מעשי למלך על משנה תורה, הלכות בית הבחירה· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק ז · הלכה ד
א') כל שהשלים עבודה ונסתלק לו אינו יוצא וכו'. והקשה בכ"מ היינו מעט מעט היינו מהלך בנחת ולנ' דמעט מעט היינו בשהי' ובנחת היינו עקב בצד גודל כדאיתא בשבועות דף י"ט:
ב') אלא מהלך אחורנית. לכאורה קשיא הא דאיתא בחולין דיליף מנגע דאזלינן בתר חזקה דילמא אדנפיק בצר לי' שיעורא אלא לאו דאוקמינן אחזקה ומתקיף לה ראב"י דילמא ביוצא דרך אחוריו ואביי דחי דיציאה דרך אחוריו לא שמה יציאה ורבא אמר כה"ג ביוהכ"פ יוכיח דתנן יצא ובא לו דרך כניסתו ולפי"ז קשיא מאי יוכיח איכא מכה"ג הא לפמש"כ רבינו דאין יוצא דרק אחוריו יען הוא מיראת המקדש א"כ גם כה"ג היוצא מקדק"ד ג"כ משום יראת המקום לכן הוה דרך יציאה שפיר משא"כ בעלמא במידי דרשות יציאה דרך אחוריו לא שמה יציאה ובאמת שכן יש לתמוה נמי על תוס' שם שכ' דדרכו ביציאת דרך אחוריו כתלמיד הנפטר מרבו ויקשה ג"כ דזה שייך שפיר בכה"ג דיוצא דרך אחוריו כתלמיד לפני רבו אבל בעלמא לא חשיב יציאה והנה ליישב דברי רבינו י"ל דבאמת רבא הא קאמר לה אליבא דראב"י ואנן דקים לן חזקה מקרא ע"כ באמת כדחיות אביי דיציאה דרך אחוריו ל"ש יציאה וע"כ ל"א דכה"ג יוכיח דשאני כה"ג דיציאתו מן הקודש מפני יראת המקום הוה דרך יציאה שפיר משא"כ בעלמא לא הוה דרך יציאה בכך:
ג') והנה בחולין דפריך מינה הא מילתא דאמרו רבנן אוקמא אחזקתי' ומשני דילפינן מנגע וכו' והקשה בשערי תורה דהול"ל מנ"ל דאזלינן בתר חזקה כדאמרינן גבי רובא מנ"ל ותי' דיש תרי גוונא חזקה חזקה דמעיקרא דידענו דהי' כך ואנו מוקמינן אחזקה דלא נעשה שינוי דאין אנו חוששים לשינוי דמהיכי תתי נחוש לשינוי תלינן דהדבר נשאר בקדמותו כדאמרינן במשנה פ"ז דנזיר שרגלים לדבר אבל יש עוד חזקה היינו שלא הי' ידוע מעולם בבירור שכן רק שנתחזק כן מכח רובא בחזקת היתר דבהמה כדאמר רב הונא בהמה בח"י בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה וזהו החזקה גרוע ונשמע כן מנגע דהא רק הוה חזקה ע"י כהן שאמר שהי' הנגע כשיעורו (והנה ע"ז יש להשיב דהא גם הבעה"ב רואה הנגע שבא לכהן ואמר כנגע נראה לי בבית וכן מצי מייריא שהרבה אנשים ראו הנגע א"כ יש כאן ידיעה ברורה שיש כאן נגע שיעור כגריס) ואהאי מילתא אמרינן אוקמי אחזקה היינו שנשאר בלתי שינוי דרגלים לדבר דלא נשתנה כדאמרינן בנזיר הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו שחזקת טהור טהור וחזקת טמא טמא כפירש"י רק דרצה ללמוד להביא ראי' מן הקרא כמש"כ תוס' שבועות דף י"ז כתב היכיא שאין סברא ברורה כ"כ מביא מקרא (ובח"ס בחי' כתב להיפך דלא קאי אחזקה קמייתא דהא חזקת היתר דבהמה אין אנו דנין אם נשתנה עתה לאחר שחיטה אלא דאנו דנין אם ניזל בתר חזקת היתר בעלמא שכל בהמה אצלינו בחזקת היתר ואיני טרפה דהא אם הוא טרפה לא היתה בכלל החזקת היתר ול"ש אוקמה אחזקה רק בחזקה קמייתא):
אולם לי נראה לפרש בדרך אחר דהנה בשערי תורה כלל ב' הביא בשם המגיני שלמה בהא דאמרינן בנדה ובפסחים דף ט' גבי שפחתו של מציק שהטילה נפל לבור ובא כהן והציץ בו ובא מעשה לפני חכמים וטהרו מאוהל המת מפני שחולדה וברדלס מצוין שם והא הכא דבוודאי הטילה נפל לבור וספק גררהו ואתי ספק ומוציא מידי וודאי וקשה מאי מקשה הגמ' דלמא שאני התם דאמרינן העמד כהן על חזקה קמייתא שהי' טהור ולא נטמא מעולם ולכן ל"ד לנדה דבוודאי ראתה ספק טבלה אבל הכא שמא לא נטמאה מעולם ונראה מזה דכל חזקה דאיתרע אע"ג דמספקינן שמא בטלה הריעותא אין החזקה מועלת עוד כמו הכא כיון שהטילה נפל והכהן אהיל לא אמרינן דבטלה הריעותא שגררה החולדה אלא אדרבא העמד הריעותא על חזקתו והנפל עדיין בבור וכן מוכח מנדה עצמה דאמרינן היכיא דבוודאי ראתה אי ווסתות דאורייתא דאסורה בספק טבלה ואמאי לא מוקמינן אחזקה קמייתא שלפני ראיתה שטהורה היתה ובטלה לריעותא דטבלה אלא ש"מ כמש"כ עכ"ל:
והנה הן הדברים גם בנגע מתחלה הי' חזקת טהרה לבית ואח"ז נראה נגע כגריס וכל זמן שלא נסגר הבית טהור אם יחסר מכגריס וא"כ הי' לנו לומר זיל בתר חזקת טהרה דבית שעודנה טהורה ואף דנפלה ריעותא לפנינו שהי' נגע כגריס נאמר דנחסר ואין כאן הסגר כלל ועוד לאחר הסגר מיד באמת ראינו שחסר נאמר שהריעותא נסתלק עוד קודם הסגר ונשאר הבית בחזקה קמייתא בחזקת טהור ואפ"ה לא אמרינן כן ואמרינן דכהן יכול להסגיר ואפי' אם ראינו שנחסר אח"כ ל"א שנחסר קודם הסגר והבא על הבית טהור ובטהרתו עומד אפ"ה ל"א כן וע"כ משום דאוקמינן הריעותא בחזקתה וזהו דפריך מנ"ל הא דאמרו רבנן אוקי מילתא אחזקתו דהיינו הריעותא מוקמינן אחזקתי' כ"ז שלא נדע שנעשה איזה שינוי תלינן שלא נשתנה ועקרינן לחזקת היתר קמייתא וזהו בוודאי חידוש ואשמעינן קרא דאפי' כהא"ג אוקי מילתא אחזקתי' ונשמע מנגע דינו של המגיני שלמה:
ובזה נכון לישב מה שדקדק עוד בשערי תורה אלישנא דקאמרי רבנן והא אדין תורה קאי להנ"ל ניחא דקאי אהא דקאמר ר"ח דאוקמא סכין אחזקתה ואף שזה נגד חזקה קמייתא דאינו זבוח וכסברת המגי"ש (ור"ה דפליג הנה רק בנמצא פגום אבל בסכין שנאבד גם ר"ה מודה דאזלינן בתר חזקה דסכין כמש"כ הראשונים אף שהוא נגד חזקת איסור דא"ז ל"א דאסורה כמו בשחט ולא בדק בסימנים וע"כ משום חזקת סכין) ולכך לא נקט סתם מנ"ל האי מילתא דאזלינן בתר חזקה דאז הוה משמע דקאי אחזקה דמסברא מהני ככל חזקה דמעיקרא דמהני מקרא דסמכינן אהאי סברא ובאמת ז"א דל"צ קרא לזה כיון דרגלים לדבר שלא נשתנה א"צ קרא לזה דממילא מוכח דאי באת לחוש א"כ אין לדבר סוף כסברת רבינו בפי' המשנה רק דקרא צריך בכהא"ג דליכא סברא רק רבנן אמרו לה ויליף לה מקרא:
וא"ש בזה גם מה שהקשה הרמב"ן בחידושיו דקאמר תניא דלא כראב"י הא ראב"י ג"כ סובר דאזלינן בתר חזקה רק דסובר דמקרא לא נשמע וא"כ ברייתא דיצא לביתו והסגיר דמהני הוא יען דבאמת סובר הברייתא דאזלינן בתר חזקה מהלמ"ס אבל לפמש"כ ניחא דבאמת ראב"י לית לי' האי חזקה אלא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא של הבית ומברייתא נשמע דאזלינן בתר החזקה דהיינו אוקמינן הריעותא אחזקתא כסברת המגי"ש ודו"ק (ונראה שגם תוס' בשמעתין מפרשי כך שהקשו חזקה דאיתרע כגון בסכין שנמצא פגום מנ"ל ופירש מהרש"א דהיינו דר"ח ומהר"ם הקשה על פירש"י דשם אין משום חזקה אלא משום דאין ספק מוציא מידי וודאי ולפמש"כ ניחא דהך דאין ס' מוציא מידי וודאי היינו ג"כ משום דאוקמינן מילתא אחזקה רק בהך דנדה אמרינן ספק מוציא מידי וודאי ור"ח סובר אין ספק מוציא מידי וודאי והיינו חזקת הריעותא אבל עכ"פ נשמע דהך וודאי שאמרו בש"ס הכונה על חזקה וכמש"כ באמת בחי' הר"ן):
אמנם לפי דרכינו אכתי צריכין למודעי מנ"ל כלל דחזקת טהרה חזקה קמייתא מילתא הוא דבאנו לדון ולילף דאוקמינן ריעותא אחזקתי' לאפקועי חזקה קמייתא דחזקת הבית הא גופי' מנ"ל כלל דיש לנו ליזול בתר חזקת הבית דמעיקרא אך נראה דזאת שפיר נדע מסברא לחוד לפמש"כ רבינו בפי' המשנה דנזיר וז"ל והטעם לזה מה שאומר שחזקת טמא טמא לפי שרגלים לדבר שהענין אין לו תכלית כל זמן שנלך אחר האפשרות ואמנם העיקר כשנתקיים איזה ענין שיהי' נניחהו בחזקתו עד שיבוא דבר שהענין יצא לדבר מבואר שיבטלוהו מזאת החזקה עכ"ל (והנה בשערי תורה ובח"ס הבינו בדבריו שפליג אפירש"י דסובר דיש סברא בזה רק דלא חיישינן לזה משום דא"כ אין לדבר סוף וכתב הח"ס משום דרבינו לשיטתו דס' מה"ת לקולא ולדעתי קשה הדבר לאמרו דסברא ליכא להתיר רק משום זה דאל"כ אין לדבר סוף נלך לקולא אבל לדעתי גם רבינו סובר כפירש"י דסברא אלימתא הוא דלא נשתנה אלא דקשיא לי' מנ"ל לסמוך אסברא זו דלא משתנה ולטהר ולטמא אסמך סברא זו לכך הכריח רבינו זה הסברא דאל"כ אם באת לחוש נגד זו הסברא אין לדבר סוף)דומיא לזה אמרינן בריש יומא דאם באת לחוש למיתה אין לדבר סוף וכן אמרינן בפסחים דל"ח שמא גיררה חולדה משום דאין לדבר סוף וכך נראה מוכרח זה מדין בשר שנתעלם מן העין ללוי מותר לגמרי ולרב רק אסור מצד חומרא אבל מדינא לא הוה חיישינן ואי אמרת דחיישינן אף לדבר רחוק א"כ בכל דבר יש לחוש ולאסור אף בשר שנתעלם מן העין מן הדין פן החליפו נכרי או עורב אע"כ דמדינא אין לחוש לזה (והא דרב חייש עכ"פ מדרבנן והא מהאי טעמא דאין לדבר סוף יש להקל אפי' מדרבנן עשבי"ד או"ח סי' ל"ט שעמד בזה) וכן פירש"י ביבמות דף פ"ח דנשמע דע"א נאמן באיסורין סברא הוא משום דאל"כ אין אדם יכול לאכול לסמוך אף על בני ביתו וכ"כ המהרי"ק בשורש ע"ב וז"ל דמסתמא לא נעשה שינוי והתחדשות עד שראינו השינוי עכ"ל ומעתה נאמר לישב קו' תוס' דלא מצינן לילף רוב מדאזלינן בתר חזקה דבוודאי אחר דידעינן דאזלינן בת"ר שפיר אמרינן דעדיף מחזקה דכל סברת חזקה משום דאי בעינן לחוש לספק התחדשות ושינוי א"כ אין לדבר סוף א"כ אי יש כאן רוב המנגדו לחזקה ומגביל הדבר א"כ חזקה ממילא אזלה לה דל"ש שוב לאמר דאין לדבר סוף דהא ל"ח להשתנותן החזקה רק היכיא דהרוב מכריע כנגדו והיכיא דלא מנגד לו הרוב אזלינן בתר החזקה דלא נשתנה אמנם כל זה אי כבר ידעינן דאזלינן בת"ר ממקום אחר מפרה אדומה וכדומה אז ממילא הוא עדיף מהחזקה הבנוי על יסוד זה דא"כ אין לדבר סוף והרי ע"י הרוב נסתר זה הטענה דאין לדבר סוף מהיכיא תיתי לחוש להשתנות הדבר כיון דהרוב מנגדו ומעיד שנעשה השתנות אבל אי לא ידעינן עדיין רוב ממקום אחר ל"ה נשמע דאזלינן בת"ר משום דשפיר י"ל דחזקה עדיפא משום דאל"כ אין לדבר סוף ע"כ דל"ח להשתנות החזקה אבל אחר רוב לא אזלינן דהא מיעוט לפנינו דלא נוכל לעקור המיעוט ממציאותו שיש מיעוט טריפות ויש מיעוט סריסים לכך רוב מחזקה דגם בתר רוב אזלינן ודו"ק כי נכון הוא:
ד') ובהא יש לישב גם קו' הפנ"י שם בשמעתין שהקשה אתוס' במה שתמהו מנ"ל דאזלינן בתר חזקה דילמא משום דס' טומאה ברה"ר טהור ברה"י טמא ותמה בפנ"י דבנגעים תליא הכל במה שמטמא הכהן ואי לאו הבית טהור א"כ אי ל"א בתר חזקה אמאי מסגירו הכהן כיון דמיד שיצא מן הבית ספק דבצר לי' שיעורא א"כ אין כאן טומאה כלל דהא הכהן מצוה ופינו את הבית א"כ כ"ז שלא אמר טמא אין הבית טמא וא"כ ל"ש לומר דס"ט ברה"י טמא דהא אין כאן ס"ט כלל לפמש"כ ניחא דהנה הגמ' דחי דאפשר לפתוח חלונות ואף דאין פותחין חלונות בבית אפל הני מילי היכיא דלא איתחזק אבל הכא דאיתחזק פותחין ולכאורה תמוה הא כאן אזלינן לדחות דל"א בתר חזקה א"כ מאי איתחזק שייך הכא דבוודאי הא איכא סברא אלימתא ומילתא דמסתבר דיש רגלים לדבר דלא אישתני דאין משתנה בכל רגע אלא דאי ל"א בתר חזקה אין אנו סומכין אסברא זו כיון דיש כאן חזקה קמייתא חזקת בית טהור והנה כבר כתבתי דראב"י ג"כ סובר דאזלינן בתר חזקה אלא דס"ל דל"א בתר חזקה זו לאוקמא הריעותא אחזקה אלא ס"ל דאזלינן בתר חזקה קמייתא חזקת טהרה של הבית וא"כ כל זמן שאין מנגד לחזקת טהור של הבית גם ראב"י ס"ל דהוה חזקה דמילתא דמסתבר הוא שלא נשתנה ורגלים לדבר שכך הוא והיינו דקאמר היכיא דלא איתחזק אבל הכא הא איתחזק נגע דסברא הוא שיש כאן נגע שלא פיחתה משיעורא דהא אין אנו דנין בזה להוציא הבית מחזקת טהרתה רק שיהא יכולין לפתוח חלונות ע"כ שפיר אמרינן הא איתחזק נגע ולא נפחת משיעורו וא"כ לפי"ז שפיר הקשו תוס' א"כ מנ"ל כלל ללמוד מכאן חזקה דילמא רק טמא משום ס' טומאה ברה"י כיון דאיתחזק נגע ויש רגלים לדבר שלא נפחתה שפיר מסגירו הכהן משום דעכ"פ אהני מה דאיתחזק נגע שיהא כאן ספק לטמאו ולהצריכו הסגר אבל לא נשמע דהוה וודאי שנוכל לסמוך על זה היכיא דאיתחזק מילתא ויש רגלים לדבר שלא נעשה שינוי להתיר איסור משום סברא זו דהא דכהן מסגירו היינו משום דחייב להסגירן מספק יען שיש רגלים לדבר שלא נשתנה שנפחת משיעורו א"כ הרי איתחזק כאן נגע המביא טומאה לבית שהוא רה"י ודו"ק היטיב:
והנה כיוצא בזה הסברא שכתבנו מתורת הטו"ז למדנו שכ' בחו"מ סי' ע"ה שנשאל לענין פרעון שמלוה טוען שמצא מטבעות מזויפת ורצו הלומדים לומר דהוה כאיני יודע אם פרעתיך והוא חולק דהוה כאיני יודע אם הלויתנו וחידש סברא זו דאין הטעם מה שלוה מחייב לשלם אם טוען איני יודע אם פרעתיך משום חזקת חיוב רק הסברא כך דתורה חידש חזקה דכל ספק הנולד לנו אמרינן כמו שהי' קודם לידת הספק כך יהי' אחר לידת הספק לפי"ז באינו יודע אם הלותני קודם לידת הספק כך יהי' אחר לידת הספק אבל באיני יודע אם פרעתיך אם אוקמינן ממון בחזקת קמא קודם לידת הספק א"כ הי' הוא מחויב לשלם ממון שלו וה"ה עכשיו אעפ"י שנולד ספק אזלינן בתר חזקה אבל כ"ז שאיני יודע אם פרע במטבע מזויפת אם אזלינן בתר חזקה קודם שנולד לנו הספק שיש מטבע מזויפת א"כ פטור הלוה דקודם לידת הס' הי' הלוה נפטר מחוב שלו ולפי"ז הוה כאיני יודע עם הלויתני היוצא מזה דמה שהחזקנו בפרעון כל דבר שרוצה לסתור החזקה דומה לשאר חזקה נרצה לסלק ואם יש ספק אזלינן בתר חזקה מה שנתחזק עד עתה (והנה הרשב"א בתשובה ומביאו בסי' בחו"מ סי' כ"ט וסס"י מ"ו באחד שמכר קרקע ואח"כ טוען המוכר שעל תנאי מכר לו והוא לא קיים התנאי דלא אמרינן אוקי בחזקת מרא קמא כיון דגם המוכר מודה שכדין החזיק אלא שזה טוען שיש לו להסתלק מחמת התנאי והלוקח טוען שאין מכירתו מתבטלת העמד בחזקת זה שהי' מוחזק בו עד עכשיו ועמשל"מ פט"ו מה' טונ"ט ובקצה"ח בקונטרס הספיקות וזה דומה לדין חזקה שני' שכתבתי בשם טו"ז) ויבואר עוד בה' כהמ"ק:
והנה ראיתי בחי' הרי"ם בכתובות דף י"ג שהקשה לפי"ז אהא דאיתא שם דהנושא את האשה היא אומרת משארסתני נאנסתי והוא אומר לא כי עד שלא ארסתיך נאנסת דלר"ג נאמנת ור' יהושוע אמר לא מפיה אנו חיין אלא הוא בחזקת בעולה עד שתביא ראי' לדבריה ופריך הגמ' אהא דפליגו דרי"ו ור"נ אמרו ברי ושמא לאו ברי עדיף ורב אדא ור"ה ס"ל דברי ושמא ברי עדיף לימא דרי"ו ור"נ כר"י ורב אדא ור"ה כר"ג והקשה הב"ש סי' ס"ח מאי פריך הש"ס ממתניתין הא כיון דאית לה שטרא מיקרי מוחזק כמו דקיימ"ל דאמרינן מיגו להוציא היכיא דאיכא שטרא דאף דקיימ"ל כב"ה דל"ה כגבוי מ"מ גם מוחזק לא מיקרי והוה כאלו שניהם אין מוחזקים וא"כ גם הכא לכך במתניתין ברי עדיף דליכא חז"מ נגדו ותי' דכיון דהוה ספק אם הי' שטר כלל דשמא נאנסה קודם שנתארסה ול"ה שטר כלל דאין מחויב כלל ול"ה כגבוי ושפיר פריך יעו"ש בפנ"י ולפי"ז הקשה בחי' הרי"םלפי דברי הטו"ז הנ"ל הדרה קו' לדוכתי' מ"פ הא במתניתין הוה כא"י אם פרעתיך דקודם שנולד הספק הי' בחזקת שנפרע ולפי"ז במתניתין נמי הוה כא"י אם פרעתיך דקודם שנולד הריעותא בחזקת בתולה היתה וחייב לה מאתים ואף דעכשיו נולד הספק על למפרע מ"מ משום חזקת חיוב מה שהוחזק לנו שחייב והוה א"י אם פרעתיך ותי' דזהו במילתא שלא הי' עומד להתברר והי' בחזקת שכבר נפרע משא"כ בבתולה אף אי ארוסה אית לה כתובה מ"מ כיון דוודאי עתיד להתברר בנשואין אי בתולה או לא א"כ מיד הי' התחלתה החיוב על ספק זה שכשתמצא בתולה הוא חייב למפרע וכשלא תמצא בתולה לא התחיל החיוב כלל ולפי"ז אני אומר אדרבא ראי' לסברת הטו"ז מאותה סוג' דהנה בתוס' ד"ה אלא הקשו דלרי"ו אכתי תיקשה דהא בהאי דמוכ"ע ליכא מיגו משום דס"ל דמוכ"ע נמי מאתים כדאיתא לקמן ותי' דהאי שנויא לא אתיא באמת אלא לר"נ ותמהו המפרשים כיון דגמ' פריך לימא ר"נ ורי"ו דאמרי כרי"ה א"כ איך מתרץ דר"נ לחודי' ומשייר רי"ו לכן אומר דבאמת ממכו"ע מעיקרא ל"ה קשיא כלל דבאומרת מוכ"ע אני באמת לר"ג נאמנת בלא מיגו רק מטעם ברי ושמא ברי עדיף דהא הוה כא"י אם פרעתיך כיון דשטר כתובה בידה הוה איהי כמוחזקת א"כ הספק שנולד אח"כ הוה כספק א"י אם פרעתיך ונשארה בחזקת השטר כתובה שבידה דא"ל משום דהוה עומד להתברר דזה שייך בטענת משארסתי נאנסתי אבל בטענת מוכ"ע זהו אין עומד להתברר אם אפדה בתוליה מחמת מוכ"ע (דפתחה פתוח) או מחמת שנאנסה א"כ כיון דבנות ישראל בחזקת שאין מזנות כמש"כ הר"ן א"כ בשעת נישואין לא הי' צריכין לחוש שמא תהי' בעולה דשמא תהא מוכ"ע דספק זה אין עומד להתברר א"כ כבר נתחייב בכתובתה א"כ כשנולד אח"כ הספק אי מוכת עץ או זינתה הוה כא"י אם פרעתיך דיש לה חזקת חיוב (וכאן אין לומר איגלאי מילתא למפרע דהרי אין עומד להתברר דשמא מוכ"ע כדברי') א"כ הדרה קו' לדוכתי' (דאף דנאמר כש"ך דחולק שם דל"ה כא"י אם פרעתיך היינו כיון שהי' אז כבר מזויפת בשעת פרעון) כיון שיש שטר בידה הוה היא המוחזקת א"כ ליכא חזק"מ ולישב זה נאמר דבאמת ממוכ"ע לא קשיא להו רק ממשארסתני נאנסתי וכל זה לרי"ו דס"ל דמוכ"ע כתובתה מאתים א"כ השטר כתובה לא איתרע כלל שפיר הוה שטרא בחזקתה וליתא לחזק"מ דידי' ורק לר"נ קשיא כיון דאף אי מוכ"ע היא איתרע שטר כתובתה דהא אין לה אלא מנה ולכן רק לר"נ צריך לתרץ גם הך דמוכ"ע אני ובזה מדויק דקאמר אמר לך ר"נ ולא קאמר רי"ו דר"נ צריך לתרץ גם הך דמוכ"ע דהטעם משום מיגו (ואין לומר א"כמה משני א"נ משום חזקה הא גם לתי' קמא צריך לטעם משום חזקה חזקת שאין מזנה י"ל דהר"ן הוצרך לפרש כן משום דסבירא לי' דבמוכ"ע ליכא חזקה דגופה דגם מוכ"ע פתחה נעול אבל לשיטת ר"ח דמוכ"ע פתחה פתוח שפיר יש לה חזה"ג והיינו דמעיקרא ג"כ יודע דיש לה חזקה אבל רק חזקת כשרות דאין מזנות ולאחרי כך מפני דהא"ט דאיכא חזה"ג דאלים:
ובהכי ניחא לישב קו' השמ"ק איך קאמר דשאני הכא דאיכא מיגו מאי מיגו איכא כיון דבמוכ"ע גופי' אין נאמנת לר"ג רק משום מיגו או מטעם חזקה א"כ פשיטא דגם במשארסתני נאנסתי הטעם משום מיגו או חזקה (וכש"כ דיקשה לר"י דאין נאמנת במוכ"ע אני א"כ מאי מיגו שייך ובשמעתין משמע דגם לר"י שייך מיגו אלא דלית לי' מיגו) ותי' דעכ"פ טענה מעלייתא הוה והקשה בחי' הרי"ם דכיון דאין נאמנת בהאי טענה כלל א"כ ל"ש לומר דהוה טענה מעלייתא כמש"כ הנמ"י ריש ב"מ דל"א מיגו דכולה שלה משום שטוען טענה שנאמן בו א"כ בטוענת מוכ"ע אני ניחא לה לטעון מוכ"ע אני תחתיך ומגיע לי מאתים ולפמש"כ י"ל דבמוכ"ע אני מהני טענת ברי דידה בלי מיגו כיון דשטרא בידה הוה מוחזקת ואזלה חזק"מ דידי' לכך במשארסתני נאנסתי שפיר איכא מיגו (ולקמן אבאר דגם לר"י ניחא דאיכא שפיר מיגו לטעון מוכ"ע טענה דהוה נאמנת בה) והנה בפנ"י הקשה עוד דלא משני אליבא דר"ה ורב יודא אנא דאמרי אפי' כר"י כדאמרינן בכמה דוכתין:
ולפמש"כ ניחא די"ל כיון דאמר ר' יהושע לא מפיה אנו חיין והקשה בשמ"ק למה לא אמר סתם אינה נאמנת ונראה דהנה בירושלמי איתא דלר"י אסורה משום ספק סוטה (ועיין במראה הפנים שלכאורה דברי ירושלמי סותר עצמו דלעיל בריש פרקין משמע דאפי' לר"ג אסורה משום ספק סוטה ובנובי"ת סי' י"ד כתב לישב דאין כאן סתירה יעו"ש אמנם ירושלמי לשיטתו דס"ל אונס לא שכיחא אבל ש"ס דילן ל"א דאונס לא שכיח ואיכא ס"ס ואינה אסורה משום סוטה רק היכיא דמכחשת שהוא טען פתח פתוח והיא מכחשת אותו כדאיתא לעיל דף ט' כמש"כ הראשונים לחלק בין הך דלעיל להך דמשארסתני נאנסתי) ספק אינה תחתיו ספק תחתיו ספק באונס והנה לקמן במשנה דמוכ"ע אני והוא אומר דרוסת איש את כתב בפי' הרע"ב דאסורה לכהן והקשה בנובי"ת שם אמאי לא כתב כן במשנה דמשארסתני נאנסתי וכתב ליישב דכאן דאמר דריסת איש את דמשמע שבא לאסרה עליו ושויא חד"א אבל במשנה דמשארסתני נאנסתי דהוא אומר עד שלא ארסתיך נאנסת אין בדיבור זה במשמעות לאסור עליו לכן ל"ש חד"א והא דלירושלמי אסורה היינו משום דנהי דהוא לא חושש לשמא זינתה תחתיו ברצון משום דנהי דהוא לא חושש אנן מי לא חיישינן יע"ש לפי"ז אני אומר דטעמא דש"ס דלן דמתיר הוא באמת מטעם טענתו דכיון שטוען לא כי עד שלא ארסתיך נאנסה א"כ מדבריו נשמע דבירור לו דיש רגל"ד לומר עד שלא אורסה נאנסה (והיינו דקתני דקאמר לא כי ובשמ"ק הקשה כיון דע"כ האי לא כי לאו דוקא דלא מצי למיטען ברי א"כ למה נקט האי לישנא לפמש"כ היינו דטוען דיש רגל"ד וברור לו מכח זה דעד שלא נתארסה נאנסה) לכן הוה שפיר ס"ס דשמא אינה תחתיו א"כ ס"ל לר"י דכיון דאנו מתירין אותה רק מכח טענתו שאינה תחתיו א"כ לכן אין מגיע לה כתובה דמפיו אנו חיין להתירה לו אם ירצה לישאנה בתורת בעולה ואי לאו טענתו היתה אסורה עליו משום דליכא רק ספק אחד ס' אונס ס' רצון וזהו דקאמר לא מפיה אנו חיין כלומר לא מפיה לבד אנו חיין להתירה אלא גם מפיו אנו חיין לכן גם לענין כתובה לא נוכל להאמינה לדברי' שתחתיו נאנסה לכן לא אמרינן בכהא"ג ברי עדיף לפי"ז ל"ק כלל לר"ה ולרב יודא מדר' יהושע רק דכל זמן דלא ידעינן טעמא דר"ג משום מיגו או חזה"ג לא מצינן לפרש דהאי דר' יהושע דל"א ברי עדיף יען דגם מפיו אנו חיין דא"כ קשיא מ"ט דר"ג דס"ל ברי עדיף דהא בוודאי בכהא"ג מסתבר לומר דל"א ברי ושמא ברי עדיף לכן קאמר לימא רב הונא ור"י כר"ג ור"נ ורי"ו כר' יהושע אבל לאחר דמפרש דר"נ מצי סבר כר"ג משום דטעמא דר"י דאית ליה מיגו דזה מהני אף לגבי איסור (דהא מיגו מהני גם לאיסורא דהא ילפינן מאת בתי נתתי לאיש הזה כאשר יתבאר) או מטעם חזקת הגוף א"כ ממילא ל"ק לר"ה ולר"י מר' יהושע דלית לי' מיגו וכן לית לי' דחזקת הגוף עדיף מחזק"מ דעכ"פ תהא נאמנת מטעם ברי ושמא דשפיר י"ל דכאן לא מהני ברי דידה יען דלגבי איסורא המה דאנו מתירין אותה ול"א מטעם ספק סוטה הוא משום דמפיו אנו חיין דנאנסה קודם שנתארסה ודו"ק:
והנה במה שכ' בהרע"ב במשנה דמוכ"ע אני דאסורה לכהן מצד שויא חד"א וכתב בנובי"ת משום דמשמעו דבא לאוסרה עליו דטוען דדרוסת איש את משמע שבא לאוסרה עליו דדרוסת איש את לאחר שארסתיך הנה מפירש"י נשמע דלית לי' כן דהא כתב לפרש דרוסת איש את עד שלא ארסתיך אך לכאורה מנ"ל לפירש"י לפרש כך דטענתו עד שלא נתארסה אך הדבר ניחא דהנה בשמ"ק הקשה אמאי מוקי רי"ו המשנה בטענה מוכ"ע אני תחתיך ומגיע עלי מאתים וא"צ לאוקמא כר"מ דבלא הכיר מגיע לה מאתים וכן לר' אלעזר אמאי לא מוקי המשנה במאתים ולא כלום דהיא אומרת מוכ"ע אני תחתיך להנ"ל י"ל דלא מצי לאוקמא כן דא"כ הוה משמע הא דאמר דרוסת איש את היינו לאחר שנתארסה א"כ ליכא למיחש ברגל"ד שהי' קודם שנתארסה א"כ אין לנו אלא ספק אחד ספק באונס ספק ברצון והוה אסורה לו ומשנתינו לא אייריא מאיסורא (דפליג על הירושלמי כנז"ל וכן כתב בשמ"ק יע"ש) לכן לא מוקי במוכ"ע תחתיך וא"כ זהו גם שיטת רש"י דטענתו דרוסת איש את היינו קודם שנתארסה דרגל"ד שהי' קודם שנתארסה דאי איירי בטענתו לאחר שנתארסה הוה לי' לתנא למינקט שהיא אומרת מוכ"ע אני תחתיך וע"ז טוען דרוסת איש אתה דאז משמעו שפיר לאחר שנתארסה וא"ש פירש"י (והנה בפי' המשנה לרבינו רפ"ב דכתובות נראה דמפרש תרתי משנתינו דבאמת אסורה לו והיינו כירושלמי וביארתי במקו"א) ודו"ק:
והנה לקמן רפ"ב מוקי הך ומודה ר' יהושע באמר שדה זו של אביך ולקחתי' ממנו דקאי אמשנה דמשארסתני נאנסתי ומפרש כך דאף דפליג בהא דאיכא מיגו דמוכ"ע דלא מפסלה נפשה מכהונה בהא דשדה זו של אביך היתה מודה ר' יהושע ופריך מ"ש ומשני כאן שור שחוט לפניך כאן אין שור שחוט לפניך ופירש"י ותוס' ובשמ"ק הביא שכל הראשונים תמהו הא טענה זו דמוכ"ע אני לא הוה מיגו כלל דהא גם באומרת מוכ"ע אני אין נאמנת רק דהוה טענה מעלייתא דלא מפסלה מכהונה ולא מנוולה נפשה כ"כ א"כ ל"ש להקשות מ"ש האי מיגו מהאי מיגו דהא ל"ה מיגו כלל ונראה ליישב דהנה הא דס"ל לר"י בהיא אומרת מוכ"ע אני והוא אומרת דרוסת איש את דאינה נאמנת היינו משום דמוכ"ע לא שכיח אבל אם טענה מוכ"ע אני תחתיך ומגיע לי מאתים והוא טוען מוכ"ע את מקודם י"ל גם לר"י נאמנת דהא טענתו לא עדיפא מטענתה דתרווייהו לא שכיחא וא"כ שפיר י"ל דברי דידה עדיפא בכהא"ג גם לר"י נאמנת דהא שטרא בידה והויא היא מוחזקת ועדיפא מחז"מ דידי וא"כ טענתו דמוכ"ע מקודם ואין לך אלא מנה כטוען א"י אם פרעתיך כסברת הרי"ם עפ"י דברי הטו"ז הנ"ל (וכמש"כ לעיל אליבא דר"ג) א"כ לפי"ז הואי דטענה משארסתני נאנסתי הנה יש לה מיגו טובה דהויא מצית אמרי מוכ"ע אני תחתיך דלא נפסלה נפשה מכהונה ואי הוה טוען הוא מוכ"ע אני קודם שארסתיך ומגיע לך רק מנה הוה היא נאמנת כנ"ל דבוודאי לא סלוק אדעתה שהוא יטעון דרוסת איש את דהא בטענת דרוסת איש את ג"כ מתחייב במנה עכ"פ לרי"ו דס"ל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובת מנה א"כ סתמא סבורה הוא שכשתטעון מוכ"ע אני תחתיך הי' מכחיש ואמר קודם שארסתיך מוכ"ע היית ואז היתה נאמנת גם לר' יהושע וגם לא היתה פוסלת נפשה מכהונה א"כ יש לה מיגו טובה אלא דלר' יהושע לית לה מיגו ושפיר פריך מ"ש האי מיגו מהאי מיגו ודו"ק כי הוא עצה עמוקה:
ועל זה משני דשאני שור שחוט לפניך דהרי בעולה לפניך ופריך והא רוב נשים בתולות נשאת ומשום דרוב נשים בתולות נשאת אית להו קרא והנה תמוה דהא זה היתה תחילת קו' הגמ' דמשנה דלא כר"ג דס"ד כיון דאיכא רוב נשים בתולות נשאת כברי ושמא דמי קמ"ל כברי וברי דהרוב לא משוי לי' כשמא א"כ מאי פריך שנית ליזול בתר רובא וכבר הקשה כן בשמ"ק והנה תוס' כתב דפריך רק למ"ד הולכין בממון אחר הרוב ובעהמ"א כתב דהקו' גם לשמואל יען דיש חזקה בתולה נולדה ורמב"ן במלחמות השיב דל"ש חזקה דהא עומדת לינשא ותמה בפנ"י א"כ מ"פ דמשנתינו דלא כר"ג הא שם בשארסתני נאנסתי איכא חזה"ג והכא ליכא חזקה:
ונראה ליישב דהנה יש לתמוה טובא על לשון הגמ' דפריך ודקארי מאי קארי לה ומשני דהו"א כיון דרוב נשים בתולות נשאת כברי ושמא דמי דזה קשה להבין הכי משום דאיכא רוב הוה טענתו שמא ורק הכי הול"ל כיון דאיכא רוב האי ברי עדיפא ונראה דהכי פירושו במשנה דקתני לא כי אלא אלמנה נשאתיך הנה יש לפרש דטענתו שמא כמו במשנה דמשארסתני נאנסתי דקתני לא כי וטענתו שמא וה"נ מסתמא טענתו שמא כיון דאיכא רוב נשים נשאת כשהן בתולות א"כ בוודאי אין טענתו וודאי נגד הרוב רק שמא יען דכיון דרוב נשים שנשאת כשהן בתולות יש להן קול ומדלא יצא קול אף הוא מימר אמר שלא היתה בתולה על כן טוען שמא קמ"ל דכברי וברי הוא דהיינו דכיון דטוען לא כי בוודאי טענתו וודאית דלעיל דקתני לא כי משום דליכא למיטעי כמש"כ תוס' לעיל אבל כאן דקתני לא כי דאיכא למיטעי ע"כ דבאמת טוען ברי והוה ברי וברי וע"ז פריך לבסוף אמאי הא רוב נשים בתולות נישאת הכונה נהי דמפרש המשנה דטוען באמת ברי אייריא אכתי ניזל אבל בתר ברי דידה דמסייע לה רוב לס"ד דאזלינן בממונא בת"ר וא"כ ניחא דשפיר כתב הרמב"ן דלמ"ד א"ה בממון אחר הרוב לא קשיא משום דליכא חזקה שאין נשאית כיון שטוען ברי מה סברא יש לומר דברי דידה עדיף משום חזקה שלא נשאית כיון דעומדת לינשא משא"כ בס"ד דמשנה אייריא בטוען שמא שפיר פריך דלא כר"ג דא"ל דכאן ליכא חזקה דלגבי טענת שמא בוודאי גם חזקה זו שבחזקת לא נשאית קיימא הוה חזקה לכן שפיר ס"ד דלא כר"ג:
והנה ע"ז מסיק הכי נמי מסתברא דכברי וברי דמי דקתני ומודה ר"י דקשיא בשלמא אי רישא אייריא במודה שפיר קאמרו מודה ר"י אבל אי לא אייריא רישא במודה מודה דרי"ה מודה למאן והנה פירש"י דמודה ר"ה אף דפליג ארישא דליכא מיגו והכא איכא מיגו והקשו בתוס' דפלא דהא גמ' דחי דקאי אמיגו ואפירקא קמא משמע דאי אייריא ר"ג במודה לא קאי אמיגו ולפירש"י ע"כ קאי אמיגו לכו פירשו בתוס' דקאי ה"נ מסתברא כדס"ד דהוה ברי ושמא ובשמ"ק דחה דלא מצינו בש"ס דנימא הכי נמי מסתברא לקיים הס"ד:
ואמנם לישב קו' התוס' נראה לי דא"ש לפמש"כ לפרש לעיל בדף י"ג דס"ד דפליגי ר"ג וריה"ש בברי ושמא ודרב יודא דשמואל הוא ודחי דטעמא דר"ג משום מיגו א"כ משום חזקה וכתבנו לעיל דלמאי דמסיק טעמא דר"ג משום מיגו וחזקה דטעמא דריה"ש דל"א ברי עדיף היינו משום דלא מפיה אנו חיין אלא מפיו ג"כ אנו חיין דאל"כ היתה אסורה עליו משום ספק סוטה כדאיתא באמת בירושלמי רק קודם דמסיק דטעמא דר"ג שמום מיגו וחזקה הוא ס"ד טעמא דר"י דלית לי' ברי ושמא ברי עדיף דאין לומר משום דלא מפיה אנו חיין רק גם מפיו דא"כ מ"ט דר"ג אע"כ דהטעם דהיא אינה אסורה הוא אפי' לפי דברי' דמשנאסה נאנסה ול"ח לספק רצון משום חזקת שאין מזנות כמש"כ הר"ן לעיל (או דבאמת להאי ס"ד הוה מפרשינן דלענין איסורא לא פליגי דאסורה וכמו שכ' רבינו בפי' המשנה ובארתי דבריו במק"א) וא"כ לפי"ז יפורש הכי דהכי נמי מסתברא דר"ג אייריא במודה דכאן הוה ברי וברי וע"ז מודה ר"י דנהי דפליגינא בפרקי קמא דלית לי' טעמא דברי ושמא וכס"ד דפליגי בברי ושמא היינו כיון דלגבי דידי' הוה שמא טוב דמספק אין להוציא מידו דאין ממונו מתרבה בממון של אחרים רק דמעכב חיובא דידי' (כמו שבארתי בחי' דברי טעם) אבל הכא אני מודה ברי ושמא ברי עדיף דלגבי הטוען וודאי ליכא איסורא דגזל משא"כ לגבי הטוען שמא איכא ספק איסור גזל אני מודה וע"ז מסיק דלא קאי ארישא כלל וכלל רק אפירקא קמא ולא קאי אברי ושמא אלא אמיגו קאי כמסקנת הגמ' דלעיל פליגי בברי ושמא רק אי אמרינן מיגו דלר"י לית לי' מיגו במיגו דהכא אני מודה משום דאין שור שחוט (ובאמת לעיל לא תליא כלל פלוגתתם בברי ושמא דשם ל"ש ברי ושמא ברי עדיף כיון דלא מפיה לבד אנו חיין דלענין איסורא ע"כ גם מפיו אנו חיין דרגלים שנאנסה קודם ואיכא ס"ס להתירו רק במיגו לבד פליגי) והיינו דקאמר אמיגו קאי דהיינו אמיגו לבד פליגי כלל בברי ושמא ומיושב קו' התוס' על נכון: