהיסח דעת כיון דלא בהיל ויש לו היכר ע"י גפופי אבל בשאר מלאכות שפיר חיישינן שיבוא לעשות בהיסח דעת דאין לו היכר:
ולפי"ז ניחא הך דהכא דהא כמו דכתב רבינו דיבוא לעשות מלאכה בהיסח דעת ה"נ יש לחוש שיבוא לכבות בהיסח דעת או שעכ"פ ע"י היסח הדעת יבוא לטלטול כדרכו וממילא יבוא לכלל כיבוי מה"ת דהוה כמו פ"ר ושפיר חיישינן גם במקדש אך יקשה א"כ הדרה קושיתינו לדוכתי' מאי פריך אביי לרב יוסף דהוה אין מתכוין דמותר לר"ש ורב יוסף השיב דבאיסור דאורייתא אין מתכוין אסור אמאי לא אמרו משום שיבוא לכבות בהיסח דעת ע"י הטילטול דנהי דרב יוסף פליג ארבה לענין ט"כ ולית לי' החשש דשמא יעבירנו היינו דלא חיישינן שישכח שהוא שבת אבל לזה שיבוא ע"י הטילטול לכבות בהיסח דעת שפיר גם לרב יוסף שייך דרק לענין להוציא ל"ש חשש שיוציא בהיסח דעת דיש לו היכר ע"י גפופי החצר וא"כ גם שמא יעבירנו ד"א ליכא חשש כיון דמסתמא הכלי בבית כמו שבארנו ולכן הוצרכו ר"י שמא ישהאאבל כאן שפיר שייך דע"י היסח דעת יבוא לכסות והוה מתכוין ולמה סביר רב יוסף דהחשש רק שמא יכבה בלא מתכוין:
אך הדבר ניחא דהנה גם במגילה סובר רבה הטעם שמא יעבירנו ורב יוסף סובר הטעם מפני שעיני עניים נשואות למתנות ואף דבמגילה בהיל ושייך החשש שמא בהיסח דעת יבוא להעביר ד"א ברה"ר (ולהוציא אין חשש דיש לו היכר גפופי) אפ"ה פליג רב יוסף ע"כ דגם חשש זה שע"י שבהיל יבוא להוציא מרה"ר בהיסח דעת ג"כ לית לי' (והא דבשופר ולולב אית לי' גם לרב יוסף האי טעמא י"ל שם במצוה דאורייתא החשש שיטעה לומר דדוחה ל"ת דהוצאה כסברת הפנ"י בסוכה דף מ"ד ובזה ניחא דרבינו כתב בשופר שמא יעבירנו או יוציאנו ובלולב ומגילה כתב רק שמא יעבירנו משום דבשופר דאורייתא יש חשש ג"כ שמותר להוציא דעדל"ת וא"כ ל"ש דיש לו היכר ע"ז חיישינן גם שמא יוציאנו אבל בלולב ומגילה רק דרבנן דנענועין רק דרבנן א"כ אין חשש רק משום בהילות יעביר ד"א ולא שיאמר דמותר ע"כ אין חשש שיוציא דיש לו היכר ע"י גפופי ודו"ק) ולכן גם כאן ל"ה ניחא לי' לפרש דע"י טילטול הנה יבוא לכבות או לעשות שאר מלאכה וכדמוכח בביצה דף י"ב דפריך ליפליגו באבנים ואי הוה סבירא לי' דיש לחוש שע"י טילטול יבוא לכלל מלאכה בהיסח דעת א"כ גם ביו"ט שייך איסור טילטול אבנים משום שמא יבוא לעשות איזה מלאכה באבנים בהיסח דעת וע"כ דלרב יוסף הא דגזרו בטילטול מוקצה אין אלא רק משום דכיון דמתחילה זלזלו בהוצאה גזרו אטילטול ולכן אף שגדרו אח"כ לא בטלו הגזירה אטו הוצאה כמו שהוא באמת דעת הראב"ד דטעם דהוצאה נשאר גם אחר התרת כלים ולכן כיון דרב יוסף סובר דל"ח שיבוא להעביר בהיסח דעת או לעשות מלאכה בהס"ד ע"כ פליג בט"כ ארבה ונתן הטעם שמא יסחוט ולכן סובר גם בשמעתין הטעם משום דאין מתכווין אסור בדאורייתא ולית לי' החשש שיבוא לכבות בהיסח דעת אבל להלכה דבמגילה הטעם משום שמא יעבירנו ד"א כמש"כ פ"א דמגילה ע"כ החשש שיבוא ע"י בהילות המצוה להעביר ד"א וה"נ חיישינן בגזירת מוקצה שיבוא לכל מלאכה בהס"ד וה"נ חיישינן שיבוא לכבות בהס"ד:
ואמנם קשה לי לפי שיטת הרא"ם דגזרו משום הוצאה היינו שישכח שהוא שבת ויוציא לרה"ר הא דאיתא בסוכה דפריך אמאי לולב אין דוחה שבת טילטול בעלמא הוא ומשני רבה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר ויקשה הא גם טילטול הוא מפני גזירת הוצאה א"כ מה הוסיף רבה שמא יעבירנו דמה לי הוצאה לרה"ר מה לי העברה ד"א ברה"ר בשלמא לפירש"י דהוא מגזירה בעלמא שלא יבואו לזלזל בהוצאה בעלמא א"כ הוה רק גזירה שפיר פריך טילטול בעלמא ואין לבטל מצות לולב עבור גזירה בעלמא משא"כ שמא יעבירנו ד"א אבל להרא"ם דגזירה שיבואו להוציא לרה"ר א"כ מאי עדיפותא דגזירה שמא יעבירנו מגזירת הוצאה לרה"ר שגזרו בכל טילטול:
ונראה דהנה בש"א דקדק למה לא אמר והא"ט בלולב ואמרו דבוודאי אחר דבאמת יש כאן איסור טילטול רק דהוה אמרינן משום מצוה יהא רשאי לטלטל ע"ז שפיר אמר רבה א"כ חיישינן שמא יעבירנו דהיינו דע"י שמטלטל דבר דבעלמא במקום שאין מצוה אסור לטלטל לכן יש לחוש שישכח שהוא שבת ויעבירנו ד"א ולכן א"צ לטעם הכל חייבין דבהיל למצוה אלא דע"י הטילטול דבר מוקצה ישכח שהוא שבת ויעבירנו ד"א אבל המקשן דלא ידע זה שפיר הקשה טילטול בעלמא דנהי דחיישינן שישכח שהוא שבת כמו בכל טילטול כאן ל"ה לן לגזור כיון דמצוה הוא ויש לו בו צורך משום מצוה ל"ח שישכח שהוא שבת כיון דעכ"פ גזירה הוא ע"ז משני שפיר דאי נבוא להתיר כאן טילטול דאסור בעלמא רק כאן צורך מצוה עי"ז בוודאי ישכח שהוא שבת והוה גזירה קרובה שבוודאי יש לנו לחוש שישכח שהוא שבת כיון שמטלטל דבר שבעלמא אסור לו לטלטל ע"כ העמידו דבריהם שפיר במקום מצוה ודו"ק:
ובזה ניחא מה דקשה לכאורה הא דאמרו שבת דף קכ"ה דאין מטלטלין קנים במקדש לצורך לחה"פ ואמאי הא כאן פריך לענין לולב דטילטול בעלמא הוא א"כ כש"כ במקדש דאין לאסור משום טילטול בעלמא והוא קו' מהרש"א בסוכה להנ"ל ניחא דהוה גזירה קרובה כיון דאם נבוא להתיר טילטול מה דבעלמא אסור לטלטל עי"ז ישכח שהוא שבת ויבוא להוציא לרה"ר ובשבות כזה אסור גם במקדש (וכהא"ג כ' תוס' שם לענין סידור הקנים):
אך אכתי תקשה מיבמות דף ל"ג דפריך ג"כ טילטול בעלמא הוא לענין זריקה ויקשה הא מהא דאין מטלטלין במקדש קנים מוכח דל"א דטילטול בעלמא הוא אך הדבר ניחא דבזריקת דם ל"ש דמטלטל מה דלא חזו בעלמא וע"כ יבוא לשכוח שהוא שבת דבדם ל"ש זה ע"כ הוה גזירה רחוקה שישכח לכן שפיר קאמר דטילטול בעלמא הוא:

ט') א) ודאתאן עלה ראיתי לבאר כאן סוג' דמוקצה בשבת דף מ"ד דתנן מטלטלין נר חדש אבל לא ישן ר"ש אומר כל הנירות מטלטלין חוץ מן נר הדולק בשבת ופירש"י שאיני מאוס וחזי לאישתמושי להדיא שלא דלק נר מעולם אבל לא ישן דמוקצה מחמת מיאוס הנה יש להתבונן מהו נקרא נר חדש דהרי כיון דלא הדליקו בו אין זה נר כלל עדיין ובמה חלה עליו השם נר חדש והנה מפירש"י לקמן דפירש דהא דפריך אר"י אמר רב דקאמר מטה שיחדה למעות אסור לטלטל ופריך ממטלטלין נר חדש אבל לא ישן ופירש"י מדלא קתני אבל לא המיוחד לכך משמע לפי"ז דנר חדש היינו נר שיחדו להדלקה אבל לא הדליק בו עדיין ואמנם תוס' לקמן פירש"י נ"ח דהיינו שתחילת עשייתו הוא להדלקה אך יקשה דהנה רש"י דפי' במשנתינו שאיני מאוס לאישתמושי בי' בהדיא שלא דלק בו מעולם וקשה מה הצריך רש"י לפרש כן לפי שיטתו לקמן דפי' דדייק מדלא קאמר אבל לישן משמע דוקא ישן וביאר בחי' רשב"א שכונתם מדלא קתני אין מטלטלין נר ישן אבל מטלטלין נ"ח משמע דעיקר חידש דהתירא אתי לאשמעינן דמטלטלין נ"ח וע"כ ביחדו אייריא דבלא יחדו אין כאן רבותא א"כ קשה לפירושו כאן שאיני מאוס מהיכיא תיתי לומר שיהא מאוס ע"י שיחדו בשלמא לפי התוס' יען שתחילת עשייתה הנר להדלקה וא"ר להשתמש אחר הדלקה דמיד שמדליק נמאסת אעפ"י שראוי לתשמיש אחר בין עשי' להדלקה דמ"מ אין עושין אותה לכך שאין זה אלא זמן מועט שפיר צריך לפרש כן כמשנתינו אף דתחילת עשייתה לכך אפ"ה כיון דאיני מאוס וחזי לאשתמושי להדיא קודם הדלקה אבל רש"י לשיטתו לכאורה נראה דברים מיותרים:
אך נראה כונתו דהנה תוס' הקשו לקמן אפירש"י דמשמע אבל חדש אפי' יחדו א"כ גם למאי דמסיק נמי מטה שיחדה והניח עלי' מעות וקשיא לי' מנר של מתכות דשרי ר"י אפי' יחדו מדקתני חוץ מנר שהדליקו בה באותה שבת אבל לא הדליקו בו באותה שבת אעפ"י שיחדה והדליקו בחול שרי ותי' במגיני שלמה דרש"י ג"כ מפרש המשנה בלא יחדו וסובר ג"כ כפירש"י דתחילתעשייתה להדלקה זהו נקרא נ"ח רק הדיוק הוא כך דהא מיד שרוצה להדליק הוא מיחדו א"כ איך קתני אבל לא ישן משמע משום שכבר הדליקו בו הא אפי' לא הדליקו בו רק שרצה להדליק כבר יחדו ונאסר ביחוד דכיון דנר של חרס מאוס א"כ מיד שמדליק א"ר לשום דבר ונעשה כיחוד להדלקה ונאסר מיד אפי' לא הדליק וא"ר לפי"ז ניחא פירש"י כיון דסובר דתחילת עשייתה להדלקה ע"כ הוצרך לפרש דאפ"ה מותר לטלטל כיון דחזי לאישתמושי אף שאין אלא זמן מועט:
אך עדיין קשה למה הוצרך רש"י לפרש שלא דלק בו מעולם הכי לא ידענו דנ"ח היינו שלא דלק בו מעולם ונראה דהנה רבינו בפי"ז מה' שבת נר ישן של נפט מבואר דרבינו מפרש נר מאוס גם בשל מתכות רק בשל נפט לפי"ז י"ל דגם רש"י מפרש כן דהנה לקמן פירוש רש"י של מתכות ושל נחושת דלא בלע ולא נמאס משמע שאר מתכות נמאסת לאחר שדלק בה הרבה פעמים וכן כתב בראש יוסף ובפמ"ג סי' רע"ט כיון שנבלע נמאס וא"כ לכאורה יש לפרש נ"ח היינו שהוא חדש עדיין שלא נמאס מפני שלא דלק בו רק פ"א ונר ישן היינו נר שנמאס ע"י שדלק בו הרבה פעמים ואפי' בשל מתכות לזה בא לאשמעינן דנ"ח דמשנה היינו נר שלא דלק מעולם הא דלק בו פ"א נמאס והיינו בשל חרס וא"כ עכ"פ אייריא שפיר בין בשל חרס בין בשל מתכות ולפי"ז דאייריא גם בשל מתכות ע"כ נ"ח היינו ביחדו אייריא דאל"כ פשיטא כיון דבשל מתכות ל"ש עיקר עשייתה לכך כיון שלא נמאס ע"י שדולק בו פ"א וראוי עדיין לתשמיש אחר והא דפירש דלא מאוס וחזי לאישתמושי בי' משום נ"ח של חרס ובהא ניחא מה שהאיר בצל"ח למה לא קתני במשנה להדיא של חרס לפמש"כ ניחא דבאמת אייריא גם בשל מתכות ובשל נפט ודו"ק:

ב) חוץ מנר הדולק בשבת. והאיר בצל"ח פשיטא דאייריא בשבת דאם הדליקו בחול ל"ה אלא מוקצה מחמת מיאוס והיינו נר ישן דלת"ק אין מטלטלין ונראה דהנה לכאורה קשה דהא בחולין דף י"ד וכן בסוף מכילתין מבואר דטעם דנר ישן אין מטלטלין משום דהוה מוקצה מחמת מיאוס ויש להקשות מנ"ל כלל דטעם דנ"י הוא משום ממ"מ דהנה בטעם פלוגתתן במוקצה מחמת מיאוס כתבו המפורשים דפליגי בהאי סברא דלר"י אמרינן דכיון דמאוס מקצי' דעתי' מיני' אבל ר"ש סובר דכל מידי דחזי לאינש לשום תשמיש לא מקצי' אינש מדעתי' כיון דתורת כלי עליו וראוי לכסות בו עכ"פ וכדומה לשום תשמיש בעלמא לא מקצי' דעתי' מיני' אבל הר"ן ביצה דף כ"ח גבי שפוד שצלו בו בשר העלה טעם אחר דפלוגתתן זו תליא אי אמרינן מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי' יומא דר"י אית לי' דאעפ"י שרוצה להשתמש בו באמצע שבת ואיני חושש למיאוסו והרי הוא עכשיו כאלו הסתלקה ממנו הקצאתו אסור כיון שהוקצה בין השמשות ור"ש סובר כיון דהשתא חזי לי' אין הקצאתו שמע"ש אוסרתה א"כ מעתה קשה לי דילמא גם לר"י לית לי' כלל מיגו דאיתקצאי בין השמשות וסובר ג"כ כיון שרוצה להשתמש בו ואיני חושש למיאוסו נסתלקה הקצאתו ממנו רק הכא יש טעם אחר דהנה באמת נר הוה מלאכתו לאיסור כמש"כ תוס' לעיל דף ל"ו אלא דבמלאכתו לאיסור קיימ"ל רק דאסור לטלטלו מחמה לצל אבל לצורך גופו ומקומו שריא אבל היכיא דבין השמשות לא הי' ראוי לשום דבר מחמת הקצאתו שמאוס עליו ואין עומד רק להדלקה הוה מלאכתו לאיסור דכל שאין עומד רק למלאכת איסור אסור לטלטלו לצורך גופו ולכן לר"י אין מטלטלין אבל בשאר מוקצה מחמת מיאוס שאין מלאכתו לאיסור שפיר ר"י מודה ומנ"ל דלר"י אית לי' כלל מוקצה מחמת מיאוס (ועיין לקמן גבי שרגא דנפטא בפירש"י מוכח דסובר ג"כ היכיא דאין עשוי לשום תשמיש הוה מלאכתו לאיסור ואסור לצורך גופו ומקומו ואף דשם משמע גם לר"ש היינו בנר שהדליקו בשבת אחר שכבה וכן מוכח ברש"י גבי קינה של תרנגולים דאסור לצורך גופו ומקומו כהא"ג:
והנה ראיתי ברשב"א לקמן גבי מטה שיחדה שהקשה מנ"ל משום מיאוס דילמא משום שיחדה למלאכת איסור ותי' כיון דל"ה יחוד לאיסור רק משום דמאוס א"כ הוה רק מוקצה מחמת מיאוס אבל לפי דברי הר"ן הנה בביה"ש הוא באמת מוקצה מחמת איסור ממש דאז א"ע רק למלאכת איסור דבביה"ש הא הוא מאוס (ואף למ"ד דלית לי' מוקצה מחמת מיאוס היינו רק משום דחוזר מהקצאתו) א"כ אף אי אין מוקצה מחמת מיאוס עכ"פ הא ביה"ש הרי הוא עומד במיאוסו ואז ל"ה עומד רק למלאכת איסור א"כ מנ"ל כלל דמוקצה דנר משום ממ"מ דילמא מוקצה דנר הוא רק משום מוקצה דמלאכתו לאיסור אמנם בחי' הר"ן לקמן דף קכ"ב תי' לקו' זו דנר ל"ה מלאכתו לאיסור דהא הוא עומד ותשמישו בשבת ורק היכיא דאין לנו לעשות בו תשמיש בשבת דהוה מלאכתו לאיסור זהו הוה מוקצה מחמת שמלאכתו לאיסור (והנה לפמש"כ לעיל בשם הנמ"י דמה שמדליקין נר בע"ש ודולק בשבת ל"ה כאלו עושה מלאכה בשבת דכאלו נגמר כבר מע"ש א"כ ממילא ל"ה כלל מלאכת הנר מלאכתו לאיסור) אך הדבר ניחא דא"כ ביו"ט דל"ש מלאכתו לאיסור דביו"ט הדלקה שריא ול"ש מלאכתו לאיסור וכאן אייריא ע"כ גם ביו"ט דהרי מדסיים ר"ש חוץ מנר הדולק בשבת משמע דביו"ט שרי וע"כ משום כיון דלר"ש רק האיסור משום דבסיס לדבר האיסור וזה ל"ש בנר הדולק ביו"ט א"כ נשמע דלת"ק אף ביו"ט אייריא ואיסור משום מוקצה מחמת מיאוס גם ביו"ט ע"ז בא ר"ש לומר דכל הנרות מטלטלין חוץ מנר הדולק וא"כ אי ל"ה קאמר בשבת הו"א גם ביו"ט אייריא והטעם הוא באמת ע"כ משום מכבה כדקאמר לקמן דף מ"ה כיון דת"ק אייריא גם ביו"ט דר"ש ידע דת"ק אייריא גם ביו"ט ע"ז אשמעינן דרק בשבת אסור נר הדולק ומשום בסיס עכ"פ נשמע מדר"ש לת"ק דאייריא אף ביו"ט א"כ ע"כ אייריא משום מוקצה מחמת מיאוס דאי משום שמלאכתו לאיסור ל"ש ביו"ט דל"ש מלאכתו לאיסור משום מכבה דזה ממילא נעשה וכן שפיר הוצרך לומר נר הדולק בשבת (והנה לכאורה יש לומר על קושיתינו הנ"ל לר"ן לפמש"כ רשב"א לקמן דף קכ"ב דנר ל"ה מלאכתו לאיסור כיון דנר אין אלא בסיס לדבר האסור ולא נעשה בו אלא בפתילה נעשה מלאכת האסור (דלא כתוס' דף ל"ו הנ"ל) אולם נראה דרשב"א לא כתב כן אלא בנר של מתכות דמצ"ע ראוי לתשמיש אחר ואין אלא בסיס לדבר האסור אבל בשל חרס דמאוס ואין ראוי רק למלאכת איסור א"כ שפיר הוה מלאכתו לאיסור כיון דאין עומד רק לזה ודו"ק (ועיין מג"א סי' רע"ט ובפמ"ג ובא"ר וכן בפנ"י בשמעתין דנר דמינח נייח ל"ה מלאכתו לאיסור אבל מתוס' דף ל"ו מוכח דסברי גם בנר הוי מלאכתו לאיסור וכמש"כ הצל"ח אבל אני בארתי להלן דכהא"ג מודה הרשב"א) ודו"ק:

ג) ת"ר מטלטלין נ"ח אבל לא ישן ר"מ אומר כל הנירות מטלטלין חוץ מן הנר שדלק בשבת ר"ש אומר חוץ מן הנר הדולק בשבת הנה מבואר דפליגי ר"מ ור"י במוקצה ממ"א במוקצה מחמת איסור ר"מ מודה כדאיתא בסוף מכילתן והנה טעם פלוגתתן הוא משום דבכל אחת יש בה טעם להקל ולהחמיר הוא דבמוקצה מחמת מיאוס ל"ה דעתו יותר להשתמש בו למחר ממה שהי' דעתו להשתמש בו לצורך שעה של ב"ה עצמו אלא אם אמרינן בממ"מ אקצי' מדעתי' אבל בממ"א אף דלא הי' דעתו להשתמש ביה"ש מ"מ הי' דעתו להשתמש בו למחר לאחר שיעבור האיסור דעומד ומצפה שיכבה כיון דעומד לכבות וגם יש צד להקל בממ"מ דנוכל לומר דלא חל עליו תורת מוקצה כלל דאין מקצה מדעתו כלום כיון דאפשר להשתמש בו מידי אבל מוקצה מחמת איסור ע"כ ביה"ש הי' מוקצה רק שאיני מדעתו לכל השבת דעומד ומצפה שיכבה ולכך עדיין מבע"י הי' מוכן לכשיכבה בשבת ובזה ניחא מה דקשה לכאורה דבשמעתין וכן בסוף מכילתין מוכח דממ"מ קיל ממוקצה מחמת איסור דר"מ אית לי' ממ"א וממ"מ לית לי' וכן פסקינן הלכה בסוף מכילתין ובחולין דף י"ד איתא אימור דשמעת לי' לר"מ מבשל תחזי לכוס אבל שוחט בשבת לא משום דהוה ממ"א אף דר"מ לית לי' ממ"א אפ"ה ממ"מ אית לי' ע"כ דחמור מממ"א וכבר עמדו ע"ז בתוס' לעיל דף י"ט ע"ז (חוץ מדרכינו י"ל הנה פנ"י הקשה מ"פ שם מוקצה מחמת טילטול והנה י"ל במוקצה מחמת איסור ל"ש לחלק דלטלטל אסור ולאכילה מותר כיון דלטלטל ל"גרק במידי דל"ח לאכילה רק הכי קאמר ש"ה דהוה מוקצה מחמת מיאוס ובזה שפיר אסרו הטילטול אבל במוקצה מחמת איסור לא שמענו אף לטילטול ודו"ק) להנ"ל ניחא משום דיש צד להקל ולהחמיר בכל אחד וכאשר אבאר דהנה בטעם טילטול מוקצה איתא לקמן דף קכ"ה דהוא משום גזירה דהוצאה והנה בישועת יעקב הקשה הא הוצאה גופי' לצורך מקומו או מחמה לצל הוא רק כמלאכה שאצל"ג ואיך עשו גזירה משום איסור דרבנן הא הוה רק גזירה לגזירה בשלמא הא דאסרו טילטול לצורך גופו ניחא דהוה צל"ג אבל בלצורך מקומו הוה מלשאצל"ג ואמנם לר"י דסובר מלאכה שאצל"ג חייב עלה ניחא לדידי' שפיר שייך טילטול משום הוצאה גזרו וא"כ י"ל היינו טעמא דר"י דסובר דגזרו בממ"מ יותר ממוקצה מ"א משום דבמוקצה מחמת מיאוס דגםביום הוה מוקצה שייך גזירה דהוצאה אבל בממ"א דביום לא אקצי' כלל ול"ש גזירת אטו הוצאה ורק הא דאסרו בטילטול הוא רק משום דביה"ש הי' מוקצה מחמת איסור דביה"ש הי' בוודאי אסור בטילטול הנר מגזירה דהוצאה רק מחמת זה אין לאסור ביום ולכן לית לי' מיגו דאיתקצאי ביה"ש ומשום גזירה דהוצאה ל"ש ביום דהא חזי לי' (דרק במידי דלא חזי שייך דגזרו טילטול משום הוצאה כפירש"י ביצה דף י"ב דבמידי דחזי לא גזרו דאין אדם יכול לעמוד בו וכן לטעם שבארנו לעיל לדעת הרא"ם דחיישינן ע"י טילטול דבר האסור ישכח שהוא שבת) וכן בשוחט דביה"ש הי' מוקצה לאכילה מחמת איסור שבת ואין בזה משום גזירה דהוצאה רק שנאמר שכיון שהי' מוקצה לאכילה בביה"ש יהא מוקצה לאכילה ביום זה לית לי' לר"י לס"ד אבל לר"מ אמרינן להיפך דר"מ אית לי' מוקצה מחמת איסור וממ"מ לית לי' משום דלית לי' גזירה דהוצאה דנאמר דחכמים אמרו יען דמקצה מדעתי' לכולי' יומי' לכך יהא אסור לטלטל משום גזירה דהוצאה הא ליתא דהא לר"מ ולמלשאצל"ג פטור לכן לא גזרו משום הוצאה אבל במוקצה מ"א דביה"ש לזה א"צ לגזירה דאטו הוצאה דהנה בנר ביה"ש הוה מוקצה לטלטל משום דהוה בסיס לשלהבת ושלהבת פשיטא דאסור לטלטל דאיך יטלטל שלהבת עצמו הא מכבה אותו א"כ בביה"ש לא הי' מוכן למשמש אדם א"כ נאסר לכולי' יומא ובשוחט בהמה בשבת הנה בביה"ש לא הוה מוכן לאדם כ"ז שלא נשחט א"כ ע"כ מקצה מדעתו ממנו לכך אדרבא לר"מ מוקצה מחמת מיאוס קיל משום דבמוקצה מחמת איסור מעצמו הי' אסור לטלטל ביה"ש שוב אסור גם ביום המוקצה משום דל"ה מוכן משא"כ בממ"מ דאין נאסר משום הכנה דלא הי' מוכן אלא משום גזירה דהוצאה זהו לית לי' לר"מ דהא הוה מלאכה שאצל"ג ולומר דאקצי' מדעתי' וממילא ל"ה מוכן זה לית לי' לר"מ כיון דחזי לשום תשמיש כגון לכסות ורק לר"י אסור משום דעכ"פ שייך בו גזירה דהוצאה כיון דהוא סובר מלאכה שאצל"ג חייב דהרי עכ"פ מקצה מדעת וכמה תשמישין דלא חזי מחמת סתי' שייך גזירה דהוצאה אבל לא שייך לומר דאסור משום דל"ה מוכן כיון דחזי עכ"פ לאיזה תשמיש שבעולם:
ואמנם לדעת הר"ן הנ"ל שכ' דפליגי אי אמרינן מיגו דאיתקצאי לביה"ש איתקצאי לכולי' יומא יקשה דא"כ הוה סברת הפוכות דלר"י ס"ד דממ"מ חמור ומדר"מ מוכח דמוקצה מחמת איסור חמור וכן יקשה בשמעתין גופי' דאיך אמרינן דלר"מ לית לי' מיגו דאיתקצאי הא במוקצה מחמת איסור סבירא לי' דאמרינן מיגו דאיתקצאי לענין מיאוס ונראה לישב דהנה בהאי מיגו דאיתקצאי לביה"ש איתקצאי לכולי' יומא י"ל ב' סברות רש"י ביצה דף י"ט כ' דכל מידי דלא חזיא ביה"ש מוקצה לכולי' יומי' ואסיח דעתי' מיני' ובריטב"א סוכה דף מ"ו כ' הטעם דבעי שיהא מוכן לצורכו בביה"ש עצמו וכל שאיני מוכן בביה"ש לא מהני שדעתו עליו למחר דעכ"פ איני מוכן ושייך שנאסר מטעם הכנה דבעינן מוכן מבעוד יום ולפי"ז י"ל דתליא פלוגתא דר"י ור"מ דר"מ סובר הטעם דבעינן שיהא מוכן בביה"ש ואי ל"ה מקצי' דעתי' מיני' לכולי' יומא ע"כ סובר במוקצה מחמת מיאוס הרי חוזר מדעתו מהקצאתו ול"ש שיהא מוקצה ביום משא"כ במוקצה מחמת איסור דלאו משום דעתו הוה מוקצה אלא דע"כ מקצהו שפיר י"ל דהוה מוקצה לכל היום אף ביושב ומצפה ל"מ כיון דבע"כ הקצהו בע"ש שפיר מקצהו לכולי' יומא ואית הא דמיגו דאיתקצאי כפירש"י יען דמקצהו לכולי' יומא אבל ר"י סובר גם במוקצה מחמת מיאוס מיגו דאיתקצאי ולא יכול לחזור מהקצאתו כמו במוקצה מחמת איסור דהוה מוקצה לכל היום אף דיושב ומצפה למחר להשתמש בו משום דסובר דבעינן מוכן מבעוד יום כסברת הריטב"א א"כ ל"ש דחוזר בו מהקצאתו דהא א"י לחזור למפרע עכ"פ ביה"ש ל"ה מוכן ורק לר"מ דסובר הטעם דביה"ש משום דמוקצה לכל היום כפירש"י והרי בממ"מ הוא חוזר מהקצאתו אבל במוקצה מחמת איסור ל"מ לר"מ יושב ומצפה משום דלאו מטעם דמדעתי' הוא דהות מוקצה דע"כ מקצהו ולכן מקצהו לכולי יומא ולר"ש אף במוקצה מ"א מהני יושב ומצפה ול"א מיגו דאיתקצאי:
אמנם לישב הך דחולין נראה עפ"י האמור דבאמת בנ"י יש כאן עוד איסור מוקצה משום דהוה מלאכתו לאיסור דהא דבנ"י נקט הטעם משום ממ"מ בארנו לעיל דרק משום יו"ט נקיט אבל בשבת באמת יש כאן עוד טעם דהוה מלאכתו לאיסור לפי שיטת הר"ן כאשר בארתי וע"כ ניחא בס"ד דחולין ר"י סובר מוקצה מחמת מיאוס יען דגם הוה מלאכתו לאיסור כיון דל"ח לשום מידי דהוא מאוס ודמי לחצצרות דלעיל דלר"י אין מטלטלין אף לצורך גופו ומקומו כמש"כ תוס' לעיל אבל בנ"י כמתכות ובהדליק בשבת או במוקצה מחמת איסור שחיטה דל"ש דהוה מלאכתו לאיסור ס"ד בהאי דחולין דלר"י ל"א מוקצה משום דל"א מיגו דאיתקצאי לבין השמשות הקצהו לכולי' יומי' או דממילא הוה מוקצה לכולי' יומא כיון דל"ה מוכן מבעוד יום ורק במוקצה מ"מ הוה ס"ד דאמרינן מיגו דאיתקצאי היינו משום דכיון דביה"ש עכ"פ הקצהו מדעתו (ול"ה חזי ביה"ש למידי רק למלאכת איסור א"כ הוה מלאכתו לאיסור) לכן אף ביום נהי דעתה בטלה הקצאתו דרוצה להשתמש ואין מאוס עליו עתה אבל כיון שכבר הי' מוקצה ביה"ש והוה עליו איסור טילטול מצד מלאכתו לאיסור וצד איסור מוקצה זה לא נתבטלה גם ביום ולפי"ז לס"ד דקאמר הא מני ר"י דאין מטלטלין לי' י"ל דהוה סבור באמת כקו' דלעיל דלאו משום מוקצה מחמת מיאוס אין מטלטלין אלא משום דמלאכתו לאיסור ולא הי' רצה לדמות כלל למוקצה מחמת מיאוס דל"ד למוקצה מחמת מיאוס אלא הי' סבור דטעם משום מלאכתו לאיסור וע"ז דחי ש"ה דהוה מוקצה מחמת מיאוס דהיינו דהוה מוקצה מחמת מיאוס ג"כ דסובר מיגו דאיתקצאי גם לגבי מוקצה מחמת מיאוס כיון דלענין מלאכתו לאיסור נשאר בהקצאתן גם במוקצה מחמת מיאוס נשאר בהקצאתן לכן לס"ד הוה סבור דמוקצה מ"מ חמור מממ"א לר"י למסקנא דע"כ ר"י סובר מוקצה מחמת איסור וסובר דאמרינן מיגו דאיתקצאי מעתה אין לנו לומר דבממ"מ לית לי' מיגו דאיתקצאי ורק הא דאיסור לטלטל ני' הוא משום דמלאכתו לאיסור ולפי"ז לא היא אסור לטלטל רק בשבת אלא דטעמו משום מוקצה מ"מ איתקצאי ביה"ש איתקצאי לכולי' יומא וממילא גם ביו"ט אסור לטלטל אמנם לר"מ דמצינו דלית לי' ממ"מ ומוקצה מחמת איסור אית לי' אמרינן שפיר דבממ"א סובר מיגו דאיתקצאי יען דבביה"ש ע"כ מקצהו ול"ה מוכן בביה"ש ל"מ מה שדעתו למחר אבל במוקצה מחמת מיאוס שרק מוקצה מכח דעתו ל"א דאיתקצאי לכולי' יומא דהרי חזינן דחוזר מהקצאתו כיון שרוצה להשתמש בו כסברת הר"ן לכן שפיר מממ"א חמור ממוקצה מ"מ ואין לומר עכ"פ יהא אסור משום דמלאכתו לאיסור דהא עכ"פ ביה"ש ל"ה חזי למידי והוה מלאכתו לאיסור כמו בחצצרות דאסור לטלטל אף לצורך גופו ומקומו לזה י"ל דר"מ סובר מלאכתו לאיסור אין אסור אלא מחמה לצל ולא לצורך גופו ומקומו דרק לר"י דסובר ממ"מ אמרינן שפיר דאסור לטלטל לצורך גופו ומקומו ג"כ כיון דל"ח והיינו מדאוסר ני' וע"כ משום דמלאכתו לאיסור כדס"ד בהאי דחולין וא"כ סובר כיון דל"ח רק למלאכת איסור אסור לטלטל לצורך גופו ומקומו אבל לר"מ י"ל דסובר דאף דאין ראוי לטלטל רק לדבר איסור אין אסור לטלטל אלא מחמה לצל ולא לצורך גופו ומקומו ובאמת בהאי דחצצרות סובר ג"כ דרשאי לטלטל לצורך גופו ומקומו ורק מחמה לצל אסור (או דסובר אף אי אסור לטלטל לצורך גופו היינו משום דהוה מלהצל"ג אבל לצורך מקומו ל"ש לאסור כיון דהוה מלאכה שאצל"ג וליכא איסור דאורייתא ל"ש לגזור על טילטול לצורך מקומו לר"י אסור לצורך מקומו ג"כ כיון דלדידי' מלאכה שאצל"ג חייב אבל לר"מ אין לאסור משום מלאכתו לאיסור לצורך מקומו דהוה מלאכה שאצל"ג וא"ל דלפי"ז עכ"פ לצורך גופו גם לר"מ אין מטלטלין ני' י"ל כיון דלא גזרו לצורך גופו ג"כ לית לי' כלל גזירה דהוצאה:

ד) שם כבתה מותר לטלטלה ויש לדקדק דנראה כמיותר כיון שאומר נר הדולק ולא אמר נר שהדליקו בו מוכח דאם כבתה מותר ונראה דהנה רש"י פי' משום מכבה ותמהו דבגמ' דחו זה דדבר שא"מ מותר ותוס' הקשו לקמן מאי פריך כבתה לא ולא פריך מרישא נר הדולק והנה לקמן איתא דמודה ר"ש בנר יען דהוקצה למצותו הוקצה לאיסורו לאיסור כיבוי והנה לעיל דף כ"ט לא יקוב אדם שפופרת פירש"י ג"כ דחיישינן שמא יסתפק והואיל והוקצה למצותו יש כאן משום מכבה ותמהו המפרשים איך תליא זב"ז לומר ע"י שהקצה למצותו יש כאן משום מכבה אם מסתפק ממנו ויש לומר דהנה בנמ"י פ"ב דב"ק הקשה איך מדליקין נר בשבת למ"ד אטו משום חציו א"כ הוה כאלו מדליק והולך בשבת ותי' דנחשב כאלו עשה בידים כן אמרינן דהוה כאלו דלקו הכל מע"ש ומעתה זהו הסברא דע"י שמקצהו למצוה דהרי נחשב כאלו דלק הכל בע"ש (ועיין בירושלמי שהקשה באמת כן) והנה לפי"ז בנותן שמן בשפופרת לכאורה יקשה הא כאן שמטפטף השמן הא הוה כאלו נותן עתה השמן א"כ הדרה קו' הנמ"י למקומו דהוה כאלו הבעירו הוא בשבת וע"כ לומר כיון דמקצהו למצותו הוה גם כן כאלו גמרי' בחול וא"כ שוב גם המסתפק משפופרת הוה כאלו מכבה דאי נאמר דל"ה כאלו מכבה יען שאין בכלי אחד א"כ יקשה איך רשאי להדליק הא הוה כאלו מדליק בשבת וע"כ יען דהקצה למצותו חשוב כאלו הכל דלק מבעוד יום א"כ שוב שייך שפיר מכבה משום כאלו נטל מכלי עצמו שיש בו השמן שלוקח אורו אם מסתפק ממנו וזהו דאמרינן בשמעתין ג"כ הקצה למצותו הקצה לאיסורו איסור כיבוי משום דאי לאו דהקצה למצותו ונחשב ע"י כאלו כבר דלק מבעוד יום ל"ה שייך משום מכבה רק עי"ז שהקצה למצותו ואין עומד ומצפה שיכבה כ"זשיש שמן הוה כאלו מכבה ע"י מה שמסתפק ממנו וכגון בשפופרת דל"ה מכבה ממש רק נחשב כמכבה יען שהקצה לכך והנה תוס' הקשו א"כ למה צריך לטעם בסיס ותי' דמשום טילטול לא שייך לאסור מטעם הקצה למצותו וצריך לטעם בסיס ולענ"ד נראה דגם טילטול יש לאסור מטעם הקצה למצותו דכיון דיש לחוש שאם ניטלטל יכבה ולאחר הכיבוי הרי רשאי להשתמש בו א"כ יש כאן ביטול מצוה והרי הוא הקצהו למצותו ואם מסתפק ממנו חייב משום מכבה א"כ הקצה ג"כ דלא יטלטל ג"כ משום שאם יכול להיות שיכבה וכיון שיכבה בטיל מצותו א"כ ע"כ הקצה למצותו גם הטילטול וא"כ כמו דאמרינן דע"י שהקצה למצותו אם מסתפק שייך משום איסור כיבוי וא"כ הוה מוקצה משום איסור כיבוי ג"כ ונפ"מ בשפופרת א"כ כן נמי כיון דאמרינן דגם לענין טילטול שייך הקצה למצותו שוב שייך לומר גם לענין טילטול דמקצהו מטילטול משום שמא יבוא לידי איסור כיבוי אם יטלטל כדרכו דאז יש כאן איסור כיבוי דהוה כמו פ"ר וכמש"כ הצל"ח והא דאמרו בגמ' דל"ש שמא יכבה דאין מתכוין היינו דל"ש דחכמים אסרו לטלטל משום שיכבה דהרי כשיטלטל בנחת הוה דבר שאין מתכוין אבל עכ"פ שייך לומר דהבעל הבית מקצהו גם מטילטול יען דירא פן יבוא לידי כיבוי אם יטלטל כדרכו ומעתה י"ל דבוודאי הא דאמר ר"ש חוץ מנר הדולק קאי כיון דמוקצה למצותו גם לענין טילטול פן יכבה ויבטל מצותו ע"כ מקצהו גם מטילטול מחשש פן יבוא לידי כיבוי וא"כ אסור לטלטל משום מוקצה מחמת איסור כיבוי דעכ"פ הקצהו לכן אף דבאמת אם יטלטל בנחת אין כאן איסור לכיבוי אבל עכ"פ הוא מקצהו מחשש שיכבה ולכן אסור לטלטל משום מוקצה אבל כ"ז שייך שהנר דולק יפה דשייך מוקצה למצותו דכ"ז שיש שמן אין עומד ומצפה שייך ג"כ דהקצה לאיסורו לאיסור כיבוי גם בטילטול אבל בשעה שהולך וכבה דל"ש הקצה למצותו דאין מצפה ועומד ומצפה שיכבה וכיון שעומד ומצפה שוב לר"ש אין מוקצה והנה כיון שר"ש הוסיף ואמר כבתה אין לא כבתה לא משמע אף שהולך וכבה ועומד ומצפה ול"ש מוקצה מחמת איסור כיבוי ורק שיש לחוש שבאמת אסור לטלטל שמא יכבה ולכן אסור אפי' בטילטול בנחת וע"ז שפיר פריך הא אין מתכוין ומשני משום דבסיס לדבר האסור א"כ נתישב הכל דמרישא לא פריך דבאמת הרישא החשש משום כיבוי דהיינו משום דמקצהו מחשש כיבוי שלא יבוא לידי כיבוי אם יטלטל כדרכו וכיון שהקצהו אסור לטלטלו אפי' בנחת ולכן רק פריך מכבתה אין לא כבתה לא דכיון דעומד ומצפה ל"ש משום כיבוי מוקצה מחמת איסור כיבוי רק לחוש שבאמת יכבה והוה דבר שאין מתכוין ומשני משום בסיס וניחא נמי קו' תוס' למה צריך לטעם בסיס תיפוק לי' משום דהקצה למצותו דלפמש"כ י"ל הא דהקצה למצותו היינו רק לומר כיון שבאמת מקצהו מחמת איסור כיבוי גם מטילטול דבדעתו שלא לטלטלו בן יבוא לידי כיבוי ומקצהו מדעתו והוה מוקצה מחמת איסור אלא היכיא דיושב ומצפה לר"ש ל"ה מוקצה ולכן אמרינן כיון דהקצהו למצותו ואין יושב ומצפה ואין רוצה בטילטולו כדי שלא יכבה ויבטל מצותו שוב שפיר הוה מוקצה מחמת איסור כיבוי וא"כ כמו דאסור להסתפק משום דמכבה דהיינו ע"י שמקצהו למצותו יש כאן חיוב מכבה אפי' במסתפק בשפופרת כן נמי מכח דהקצה למצותו ואין עומד ומצפה כמש"כ פנ"י דע"י שהקצה למצותו לא א"ע ומצפה הוה מוקצה לטילטול מכח איסור כיבוי וכ"ז בדולק יפה אבל בהולך וכבה דאין שייך הקצה למצותו דאין מצוה עוד בדליקתו אדרבא עומד ומצפה שיכבה א"כ ל"ש משום מוקצה מחמת איסור כיבוי לזה צריך הטעם דבסיס וניחא נמי קו' תוס' לרש"י דמפרש דאין לנו לר"ש אלא המסתפק משמן שייך דהא הוא מכבה גמור ולמה צריך לטעם הקצה למצותו ותוס' תי' דקאי אשמן המטפטף ל"ש רק הקצה למצותו והא קאמר הקצה לאיסורו משמע משום איסור כיבוי ולפמש"כ ניחא דצריך כן משום שפופרת דל"ה מכבה ממש ול"ה מכבה רק משום שהקצה למצותו כפירש"י לעיל דף כ"ט:
מעתה מבואר דברי רש"י בריש שמעתין דמפרש בנר הדולק משום שמא יכבה והוה מוקצה מחמת איסור כיבוי אך כ"ז בדבריו דקאמר נר הדולק אבל במה שאמר אח"כ כבתה מותר לטלטלה אבל לא כבתה לא בוודאי הטעם משום בסיס והוכרח רש"י לפרש כן כדי לתרץ למה נקט ר"ש כלל כבתה מותר אלא ע"כ לאשמעינן לא כבתה לא אף שכבה והולך משום בסיס לדבר האסור ודו"ק:
ובזה מבואר דאיתא התם רשב"א אומר מסתפק מן נר הכבה ומשמן המטפטף אפי' בשעה שהוא דולק ויש לתמוה דרשב"א הוה לי' לפלוגי לעיל אמה דקאמר רש"א מותר שמן שבנר מותר הול"ל אפי' בשעה שהוא דולק דהא כאן לא מייריא רק מטילטול הנר לא ממוקצה של השמן וכבר הרגישו בזה:
ולפמש"כ לעיל ניחא דהא לר"ש נר הדולק ע"כ משום מוקצה מחמת איסור כיבוי והיינו משום דהוקצה למצותו אבל בכבה והולך ל"ש משום מוקצה דאיסור כיבוי דהא דעומד ומצפה שיכבה ולכן רק אסור משום בסיס לדבר האסור דנהי דעומד ומצפה ול"ש הקצה למצותו אפ"ה כ"ז שדולק מעט עדיין אסורה להסתפק ממנו מטעם כיון שהי' כבר נאסר ביה"ש דאז לא הי' יושב ומצפה הקצה כ"ז שדולק מעט (דהרי הרשב"א הקשה למה מותר שמן שבנר מותר הא ביה"ש ל"ה עומד ומצפה שיכבה וישאר מהשמן ותי' כיון שדעתו על הנר דעתו על השמן שישאר א"כ כ"ז שדולק קצת דאין דעתו על הנר שוב גם על השמן אין דעתו) וע"כ אסור משום לדבר האסור דהיינו כיון שביה"ש עכ"פ הי' מוקצה לכן כ"ז שדולק אסור דמאחר דהנר בסיס לדבר האסור א"כ שוב השמן אסור מטעם שביה"ש לא הי' עומד ומצפה שיכבה וע"ז בא ראב"ש לחלוק דמותר להסתפק מנר שכבה והולך כיון דל"ש הקצה למצותו והוה כמותר השמן שבנר וכיון דמותר להשתמש מותר לטלטל נר שכבה והולך דל"ש דהוה בסיס לדבר האסור כיון דהשמן מותר להסתפק הוה בסיס לדבר היתר ואיסור דל"ה מוקצה וא"כ נר שכבה והולך מותר לטלטל ואין אסור אלא הדולק ממש דאז הקצה למצותו שייך מוקצה משום איסור ביזוי ובא ראב"ש לחלוק אמה דאסור ר"ש נר שכבה והולך לטלטל ואיהו סבור דמותר לטלטל כיון דמותר להסתפק משמן נר שכבה והולך ודו"ק:
והנה לפי דברינו הא דמסיק דראב"ש פליגא אאבוהו וסובר דאפי' לא כבה לא צריכין לפרש כפירש"י דקאי רק אשמן אלא דפליג גם אטילטול דלראב"ש מטלטלין הנר שכבה והולך כיון דל"ה בסיס לדבר האסור דהא שמן מותר ונעשה בסיס לדבר האיסור ולדבר המותר ואין לומר דא"כ דליכא משום מכבה ל"ש בסיס לדבר היתר כיון דיכול לנערו דז"א דכיבוי ממש וודאי אסור אף בכבה והולך דרק לענין להסתפק דל"ה מכבה ממש שרי ראב"ש:
אולם יקשה דבגמ' אמרו הנח לנר שמן ופתילה שנעשה בסיס לדבר האיסור משמע דגם בשמן גופי' הטעם דנעשה בסיס לדבר האסור להשלהבת ויקשה למה צריך לומר דשמן נעשה בסיס תיפוק לי' דשמן הקצה למצותו כ"ז שדולק וכבר הקשה הפנ"י כן והנה אי הוה אמרינן דלר"ש באמת ג"כ רשאי להסתפק משמן בכבה והולך ורק אסור לטלטל משום דנעשה בסיס לשלהבת הוה ניחא אבל לפי מה דמבואר בשמעתין דרק לראב"ש מותר השמן בכבה והולך ולר"ש אסור א"כ יקשה למה אמר הנח לשמן הא השמן בלא"ה אסור משום דהקצה למצותו (ואף לפמש"כ דל"ש הקצה למצותו בכבה והולך דהא עכ"פ אסור משום דהקצה למצותו ביה"ש כמו שבארנו) וכן יקשה להיפוך כיון דאמר דשמן נעשה בסיס א"כ במה דפליג ראב"ש וסובר דרשאי להסתפק משמן עדיין לא סגי זה להתיר בטילטול הנר הכבה והולך משום דעכ"פ נעשה בסיס לדבר האסור:
אמנם בראש יוסף הוכיח דהאי שמן נעשה בסיס רק אגב נר נקטי' דהרי בשמן בלא"ה שייך דא"א שלא יכבה או יבעיר ע"י הטי' יעו"ש לפי דרכו וכן לשיטת פוסקים בסי' רע"ט דהנחת ככר ל"מ א"כ ה"נ אףשיש שמן הוה א"כ גם לדברינו י"ל דשמן דנקט רק אגב נר דלר"ש א"כ דבלא"ה נר אסור משום דביה"ש הקצה למצותו וכקו' הפנ"י באמת ולראב"ש ל"מ כלל בשמן בסיס דאין השמן בסיס דאין הפתילה שוכב על השמן אלא שוקע בו וע"כ שפיר סובר דמטלטלין נר הכבה דהוה בסיס לדבר האיסור ולדבר ההיתר:

ה) שם אמר עולא סיפא אתאן לר"י ופריך מר זוטרא אי הכי מאי אבל ותמוה מה עלה על דעת עולא לפרש דקאי לר"י והנה בפנ"י כתב דס"ד דלר"י לא אסור רק מוקצה מחמת מיאוס אבל נר של מתכות מודה וע"ז קאמר אבל כוס ועששית אסור ותמוה כיון דלס"ד לא ידע לחלק דכוס ועששית יען דנפישי דעתי' עלי' א"כ אכתי מה השיב עולא אהא דפריך מ"ש הני דאתיא כר"י דאם לר"י לית לי' מוקצה מחמת איסור למה בכוס ועששיות יודה:
ולי נראה לפרש כך דהנה ע"כ כוס ועששיות אין מאוס כ"כ כמו שאר כ"ח כדאיתא בירושלמי דמפרש אליבא דר"ש מודה בכוס ועששיות שמא יבוא לכבות ולהשתמש כמו שכ' בקרבן עדה והוא מוכרח דהא כלי זכוכית איני מאוסים כ"כ וכמש"כ בראש יוסף ולפי"ז יפורש כך דבנר של חרס דמאוסים הרבה אין מטלטלין ע"כ היינו אפי' לצורך גופו ומקומו דלא חזו למידי בפרט לפמש"כ לעיל דעי"ז שהדליקו הוה כיחדו ג"כ והוה ג"כ כמלאכתו לאיסור לבד אבל בעששית דלא מאוס כ"כ ועדיין ראויין לשאר תשמיש ל"ה מלאכתו לאיסור לבד וגם ל"ה כיחדו ע"כ רשאי לטלטל לצורך גופו ומקומו אבל מחמה לצל שפיר י"ל דאין מטלטלין וזהו שאמר כוס ועששית לא יזיזום ממקומם הכונה רק זה אסור אם רוצה לטלטל מחמה לצל אבל אם רוצה להשתמש בו לטלטל לצורך גופו ומקומו באמת שרי כיון דראוי לתשמיש והוא רוצה להשתמש בו הרי חוזר הוא מהקצאתו רק אם אין רוצה לטלטל לצורך גופו רק רוצה לטלטל מחמה לצל ע"כ אמר לאיזיזם ממקומם ובזה מדוקדק למה נקט לא יזיזם ולא אמר דלא יטלטלם רק יניחנו על מקומו וע"ז פריך מר זוטרא מאי אבל דלשון אבל משמע דלהחמיר בא מה דבנר שרי בכוס אסור אבל אי קאי אר"י הוא ולהקל שלא יזיזם ממקומם א"כ לא הול"ל בלשון אבל רק הול"ל סתם כוס ועששיות לא יזיזם:

ו) שם אר"ז פמוט שהדליקו בו בשבת לדברי המתיר אוסר לדברי האוסר מתיר ופירש"י דהיינו ר"מ ותוס' הקשו הא להדיא אמר ר"מ נר שהדליקו בשבת אסור לטלטל ועוד דלפירש"י ד"ה היינו ר"מ וע"ז ל"ש דברי הכל כיון דלר"ש מטלטלין ע"כ פירשו דפמוט היינו נר גדול דמודה ר"ש ול"נ לישב פירש"י דפמוט היינו מנורה ניחא ג"כ דיש לפרש דהאי אף לדברי המתיר הוא ר"ש עט"ז סי' ש"ח סק"כ כ' דנפ"מ בין ר"י ור"ש דהי' סובר מוקצה ובעינן דוקא מה דדעתו עלי' ומחזיק לאותו דבר למה דחזי לי' ולר"ש לית לי' מוקצה אלא דסובר איסור טילטול במאי דל"ח לי' ולכן סגי בראוי לבד ולפי"ז נ"ל דיש סברא לומר לר"י דסובר מוקצה לכן מידי דל"ש מוקצה אף דשייך בי' עכ"פ איסור טילטול מצד דלא חזי לי' מתיר ר"י (עכהא"ג פסחים דף כ"ו ל"י מכוין כשאין מכוין לקולא) וא"כ י"ל למאן דמתיר ר"ש דלית לי' מוקצה אבל בפמוט מודה משום דעכ"פ כיון דיחדו מיקרי לא חזי לי' עתה למלאכת היתר לכן שפיר יש לאסרו משום דמיוחד למלאכת איסור ע"כ עכ"פ לא חזי ואסור מצד דלא חזי לי' אבל מוקצה מחמת מיאוס אי איסור לית לי' כיון דלית לי' מיגו דאיתצקאי א"כ הרי חזי לי' לדידי' עתה לכל דבר ולר"י איפכא כיון דסובר מוקצה א"כ בפמוט דמשום מוקצה מחמת מיאוס לא מקצי' דעתי' אף דאכתי עכ"פ לא חזי לי' כיון שיחדו למלאכת איסור אפ"ה מתיר ר"י דכיון דסובר מוקצה א"כ היכיא דמשום מוקצה ליכא שוב גם משום מה דלא חזי לי' יען דיחדו ג"כ לית לי' והסברא נראה כך דבהא פליגי דר"י סובר רק מוקצה דהיינו דצריך שיהא הדבר מוכן אצלו דהוא יליף דקרא דויכינו דבעינן שיהא מוכן בדעתו ומה דלא מוכן בדעתו אסור וזהו מוקצה א"כ במידי דבאמת מוכן הוא דהרי אין מאוס וראוי לכל מידי רק דהוא יחדו למלאכת איסור ע"כ לא ראוי הוא לדידי' זהו לית לי' לר"י ור"ש סובר דהכלל בכלל הכנה שמצ"ע הכל מוכן ואף דבר מאוס מוכן הוא כיון שיכול עכ"פ להשתמש לכסות בי' מנא אבל מידי דל"ח אין ראוי לטלטל דהיינו דזה נתמעט מדרשא דוהכינו דבעינן הכן דהיינו שיהא עכ"פ חזי למידי לאפוקי אבן דלא חזי לפי"ז נולד גם חומרא אם יחדו למלאכת איסור וע"כ לא חזי לי' אסור לר"ש ולכן בפמוט מודה עוד יש לפרש דהאי אף לדברי המתיר הוא ר"ש דהנה י"ל נהי דלר"ש לית לי' כיון דאיתקצאי לביה"ש איתקצאי לכולי' אפ"ה בפמוט שהדליקו בשבת אסור גם לר"ש לטלטל דרק בנר שאין מיוחד דסובר ר"ש דאף שהדליקו בו בזה ל"ה מיוחד להדלקה א"כ אי לא נאמר מיגו יהא רשאי לטלטל אפי' מחמה לצל דל"ה מלאכתו לאיסור כיון שאין מיוחד לכך אבל בפמוט דהוה מיוחד להדלקה וא"כ כיון שהדליקו בו בביה"ש נאסר לטלטל בין מחמה לצל בין לצורך גופו ומקומו והנה אף אי נאמר דל"א מיגו דאיתקצאי עכ"פ מחמה לצל יהא אסור לטלטל כיון שיחדו והדליקו פ"א עכ"פ אסור מחמה לצל גם לר"ש וא"כ לכך סובר דגם לצורך גופו ומקומו אסור לטלטל כיון דע"כ נשאר בהקצאתו שהקצה בביה"ש לענין טילטול מחמה לצל לכן גם לענין טילטול לצורך גופו ומקומו נשאר בהקצאתו ומודה ר"ש כהא"ג דאמרינן מיגו דאיתקצאי דל"ש לומר דעומד ומצפה ע"כ אין מקצהו דכיון דע"כ אהני הקצאתו שהי' בביה"ש לאיסור לטלטל מחמה לצל לכך אהני הקצאתו גם לאסור טילטול לצורך גופו ומקומו ומאן דאוסר מתיר דהיינו משום דאף דמאן דאוסר מוקצה מ"מ אפ"ה במוקצה מחמת איסור מודה אפי' ביחדו והדליקו בשבת משום דבמוקצה מחמת מיאוס דל"ח למידי א"כ אין עומד למלאכת איסור והיכיא דל"ח למידי רק למלאכת איסור הוה מלאכתו רק לאיסור כחצוצרת דאסור לטלטל אפי' לצורך גופו ומקומו כמו שבארנו משא"כ בפמוט נהי שיחדו למלאכת איסור והוה מלאכתו לאיסור אבל כיון דחזי גם למלאכת היתר שרי לצורך גופו ומקומו כדאיתא לעיל דף ל"ו דלר"י שופר מטלטלין אף דמיוחד למלאכת איסור כיון דעכ"פ חזי גם למלאכת היתר לגמוע בו מים לתינוק:
וע"ז פריך שפיר למימרא דלר"י מוקצה מחמת איסור לית לי' והא סובר דאין מטלטלין נר מתכות שהדליקו באותה שבת ולכן מסיק ד"ה אסור לטלטל והיינו ר"ש דהיינו מטעם שבארנו דר"ש מודה בפמוט דאמרינן מיגו דאיתקצאי כיון דע"כ נשאר בהקצאתו לענין לאסור לטלטל מחמה לצל לכן אסור לטלטל גם לצורך גופו ומקומו ודו"ק:
ובזה ניחא לישב הא דהביא הריא"ף הא דר"ז דפמוט שהדליקו בשבת אין מדליקין לא הדליקו מדליקין והקשה בר"ן הא אפי' בנר חרס קיימ"ל דמותר לטלטל ולפמש"כ ניחא דהא קמ"ל דהו"א נהי בנ"ח ישן מטלטלין משום דכיון דלית לי' מוקצה מחמת מיאוס ל"ה כיחדו למלאכת איסור ולכן רשאי לטלטל אבל בפמוט דיחדו והדליקו פ"א הו"א אפי' הדליקו בחול עכ"פ הוה כיחדו למלאכת איסור ולצורך גופו ומקומו נמי אסור קמ"ל דשרי לטלטל והיינו לצורך גופו ומקומו אבל מחמה לצל באמת אסור לטלטל משא"כ נר ישן נהי דהוה כיחדו היינו למ"ד דאית לי' מוקצה מחמת מיאוס אבל למאן דלית לי' מוקצה אין כאן יחוד למלאכת איסור דלא מקצה אינשי מדעתי' ממה דחזי לשום תשמיש בעולם א"כ ל"ה כמלאכתו לאיסור ולכן הו"א בפמוט גרע ואסור אפי' לא הדליקו בשבת קמ"ל דאפ"ה מטלטלין והבן:
והנה כ"ז ניחא אי מפרשינן הא דלר"מ ממ"מ מטלטלין היינו כפשטי' דלא מקצי' אינש מה דחזי לי' אפי' לתשמיש כ"ד כגון לכסות בו כלי א"כ שפיר ני' של חרס מטלטלין דל"ה יחוד כלל משא"כ פמוט הוה יחוד אבל לפי מה שבארתי לעיל מדברי הר"ן דהא דממ"מ מטלטל היינו נהי דביה"ש הוה מוקצה אבל עתה שרוצה להשתמש מיהדר מהקצאתו א"כ ביה"ש עכ"פ הוה מיוחד רק למלאכת איסור כיון דביה"ש הוה מוקצה אצלו לכל תשמיש א"כ הוה מלאכתו לאסור אפ"ה קיימ"ל דמטלטלין א"כ למה צריך ריא"ף להזכיר דפמוט מטלטלין דהו"א דהוה כמלאכתו לאיסור הא גם ני' של חרס הוה מלאכתו לאיסור ומוכח דלא כר"ן לכאורה אמנם נראה דנפ"מ אי מועיל תנאי ולכך נקיט פמוט לאשמעינן דתנאי ג"כ לא מהני ודו"ק:

י) ע"א תוס' ד"ה ומה נר הקשה לפירש"י למסקנא דאייריא ביחדו והניח ג"כ קשיא מנר שהדליקו באותה שבת ולא נקט דיחדו אין מדליקין ונראה לישב דהנה רש"י פי' למסקנא לא קשיא משום דאייריא בלא יחדו והקשה רשב"א א"כ גם מנ"י לא קשיא די"ל דאשמעינן דהדליקו בלא יחדו ג"כ אסור ונראה לישב דהנה כ"כ שיטת הר"ן דפליגי בנ"י היינו ג"כ אי אמרינן מיגו דאיתקצאי ור"י לשיטתו ור"מ לשיטתו והקשתי ע"ז א"כ ר"מ דלית לי' ממ"מ ולית לי' מיגו דאיתקצאי וא"כ למה בממ"א סובר דאמרינן מיגו דאיתקצאי וע"כ לומר היכיא דדחאו בידים אית לי' מיגו דאיתקצאי והנה לפי"ז י"ל בשל מתכות שפיר אייריא בלא יחדו וסובר ר"י מיגו דאיתקצאי משום דדחוי בידים אבל בנר ישן בלא יחדו דליכא דיחוי בידים באמת יקשה מ"ט דר"י סובר מיגו דאיתקצאי הא חוזר הוא מהקצאתו בשלמא אי ביחדו שפיר סובר ר"י דאמרינן מיגו דאיתקצאי ור"מ סובר דל"א מיגו דאיתקצאי כיון דלא דחאו בידים אבל אי בלא יחדו יקשה באמת בנ"י אמאי נימא לר"י מיגו דאיתקצאי דהא יכול לחזר מהקצאתו שהיתה רק מוקצה דממילא וא"כ אין סברא לומר דיהא אסור בהדליקו ולא יחדו רק כשנאמר כיון דמאוס הרי הוא כיחדו א"כ שוב תקשי דא"צ לומר משום דהדליקו דתיפוק לי' משום יחדו והבן:
ויש לישב עוד בדרך אחר דבשלמא בנר של מתכות דלר"י דדשא"מ אסור וא"כ יש כאן משום כיבוי וא"צ לטעם דנעשה בסיס והקצהו דגם בסיס הייינו מטעם דהקצהו מדעתו שעשאו בסיס כמש"כ בישועת יעקב סי' רע"ט אבל כיון דאסור משום כיבוי אין כלל משום מוקצה שפיר י"ל דאסור אפי' הדליקו בלא יחדו דע"כ אסור לטלטלו וכיון דע"כ ממילא בלא דעתו ובלא הקצאתו נאסר בטילטול א"כ שפיר שייך לומר מיגו דאיתקצאי ביה"ש דלא הי' חזי לטלטל בביה"ש הוה מוקצה לכולי' יומא מטעם דכ' הריטב"א במס' סוכה שהבאתי לעיל דכל שאין מוכן בביה"ש הוה מוקצה משום הכנה ולכן אף בלא יחדו אסור כל היום טילטול אבל במוקצה מ"מ דל"ה מוקצה רק מדעת האדם א"כ כל זמן שלא יחדו לא מקצי' מדעתי' דבשלמא אי בנר ג"כ רק משום מוקצה דהיינו משום דבסיס למוקצה ומקצה הנר מדעתו גם בנר שלמתכות הוה בעינן יחדו דאי לא יחדו אף דביה"ש אסור ל"ה אמרינן מיגו דאיתקצאי דיכול הוא לחזור מהקצאתו וא"כ אז הוה קשיא שפיר אי במתכות אסור אפי' בלא יחדו ע"כ משום כיון דמקצי' בביה"ש מקצהו מדעתו לכולי' יומי וכפירש"י בביצה בטעם דמיגו דאיתקצאי ולא מהני חזרה א"כ גם בממ"מ נאמר מיגו דאיתקצאי ואפי' בלא יחדו יהא אסור אבל לפי מה שבארנו דהאיסור משום כיבוי וא"כ אז ניחא דלא קשיא מנר שהדליקו באותה שבת משום דבזה שפיר אמרינן מיגו ודאיתקצאי ולא משום דמקצי' מדעתי' לכולי' יומא אלא דכיון דביה"ש אסור משום כיבוי ממילא אסור לכולי' יומא א"כ בממ"מ אי לא יחדו ל"ה מוקצה לכולי יומא דאין סברא לומר דלא יכול לחזור מהקצאתו (והנה אי אמרינן דלר"מ דבר שא"מ אסור כדמשמע לכאורה מבכורות דף כ"ה דאין מקיזין דם במקום שעושין משום ניחא מה שהקשינו למה לר"מ אית לי' במוקצה מ"א מיגו דאיתקצאי בממ"מ לית לי' מיגו דאיתקצאי דלהנ"ל ניחא דביה"ש אסור משום כיבוי דדבר שא"מ אסור וממילא איתקצאי לכולי' יומא דל"ה מוכן כסברת הריטב"א אף לתוס' בכורות שכ' הטעם משום דהוה פ"ר אבל דבר שא"מ לא נשמע דס"ל דאסור וא"כ לא נוכל לפרש דלר"מ הטעם דאית לי' מיגו דאיתקצאי יען דהוה אסור בביה"ש משום כיבוי דהא הוה דבר שא"מ אך לפי מה שאבאר להלן דכיבוי הוה פ"ר שוב שפיר נוכל לומר הטעם דלר"מ אית לי' מיגו דאיתקצאי משום דביה"ש הוה מוקצה מחמת איסור כיבוי):
והנה במה שכתבתי נראה לישב קו' הפנ"י שהקשה דבסוף מכילתין מסיק דהלכה כר"י במ"מ איסור ויקשה בשלמא לר"י לשיטתו דסובר מלשאצל"ג חייב והוה איסור דאורייתא שפיר אית לי' מיגו דאיתקצאי אבל לדידך דקיימ"ל דאצל"ג פטור דל"ה איסור דאורייתא א"כ לשיטת רש"י ביצה דף ל"ד דבאיסור דרבנן ל"א מיגו דאיתקצאי א"כ קשיא הלכתא אהלכתא דהלכה כר"י בממ"מ דטעמו דר"י גופי' משום דסובר אצל"ג חייב א"כ לדידן דקיימ"ל דפטור לא שייך מידי דאיתקצאי לביה"ש להנ"ל י"ל דבוודאי כאן דהא דביה"ש אסור לא משום מוקצה אלא משום איסור דרבנן דכיבוי שפיר אמרינן מיגו דאיתקצאי דעכ"פ ל"ה מוכן בביה"ש ורק היכיא דביה"ש ג"כ מטעם מוקצה אתינן עלה כהך דפירש"י בביצה שאין איסור לטלטל בפירות רק משום דמוקצה מחמת איסור דרבנן דמקצהו משום שאין יכול לטלטל הלבנים עי"ז גם הפירות מקצה אבל כיון דהמוקצה רק משום איסור דרבנן ל"א מיגו דאיתקצאי ודו"ק (והנה קו' הפנ"י יש לישב בפשיטות דאין אנו דנין על הכיבוי דל"ה המוקצה אלא משום דא"ר לכבותאלא המוקצה הוא שהוקצה שידליק בשבת וזהו איסור דאורייתא ורק בהאי דביצה דהמוקצה יען דא"י לסתור הבנין ולוקח הפירות ע"כ חשוב שפיר רק מוקצה מחמת איסור דרבנן דשם ע"כ עומד לסתור וליקח הפירות דהרי אטו הפירות יהא מונחין שם לעולם רק ביום השבת א"י לסתור ע"כ שפיר חשוב מוקצה מכח איסור דרבנן אבל כאן המוקצה שהקצהו שידליק ועי"ז הוא דא"י לטלטל ולא מה דאסור לכבות מעכב הטילטול דהרי בלא"ה אין רוצה לכבות דהרי הואהדליקה כדי שתדליק בשבת וא"כ רק ההדלקה מעכב הטילטול לכן חשוב שפיר מוקצה מכח איסור דאורייתא וזה ברור):
י"א) שם דף מ"ה בשלמא אי כר"י סבירא לי' היינו דשני בין שבת ליו"ט והקשה הצל"ח הא רב יודא וכן רב סברי דשא"מ אסור א"כ אסור לטלטל משום דמכבה ואסור גם ביו"ט ונראה דהנה בפנ"י הקשה הא רב סובר לקמן בפ' מפנין בטילטול כר"ש ומוקצה לאכילה כר"י (כן הקשה רמב"ן דף קכ"ח ותי' במידי דאכילה דוקא ועוד במוקצה מחמת איסור אוסר אף בטילטול):
ויש לישב דזה בטילטול דלא דחי בידים אבל במוקצה דדחי בידים כמו נר סובר שפיר כר"י לענין טילטול והנה לקמן בעי ר"ל מרי"ו כי לית לי' לר"ש מוקצה דלא דחי בידים היכיא דדחיא בידים אית לי' מוקצה או דילמא ל"ש והקשה תוס' הרי נר דחי' בידים ותי' שכבר פסק דיחוי שלה והנה מוכח דמוקצה דאיתקצאי ל"ש דחי' בידים דהרי לא דחאו רק עי"ז שדולק ורק ר"י דסובר מוקצה אפי' היכיא דלא דחי' בידים לכן שפיר אית לי' מיגו דאיתקצאי וא"כ לכאורה הדרה קו' לדוכתי' הא במוקצה דאיתקצאי לביה"ש ל"ה דיחוי בידים וכהא"ג הא סובר רב דמוקצה לטלטל כר"ש סבירא לי' ובזה נסתר לכאורה גם תי' הפנ"י שתירץ דבמידי דל"ח כלל גם רב סובר כר"י וקשה הא באמת עתה חזי רק דהוה מוקצה יען דאיתקצאי בביה"ש וא"כ ל"ה אלא רק כשאר מוקצה דחזי אפ"ה מקצי' מדעתי' וא"כ כהא"ג רב כר"ש סבירא לי' אך הדבר ניחא דהנה קשה לתוס' שכ' דאין עומד בדיחויו ל"ה מוקצה בידים הא בחולין דחי אהא דנר שהדליקו בו משום דהוה דיחוי בידים הרי דנחשב כדיחוי בידים אך לק"מ דשם קאי אתחילת הקצאתו שפיר מחלק דבמוקצה דתחילתו בידים אמרינן מיגו דאיתקצאי אבל במוקצה דגם ביה"ש ל"ה מוקצה בידים כמו בבהמה שנשחטה בשבת שגם בביה"ש ל"ה דיחוי בידים ל"א מיגו דאיתקצאי והנה לפי"ז שוב יש לומר אקו' פנ"י דנהי דלית לי' במוקצה בטילטול כר"י היינו היכיא דל"ה דיחוי בידים בביה"ש אבל היכא דהוה דיחוי בידים בביה"ש שפיר סובר רב כר"י גם במוקצה לטילטול:
והנה לפי"ז התינח אי אמרינן דהוה מוקצה משום דבסיס לשלהבת א"כ הוה בביה"ש דיחוי בידים דהא דבסיס אסור לטלטל היינו ג"כ משום דמקצי' מדעתי' הנר גופי' וכמש"כ הישועת יעקב כמש"כ לעיל ושפיר הוה דיחוי בידים אבל אי הוה רק מוקצה מכח מה דאסור לטלטל משום דמכבה א"כ ל"ה זה דיחוי בידים דהא הנר עצמו לא דחי כלל רק דהוא איסור דממילא שלא יכול לטלטל שמא יכבה נירו וכמו שמוכח מדברי הרמב"ן הביאו הר"ן בפ' המביא במשנה דבית שהוא מלא פירות ונפחת דהיכיא דהדבר מצד עצמו ראוי רק שד"א גרם לו שהוא בבית סתום שא"א לו לפתוח ביו"ט משום סתירת אוהל דכהא"ג ל"ה מוקצה הוא ומהא"ט גם פירות שהם חוץ לתחום לא חשיבי מוקצה דאין האיסור מצד עצמו יעוש"ה מעתה לפי"ז א"ש קו' הצל"ח דביו"ט דהאיסור רק משום מכבה ולא משום בסיס לדבר האסור שפיר מטלטלין אחר שהדליקו בו כיון דרב אית לי' כר"ש במוקצה לטלטל היכיא דל"ד בידים וגם אינו בסיס לדבר האסור לשלהבת אבל בשבת דהוה בסיס לדבר האסור לשלהבת ועוד דל"ח למידי דלאו כלי הוא שפיר גם במוקצה לטלטל ס"ל כר"י דדחיא בידים גם רב סובר כר"י אבל ביו"ט דאין אסור משום בסיס דביו"ט מותר להדליק שפיר מטלטלין (ובאמת תמוה לי אפנ"י שכ' דנר הוה בסיס לשלהבת משום מכבה א"כ יקשה למה אין מניחין נר על אילן ביו"ט הא אסור לטלטל משום דהוה משום בסיס לדבר האיסור לשלהבת דאסור לטלטל משום מכבה וע"כ לומר דלא כפנ"י דהא דהוה בסיס לשלהבת אין משום מכבה דהא מידי דהוה רק משום איסור שבת ומצ"ע ראוי ל"ה מוקצה רק הא דהוה בסיס לשלהבת הוא משום דשלהבת מצ"ע לאו כלי ואין ראוי לשום דבר רק משמש להאיר ע"י דליקתו כהא"ג שפיר הוה בסיס וכן כתב בצל"ח לעיל תוס' ד"ה ומה נר וזה ל"ש ביו"ט) וא"כ מישוב קו' הצל"ח שפיר כיון דל"ש בסיס אין כאן דיחוי בידים ושרי לטלטל ביו"ט לכן אסור להניח ע"ג האילן כיון שראוי לטלטל הנר אחר שכבה ובהא א"ש מה דקשה לכאורה הא דפריך אי כר"ש מ"ש שבת מיו"ט דאמאי לא מפרש דקאי אשעת הדלקה דבשבת עכ"פ בשעת הדלקה אסור לטלטל ל"ח שיעלה ע"ג האילן ולאחר שכבה ג"כ ל"ח שיעלה ליטלו כיון דאין לו צורך וביו"ט דגם בשעת הדלקה רשאי לטלטל חיישינן שיהא לו צורך בנר בעודו דולק ויעלה ע"ג אילן ליטלו אבל להנ"ל ניחא דבאמת גם ביו"ט איכא משום מכבה דהא רב סובר דבר שא"מ אסור וא"כ בשעה שהוא דולק גם ביו"ט אסור לטלטל ובשעה שכבר כבה גם בשבת מותר וא"כ מ"ש שבת מיו"ט ודו"ק וניחא נמי מה דהקשה הפנ"י הא דמסיק בסוף מכילתין בממ"א קיימ"ל כר"י הא הוה רק איסור דרבנן מלשאצל"ג וכהא"ג ל"א מיגו דאיתקצאי ולפמש"כ י"ל דהא דאמרינן מיגו דאיתקצאי רק משום דהוה בסיס דמשום איסור מכבה ל"א מיגו דאיתקצאי דהוה רק איסור דרבנן ורק משום דהוה בסיס לדבר האסור לשלהבת דאסור משום שדלק בשבת זהו איסור דאורייתא דא"ל א"כ כיון דאף אם יכבה ליכא איסור דאורייתא איך שייך מיגו דאיתקצאי דנעשה בסיס ביה"ש הא ל"ה בסיס כלל כיון דאם יכבה ליכא איסור דאורייתא דזה בורכא כיון דמצ"ע הוה בסיס לאיסור דליקה נהי דאפשר להתיר האיסור ע"י כיבוי מה"ת כיון דעכ"פ מדרבנן אסור לכבות שוב הוה בסיס לאיסור דליקה דאורייתא ודו"ק:
כעת כאשר זכיתי לברך על המוגמר ביאורי על ה' בהב"ח אמרתי לבאר עוד ענין אחד הנוגע להלכות אלו הלכה למעשה שיש לחקור אם בזה"ז שייך מ"ע דשמירת המקדש שהוא כבוד להבית כמו דחייבין במורא בזה"ז חייבין נמי בכבודו והנה בא לידי ספר משכנות לבית יעקב מת"ח גדול מירושלים עיה"ק ת"ו שעמד ע"ז ופלפל בחכמה דיש לומר דשמירה שהוא רק כבוד להבית אין ללמוד ממורא בית יען דהוא בשב וא"ת ואמנם אני כתבתי בפרק זה ה' א' דהנהגת הכבוד עדיפא כמש"כ תוס' ב"מ דף ל"ב דכבוד עדיפא ממורא והסברא נראה לי ע"ד שכ' הרמב"ן דאף דל"ת חמירא עשה דחי לה דמעשה בקום ועשה עדיפא דזה מידת אהבה למקום משא"כ ל"ת הוא רק מידת היראה ה"נ הנהגות הכבוד במקדש עדיפא יען שהחיוב הוא בקום ועשה אף דהמניעה הוא בל"ת וכן משמע מדברי רבינו ספ"א מביאת מקדש שאסור לפרוע ראש ליכנס למקדש שאין זה כבוד ומורא לבית הגדול והקדוש הרי דנקט תרווייהו כבוד ומורא והקדים כבוד למורא והנה הביא המחבר תשובה מת"ח אחד דא"א לקיים בזה"ז שמירת המקדש יען דזה עבודה הוה ואנו טמאי מתים ואסורים לעבוד בטומאה ובאמת זה הטעם תמוה דהא כיון שאין לנו טהרה אף אי הוה עבודה שרי מטעם דטומאה הותרה או דחוי' בציבור ומ"ע דשמירה הוה כעבודה בציבור כשאין לנו כהנים טמאים דעושין בטומאה וכן בארתי בפ"ז מבהב"ח דטמאים נכנסין להיכל לתקן מטעם דט"ה בציבור אלא דמטעם אחר נראה לי שבזה"ז א"א לקיים מ"ע זו כיון דהאומות נכנסין לשם ואין בכוחינו לגרשם משם ואין אנו מצווים לעכבם כיון שאין לנו שומרים וטוב לנו להעלים עין מזה אבל אם נעמיד שומרים יהא חיוב עלינו לעכב על האומות שלא יכנסו לשם ובאמת אין אנו יכולין לעכב א"כ הוי כאלו בידיעתינו נכנסים לשם ואיכא איסורא כמו שכתבנו בפ"ז מה' אלו דאם גוי נכנס בשליחות ישראל עביד איסורא ואמנם עוד מטעם אחר דן בספר הנ"ל דיש חיוב להעמיד שומרים בהיות כי יש בכותל המערב אשר לשם יתקצבו להתפלל פרצות אשר לשם יכניסו ידיהם וגם ראשיהם וכיון דהחומה ג"כ נתקדשה הוה הכנסת יד ביאה במקצת והם טמאים לנפש אדם או שאר טומאות היוצאת מגופו וזה בכלל המ"ע דשמירת מקדש שלא יכנסו טמאים להר הבית ולכן גם בזה"ז איכא חיוב להעמיד שומרים ע"ז דהא גם בזה"ז הא אסור ליכנס מה"ת כשהוא טמא דקיימ"ל דקדלע"ל ואף לראב"ד בפ"ו מבהב"ח דס"ל דלא קידשה לע"ל היינו רק להקריב קרבנות אבל אסור ליכנס כשהוא טמא דרק לענין חיוב כרת ס"ל לראב"ד דל"ש בזה"ז אבל פשיטא דאסור טמא ליכנס גם לשיטת הראב"ד דהא גם הראב"ד מודה דשייך מצות מורא מקדש בזה"ז וה"ה דחייבין בכבוד מקדש וזה בכלל כבוד מקדש שלא יכנסו למקדש מי שאין רשאי ליכנס בזמן הבית או דילפינן כן מקרא דוהשימותי את מקדשי דאתי למימר דעכ"פ איכא איסורא ליכנס בזה"ז מי שאסור ליכנס בזמן המקדש א"כ נשמע דצריכין להעמיד שומרים כדי שלא יכניסו ידם דאיכא איסורא משום ביאה במקצת את"ד והנה כבר כתבתי שמבואר בדברי רבינו בפ"א מביאת מקדש דזה כבוד ומורא המקדש שלא יכנס מי שאין רשאי ליכנס ולעבוד כמו שתויי יין ופרועי ראש וכן נתבאר בדברינו בפ"ו מה' אלו דגם לראב"ד איכא איסורא ליכנס כשהוא טמא מקרא דוהשימותי את מקדשי דהא ילפינן מהאי קרא אפי' ביה"כ שחרב צריך לנהוג בו קדושה ועוד מטעם דדבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו אמנם כל זה בכניסת גופו אבל בכניסת ידו לתוך החומה ליכא משום ביאה במקצת דאף אי נתקדש החומה היינו אם איכא פרצות בהחומה עד אויר הר הבית אזי יש בכניסת ידו לאותה פרצה אפי' לא תגיע ידו לאויר הר הבית משום ביאה במקצת דלזה נתקדשה החומה אבל אם הפרצה אינה עוברת עד אויר הר הבית אז פשיטא דאין בחורים וסדקים אלו קדושת הר הבית ול"ה אלא כנוגע בכותל הר הבית מבחוץ דמבואר בפ"ג מביאת מקדש דאם נגע מבחוץ פטור מדכתיב ואל המקדש לא תבוא אלא דהמחבר רצה לדייק מדקתני פטור משמע דאיסורא איכא וכמו שכתב רבינו גבי טמא שנכנס דרך גגין להיכל פטור מדכ' ואה"מ לא תבוא דפטור מכרת אבל מכין אותו מכות מרדות ה"נ אף דנתמעט מלא תבוא איכא מכות מרדות ולדעתי ז"א דידוע דבר המפורש בתורה להיתר א"י חכמים לאסור וכיון דכ' לא תבוא לאפוקי נגיעה והוה מפורש בתורה אין חכמים יכולין לאסור כלל משא"כ בכניסה דרך גגות להיכל דנתמעט מלא תבוא יען דאין בדרך ביאה זה לא הוה מפורש בתורה לכן שפיר יכולין חכמים לאסור וכן מסתבר דהא לא נתנה תורה למה"ש שיהא נזהרים בנגיעה ומהא"ט איתא בקידושין נ"ד דחומת ירושלים אין מועלין בו וכן בבגדי כהונה אמרו מהא"ט דניתנה ליהנות בו דא"א להזהר ובוודאי גם מדרבנן ל"ש לאסור כיון דא"א ליזהר שלא יבוא לידי נגיעה החומה מבחוץ וכמו שכ' גם בקרא ובצאתם יפשיטו את בגדיהם ולא יקדשו את העם כמש"כ בפ"ח מכה"מ דא"א ליזהר מנגיעה ולכן אפי' מדרבנן שרי ועוד דאף אי נאמר דמדרבנן אסור זה שייך רק בחומת עזרה מבחוץ דאפשר ליזהר דהא כתב רבינו בפ"ז מה' אלו דצריך לילך באימה ופחד כדכתיב בבית אלקים נהלך ברגש באימה ופחד (והוא ממדרש הביאו רבינו פ"ו דאבות דברגש היינו לשון אימה ופחד) אבל מחוץ להר הבית א"א ליזהר וא"כ גם כניסת ידו לחוץ ל"ה אלא כנוגע מבחוץ דזה ל"ה ביאה במקצת דהחורים נמשכים אחר האויר שמבחוץ וכמו לענין שבת כדאי' בפ"ק דשבת דף ז' חורי רה"ר כרה"ר ומהא"ט נסתר גם מה שרצה לדמותו לגגי החומות שאסור מדרבנן עכ"פ ליכנס לשם כשהוא טמא דלפמש"כ בוודאי גרע מגגין דגגי החומת עכ"פ רואה את אויר הר הבית אבל פרצות שבחומה אין רואין אויר הר הבית וא"כ נסתר טעמו להצריכו שמירה ע"כ טעמא דידי עדיפא דאדרבא אין להעמיד שומרים דאז יהא החיוב עלינו לעכב ביד האומות שלא יכנסו לשם וזה א"א ע"כ שב וא"ת עדיף דאז נעשה זה בלתי ידיעתינו:
והנה כבר כתבתי בה' לעיל שהקשו אהא דתנן דהרובין שומרים שם איך הניחו לקיים מצות שימור ע"י קטן שאינן בני מצוה ובס' מנחת חינוך כ' לתרץ דהא אכילת קדשים נמי מצוה הוא אפ"ה הא מתקיים המצוה גם ע"י קטן כדאיתא זבחים דף צ"ט דקטן א"ר לחיטוי ואין חולק אבל אוכל אולם בספר הנ"ל הקשה מטעם אחר הא קיימ"ל דקטן אין לו מחשבה והו"ל כמתעסק דפסול ולא יתקיים המצוה ע"י קטן כלל וזה ל"ש לתרץ דהא קטן אוכל בקדשים ול"א דהוה מתעסק דע"ז הא מצינו לומר שאני אכילת קדשים דנהנה ולכן אף במתעסק יצא וכמו שאמרו בר"ה דף כ"ח דכפאו ואכל מצה יצא משום דנהנה אולם לפי מה שכ' הר"ן בר"ה בשם הרא"ה דכסבור שהוא חול או שאיני מצה דלא יצא אף שנהנה וא"כ קטן נמי הא אפי' יודע שהוא כהן ושזה קדשים הא הוה כאלו א"י שהוא קדשים ול"מ מה שנהנה אפ"ה מקיימין המצוה גם ע"י קטן ה"נ שפיר מקיימין המצוה גם ע"י קטן וראי' לזה מיבמות דף ל"ט תלה בקטן או שחלה אין שומעין לו וכ' תוס' משום שאין חוסמין אותה הא לא"ה שומעין לו דעכ"פ המצוה מתקיים גם ע"י קטן את"ד אמנם זהו דוחק לומר דאף דהוה כמתעסק יכול לקיים ע"י קטן אלא עיקרא דמילתא הוא כמו שבארתי בפ"ז מביאת מקדש דהא דממעט קטן פסול לעבודה משום דלא מיקרי איש ויקשה ג"כ הא לאו בני דיעה נינהו והוה כמתעסק ולמה לי קרא ע"ז ובארתי שם דבקטן שהגיע לעונת נדרים שיודע למי הוא נודר ל"ה כמתעסק אצל קדשים א"כ מיושב קו' משל"מ ג"כ דבוודאי הרובים הוה קטנים שהגיעו לעונת נדרים ול"ה כמתעסק עוד כ' בס' הנ"ל לישב דמצות שימור אין המצוה על הגוף אלא שיהא המקדש שמור וגם ע"י קטן שפיר הוה המקדש שמור למצות מעקה או קביעת מזוזה דאף אי נעשה ע"י קטן מתקיים המצוה דעכ"פ הא הבית קבוע בו מזוזה ויש לו מעקה ונכון:

סוף הספר

תוכן העניינים

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות בית הבחירה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה