אור ברסלב

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות בית הבחירה· רבי ישעיהו זילברשטיין

פרק ו · הלכה טז

הלכה טו

א') שכינה לא בטלה. ונראה לי שיצא לו מהא דאיתא במדרש תנחומא אר"ש בר נחמני עד שלא חרב בית המקדש היתה השכינה נתונה בהיכל וכ"כ לעיל כך מדברי רבינו אמנם זה שכ' רבינו דזה קאי בבית שני נראה דעל זה אומר הכתוב כי גדול יהי' כבוד בית האחרון מן הראשון דקאי אבית שני כדאיתא ב"ב דף ז' ובגמ' נתקשה במה גדלה כבודו להנ"ל י"ל שזה כבודו שקדושתו קדושת עולם שלא זזה שכינה משם ובהא ניחא קו' התויו"ט הבאתי בפ"א מה' אלו והנה ראיתי ביעדב"ש שכ' בשם יוסף בן גוריון כי בבית ראשון לא יצא שם הבית בכבוד ותהילה בעיני מלכי ארץ ולא מצינו ששום מלך שלח מנחה וקרבן לבית ד' כי לא יצא טיב ישראל בארצות וגם הגויים היו משוקעים ביותר בתרפם עד שחשבו שגם להם שפע אלקית אבל בבית שני כל מלכי הגויים כבדו הבית במנחות וקרבנות ודורונות וקראו אותו בית ד' וזהו ובאו חמדת כל גוים ומלאתי את בית זה כבוד אמר ד' צבאות לי הכסף ולי הזהב נאום ד' צבאות גדול יהי' כבוד הבית האחרון מן הראשון:
והנה בספר שער החצר ראיתי שהקשה מנ"ל דאפי' בזמן שהם בחורבן הן בקדושתו דמהא דאסור לינהג בהם קלות ראש לא נשמע דהא אפי' בביהכנ"ס שחרב אין נוהגין בקלות ראש ולק"מ דהא"ט באמת יען דבביהמ"ק הדין דאפי' בזמן שהן בחורבן הם בקדושתן לכן גם בביהכ"נ הדין כן דיש לו קדושת מקדש מעט ואין נוהגין קלות ראש בתקנו דומיא דקדושת ביהמ"ק (ועיין קידושין דף ע' כהיכלא ופירש"י נשבע בהיכל ד' וכתב בע"י מהרש"א דאתיא כמ"ד קלע"ל ותמוה הא אפי' בשעת קדושתו ל"ה כדבר הנדור כדאיתא בנדרים פ"ב וע"כ דכונתו דנשבע במי ששכן בהיכל א"כ אף למ"ד לקלע"ל ג"כ שייך שבועה):

ב') והשימותי את מקדשיכם אעפ"י שחרב בקדושתו עומד. והקשה במהרי"ט סי' קי"ב מגיטין דף מ"ב דדרשינן עבדו שהי' כבר ה"נ נדרש מקדשי שהי' כבר ותי' בטוב טעם אי הוה כתיב והחרבתי את מקדשי הוה שייך לדרוש מקדשי שהי' כבר אבל כיון דכ' והשימותי לשון שממון אין נופל על שעת החורבן אלא על השממון שאחר החרבן אפ"ה קראו מקדשי ול"נ עפ"י רמב"ן פ' בחוקותי שכ' שהשממון ראי' על הקדושה שא"א לבנותו על תלו בחורבנו זה מורה על הקדושה לפי"ז ע"כ לפרש מקדשיכם שהוא עתה עדיין בקדושתו:
והנה כהא"ג יש להקשות מהא דמנחות דף ח' דדרשו קרא דכ' והנותרת מן המנחה אף שחסרה ואמאי לא נדרש מנחה שהיתה כבר וכן קשה לי ממעילה דף י"ח דיליף מעל האשם דיש מועל אחר מועל ולמה לא נדרש האשם שהי' כבר ומנ"ל דיש מועל אחר מועל ועוד קשה לי מהא דזבחים דף ס"א ונסע אוה"מ אעפ"י שנסע אוה"מ הוא דילמא הפירוש אוה"מ שהי' כבר וכן מצינו בשבת דף צ"ב שדרשו על ויבלע אהרן את מטותם נס בתוך נס ואמאי לא נפרש מטותם כפשוטו מטותם שהי' כבר:
וכן ביומא דף נ"ו השוכן אתם בתוך טומאתם אפי' בשעה שהן טמאים שכינה עמהם א"ל האי צדוקי לר' חנינא השתא טמאים אתם דכתיב טומאתה בשולי' א"ל תא חזי מה כתיב בה השוכן אתם בתוך טומאתם אפי' בשעה שהם טמאים שכינה שרוי' ביניהם ועיין מהרש"א בח"א שכ' ע"ז דומיא דאשה נדה שבעלה פרוש ממנה ושרוי עמה בבית:
אולם בספר החינוך פ' אחרי כ' בדרך אחר וז"ל ודרשו מדכ' והשימותי את מקדשיכם ולא אמר את מקדשיכם אשים שממה דמשמע קדושתן עליהן אפי' כשהם שוממים עכ"ל א"כ ניחא דאין לנו לדרוש מקדשיכם שהי' כבר כעת נדפס ספר שושן עדות ראיתי שהרגיש בקצת דברים שאמרנו:

ג') אעפ"י ששוממין הרי הן בקדושתן. והנה הראב"ד לעיל חולק דקדושתו בטילה אמנם אני ראיתי כי דברי רבינו מבוארים בירושלמי פ"ד דברכות ארשב"נ עד שלא חרב המקדש היתה שכינה נתונה בהיכל שנאמר ד' בהיכל קדשו משחרב ביהמ"ק ד' בשמים כסאו סלק שכינתו לשמים אר"א בן פדת בין חרב בין לא חרב איני זז ממקומו שנאמר והי' עיני ולבי שם כל הימים וכן הוא אומר קולי אל ק' אקרא מהר קדשו אפי' הר הרי הוא בקדושתו אר"א אין שכינה זזה מכותל מערבי שנאמר הנה זה עומד אחר כתלינו ע"כ הרי דרשב"נ סובר כשיטת הראב"ד ור"א כשיטת רבינו דאפי' בחורבנו הרי הוא בקדושתו ובזה נראה לי לפרש כונת הכתוב והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפילתי עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים ולהנ"ל י"ל כי הנה לרבינו דמקריבין אעפ"י שאין בית א"כ הא דבונין מקדש בית שני וכן לעתיד רק יען כי הוא בית תפלה וכמו שאמר שלמה הע"ה ובא להתפלל אל הבית הזה והנה בברכות דף ז' מניין שהקב"ה מתפלל שנאמר ושימחתים בבית תפילתי תפילתם לא נאמר אלא תפילתי וצריך בית לתפלה כמו שאמרו בברכות שם שצריכין קביעות מקום לתפלה וזה שאמר והביאותים אל הר קדשי אפי' שהוא הר הוא קודש כמו שדרשו בירושלמי הנ"ל על פסוק קולי אקרא מהר קדשי וכי תקשה א"כ דגם כשהוא הר בקדושתו א"כ למה צריכין לבנות בית לזה אומר ושימחתים בבית תפילתי דהיינו דהוא מקום תפילה וצריך קביעות מקום ולכך צריך לבנות הבית לבית תפלה אבל לקרבנות א"צ בית והדר מפרש ואזיל עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי דכיון שיש מזבח כבר לרצון אעפ"י שאין בית אבל מזבח בעי כמו שנתבאר לעיל וכמש"כ במשל"מ ורק ביתי שצויתי לבנות בית תפלה יקרא לכל העמים ולא בית הקרבות קרבנות רק בית תפילה והוא פי' נעים:
אמנם יקשה מר"ה דף ל"א עשר מסעות נסעה השכינה ממדבר לשמים שנאמר אשובה אל מקומי הראשון משמע ששכינה נסתלקה וזה הי' בבי"ר כפירש"י כמו שהקשה בס' ע"ת ונראה לישב בהקדים מה דקשה לכאורה דבמגילה דף כ"ח דרשו למענם שלחת בבלה שבכל מקום שישראל נגלים גם שכינה נגלה עמהם וקו' זה זכיתי לשמוע מפה קדוש אדאמוהגזצ"ל כד הוינא טליא ועניתי ואמרתי עפ"י מה שהעלה באפי' שהקשה כהא"ג דבספ"ק דיומא חשוב ה' דברים שחסר בב"ר שדא מהם שכינה ובשבת דף כ"ב דרשו עדות הוא לבאי עולם דשכינה שרוי בישראל ופירש"י עד מות שמעון הצדיק הרי ששכינה שרתה בב"ש ותי' דגילוי שכינה בטלה זהו שאמר הכתוב וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך אבל גדר השראת שכינה הוא ע"י אמצעי ולא היתה בגלוי ולכן בשבת אמרו עדות ששכינה שורה ובזה א"ש ג"כ הא דעשר מסעות היינו השראת שכינה בגלוי נסעה משם וכעת ראיתי בכוזרי שכ' כעין דברים אלו וז"ל אח"כ הי' מענין החבר שהסכים לצאת מארץ כוזר ללכת ירושלים ויחר למלך כוזר על פרידתו ודבר עמו ע"ז ויאמרו לו מה תבקש היום בירושלים והשכינה נפרדת מהם והקורבה אל האלקים מושגת בכ"מ בלב הטהור והכוסף החזק והשיב החבר השכינה הנראית עין בעין יראו בשוב ד' ציון ובאמרינו בתפילתינו ותחזינה עינינו בשובך לציון אך השכינה הנסתרת הרוחני הוא עם כל ישראל אזרח ועם כל בעל דת האמיתית זך המעשים טהור הלב וארץ כנען מיוחדת לאלקי ישראל והמעשים לא ישלמו כי אם בה והלב והנפש אינם טהורים כי אם במקום שיודעים בו שהוא מיוחד לאלקים עכ"ד הצריך לענינו וא"כ נתישבו דברי רבינו דנהי דגילוי שכינה בטלה אבל השראת שכינה שע"י אמצעי ונסתרת לא בטלה עוד י"ל עפ"י מש"כ בנובי"ת א"ח עפמש"כ רבינו במורה נבוכים שהשראת שכינה היינו התמדת השפעת והשגת השי"ת ועפי"ז כ' לפרש מה דאמרו גלות השכינה יען שהקב"ה משפיע לאומות ואח"כ בא ההשפעה לנו מהם עכ"ד ולי עני נראה דגמ' מגילה תיובתי' דהנה כשגלו ישראל לבבל א"כ היתה גלות השכינה שהשפיע לאומות ואיך אמר שנגלה עמהם אך הסברת הדברים הוא דהנה בזמן שישראל עושין רצונו של מקום והם על אדמתם הנה הקב"ה כשם שמשפיע לישראל תחילה לכל האמות כך משפיע תחילה על ארצות הקודש קודם לכל הארצות וע"ז אמר הכתוב ארץ אשר עיני ד' אלקיך דורש אותה תמיד ושאר הארצות יונקים השפע מן הארץ וא"כ כשגלו ישראל אז השפע יורד תחילה על שאר הארצות ועל האומות עבור הישראל שנגלו שמה וזה הכונה גלות השכינה כי רצון הקב"ה להשפיע תחילה על א"י וכשגלו ישראל ע"כ משפיע על שאר הארצות וזהו גלות השכינה ולכך אמרו שהקב"ה נגלה עמהם דהיינו שמשפיע על שאר הארצות שיושבין שם ישראל וכישראל חזרו מבבל חזרה שכינה עמהם דהיינו להשפיע על ארצות ישראל תחילה וכדאיתא במגילה והא דבר"ה אמרו שנסע השכינה עשר מסעות היינו שנסעה מהם מלהשפיע עליהם תחילה והי' משפיע תחילה על האומות אבל הקדושה ברוחניות אינה בטלה לעולם כעת ראיתי בשו"ת בנין ציון שכ' כעין דברינו והא דשם שכינה על ב' בחינות על כבוד ד' מקור הקדושה ועל אור הנאצל השפעת הקדושה וזהו החילוק שבין בית ראשון לבית שני שבמשכן וכן בב"ר שכן כבוד ד' בעצמו כדכתיב וכבוד ד' מלא את המשכן ובמקדש כי מלא כבוד ד' את בית ד' ועל ענין זה אחז"ל על פסוק בין שדי ילין שצמצם שכינתו בין שני בדי ארון וכן אמרינן סנהדרין דף ז' מעיקרא כתיב ונועדתי לך ולבסוף השמים כסאי איזה בית אשר תבנו לי וע"ז אמרינן ר"ה דף ל"א עשר מסעות נסעה שכינה מקראי והפסוקים שהביא לזה וכתב שם כבוד ד' שהוא מקור הקדושה כדכתיב ויעל כבוד ד' מעל תוך העיר עד שעלה וישב במקומו כדכתיב אלכה ואשובה אל מקומי שהוא מקום הנעלם גם ממשרתיו ולא ישרה בבית שני כי שם לא נאמר בשום מקום שחנה כבוד ד' אשר על כך אמרו חסרה שכינה בבית שני אבל שם שרתה שכינה בענין השני שממקומו השפיע אור הקדושה על הבית וזה לא נפסק גם בחרבנו ולא יפסיק לעולם כדילפינן מוהי' עיני ולבי שם כל הימים וגדלה השפעת אור הקדושה שם מבכל מקום כי מקום המקדש הוא מול שער השמים אשר לא יסגר ושם זורח אור הקדושה תמיד ולכן יפה כתב הרמב"ם ששכינה אינה בטילה שאור הקדושה אשר קדש הבית לא נתבטל ולא יבטל ועל זה נאמר מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי שהוא אור הקדושה הנעלם אבל כבוד ד' מקור הקדושה הוא הנגלה כדכ' ולא יול משה וכו' וזה גילוי השכינה אשר ניבא עליו ישעי' כעת הגאולה דכ' ונגלה כבוד ד' וכו' מכ"ד ובזה מיושב הסתירות שהקשתי ג"כ כמובן:

ד') לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטילה וכו'. ובס' עבודה תמה הקשה מהא דאמרינן ברה"ש דף ל"א עשר מסעות נסעה שכינה מישראל דכ' אלכה ואשובה אל מקומי הראשון עד אשר יאשמו ובקשו פני הרי לך מבואר שהשכינה נסתלקת מן המקדש בחורבנה ועוד דהא גם בשילה נוב וגבעון היתה השראת שכינה כדאיתא בזבחים דף קי"ח בשלשה מקומות שרתה שכינה בישראל בשילה נוב וגבעון בית עולמים וע"כ אתה צ"ל דבחורבנה נסתלקה השכינה משם כן גם בביהמ"ק מצינן למימר כיון שנחרב בטלה השכינה:
ולי קשה טובא מהא דאיתא בביצה דף ה' ת"ש במשוך היובל המה יעלו בהר מכדי כתיב הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא לפ"י תוס' דק"ו גמ' כיון שכל האסור מחמת קדושת השכינה כשנסתלקה השכינה מסברא דהותר ורק משום דצריך מניין אחר להתירו לכן צריך קרא דבמשוך היובל וא"כ קשה דמוכח דבסילוק השכינה בטלה הקדושה וא"ל דבאמת הא דכתב רבינו היינו דמהא"ט הן בקדושתן משום דצריך מניין אחר להתירו ז"א דמהא"ט ל"ש דהמקום קדוש אלא דאיכא איסור כניסה בטומאה ואסור לינהג בו מנהג בזיון כמש"כ רבינו ב"פ שאח"ז (ולפי רש"י שם שכתב דההוכחה יען דכ' ההוא משמע שרק כל זמן שהוא בהוויית קדושתו אז יש איסור ממילא ידעינן דנסתלקה השכינה בטלה האיסור מוכח בפשיטות דמיד בסילוק השכינה בטלה הקדושה):
אמנם נראה לישב דהנה בצל"ח עמד באמת להקשות על תוס' מאי סברא הוא שנאמר שהותר הא אדרבא מסתברא כיון שירדה הקדושה עליו קדוש לעולם וחייבין אנו לינהג כבוד ומורא לעולה שאפ"י תסתלק השכינה משם אין רשאין להתקרב אל ההר ויותר קשה לי דאף שנאמר בעלמא דקדושה פקעה בכדי היכיא דהקדושה קדה"ג לזמן היינו רק כקדושה פה שבדה מלבו אבל מה שקדוש עפ"י התורה הן ע"י מעשה או ע"י משיחה ל"מ תנאי ולא פקעה בכדי כגון כה"ג שנתקדש ע"י מילוי בגדים או הכלים והבגדים שנמשחו וכן לדורות העבודה מקדשתן כל הני קדושת עולם ולא פקעה בכדי וכמש"כ בטו"א מגילה דף ט' וכמש"כ בפ"א מה' אלו בארוכה והנה כן קשה לכאורה גם לפי' רש"י דסובר מדכ' ההוא גלי קרא דפקעה הקדושה כשהשכינה נסע משם הא אף ע"י תנאי קדושה לא פקעה בכדי אך לפי' רש"י י"ל דרק אנו אין יכולין להתנות שיפקע הקדושה שזכה בו רשות גבוה מעל גבוה אבל הקב"ה יכול להתנות שרק עד זמן ששוכן עליו יהא נמשך הקדושה (וכן בכה"ג באמת ע"י הקב"ה יכול להפקיע קדושתו כמו שמצינו במש"ר שהי' כה"ג ואח"כ כשנתקדש אהרן הי' לוי כדאיתא זבחים דף ק"א) אך לתוס' שכ' דמסברא הוא כן קשה:
ולכן אומר דכל זה היינו בדבר שהוא עצמו קדושה אבל בדבר שהוא רק תשמיש קדושה כמו ההר בשעה שירד הקב"ה עליו באש הני לא הי' בו איזה קדושה עצמיות לעבודת ד' לכן כשנסתלק השכינה פקע הקדושה והנה כמו כן בקדושת המשכן ע"י היריעות והדפנות נתקדש המקום ולכן אמרו במנחות דף צ"ה הוגללו הפרוכת הותרו זבין ומצורעין ליכנס לשם כי המקום לא נתקדש בעולם רק ע"י המשכן נתקדש האויר והמקום ולכן פקע הקדושה כשהוגללו הפרוכת וכן בנוב וגבען שהי' הקדושה רק ע"י המשכן כמש"כ בפ"א כשנסתלק משם פקעה הקדושה משא"כ בית עולמים דנתקדש הריצפה עצמו לעבודה כדכ' בקרא ביום ההוא קידש דוד חצר ד' כדאיתא בזבחים דף כ"ד כי קידשה דוד הריצפה עד תהום קידש א"כ הוה גוף קדושה לכן לא פקע ושפיר כתב רבינו דקדושה לא בטלה ואף דנסתלק השכינה דנסעה עשר מסעות עדיין בקדושתו:
אמנם נראה לי עוד בטעמא דמילתא דבוודאי בכל קדושה כ"ז שהוא ראוי לאותו קדושה אינה בטלה לעולם הא אם אינו ראוי עוד לאותה קדושה שפיר בטלה הקדושה כדמצינו בעצי סוכה שנפלה ומטעם שכ' רש"י סוכה דף ט' דגם קדשי שמים לאחר זריקה והקטרה פקעה הקדושה וכן קדשים שמתו יצאו מידי מעילה (עיין פנ"י ביצה דף ו' וקדושין דף נ"ח גבי ציפורי מצורע וכך בבגכ"ת אי לאי דכ' והניחם שם דצריך גניזה הי' הקדושה בטילה ומהא"ט כ' תוס' ביומא דף ה' בשם ירושלמי דכהן גדול מסתלק בפה והיינו משום דא"ר עוד לשימוש וכמש"כ בפ"א) וא"כ י"ל הא דבשילה פקעה הקדושה אף שהי' גוף קדושה לעבודת הקרבנות (דהא הבית בנוי ולא תליא קדושתה בקדושת המשכן ופריסת יריעות המשכן כדאיתא בפ"א) כיון שהקב"ה השכין שכינתו בירושלים כי שם איוה למושב לו א"כ אין המקום עוד ראוי לקדושה לכן פקעה הקדושה אבל קדושת המקום בירושלים כבר כתבו תוס' שבועות דף ט"ז דלכ"ע אף אם לקל"ע אבל עכ"פ א"א לבנות בית אחר דהקב"ה לא ישרה שכינתו לעתיד במקום אחר א"כ הוה ראוי לקדושה ולכן שכינה לא בטילה ולא קשיא משילה שא"ר עוד לקדושה שנעתקה הקדושה לירושלים לכן פקעה הקדושה (וכן מבואר באו"ח סי' קנ"ג דביה"כ אין יכול להפקיע קדושתו ע"י זטה"ע במעמד אנשי העיר אבל אם בנו ביהכנ"ס אחר יכולין להפקיע קדושת ביה"כ הראשונה וכן נשמע מסי' קנ"ב דביה"כ שבבבל לעתיד תפקע קדשתן יען דנעתקה הקדושה לבית עולמים עמג"א שם) ודו"ק:
אמנם יקשה עדיין לכאורה נהי דכהא"ג מסברא לא פקע הקדושה היינו ליכנס לשם טמא ושאסור לישב בעזרה דז"פ מסתברא דנשאר בקדושתו דגלי קרא אבל שיהא קדוש לעבוד בו עבודה ולא יהא צריך קידוש עוד מנ"ל אולם לפמש"כ לעיל דהשראת שכינה באמת לא בטלה כלל א"כ שפיר קדוש אף לקרב והיינו דיליף לה רבינו מקרא דוהשימותי ולא אריח משמע דיכול להקריב רק שאין מריח ע"כ דנשאר השראת שכינה רק שאין בגלוי גם י"ל דהרי כבר כתיב את מקדשי תיראו א"כ ידעינן דאסור ליכנס לשם בטומאה ובביזיון ול"ל קרא דוהשימותי אע"כ שהקדושה עומד אפ"י לענין עבודה רק שלא אריח ריח ניחוכם אמר השם אבל כשר הוא המקום לעבודה:
והנה במש"כ נראה לישב ק"ו תוס' בשבועות שהקשו דלא פריך ממשכן גופי' דכ' וכן תעשו ומקדש לא בעי משיחה די"ל דשאני מקדש שקדושתו קדושה בעצם לא מפני היריעות ואי היה נמשח הי' תופס הר הבית כולו דהרי כל משיחה הוא תמיד רק כמין יונית ואפ"ה בזה נתקדש כולו:
ובמש"כ א"ש ק"ו טו"א במגילה הא דבזבחים אמרינן מנוחה זו שילה נחלה זו ירושלים ולמה חילקן הכתוב ליתן היתר בין זה לזה דלמה צריך לדרוש מטעם דחילקן הכתוב הא ממילא נפקא לי' מדיש מנוחה זו שילה נחלה זו ירושלים ש"מ דשילה לקלע"ל וממילא יש אחרי' היתר אבל ירושלים נבחרה לעולם וא"א לקדש מקום אחר וכש"כ דיקשה לסברת תוס' ביצה דכשנסתלק שכינה מסברא דבטלה גם הקדושה ולפמש"כ י"ל נהי דידעינן דפקע הקדושה אבל עכ"פ צריך מניין אחר להתירו לכן צריך לדרשא דלמה חילקן הכתוב כדי ליתן היתר בין זה לזה דהיינו שיהא מניין אחר להתיר הדבר שנאסר:

ה') מעתה י"ל לשיטת הרר"ח בתוס' מגילה דנהי דלקלע"ל אפ"ה במות אסורות די"ל דהיינו מטעם שצריך מניין אחר להתירו ובזה ניחא ק"ו הצל"ח שם במגילה מ"פ ממשנה דירושלים אין אחרי' היתר דילמא כונה לבנות בית במקום אחר אסור דהא זה לכוע' אסור כמש"כ תוס' שבועות ולפמש"כ י"ל דסברת תוס' ג"כ רק מהא"ט דעכ"פ צריך היתר והיינו כסברת הר"ח דבמה לכו"ע אסור וא"כ לרי"צ דמתיר במה ע"כ משום דהיקש הוה התיר קרא בפירוש ויש כאן מניין אחר להתירו ע"כ דלא סבירא ל"י כסברת הר"ח א"כ ה"ה דלית לי' סברת תוס' בשבועות ולדידי' יכול לבנות בית במק"א כיון דאיכא היקש הוה כמניין אחר להתירו ובהא ניחא הק"ו למה הדר רי"צ הלא יש מ"ד דסובר לקלע"ל וצל"ח הקשה אלשון גמ' אמר לי' לאו ורבא אמר אמרה ופלא שיכחישו אמוראי אהדדי ונראה דרי"צ אמר מקריבין בב"ח דלקלע"ל והיינו או דסובר זו וזו שילה או דסובר זו וזו ירושלים רק מסברא סובר דלקלע"ל דבטלה הקדושה ואולם גמ' הוה מפרש דטעמא דרי"צ משום דס"ל דמנוחה זו שילה נחלה זו ירושלים א"כ נשמע מקרא דחילקן הכתוב ליתן היתר בין זו לזו אבל מסברא לא פקע וירושלים ג"כ מסברא לא פקע רק מהיקשא וע"ז פריך לי' אמרת היינו אי אמר כן דיש היתר מהיקשא וע"ז אמר לאו דלא אמרה מטעם הקישא ל"א דמסברא קאמר לה דלא פקע ורבא אמר אמרה דעכ"פ גוף הדין מודה דאמרה דאף דלא אמרה בפירוש אבל מכללא נשמע דאמרה ומפרש ומ"ט הדר גבי רי"צ הכונה למה עתה נאוד מטעם זה ומשני משום דקשיא ל' משנה דשילה יש אחרי' היתר ירושלים אין אחרי' היתר וזה למ"ד מנוחה זו שילה ונחלה זו ירושלים דמסברא שילה לא פקע רק מקרא דחילקן בנתיים ולכן ירושלים מסברא לא פקע ונשאר באיסורא דליכא קרא דפקע והיקש לית לי' וא"כ ל"ש להקשות הא יש מ"ד דסובר דלקלע"ל דהיינו למ"ד זו וזו שילה או זו וזו ירושלים דלדידהו מסברא פקע לכן לקלע"ל אבל לדידי' דצריך היקש ומסברא סובר דלא פקע ולכן מיהדר הדר ולא רצה לומר הא"ט (ועמש"כ ב"ה ביאת מקדש) והבן:
ובהא ניחא גם מה שהקשו תוס' חולין דף י"ז דהקשו לרי"ש דלקלע"ל ובמות מותרות כש"כ בשר תאוה דליתסר ולפמש"כ א"ש כיון דהא דבמות מותרות כשבאו לגלגל הוא מסברא כמש"כ רבינו בפי' המשנה פי"ב דזבחים מטעם דבטלו המחנות ומהא"ט הי' אז מותר בבשר תאוה לכן גם כשחרב המקדש והותר הבמות דהוה ג"כ מסברא דפקע הקדושה כמש"כ תוס' ביצה הנ"ל א"כ מהאי טעמא גופי' הותר גם בשר תאוה כיון דבטלו המחנות ועמש"כ בפ"א מה' אלו עוד י"ל בכונת רבינו דשכינה אין בטילה דהנה בסוכה דף ה' ובמכילתא דרשו כתיב אחד אומר וירד ד' על הר סיני וכתיב אחד אומר מן השמים דברתי עמכם ללמד שהרכין הקב"ה את השמים למטה על הר סיני הנה מבואר כי קדושת הר סיני לא הי' גוף קדושה כי הקב"ה לא השרה שכינתו עליו רק ע"י אמצעים לכן לאחר שנסתלקה השכינה בטלה הקדושה אבל קדושת ביהמ"ק שהשרה השי"ת בלי אמצעים ובלי הפסק לכן אין קדושתו בטלה לעולם:

ו') והנה נראה לי עוד טעם למה קדושת הבית קדלע"ל דהנה איתא במדרש ילקוט איוב משחקת בתבל ארצו למה נקרא שמה תבל על שם תבל שבתוכה ואיזה זה תורה שנאמר בגויים אין תורה מכאן שהתורה וכו' וא"י משבחת משאר ארצות שנאמר וחברון ז' שנים נבנה לפני צוען מצרים וכו' וכן את מוצא בדרכי המקום כל מי שחביב ומשובח נברא קודם לחבירו לפי שהתורה חביב לכל נבראת ראשון לכל שנאמר ד' קנני ראשית דרכו מעולם נסכתי מראש מקדמי ארץ וביהמ"ק לפי שחביב מכל נברא קודם לכל שנאמר כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו אי' שחביבה נברא קודם לכל ארצות שנאמר עד לא עשה ארץ וחוצות ארץ זו א"י וחוצות אלו שאר ארצות והיינו כמו שאמרו חכז"ל שבקדשי קדשים שם הוא האבן שתי' שממנו נשחת העולם כדאיתא ביומא פרק הוציאו לו משניטל הארון אבן היתה שם מימות הנביאים הראשונים ושתי' היתה נקראת גבוה מן הארץ ג"א ועליהם הי' נותן ונקרא אבן שתי' ששם טבור הארץ כדאיתא בפרדר"א פ' כ"ח אין זה כי אם בית האלקים מכאן אתה למד שמתפלל בירושלים כאלו מתפלל לפני הקב"ה ולפני כסא כבודו שער השמים וישב יעקב ללקוט את האבנים ומצאן כולן אבן אחת ושם מצבה בתוך המקום וירד לו שמן מן השמים ויצק עלי' ונקראת אבן שתי' ששם טבור הארץ ומשם נצמחה כל הארץ ושם היכל השי"ת עומד שנאמר והאבן הזאת והביא בכו"פ פ"ו (ורבינו לעיל ב"פ ד' כתב כן ונראה שלמד זאת מפדר"א הנ"ל ועמש"כ לעיל):
והנה בספר נחלת בנימין כתב שהטעם שביהמ"ק נברא תחילה קודם העולם דקיימ"ל בבית בבתי ערי חומה כי ימכור איש בית מושב עיר חומה שהוקף ולבסוף ישב ולא שישב ולבסוף היקף ולכן ברא הקב"ה המקדש קודם בריאת עולם כדי שיהא מיקרי ישב ולבסוף הוקף תחלה עשה בית דירתו ושוב עשה היקף לדירתו כביכול משא"כ אלו ברא העולם תחילה ושוב הי' בונה בית דירה לעצמו ואז הו"ל הוקף ולבסוף ישב והו"ל בתי ע"ח דימים תהי' גאולתו אבל בכלות השנה הוא לצמיתות לקונה אותו והוא ית' מביט עד סוף כל הדורות וידע שעתיד למכור בית מקדשו לאומות בעונותינו ועון אבותינו וכמו שדרשו חכז"ל ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה על חורבן ביהמ"ק ומשוה"כ גזרה חכמתו לבנות המקדש תחילה כדי שיהא ישב ולבסוף הוקף דהו"ל כבתי עיר החצרים וגאולה תהי' לו לעולם עכ"ד מעתה לפי"ז איכא טעמא רבה דקדושת המקדש קלע"ל כדין בתי ערי חצרים דיש לו גאולה וחוזר לבעליו כבתחילה וא"צ קידוש כלל:

ז') ק"ר הי' בכיבוש אתי כיבוש ומבטל כיבוש וכו'. הכ"מ הקשה הא גם בקדושה ראשונה הי' שם חזקה שהחזיקו בה ישראל והנה בקו' זו נתעצמו מאוד גדולי המחברים ואני בעניותי אין רואה בזה שום קושיא דאטו יכולין להחזיק בשל נכרי אף אי ג"ע שרי אבל אינו שלו דלא קניא לי' וכמש"כ המג"א סי' תרנ"ח ואף למה שבארתי במקום אחר דג"ע מיקרי שלו כשהכניסו לביתו ולרשותו לגמרי נעשית שלו כגון באתרוג ולולב שלקוח לגמרי לרשותו שפיר מקרי לכם ג"כ אבל פשיטא דאי' ליקנות בקנין חזקה מה שאינו שלו רק ע"י כיבוש דהיינו דע"י כיבוש נעשה הפקר עכ"פ שוב מצי לעשות קנין חזקה לזכות בו שיהא שלו א"כ שפיר כתב רבינו דאתי כיבוש ומבטל כיבוש אך י"ל דקושיתם הי' משום דא"צ לזה דין כיבוש כיון דעכ"פ נתיאשו זכו ישראל ע"י חזקה אולם הנה בע"ז דף נ"ג איתא דכנענים בימי יהושע כשהלכו למלחמה הי' דעתם לחזור ולא נתיאשו אז ואין לומר דאח"כ נתיאשו הנה אחר שכבשו ישראל ל"ש יאוש דל"מ יאוש לדבר שא"ב כמו שכתב בפ"י בגיטין דף ל"ח וא"ל דקרקע ברשות בעלים קאי א"כ גם יאוש ל"מ בקרקע מהא"ט דברשות בעלים קאי לכן גם חזקה ל"מ דלא מצי להחזיק בשל אחרים רק מכח כיבוש כנ"ל אולם יש לומר דכונת קושיתם הוא למאי דאיתא ב"ב דף קי"ט דא"י מוחזקת היא לאבותינו ובא לנו בירושה שנפל לנו ואיך אתי כיבוש נכרי ומוציא מידי חזקה וא"כ אמאי קדושה ראשונה לקלע"ל:
והנה ראיתי בשו"ת חיים שאל ח"ב סי' ט"ל שכתב לתרץ וז"ל דאפשר לישב במאי דאמרינן פ"ק דמציאה דף י' דאע"ג דד"א קונות לו בכל מקום כיון דנפל גלי דעתי' דבנפילה ניחא לי דלקנוי בד' אמות לא ניחא לי' דלקנו' ותו כתבו התוס' בב' דף נ"ד ד"ה אדעתא דציבי וז"ל ואין להקשות אמאי אין ידו קונה לו שלא מדעתו כמו חצירו דחצר משום יד אתרבאי דהא דחצירו קונה לו שלא מדעת היינו שא"י אם הוא בחצירו ואם הי' ידע הי' רוצה לקנות אבל אם יודע ואין מתכוין ליקנות לא קני עכ"ל ומאחר שכן אפשר לומר דה"ה בכיבוש ראשון לדעת רבינו לא קני בחזקה דבכיבוש כיונו לקנות ולא כיונו ליקנות בחזקה הן אמת דסברת תוס' הלזו שכ' דהא בחצר קונה שלא מדעתו היינו שא"י אם הוא בחצירו אבל יודע ואין מתכוין ליקנות לא קני נראה דרבינו וסייעתו פליגן בה דהיינו דסברי דחצר מדין שליחות איתרבאי ולדידהו אפשר דקני לי' חצירו אף שלא כיון ליקנות וכ"כ במחנא"פ בקנין משיכה אולם בכל זאת נראה דלמה דקמן שפיר קאמינא דכל כי הני מילי בחצר או ד' אמות דקונות שלא מדעתו אבל בחזקה הרי אמרו ביבמות דף נ"ב המחזיק בנכסי הגר ובהפקר והוא אין דעתו ליקנות אעפ"י שבנה וגדר קנה העודר בנכסי הגר וסבר שהן שלו ל"ק ולפי"ז ניחא דברי רבינו דלא קני רק בכיבוש שלא כיונו לקנות בחזקה ומשו"ה כשבאו הגויים ולקחו הארץ ממנו פקע כיבוש דידן והם קנאוהו בכבוש דגויים קנו בכיבוש וכו' אמנם קדושת עזרא לא בטלה כיון דקנינו בחזקה שכיונו ליקנות בחזקה לא אתי כיבוש דידהו ומפיק חזקתינו דגוים אינם קונים בחזקה ואיך יפקיעו חזקתינו ולא אשכחן אלא דכיבוש מפקיע כיבוש ויש צד דחזקה עדיף מכיבוש דאיתא בין ביחיד בין ברבים אבל כיבוש יחיד לא שמי' כיבוש עכ"ד:
והנה מש"כ בשו"ת הנ"ל לחלק בין חזקה לחצר וד"א דדוקא בחצר קני אף שלא מדעתו אבל בחזקה ל"ק כמו בעודר בנכסי הגר הנה מדברי המהרי"ט ח"א סי' כ"ד הביא במשל"מ פי"ז מגזילה מבואר דלית לי' לחלק דהא כתב דהא דחצירו קונה לו שלא מדעתו היינו בלא מתכוין ליקנות ול"ד לעודר בנכסי הגר דלא נתכוין כלל לקנין דהא סבור שהוא שלו לכך ל"ק הרי דלא סבירא לי' לחלק בין חזקה לשאר קנינים אמנם נראה דדברי השו"ת חיים שאל נכונים דרק בחצר או בד"א אמרינן כן ולא דמיא לעודר בנכסי הגר משום דקנין חזקה שאני דהנה בחו"מ סי' קצ"ח גבי ספינה אמרינן גלי דעתי' דבמשיכה ניחא לי' דליקנא ולא במסירה וקשה מ"ש מהאי דסי' רס"ט דד"א קונות ול"א דגלי דעתי' דבנפילה ניחא לי' דליקני' בד"א לא ניחא לי' דליקנא (דכן הוא למסקנת דברי הגמ' ב"מ דף י"א) יעו"ש והנה במשל"מ פ"ב מ"ה זכי' כדבהך דד"א דעכ"פ רוצה ליקנות באותה שעה ע"י נפילה רק לא בד"א ע"כ לא מהני דעתי דלא ניחא לי' בד"א משא"כ בספינה בשעה שנמסר לא הי' רוצה ליקנות אלא במשיכה ועדיין לא משך דמשיכה צריכה להיות מר"ה לסימטא ע"כ לא קנה א"כ מהא"ט י"ל גם בנידון דידן דבשעה שהחזיקו דגל"ד דרק בכיבוש רוצים לא לזכות בחזקה שבאה אח"כ כשכבשו כל הארץ (ועיין בר"ן פ"ק קידושין שכתב כך דבכל שתי קנינים יכול לומר בהאי ניחא דלקני בהאי לא ניחא לי' דליקני לכן לא קני בחזקה):
אמנם לדברי השו"ת חיים שאל יש לומר בפשיטות דבקנין מסירה שפיר לא קני שלא מדעתו כמו בחזקה דל"ק שלא מדעתו ול"ד לד"א דלא מהני ג"ד דלא ניחא לי' דד"א דקונות הוא דוגמא דחצר דחכז"ל תקנו דד"א בסימטא להוי כבחצירו וחצר דגברא משום שליחות איתרבאי לכן ל"מ הג"ד שלא יקנה כמו בחצר דקונה שלא מדעתו:
אולם הנה יש לחדש דל"ד להך דבב"מ מסיק דל"א דדעתו דלא ניחא לי' דליקנא בד"א דהא באמת הקשו תוס' ס"פ האומר בקידושין הא עכ"פ הוה עני המהפך בחררה וצריך לומר משום עני המהפך בחררה ליכא אלא אסירא לכתחלה אבל אין מוציאין מידו ובדיעבד קנה אמנם למסקנא י"ל דבאמת כיון דלכתחלה עכ"פ הוה מהפך בחררה ואסור לאדם ליטלו שוב קונה לו הד"א בע"כ דיד"י אף דלא ניחא לי' דהא הטעם דד"א קונות הוא משום דכיון דדעתו ליקנות אין אדם רשאי ליטלו ושוב קנוי לו נעשה כמונח ברשותו דאין אדם אחר יכול ליטלו כדמשמע מרא"ש נדרים דף ל"ה א"כ אף דבנפילה גלי דעתי' דלא ניחא לי' דלקני בד"א כיון דעכ"פ אסור ליטלו הוה כחצירו דקנוי לו דאין אדם אחר יכול ליטלו משם (ועיין במשל"מ פי"ז מגזילה שהקשה על המהר"ט מב"ב דף כ"ט ההופך את הגלל ברה"ר והיזק בהן אחר חייב בנזקן אמר ר"א ל"ש אלא שנתכוין ליקנות אבל לא נתכוין לזכות פטור חזינן דשלא במתכוין לא קנה אבל י"ל כיון דמהפך את הגלל לצרכו דמגביה לשם דבר אחר גרע) שוב ראיתי בשו"ת רע"א בס"י ל"ז שכתב לחלק בין דע"א מקנה אותו דקנה אף בלא מתכוין ליקנות רק בנכסי הגר משום דהוה הפקר וליכא דע"א מקנה ל"ק:

ח') אך לכאורה קשה הא גופי' למה לא כיונו לזכות בחזקה כיון דכח קנין חזקה עדיפא מכיבוש ונראה דהא"ט דהא הבטיח לפני השי"ת בתים מלאים כל טוב ובחזקה לא מצי ליקנות המטלטלין כדאיתא בסי' קצ"ח דחצר לא קני מטלטלין שהי' בחצירו קודם שקנה החצר דרק בבאו אח"כ לחצירו אז חצר קונה כמבואר בש"ך שם ולכן כיונו לזכות בכיבוש שבזה יזכו גם במטלטלין שהרי מדאמר להם השי"ת ובתים מלאים כל טוב וזה א"א ליקנות רק בכיבוש מלחמה מזה גופי' ידעו כי רצון השי"ת שיקנו בכיבוש מלחמה לא בחזקה:
ונראה ראי' לזה מהא דאיתא בב"ק דף פ' תניא רש"א אומר תלושין שבהרים בחזקת השבטים הן עומדים ומחוברים בחזקת אותו השבט ופירש"י בחזקת כל השבטים כל מי שירצה יטול דהוה כמטלטלי ושאר השלל והמלקוח והוה הפקר כל הקודם בהם זכה ואי הוה אמרינן דזכו בתורת חזקה א"כ כל התלושים שבהרים הוה ג"כ להיות בחזקת אותו השבט שנפל לחלקו אבל לפמש"כ נכון כיון דלא רצו לזכות בחזקה כדי לזכות במטלטלין א"כ גם מטלטלין שבהרים זכו רק בכיבוש מלחמה ולכן יד כל השבטים שוה בהם אמנם משמע לכאורה דזהו בתלושין שבהרים אבל בשאר מטלטלין איתא בסנהדרין דף כ' אוצרת מלכים למלך ושאר ביזה מחצה למלך ומחצה לעם ולא כל הקודם בהם זכה בהם אלא דיש בהן דין חלוקה וחולקים בשוה אבל עכ"פ גם מכאן מוכח דרק בדין כיבוש זכו לא בדין חזקה (וכן מוכח ברא"ש ב"מ על מתניתין דמצא בתוך הגל דס"ל דכל ישראל חולקים בשוה) ובהא העירותי במק"א על דברת רבינו בפ"ד ממלכים שפסק דשלל דידהו לא אישתרי אלא במקום רעב וסכנה והקשו עליו מגמ' דחולין דף י"ז דמשמע שלל דידהו אישתרי אפי' כתלי דחזירי אפ"י שלא במקום רעב וסכנה אולם י"ל זה תליא אי אמרינן דהך ובתים מלאים כל טוב דדרשינן אפ"י כתלי דחזירי הוה הפקר וכל הקודם בהם זכה אז שפיר י"ל דהוה שלל דידהו ואישתרי לגמרי אבל אי אמרינן דכולן חולקים בשוה א"כ לא זכו בהם רק עד אחר חלוקה א"כ ל"ה שלל דידהו אלא שלל דידן ואין להתיר אלא בשעת רעב וסכנה) והוא הערה חדשה:
אך לכאורה יקשה מהכא להיפך מדאמרינן דמחוברין בחזקת אותו השבט משמע דשבטים כל אחד זכה בחזקה בקרקע שלו ובמה שמחובר עליו אבל אי בתורת כיבוש זכו בהם א"כ אין חילוק בין תלושין למחוברין שבחזקת כל השבטים הם עד שיבוא לידי חלוקה אך י"ל דהנה בפ"ז מ"ה אלו הבאתי דברי חיה"ר בע"ז דאי ישראל זכו בירושה לא זכו רק במחוברין לא בתלושין א"כ י"ל דלכך בחזקת אותו שבט דהא גוף הקרקע בירושה הוא להם כמש"כ לקמן רק הפירות הוא דזכו בכיבוש א"כ כיון דעכ"פ מחובר לקרקע של כל שבט ושבט לכך הוא של אותו השבט אבל לעולם דקנאו בכיבוש לא בחזקה כדברי רבינו:
כעת ראיתי שעמד בזה בשו"ת חסד לאברהם חו"מ סי' מ"ו והביא דברי הרא"ש ב"מ דף כ"ג בהא דתנא מצא בגל ובכותל ישן הרי אלו שלו שום שיכול לומר של אמוריים הן וכ' הרא"ש וחצירו למה לא קנה לו ותי' מה שנשאר מן האמוריים ל"ה לאותו שנפל הקרקע לחלק כי הכל הי' מתחלה לכל ישראל ואחר שעמד שם ה"ה כאבוד מכל ישראל והרי היא של מוצאו עכ"ל והוי כגמ' דבב"ק ולכן העלה שם כיון דקיימ"ל א"י מוחזקת הוא להם לכן שפיר הוה של כל ישראל דזכו ע"י חצירו שזכה כל אחד עפ"י הגורל וממילא הוה כשותפים וכל זה בחצר דהוה חצר המשתמר אבל במה שהי' מונח בהר ובקעה שהוא מופקר ואינו משומר אינו זוכה בו בעל החצר ולכן נוטלו אחר הכיבוש מלחמה):

ט') הנה המתבאר מדברי רבינו דכיבוש מבטל כיבוש ואין כיבוש מבטל חזקה והנה בח"ס בתשו' ביאר הדבר משום דאמרו דנכרי לאו בר כיבוש הוא כדאיתא בסנהדרין והא דעמון ומואב טהרו בסיחון היינו רק קודם מ"ת אבל לאחר מתן תורה ראה ויתר גוים ואין להם דין כיבוש רק דנבוכדנצר עפ"י ד' עשה ע"כ קנה ובטלה קדושתה ע"י כיבוש אבל החזקה של עזרא מכורש מלך פרס מי מרמי' לי' מיני' דכורש לכן נשאר הקדושה שני' וכ"כ בתויו"ט ואמנם בח"ס בח"י לגיטין דייק מהאי שמעתתא דהתם דעמון ומואב טהרו בסיחון בדין כיבוש כמש"כ הרשב"א והא דנכרי לאו בר כיבוש היינו דאין לו רשות לכבוש אבל עבר וכבש קנה יע"ש ול"נ ע"ד אחר ואדרבא עפ"י סברת רבינו רווחא שמעתתא הא דעמון ומואב טהרו בסיחון הוא באמת מהא"ט גופי' דאתי' כיבוש ומבטל כי מי שכבש מדינה בוודאי הרשות בידם לחזור ולכבשה במי שנלחם עמהם תחלה והא דאין דין כיבוש לנכרי היינו במי שאין לו רשות להלחם עמו כמו עמלק שלא יהא לו רשות ללחום עם ישראל כי הוא התחיל בישראל ע"כ שפיר אמרינן דנכרי לאו בר כיבוש הוא וא"כ ניחא בישראל שהחזיקו ע"י כורש ולא התחילו במלחמה נכרי לאו בר כיבוש הוא להלחם עם ישראל ע"כ לא פקע מקדושתה וכן מצאתי במחנא"פ ה' עבדים שכ' לישב הא דעמון ומואב טהרו בסיחון דלא יקשה מסנהדרין דנכרי לא ובר כיבוש הוא מושם דהי' ביניהם מלחמה תחילה וקרא דישב ממנו שביו דכ' הרמב"ן בגיטין דשפחה כנענית היתה משום דל"ה רשות לעמלק להלחם עם ישראל:
והנה לדעת הרשב"א בגיטין דע"י כיבוש קונה נכרי כשהוא בחזקת מלחמה אולם דעת הרמב"ן דמטעם כיבוש אין קונה אלא מטעם יאוש אתינן עלה אך במחנא"פ העלה דהרמב"ן ג"כ מודה דבחזקת מלחמה יש לנכרי דין כיבוש דדינא מלכותא דינא והא דרמב"ן מפרש מטעם יאוש היינו משום דסובר דאי בחזקת מלחמה אייריא אז גופו ג"כ קני לי' כמש"כ תוס' והרא"ש בפ' החולץ משא"כ בשמעתן דגיטין מבואר דלא קני רק למעשה ידיו לכן מוקי לה בנכרי שבאי לכן לא קני לגופי' רק יליף מעמון ומואב טהרו בסיחון דמצינו עכ"פ לנכרי שיש לו קנין ע"י חזקה ה"נ שבאי גזלן מצי קני ג"כ ע"י יאוש:
אולם לי נראה שיטה אחרת בזה דהנה ח"ס בחי' לגיטין מייתיא הרמב"ן פ' חקת דמשמע דגם בעמון ומואב טהרו בסיחון היינו שלא יהא גזל ביד ישראל כמו דאמרו באו נכרי דהוה גזל ביד ישראל וא"כ ניחא דבאמת נכרי לאו בר כיבוש כלל וכמש"כ לעיל ולפי"ז ניחא גם קו' המחנא"פ דמאחר דשבאי דשמעתין דקנאו רק למע"י ע"כ לא אייריא בכיבוש מלחמה א"כ מאי מייתיא מהא דעמון ומואב טהרו בסיחון ולהנ"ל א"ש דאף לרמב"ן סובר הטעם דכיבוש מלחמה אלא דסובר גם הא דטהרו בסיחון לא אהני רק לענין שלא יהא גזל ביד ישראל אבל לא לענין איסורא משום דנכרי לאו בר כיבוש הוא:
והנה אח"ז מצאתי בח"ס חולין דף ל"ב שכ' דאף דכיבוש קונה בגוי רק כמו גזלן שקונה ביאוש ושינוי אבל אינו מפריד בין הדביקים ואסור ביפ"ת אשת חבירו הגוי וסיים ואם אולי יזדמן שישלח הקב"ה נביא לפי שעה ויצוה כגון נ"נ לצור על מצים ועל צור כיון שאז נצטווה לכבוש ה"נ דשרי ביפ"ת לפי"ז מובן דבריו שבתשובה יפה דכיון דנכ"ד נצטווה לכבוש הארץ שפיר מפריד בין הדבקים ובטלה קדושתה:
ובהא רווחא כולי שמעתתא דגיטין דהקשה בפנ"י דאף לפני יאוש משום דחזקי' הוא דאי לאחר יאוש מהני האי חששא דחזקי' דחייש שלא יפיל עצמו לגייסות ולהפקיע מדין תורה מכש"כ לפני יאוש להעמיד על דין תורה שישתעבד ולא ניחוש לדילמא ממנע ולא פרקי עוד יש לדקדק דלמה צריך כלל רשב"ג להשיב אי לפני יאוש קאמריתו כשם וכו' הא בטעמא דחזקי' סגי דאיך נאמר דחכמים הפקיעו השיעבוד מן האדון ועשאוהו ב"ח מן התקנה אדרבא איפכא מסתברא דהא יש לחוש כדחזקי' שיפיל עצמו לגייסות ועוד יקשה איך סמך רשב"ג ואמר כשם ולא ביאר הטעם דלאחר יאוש הוא כדחזקי':
עוד הקשה הפנ"י ובמהר"ם בריבי בשם העולם לפירש"י דפי' דבין כך ובין כך ישתעבד לראשון אמאי משני הש"ס דספוקי מספקא לי' אי לפני יאוש הל"ל דרשב"ג ידע שפיר דאייריא לאחר יאוש אלא דבהא טעי דהוה סבור טעמא דרבנן דאית להו נמי טעמא דחזקי' היכיא דלא שייך מימנעי ולא פרקי' רק היכא דחיישינן משום דמימנע ולא פרק עדיף מדחזקי' ומשו"ה מהדר להו כשם מיהו רבא פשיטא לי' דרבנן סברי כשם אלא דלא ס"ל טעמי' דחזקי' כמש"כ תוס':
והנה בפנ"י הקשה אטעמא דחזקי' הא קיימ"ל סתם גזילה ל"ה יאוש בעלים וא"כ לאחר יאוש לא משכחת אלא כשאמר בפירוש נתיאשתי ומה"ת ניחוש שהעבד יפיל לגייסות על סמך שהאדון יאמר בפירוש שנתיאש עוד הקשה הפנ"י הא קיימ"ל יאוש לא קני ובתורת גיטין תי' משום דלגבי הלוקח איכא שר' אך הא הקשה בעבד שברח דקני עצמו ביאוש הא ליכא אלא יאוש לחודי' דל"ק ועוד הקשה הא אין יאוש לקרקעות ונראה לישב הכל דהנה הראב"ד הקשה איך קנאו למעשה ידיו הא אי קאי עמו בדינא מי לא מצי מפיק מתחת ידו ותי' הרמב"ן הביאו הרשב"א דמטעם יאוש בעלים נגעו בה דכיון דנתייאשו הבעלים זכה הנכרי בגופו למעשי ידיו לפי שלא פקע ממנו קנ"פ אבל ג"ש צריך וא"כ אף הקונה ממנו קנהו למע"י וכאלו גזל ומכרו לאחר יאוש בעלים דקנה ביאוש וש"ר אך הקשה א"כ במאי שקיל וטריא בקנין הנכרי ואימא דכספא בחזקה מניין שהרי הגזלן אינה קונה רק הלוקח כמו בכל יאוש וש"ר דגזלן לא קנה רק לוקח ועל כן העלה הרשב"א דאפי' לפני יאוש קני מטעם כיבוש מלחמה אלא דלפני יאוש מיד כשפדאו חוזר לבעלים ראשונים אי פדאו לשום ב"ח אבל לאחר יאוש כשפדאו לשום ב"ח יצא לחירות ולשום עבד ישתעבד לשני והוכיח כן דאל"כ הא אין יאוש לקרקעות ועבדים איתקשו לקרקעות:
וקשה לי חדא הא קיימ"ל נכרי לאו בר כיבוש הוא וכמו שהקשה בח"ס וע"כ הא דעמון ומואב טהרו בסיחון משום דקודם מ"ת הוה אבל בשמעתין מוכח דילפינן גם לאחר מ"ת ויקשה הא אין כיבוש לנכרי וכן הקשה במחנא"פ ה' עבדים ועוד קשה לי כיון דמהני כיבוש סיחון שיטהרו מאיסור לאו דאל תצרם אף לכשיצא מרשות סיחון למה לא יהא מהני כיבוש אם הי' לפני יאוש כשפדאו לשום בית ולא ישתעבד לראשון ולמה נאמר כשפדאו פקע זכות השבאי שהי' בו ולמה צריך יאוש ועוד קשה דפריך שבאי גופי' מי קניא דילמא באמת ל"ק כמו דכל גזלן שרק לוקח קני בש"ר וכן הקשה בפנ"י:
לכן אומר דבאמת תרווייהו טעמא צריכי דבוודאי אי לאו דשבאי קונה בכיבוש לא מהני יאוש דהוה קרקעות דיאוש ל"ק ובפרט דקיימ"ל יאוש ל"ק בלא ש"ר א"כ שבאי לא קנה כלל ואף דלוקח קונה בש"ר א"כ התינח בקנהו לשום עבדות לעצמו דשייך ש"ר אבל בפדאו לשום ב"ח והוא אין רוצה לקנותו שיהא עבדו א"כ אין כאן ש"ר כלל וא"כ אמאי לא ישתעבד לראשון משום דלאחר יאוש הוא הא יאוש לחוד ל"ק וש"ר אין כאן:
ועוד בעבד שברח דל"ש ש"ר במאי קנאו לעצמו כקו' הת"ג ע"כ צריכין לומר דבאמת קנאו בכיבוש אלא דסובר כיון דלאו בני כיבוש נינהו ע"כ לא אהני רק לענין זה דלכשיצא מרשותו לא יהא גזל (כמש"כ הח"ס בדעת הרשב"א) ולפמש"כ הרשב"א באמת סובר כיבוש לחוד קני לגמרי רק בדעת הרמב"ן י"ל דסובר כיבוש לא אהני לכשיצא מרשות והא דעמון ומואב טהרו בסיחון צריך לומר דבאמת מאיסור אל תצרם לא טהרו מאיסור גזל טהרו (כמש"כ הח"ס בשם הרמב"ן על התורה דהיינו דלא נאמר דגזל בידו משום דהוה כמו באונכרי) אך כשיש יאוש אז גם כשיצא מרשות נכרי קנהו ישראל אף דמשום ש"ר ויאוש לחודי לא קנה דהא פדאו לשום ב"ח ולא רצה לקנותו שיהא עבדו כיון דעכ"פ בעודו ביד שבאי יצא כבר מרשות רבו דכל זמן שהוא ברשות השבאי קני לו שפיר בתורת כיבוש אהני אח"כ היאוש וש"ר שיקנה הפודה וכן אם עבד ברח שיקנה את עצמו דמאחר שקנאו שבאי לענין זה דלא נאמר אין יאוש לעבדים שוב אהני יאוש בלא ש"ר משום דעכ"פ אין רשות רבו עליו ואף למ"ד דצריך ג"ש ולית לי' הך דאין רשות רבו עליו לגבי העבד סגי ביאוש לבד דלגבי עבד סגי בסילוק לבד כמש"כ הפנ"י ולכן כיון דאהני חזקת כיבוש דלא נאמר דאין יאוש לעבדים וכיון דקנאו שבאי עכ"פ כשהוא ברשותו בתורת כיבוש שפיר אהני יאוש ע"י כיבוש ושפיר קונה עצמו ביאוש לבד דלגבי העבד עצמו סגי ביאוש לבד ולגבי לוקח האיכא ש"ר ג"כ (אף דלא אתכוין לקנותו מהני כיון דכאן אין הקנין מצד הש"ר לבד אלא גם ע"י היאוש דלזה אהני כיבוש הנכרי שלא נאמר אין יאוש לעבדים) וניחא נמי קו' הפנ"י אמאי קנה הפודה הא עבד זוכה בעצמו ע"י יאוש לפמש"כ א"ש דיאוש רק אהני ע"י הכיבוש להפודה מיד השבאי לא אל העבד:
מעתה יש לישב גם שאר הקושיא דהנה ראיתי בתוספ' רי"ד על גיטין שמפרש שיפיל עצמו לגייסות שיראה דאהני יאוש בע"כ דאדון לכן יפיל עצמו לגייסות וימתין עד שיתיאשו בעלים ויברח נראה דלא ניחא לפרש שיפיל לגייסות ויפדוהו דמינה ידע דיפדהו לשם ב"ח דילמא יפדוהו לשם עבדות (כיון דסברי כשם שמצוה לפדות ב"ח כך מצוה לפדות העבדים) ע"כ מפרש דיפיל עצמו לגייסות ויברח לכשיתיאשו בעלים ראשונים לפי"ז ניחא דזה שייך לאחר יאוש דלפני יאוש ל"ש שיפיל עצמו דמנ"ל דיפדוהו לשום ב"ח דילמא לשום עבדות יפדוהו (וכי תימא דיברח הא לא מהני קודם יאוש) אך לכאורה י"ל דאי לאו דיאמרו כשם שמצוה לפדות וכו' וסברי דרק לשם ב"ח מצוה לפדות לשם ב"ח וכו' וא"צ כלל לטעם ויפיל עצמו כדי לברוח ושפיר שייך גם קודם יאוש ז"א דא"כ שוב מימנעי ולא פרקי כיון דאמרת דאין מצוה לפדות לשום עבדות ל"ש לומר דישתעבד משום שמא יפיל לגייסות דמימר אמר שיפדוהו לשום ב"ח דא"כ איך ישתעבדו הא מימנעי ולא פרקי וא"כ רק אי אמרינן כשם ולא מימנעו א"כ שוב מינה ידע דיפדוהו לשום ב"ח דילמא יפדוהו לשום עבדות ולכן צריך לטעם דכשם ומיושב קו' הפנ"י דצריך להשיב להם משום כשם דלפני יאוש לא מהני הטעם כדחזקי' אבל אחר דכבר אשמעינן כשם וכו' ולפני יאוש ישתעבד שוב שייך לאחר יאוש שיפיל עצמו לגייסות ע"ד שיברח אחר יאוש דמסתמא מיאש והיינו מאחר דאמרת מצוה לפדות העבדים מסתמא מיאש דמימר אמר אף אם יפדוהו לא יפדוהו לשם ב"ח שהי' הדין דחוזר אליו רק יפדוהו לשם עבדות ובוודאי מיאש (ול"ש לומר בנכרי לא מיאש כקו' הפנ"י דז"א דסתמא דשבאי דקונה בתורת כיבוש ל"ש לומר שדיינו בגייסות כדאמרינן בב"ק פ' הגוזל וכמו שבארנו דאף אי הטעם משום כיבוש אפ"ה צריכין לטעם יאוש וכן בטעם יאוש לחוד סגי וצריך לטעם כיבוש) וא"ש דסמך רשב"ג ואמר הטעם כשם והטעם כדחזקי' דלאחר יאוש לא הזכיר בדבריו (וכבר הקשו כך בראשונים עיין ריטב"א) דרק אחר שאמר הטעם דכשם שייך ממילא הטעם כדחזקי':
והנה בזה נתיישב גם קו' העולם דל"ש לומר דגם לרבנן כדחזקי' לכן ישתעבד לשני דאי סברי כדחזקי' אמאי ישתעבד לשני הא אכתי שייך דיפיל עצמו לגייסות ע"ד שיברח (ומה שכתבו תוס' דלא יברח משום ריווח פורתא לפמש"כ ל"ש זה דהא החשש שיפיל עצמו על דעת שיברח וע"כ דל"ח לדחזקי') ודו"ק:
אך לכאורה קשה לפירוש זה הא דאמרו בגמ' בורח שאני השתא לקטלה מסר נפשו והא לפמש"כ עיקר החשש שיפיל לגייסות כדי שיברח אך הדבר ניחא דבוודאי בפדאו לשום עבדות דאמרינן לרשב"ג ישתעבד לראשון ופליגי אחכמים ע"כ צריך לפרש דחשש שיפול לגייסות אם יראה דאהני יאוש להפקיע בעלים ראשונים הוא גופי' יפול עצמו לגייסות ויברח להפקיע מיד בעלים השניים (ושייך זה באותו עבד עצמו) והשתא ס"ד דלקטלה מסר נפשי' אפ"ה מפיל עצמו לגייסות אמנם למסקנא דאמרינן היכיא דמסר נפשי' לקטלה לא מפיל עצמו א"כ ע"כ רק לפרש כפשטי' דיפול עצמו לגייסות ע"ד שיפדוהו וא"כ גם רבנן מצי סברי הטעם כדחזקי' רק משום דמימנעי ולא פרקי דלשם ב"ח לא ישתעבד משום דמימנעי ולא פרקי כקו' העולם לאמת והא דלשם עבד ישתעבד לשני דמשום ריווח פורתא לא יפיל עצמו לגייסות דא"ל דיפיל עצמו ע"ד שיברח דהא למסקנא היכיא דמסר נפשי' לקטלה לא מפיל עצמו לגייסות וא"כ מסתבר טעמא דרבנן דגם לדידהו אית להו דחזקי' ול"ק מרי"ו דפסק כרשב"ג רק היכיא דמסתבר טעמייהו כמש"כ הראשונים (ובזה מיושב הריא"ף שהביא דברח שאני והקשה בח"ס הא כיון דפסק כרבנן למה הביא הך דברח שאני ולפמש"כ נכון דאי לאו דהביא הריא"ף דבורח שאני א"כ ע"כ הו"א לרבנן ל"ש כדחזקי' דאמאי בלשם עבד ישתעבד לשני הא אכתי יפיל עצמו ע"ד שיברח ודו"ק וא"ש:
מעתה נשובה למה שהעלינו דתרתי צריכין לטעם כיבוש ולטעם יאוש ובזה ניחא מה שהקשה הב"ח מעיקרא אמרו בגמ' דקני למע"י ואח"כ קאמר ר"ה דקנה בכיבוש וזה ע"כ לגופו ג"כ כמו עמון ומואב דטהרו בסיחון ע"כ קני קנה"ג דלפמש"כ באמת צריכין לתרתי טעמים ולפמש"כ ניחא מה שהקשה הרשב"א לשיטת הרמב"ן דלאחר יאוש איירי א"כ קשה בהאי עובדא דשמואל דמייתיא בגמ' דשמואל לא רצה לזכות בו וקשה יזכה בו רבו שני שפדאו ולמה זכה העבד בעצמו הא לעיל מוכח דבפדאו רבו שנית ישתעבד ול"א דזוכה עבד בעצמו ותי' רשב"א דאי א"צ ג"ש הוה כישראל גמור ואין יכול שבאי לזכות בו והנה עדיין קשה דהא ע"ז אנו דנין דאי אמרת דשבאי קני ע"י יאוש מבעלים עדיין שם בעלים עליו ולא יזכה עבד בעצמו ועדיין מיקרי יש שם אדון עליו וכמו אם צריך ג"ש דזוכה בו השבאי ביאוש כמו כן אי א"צ ג"ש נאמר דקנאו משבאי לא העבד ממילא משתעבד אל הפודה וכמו שהקשה בפנ"י אך לפמש"כ דהנה גם לשיטת הרשב"א שמטעם כיבוש קנה קשה ג"כ אמאי לא קנה הפודה כיון דכבר זכה בו השבאי קודם יאוש א"כ אף לאחר יאוש אמאי אל ישתעבד בו הפודה דהיינו רבו שני וכמו שנתקשה הרשב"א לקמן ומסיק דסובר ע"כ כאביי אבל לפמש"כ ניחא אף לרבא דכיון דהא דכיבוש קונה רק לכשיצא מרשותו אבל שבאי עצמו אין קונה באמת א"כ שפיר י"ל דלכן קנאו עבד בעצמו דקם זכותו מזכות הפודה כיון דהם לא פדאו לעצמן רק לבעלים:
ועד"ז יש לומר גם לשיטת הרמב"ן דהוא ג"כ סובר דלא מטעם יאוש לחודי' קונה אלא מטעם כיבוש רק דכיבוש לא אהני רק לענין זה שקנה לכשיוצא מרשותו שפיר י"ל דקדם זכות של עבד בעצמו דבשלמא בפודהו לשם עבדות לשום עצמו ג"כ קדם זכותו של הפודה דקני מטעם יאוש וש"ר וכן בפדה לשם בעלים הראשונים לא מצי העבד לזכות בעצמו כיון דלא הי' שעה אחת בלא בעלים (דכ"ז שישנו תחת השבאי לא יכול עבד לזכות בעצמו מכח יאוש בעלים כיון דרק אתיאש לגבי השבאי ולכשיוצא מרשות השבאי ע"י הפודה לחזור לבעלים הראשונים ג"כ לא יכול לזכות בעצמו) אבל כשפדה לשם בעלים משום דסבור דלפני יאוש הוה אבל אי לאחר יאוש הוה ל"ה מחזירין להבעלים א"כ מצד בעלים ראשונים הוא הפקר לגבי השבאי והם לא יכולין לזכות בו כיון דלא פדאו לעצמן אין כאן ש"ר ורק מכח השבאי יכולין לזכות שוב זכות העבד קודם משא"כ בשאר פודה דקונה מצד הש"ר א"כ זכותו קודם לשל העבד ודו"ק:

י') והנה בגיטין דף ל"ח פריך אהא דר"א שיחרור עבדו ממפקיר עבדו עובר בעשה ומשני מצוה שאני והקשו הראשונים הא תפלה רק מצוה דרבנן איך ידחה עשה דאורייתא ותי' הרמב"ן משום דכל האסור רק משום לא תחנם וכאן אין כונתו לטובת העבד ליכא לעשה כלל ובמג"א סי' צ' הקשה מברכות דף מ"ח דפריך והא הוה מה"ב ומשני מצוה דרבים שאני ולהרמב"ן הא ליכא עבירה כלל ונראה לישב דלכאורה קשה מהא דאיתא לעיל דף ל"ז כשם שמצוה לפדות ב"ח כך מצוה לפדות את העבדים ויקשה הא לשם ב"ח איכא איסורא משום לא תחנם (דבשלמא משום עשה דלעולם לא תעבודו ליכא איסורא דהא העבד אין שלו אבל משום לא תחנם הא שייך גם בעבד דאחרינא) וא"ל הא מכוין שלא יטמע בין הנכרים א"כ זהו גופי' מצוה וליכא משום לא תחנם ז"א דזה רק אחר דכבר ידעינן דכשם שמצוה לפדות ב"ח כך מצוה לפדות את העבדים שלא יטמע בין הנכרים א"כ י"ל גם לשם ב"ח המצוה שלא יטמע בין הנכרים ויפורש כך כשם שאתה מודה דמצוה לפדות משום ב"ח ע"כ משום דלא יטמע ה"נ מהא"ט גופי' יש מצוה לפדות את העבדים שלא יטמע בין הנכרים אך י"ל דהרי סברת הרמב"ן דהאיסור משום לא תחנם קשה לכאורה א"כ איך שייך כלל לומר דלכן המ"ע לעולם בהם תעבודו משום לא תחנם הא כיון שמשחררו נעשה בר ישראל א"כ בזה גופי' עושה מצוה שמכניסו תחת כנפי השכינה ול"ש לא תחנם וע"כ לומר דכיון דקשים גרים לישראל א"כ אין זה זכות דישראל רק זכות העבד וזה גופי' בכלל הלאו דלא תחנם דלא יחוננהו להכניסו תחת כנפי השכינה ואין להתיר משום לא תחנם רק היכיא דנעשה לצורך מצוה דישראל ובזה א"ש מה דהקשה בפנ"י דילמא דוקא במפקיר עבדו עובר בעשה כיון דאין משחררו דלא נעשה בר ישראל רק אפקעי לשיעבודו דידי' דא"צ לעבוד מלאכתן בזה עובר אעשה אבל במשחררו בג"ש שנעשה בר ישראל מנ"ל דאיכא עשה דלפמש"כ הר"ן דמ"ע דלעולם בהם תעבודו משום לא תחנם א"כ זהו גופי' ג"כ בכלל העשה דאין זה מצוה וזכות לישראל ובהא ניחא מה שהקשה בח"ס מע"ז דף ס"ג דאמרינן דלמעוטי תפלה ש"ד ולתרץ נראה דבוודאי אם יש עליו מצוה חיובית כגון לצרף לעשרה או לאפרושי מאיסורא ל"ש לא תחנם אבל משום למעוטי תפלה דאין זה מצוה חיובית למעט תפלה של נכרי (רק שאם ממעט מצוה קאעביד) וא"כ שפיר כתב הרמב"ן דכיון דליכא מצוה חיובית לעשות מעבד בר חיוב מצוה איכא משום לא תחנם דאדרבא איכא עשה דלעולם בהם תעבודו וא"כ א"ש מה שהקשיתי מהא דמצוה לפדות לשם ב"ח די"ל לס"ד כיון דאין עבד שלו לעבוד בו ליכא נמי משום איסור לא תחנם דשוב אדרבא אמרינן דמצוה איכא שמכניסו תחת כנפי השכינה דזה שחוננהו להכניסו תחת כנפי השכינה מגיע לו כשהוא בר ישראל:
והנה תוס' הקשו אמאי סובר רבא דלא פליגי לפני יאוש כיון דרשב"ג מספקא לי' בטעמא דחכמים א"כ דילמא באמת פליגי בהא וכתבו דפשיטא לי' דלא פליגי בלפני יאוש וצריך תלמוד במאי פליגי אביי ורבא דלדידי' ניחא לי' דפליגי לפני יאוש ולרבא לא ניחא לי' לפרש כן ונראה דהנה לקמן מבואר דאביי פליגי ארבינא דסובר דבאיסורא ליכא מ"ע דלעולם בהם תעבודו דס"ל כיון דאפשר ליחדה לה לעבד דמשמר לה א"כ מ"ט דרבינא הא בוודאי אפשר ליחד לה עבד דמשמר לה אך א"ש דרבינא ס"ל כיון דעכ"פ הוא איני משחררה רק משום איסורא ליכא מ"ע דלעולם תעבודו דסובר כסברת הרמב"ן דהאיסור משום לא תחנם א"כ במכוין למצוה ליכא איסורא כלל א"כ אביי דסובר דאסור משום דעכ"פ אפשר דמיחד לה עבד ע"כ דלית לי' כסברת הרמב"ן דליכא איסורא כלל ולכן ס"ל בוודאי אי הוה איסורא רבא ע"כ הוה כופין אבל כיון דאפשר דמיחד לה ומשמרה שוב אין לבטל העשה דלעולם בהם תעבודו א"כ לפי"ז י"ל דאביי לשיטתו סובר דלפני יאוש פליגי דמימנעי ולא פרקי לכן אל ישתעבד כיון דלית לי' כסברת הרמב"ן דהאיסור משום לא תחנם דאדרבא הא חייב במצות וגם דראוי לצרפו לעשרה דכל בי' עשרה שכינתא שריא כדאמרינן בברכות דף מ"ט ל"ש לא תחנם א"כ י"ל דהא"ט דרשב"ג סובר כשם שמצוה לפדות לשם ב"ח כן מצוה לפדות העבדים דהא דכל בי' עשרה שכינתא שריא דגם בעבד מקצת קדושת ישראל אית בי' ורבנן לית לי' כשם דס"ל דהטעם ה"נ דאין מצוה כלל לפדותו העבדים כיון שאין בו צד קדושה ולית להו האי דברכות דכל בי' עשרה שכינתא שריא וא"כ בשלמא לשם ב"ח איכא מצוה אבל לשם עבדות ליכא מצוה דאין בו צד קדושת ישראל אבל רבא י"ל דס"ל כרבינא דהטעם משום לא תחנם ע"כ לא ניחא לי' לעשות פלוגתא בלפני יאוש דלכו"ע לא מימנעי ופרקי' מהא"ט דכשם שמצוה לפדות לב"ח כדי שלא יטמע בין הנכרים וה"ה בלשם עבדות איכא הא"ט שלא יטמע בין הנכרים ולא מסתבר לעשות בזה פלוגתא ולכן מוקי רבא דפלוגתא בלאחר יאוש דרבנן לית להו דחזקי' לכן ס"ל דישתעבד ולשרב"ג ס"ל אל ישתעבדו בו כיון דלאחר יאוש הוא (דבשלמא לאביי דלית לי' הטעם דלא תחנם א"כ ע"כ טעמא דרשב"ג דס"ל כשם שמצוה לפדות היינו מהא"ט גופי' דגם בעבד אית בי' צד קדושא דכל בי' עשרה שכינתא שריא א"כ שפיר י"ל דרבנן לית להו הא"ט כנ"ל אבל לרבא דס"ל הא"ט דלא תחנם א"כ ל"א האי סברא דכל בי' עשרה שכינתא שריא אפ"ה ס"ל לרשב"ג דמצוה לפדות כדי שלא יטמע בין הנכרים ל"ש בזה פלוגתא דרבנן לית להו דמצוה לפדות כדי שלא יטמע בין הנכרים) ודו"ק:
מעתה ניחא קו' המג"א דהא באמת הקשו המפורשים דבגיטין לא מסיק כמו בברכות דהוה מה"ב רק משום מצוה דרבים לפמש"כ ניחא דכאן דקאי אליבא דרבינא דס"ל כסברת הרמב"ן א"כ ל"ה מה"ב כלל כק"ו המג"א לאמת וסגי בהאי טעמא דמצוה שאני משא"כ בברכות באמת לית להו דרבינא דהא גם אביי לית לי' דרבינא ול"א כסברת הרמב"ן ולכן פריך דהוה מה"ב ומשני מצוה דרבים לכן מוכח מלקמן דף מ' דרבינא ס"ל אני אומר בלשון שיחרור לא הוי טעותא מוכח דרבינא ס"ל האי טעמא דלא תחנם לכן כיון דבלא"ה אין עובד בו ליכא משום לא תחנם (וכמש"כ התוס' בשמעתין דכיון דאין עובד בו ליכא מ"ע דלעולם בהם תעבודו דס"ל כסברת הרמב"ן) ואי משום דעכ"פ משחררו ומתירו בב"ח משום הא ל"ש לאסור משום לא תחנם דהא אדרבא הרי מכניסו תחת כנפי השכינה ולישראל הוא חונן ורב דימי ס"ל דטיעותא הוא משום דס"ל דעכ"פ האיכא עשה דלעולם בהם תעבודו ואי באמר בלשון שיחרור הא א"צ כלל ג"ש וכמש"כ הרא"ש א"כ אין הוכחה דהיכיא דאין רשאין לעבוד ליכא כלל עשה אלא אמרינן דאף דאין רשאין לעבוד איכא עשה שלא לעשותו ב"ח דלא תליא בלא תחנם א"כ י"ל דסוג' דברכות ס"ל כרב דימי וכאביי כנ"ל ודו"ק:
(אמנם בפשיטות י"ל ק"ו החס' הנ"ל דהנה בח"ס הקשה תיפוק לי' דהוה א"א ולא מכוין והוה פ"ר דלא ניחא לי' והא אין כונתו לחוננו רק למצוה ונראה דזה שייך בשב וא"ת אבל בקום ועשה מוכח בפסחים דאין להתיר משום דא"א ולא מכוין דלר"י דדבר שא"מ אסור גם בא"א אסור וכמש"כ בפנ"י שם וא"כ ניחא דלענין שלא לעבוד בה הא זה הוה בשב וא"ת לכן שרי כשאין מכוין לחונן אותה וא"כ מה שמוציאה לחירות בגיטא דחירותא דהוה קום ועשה הא בזה ליכא משום לא תחנם רק במה שמסלק השיעבוד וזהו הוה שב וא"ת אבל בע"ז דאייריא בקום ועשה ל"ש דא"א ולא מכוין שרי ודו"ק:
י"א) ונראה לי בטעמא דרבינו דס"ל דתליא בכיבוש לא בחזקה דהא מקרא מלא כתיב כל מקום אשר תדרך כף רגליכם בו לכם נתתי ומינה ילפינן דכל מה שיכבשו ישראל יהי' לו דין א"י כמש"כ תוס' גיטין דף ו' מספרי וכן כתב גם רבינו בסוף ה' שמיטה א"כ הרי דתליא בכיבוש לא בחזקה אך זה בכיבוש ראשון בעולי מצרים דהי' עיתם לכבוש כל ארץ עשר עממון ואח"כ כל הארצות זה תליא הכתיב בכיבוש לא בחזקה אבל קדושה שני' דלא עלו כדי לכבוש כל הארצות רק מה שכבשו עולי מצרים ואף בזה לא החזיקו בכולה א"כ שפיר מתקדשת ע"י חזקה וראי' ברורה לדברינו דהנה רבינו שם ב"ה שמיטה כתב דכיבוש יחיד שכבשו בא"י גופי' כמו יאיר בן מנשה וכן כיבוש רבים בשאר ארצות קודם שכיבשו ארץ עשר עממים ל"ה אלא כיבוש יחיד וזה פליגתא רש"י ותוס' בגיטין ובע"ז לפירש"י משום דלא הי' בסנהדרין לצורך ישראל ותוס' כתבו יען שכבש דוד סוריא קודם שכבש ארץ ישראל דעדיין לא כבש את היבוסי וקשה נהי דבשעה שכבש ארם צובה לא כבש את היבוסי אבל אח"כ כשכבש היבוסי אמאי לא הי' לסוריא דין א"י דאף דלא כבשה אז בכיבוש יען שלא הי' לו לכבשה קודם שכבש לא"י אבל אח"כ הרי קנאו בחזקה שישבו בה ישראל אחר שכבר כבש את היבוסי אע"כ דבחזקה לא מצי קני היכיא דלא קנאו בכיבוש א"כ ג"כ שאר ארצות א"י שכבש לא נתקדשה ע"י חזקה רק ע"י כיבוש והיינו מקרא דאשר תדרכו כף רגליכם:
אמנם חזות קשה לי בדברי רבינו דאיתא בגמ' סנהדרין דף צ"א פעם אחת באו בני ישמעאל ובני קטורה לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון אמרו לו ארץ כנען שלנו ושלכם היא דכתיב ואלה תולדות ישמעאל בן אברהם וכ' ואלה תולדות יצחק בן אברהם ולפי"ז קשה לי דהנה רבינו בפ"ד מבכורים כ' הגר מביא וקורא שנאמר לאברהם אב המון גויים נתתיך הרי הוא אב כל העולם כולו שמכניסו תחת כנפי השכינה ולאברהם היתה השבועה תחילה שירשו בניו את ארץ כנען ועבכ"מ שעמד על לשון רבינו שמתחילה היתה השבועה לאברהם ואמנם דבריו פשוטים ונכונים עפ"י מש"כ הרמב"ן ב"ב דף פ"א וז"ל דבכל גרים קאמר דאותן שהם בני אברהם וראויין הי' לירושה שלו אבל שנתחלק הארץ ליוצאי מצרים והרי הם כקטנים שראויין לירש ואין להם אעפי"כ הרי הם כשאר כל האדם עכ"ל וזה ברור שגם כונת רבינו כך מעתה קשה לי התינח אם ישראל זכו בא"י בירושה שייך לומר דגם הגוים הי' עכ"פ ראויין לירושה אבל כיון דכתב רבינו דזכו ישראל רק בכיבוש מלחמה א"כ לא עדיפי האומות שיבואו בטענת ירושה מבני ישראל שהי' ישראל לירש:
אבל לפי מה שבארנו הנה צריכין לתרתי טעמא דבאו בטענת ירושה ובטענת כיבוש ניחא ובהכי ניחא לי מה דקשה דרבינו בפ"ה ממע"ש דכתב דגר אין מתודה משום שא"י לומר אל האדמה אשר נתת לנו מפני שאין להם חלק בארץ ולכאורה דבריו סותרים זא"ז כמש"כ במשל"מ ובשער אפרים סי' י"ד להנ"ל ניחא דבוודאי בביכורים אל הארץ אשר נשבע ד' לאבותינו לתת לנו א"כ גם גרים קורין כיון שהי' ראוי' ליתן להם דבשעת השבועה הי' ראוין לירושה אבל בווידוי שקורין אשר נתת לנו והרי באמת רק בכיבוש ניתן לנו אין גרים קורים:
וראיתי בספר יבין שמועה פ' לך בהא דכ' והכנעני אז בארץ שהי' הולך וכובש את א"י מזרעו של שם שבחלקו של שם נפלה א"י א"כ לפי"ז הי' לא"י דין הפקר כי לכנען בגזילה היתה ולא זכה בו (דנכרי לא בני כיבוש נינהו) ואותן בני שם שהיו בו בתחילה כבר נסתלקו מהם ונתיאשו א"כ קנה אברהם מהפקר בהבטה דהפקר נקנה בהבטה היכיא דעושה מעשה כ"ד כגון שגדר גדר כמש"כ תוס' ריש ב"מ וא"כ כיון שאמר הקב"ה את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולכן ויאהל אברהם שנטע אהלו דהוה מעשה כ"ד וכן ויבן שם מזבח וקנה כל א"י יעוש"ה א"כ שפיר זכו ישראל בירושה כדינא ואזלה טענת האומות לפני אלכסנדרוס מלכא והנה בהא שדרשו מקרא דל"ד הארץ ומלואה דאין קנין לנכרי בא"י לכאורה איך נשמע מזה דהא כל העולם כולו לד' כדאיתא ברה"ש דף ל"א בראשון מהו אומר לד' הארץ ומלואה על שם שקנה והקנה ושליט בעולמו ופירש"י שקנה כדי להקנות וא"כ כך נימא אי קאי על ארץ ישראל שנאמר שקנה ע"מ להקנות אבל נראה לי הכונה דהנה ביום ראשון שהי' שליט בעולמו יחיד כפירש"י ולא נברא עוד שרי מעלה דהיינו שרי האומות רק ביום שני כאשר נבראו שרי מעלה יצב גבולות עמים למספר בנ"י וחלקו להם שאר הארצות אבל ארץ ישראל שהיתה עיקר תחילת הבריאה שממנה השתת כל העולם לא נמסר לשרי מעלה ע"כ אין קנין לנכרי בא"י כי שאר הארצות שיש להם קנין בארצות היינו ע"י שרי האומות שנתן להם חלק בארץ אבל ארץ ישראל שאין לה שר כדכתיב יעקב חבל נחלתו וכיון שאין לה שר לכן אין שום אומה יכולה ליקנות אף ע"י כיבוש מלחמה וכיון שע"י כיבוש מלחמה א"י ליקנות כש"כ שאין יחיד יכול ליקנות (והא דכ' רבינו בפ"ו מה' אלו דכיבוש מבטל כיבוש נראה דהיינו טעמא מושם שנבוכדנצר כבשה ברשות השי"ת כמו שכ' הח"ס יו"ד סי' רל"ד ולמ"ד לקלע"ל נראה משום כי עתה ישראל בגולה באמת נתנה הארץ ביד שרי מעלה כי לוקחין ההשפעה תחילה כידוע עוד יש לחלק בין כיבוש בימי יהושע דהנה בע"ז דף נ"ג איתא דבמלחמות יהושע דעת האומות הי' לחזור א"כ ניחא כיון דלא ברצונם הניחו ובדעתם הי' לחזור כך ע"י כיבוש מלחמה יצא מרשותם ע"כ אתי כיבוש ומבטל כיבוש אבל בקדושה שני' שהלכו ברשותם ואתיאשו זכו ישראל והוה קדושת עולם):
אח"ז ראיתי בבאר שבע בסנהדרין דף צ"א שהקשה ממה שפירש"י והכנעני אז בארץ שהי' הולך וכובש את א"י מזרעו של שם שבחלקו של שם נפלה כשחלק נח את הארץ לבניו א"כ איך טענו בני כנען שארץ כנען שלהם הא גזלוה מישראל ותי' דכנעני כבש את הארץ שהיתה מדבריות שדות וכרמים אבל הוא בנאה א"כ עיקר טענתם אל הבתים והנה זה לא יספיק על דברי רבינו פה דכיון דגוף הארץ עכ"פ של ישראל שהם מבני שם א"כ איך אומר דאתי כיבוש ומבטל כיבוש הא ישראל זכו בכיבוש בחלקם שמעיקרא שלהם הי' קודם שנתנה לאאע"ה (ובבתים באמת אף שבאו בירושה מכח אאע"ה לא זכו אי הוה כתלוש כמש"כ בפ"א מה' אלו דברי הר"ן בע"ז) ועוד יותר יקשה דהנה בבאר שבע הקשה עוד האיך באו הכנענים לדון לפני אלכסנדרוס מוקדון הא הוא ג"כ כבש ארצות בדינא דמלכותא דינא ותי' שבאו בטענה חזקה מאחר שאנחנו אומרים שיש לנו תורת אמת אין לנו להטות מהם בדינא דמלכותא יעו"ש:
והנה הא זה הי' בזמן בית שני שהלכו והחזיקו ברשות לא בדרך כיבוש א"כ מה זה טענה דישראל לקחוה בכיבוש בע"כ מהם בראשונה עכ"פ עתה הם ברשות יושבים עלי' וע"כ דטענתם הוא כיון דישראל גופי' לא זכו בהם מעיקרא רק בכיבוש מלחמה גם חזקה שלהם רק עד ראשונה שזכו בה מתחילה בכיבוש א"כ נשמע דגם עתה שהחזיקו בחזקה עדיין יש להם טענה יען דמעיקרא בכיבוש בא להם א"כ ל"ש לחלק כמש"כ רבינו דהחזיקו בה ברשות לא אתי כיבוש ומבטל חזקה הא אף שהחזיקו בה הנה רק על דעת שהחזיקו במה שכבשו תחלה א"כ עדיין נימא דאתי כיבוש ומבטל כיבוש ואכתי לא נדע עדין מה חילק יש בין קדושה ראשונה לשני' לכן נראה לי דהעיקר בזה הוא דכיון דכתיב עד יעבור עמך ד' עד יעבור עמך ד' ודרשו זו ביאה ראשונה ושני' א"כ על דעת כך נתחייבו בקדושת הארץ שכשיבאו האומות וכיבשוה שיהא בטל הכיבוש הראשון דאל"כ אין כאן ביאה שני' דהכל מכח ביאה ראשונה א"כ ע"כ שכך הי' רצון ניתן התורה שרק יתחייבו כל זמן שיהא בידם אבל ביאה שני' דהי' ע"ד שיהא ביאה עולמית כי כך הי' רצון הבורא שלא תהא רק ביאה השני' אם הי' זוכין א"כ על דעת זה נתחייבו שתהא קדושתה עולמית יען שהחזיקו בה כדין חזקה הי' רצון נותן התורה שיתחייבו בה עולמית ולא יבוא כיבוש ויבטל החזקה (ועד"ז כתב התיו"ט פ"ח דעדיות ובשו"ת חיים שאל השיג עליו דגם על זה נבאו שיטלוה ממנה אבל לפמש"כ א"ש דקדושה ראשונה הי' רצון נותן התורה שלא תהא קדושתה עומדת עולמית דאי הקדושה לא תפסוק מכח ביאה ראשונה ל"ש ביאה שני' וקרא כתיב עד יעבור עמך ד' עד יעבור א"כ מעיקרא לא נתחייבו רק ע"ד זה שתפסיק הקדושה שמכח ביאה ראשונה אבל בביאה שני' אף שעתידה ג"כ לחרוב בחטאם אבל רצון נותן התורה הי' שתהא רק ביאה שני' ולא שלישית כי השלישית רק מכח ביאה שני' תה"י לעתיד במהרה ולא תתבטל חזקתם רק תהא עומדת לעד:
והנה בע"ז דף נ"ב פריך הגמ' מכדי ירושה הוא להם מאבותינו ואאדשא"ש ואי משום הני דמעיקרא בביטול בעלמא סגי להו אע"כ מדפלחו לעגל ניחא להו וקשה לי דהנה ריטב"א הקשה הא עכ"פ זכו בה ישראל בכיבוש הארץ וע"ז של ישראל אין לה ביטול עולמית ותי' דזה דאם זכה ישראל א"י לבטל זהו רק מדרבנן אמנם בחיהר"ן תי' דמעולם לא זכו בה ישראל דמסתמא מה שנאסר להם בהנאה לא ניתן להם והנה יש להוכיח כדבריו מהא דמשני בגמ' דמדפלחו בעגל ניחא להו והיינו דלכן אף אותן שהי' מקודם אין להם ביטול (דאל"כ אכתי קשיא הני דמעיקרא לבטלו ואין לומר דמספיקא א"י לבטל א"כ מ"פ הגמ' מכאן ואילך נתסרו ומשני מאן מוכח דהיינו דאסור מספיקא ויקשה ודאקרי לה מאי קארי' לה הא מוכח דאסור מספיקא דאל"כ הני דמעיקרא עדיין לבטלו ורק משום ספיקא אסור) אלא דכיון שזכה בכיבוש הוה ע"ז של ישראל שאין לה בטול עולמית ואין לומר דלא הקנו להם מה שאסר בהנאה דהא כיון דפלחו לעגל ניחא להו וזכה בכיבוש גם בהני דמעיקרא ג"כ אבל בס"ד דלא ידע דניחא להו שפיר פריך לבטלינהו דאל"כ דזכו בכיבוש די"ל דלא הקנו להם מה דאסור בהנאה (אלא דלכאורה יקשה הא כיון דעשו תשובה בשעת כיבוש א"כ לא קנו בכיבוש מה דאסור בהנאה אכתי קשה לבטלינהו ומאי משני דניחא להו דז"א דהא כתיב ופסילי אלהיהם תשרפון באש דקאי אמטלטלין דלא זכו בירושה כמש"כ הר"ן דמטלטלין דידהו לא ניתן לישראל בירושה רק משעת כיבוש זכו בהו והוה ע"ז של ישראל שאין לה ביטול עולמית מה"ת א"כ מוכח דאף דעשו תשובה זכו מה"ת בכיבוש מלחמה בע"ז של נכרים והיינו כסברת ראשונים כיון דיש ביטול לע"ז של נכרי זכי בה ישראל ושוב אין לו ביטול) וא"כ עדיין קשה דמשמע דכל הקושיא רק אי א"י ירושה להם והא אף אי א"י אין להם בירושה בוודאי קשה לבטלינהו ואיך מצי לעשות דיוק מזה דמדפלחו לעגל ניחא להו הא קושיא זו קשיא יותר אי אמרינן דא"י איני בירושה להם בוודאי קשה לבטלינהו אע"כ דזכו בכיבוש כדמוכח מפסילי אלהיהם א"כ מנ"ל כלל מדפלחו לעגל ניחא להו ולמד מזה דישראל שזקף לבינה ובא אחר והשתחוה דנאסר דילמא לכן אין לו ביטול משום דזכו בכיבוש וגם באיסורא ניחא להו דליקנא:
אולם נראה דאדרבא בהא ניחא מה דקשה לכאורה ב"ב דף קי"ז מסופק בגמ' אי א"י ירושה להם ויקשה הא מוכח מקרא דצריך שריפה משום דבירושה בא להם וכן הקשה בבנין אריאל אבל לפמש"כ דבאמת לא מכח זה הקשה הגמ' דאף אי לא בא להם בירושה ג"כ ניחא דצריך שריפה דזכו בכיבוש מלחמה רק דבשמעתין הכי קאמר למ"ד דא"י בירושה בא להם ג"כ ניחא דצריך שריפה מטעם מדפלחו לעגל (ובהא ניחא לי מה שהקשה בח"ס (בחי' בסוג' דבכור נוטל פי שניים) אמאי לא דייק מקרא דכתיב לך אתננה ולזרעיך כמו שפירש"י בשמעתין ועוד דרב יודא גופי' מספקא לי' שם והכא פשיטא לי' והעלה דנגד האומות ידע דהוה א"י מוחזקת אבל בישראל גופי' לגבי זה ל"ה פשיטא לי' דהוה כמוחזקת והנה לפמש"כ יש לישב דלכך הכא פשיטא לי' דהנה רי"ו ס"ל בסנהדרין לית לי' הא דאיוו לאלהות הרבה ול"א הסברא מדפלחו לעגל ניחא להו בשאר ע"ז א"כ הא דהוה צריכין שריפה ולא מהני ביטול משום דזכו בכיבוש ורק הכא קאתי לשנויי למאי דתמצא לומר דא"י מוחזקת הוא ניחא ג"כ הא דצריך שריפה משום מדפלחו לעגל ניחא להו וכמ"ד דאיוות לאלהות הרבה וא"ש) והנה הרמב"ן הקשה הא דאיתא לעיל דדריש מפסילי אלהיהן דגוי יכול לבטל ע"ז שלהם הא אי ירושה להם הוה לי' ע"ז של ישראל ותי' הר"ן דרק במחובר לקרקע זכו ישראל בירושה אבל במטלטלין לא זכו עד שעת כיבוש והי' יכולין לבטל ע"ז שלהם והנה יש להסתפק בכונתו אם כונתו אפי' לאחר כיבוש יכולין לבטל דמה"ת אף אם זכה בו ישראל יכול לבטל או דכונתו אקודם כיבוש הארץ והנה לכאורה יש להוכיח כונתו שקודם כיבוש הארץ מבטלו דהא כבר הבאתי דהר"ן כתב דלכך פריך הגמ' הנך קמייתא בביטול סגי דלא זכו בהו ישראל דהוה איה"נ ולא ניחא להו דליקני ואי ס"ל דמה"ת יכול לבטל אחר כיבוש אמאי לא תי' כדברי הריטב"א דאין לע"ז של ישראל ביטול רק מדרבנן אע"כ דכונתו קודם כיבוש הוה יכול לבטל דלא זכו בירושה רק בתורת כיבוש מלחמה אך י"ל דכונתו כיון דכבר הוכיח הר"ן דתורה לא זכתה להם בירושה איה"נ א"כ גם בכיבוש מלחמה לא זכו מה"ת דאיסורא לא ניחא להם דליקני ולכן אף אחר כיבוש יש להם ביטול מה"ת ורק מדרבנן אין לו ביטול ולכן אמר קרא פסילי אלהיהם תשרפון באש שאם פסלו מותר אף אחר כיבוש (והנה לפימש"כ רי"ו לית לי' דאיוו לאלהות הרבה א"כ לדידי' הא דלא מהני ביטול משום דמה"ת זכו בכיבוש ואין לו ביטול מה"ת א"כ לפי"ז ע"כ דס"ל דיש זכי' לע"ז כיון דאי לאו דזכו בי' ישראל הוה סגי להו בביטול יש שפיר זכי' אף דעתה אחר שזכו אין לו ביטול מה"ת ושפיר דייק הר"ן לעיל דה"ה בחמץ בפסח שייך זכי' כיון דקודם שזכה בו ישראל הוה חמצו של נכרי ויש בה זכי' דא"ל כסברת הריטב"א דמה"ת יש לו ביטול ברשות ישראל ג"כ ולא מוכח שבחמץ בפסח יש לו זכי' דהא לרי"ו דלית לי' דאיוו לאלהות הרבה ע"כ דס"ל דלא מהני ביטול מה"ת כמו שהוכנו מכח הך דב"ב דקאי ע"כ הרי"ו):
אחר זה ראיתי בירושלמי פ"ד דע"ז רי"צ שמע לה מן הדא אם ירשתו כשהוא אלוה תשרפו ואם לאו אשר אתם יורשים אותם את אלהיהם ופי' בפ"מ אם כבר נעבדו באש תשרופו ואם לאו שלא נעבדו הרי הן לך בירושה ומותרין בהנאה מוכח מירושלמי דגם כשהוא אסור בהנאה יורשים אותה והיינו בכיבוש הארץ הרי דזכו ישראל בע"ז של נכרי בכיבוש א"כ אין להם ביטול:
אמנם קשה לי דהנה בירושלמי פ"א דביכורים איתא דאין מביאין ביכורים מאשירה שבטלה דקדשי מקדש הן (והביאו רבינו בפ"ב מביכורים) ויש לתמוה הא ביכורים אין מביאין אלא מא"י א"כ כיון שכבשו ישראל את הארץ זכו בכיבוש מלחמה ואין לו ביטול ועוד ממנ"פ אי אמרת דלא זכו בכיבוש מלחמה מה שנעבדה ונאסרה בהנאה משום ע"ז א"כ איך יכולין לקרות מפרי הארץ אשר נתת לי כיון שלא זכו באילן (וא"ש דאחר שביטלו הנכרי זכו בהן ישראל דאשר נתת בי לא קרינן בי' כיון דלא זכו בהן בשעת ירושת הארץ עח"ס חו"מ סי' קל"א שמפרש אשר נתת לי קנה"ג כעין מתנות ד' לישראל שנתן להם א"י קנה"ג א"כ אף לאחר ביטול ל"ש דזכה בהן ישראל בחזקתן ובישיבתן בארץ בתורת חזקה דל"ה כעין נתינת השי"ת) אך י"ל דמשכחת שפיר גם בא"י דקנה נכרי שדה וס"ל דיש לגוי קנין להפקיע כל זמן שיש ביד נכרי כמש"כ רבינו בפ"א מתרומות א"כ הוה ע"ז של נכרי ויש לו ביטול (וא"ל לפמש"כ תוס' ר"ה דף י"ג דיש להם במה שזרעו א"כ כיון שיש להם חלק באשירות שפיר משכחת דיש לה ביטול דהוה ע"ז של נכרי דז"א דהא משמעתן דידן מוכח דאף דיש לנכרי שותפות א"י לבטל כמו שכ' תוס' רה"ש כמו שיבואר):
והנה בע"ז דף נ"ה מסופק הגמ' בישראל ונכרי שותפים אי ישראל אדעתי' דנפשי' עבד או אדעתי' דנכרי וא"י לבטלה וקשה אפי' אי אדעתי' דנכרי עבד עכ"פ לא גרע מגלי דעתי' דניחא לי' א"כ שוב מה דנכרי עבד גם כך בשליחות ישראל נעבדה א"כ אין לו ביטול כדאמרינן בשמעתין דגלי דעתייהו דניחא להו ואין לו ביטול ואין לומר דהיכא דאדעתי' דנכרי עבד ל"ש בנכרי שלוחותי'דישראל עבד א"כ יקשה מאי פריך הא מוכח מהא גופי' דישראל אדעתי' דנפשי' עבד דהא בר"ה דף י"ג כתבו תוס' דיש לנכרי חלק במה שזרע והקשו א"כ מאי פריך בשמעתין דא"א דשא"ש דהא עכ"פ יש להם שותפות במה שזרעו ולכן יכול' לאוסרם ותי' דשפיר דייק מאשירות שקודם להם דע"כ משום דשלוחתייהו קאעביד (כך צריך לגרוס דייק ולא כגי' הפרד"ר דגרס דחי וכך הוא באמת בריטב"א דעיקור הדיוק מאשירות שקודם להם) וא"כ לפי"ז הא דאשירות נאסרו למסקנא דגמ' משום דניחא להו שנעבד בשליחותם דהיינו חלק הישראל נעבד בשליחותם ואי אמרת ביש שותפות ישראל אדעתי' דנכרי עבד ויש לו ביטול א"כ אי עבד ישראל גופי' אמרת דיש לו ביטול כיון דיש לנכרי חלק בו א"כ ל"ש לומר דאין לו ביטול משום דבשליחותי' עבד דלא עדיף שליחות מאלו עבד בעצמו ע"כ מוכח דאדעתי' דנפשי' עביד לכן גם בשליחות ישראל נאסר ואין לו ביטול כאלו עבד בעצמו א"כ קשיא לס"ד דרבי דאדעתי' דנכרי עבד א"כ אמאי אשירות אין לו ביטול וצריך שריפה:
אך י"ל דהנה כבר הבאתי לעיל דגמ' ב"ב דף קי"ז מסופק אי א"י מוחזקת להו וקשה לי תפשוט מהכא דא"י מוחזקת דאל"כ יקשה דתורה אמרה ואשריהן תשרופון באש ואמאי לבטלינהו וע"כ כדמשני בגמ' דמדעבדו בעגל גלי דעתייהו דניחא להו יכולין לאסרן וגם ביטול אין להם א"כ אי א"י אין מוחזקת למה צריכה תורה שריפה לבטלונהו ונראה די"ל דקננהו בכיבוש מלחמה ול"א דאיסורא לא ניחא להו דליקני רק בגמ' כאן קאי למ"ד דא"י מוחזקת להם לדידי' הטעם דא"י לבטלינהו משום דגלי דעתייהו דניחא להו ולית לי' דזכו מטעם כיבוש (דאי מטעם כיבוש ס"ל דל"ה צריך שריפה דאיסורא לא ניחא דליקנא) א"כ לא מוכח מכאן דא"י מוחזקת מדצריך שריפה לפי"ז א"ש מה שהקשתי דבוודאי לפי' גמ' דלקמן מוכח דאדעתי' דישראל עבד ולכן אין לו ביטול אבל כיון דלמאי דבעי בגמ' דב"ב דל"א דא"י מוחזקת להם הטעם משום דקני בכיבוש מלחמה א"כ לא מוכח דישראל (בשותפות נכרי) אדעתי' דישראל עבד וא"כ חדא מתורצת בחברתה לס"ד דרבי דאדעתי' דנכרי עבד צריך לומר באמת הטעם משום דקניא בכיבוש ולא מטעם דבאו להם בירושה וגלי דעתייהו דניחא להו וא"כ הא דבעי ב"ב אי א"י מוחזקה תליא באיבעיא דהכא בהך דרבי דאי אמרינן אדעתי' דנכרי עבד א"כ אין הטעם משום דניחא להו אלא משום דקני בכיבוש מלחמה ודו"ק:
ונראה דהא"ט הא דאיתא לעיל דף מ"ה דאמר ריב"ל גידועי עכו"ם קודם לכיבוש א"י כיבוש א"י קודם לביעור עכו"ם דתני ר' יוסף ונתצתם את מזבחותיהם והנח ושברתם את מצבותם והנח ס"ד שריפה בעי אמר ר"ה רדוף ואח"כ שרוף ויש להבין מ"ט הצריך שריפה רק אחר כיבוש וקודם כיבוש בגידוע (ועיין הפלאה על התורה שעמד בזה) ונראה דהנה בהא דאיתא בשמעתין ואי משום הנך דמעיקרא לבטלינהו ופירש"י ע"י נכרי בע"כ והנה זה שייך אחר כיבוש אבל קודם כיבוש לא יכול לכבוש הנכרי שיבטל הע"ז לכן צריך גידוע דבביטול לבד ע"י נכרי א"א ושריפה א"צ דהוה ע"ז של נכרי אמנם אחר כיבוש שזכו ישראל בכיבוש מלחמה אף שאפשר אז בביטול ע"י נכרי בע"כ אבל כיון שכבר זכו בכיבוש שוב אין לו ביטול אמנם אי נימא דישראל בירושה בא להם ונאסרו ע"י שפלחו לעגל ואין לו ביטול א"כ מיד שנכנסו הי' צריך שריפה ולא גידוע דהוה ע"ז של ישראל אע"כ דמטעם כיבוש מלחמה זכו בהן ישראל לא מטעם ירושה ומוכח ג"כ דמה"ת אין לו ביטול כשזכו בו ע"י כיבוש מלחמה דלא כמו שהבאתי לעיל:
והנה בדף מ"ג איתא דאתי הגיתי ביטל עטרת מלכם שזכו בהם במלחמה ולכאורה קשה הא דוד זכה בה בכיבוש מלחמה וע"ז של ישראל אין לה ביטול עלמית אך י"ל דדוד וודאי לא ניחא לי' דליקנא איסורא אך אתי הגיתי שהלך עמו למלחמה זכה בה וביטלה ובהא ניחא לי מה שהקשה בישועת יעקב הא איתא לקמן דף פ"א דגר תושב לא מצי לבטל ע"ז דלא פלח לה לא מבטל א"כ אתי הגיתי דוודאי לא פלח עוד לע"ז א"כ לא מצי מבטלה להנ"ל י"ל דרק ע"ז של חבירו א"י לבטל אבל ע"ז שלו מצי לבטל וא"כ כיון שאתי זכה בה בכיבוש מלחמה והוה שלו מצי שפיר לבטלה אף דלא פלח לע"ז וראי' לדברינו דהא איתא לקמן דף ס"ג דגר קודם שנתגייר וודאי ביטלה כיון דאתי לאגיורי ויקשה הא אי לא פלח לא מצי מבטל אע"כ דבע"ז שלו מצי לבטל רק ע"ז של נכרי חבירו לא מצי לבטל כיון דלא פלח לה ודו"ק:
י"ב) אמנם הנה בהא דאיתא בב"מ דף ק"ב מהו שדה אבותינו אברהם יצחק ויעקב דאין קנין לנכרי להפקיע א"כ יקשה איך כתב רבינו דבקד"ר לקלע"ל דאתי כיבוש ומבטל לכיבוש הא אדרבא כיבוש דידהו ל"מ לבטל ירושת אבותינו דמהא"ט א"ק לנכרי להפקיע דבוודאי גם בימי בית ראשון לא הי' יכול קנין נכרי להפקיע מקדושת הארץ אך נראה לישב עפ"י ירושלמי כלאים שהביאו בתוס' סוכה דף ל' וביאר דבריהם בח"ס ע"ז דף ס"ב דאף דכל זמן שלא נתיאשו הבעלים הו"ל קרקע של ישראל ונוהג בו איסור כלאים מ"מ כיון שנשתקע שם בעלים והאונס עושה בקרקע כאדם העושה בשלו שוב לא מיקרי אא"א דבר שאינו שלו דהא עכ"פ הפירות שלו הם והוא עתיד לקוצרם הגע עצמך כלאים של נכרי בארץ ישראל בזה"ז נהי דא"ק נכרי להפקיע מ"מ לא מיקרי אוסר דבר שאינו שלו כיון שעכ"פ לפי שעה כשלו הם וע"ש וא"כ י"ל ה"נ כיון שנשתקע שם שדה אבותינו ולא זכו ישראל אלא ע"י כיבוש שפיר כתב רבינו דשוב אתי כיבוש ומבטל כיבוש אלא דקשה אכתי מהך דע"ז דפריך מכדי ירושה להם מאבותיהם ואא"א דשא"ש ויקשה הא כיון שנשתקע שם שדה אבותינו יכול לאסור בוודאי אי לאו דברי רבינו ל"ה קשה דמצינן למימר איפכא דנהי דנשתקע שם אבותינו כיון שהם לא קני בכיבוש מלחמה דהא הם היו מוחזקים בה מעיקרא רק שהקב"ה הקנה לאבותינו ואמר קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה ולך אתננה ויליף מיני' בב"ב שם דקנה דרך הליכתו א"כ שפיר פריך אאדשא"ש משא"כ בזה"ז דנכרי קני ע"י כיבוש מלחמה א"כ נהי דאפ"ה א"ק לנכרי להפקיע קדושת הארץ שפיר אמרו בירושלמי דעכ"פ כיון שנשתקע שם בעלים יכול לאסור דבר שאינו שלו אבל לרבינו דכתב דבקדושה שני' לא אתי כיבוש ומבטל חזקה שלנו ואפ"ה ס"ל לירושלמי כיון שנשתקעו שם בעלים אדם יכול לאסור דבר שא"ש א"כ יקשה מהך דע"ז דדייק מכדי ירושה היא וא"א דשא"ש והא כיון שנשתקע שם בעלים שפיר יכולין לאסור דבר שאינו שלהם:
ויותר קשה לי דהא מקרא מלא דיבר הכתוב בפ' לך לזרעך נתתי את הארץ הזאת ופירש"י אמירתו של הקב"ה כאלו היא עשוי' ע"ש א"כ לא לבד שהוה כאלו אברהם אבינו זכה בהארץ אלא דנחשב כאלו ישראל כבר זכו בהארץ א"כ איך נאמר דאתי כיבוש ומבטל כיבוש הא העיד הכתוב שזכו כבר בירושה באמירתו של הקב"ה:
ואולם אי נאמר דהנתינה הי' בתנאי ניחא דבאמת לא זכו בירושה לא זכו כיון שעשו העגל בטלה זכות הירושה שנתנה להם ואף דאיתא בפ"ק דברכות דאמר ר' יוסי כל דיבור היוצא מפי הקב"ה לטובה אפי' על תנאי איני חוזר היינו בלא כפלי' לתנאי אבל בכפלי' לתנאי שפיר חוזר וכמש"כ בפנ"י בקידושין דף ס"א (ומה שהקשה שם הפנ"י א"כ איך מוכיח מזה דבעינן ת"כ הא בעינן כפלי' לתנאי משום דדיבור היוצא מפי הקב"ה אפי' על תנאי א"ח י"ל דמזה גופי' נלמד דבבנ"א עכ"פ במעשה לא אתי דיבור ומבטל מעשה רק דבהקב"ה אין חילוק בין דיבור למעשה ההוא אמר ולא יעשה מינה נשמע דבאדם דיבור מבטל דיבור אבל לא אתי דיבור ומבטל מעשה ובעינן ת"כ):
ע"ד קו' הפרד"ר על תוס' שכ' דיש להם במה שזרע והקשו א"כ הא דאיתא בע"ז דף נ"ד דאי משום הני דמעיקרא בביטול בעלמא סגי הא מה שנטעו אח"כ אין יכול לבטל ואמאי הא אית להו במה שזרע ושפיר יכול לאסור ולא נשמע דיכולין לאסור דבר שא"ש היכיא דניחא להו נראה לישב דאיתא בקידושין דף מ' שכרו קודם למעשה שנאמר ויתן להם ארצות גוים ושכר לאומים בעבור ישמרו חוקיו ובריתו ינצורו וכ' בח"א לפרש דיש שני מיני שכר גוף א"י עבור הלימוד תורה והיינו ויתן להם ארצות גוים שנותן לאבותיהם במתנה ועמל לאומים ירשו היינו מה שהכנענים הוסיפו על הקרקע כמו שנאמר ובתים מלאים וכו' כרמים וזתים אשר לא נטעת זהו שכר שני עבור קיום המצות וע"ש ולפי"ז הרי מפורש בקרא כסברת תוס' דקרא למה שנטעו כרמים וזתים עמל לעומים אלא שירשו אותו עבור שמצותיו ינצורו וא"כ ניחא דממנ"פ דעמל לאומים שנותן להם עבור קיום מצותיו א"כ כיון שעבדו לעגל וניחא להו שוב אין להם זכי' במה שנטעו ויכול לבטל ג"כ ואי משום שעכ"פ גוף הנטיעות שגדלו בקרקע שלהם הוה ע"ז של ישראל שא"י לבטל הנה שוב דבר שאין שלו ואין יכולין לאסור כלל אע"כ כיון דניחא להו יכולין לאסור:
ובהא א"ש קו' השעה"מ ה' לולב שהקשה הא כיון דפלחו לעגל וניחא להו א"כ זהו הוה ע"ז של ישראל דאין לו ביטול להנ"ל ניחא דאדרבא דזהו נמי בכלל עמל לאומים מה שנטעו מעיקרא וזה לא ניתן להם רק בעבור מצותיו ינצרו וכיון דניחא להו אין בטילה כח ירושה שלהם ולא זכו בירושה ויכולין שפיר לבטל ע"ז של נכרי ואין לומר הא עכ"פ זכו בכיבוש ז"א דבשעה שכבשו כבר עשו תשובה ולא ניחא להו דליקני ע"ז של נכרי ובביטול סגי:
ובהא ניחא מה שהקשה בספר בנין אריאל הא מוכח מכאן דא"י מוחזקת מאבותיהן מדצריך שריפה ולא ביטלו אותן ע"י נכרי להנ"ל ניחא דשפיר י"ל דאין מוחזקת מאבותיהן אבל עכ"פ יש כאן שני עניני שכר גוף א"י עבור לימוד תורה ושכר שני עבור קיום מצותיו מה שנטעו כרמים וזתים והנה בכל זה זכו בכיבוש א"כ הוה לי' ע"ז של ישראל דהא זכו בכיבוש דאין לומר בשעת כיבוש לא ניחא להו דליקני כיון שבחלק שניתן להם במתנה ע"כ הי' דעתם ליזכות בכיבוש הארץ א"כ אף בחלק זה שיש לנכרים במה שזרעו ע"כ זכו בהו ג"כ והוה ע"ז של ישראל אף דלקושטא דמילתא באמת הוא להם מכח ירושה מאבותיהם וזה שיש להם במה שזרעו יכולין לבטל כנ"ל אבל להוכיח מזה דמוחזקת אין להוכיח דיש לומר מטעם כיבוש זכו דע"כ ניחא להו לזכות ממילא זכו נמי במה שזרעו ואין יכולין לבטל ולכן הצריכה תורה שריפה:
והנה ב"ב דף קט"ז איתא דהיא גופי' מסתפקא לי' למשה רבינו דכתיב ונתתי לכם מורשה ירושה היא לכם מאבותיכם או דילמא שמורישין ואינן יורשין ובספר בנין אריאל הקשה מגמ' דע"ז דקאמר מכדי א"י ירושה הוא להם וא"א דבר שאינו שלו ואי משום הנך אשירות דמעיקרא בביטול בעלמא סגי להו אלא מדפלחו ישראל לעגל גלי דעתייהו דניחא להו בע"ז ולפי"ז יש לילף מדכתיב אשריהם תשרפון באש ולא הכריחו אחד מן הנכרים לבטל ע"כ מפני שא"י מוחזקת לישראל ולית לי' ביטול א"כ מאי מספקא לי' למשה אי מוחזקת הוא תיפוק לי' מהא אמנם לפי מה שבארתי לעיל די"ל דישראל זכי מיד בכיבוש מלחמה א"כ הוה להו ע"ז של ישראל לכן א"י לבטל האשירות רק הגמ' דע"ז הוה סבירא להו כן דזכו בתורת ירושה ע"כ נתנו האי טעמא אבל אין להוכיח מכאן לפשוט דא"י מוחזקת הוא דאף אי אין מוחזקת הוה ניחא דלא ביטלו ע"י נכרים כיון שזכו מיד ע"י כיבוש מלחמה ואין להם ביטול וא"ש:
י"ג) אמנם איתא בקידושין דף כ"ו במה תפסתם בישיבה והיינו ללמד דישראלקונה קרקע חבירו בחזקה ולכאורה קשה מנ"ל מהכא דבאמת י"ל דקני בכיבוש מלחמה או בירושה דא"י מוחזקת הוא לישראל והא דאמר וישבתם בה היינו משום דלא ניחא להו דליקנא עד שיתפסו בה בישיבה משום דאי הוה זכו בה מיד הא קיימ"ל הקונה את העיר קונה כל מה שבתוכה מטלטלין אגב קרקע א"כ ממילא הי' קונה כל הפסילים התלושים ולא הי' מועיל הביטול ותורה לא הצריכה לבער רק ע"ז המחוברים היינו באמת משום דא"י ירושה לנו ונאסרו בשעת עשיית עגל והוי כט"ז של ישראל דאין להם ביטול אבל התלושים לא זכו בהם ישראל בירושה לכן לא נצטוו לבער התלושים דהא מועיל להם ביטול ולכן אמר להם דכוללת ישראל לא יקנו לא בירושה עד שישבו בה דהיינו לאחר ירושה וישיבה שיותן לכל אחד חלקו והנה כבר עמד ע"ז בהפלאה פ' ראה דאפ"ה שפיר נשמת דקני בחזקה ג"כ מדקאמר להם שיתפסו בישיבה דוקא ולא אמר להם שיקנו בשעת חלוקה מטעם ירושה או כיבוש היינו משום דמהני נמי חזקה ליקנות כל אחד מחבירו ממילא דקנה בזה נמי מן ההפקר:
ובהא ניחא לי לישב קו' הכ"מ על רבינו דהנה תוס' ב"מ דף ז' כתבו הא דבעי התם אי הקדישה כתקפה אינו יען דטעם דתקפה משום דכל דאלים גבר רק דקיימ"ל אם בא השני ותקפה מוקמינן בידי' ולכן בעי בהקדישה בלא תקפה אי עדיף מתקפה ואם תקפה השני מפקיע מידו או דלא עדיף מתקפה ומשמע מתוס' הקדישה ותקפה לא מהני אם תקפה השני וכן הוא בהג' אשרי ובתומים סי' כ"ה נתקשה מנ"ל לתוס' הא וראיתי בספר צרור החיים שכ' לפרש דקני ע"י שינוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש אף דזה שינוי השם דחוזר כשתקפה השני אפ"ה כיון דלא שכיח שיתקף השני ל"ח שינוי השם החוזר יע"ש והנה אי שה"ש קונה אבל אי שינוי השם א"ק א"כ אם תקפה השני מהני ופקע ההקדש ומעתה היכיא דיש יאוש למ"ד שינוי השם עם יאוש קני לא מהני בתקפה השני ולא פקע ההקדש אבל למ"ד יאוש עם שה"ש לא קני ופקע ההקדש ומעתה היכיא דיש יאוש למ"ד שה"ש עם יאוש קני לא פקע אבל למ"ד יאוש עם שה"ש ל"ק פקעה הקדש דנהי דכל זמן שבידו קני דל"ד לגזלן דלא קני יאוש עם שה"ש אף כשבידו אבל כאן כ"ז שבידו מהני מטעם תקפה ורק לענין אם תקפה אחר אמרינן דלא עדיף מיאוש עם שה"ש דלא קני מעתה א"ש דהנה רבינו בפח"י ממעה"ק כתב דאם גנב והקדיש דאוקמוה רבנן ברשותו משעה שהקדיש דליחייב עלה והקשה בלח"מ הא הוה יאוש ושה"ש דקני כדמוכח מדבריו בפ"ה מאימ"ז ובספר לחם יהודה שם כתב דלא מצינו כן בדברי רבינו דשה"ש עם יאוש קני רק עם ש"ר והך דפ"ה מאימ"ז אתי שפיר גם לרב יודא דסובר דלא קני יאוש ושה"ש:

מעתה י"ל דה"נ דכל שזכו רק בכח כיבוש ל"ה אלא כתקפה והקדישה ע"כ כל זמן שהיתה הארץ כבושה תחת יד ישראל מקדשה שפיר אבל כשתקפה השני דהיינו כיבוש השני אתי תקיפות השני ומבטל תקיפת הראשון כמו שכ' רבינו בפ"ח מטוען ונטען לכן אחר שכבשה נבוכדנצר הוה בטלה הקדושה דאתי כיבוש ומבטל כח זכות ירושה שלהם כיון שכבוש תחת יד האומות ולכן כתיב וישבתם דקונין בחזקה ולא יהא אתי כיבוש ומבטל חזקה ובאמת ס"ל לדבי"ש דקדשה לע"ל ולחזקי' אף אי קני בחזקה כיון שמכח כיבוש בא לידם אתי כיבוש ומבטל כיבוש כמו שמבטל כח וזכות ירושה שלהם (דע"כ מבטל כח וזכות הירושה דהרי לא נתחייבו קודם הכיבוש אף שירושה להם מאבותיהם יען דכבוש תחת האומות כנ"ל) ה"ה דמבטל חזקה שבאה מכח הכיבוש (ועיין בשב"ד או"ח ה' פסח שאאמוהגז"ל עמד על זה) אמנם לאחר שהחזיקו ברשות כורש והחזיקו בירושה שלהם בתורת קנין חזקה לא בכח כיבוש לא אתי כיבוש ומבטל חזקה כיון שבאמת עיקרה בירושה בא לנו וא"כ נתישבה קו' הכ"מ שהקשה למה לא אתי כיבוש ומבטל החזקה דלפמש"כ ניחא כיון שהחזיקו ברשות זכו בה בתורת ירושה וכמו שפסק רבינו בפ"י מה' שמיטה דאי ירושה הוא לנו לא פקע ע"י כיבוש חזקה שלנו שהחזיקו בתורת ירושה דאם השני תקפה מהני תקופת השני ה"נ כיבוש השני מבטל כיבוש הראשון דאין לומר דרק בלא הקדישה הראשון מהני תקיפות השני וזכה בו השני אבל כאן שהקדושה הראשון לא מהני תקיפות השני לבטל ההקדש כמש"כ תוס' ז"א דתוס' כתבו כן רק אי שינוי השם קונה אבל לדעת רבינו דשה"ש אין קונה אף עם יאוש ע"כ בשלמד כ"ז שבידו חלה ההקדש בכיבוש לא גרע מתקפה אבל אם כבשה השני כיון דיאוש ושה"ש לא קני ה"ה דלא מהני ההקדש שבכיבוש הראשון ואתי כיבוש השני ומבטל הכיבוש אף דיש עמה חזקה הא חזקה זו שע"י כיבוש ל"ה אלא כמו תקפה והקדישה דאם תקפה השני פקע ההקדש של ראשון אי לאו מטעם שינוי קונה אבל בקדושה שני' דהי' ברשות הוה כתקפה ברשות דלכו"ע אין מוציאין ממנו ולא אתי כיבוש השני דהוה שלא ברשות:
עוד נראה להוסיף מיא וקמחא דהנה לכאורה מה אהני מה שנתן הקב"ה מתנה לאבותינו ארץ ז' עממים להחזיק בה אברהם כדדרשינן ב"ב דף קי"ט מקרא דקום לך בארץ כיון דקנין פירות נשאר לאומות העולם עד זמן כיבוש וחלוקה (כמש"כ תוס' רה"ש דף י"ג דיש להם במה הזרעו) א"כ לא הי' לאברהם אבינו ע"ה רק קנין הגוף וקנין הגוף בלא פירות אין יכול להקנות כדאיתא בב"ב דף קל"ו אך הדבר ניחא דתוס' יבמות דף ל"ו ד"ה ורי"ו העלו דאהני קנין הגוף לענין זה דאם מת הבן בחיי האב דקנה הלוקח וה"נ אהני מה שזיכה לאאע"ה קדה"ג בא"י שנקנה מעכשיו אם יבוא לכלל גביות פירות כשיבואו ישראל לארץ דחל הקנין הגוף למפרע וא"כ לפי"ז י"ל דאחר שגלו ישראל ושוב זכו בקנין פירות ע"י כיבוש א"כ גם קנין הגוף נתבטלה ובטלה החזקה שהחזיקו בה אאע"ה כיון דמעיקרא לא הי' לו רק קנין הגוף בלא פירות דלא מצי ליקנות אבל בבית שני שזכו ברשות בקנין הגוף ובקנין פירות א"כ אף שחזרו וכבשו לא זכו אלא בקנין פירות אבל קנין הגוף נשאר ביד ישראל ולכן קדשה לע"ל:
ועפי"ז הנה זכיתי לעמוד על דברי רבינו לפי מה שכתב בספר הרוקח הביאו הח"ס סי' ק"כ בקצרה וז"ל בה' סוכה כשצרו על ארץ האמורי של סיחון ועוג ועל כרכים שבארץ כנען ואז ישבו ישראל בסוכות כמש"כ וארון וישראל ויהודה יושבים בסוכות כי בשדה הי' מסכך עליהם עד שכבשו רבת בני עמון כך ישראל עד שכבשו ארץ זהו כי בסוכות הושבתי את בנ"י כשצרים את האומות וכל זמן שלא כבשו וחלקו קורא יציאת מצרים כמש"כ אשר הכה משה ובנ"י בצאתם ממצרים והי' שנת הארבעים וזהו למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי שלא יחשבו מאבותינו אברהם יצחק ויעקב אנחנו יושבים בארץ אלא ידעו שיצאו ממצרים וצרו על הערים ונתנם ביד ישראל עכ"ל:
ואח"כ כתב וז"ל כך למען ידעו דורותיכם שהקב"ה הוציאם ממצרים וכשצרים על הערים של מלכים ישבו בסוכות עד שכבשום כדי שיקיימו מצות התלויות בארץ והקב"ה כובש הארצות עכ"ל נלמד מדבריו דישראל שחייבין בחובת קרקע תלוי רק במה שזכו ישראל בארץ ע"י כיבוש לא בעבור שזכו בירושה ולכן שפיר כתב רבינו דאתי כיבוש ומבטל כיבוש ופקעה חובת קרקע:
והנה בעירוכין דף כ"ב איתא מ"ט דמ"ד ל"ק לע"ל דכ' ויעשו כל הקהל סוכות כי לא עשו וכו' ומפרש כי לא עשו לקדש הארץ ולא קאי אסוכות והוא פלאי להוציא הכתוב ממשמעותי' וראיתי בס' דברי שאול שכ' לפרש על נכון דבנחמי' כתיב דעשו סוכות ברחוב ויקשה הא אין עושין סוכות ברה"ר כמש"כ מג"א סי' תרל"ז והעלה עפש"כ המק"ח סי' תרנ"ג על התוספתא דס"ל דבא"י עושין סוכות ברה"ר משום שלב בי"ד מתנה עליהן אך כאן הרי יד גוים באמצע וצ"ל כיון דבכיבוש עזרא קניא בחזקה ולא אתי כיבוש ומבטל כיבוש ולפי"ז בימי יהושע שישבו שם היבוסי בירושלים לא הי' אפשר לעשות סוכות ברחוב ברה"ר דל"ש לב בי"ד מתנין כיון דהי' שם היבוסי ויד גוי באמצע דלא קנו עדיין בכיבוש אמנם דוד שהוריש את היבוסי אמאי לא עשו ע"כ פריך אפשר דוד לא עשה וכו' ונשמע שפיר דירושה ראשונה לא קידשה לע"ל מדלא עשו בימי יהושע משום דיד גוי באמצע ועש"ה דפח"ח (ועיין לשון ירושלמי במס' פיאה) הביאו בפי' הגר"א במס' פיאה:
אמנם יקשה לפמש"כ לעיל דבאמת ישראל קני בירושה מירושת אבותם שאאע"ה קנה בחזקה רק לענין תרומת דתליא רחמנא בכיבוש הארץ לכן אתי כיבוש ומבטל כיבוש אבל לשאר דברים אף שהי' יושב שם היבוסי ל"ה של נכרי דאין לנכרי קנין בא"י א"כ אמאי לא מהני מה שלב בי"ד מתנה עליהן:
והנה בהך דמסכך ברה"ר איתא בסוכה דף ל"ג פליגי דר"א פוסל וחכמים מכשירין והנה בפ"א מערלה תנן הנוטע ברה"ר חייב בערלה אבל גזל קרקע ונטע בה מפטר יען דאין קרקע נגזלת אבל ברה"ר יש לכל אדם רשות להלוך או לעמוד לפוש לפיכך יתחייב הנוטע בו דהוה כנוטע ברשות וכמש"כ הרע"ב ובתויו"ט וא"כ יקשה מנ"ל דלר"א ממעט קרא מסכך ברה"ר דילמא רק ממעט גזילה אבל ברה"ר כיון דהוה כעושה בתוך שלו מנ"ל דפסול והנה ראיתי בחכש"ל סי' תרל"ז שעמד ע"ז ותי' דזה רק לדידן דקרקע אינה נגזלת ונשארה של רבים יש רשות לסכך בו אבל לר"א דס"ל קרקע נגזלת א"כ גם ברה"ר הוה גזילה דהא נכנסה לרשות יחיד ונתמעטה כמו גזילה והנה הביא שם ירושלמי פ' הכונס דסובר בנ"ח פטור מפני שהוא ברשות דמצוה ברה"ר אבל בסוכה חייב דאין ברשות דמצוה דאין מצוה ברה"ר אבל עכ"פ נשמע דהסוכה כשרה ברה"ר והנה ראיתי בחכש"ל שם שהקשה לפמש"כ המג"א בשם ספר יראים דג"ע מותר אבל לא מיקרי לכם א"כ קשה מהא דאיתא בסוטה דף מ"ג דממעט מאשר יבנה בית ולא חנכו בית גזולה ופריך והא ריוה"ג אמר הירא מעבירות שבידו הוא חוזר ומאי פריך לוקמי בגזל מנכרי דג"ע מותר אפ"ה נתמעט מחנכו כמו דממעטינן מלכם ולי נראה לישב דסברת ספר יראים רק שייך היכיא דהא דבעינן לכם הוא למצוה שפיר שייך דלא מתקיים בזה לכם אבל היכיא דהא דכתיב בקרא לכם לא למצוה נאמרה לא נתמעט מלכם כמו בקרא דערלים יהי' לכם שם אין קפידא בהאי לכם למצוה בכהא"ג בגזל מנכרי אי גזל נכרי מותר מיקרי לכם ג"כ ואם גזל קרקע מנכרי ונטע בהם אי קרקע נגזלת שפיר חייב בערלה כיון דגזל נכרי מותר מה"ת ואין חייב לעקור הנעועה ולהחזיר השדה לנכרי אף דכתיב לכם משום דהאי לכם לא נאמרה למצוה וה"נ האי ולא חנכו אף דתידרוש ממשמעותו חנכו לזה ולא לאחר גזל נכרי לא נתמעט מדרשא דלזה ולא לאחר דשפיר קרינן בי' חנכו דלא כתיב חנכו למצוה:
ובזה נראה לי לפרש דברי הירושלמי פ"ק דערלה אתרוג שנטעו למצוה מהו שיהא חייב בערלה אמר ר"ה חייב בערלה ופריך ולא כן תנינן ולקחתם לכם ולא מן המצוה תמן ולקחתם לכם בדמים לא מן המצוה ברם הכא כמה דתימר בשופר יום תרועה יהי' לכם מ"מ ה"נ שלש שנים יהי' לכם ערלים מ"מ (וכבר כתבתי לפרש דברי ירושלמי בפ"א מה' אלו) אבל לפי האמור יש לפרש עוד באופן אחר דדוקא ולקחתם לכם למצוה הוא שיהא לכם נתמעט דבר שהוא מצוה כמע"ש או איה"נ אבל גבי שופר דכתיב יום תרועה יהי' לכם שם ל"ש לפרש האי לכם למצוה דהא אין גזל בקול וכדקאמר בירושלמי פ"ג דסוכה א"כ מהאי לכם א"א למעט מה שהוא כגון שופר ממצות מע"ש או שופר של איה"נ ה"נ בערלה דהאי ערלים יהי' לכם לא כתיב למצוה דבעינן לכם לא נתמעט מהאי לכם דבר שהוא עומד למצוה וא"ש:
והנה בציון ירושלים שם הביא דרשת מכילתא פ' בא משכו וקחו לכם בדמים והביאו פירש"י בחומש וקשה לי א"כ הא דפריך בב"ק דף ס"ו מדכתיב קרבנו למעט את הגזול אי יאוש קונה היה שפיר קרבנו ויקשה דילמא כיון דכתיב משכו וקחו לכם בדמים ובגזילה הא לא בדמים הוא לכן ממעטינן נמי מקרבנו:
והנה בסי' תרל"ד פסק השו"ע כמ"ד דיוצאין בסוכה שאולה ולפי"ז לכאורה בסוכה שמה"ת ראוי' לצאת רק מדרבנן אין ראוי' לצאת מה"ת כשרה דל"ש לומר הפקר בי"ד הפקר וא"ר מה"ת דהא הפקר בי"ד הפקר רק שייך לומר דהוה כאיני שלו והוה שאולה אבל כיון דשאולה כשרה א"כ מה"ת שפיר יוצאין בה א"כ יקשה הא דפסק שם דבסוכה שאין בה ז' על ז' אף מה"ת א"י ואמאי לא יהא אלא שאולה ג"כ יוצאין בה וכך הקשה בחכש"ל:
ונראה לישב דהנה ברשב"א ביצה דף ל' הקשה הא דקיימ"ל סוכת גנב"ך ורבק"ש כשרה למה חלה עלי' קדושה כל שבעה וכי מפני שנכנס שם ואכל שם פעם אחת או ישן בה תחול עלי' קדושה כל ז' והיא לא נעשית לשם מצות סוכה ותי' וז"ל ואפשר בסוכת גנב"ך ורבק"ש כסוכה דעלמא הן עכ"ל וכונתו דנאסרה בישיבה אף דלא אזמני' דהא כל סוכה דעלמא לא נאסרה בהזמנה אלא בישיבה כדאיתא בסי' תרל"ח וכ"כ ב"י סי' תקי"ח וז"ל ועוד דאם לא עשה לשם מצוה אעפ"י שיוצאין בה בחג אפשר לומר דמהני בה תנאה דלא חל ש"ש עלה מאחר שלא נעשה בה מעשה לשם מצוה ושוב כ' ואיכא לדחויי דסובר רבינו דבלא עשיית מעשה הסוכה חל ש"ש עלה כיון שהי' ראויים למצוה והיינו דסתם וכ' בתר הכי אבל בסוכת החג לא מהני בה תנאה ולא חילק בין עשאה לשם מצוה לעשאה לצל עכ"ל ולפי"ז י"ל בסוכה דא"י בה מדרבנן הנה לא חלה עליו ש"ש דגרע מסוכות גנב"ך וכיון דלא חלה עליו ש"ש ממילא לא יצא בה מה"ת ג"כ דנהי דלא בעינן עשאה לשם סוכה אבל עכ"פ בעינן שיהא ראוי' לחול עליו ש"ש וכיון שא"ר לחול עליו ש"ש מדרבנן אינה יוצא בה מה"ת ג"כ:
ובהא יש לישב הא דסוכה דף ל"ה איתא דאתרוג של מע"ש א"י בו לר"מ דס"ל מעשר שני ממון גבוה וקשה הא מעשר פירות רק מדרבנן א"כ מה"ת מחזי חזו ואזיל בתר דאורייתא וכבר הקשה כן בשעה"מ ה' סוכה להנ"ל ניחא באתרוג דבעינן לכם א"כ אי מדרבנן לא חזו מצד הפקר בי"ד הוה כאלו לא חזו מדאורייתא ולא מיקרי לכם אבל בסוכה דיוצאין בשאולה לכן אף דמדרבנן לא חזו כיון דמדאורייתא ראוי יוצאין בו דל"ש הפקר בי"ד הפקר והוה איני שלו דהא גם בשאולה יוצאין:
ועד"ז יש לישב מש"כ רש"י בסוכה במשנה דהעושה סוכתו בראש האילן כשרה ואין עולין לה ביו"ט ופירש"י כשרה לחוה"מ ובדיעבד יצא גם ביו"ט וקשה דרש"י בפסחים דף ל"ה כתב דטבל טבול מדרבנן א"י בו ידי מצה משום מצה"ב להנ"ל י"ל במצה דבעינן לכם דילפינן לחם מחלה דכתיב עריסותיכם א"כ כיון דמדרבנן א"ר דהוה מה"ב א"כ הפקר בי"ד הפקר ואין יוצאין בו מה"ת דל"ה לכם אבל בסוכה דל"ב לכם יוצאין היכיא דמדרבנן ל"ח כיון דחזי מדאורייתא דמשום הפקר בי"ד לא גרע משאולה דיוצאין בו:
ואולם בד"א נראה לישב קו' שעה"מ הנ"ל דכיון דחכמים הטילו עליו המצוה לאכול בקדושת מעשר וא"י להפקיע עצמו ממצות חכמים ל"ש לזול בתר דאורייתא כיון דאין רשאי לנהוג בו כמו בפירות חולין א"כ שוב הוה ממון גבוה ולא מיקרי לכם:
י"ד) והנה בהך דסוטה דמשני הגמ' בחזר ולקחה ופריך אי הכי אמאי נתמעטה משום דמעיקרא באיסורא אתי לידי' הנה מוכח מכאן דאם חזר ולקחה אין עוד עבירה בידו והאיסור מיתקן למפרע וכן יש להוכיח מחגיגה דף י' בהא תנן איזה חסרון להימנות כגון הבא וכו' אבל בגזל יכול לאהדורה משמע אי מהדר ליתא לעבירה בידו ומיתקן האיסור למפרע וקשה לי האיך מיתקן בזה איסור למפרע דהשבת הגזילה מהני רק מכאן ולהבא אבל למפרע פשיטא דעבד איסורא כמש"כ רבינו בפ"ב מה' תשובה אעפ"י שהחזיר לו צריך לרצותו בשלמא בהך דסוטה דבית חשוב כקרקע דאינה נגזלת רק כ"ז שבידו עכ"פ הרי העבירה תחת ידו ולכן בחזר ולקחה דאין הגזלה עוד בידו שפיר מיתקן האיסור לגמרי אבל בהך דחגיגה דאייריא בסתם גזילת מטלטלין קשה ועוד קשה לי הא מבואר בדברי רבינו פ"א מגזילה דהגוזל מחבירו אף דחזר ולקחה ממנו עבר אלא תחמוד א"כ מאי משני בסוטה בחזר ולקחה וליכא עבירה בידו הא איכא עבירה בידו משום דקעבר אלא תחמוד:
ויותר יקשה דהנה בלולב הגזול ילפינן מקרא דוהבאתם את הגזול דמה"ב דאורייתא ואי' בלולב הגזול ואיך נשמע זה דהא בקרבן דאי יעלה למצותו א"י לקיים עוד המ"ע דוהשיב את הגזילה דצריך להשיב גוף הגזילה משא"כ בלולב הגזול דיכול לקיים השבה לאחר שיצא בו ומנתק הלאו ולא נעשתה עבירה כלל מנ"ל דכהא"ג ג"כ לא יצא מטעם מה"ב (אח"ז ראיתי במהר"ם שי"ק פ' ויקרא שהקשה כן) והנה לישב צריכין לומר דמכאן נשמע כשיטת הרא"ש בב"מ דף כ"ו וכן במלחמות שם דאם משלם לבעלים ג"כ מקיים מ"ע דהשבה אף שלא החזיר גוף החפץ ומינתק הלאו בלא תגזול א"כ גם בקרבן יכול הוא לתקן הלאו אפ"ה כיון שבשעה שיצא היתה בעבירה הוה מה"ב ה"ה בלולב הגזול ושפיר יליף מקרא דוהבאתם את הגזול דאי' בלולב הגזול ג"כ אולם יקשה לדעת רבינו דעובר בלא תחמוד א"כ ל"ד לקרבן דאף דמשלם אח"כ ומקיים העשה דוהשיב דהוה מה"ב דאף שמקיים העשה דוהשיב את הגזילה אכתי עבר אלאו דלא תחמוד א"כ לא ניתקן האיסור לגמרי שפיר הוה מה"ב דאף דאם ישלם לבסוף לא מיתקן האיסור דאכתי עבר אלא תחמוד משא"כ בלולב דיכול להחזיר אח"כ גוף הגזילה ומתקן האיסור דלא תחמוד ל"ה מה"ב:
אמנם נראה לישב דהנה בב"ק דף ס"ז פריך מברייתא דקתני קרבנו ולא הגזול והא יאוש קונה ומשני בגזל קרבן דחברי' ואיתא בתוס' רי"ד וז"ל ואתאלאשמעינן דאינו עולה לו ולא לבעליו לו אינו עולה שאינו שלו לבעליו נמי איני עולה אפי' לא איאש ואפי' שהביא הכהן לשם בעליו דכ' לרצונו פרט לזה שלא עשאו שליח והקריבו שלא מדעתו עכ"ד והנה לקמן דף ע"ו דמוקי ר"ד בשוחט תמימים מבפנים לשם בעלים ופריך הגמ' והא חזרה קרן לבעליה ואר"י ב"א בנשפך הדם וכ' שם בתורי"ד כיון דאקרבי' לדעת בעלים הראשונים הר"ז עולה להן ויש להבין במאי פליגי וצריך לומר דסברת רבא דמשני בגזל קרבן דחברי' משום דבקרבן בעינן דוקא שיבאה לעזרה ליד כהן ע"י הבעלים דוקא או מיד שלוחו דהוה כידו ולכן דקדק בלשונו וכ' דבעינן יביא אותו לרצונו ולא זה שהביאו שלא לרצונו ולכן ממעט קרא מקרבנו:
והנה לפי"ז נתישב דשפיר ילפינן מוהבאתם את הגזול דקאי ג"כ אשעת הבאה והא בשעת הבאה אפשר לקיים עוד השבה להקריבו לשם בעלים אפ"ה מיעטה תורה דההבאה הוה בעבירה ואף דאי מקריבו לשם בעלים ליכא עוד משום לא תחמוד אפ"ה הוה מה"ב א"כ ה"ה בלולב הגזול הוה מה"ב אף דיכול להחזיר הלולב (ביום הראשון אחר שיצא בו) עכ"פ הוה בשעת המצוה באה בעבירה וא"י בו וא"ש אך כל זה כשמחזיר גוף הגזילה אבל בהך דסוטה נהי דחזר ולקחה אכתי עבר בלא תחמוד והוה עבירה בידו אולם נראה דאייריא באמת בגזלו מנכרי דאין עובר בלא תחמוד דהא כתיב בית ריעך ונכרי לאו רעהו מקרי רק בלא חזר ולקחה אסור דסבירא לי' גזל נכרי אסור אבל בחזר ולקחה ליכא עבירה עוד בידו (ובהכי ניחא סתירת דברי רבינו דבה' חובל כ' דאם מחזיר לו הממון נתכפר לו ובה' תשובה כ' דצריך לרצותו וכבר הקשה כן בהקובץ לפמש"כ ניחא במזיק ממונו דלא עבר אלא תחמוד לכן כשהחזיר לו תכפר לו):
והנה בשעה"מ הקשה לשיטת הסוברים דאי גזל נכרי אסור אבל עשה דהשבה ליכא א"כ איך הוה גזילה ניתק לעשה הא הלאו כולל יותר מהעשה (כמש"כ רבינו בפ"א מתמורה) דהלאו איתא גם בשל נכרי והעשה ליתא בגזילת נכרי להנ"ל י"ל כך דהנה בסנהדרין דף ס"ב איתא דרב סובר דגזלן קונה גוף הגזילה רק כיון דחייב בהשבה להשיב ממונו כופין אותו ליתן גוף החפץ (כמו שהעלה בח"ס חו"מ סי' קל"ב) ורבא ס"ל דל"ק הגזילה דברשותי' דמרי' קיימא א"כ גוף החפץ הוה של הבעלים לכן אף דלאו כולל יותר שפיר הוה ניתק לעשה:
ט"ו) והנה קשה לי טובא אמשכ' רבינו דלכן קדושה ראשונה לקלע"ל יען דאתי כיבוש ומבטל כיבוש אבל קדושה שני' שזכו בחזקה לא אתי כיבוש ומבטל כיבוש א"כ קשה למה צריך רבינו לתת הטעם דקדושת ירושלים והמקדש לא בטלה דקדושת שכינה לא בטלה תיפוק לי' דירושלים לא קנה דוד כלל בכיבוש רק שקנה אותה מהיבוסי יושבי הארץ ההיא וא"כ לא אתי כיבוש ומבטל מה שקנה דוד בכסף מלא והוחזקו בה בלא כיבוש מלחמה:
אך יש לומר דהנה הרמב"ן במלחמות פ' רי"ש כתב דבבית המקדש שייך באו בה פריצים וחללוהו וא"כ י"ל בא"י דל"ש באו בה פריצים וחללוהו מקדושת הארץ בזה צריך רבינו לטעם דאתי כיבוש ומבטל כיבוש אבל בקדושת המקדש הנה שייך בה באו פריצים וחללוהו וכמש"כ לעיל לזה שוב צריך הטעם דקדושת שכינה לא בטלה והיינו דלכן ל"א בקדושת המקדש באו בה פריצים וחללוהו כיון דקדושת שכינה יש בה ל"א דבאו פריצים וחללוהו:
וראי' לדברי מהא דאיתא בסנהדרין אקרא ואוסף שללכם אוסף החסיל אמר להם נביא לישראל אספו שללכם אמרו לו לבזוז או לחלוק אמר להם כל אחד לעצמו אמרו לו הלא ממון עשרת השבטים מעורב בו ואיכא משום גזל אמר להם כמשק גבים שוקק אף ממונם של ישראל כיון שנפל ביד עובדי כוכבים מיד טיהר ולפי"ז יקשה מאי קאמר דביקשו ליגנז מפני ממונם של ירושלים הא כיון שנפל ביד עכו"ם מיד טיהר ולמה צריך לטעם באו פריצים וחללוהו בשלמא לדעת הבעהמ"א דבאו פריצים קאי על פריצי ישראל ניחא אבל להרמב"ן קשה ונראה לפמש"כ התשב"ץ סי' כ"ד דנהי דשבאי קני רק כפי דמיו ששוה כגון בשבאו ספרים דקנה נגד הנייר אבל מה שספרים שווים יותר למצוה זה לא הי' דעתן לקנותו ע"כ גם ישראל שקנה ממנו לא קנה רק נגד שויו א"כ ה"נ י"ל דע"י שבאי לא קנה לפי"ז יש עוד ליתן טעם למ"ש רבינו דישראל שקנו בחזקה לא אתי כיבוש ומבטל החזקה דנכרי לא קני בכיבוש רק שויו שהקרקע והשדה שווה אבל לא מה ששוה לישראל מכח קדושת קרקע ודו"ק:
ט"ז) וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קידשה אלא בחזקה וכו'. והקשה בכ"מ הא גם בקדושה ראשונה הי' חזקה וכי כיבוש עם חזקה גרע מחזקה בלא כיבוש כנ"ל ונראה לישב דהנה לכאורה יש להקשות דבקידושין דף כ"ו יליף דבי רי"ש מוירשתם וישבתם קנין חזקה הרי דהי' בכיבוש ראשון גם חזקה אך י"ל הנה חזקי' דרש מקרא דשבו בערים אשר תפשתם דכ' בירמי' ולמה לא דריש מקרא דוירשתם וישבתם דכתיב בתורה וכן הקשה במקנה (ועיין ע"ז דף נ"ב חזקה דישיבה היינו משום דכ' וירשתם וישבתם) וי"ל דבהא פליגי דתברי"ש סברי קדושה ראשונה גם בארץ קדשה לע"ל דהא החזיקו בה ישראל אחר הכיבוש אבל חזקי' סובר דמקרא דוירשתם דהי' חזקה ע"י כיבוש אין הקנין משום החזקה אלא משום הכיבוש דכל החזקה הוא דקונה רק מדעת המוכר ושם דהחזקה הי' ע"י כיבוש ולא הי' מדעת וברשות המוכר לא קנה משום החזקה אלא משום הכיבוש ונפ"מ כשנחרב בית ראשון ונכבשה הארץ דאתי כיבוש ומבטל כיבוש ולכן לא קידשה לע"ל ולכן הביא חזקי' מקרא דשבו בארץ אשר תפשתם שזהו הי' ברשות נבוכדנצר שהשיב את גדליהו בן אחיקם על הארץ והוא אמר להם שבו בארץ אשר תפשתם וא"כ אדרבא מכאן הוכחה לשיטת רבינו דס"ל כחזקי' דמקרא דוירשתם לא מוכח דשם לא משום חזקה אלא מקרא דשבו בארץ שהי' מדעת א"כ ה"נ דקדושה שני'שהחזיקו ברשות כורש מהני מטעם חזקה ולא אתי כיבוש ומבטל חזקה ובזה ניחא לי מה שהקשה במקנה תיפוק לי' משום כיבוש מלחמה ולפמש"כ ניחא דאי משום כיבוש הא אתי כיבוש ומבטל כיבוש לכן כתיב וירשתם וישבתם דע"י חזקה נקנה להם ולכן אף שנכבשה הארץ לא אתי כיבוש ומבטל חזקה וקידשה לע"ל אבל רבינו פסק כחזקי' ולכן ס"ל דקד"ר לקלע"ל דאתי כיבוש ומבטל כיבוש אף שהי' חזקה עמה כיון דמכח כיבוש ושלא מדעתם ורשותם החזיקו ל"מ מטעם חזקה וא"פ כל דברי רבינו מבוארים בסו"ג דקידושין:
ובהא ניחא לי מה שהקשה במהרי"ט בחי' ל"ל חזקה הא ירושה הוא לנו מאבותינו ונראה דהנה קודם שכבשו הארץ הי' ג"כ אאע"ה מוחזק בה דקנאה ע"י חזקה שהלך לארכה ולרחבה כדאיתא בב"ב כמו שהבאתי לעיל אפ"ה הא לא נתחייבה משום זה בתרומה ומעשר כל זמן שכבוש תחת יד האומות ה"נ לא מחייבו מטעם חזקה שהחזיקו הם רק בתורת כיבוש:
י"ז) עוד נראה לפרש במאי דפליגי אי קד"ר קדלע"ל דתליא אי יאוש של"מ הוה יאוש כי במדרש אמרו תנאי התנה הקב"ה עם מעשי בראשית אם מקבלין ישראל התורה מוטב ואם לאו אחזיר את העולם לתוהו ובוהו וא"כ ישראל ע"י קבלת התורה הצילו את כל הארץ ומלואה שלא יחרב והנה מבואר דמציל משלילותו של נהר ומזוטו של ים הרי הוא שלו וא"כ זכו ישראל בה מן הדין אמנם התינח אם כבר שטפו נהר אבל קודם ששטפו נהר רק ראה שהים בא וסוער וקדם ונטלו לא זכה רק אם הבעלים רואין ולא מצילין איאשו מיאשו כדאיתא ב"מ דף כ"ב ומבואר להדיא כדברינו בשמ"ק דף כ"ד אהא דקתני התם בזוטו של ים ושלילותו של נהר אם נתיאשו הבעלים הרי הוא שלו והקשה הא בזוטו של ים א"צ יאוש ותי' וז"ל א"נ שהצילם קודם בסמוך והבעלים רואים ואין רודפין להציל כיון דבריא הזיקא ומההוא שעתא מיאוש אבל מדאורייתא לא שריא אלא אחר שנשטף ונשלל א"כ לפי"ז לא מהני מה שהצילו ע"י קבלתן אם התורה מקודם שהחריב הקב"ה העולם וגם יאוש ל"ש כיון שהאומות לא ידעו מזה שיחזור הקב"ה לתוהו אם לא יקבלו ישראל התורה ולא איאש (ואף אי נאמר ע"י שלקחו ישראל במלחמה הנה יאוש זה ל"מ דבאיסורא בא לידם כיון שלקחו רק ע"י כיבוש מלחמה) אך אי נאמר דיאוש של"מ הוה יאוש וא"כ אי ידעו האומות שהי' הקב"ה מחזיר את העולם לתוהו אי לא יקבלו ישראל התורה הי' מתיאשים ממנה דהרי לא רדפו להצילה דהופיע להם מהר פארן שיקבלו התורה א"כ תו ל"ה באיסורא בידם דבדין זכו בהם ישראל בתורת יאוש (וא"ל הא אין יאוש לקרקעות ז"א דהא הטעם הוא יען שהארץ לעולם עומדת וכאן שהי' מחזירו לתוהו ע"כ הוה הוויית העולם לבטלה דכן גם בקרקע מהני יאוש) וא"כ לפי"ז י"ל למ"ד דקד"ר קדשה לע"ל סובר יאוש של"מ הוה יאוש א"כ זכו ישראל מדינא ולא אתי כיבוש נכרי ומבטל מה שלקחו בדזכו ישראל מדין יאוש אבל רבינו דפסק דיאוש של"מ ל"ה יאוש דהלכה כאביי א"כ לא זכו ישראל מדינא רק ע"י כיבוש ואתי שפיר כיבוש נכרי ומבטל כיבוש דידהו אבל בקדושה שני' שזכו ישראל ברשות המלך אין כיבוש נכרי מבטל חזקה שהחזיקו ישראל ברשות והבן:
י"ח) וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה ולפיכך מקודש גם היום. ובכ"מ הקשה במה יפה כח חזקה מכח כיבוש ולמה לא נאמר דכיבוש מבטל חזקה ועוד בראשונה מי לא הי' חזקה ואטו עדיף חזקה בלא כיבוש מחזקה עם כיבוש ובתויו"ט פ"ח מעדיות כתב לתרץ דכיבוש הגוים מבטל כיבוש ישראל משא"כ בחזקה שהחזיקו מיד מלך פרס שנתן להם רשות להחזיק בהם לא אתי כיבוש נכרי ומבטל חזקה שהיתה מדעת מלך נכרי ושלא כדין נטלו מידינו ואין קרקע נגזלת אבל בקדושה ראשונה באה הנבואה שיעלו מחריבים עלי' ויטלו מהם וכן באה הנבואה שכורש יחזיר ויבנה המקדש ולא באה נבואה בפירוש שיטלו שוב מהם וראיתי בח"ס סי' רל"ב כ' ג"כ לישב עד"ז כי בבית ראשון נטלה ברשות הקב"ה ותמהני שלא הביא שכבר קדמו בתויו"ט ול"נ לישב עד"א דהנה יש להבין במאי פליגי הני תנאי דסברי קד"ר לא בטלה כיון דכיבוש מבטל כיבוש ונראה דהנה איתא במדרש למה פתח בבראשית שלא יאמרו האומות ליסטים אתם לכן פתח בבראשית לומר שברא העולם ונתן לאומות ונטלה מהם ונתן לנו אמנם הקב"ה נתנו לנו רק בתנאי שאמר לאאע"ה כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו אחריו ושמרו דרך ד' נמצא דישראל כשבאין בנחלתהו דאבוהון שהתחייבו בארץ רק כשהולכין בדרך ד' שמקיימין התנאי והנה בח"מ סי' שי"ב מבואר מי שהשכיר בית לפי שהי' אוהבו אם אמר לו תחלה שמשכיר מפני שהוא אוהבו ונעשה שונאו יכול להוציאו מן הבית וא"כ כשאין ישראל עושין רצונו של מקום ונעשין שנואין להקב"ה ח"ו בטלה חזקה דאבוהון א"כ שוב יכולין האומות להוציא מידן בטענת ליסטים אתם דאין להם טענה שהקב"ה נתנה להם ואברהם החזיק בה והם באים בתורת חזקה דאבוהון דהא לא זכו רק על תנאי (ועיין מדרש רבה פ' שלח שהביא שם משל למלך שנתן מתנה לבן אוהבו מבואר כדברינו) וזה שכ' רבינו דאי בתורת כיבוש אתי כיבוש נכרי ומבטל כיבוש דידהו דאף דאמרינן בסנהדרין דף נ"ט דנכרי לאו בני כיבוש כאן שישראל לקחו בכיבוש יש להם טענת לסטים אתם ובתורת חזקה לא מצי זוכין דהא נתנה להם רק על תנאי והתינח בקדושה ראשונה אבל בקדושה שני' שבא לארץ ברשות מלך פרס לא בתורת כיבוש באו אין יכולין לטעון טענת ליסטים א"כ בכהא"ג נכרי לאו בר כיבוש הוא ולפי"ז יש לתת טעם למאן דס"ל דקד"ר נמי לא בטלה דהנה למ"ד גזל נכרים מותר משום דראה ויתר גוים יען שלא קיימו ז' מצות עמד הקב"ה והתיר ממונם א"כ ל"ש טענת ליסטים אתם ובידן נטלו מהם שוב לא אתי כיבוש ומבטל כיבוש דישראל דלאו בני כיבוש נינהו ולכן קדושה ראשונה נמי לא בטלה ואמנם רבינו דס"ל בפ"א מה' גזילה דגזל נכרי אסור מה"ת א"כ אי ישראל באים בתורת כיבוש אתי כיבוש נכרי ומבטל כיבוש ישראל דא"ל נכרי לאו בר כיבוש הוא כיון דיש להם טענה שבליסטניות לקחו מהם מצי כיבוש דידהו לבטל כיבוש של ישראל:
י"ט) עוד נ"ל הכונה במש"כ רבינו דשכינה אינה בטלה עפמש"כ הראב"ע פ' תצוה על פסוק וידעו כי אני וכו' הוצאתי אותם מאמ"צ לשכנו בתוכם וז"ל הטעם אז ידעו כי לא הוצאתי אותם ממצרים רק בעבור שיעשו לי משכן ושכנתי בתוכם וזהו תעבדון את האלקים על ההר והרמב"ן קלסו וכ' עליו וא"כ יש בענין זה סוד גדול כי כפי פשט הדבר השכינה בישראל צורך הדיוט ולא צורך גבוה אבל הוא כענין שאמר הכ' ישראל אשר בך אתפאר ואמר יהושע ומה תעשה לשמך הגדול ופסוקים רבים באו כך אוה למושב לו פה אשב כי אויתי' מעתה ניחא כי אם השכינה הי' שורה רק בעבור צורך הדיוט א"כ א"ש שבחטאם נחרבה המקדש הי' קדושת שכינה ג"כ בטלה אבל כיון שהוא צורך גבוה ג"כ זהו הצורך גבוה לא נתבטלה והיינו שכ' רבינו כי שכינה לא בטלה:
עוד י"ל עפ"י מה דאיתא בסנהדרין ר"ח בפ' רמי כתיב מרום קיצו וכתיב מלון קיצו אמר אותו רשע בתחילה אחריב דירה של מטה ואח"כ אחריב דירה של מעלה ופירש"י מרום קיצו משמע דירה של מטה כדכ' מרום מראשון מקום מקדשינו מלון קיצו משמע דירה של מעלה בית מלונו הכונה דרצה לבטל ולחלל קדושת המקדש שלא ישרה שכינתו שם והוה כמבטל דירה של מעלה שהיתה כנגד דירה של מטה ובאמת על זה לא ניתנה לו רשות רק להחריב דירה של מטה כדאיתא שם ולכן כיון שדירה שלמעלה לא נתבטלה ונשארה כנגד דירה של מטה לכן גם קדושתה של מטה לא נתבטלה והיינו דשכינה לעולם אינה בטילה:
והנה על דברת הראב"ד שכ' דראה עזרא שעתיד הבית לחרוב ע"כ קידש רק לשעה לכאורה נראה שטעמו דאיתא ביומא דף ט' כתיב אם חומה הוא נבנה עלי' טירת כסף ואם דלת הוא נצור עלי' לוח ארז ודרשו אם עשיתם עצמיכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף ופירש"י כך לא הייתם חסרים שכינה עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב שולט בו (עח"ס יור"ד סי' ר"א דכ' לפרש דלכאורה קשה הא טירת כסף אינה מענין חומה שהחומה אינה אלא אבנים והי' לו לומר אם חומה נבנה עלי' טירת אבנים וכ' דהא"ט דבאבנים שייך נמי רקבון דגם אבנים שחקו מים באורך ימים אבל בשל מתכות ל"ש רקבון ע"כ נקט של כסף):
ולפי"ז י"ל דהראב"ד מפרש דלא כפירש"י אלא דהכונה רקב שולט בו שעתידה ליחרב ולכן עזרא כשראה שלא עלו כולם ידע שעתידה ליחרב וכן יש להוכיח פירוש זה מהא דאיתא בברכות עד יעבור עמך עד יעבור עם זו ראוי' הי' שיעשה להם נס כבימי יהושע אלא שגרם החטא ופירש"י שהי' נעשה נס שתהא ביאה ביד רמה אלא שגרם החטא ולא עלו אלא ברשות כורש אבל בצל"ח כ' לפרש שיעשה להם נס שהי' זוכין לביאה עולמית שהי' הגאולה אמיתית אלא שגרם החטא ואמנם החטא אין מבואר שם אבל במהרש"א בח"א כאן ביומא כ' דהיינו החטא שלא עלו כולם בימי עזרא (ואף דרש"י לא פי' כך היינו משום דרש"י לשיטתו דמפרש ביומא דרקב שולט בו שלא שרתה בו שכינה אבל הראב"ד מפרש לענין שלא הי' גאולה שלימה וזהו ראי' לשיטתו):

כ) והנה לעיל בארתי לפי דברי הראב"ד הא דאמרו בגמ' ברכות ראוי' הי' שיעשה להם נס בימי עזרא דהיינו שתהא גאולה שלימה אי לא חטאו יעלו כולם אבל אני כתבתי לפרש דהחטא הי' שלא עשו דרישה לציון וכמו שכתבתי בארוכה בפ"א מה' אלו דצריכין לעשות דרישה לציון כדי שיזכו לגאולה במהרה ונראה ראי' לדברינו דבהא רווחא שמעתתא בגיטין דף ל"ד בטעמא דתיקנו פרוזבול דאיתא התם הלל תקון פרוזבל דאיני משמט ופריך הגמ' ומי איכא מידי דמדאורייתא משמטא שביעית ואתי הלל ותיקון דלא משמטא כדרבי דבשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים ופירש"י דסמך אדרשא דירושלמי בזמן שיובל נוהג שמיטה נוהג והוה רק דרבנן ושפיר תיקון פרוזבול ובתוס' הקשו ע"ז ממו"ק דמוכח דקאי הך דרבי איובל ואשמטת קרקע ולכן מתרץ הר"ת דרבי היינו הך דירושלמי דבזמן ששמטת קרקע נוהג היינו יובל ושמיטת כספים היינו שביעית ומפרש הר"ת דאזמן החורבן קאי והלל תיקן דראה שיחרב ביהמ"ק ותיקון פ"ב כדי שלא ימנעו מלהלוות ותמהו כל הראשונים ע"ז ומבואר היטיב ברמב"ן חדא דדחיק לומר דהקדים לעשות תקנה לפורעניות ועוד דצריך לומר דראה דיתקנו לאחר החורבן דישמט אף דמה"ת לא ישמט בזמן שאין איובל נוהג והקדים לעשות תקנה לתקנה וזהו דוחק גדול והדבר מפליא מאוד (וברשב"א כתב דהכונה דתיקון דמעתה ינהגו פרוזבל משום העתיד וכתב דגם זה דוחק דאכתי מה הכרח הי' להלן לתקן מעתה משום העתיד) אמנם לפי מה שבארנו יבוא על נכון מאוד דהנה כ"כ דהא דהתקין ריב"ז שיהא כל היום הנף כולו אסור מפרש בגמ' משום דכתיב ולציון דורש אין לה מכלל דבעי דרישה (וכתב בח"ס בחי' לסוכה דף מ"א דהיינו יען דלא עשו דרישה לציון לכן לא הי' ביאתם ביד רמה רק הי' עבדים לכורש דנכנסו רק ברשות כורש ולכן עשה ריב"ז זכר למקדש כדי שיזכו לגאולה במהרה ואני כתבתי לעיל לפרש בדרך אחר דהנה בברכות איתא דראוי הי' שתהא ביאה שני' בימי עזרא כבימי יהושע ופירש"י דהיינו שרק ברשות כורש באו (ולדבר זה כיון הח"ס) אבל הנה בצל"ח כתב בדרך אחר דראוי הי' שתהא ביאה זו בימי עזרא ביאה שלימה שלא יחרב המקדש מעתה יש לפרש גם הך דריב"ז עד"ז דעשה זכר למקדש דכתיב ולציון דורש אין לה לכן לא זכו שתהא ביאה זו גאולת עולמית ונתחייבו בגלות שינית ועשה לזה זכר כדי שיזכו בזה לגאולה שלימה במהרה:
מעתה יש לומר הא דאיתא בגמ' דתיקנו רבנן שיהא משמט זכר לשביעית היינו מהא"ט דכדי לעשות דרישה לציון גם בדברים שנוהגים בהארץ (דבשמיטת קרקע לא יכלו לתקן דהוה חובת קרקע ועשו כן בכספים ועיין בתומים סי' ס"ז שכתב התעוררות גדול שחייבין בזה"ז בשמיטת כספים שבזה יעשו זכר לחורבן ולגאולה העתידה לבוא ולשיטת תוס' הא באמת גם בשמיטת קרקע עשו זכר לשביעית) ולפי"ז י"ל דזהו טעמא דהלל דראה שיחרב המקדש אבל ראה שהוא בעון שלא עשו דרישה לציון (דאלו עשו ראשונים דרישה לציון הי' ביאה השני' ביאת עולמית) ולכן הקדים לעשות תקנה שיכתבו פרוזבל מעתה שבזה יש מעתה דרישה לציון משום דלכשיחרב הבית ע"כ יתחייבו ג"כ בשמיטה זכר לשביעית כדי לעשות דרישה לציון ורק שא"א לעשות תקנה כזו לעשות דרישה לציון דא"כ מימנעי ולא ילוהו אבל כיון שיש תקנה לעשות פרוזבל ומעתה ינהגו כך לכן גם אחר חורבן יעשו שפיר דרישה לציון שינהגו תורת שביעית כמו עתה בזמן הבית ולא יחושו דמימנעי ולא ילוהו דיכתבו פרוזבול ג"כ כמו עתה בזמן הבית ובזה יש דרישה לציון מעתה והי' תקנתו שבזה יתקן החטא שלא עשו דרישה לציון עד עתה וממילא יזכו שתהא ביאה זו השני' ביאת עולמית דזה הזכות גופי' יעמוד להם שתהא בביאה זו הגאולה השלימה והוא עצה עמוקה ודו"ק כי הוא דבר חריף:
ולפי"ז יש לפרש הא דאיתא בגמ' דבעי להו הלל לדר"י תיקון או לדר"י עלמא תיקון הכונה לדר"י ממש שינהגו מיד בדר"י לעשות דרישה לציון שיזכו שתהא הגאולה גאולת וביאה עולמית (ועד"ז יש לפרש גם לפי דרכם שכ' תוס' לפרש דלדר"י תיקון היינו לדור הסמוך לחורבן או לדר"י עלמא דלכאורה תמוה מה נפקא מינה דנאמר דהלל חשש רק לדור הסמוך לחורבן לא לדורות הרחוקים ונראה הכונה כך הנה רש"י פי' נפ"מ לבטולי' להושיב בי"ד אי אכשר דר"י ולא יהא נמנעין מלהלות לבטל את תקנת הלל שאפי' יכתב פרוזבול משמט והנה הקשו הראשונים הא ביבמות איתא דלא חיישינן לאכשור דרי ועוד יקשה מאי הפסד יש בתקנת הלל מי שבאמונה הולך ישלם אף בשמיטה דצריך לומר למלוה אעפי"כ כדאיתא לקמן בשמעתין ולרמאי שאין רוצה לשלם אטו משום זה נעשה תקנה שלא יצטרך לשלם ונראה דהנה לקמן מסיק דנאמן לומר פרוזבל הי' לי ואבד דלא שביק התירא דהא ל"ה אלא מדרבנן וקשה לי לכאורה הא כל תקנת הלל הי' כדי שיהא זכר לשמיטה דאי לאו הכי הא סגי' במתנה ע"מ שלא תשמיטנו רק דבזה הא ליכא זכר לשמיטה דנעשה בחשאי כמש"כ הריטב"א וא"כ כיון דנאמן לומר פרוזבול הי' לי ואבד א"כ אכתי כל אחד יעשה כן ולא יהא זכר לשביעית כיון דבאמת לא עשה פ"ב רק סמך עצמו שיטעון פרוזבול הי' לי ואבד וצריכין לומר דאפ"ה נאמן מצד חזקה דלא שביק התירא ובוודאי באמת עשה פרוזבול וכל אחד יעשה באמת פרוזבול כיון דאיכא התירא לא יסמוך עצמו לטעון טענת שקר ולעביד איסורא אמנם לאחר שראו חכמים דבאמת אין עושין פרוזבל הא באמת לא מהימנא עוד בטענת פרוזבל הי' לי ואבד כמבואר בשו"ת הרא"ש שהביא הטור ולפי"ז יש לפרש כן דאכשור דרי בהא דלא ימנעו מלהלות בלא פ"ב ג"כ דיסמכו אטענת פרוזבל הי' לי ואבד וא"כ ע"כ יבטלו הבי"ד תקנות הלל דהא כ"ז שהתקנה קיים אין כאן זכר למקדש ולכן יצטרכו לבטל תקנת הלל מליכתוב פ"ב כדי שישמט ויהא זכר לשביעית מעתה יש לפרש כן דבשלמא בדורות הסמוכים לחורבן דעוד לא נשכחה מאתם החורבן ועודם מתאבלים עלי' לא חש הלל דע"י תקנתו יתבטל הזכר למקדש מכל וכל דהא כל אחד יכול לטעון כן פ"ב הי' לי ואבד דבוודאי לא שבק התירא ואכל איסורא כיון דבאמת עדיין מתאבלים עלי' בוודאי נזהרים בשביעית כדי שיהא זכר לחורבן ומשמטי בשביעית (אם לא עשו באמת פ"ב) אבל לדורות הבאים לא עשה פ"ב דראה דאם יהא מהני כתיבת פ"ב לא יעשו כלל פ"ב ויאמרו בבי"ד פ"ב הי' לי ואבד ובאמת לא הי' להם פ"ב כיון שכבר נשכח החורבן מלבם לא איכפת להו בזכר לשביעית ולא ינהגו באמת שמיטה כלל ע"כ לדרי' עלמא לא תיקן ושפיר אמר נפ"מ לבטולי' אם ניחזי שאכשור דרי בזה שלא ימנעו מלהלות משום דיכולין לטעון פ"ב הי' לי ואבד וממילא לא יהא כאן זכר לשביעית כלל ולכן יבטלו לתקנת הלל בדורות הבאים (ולכאורה ל"ש זה לרבא כמובן אולם בלא"ה כתב בח"ס דשקלא וטריא זו קאי רק לאביי) כדי שלא ישכחו תורת שמיטה ויעשו זכר לשביעית (והיינו אי לא עשו זכר רק בשמיטת כספים לא בעבודת קרקע) וא"ש דברי הרשב"א שכ' שתיקן פ"ב שינהגו מעתה הכונה דראה דלכשיחרב ביהמ"ק ינהגו שביעית כדי לעשות זכר לשביעית (ובזה א"ש שיטת הראב"ד דס"ל פ"ב מה' ממרים אי בטל הטעם בטלה התקנה והקשו עליו משמעתין דהא בטל הטעם דהא אכשור דרא אפ"ה צריך לבי"ד לבטל התקנה לפמש"כ ניחא דלא בטלה באמת הטעם דעיקר הטעם הי' שע"י פ"ב ינהגו שביעית כדי שיהא זכר לשביעית ועתה שאכשור דרא ומלוים זה לזה ופוטרים עצמן בטענת פ"ב הי' לי ואבד א"כ אין עושים זכר לשביעית כלל לכן צריך בי"ד על כך לבטל תקנת הלל כדי שיהא זכר לשביעית) וא"ש:
ובזה נראה לישב גם שאר הקושית שהקשו לר"ת דסובר דבבית שני הי' יובל נוהג מהא דאיתא בעירוכין דאחר שגלו שבט דן לא מנו יובלות א"כ עכשיו שלא הי' רק ד' ריבוא ולא הי' כל ישבי' עלי' בוודאי אין נוהג יובל בזמן בית שני ותי' ר"ת דלמסקנא בעירוכין דירמי' החזיר לעשר שבטים הי' כל יושבי' עלי' אף דלא הי' כולם רק מקצת מכל שבט סגי ולס"ד הי' סובר דלא הי' כל שבטי' עלי' ותמהו דהא זיל קרי בי' רב הוא דהי' שם מכל השבטים אע"כ דהא דקאמר דלא נהג יובל משום דבעינן כל יושבי' עלי' או עכ"פ רוב יושבי' עלי' והנה הרמב"ן ורשב"א חולקים ג"כ על הר"ת מטעם דאטו אם הי' עלו איזה אנשים מכל שבט יהא מחשב ככל יושבי' עלי' הא אפי' לענין חלה אמרינן דלא הי' חייב בבית שני משום דלא הי' ביאת כולם כדאיתא בכתובות דף כ"ו כש"כ דלא מיקרי כל יושבי' עלי' (ולי תמוה עוד על הר"ת מגמ' ערוכה ברכות דף כ"ט א"ל ר"ג הלא כבר נאמר לא יבוא עמוני א"ל ר"י וכי עמון ומואב במקומן הי' יושבין כבר בא סנחרב ובלבל את כל האומות א"ל ר"ג והלא כבר נאמר ואח"כ אשיב את שבות ב"ע וכבר שבו א"ל ר"י והלא כבר נאמר ושבתי את שבות עמי ישראל ועדיין לא שבו ולכאורה פלא הא גם ישראל שבו במקצתן וע"כ לומר דסובר דכל שלא שבו כולם או רובם לא מיקרי שיבה וכדעת הרשב"א אלא דלכאורה יש להקשות לאידך גיסא דר"ג ע"כ גם כן ידע מקרא דושבתי את שבות עמי ע"כ דס"ל דמקצתן שבו מיקרי שיבה והוא כסברת ר"ת א"כ יפלא דנמצאת יהא בזה פלוגתא דתנאי אי מיקרי שיבה כששבו מקצתן וצ"ע) ונראה לישב דהנה מבואר ב"ב דף קי"ז וע"ז דף נ"ג דא"י מוחזקת הוא לאבותינו והוכיח מזה הטעם בספר כפתור ופרח פרק י' דאף דחרבה הארץ זה רק לענין חיוב המצות התלויות בארץ אבל קדושתה בעצם אשר יש לארץ ההוא לא בטלה (וכהא"ג כתב הריטב"א ריש גיטין דחיבת הארץ לא בטלה אף למ"ד דלקלע"ל) יען דזה לא תליא בכיבוש הארץ ע"י ישראל רק בירושת הארץ מאבותינו ורק לענין חיוב המצות התלויות בארץ דלא נתחייבו אלא בכיבוש הארץ בזה שייך לומר דבטלה כשחרבה הארץ מיושבי' עכ"ד אלא דלכאורה טעמא בעי למה לא נתחייב מיד כיון שא"י מוחזקת לנו ונראה דהנה נהי דירושה הוא לנו מאבותינו אין לנו בה אלא קנה"ג דהא קנין פירות הי' של האומות כמש"כ תוס' ר"ה דף י"ג דיש לאומות במה שזרעו) ורק ע"י כיבוש זכו בקנין פירות ג"כ והנה כשעלו בימי יהושע שעלו כל השבטים הנה כל שבט זכה בחלקו שהי' לו בקנה"ג ע"י ירושה מאבותיהם וזכה בקנין פירות ע"י הכיבוש אמנם כשבטלה קדושה ראשונה משום דאתי כיבוש ומבטל כיבוש כמש"כ רבינו בפ"ו מה' אלו בטלה קנין פירות שלהם ג"כ דע"י הכיבוש זכו הם בקנ"פ שלהם אבל פשיטא דקנה"ג נשאר לישראל (דל"ש לומר דנכרי זכה ע"י כיבוש גם בקנין הגוף דהא נכרי לאו ברכיבוש הוא להוציא מכח ירושה שלהם ורק בהקנין פירות שפיר זכו משום דאתי כיבוש ומבטל כיבוש דגם לישראל לא הי' זכות רק ע"י כיבוש) ואמנם כשעלה עזרא והחזיקו בה ישראל בתורת חזקה דזכו בקנין פירות ע"י חזקה לכן אף שחרבה הארץ לא בטלה קדושה שני' כמש"כ רבינו שם בכיבוש לא מבטל חזקה שהחזיקו בק"פ ולכן קדושה שני' קלע"ל אמנם זה ניחא לע"ל אבל שישראל בגולה ואין שם ביאת כולם וכבושה ועומדת תחת יד האומות לכן אינה בקדושה כלל (דהא אפי' בכיבוש יחיד דהיינו נכרי שקנה קרקע בא"י דקיימ"ל דאין קנין להפקיע מיד מעשר אבל כל זמן שכבוש תחת ידו קני להפקיע מיד מעשר כמש"כ רבינו בפ"א מתרומה כמו שבארנו לעיל יען שיש קנין לנכרי לחפור בו בורות מהני להפקיע מיד מעשר כש"כ בכבוש תחת יד האומות דפקע קדושתה ועיין כהא"ג בפ"ה מה' מלכים שכ' רבינו וז"ל ויראה לי שאם כבש ארץ מצרים מלך ישראל עפ"י בי"ד שהיא מותרת ולא הזהירה תורת אלא לשוב לה יחידים או לשכון בה והוא ביד עכו"ם מפני שמעשי' מקולקלין יותר מכל הארצות עכ"ל):
ובהא ניחא לי מה דקשה לי טובא דתוס' ר"ה דף י"ג כתבו דאף דא"י ירושה לנו מאבותיהם אבל גם לנכרי יש להם במה שזרע וקשה מהך דב"ק דף פ' דאמרינן מחוברין הם בחזקת אותו שבט והיינו משום דכל שבט זכה בכח ירושה בחלקו וכל מה שמחובר אליו נפל לחלקו בירושה אבל אי אמרינן דיש לנכרי במה שזרע א"כ בכל שדות וכרמים שנטעו נכרים הא לא יכולין לבוא בטענת ירושה רק בתורת כיבוש מלחמה (וכמו שכ' לעיל דברי הבאר שבע בסנהדרין דגם בהבתים לא זכו בתורת ירושה רק בתורת כיבוש מלחמה) א"כ למה סבירא לי' לראב"ש דתלושים בחזקת כל שבטים ומחוברים בחזקת אותו השבט הא גם זה רק זכו בכיבוש מלחמה לא בתורת ירושה אבל להנ"ל ניחא דבאמת ישראל לא הי' להם אלא קנה"ג דקנין פירות הי' של נכרים עד שעת הכיבוש אבל כיון דעכ"פ נצמח מחלקו של אותו שבט ע"כ הוא של אותו השבט (או דבאמת תוס' ס"ל דמחוברים זכו בתורת חזקה ע"כ הוא של אותו שבט) ובהא ניחא מה שהקשה בשו"ת בית אפרים סי' ס"ז דתוס' כתבו דיש להם במה שזרע דהא קיימ"ל דנגזל טורף הקרקע עם הפירות כמות שהוא א"כ אין זכי' לנכרי כלל בפירות ואף במכר אין נותן אלא היציאה ועדיפא הוה לי' להקשות מהא דדרשו דכנעני אז בארץ שהי' הולך וכובש מתחת בני שם א"כ רק הוה כגזלן שנטע דנגזל נוטל הקרקע עם הפירות אבל לפמש"כ ניחא דלענין קנ"פ שפיר זכו האומות בכיבוש מלחמה עד שבאו לארץ ולקחו מהם גם זכות הפירות ע"י כיבוש מלחמה וכיון שהי' להם קנ"פ אין נוטל הנגזל ולא תליא אי יש קנין לנכרי להפקיע כמש"כ השב יעקב כמו שהביא הבית אפרים משמו דאף אי אין קנין לנכרי להפקיע כיון שיש עכ"פ קנין פירות ל"ה כגזלן וכמו שיבואר לקמן בפרקין מדברי הראשונים וכמו שכ' כבר בפ"א דהא עכ"פ יש לו קנין לחפור בו בורות:
ונ"ל שלזה כיון הרשב"א גיטין דף מ"ח שכ' וז"ל דאע"ג דקיימ"ל א"ב והאחין שחלקו לקוחות הן אפ"ה לא ס"ל כר"י דאמר מחזירין זל"ז ביובל וטעמא דבתחילתה של א"י חלקו שאין מחזירין זל"ז אע"ג דירושה להם מאבותיהם וראי' מבנות צלפחד שנטלו חלק בכורה בנכסי חפר ואפ"ה לא החזירו ביובל הלכך קיימ"ל קנ"פ לאו כקנהג"ד אפ"ה לא ס"ל כרי"ו דאמר מחזירין זל"ז ביובל לפיכך מביאין ביכורים וקורין ואינן כלקוחות עכ"ל ולפמש"כ יתכנו דבריו מאוד:
כ"א) ובזה ניחא דרבינו בפ"א מתרומות דתרומה בזה"ז דרבנן משום דבעינן כל יושבי' עלי' ובפ"ו מה' אלו כתב דקידשה לע"ל וחייבת מה"ת בתרומה ומעשרות ובשביעית וזה סותר דברי עצמו אבל לפמש"כ ניחא דהכונה דקדלע"ל כשיהא ביאת כולם לא יצטרך לקדש ויתחייבו מיד בתרו"מ דהא כבר כתבנו דגמ' בברכות איתא דראוי הי' שיהא ביאתם בימי עזרא כבימי משה וכתב הצל"ח דהי' ראוי שתהא הגאולה השלימה גאולת עולמית אי לאו החטא וא"כ הי' מצפים כשעלו בימי עזרא שיהא ביאה זו ביאת כולם א"כ כשעלו ישראל בימי עזרא והחזיקו בה החזיקו על דעת כל ישראל ונראה ראי' ברורה מהא דכתיב בנחמי' עד עמוד הכהן לאורים ופירש"י כאדם האומר לכשיבוא משיח והנה בוודאי אין כונתו הי' אז לכשיחרב הבית ותהא ביאה שלישית רק בעודם בביאה שני' היו מקוים שתהא הגאולה שלימה ויעמוד הכהן לפני האורים דהא לכל ישראל ולכל השבטים כבר הי' להם קנה"ג א"כ בוודאי אין יכולין לזכות בחלק של שבט אחר רק כל אחד בחלק שבטו (רק שבאמת לא זכו לביאת כולם ולכן באמת נחרבה כי לא זכו להיות גאולה שלימה) ונמצא שכל זמן בית שני היתה הקדושה חלה ועומדת אם יעלו ישראל כולם שתהא באמת הגאולה שלימה יתחייב מיד בתומ"ע מה"ת וכל זמן שלא עלו ולא הי' ביאת כולם אף שכבושה היתה תח"י ישראל (ויצא מתח"י האומות) לא נתחייבו מה"ת וא"כ בזה"ז דכבושה ועומדת תחת יד האומות (אף אם יהי' ביאת כולם לא יתחייבו בתומ"ע דהא לא גרע מכיבוש יחיד נכרי שקנה קרקע בא"י דכ"ז שכבוש תח"י יש לו קנין להפקיע מיד מעשר) ורק לענין זה לא בטלה הקדושה וקלע"ל דמיד שתצא מתח"י האומות ליד ישראל תתחייב בתומ"ע דלא בטלה קדושתה ע"י שהיתה כבושה תחת האומות ותלוי' ועומדת עד שיהא ביאת כולם ויהי' חייבין בתומ"ע שהרי מעיקרא בכניסת עזרא זכו ישראל לכולם בתורת חזקה וא"כ דבריו שבפ"א מתומ"ע עם דבריו שבפ"י מהב"ח דברים אחדים הם וטעם אחד להם דהא החזקה שהחזיקו בה לא אהני רק שזכו לכולם כל שבט זכו לבני שבטו לכשיעלו א"כ רק כשעלו ישראל כולם באים מכח החזקה שייך סברת רבינו דלא אתי כיבוש ומבטל החזקה לכן קדשה לע"ל) ודו"ק:
אך לפי"ז לכאורה קשה מ"פ הגמ' בעירוכין השתא כשגלו בני גד לא קדשו יובלת דל"ה כל יושבי' עליה בימי עזרא שלא הי' רק ד' רבוא בוודאי לא קידשו יובלת דליכא כל יושבי' עלי' להנ"ל מ"פ בוודאי בקדושה ראשונה שכל שבט ושבט זכה בחלקו א"כ כשגלו ושבטים אבדו זכותם א"כ אין כל יושבי' עלי' דהרי חלק אחד מהארץ אבדו הבעלים וזכו בה האומות אבל בימי עזרא כיון שנכנסו ישראל והי' מצפים שתהא ביאה זו ביאת עולמית וזכו עבור כל ישראל שעתידין לשוב לארצם ע"כ הוה כאלו כל יושבי' עלי' דהם שלוחים שפיר יכולין למנות יובלת וכש"כ דיקשה לטעמו של רבינו דאתי כיבוש ומבטל כיבוש א"כ כשגלו מקצת השבטים זכו האומות ע"י הכיבוש בחלקם כיון שהק"ש שלהם לא זכו רק ע"י כיבוש אבל בביאת עזרא שהחזיקו בירושת אבותם לא בעינן ביאת כולם דהא שאני קדושה ראשונה שהיתה ע"י כיבוש גלי קרא דבעינן ביאת כולם דאי ליכא ביאת כולם לא נתחייבו דלא זכו בכיבוש ולכן גם כשגלו בני גד וכבשו הארץ דהכיבוש מבטל כיבוש אזלה קדושת אותו חלק הארץ שישבו עלי' ולכן לא מנו יובלת כלל דל"ה כל יושבי' עלי' אבל בביאת הארץ שהיתה ברשות וקנאו בארץ בחזקה לכל ישראל א"כ אף דליכא ביאת כולם וליכא כל יושבי' עלי' שפיר קידשו יובלת (דאותן שיושבים עלי' היינו יושבי' ושלוחתייהו דכל ישראל קעבדי) אך הדבר ניחא דלפמש"כ תוס' בס"ד לא ידעו דעלו מקצת מכל השבטים א"כ ל"ל דזכו בחזקה לכל ישראל דא"י לזכות רק בחלקם דבכל שבט אחר א"י לזכות בחזקה דהא הקנין הגוף לא ניטלה מהם בכיבוש ע"י האומות ונשאר של השבטים כולם אבל למסקנא דבאמת עלו מקצת מכל השבטים שפיר י"ל דאותן מקצת זכו לכל שבט ושבט כיון שהי' מצפים שישובו לארצם שתהא ביאת עולמית ולכן אף דאכתי ליכא ביאת כולם כיון דזכו מקצת (כמו בביאת יהושע דכ' נשיא אחד לשבט שזכה עבור כל שבט כדאיתא רפ"ב דקידושין) שפיר הוה כל יושבי' עלי' א"כ מיושב שיטת הר"ת מה שהקשו עליו דאטו משום איזה אנשים שעלו מכל שבט הוה כל יושבי' עלי' די"ל דאיה"נ כיון דאותן מקצת זכו לשאר אנשי השבט וזוכין לאדם שלא בפניו וזכי' מטעם שליחות הוה כל יושבי' עלי' דהם שלוחתייהו קעבדי וכמש"כ הר"ת דיש סברא להיפוך דאטו אם מקצת יושבים הלכו מא"י לא יהא מיקרי יושבי' עלי' כיון דכל השבטים יושבים היינו כל יושבי' עלי' נמי מה שהקשו הראשונים דהא בברייתא דעירוכין איתא דבעינן שיהי' יושבי' עלי' כל שבט ושבט כתיקונו לא כשהם מעורבבים ובבית שני הא לא זכו בחלקם וישבו מעורבבים י"ל כיון דמקצת מכל שבט זכה לשאר בני שבטו בחזקה בזה אין קפידא שיהא יושבי' עלי' דבזה שפיר י"ל כקושיתינו דבוודאי בביאה ראשונה שהי' ע"י כיבוש גלי קרא שיהא יושבין כתיקונן כיון שרק זכו בתורת כיבוש כל שבט ושבט בחלקו אבל בביאה שני' דהי' בתורת חזקה כל שבט ושבט בכל מקום שישב השבט החזיק בה לא בעינן ישיבה כתיקונן ומיגו דזכי לעצמו זכה נמי לאחרינא א"כ א"ש קו' תוס' מס"ד דעירוכין די"ל בוודאי לס"ד דלא ידע בירמי' החזירן א"כ אף שהי' שם מקצת משאר שבטים לא מיקרי יושבי' עלי' דהא בעינן שישבו כתיקונן לא מעורבבים (דבבית ראשון דזכו בתורת כיבוש כיון שלא ישבו כתיקונן בטל הכיבוש שלהם) אבל לאחר דמסיק דירמי' החזירן ויאשי' מלך עליהן וגלו לבבל ומאלו עלו עם עזרא והחזיקו בתורת חזקה ל"ב שישבו כתיקונן שפיר י"ל דכל בני שבט ושבט זכו לשאר בני שבטם והוה ככל יושבי' עלי' דשלוחתייהו קעבדי וניחא נמי מה שהקשו מכתובות דאיתא שם דלא הוי ביאת כולם בימי עזרא כש"כ דל"ה יושבי' עלי' לפמש"כ אין הכרח לזה דשפיר י"ל דביאת כולם ל"ה בימי עזרא אבל יושבי' עלי' מקרי שהם החזיקו בכל הארץ לכל שבט ושבט והוה שלוחם להחזיק ולישב על אדמתם (ועתוס' נדה דף מ"ז שכ' דביאת כולם ליכא אבל יושבי' עלי' מיקרי ולא ביארו הטעם לפמש"כ א"ש) אך לכאורה לפמש"כ לפרש דברי הרשב"א שתיקנו שינהגו פרוזבל מעתה משום דראו שיחרב הבית וידעו דלכשיחרב ינהגו שביעית משום דבעינן זכר לשביעית כדי שיגאלו מהרה הדרה קו' לדוכתי' מי איכא מידי דמדאורייתא משמטא ואתי הלל ותיקן דלא משמטא אך י"ל דהא מה דנהגו יובל ושביעית בזמן בית שני דמיקרי יושבי' עלי' כיון דהיו מקוים שתהא ביאתם ביאה עולמית א"כ לבסוף יעלו כל השבטים וזכו הם מעתה עבורם אמנם כיון דראה שיחרב ביהמ"ק ולא תהא ביאתם זו ביאה עולמית א"כ אין סופו שיעלה עתה בביאה זו כל ישראל א"כ שוב לא מיקרי יושבי' עלי' ואין קדושת שביעית ויובל נהגין בה מה"ת לכך שפיר יכולין ליכתב פ"ב בזמן בית שני דמה"ת א"ח כלל בבית שני מטעם דאין יושבי' עלי' ודו"ק:
ועד"ז יש לישב גם שיטת רש"י דמפרש בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחד שמיטת קרקע ואחד שמיטת כספים והוה קשה לי מנ"ל דשמיטת קרקע לא נהיג בבית שני ע"ז הביא מירושלמי דדריש אחת שמיטת יובל ואחת שמיטת שביעית והקשו תוס' דהו"ל להביא הך דירושלמי ואין לומר דסמוך אההיא דרשא דירושלמי דקשה מפ"ק דמועד קטן דפריך חרישה מי שרי ומשני כרבי דשביעית דרבנן והתם ל"ש כלל לאתוי רק הך דירושלמי ור"ת תי' דבאמת היינו הך דירושלמי דלשמיטת יובל קרוי שמיטת קרקע ובשאגת ארי' החדש תמה מאוד דכיון דאין מפורש בהאי קרא יובל כלל איך נאמר דרבי סמך אהאי דרשא דיובל א"כ זה קשה גם לר"ת דמפרש דבאמת כונתו להך דירושלמי דעכ"פ בהאי קרא לא אייריא מיובל ועוד דא"כ קשה דלא נזכר כלל בדברי רבי משמיטת קרקע א"כ קשה גם כן מהך במו"ק דמשני כרבי הא בדרבי לא נזכר כלל משמיטת קרקע דשביעית ואין לומר דמסברא כיון שאין יובל נוהג שמיטת קרקע ג"כ אין נוהג א"כ גם לפירש"י ניחא דשפיר דמשני דהך דמו"ק כרבי בשתי שמיטות הכתוב מדבר דפשיטא לי' מסברא דשמיטה תליא ביובל אלא וודאי ליתא להאי סברא שיהא תלוי שמיטת שביעית ביובל וע"כ העלה בש"א דבאמת א"צ כלל להך דירושלמי אלא דהי' לרבי שום דרשא דכמו דתרומה אין נוהג בזה"ז שגם שמיטה אין נוהג בזה"ז והוכיח כן מכתובות דף כ"ה יע"ש:
ולדעתי אין כונת פירש"י לומר דילפינן שמיטה מיובל כהך דירושלמי אלא כונת פירש"י כך דאביי הוה ס"ל דשמיטת קרקע דרבנן מזה ילפינן גם שמיטת כספים דהוה דרבנן אלא כונתו דס"ל לאביי דשמיטה לא נהגו בבית שני מה"ת כמו דלא נהגו בתרומה ומעשרות מה"ת אלא מדרבנן (מטעם שיתבאר והיינו כסברת הש"א באמת דהי' להם איזה דרשא דפטור מתומ"ע פטור נמי משמיטת קרקע רק דש"א כתב דהי' להם איזה דרשא ולא ביאר ואני אבאר מאיזה דרשא נפקא הא) רק דאי הוה יובל נוהג בבית שני' ע"כ הוה בשמיטה דין אחר מיובל אבל כיון דבאמת יובל לא נהיג בבית שני ממילא שמיטה שפיר יש לדמותו דלא נהיג כמו דלא נתחייבו בתרומ"ע בבית שני דס"ל לרבי דגם בתומ"ע לא נתחייבו בביאת עזרא משום דבעינן ביאת כולם וכ"ז שלא נתקיים ביאת כולם לא חלה קדושת עזרא א"כ כיון דבקדושה שני' בטלה קדושת הארץ מטעם דאתי כיבוש ומבטל כיבוש ובטלה קנין פירות של ישראל ויש קנין לנכרי ע"י כיבוש להפקיע מידי מעשר ה"ה דיש קנין להפקיע מידי שביעית א"כ כשבטלה קדושה ראשונה לענין תרומ"ע בטלה גם קדושת שביעית כיון דקדושת עזרא לא חלה רק אם היתה ביאת כולם ממילא גם שביעית לא נהגה בבית שני שלא זכו שיהא ביאת כולם רק דאי הוה יובל נוהג בבית שני הי' נשמע דרק לענין תרומה ומעשר לא חלה קדושת עזרא דבעינן ביאת כולם אבל לענין שביעית חלה קדושת עזרא דבשביעית לא בעינן ביאת כולם דלא כתיב בזה ביאה על זה מייתיא רש"י ראי' דהא מבואר דיובל לא נהיג דבעינן כל יושבי' עלי' א"כ דכיון דלא חלה קדושת עזרא לא לענין תרומ"ע דבעינן ביאת כולם ולא לענין יובל דבעינן כל יושבי' עלי' גם שמיטה לא נהג וא"כ ניחא הך דגיטין והך דמוע"ק דמייתיא דרבי דפשיטא לי' בזמן שאין נוהג בקרקע כשבטלה ראשונה גם שמיטת כספים לא נהגה לכן אף שעזרא קדשה בבית שני כל זמן שלא עלו כולם לא חלה קדושת עזרא הבא מכח חזקה כיון שהקישן הכתוב דגם שמיטת כספים לא נהגה רק בביאת כולם לארץ דאז נהגה אף בחו"ל כדאיתא בקידושין דף ל"ח משום דהוה חוה"ג אבל כל דליכא ביאת כולם לא נהג שמיטת כספים (וזה כונת רבינו שכתב בספ"ו מבהב"ח דעזרא קדשה לע"ל לענין שביעית ומעשרות ע"ד שבארנו דהיינו כמש"כ בפ"א דתרומה דלא קדשה אלא לענין לכשיהא ביאת כולם ה"ה בשביעית כשיהא כל יושבי' עלי' ואף דבכ"מ פ"ט משמיטה כתב דלדעת רבינו שביעית בזה"ז דאורייתא לענין חרישה וזריעה הנה כבר תמה עליו בש"א החדש דאי כספים שהן חוה"ג אינה נוהגת בזה"ז כש"כ חרישה דהוה חובת קרקע אלא העיקר דאין נוהג בזה"ז וכמש"כ רבינו בפ"ח מה' אלו ונעלם דבריו ממרן הכ"מ) ודו"ק:
כעת יצא השו"ת יריעת שלמה מגאון העצום מו"ה שלמה אוללמאן זצ"ל ראיתי שם כי כבוד נכדו ידידי הרב הגדול מו"ה שלמה זלמן אוללמאן נ"י עמד על סתירת רבינו שבכאן ל"ה תרומ"ע וכ' דכאן אייריא רבינו רק שחייב מדרבנן בתומ"ע מדרבנן ובאמת גם שביעית רק מדרבנן נוהג ולפמש"כ אין צורך לזה דבוודאי בזה"ז רק מדרבנן וכ"כ בצל"ח ברכות דף ל"ז אבל רבינו קאי ליתן טעם למה חייב עתה בחובת קרקע לכשיזכו שיהא ביאת כולן עכ"פ כמש"כ בה' תרומה יען דקידשה לע"ל דלא בטלה קדושת עזרא שהיתה קדושה דאורייתא אם הי' זוכין שתהא ביאת כולן בימי עזרא וכך נמי עתה אם נזכה לביאת כולן ושתהא יושבי' עלי' ולא תהא כבושה תחת האומות אף שאכתי הבית לא תהא בנוי' על תלה תהא מדאורייתא חייבת אבל כ"ז שלא יצאה מתחת יד האומות ואין יושבי' עלי' הוה הכל רק מדרבנן ומה שתמה הרב הנ"ל נ"י על הכ"מ בה' שמיטה כבר הראתיך שכך תמה עליו בשו"ת ש"א החדשות ובמה שעמד הגאון זצ"ל לענין בכור בזה"ז דהוה כבכור בחו"ל בארתי בה' בכורות בארוכה:
כ"ב) הנה בגיטין דף מ"ז במשנה איתא המוכר שדהו לנכרי וחזר וקנאה הלוקח חייב להביא ביכורים מפני תיקון העולם הנה זה גי' רבינו כדמוכח בפ"א מתרומות שכ' דאם חזר ולקחה מנכרי אין קנין לנכרי להפקיע מיד מעשר דכיבוש יחיד לאו שמי' כיבוש אבל בעודה ביד נכרי יש קנין להפקיע אם זרעה הישראל פטור מן המעשר וביאר דבריו אלו בפירוש המשנה דשתי תקנות הי' דתחילה חזו דמיקרי הפירות לכן תיקנו דלא יביאו כדי שידעו דלאו בקדושתה קאי וכיון שראו דמשקעי ביד נכרי תיקנו שיביאו כדי שידעו דבקדושתי' קאי הנה כ' לפרש כך לפי שיטתו דאייריא בחזר ולקחה השדה אבל אכתי צריכין למודעי דמאי סברא איכא בהא לומר דמיקרי הפירות כיון דאייריא בחזר ולקחה כל השדה אמנם לזה י"ל דמשנה אייריא מתרתי גונא בין בחזר ולקחה שדה בין בחזר ולקח הפירות שגדלו ברשות נכרי דחייבין להביא מפני תיקון העולם והאי מפני תיקון העולם קאי אפירות לבד וכן מוכח להדיא בריטב"א שמפרש ג"כ כדברי רבינו אלא דעדיין דברי רבינו בפירוש המשנה צ"ע דתיקנו שלא יביאו כדי שידע דלאו בקדושתי' קאי ופלא הא אמר תחילה דידעו דלאו בקדושתי' קאי ונראה דכונתו כך דהנה קודם תק"ח הי' מביאין מצד עצמן ביכורים דסברי בקדושתו קאי אף שעדיין ברשות ויד נכרי ולכן לקחו הפירות אבל כיון דחזו דמיקרי ונותנים הרבה ממון התקינו שלא יביאו כדי שידעו דעכ"פ כל זמן שהם ביד נכרי לאו בקדושתי' קאי לכן כל זמן שאין יכולין לפדותו לגמרי אין מצוה בהבאת ביכורים וכאשר חזו דמשתקעי בידם דטעו לומר להיפוך דאף באם יהא ביכולתו לפדותו ג"כ יש קנין לנכרי דלאו בקדושתי' קיימא עוד לכן תיקנו שיביאו ביכורים כדי שידעו דעכ"פ אם פדאו בקדושתה קאי ואם ביכולתן לפדותה מצוה לפדותה:
אמנם תמהו טובא על רבינו שלפירושו מאי מייתיא רבה ראי' מהא דהפיאה והלקט של נכרי חייבין במעשר דאין קנין לנכרי להפקיע הא גם לדידי' כל זמן שביד הנכרי יש קנין לנכרי להפקיע והא כאן בפיאה של נכרי השדה נשארה ביד נכרי ולאו בקדושתי' קאי ופטור מן המעשר (עיין פנ"י ובשו"ת בצלאל אשכנזי הביא מריטב"א) ועוד תמוה הא דפריך ר"א לרבה מהא דקנה שדה מנכרי שהביא שליש ביד ישראל וחזר ומכרן חייב במעשר שכבר נתחייב קודם שבא ליד נכרי ולשיטת רבינו דלר"א א"כ א"ק היינו בחזר ולקחה מכלל דלר"א אפי' חזר ולקחה ג"כ פטור א"כ מאי איה"נ כשחזר ולקחה והביא שליש הא כיון שכבר גדל ברשות נכרי פקע קדושתי' ול"מ אם הביא שליש ביד נכרי וכן הא דפריך מנכרי וישראל שותפין דחולין וטבל מעורבין זב"ז ואי א"ק א"כ הכל חייב במעשר ולהנ"ל קשה הא בעוד ברשות נכרי לכו"ע פטורין דיש קנין ולי נראה לישב דאדרבא לפי שיטת רבינו רווחא שמעתתא דלשמעתין איתא רבה אמר א"ק לנכרי להפקיע מיד מעשר אבל יש קנין לחפור בו שיחין ומערות ור"א אמר יש קנין להפקיע מיד מעשר ואין קנין לחפור במאי קמפלגי מר סבר דגנך ולא דגן נכרי והקשו תוס' הא ר"מ סובר בע"ז יש קנין לנכרי א"כ לימא ר"א דסובר כר"מ ועוד דדוחק לומר דכל הני תנאי דפליגי במירוח נכרי אי פוטר פליגי ביש קנין או אין קנין:
והנה בפמ"א בחי' לגיטין הקשה למ"ד א"ק לנכרי אמאי רק תקנו דיביא ביכורים ולא תיקנו כן בתרומה ומעשר דהא אי לא הא לא קיימא הא דאם יראו דאין מביאין תרו"מ הרי רואין דלאו בקדושתי' קאי ומאי אהני דמביאין ביכורים ואי באמת חייבין בתומ"ע א"כ כבר ידעו דבקדושתי' קאי למה תיקנו שיתחייב בביכורים (אף שתוס' כ' דכולי' האי לא החמירו להביא תרומ"ע אבל הא גופי' קשיא מאי אהני בתקנתן אם אין מחייבין בתומ"ע הרי ידעו דלאו בקדושתי' קאי) ונראה לישב דהנה בירושלמי איתא מתניתין דלא כר"מ דסובר אין קנין לנכרי להפקיע מיד מעשר והיינו לכאורה כדמסיק אח"כ דקשיא לר"מ אמאי קתני מפני תיקון העולם הא מה"ת יביא (וכקושית הגמ' בבבלי ואמנם זה תמוה דשקיל וטריא טובא בדר"מ ואח"כ מסיק לי' בקושיא שהתחיל בו וכמו שיבואר להלן) וקאמר בירושלמי דקרא מסייע לי' לר"מ דכ' לא תמכר לצמיתות ע"כ היינו לנכרי דלישראל הא כתיב ושם לאחוזתו אלא שלא ימכור לנכרי דזהו לצמיתות דנכרי לא יקיים ושב לאחוזתו ודחי הירושלמי דאדרבא ראי' לר"ש דיש קנין מדכתיב לא תמכר לצמיתות ע"כ אי מוכרו לגוי היינו לצמיתות דפקע קדושתי' ואח"כ קאמר הירושלמי דמודה ר"מ דיש לו קנין נכסים מאי קנין נכסים קנין פירות ואח"כ פריך אמאי קתני מפני תיקון העולם הא דאורייתא הוא (וא"כ פלא שהו"ל לפרש קושיתו שהתחיל בה תחילה דמשנה דלא כר"מ דקתני מפני תק"ה ואח"כ הוה לי' לפרש דקרא מסיע לר"מ ולפרש דר"מ מודה דיש לו קנין פירות) ולכן אומר דהא דקאמר בירושלמי מתניתין דלא כר"מ היינו משום דהוה קשיא לי' מ"ש ביכורים דבשלמא אי יש קנין רק דרבנן יש לומר דלא קנסו כולי' האי כמש"כ תוס' אבל אי מדאורייתא א"ק לנכרי א"כ מ"ש דחייבין ביכורים יותר ממעשר (כקו' הפמ"א) ע"כ דלא כר"מ וע"ז קאמר נהי דמשנה דלא כר"מ אבל קרא דלא תמכר לצמיתות מסייע לר"מ דל"מ מכירתן לנכרי דא"ק להפקיע מיד מעשר ודחי דמקרא אין ראי' דאדרבא דנשמע מקרא כר"ש דיש קנין לנכרי ולכן הזהירה תורה דלא תמכר לצמיתות מאי מכרה לנכרי הוה מכירה לצמיתות דפקע קדושתי' וא"כ דליכא ראי' מקרא א"כ שוב קשיא משנתינו לר"מ וע"ז משני מודה ר"מ דיש לו קנין נכסים דהיינו קנין פירות וא"כ ניחא דלא קתני דחייבין בתומ"ע משום דיש קנין לנכרי בפירות דעכ"פ הא גדלו הפירות ברשות נכרי ורק אם חזר ולקחן ס"ל לר"מ דא"ק לנכרי אבל כל שביד נכרי הרי יש לו קנין נכסים וקנין בפירות שגדלו ונגמרו בפטור לכן פטור מן המעשר אבל בביכורים שפיר חייבין בחזר ולקחה:
מעתה אומר דזה כונת רבה דבא לפרש הטעם דקתני במשנתינו דחייבין בביכורים ול"ק דחייבין בתרו"מ לזה קאמר נהי דאין קנין לנכרי להפקיע מיד מעשר בחזר ולקחה אבל יש לו קנין לחפור בו בורות א"כ יש לו קנין נכסים וקנין בפירות שגדלו בפטור לכן פטורים מתו"מ ור"א מפרש טעם המשנה משום דיש קנין לנכרי להפקיע מיד מעשר ולכן באמת פטורים מתו"מ דלא קרינן בי' דגנך והא דחייבין בביכורים היינו משום דסובר דא"ק לנכרי לחפור בו קרינן בי' מארצך (דעכ"פ הוא של ישראל ולא של נכרי) ומפרש בתר הכי דפליגי מ"ס דגנך ולא דגן נכרי כיון דעכ"פ גדל ברשות נכרי לא מיקרי דגנך ומ"ס דיגונך ולא דיגון נכרי דהיינו כיון דסובר דיש קנין לנכרי לחפור בו א"כ אמאי א"ק להפקיע מיד מעשר הא ל"ה דגנך לכן ע"כ לפרש דטעמו דדריש דיגונך דרק אם נתמרח ברשות נכרי פטור אבל אם גדל ברשות נכרי אף שנגמרו ג"כ ברשות נכרי חייבין במעשר אם חזר ולקחה ישראל ולא ממעטינן מדגנך:
ומעתה מיושב קו' תוס' דאטו כל הני תנאים דפליגי במירוח נכרי אי פוטר פליגי ביש קנין להנ"ל ניחא דבוודאי אי אמרינן למ"ד א"ק לנכרי להפקיע ס"ל נמי דא"ק לחפור בו ג"כ וכן למ"ד יש קנין להפקיע ס"ל נמי דיש קנין לחפור לא תליא במירוח נכרי פוטר דאף אי מירוח נכרי אין פוטר ולא דריש דיגונך רק דגנך ניחא דמצי סובר א"ק לנכרי להפקיע מיד מעשר כיון דס"ל דגם א"ק לחפור בו א"כ אין לו קנין נכסים ואין לו קנין בפירות לכן בחזר ולקחה שפיר חייבין ולא ממעט מדגנך ורק בלא חזר ולקחה זהו דנתמעט מדגנך וכן מ"ד דסובר דיגון נכרי פוטר ודריש דיגונך מצי סובר יש קנין לנכרי להפקיע כיון דסובר דיש בו קנין גם לחפור בורות א"כ א"צ למעט מדגנך כיון דסובר דיש קנין לחפור א"כ יש לו קנין נכסים וקנין בפירות בוודאי אין לחייב פירות של נכרי בתו"מ ורק קרא דדגנך לדרוש דיגון נכרי דהיינו בשגדל ברשות ישראל ונגמרה ברשות נכרי מירוח הנכרי פוטר א"כ לא תליא באמת בדרשא דדגנך או דיגונך ורק לפי מה דמפרשי רבה ור"א טעמא דמתניתין דחייבין בביכורים ולא קתני דחייבין בתומ"ע משום דלא לכל מילי יש קנין לנכרי דלר"א א"ק לחפור דהיינו שאין לו קנין נכסים ולרבה יש קנין נכסים אבל א"ק להפקיע מיד מעשר צריך לומר דפליגי אי דרשינן דיגונך דאי ס"ל לרבה דמירוח נכרי אין פוטר א"כ אמאי א"ק להפקיע מיד מעשר הרי לא מקרי דגנך דהא גדל ברשות נכרי שיש לו קנין נכסים בקרקע עכ"פ ע"כ דס"ל דיגונך ולא דיגון נכרי דרק מירוח נכרי פוטר ורק לר"א דס"ל דא"ק לחפור אין לו קנין נכסים א"כ אמאי יש קנין להפקיע מיד מעשר ע"כ דס"ל דרק בביכורים חייבין כיון דאין לו קנין נכסים קרינן בי' מארצך אבל בתומ"ע דכ' דגנך וכיון שגדל במקצת ברשות נכרי לא מיקרי דגנך א"כ ע"כ דלא דריש דיגונך למעט דיגון נכרי וא"כ מיושב קו' התוס' דהני תנאי דפליגי במירוח נכרי לא מוכח דפליגי באי יש לנכרי משום דא"א דיש קנין בין להפקיע בין לחפור או אין קנין בין להפקיע בין לחפור ואין לו קנין נכסים אז לא תליא זה בדרשא דגנך או דיגונך רק כאן בשמעתין מפרש דפליגי בהא רבה ור"א יען דסברי דאי יש קנין הוא רק להפקיע לא לחפור וכן אי אין קנין רק להפקיע אבל לחפור יש קנין לכך שפיר תליא בדרשא דדגנך או דיגונך וא"ש מאוד (ועד"ז יש לישב גם לפירש"י דהא דתליא בשמעתין אי ס"ל דיגונך היינו ג"כ כדי לתרץ משנתינו אמאי לא קתני חייבין בתו"מ אע"כ דס"ל דמירוח נכרי פוטר א"כ אין מזה דפטורין מתומ"ע הוכחה דלאו בקדושתי' קאי דהא אי התבואה מתמרחת ע"י גוי יאמרו דהדיגון פוטר לכן לא תיקנו בתומ"ע כלום אבל בעלמא לא תליא הא דמירוח פוטר יש קנין לנכרי):
וא"ש נמי אידך קו' התוס' דעכ"פ לר"א הא מצי לשנוי דס"ל כר"מ דסובר לפירושם דיש קנין (וכן נמי למאי דמפרשי דר"מ סובר א"ק וקשה להיפוך מ"פ מפיאה ולקט של נכרי דמצי לשנוי דסובר כר"מ) דלפמש"כ י"ל דמדר"מ לא נשמע רק דיש כאן קנין לאפקועי דהא בין אי יש קנין להפקיע מיד מעשר בין אי יש קנין רק לחפור בו ויש לו קנין בהקרקע ניחא דס"ל דאין מוכרין שדות לנכרי א"כ רבה ור"א אליבא דר"מ פליגי שפיר דרבה סובר דטעמא דר"מ משום דמפקיעין הקרקע מקדושתי' דהא יש לו קנין להפקיע מיד מעשר א"כ אין מדר"מ הוכחה לא כרבה ולא כר"א דפלוגתתן א"ש אליבא דר"מ ודו"ק:
מעתה נבוא לכלל ישוב מה שהקשו דכיון דלר"א יש קנין אפי' חזר ולקחה א"כ לדידי' מי ניחא הא דקתני שגדל ברשות ישראל מאי אהני כיון שכבר נתגדל ברשות נכרי והוה כיבוש יחיד אמאי חייבין במעשר להנ"ל ניחא דבוודאי לר"א דס"ל א"ק לחפור ואין לו קנין נכסים בקרקע לדידי' פשיטא בחזר ולקחה דחייב דל"ש לומר כלל דהוה כיבוש יחיד כיון שאין לו קנין כלל בהקרקע ורק לרבה דס"ל דיש קנין לחפור ויש לו קנין נכסים בזה הוא דכתב רבינו דהטעם דחזר ולקחה מהני משום דכיבוש יחיד ל"ש כיבוש דאי הוה כיבוש לא הוה מהני חזר ולקחה אבל לר"א דס"ל דא"ק נכסים א"כ לא הוה כלל כבוש תחת ידו א"כ ל"ש כיבוש יחיד כלל רק בהא פליגי רבה ור"א דלרבה חזר ולקחה קודם שנגמרה התבואה מהני וחייבין במעשר ולר"א אף שחזר ולקחה קודם שנגמרה התבואה כיון שעכ"פ גדל שליש ברשות נכרי לא מיקרי דגנך (כמו שהאריך כזה בשו"ת בצלאל אשכנזי) אבל השדה לא פקעה קדושה אם חזר ולקחה וזרעה ישראל חייבת בתו"מ (עד שאני תמה על הכ"מ שנראה מדבריו דסובר לר"א לא מהני חזר ולקחה וכן ראיתי בספר כפתור ופרח שמפרש כל פלוגתא דרבה ור"א ודרך זה הלך גם בשו"ת בצלאל אשכנזי ולדעתי תמוה דכיון דאין לו קנין לחפור ואין לו קנין נכסים ל"ש כלל כיבוש יחיד) ודבר זה הוא כפתור ופרח:

ובהא ניחא מה דקשה לי אהא שכ' רבינו הטעם דכיבוש יחיד לאו שמי' כיבוש הא בפ"ו מבהב"ח ס"ל דלכך קדושה שני' קלע"ל דלא אתי כיבוש ומבטל חזקה (דנכרי לאו בני כיבוש נינהו כמש"כ בח"ס סי' רל"ב) א"כ חזינן אפי' כיבוש מלחמה ל"ש כיבוש א"כ מ"ט קאמר דכיבוש יחיד לאו שמי' כיבוש וע"כ לומר דכאן דיש לו קנין לחפור בו ול"ה גזל בידו דברשות קעביד (כמש"כ בכפתור ופרח לפרש דהא דפליגי ביש קנין לנכרי לחפור היינו דנפ"מ דל"ה גזל בידו ואין רשאין ליטול ממנו הביאו בתשו' בצלאל אשכנזי וכ"כ בח"ס בשמעתין דנפ"מ דל"ה גזל ורשאי ישראל הקונה ממנו להשתמש בו) לכן שפיר הו"א דהוה כיבוש יחיד שברשות שמי' כיבוש קמ"ל דכיבוש יחיד ל"ש כיבוש (דכמו דל"מ כיבוש יחיד בישראל לחייב סוריא בתו"מ כך ל"מ כיבוש יחיד דנכרי להפקיע מיד מעשר) אבל שם בכיבוש מלחמה דלאו ברשות קנהו וכיון דנכרי לאו בר כיבוש נינהו א"כ הוה גזל בידם ואין להם קנין לחפור בו ולכן לא מצי כיבוש מלחמה לבטל חזקה שהחזיקו ישראל (אמנם לכאורה א"כ יקשה להיפוך נהי דכיבוש ל"מ היינו שאם תצא מידם לעתיד (בב"א) ולא תהא צריכה לקדשה שלישית אבל בזה"ז דכבוש תח"י א"כ לא גרע לכאורה מכיבוש ע"י יחיד דל"ה כיבוש אפ"ה כל זמן שברשותי' יש קנין להפקיע א"כ ה"נ כ"ז שביד נכרים עכ"פ יש להם דין כיבוש ויפטור בזה"ז ממעשר ותרומה אך יש לומר דאפ"ה כיון דל"ה ברשות גרע דאף שעדיין בידם ל"ה כיבוש) אלא דא"כ קשה הנה במהרמ"ש הקשה ל"ל קרא דאין קנין להפקיע מיד מעשר מדכ' כי כל הארץ תיפוק לי' דאעל"מ דאסור למכור לנכרי קרקע בא"י מלא תחנם (ולפמש"כ לעיל מירושלמי עובר משום לא תמכר לצמיתות רק דיש לומר באנסו למכור דתלוי וזבין זביני' זבינא אלא דאכתי הא הוה כיבוש שלא ברשות תורה וא"כ הדרה קו' לדוכתי' דחזינן דאפ"ה בעודו בידו הוה לי' דין חו"ל שפקעה קדושתו א"כ כש"כ בכיבוש מלחמה עכ"פ בעודן בידן כל זמן שכבוש תח"י יהא להם קנין להפקיע מיד מעשר והתינח לרבה אבל לר"א דס"ל דאין לו קנין לחפור ואין לו קנין בנכסים א"כ אי חפר בו הוה גזל בידו א"כ ל"ש כלל לומר דהוה כיבוש יחיד דהא אפי' כיבוש מלחמה דרבים ל"מ להפקיע מיד מעשר כמש"כ רבינו בפ"ו מה' אלו:
לפי"ז נתישבה קו' הנ"ל דלר"א ניחא כיון דכבר נתחייבה ברשות ישראל חייבת במעשר דפשיטא דלר"א מהני חזר ולקחה כיון שגדל שליש ברשות ישראל חייב דרק בגדל ברשות נכרי שליש לא מיקרי דגנך ופטור אבל לרבה דס"ל דא"ק בחזר ולקחה א"כ אפי' לא גדלה שליש ביד ישראל חייב במעשר ואמאי קתני מפני שכבר נתחייבה ברשות ישראל ודו"ק:
מעתה נבואה לישב קו' הפנ"י אהא דפריך מפיאה ולקט של נכרי דחייב במעשר דהנה בטיב גיטין תמה טובא דמשמע דחייב במעשר ויש לו תקנה ע"י מעשר א"כ למאי דס"ד דאייריא בשדה של נכרי ולקטינהו ישראל איך יכול כלל לעשר הא הוה גזל ביד ישראל דפיאה של נכרי לא קני לי' לישראל א"כ הא אין יכול לעשר מאי דאינו שלו (ועיין בב"ק צ"א גזל חטה טחנה אפאה ועשה חלה א"ז מברך אלא מכאן משמע דיכול גזלן להפריש חלה בארתי במק"א יען דהתבואה של הנגזל חייבת אבל כאן אייריא בשל נכרי שפיר תמה בט"ג):
כ"ג) אולם יש לישב דהנה במשל"מ הוכיח משמעתין בהא דמשני אדעתי דישראל אפקרי' אדעתי' דנכרי לא אפקרי' דהא פיאה אין פוטר ממעשר אלא משעה שבא ליד העני א"כ אף דלקטינהו נכרי מפטר ממעשר דנפטר מיד א"כ אף דלקטינהו נכרי הוה פטור ממעשר ובט"ג תמה עליו דא"כ הול"ל בקצרה כיון שלא בא ליד עני חייב ולמה צריך כל האריכות דאדעתי' דישראל אפקרי' אדעתי' דנכרי לא אפקרי':
ונראה לישב דהנה בברכ"י או"ח סי' תל"ד הקשה על המשל"מ מגמ' פ"ב דב"ק אהא דאמר שם זו וזו פיאה לפוטרו ממעשר והא לא אתי ליד עני אפ"ה פטור ממעשר ול"נ דא"ש דהנה רש"י פי' דפטור מן המעשר דהפקר פטור מן המעשר ותוס' כ' דלאו משום הפקר אלא דאין לו חלק ונחלה עמך והנה מפירש"י בשמעתין מוכח דס"ל ג"כ דמקרא דאין לו נחלה עמך פטור וע"כ דכונת פירש"י שם בב"ק דבוודאי הטעם דפיאה פטור הוא מקרא לא מטעם הפקר דהא פיאה אין רשאי ליטול אלא עני והפקר בעינן לעניים ולעשירים כדאיתא פ"ד מפיאה פלוגתת ב"ש וב"ה בהא אבל התינח אי מטעם פיאה לחוד אתינן עלה אבל שם דאייריא בנטלו עניים ממק"א ופקע שם פיאה ממנה רק דאפ"ה פטור משום הפקר דהא איתיאש מיני' בעל ויכולין ליטלו אף עשירים ולכן פירש"י שפיר שם הטעם משום הפקר (והנה בפלוגתת רש"י ותוס' בב"ק נראה לי דומיא בהא דלפירש"י כל דבר שאין מקפיד הוה הפקר לפוטרו ממעשר ומפיאה ולכן הביא פירש"י הא דתנן בפיאה כ"ש אוכל ונשמר חייב אבל אם אין נשמר דאין מקפיד עליו פטור משא"כ לתוס' לא סגי באין מקפיד אלא בעינן שיהא גם לאחרים חלק בו יצא זה שיש לו חלק ונחלה עמך פטור (וכך כתבתי לעיל בפ"א לחלק בדבר שאין בו שו"פ דכשאין לאחרים חלק עמו חשיב לכם ובסוכה שיש לאחרים חלק עמו לא חשוב חלק שאין בו שו"פ לכם) וכך בשמיטה לא הוה רק כדבר שאין בעלים מקפידין דהא אי עבר שביעית א"צ לחזור ולזכות בו וכמש"כ בשו"ת אמרי אש א"ע סי' ס"ג ובהפקר הא אי חזר צריך לחזור ולזכות בו מן ההפקר וא"כ ניחא בפיאה דלא מיפטר מטעם הפקר בעי אתי ליד עני כיון דאין רשאי ליטול רק העני שפיר כתב במשל"מ דלא מיפטר מיד שהניח הפיאה ומעתה כאן בפיאה של ישראל ולקטינהו נכרי דמשום פיאה לא מיפטר דהא לא אתי ליד עני אבל עכ"פ משום הפקר מפטר (דשם פיאה פקע מיני') דהא עכ"פ נתיאשו הבעלים לכך קאמר דגם משום הפקר לא מפטר דאדעתי' דנכרי לא אפקר וא"כ ניחא קו' הט"ג דהנה בנכרי שהניח פיאה נהי דהתורה לא חייבה בפיאה בשל נכרי אבל עכ"פ הרי הפקירו נכרי וזכו בו העניים ול"ה גזל בידם ויכולין שפיר לעשר (דא"ל דל"ה הפקר יען דלא הפקירו רק לעניים דהא סוף סוף באמת זכו בו עניים א"כ זכו שפיר מצד הפקר ויכולין לעשר וא"ל א"כ יפטור ממעשר מטעם הפקר ז"א כיון דהניח לשם פיאה אין יכולין ליטלו רק העניים לא מפטר מטעם הפקר והא דב"ק שאני כיון דלית בי' עוד דין פיאה יכולין ליטלו אף עשירים מצד הפקר כנ"ל ועכהא"ג במשנה ו' פ"ק דפיאה לעולם הוא נותן משום פיאה ונותן משום הפקר והיינו כמש"כ דאם לא בא ליד העני אזיל מיני' דין פיאה דאין ניטלת רק לעניים אלא דיש לו דין הפקר אף לעשירים):
וא"כ ניחא דלא יקשה לרבה מי ניחא הא אי השדה ברשות נכרי יש קנין להפקיע מיד מעשר ואמאי חייבין במעשר דהא יש להבין נכרי זה מה ראה על ככה להניח פיאה אלא ע"כ משום דקנה מישראל השדה ובשל ישראל הא אין לו קנין לחפור בו ולא נחית הנכרי כלל אדעתא דארעא שיהא לו קנין בהקרקע דעיקר קנוית השדה אין אלא אדעתא דפירות (ורק בסתמא אמרינן דיש קנין בקרקע ועדיף מקנ"פ כמש"כ רשב"א משום דנחית אדעתא דארעא א"כ היכיא דחזינן דדעת נכרי דלא נחית אדעתא דארעא רק אפירות) ל"ה קנה"ג כדאמרינן לקמן דף מ"ט בצריכותא אליבא דר"ל דהו"א מוכר בזמן שיובל נוהג נחית אדעתא דארעא קמ"ל דאפ"ה קנ"פ לאו כקנה"ג דמי ופי' בח"ס דהו"א דנחית אדעתי' דארעא היינו לחפור בו קמ"ל דל"א כן כיון שצריך לקיים ושב לאחוזתו אין רשאי לחפור בו כדאיתא בירושלמי דשמעתין (ועיין ירושלמי יבמות דף ס"ד אי נכרי מביא ביכורים אי יש קנין לנכרי להפקיע מידי ביכורים או דמיא לקדשים דמביא) ולכך כיון שלא נחית אדעתא דארעא לכן נהג בה מנהג ישראל להניח פיאה (וכש"כ דניחא לפי מה שבארתי בפ"א דבעלים נקראים גוזל את העניים ע"כ דרחמנא זכינהו לעניים שיהא חלק בהתבואה כאלו הם שותפים בגידולי קרקע לכן לא רצה הנכרי להפקיע חלק העניים שיש להם זכות בגידולי קרקע א"י א"כ י"ל כהא"ג ס"ל לרבה דאף ביד נכרי א"ק להפקיע מיד מעשר דלפמש"כ רק יען דס"ל לרבה יש קנין לחפור בו לכן ס"ל דבעודו ביד נכרי יש קנין להפקיע אבל זה שייך רק בנחית אדעתא דארעא לחפור בו יש לו קנין נכסים אבל בלא נחית אדעתא דארעא לחפור בו לכן אף שהוא ביד נכרי א"ק להפקיע מיד מעשר (ועח"ס שכ' בטעמא דר"א דס"ל דאין קנין לחפור בו יען דישראל גופי' אין לו קנין לחפור בו רק רבה חולק על זה דסתמא נכרי נחית אדעתא דארעא אף דישראל גופי' לא נחית אדעתא דארעא אבל היכיא דחזינן דהניח פיאה כמו בקרקע של ישראל א"כ חזינן דלא נחית אדעתא דארעא א"כ שפיר אף בעודו ברשות נכרי אין לו קנין להפקיע מיד מעשר וא"כ שפיר פריך התינח לרבה אבל לר"א דס"ל אף שאין קנין לנכרי לחפור אפ"ה יש לו קנין להפקיע א"כ אמאי חייבין במעשר וא"ש (והנה במשל"מ דייק דזה הדין רק בפיאה אבל בלקט ל"ב אתי ליד עני והביא ראי' ממשנה דשבולת שנתערבה דמעשר שיבולת ונותנה לו מוכח דל"ב אתי ליד עני ותמהו עליו בהא דבהאי משנה דפיאה של נכרי קתני גם לקט וע"כ כדמשני דאדעתי' דנכרי לא אפקרי' א"כ מוכח גם בלקט בעינן אתי ליד עני והנה זה יש לישב לפמש"כ דהא דמשני אדעתי' דנכרי לא אפקרי' היינו דלא תימא דעכ"פ מטעם הפקר פטור ממעשר והנה זה שייך בפיאה דמדעתו שייך לומר מטעם הפקר אבל לקט ושכחה דשלא מדעתו ל"ש מטעם הפקר רק מטעם דאין לו חלק ונחלה עמך פטורין מן המעשר והוה אפקעתא דרחמנא שפיר י"ל דרחמנא לא אפקרה רק אדעתא דיבוא ליד ישראל אבל שיבוא ליד נכרי לא ולכן אף דמיד נפטר ממעשר אבל עכ"פ רק היכיא דיבוא ליד ישראל אולם באמת מה שהוכיח המשל"מ מהא דשיבולת שנתערבה יש לומר דל"ק דהא בירושלמי שם פריך איך יכול לעשר על מה שאיני שלו וע"כ לאוקמא במזכה לו ע"י אחר כדמוקי בגיטין דף ל' א"כ הוה כאתי ליד עני ושפיר פטור מן המעשר משום לקט) ודו"ק (והנה בנדרים דף ח' איתא יש יד לפיאה את"ל יש יד לצדקה מאי את"ל יש יד לצדקה הפקר מאי משום דהוה אף לעשירים עיין ר"ן שנתקשה מאי את"ל שייך בפיאה אי משום דבע"כ גם בצדקה עיקרו בע"כ לפמש"כ י"ל את"ל בפיאה יש יד דמי שהניח פיאה מפטר ממעשר דחל עליו שם פיאה (לכן יש יד לפיאה דומיא דהקדש דחל מיד) אבל בצדקה הא בעינן אתי ליד זוכה ואת"ל בצדקה יש יד דהוה לעניים הפקר מאי כיון דהוה לעניים ולעשירים ויקשה לכאורה הא אי צדקה נפשט מפיאה דחל מיד מטעם הפקר אף דלא אתי ליד זוכה א"כ נפשטה ממילא גם הפקר מפיאה אבל למשל"מ ניחא דגם פיאה רק בבא ליד עני ולא דנין מצד הפקר באמת דלא מצד הפקר זכו עניים אלא משום אפקעתא דמלכא והיינו משום דבע"כ דתורה אפקעתא וזה ל"ש בצדקה וגם הפקר לא דמיא לפיאה ושפיר קאמר את"ל בפיאה וכך את"ל בצדקה אבל אי נאמר דלא כמשל"מ רק כדעת הברכי יוסף קשיא כנ"ל מאי בעי את"ל בהפקר הא נפשטה מפיאה) ובהא ניחא גם מה דפריך מנכרי וישראל שותפין דטבל וחולין מעורבין זב"ז דכיון דישראל לא נחית אדעתא דארעא ואין לו רשות לחפור בו א"כ גם נכרי לא נחית אדעתא דארעא כהא"ג לרבה א"ק להפקיע מיד מעשר וא"כ אמאי טבל וחולין מעורבין זב"ז ודו"ק (והנה תוס' הקשו לפירש"י דמפרש דכל חיטה וחיטה מקצת טבל מקצת חולין א"כ מ"פ רב יוסף דלא משכחת דלייתא ויכול להביא ביכורים רק חד בר חד הא עכ"פ מקצת שלו ואין לומר דהוה חולין לעזרה דמצי מקדיש לי' קודם ובפמ"א תמה הא פשיטא דמביא דהא אף הלוקח פירות מביא רק דאין קורא ולענין זה ל"ש דמקדיש דהא א"צ להקדיש כיון דמביא שפיר קורא אמקצתו ונראה דהנה בש"א הקשה למה נקט באמת רב יוסף לא משכחת דמייתיא דהא הקושיא מקריאה ותי' לתוס' ניחא כיון דס' חייב בקריאה וא"י לקרות א"כ הקריאה מעכב וא"י להביא ג"כ כדאיתא ב"ב דף פ"א א"כ לפי"ז י"ל כונת תוס' דהא גם כאן א"י לקרות דמחזי כשיקרא דהא מביא טנא אחת לשום ביכורים וע"ז קורא אשר נתת לי ומעיד עדות שקר בעצמו כדאיתא שם כב"ב דחיישינן למחזי כשיקרא א"כ א"י לקרות ומעכב ההבאה א"כ שפיר קאמר רב יוסף דלא משכחת דמיייתיא דקרי' מעכב ההבאה כמו לפי' התוס' וא"כ גם לפירש"י ניחא ע"ז כתב תוס' דהתינח אי מביא בתורת ביכורים אבל אי אין מביא רק בתורת הקדש שמקדיש מה שאין מחלקו א"כ שוב גם לקרות יכול דהא ל"ה שיקרא דהא עכ"פ חלק שלו בפירות וע"ז קורא אשר נתת לי דמה שיתר על חלקו אין מביא בתורת ביכורים ואפ"ה ל"ה חולין בעזרה דמקדיש לי' א"כ ראוי לקרי' ואין מעכב ההבאה לכן שפיר קשיא להו לפירש"י מ"פ רב יוסף הא שפיר משכחת מביא וקורא:
על דברת קו' הט"ג איך יכלו ישראל להפריש מעשר הא לא קנה לי' והבאתי מב"ק דף צ' הרי גזל סאה חיטין והפריש חלה אין זה מברך משמע דחייב בחלה אפי' למ"ד שינוי במקומו עומד וכתבתי דשם חייב העיסה משום דעיסה של נגזל היא חייבת מטעם עיסה דנגזל וראיתי אח"כ דמק"ח סי' תנ"ד שכ' כך אולם עדיין לא ביאר איך יכול הגזלן לקרות שם חלה הא אין העיסה טבולה לחלה (שוב ראיתי כי במהר"ם שיק עמד ע"ז) אולם לי נראה לפמש"כ הרא"ש דחלה ותרומה לא מחדש עלי' שם תרומה דעודה בטבלה יש בתוכה איסור חלה ותרומה א"כ ניחא כיון דחייבת מטעם עיסה של נגזל מה שמפריש וקורא שם חלה אין מחדש שם חדש אלא כמברר חלק האיסור מחלק ההיתר וזה שפיר מהני אף שגזולה בידו אמנם קשה לי מנדרים דף ס"ב בעובדא דר' טרפון דבעלים סברו דההוא הוה גנבי' לי' כולי שתא ולכך רצה להרגו וביאר בח"ס דההוא גברא עם הארץ וסבור הי' הואיל והאי גנבא כולי' שתא אכל טבל בלי מעשר דכיון דלא נתיאשו הבעלים א"י לעשר נמצא חייב מיתה חשוב שמותר להרגו בידים ולהנ"ל הא יכול שפיר לעשר אולם אין מביאין ראי' מע"ה:
כ"ד) הנה דעת הב"י בפסק שלו דפירות שביעית שגדלה בקרקע נכרי בא"י דפטורה משביעית וממילא נשמע דחייבין במעשרות ודעת המבי"ט ואחריו בנו מהרי"ט דחייב בשביעית וממילא פטור מן המעשרות ופלוגתתם הוא דדעת הב"י דהא דפירות שביעית הוא הפקר אינה מטעם אפקעתא דמלכא דתורה אפקרי' אלא מטעם הפקר הבעלים כיון דמצות התורה להניחה הפקר א"כ הוה הפקר מצד הבעלים ונפ"מ בנכרי שאין מניחה הפקר ל"ה הפקר וחייב במעשרות וגם פטור משביעית דאף דא"ק לנכרי להפקיע מיד מעשר ואין לו קנין להפקיע מיד מעשר הוא רק בחזר ולקחה ממנו אבל כל זמן שביד הנכרי יש לו קנין ופירותיו פטורין ממעשר רק שאם קנאו ישראל הפירות ומירחם חייבין מטעם מירוח ישראל דרק לענין אם מירחו נכרי דהיינו שהגיע לעונת המעשרות לכלל מירוח לענין זה יש קנין לנכרי להפקיע מיד מעשר כ"ז שהשדה בידו ולפי"ז יצא עוד דין אחר דאם ישראל גופי' גדר כרמו ולא הניחו הפקר דפירותיו חייבין במעשרות ודעת המבי"ט ודעימי' דהוא אפקעתא דמלכא ופירות שביעית הם ופטורין מן המעשרות וכן בפירות נכרי כיון דא"ק לנכרי אפי' בעודו בידו א"כ יש לו כל דין פירות שביעית ופטורות מן המעשר:
ובמהרי"ט סי' מ"ג הביא ראי' מפ' אין בין המודר דפרכינן מ"ש דאוכל מן הנוטות דפירי דהפקירא אינון ארעא נמי רחמנא אפקרה אלמא אפקעתא דמלכא הוא אולם לענ"ד אין מזה ראי' דבוודאי אם אחד ישראל מניח שדה וכרמו בלתי שמורים ובלא גדר כל זה כל זמן שלא אמר הרי זה הפקר ל"ה הפקר דלא יהא אלא כדין דבר שאין בעה"ב מקפיד עליו דל"ה הפקר רק דגזל ל"ה וא"כ פשיטא דאם בעה"ב חזר למחר וגדרו ובצרו דחייב במעשר כיון שלא הי' עליו דין הפקר מעולם יכול הוא לחזור ולגדרו ואם נטלו אחר שוב הוה גזל א"כ הפקר כזה אין פוטר ממעשרות והנה כל זה בכל שני שבוע אבל בשביעית אמרה תורה להניח כרמו ושדהו בלתי שמור ומי שמקיים מצות התורה שאיני מקפיד הוה הפקר (ול"ב אפי' אתי ליד זוכה) לכן אם בעה"ב רוצה לחזור א"י לחזור רק לזכות בתורת הפקר בתורת זכי' מהפקר ע"כ פטור מן המעשרות וזהו הוה אפקעתא דמלכא שאף שלא הפקירו ממש דבשאר שני שבוע ל"ה אלא כדבר שאין מקפיד דל"ה הפקר אבל בשביעית הוה הפקר משום אפקעתא דמלכא אבל לא נשמע מזה דאם עובר אחד על דברי תורה ומשמר שדהו וכרמו דליהוי הפקר מצד אפקעתא דמלכא כיון שמקפיד עליו ואין מניחו ליכנס לשם לא נשמע מזה שתורה עשאתה הפקר (הנה דוגמא לזה כתב הרמב"ן בליקוטיו פ"ק דפסחים דטעם הביטול הוה משום דחמץ א"ב ואפקעתא דמלכא הוא אלא דאם רוצה בקיומו אוקמא תורה ברשותו לעבור בב"י אבל אם ביטלו הרי כיונה דעתו לדעת תורה שרוצה הוא באפקעתא דמלכא והיינו כסברא דידי) וכך נשמע מדברי הרע"ב פ"ט דשביעית משנה א' שכ' דאין נחשבים בעיני בעליהם ומפקירן והפקר פטור מן המעשר והיינו כמש"כ דהפקר דשביעית הוא רק דאין מקפיד דבעלמא לא מהני הפקר כזה לפטור ממעשר אבל בשביעית גלי קרא דמהני אבל לא מצד הבעלים אלא כיון דאין מקפיד שאין נחשבין בעיני בעליהם אפקע רחמנא מרשותו ועשאו הפקר ועפ"ז דכלאים המסכך גפנו בשביעית דסובר ר"ע דא"ח דבר שא"ש דהוה הפקר וכן משמע בסוכה דף מ"ד א"ל אפקר זיתיא לחשוכיא ותן פרוטיא לקשקושי כרמים ובה"ג רש"ש הקשה הא בעינן הפקר אף לעשירים ולפמש"כ ניחא דממילא לא הוי הפקר רק אם מניחו בלי שמירה שיטלו עניים אז שוב הוה הפקר מכח הפקירא דמלכא והוה הפקר אף לעשירים ולכאורה נראה דאין כן דעת התוס' דכ' בקידושין דף מ' לפרש הא דאוכל בשוק פסול לעדות אייריא בחטף דבר שאין מקפיד עליו דל"ה גזלן ועכ"פ מפסל לעדות ואי אמרינן דהוה הפקר ורשאי ליטול לכתחלה אמאי מיפסל לעדות אמנם תוס' שם כתבו בשם הר' אליהו כגון שהלך אצל המוכרים וטועם מעט כאלו רוצה ליקנות מהם וקשה לי דבמדרש פ' נח איתא דכך הי' עושין דור המבול ונענשו על כך וקרא כתיב כי מלא הארץ חמס מפניהם א"כ הדרה קו' תוס' לדוכתי' א"כ גזלן הוא ואולי יש לומר ברבים עושין כן הוה חמס אבל אחד שעושה כן לא הוי חמס דאין מקפיד על אחד והוה ג"כ כדבר שאין מקפיד ול"ה גזלן:
ועוד הביא ראי' מהא דאמרינן פ' המפקיד מ"ש הכא דקרי להו נטושין ומ"ש הכא דקרי להו רטושין נטושי דבע"כ דכתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה אפקעתא דמלכא הוא רטושין דמדעתי' דכתיב אם על בנים רוטשה מוכח דפירות שביעית אעפ"י שיחזיק בהם ולא יפקירם מופקרים ועומדים הם מגזירת מלך לפמש"כ אין משם ראי' דבוודאי זהו דיהא לו דין הפקר ול"ב אתי ליד זוכה זהו בע"כ דמצד הבעלים אף שמקיימים מצות התורה ומניחין אותן בלתי שמור ל"ה אלא בדבר שאין מקפיד אבל לא הוי הפקר א"כ הוה הפקרא דבע"כ:
עוד הביא ראי' מפ"ז דכלאים במסכך גפנו של חבירו ע"ג תבואתו של חבירו מייתיא בירושלמי דשמעינן מן הדא אריוס"י מעשה בא' שזרע כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר"ע ואמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלמא אפקעתא דמלכא הוא לפמש"כ גם מהא לא תברא דאפשר דבעלים אין מקפידין שיכנסו לשם ב"א לבצור כרמו כי במה שזורע שם אין מוכיח שמקפיד על כרמו וכדאיתא בכהא"ג בפסחים דף ו' סופי תאנים ומשמר שדהו מפני מקשאות בזמן שבעל הבית מקפיד אסורין משום גזל וחייבין במעשר בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהן מותרים משום גזל ופטורין משום מעשר א"כ ה"נ משכחת בכהא"ג שאין מקפיד על כרמו אף שמקפיד וזורע בו תבואתו וכיון שאין מקפיד על כרמו שוב הוה הפקר מצד אפקעתא דמלכא ואין יכול לאסור כרמו של חבירו:
והנה לכאורה מהך דפסחים סתירה לדברי דהתם קתני דאם אין מקפיד פטורה מן המעשר כהפקר אך א"ש דבוודאי אם בא אחר וזכה בו פטור מן המעשר אבל כ"ז שלא בא ליד אחר ל"ה הפקר ואם בצרו הבעלים חייבין במעשר (ומצאתי כדברי בא"מ סי' כ"ח אחר שהביא דברי הנוב"י סי' ל"א דדבר שאין מקפיד הוה הפקר ובעינן שיהא הפקר לכו"ע השיג ואמר דא"כ דהוה הפקר יהא אסור לבעלים לחזור בו ולכן העלה דהוה משום מתנה ול"ב שיהא מתנה לכו"ע הנה אף דמה שהעלה בא"מ דדבר שאין מקפיד הוא משום מתנה קשה עליו מגמ' דפסחים הנ"ל אבל עכ"פ נשמע מדבריו דאף אי דבר שאין מקפיד אין בו משום גזל ויכול אחר ליטלו ולקדש בו אשה אם הבעלים רוצים לחזור בו יכולין לחזור ממילא אם חזרו חייב במעשרות ורק אם ליקטו אחר פטור ממעשר):
ונראה לי ראי' לדברי מהא דאיתא בר"ה גבי אתרוג בת שישית שנכנס לשביעית דפטור מן המעשר ופטור מן הביעור ופרכינן אמאי פטור בביעור דאזיל בתר חנטה תחייב במעשר ומשני יד הכל ממשמשין בה ואי אמרת תחייב במעשר והיינו כמש"כ כיון דנוהג בה מנהג שביעית מצד הבעלים הוה כדבר שאין מקפיד ויד כל אדם ממשמשין בה פטור מן המעשר אם אחר נטלו אבל הפקר ל"ה כיון דבפירות ששית ליכא אפקעתא דמלכא והנה במהרי"ט הרגיש דמזה לכאורה נשמע דהפקירא דשביעית לאו מצד דמלכא רק משום דיד כל אדם ממשמשין בה דהיינו הפקר מצד הבעלים משמע דהיכא דגדרו דאין יד כל אדם ממשמשין בה ל"ה הפקר ותי' דבוודאי כיון דשביעית לא נהגה ולאו אפקעתא דמלכא הוא מישמש יד הכל שבה אינה אלא גזל ואין הפקר כזה פוטר מן המעשר אמנם לפמש"כ הא דיד הכל ממשמשין בה אין בו משום גזל דהא הוה דבר שאין מקפיד ובאמת אם נטלו אחרים פטורים מן המעשר:
עוד הביא דברי המכילתא ויתרם תאכל חית השדה למה נאמר לפי שנאמר עשר תעשר שומע אני אף פירות שביעית ת"ל ויתרם תאכל חית השדה אחר שחי' אוכלת מן הראוי לה בשביעית שאיני מעושר אף אדם אוכל מן הראוי לו שאיני מעושר מוכח דאי לאו קרא הו"א שיעשרו בה אעפ"י שהוא הפקר לפמש"כ ג"כ לק"מ דהו"א דשביעית ל"ה רק כדבר שאין מקפיד ורשאי אחרים ליטלן ואם נטלו פטורין מן המעשר אבל אם הבעלים עצמן נטלו יהא חייבין כיון דל"ה כדין הפקר ממש קמ"ל קרא דפטורין דאפקעתא דמלכא הוא כיון שעכ"פ הבעלים אין מקפידין עשאה רחמנא כהפקר בעלמא:
עוד הביא מספרי פ' ראה יכול אף שנת שביעית תהא חייבת במעשר ת"ל שנת המעשר יצאה שביעית שאינה חייבת במעשר הרי מוכח להדיא דשנת שביעית פטורה מן המעשר כל עיקר לא מטעם הפקר ולפמש"כ ניחא דתורה לא אייריא מאיסורא במי שגדר כרמו רק במי שמניחה בלתי שמור דמצד הבעלים ל"ה הפקר והוה חייבין במעשר אבל מצד אפקעתא דמלכא פטורה מן המעשר דשנת שביעית פטור מן המעשר אבל רק במי שנהג בה כדין תורה אבל במקפיד עלה ומשמר אותה לא הפקיעה תורה לפוטרו מן המעשר:
והנה כל זה באם ישראל גדרה ולא הניחה בלתי שמור עתה ניחזו אנן בנכרי שלקח בא"י וגדרה אף דאין קנין לנכרי להפקיע מיד מעשר הנה בארנו לעיל כיון דעכ"פ יש לו קנין לחפור בו בורות שיחין ומערות א"כ יש לו קנה"ג פטורה ממילא מן המעשר כל זמן שבידו והנה לפי"ז בשביעית כיון דגדרה ומשמר אותה ואין נוהג בה דין שביעית אין חייבת כלל בשבת הארץ כיון שהוא ביד נכרי מופקעת קדושתה דהא מצד ישראל עכ"פ אינה משומר א"כ הוה כאלו הניחה בלתי משומרת ובא נכרי בשנת שביעית והחזיק בה לזכות מכח שעזבה הבעלים ואין מקפיד עלי' שיטלוהו ורשאי הנכרי ליטלה הנה זכה בה מצד אפקעתא דמלכא (רק דתורה אייריא שהבטיחה ולא יחמוד איש ארצך בוודאי לא יטלנו נכרי ושום אדם ונשארת בלתי שמורה עד אחר שביעית ואז חוזרת לבעליו) אבל עתה שאין לנו בטחון זה ואם ישראל מניחה בלתי משומר בוודאי גוי רשאי ליטלה וכיון דגוי יכול ליטלה בה שוב הוה הפקר ממש במה שמניחה בלתי משומר והנה אם ישראל הפקיר שדהו בא"י והפקירה בפירוש גם על דעת נכרי פשיטא דנכרי הזוכה בה שלו הוא ויש לו קנין בכהא"ג להפקיע מיד מעשר דבשלמא במוכר שדהו לנכרי דאמרינן דאין קנין לנכרי להפקיע משום דכתיב והארץ לא תמכר לצמיתות כדאיתא בירושלמי סוף פ' השולח אבל אם הפקירה בוודאי יכול לזכות בה לגמרי שיהא לו קנין בה להפקיע מיד מעשר א"כ ממילא פקע גם דין שביעית ממנה א"כ פירות שדה זו פטורה משביעית וממעשרות:
מעתה ניחזי הנה המהרי"ט הקשה עוד אי ס"ד דשביעית מצד הפקר א"כ הלוקח מן הנכרי שאיני הפקר חייב מה"ת במעשרות אף בשביעית א"כ תיקשו מספרי הנ"ל דקאמר יצאה שביעית שאינה שנת המעשר הא אין השנה גורמת רק ההפקר גורם שהרי לוקח מן הנכרי שאיני הפקר חייב מה"ת ולפמש"כ בוודאי לכו"ע בלוקח מן הנכרי בשביעית פטור מן המעשרות דהרי בשנת השביעית בוודאי יש לנכרי קנין באותה שדה אם זכה בו להפקיע מיד מעשר דהוה כזכה מן ההפקר עוד הקשה המהרי"ט מדאיצטריך לן למדרש קראי בשנת השביעית לפטור מן המעשרות ולא נפ"ל מהיכיא דנפ"ל בספרי לענין לקט שכחה ופיאה שפטורים מן המעשר מדכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק עמך יצא לקט שכחה שידך וידו שווין אף פירות שביעית אם מטעם הפקר תיפיק לי' שידך וידו שווים אלמא לאו מטעם הפקר היא לפמש"כ ניחא דבאמת שכחה ופיאה אם חזרו הבעלים ונטלו חייבין במעשר ורק כשבא ליד עני פטורים כמש"כ המשל"מ פ"ב ממעשרות ואף למאן דפליג אמשל"מ והשיגו עליו מסוג' דגיטין אבל בשביעית בוודאי אי לאו קרא ל"ה אלא כדבר שאין מקפיד דהוה ג"כ הפקר ויכולין ליטלן אבל אין פטור ממעשר רק בבא ליד אחר שזכה בו אבל אם הוא חזר בו ולקחו לעצמו חייב במעשר ולכן צריך לקרא דאפקעתא דמלכא הוא ונעשה הפקר ממש וא"צ לבוא ליד אחר ונפטר ממעשר מיד:
והנה איתא בירושלמי סנהדרין פ"ג דף י"ב מאימתי אדם זוכה לפירותיו בשביעית ר' ירמי' סבר מימר משיתנם לתוך כליו ריוס"י סבר אפי' נתונים בתוך כליו לא זכה וכתב בפני משה לפרש משום דאפקעתא דמלכא הוא ולא זכה דבטעות זכה דסבר דאינון דידי' ולאו אינון דידי' דהוה אפקעתא דמלכא וא"כ לפי"ז לכאורה פליגי בהא אי הוה אפקעתא דמלכא או אפקעתא דידי' שאם אין רוצה להפקיר ל"ה הפקר:
אולם יש לפרש דלא אייריא באין רוצה להפקיר אלא שבאמת הפקיר רק שאח"כ נתן לתוך כליו ואם הי' דעתו לזכות מתוך הפקר הרי רשאי ליתנו לתוך כליו אבל שכח ונתן לתוך כליו כאלו הם שלו דס"ל דאפ"ה זכה דאף דבאמת אין שלו דהוה הפקר דהפקירו כבר סובר דכליו קונה לו שלא מדעתו ואידך סובר דאין כליו קונה שלא מדעתו היכיא דסבור שהן שלו כתוס' ב"ב דף נ"ד ובארתי במק"א:
ונראה דפליגי בהא תנאי ב"ש וב"ה במס' מע"ש פ"ה אי כרם רבעי נוהג בשביעית דלב"ה יש לו חומש וביעור ולב"ש אין לו חומש וביעור ונראה דטעמא דב"ה דהוה אפקעתא דבעלים דהיינו דאי בעלים קיימו מ"ע דשביעית והניחו בלתי שמור אז התורה הפקיעה כח הבעלים אבל אם גדרו ולא הניחו בלתי שמור לא הפקיעה לכן נטע רבעי נוהג בו כמו דס"ל לרבנן בפ"ד דפיאה דעוללות נוהג בו וב"ש ס"ל אפקעתא דמלכא וכן פליגי בהאי טעמא בפ"ד דפיאה דלב"ש אין נאכל אלא שלא בטובה דאפקעתא דמלכא הוא ולב"ה נאכל בין בטובה בין שלא בטובה דס"ל אפקעתא דבעלים:
כ"ה) והנה הגיע לידי קונטרס השמיטה מהרב הגאון הגדול תנא ירושלמאי כקש"ת מו"ה דוד רידב"ז מעיה"ק צפת ראיתי שכ' שיש להביא ראי' שאין עלי' תשובה לדברי המהרי"ט מהא דגרסינן בירושלמי פ"ק דשקלים וכן במס' פיאה פ"ו לאחר שלמד דהפקר בי"ד הפקר מכל אשר לא יבוא בעצת השרים וכו' שאל בגמ' מהו שיהא הפקר הזה לפטורין המעשרות וקאמר נשמיעני מן הדא אין מעברין את השנה לא בשביעית ולא במוצאי שביעית ואם עברוהו מעובר וחודש אחד שהוסיף אינו פטור מן המעשרות וע"כ ש"מ דהפקר בי"ד פטור מן המעשרות והקשה אי נימא הא דשביעית פטור ממעשרות מטעם דבעה"ב מפקיר שדהו א"כ אינן מוכח דהפקר בי"ד פוטר ממעשרות דאימא הפקר בי"ד אינו פוטר ממעשרות רק כיון שבי"ד עברו השנה ע"כ הבעלים מפקירין ופטור ממעשר ואולם לפמש"כ יש לראי' זו תשובה דהא אין הבעלים מפקירין בשביעית אלא דהוה כדבר שאין מקפידין לגבי בעלים דחייב במעשר כיון דלא אתי ליד זוכה א"כ ע"כ הא דפטורים ממעשר גם הבעלים בעברוהו לשנה ע"כ משום דהפקר בי"ד הפקר היה כאתי ליד זוכה דהא אפקעתא דמלכא בשביעית שויא כהפקר שאתי ליד זוכה לפטרו לבעלים ממעשר דהוה כזכו מבי גזא דהפקירא א"כ נשמע דע"י הפקר בי"ד אהני לפטרו ממעשר דאי משום הפקרא דבעלים ל"ה כהפקר לפטור לבעלים ממעשר דמשום הבעלים ל"ה אלא כמידי דלא מקפידין דבעלים חייבין במעשר וא"ש:
והנה בקונטרס הנ"ל הביא דברי הירושלמי פ"ז מפיאה הנוטע כרם להקדש פטור מן הערלה ומן הרבעי וחייב בשביעית ר"ז בשם רי"ו ושבתה הארץ שבת לד' אפי' דבר שהוא לד' קדושת שביעית חלה עליו וכ' ומסיק אח"כ מפני שקדם נדרו להפקירו והכא מפני שקדם הפקר נדרו להקדישו וע"כ משום דהוה אפקעתא דמלכא ואיני שלו מעולם על שנת שביעית להקדישו א"כ ראי' מכאן לשיטת מהרי"ט:
ולי נראה דאין מכאן ראי' דאף דנאמר דל"ה אפקעתא דמלכא ורק ע"י הבעלים הוה הפקר הוה קדם הפקירו להקדישו דהא עכ"פ מ"ע שהבעלים יפקירהו (ומכש"כ לפמש"כ דמ"ע שבעלים יניחוהו בלתי שמור וממילא נעשה הפקר ע"י אפקעתא דמלכא לדעת הב"י) א"כ זה נקרא קדם הפקירו להקדישו ואין יכול לאסור וראי' דהא קאי שם אמשנה דהתם דקתני המקדיש כרמו פטור מן העוללת ומפרש ה"מ בלא הי' ידוע אבל הי' ידוע פטור משום דא"א מקדיש דבר שאיני שלו שזכו בהם עניים ופריך אי הכי באין ידוע נמי וע"ז מייתיא ברייתא בנוטע כרם להקדש פטור מן הערלה ומן העוללת דלא מיקרי כרמך וע"ז קתני דבשביעית חייב והיינו משום דבשביעית הוה כמו ידוע דגבי עוללת דחייב בעוללת משום דא"א מקדיש דבר שאינו שלו דהא ידוע הוא דיבוא שביעית אף דגבי עוללות גופי' לא הוה אפקעתא דמלכא רק אם יניח העוללות הוה דעניים (ולפמש"כ המשל"מ הבאתי לעיל בכל מתנות עניים עד שלא יבוא ליד עני לא הוה של עניים לפטור ממעשר) אפ"ה אין ההקדש חל לרבנן משום דאא"א דשא"ש ועוד דכיון דלענין לאסור במלאכה פשיטא דל"ש דהקדש יפקיע איסור מלאכה דשביעית אף אי ל"ה אפקעתא דמלכא רק מצד הבעלים וא"כ אם הניחוהו בעלים בלתי שמור נעשה ממילא הפקר א"כ אף אי ל"ה אפקעתא דמלכא ניחא דהוה קדם הפקירו להקדישו:
והנה שם בדף ה' ע"ב כתב הגאון נ"י דירושלמי חולק עם הבבלי בשביעית אזלינן בתר הפקר מצד הבעלים דצריך הפקר על פיהם וזה מתחיל משעה שהפקירו בשביעית ול"ח הפקירו קודם לנדרו ולירושלמי אזלינן בתר אפקעתא דמלכא כיון דחייב להפקירו הוה קדמה הפקר להקדישו ולדעתי ז"א דפשיטא בשביעית א"צ הפקר על פיהם של הבעלים רק שיניחם בלתי שמור דבזה שמניחו בלתי שמור בזה הוה כמפקיר השדה היינו לפי הבנתם דהוה הפקר ע"י הבעלים (אבל לפמש"כ אף לשיטת ב"י ל"ה הפקר ע"י הבעלים רק כדבר שאין מקפיד ואין לו דין הפקר ממש לכו"ע רק ע"י אפקעתא דמלכא כנ"ל) ועוד דאין כאן פלוגתא בין בבלי לירושלמי דבוודאי לענין להפקיע קדושת שביעית ע"י ההקדש שביעית קדמה כיון דחיוב עליו להפקירו אין ההקדש חלה להפקיע איסור שביעית אבל לענין לאסור על חבירו שדה לכשיבוא שביעית שפיר חל כיון דאם גדרו ולא הפקירו ל"ה הפקר לפי שיטת הב"י וכש"כ לפמש"כ גם לשיטת הב"י הוה אפקעתא דמלכא רק דעכ"פ צריכין הבעלים להניחו בלתי שמור ע"כ לענין שיחול הנדר שפיר חל כיון דאם גדרו לא הפקיעה תורה שדהו לעשותו הפקר אבל לענין שנאמר דההקדש שמפקיע איסור שביעית לענין זה אמרינן כיון דחיובו עליו להניחו בלתי שמור הוה כקדם הפקירו לנדרו ולא תליא זה כלל בקדושת בכור דאינה מצוה להקדישו דבזה בוודאי ל"ה אלא מצוה בעלמא דלא ניתוסף קדושה ע"י אמירת פיו אבל הכא ע"י אפקעתא דמלכא ניתוסף כח ההפקר על הפקר שבא ע"י הבעלים דל"ב אתי ליד זוכה:
והנה בדף ו' הביא הגאון המחבר נ"י דברי המרי"ט שהשיג על הב"י ומייתיא ראי' מבכורות דף י"א דאמרינן דנתמרח ביד ישראל מעשרן והן שלו דא"ל אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתועי דינא בהדי' ומסיק הגמ' דפטור מתרומ"ע שנאמר כי תקחו מאת ב"י והרמותם ממנו תרומת ד' מעשר מן המעשר טבלים שאתה לוקח מישראל אתה מפריש תרו"מ ונותנה לכהן טבלים שאתה לוקח מן העכו"ם אין אתה מפריש ונותנה לכהן מוכח דבלוקח מן הגוי חייב במ"ע דקרא כתיב רק בתרומ"ע ובמהרי"ט הקשה עליו א"כ עכ"פ מטעם דאתינא מכח גברא פטור אף במ"ע ועוד ל"ל קרא תיפוק לי' משום הטעם דאתינא מכח גברא הפטור והרב הגאון המחבר נ"י כתב לפרש דמקרא הוא דנשמע למעט ישראל הבא מכח נכרי לא מסברא אבל רק לענין נתינה אבל לענין הפרשה מוכח מקרא דוהרמותם דתרו"מ טובל לא מיעטה קרא דלענין איסור ל"ש אתינא מכח גברא ול"נ לפרש בפשיטות דהנה בטו"ז סי' א' העלה דהפרשת תרו"מ הוא איני כשבא לאכול דוקא אלא מיד שנתמרח מ"ע להפריש ואמנם קשה עליו מפירש"י גיטין דף מ"ז שכ' וז"ל דמעשר טבול ואשר לי' באכילה ולאו מצוה דרמיא עלי' הוא אלא א"כ אוכלן או מוכרן דקא משתרי' לי' וצריך לחלק בין תרומה למעשר דרש"י כ' כן רק במעשר אבל בתרומה אי איתא דא"ח אלא כשבא לאוכלן יקשה הא חטה אחת פוטרת את הכרי וחטה אחת הא לא מיקרי כלל נתינה אע"כ ההפרשת תרומה ונתינה דתורה חייבתה אינה להתיר באכילה אלא מיד צריך להפריש כדי ליתנה לכהן (ועתוס' רי"ד קידושין דף נ"ח וכך העלה בנובי"ת חיור"ד דנתינה לא מקיים בחטה אחת ולפמש"כ יובן דבאמת הפרשתה הוא מיד כדי לקיים נתינה לכהן ולא תליא באכילה ובה' אימ"ז פ"ה הארכתי בזה):
ולפי"ז י"ל כך דזה בתבואה של ישראל אבל בלוקח מן הנכרי אין חייב להפריש מיד אבל פשיטא כשבא לאכול צריך להפריש תרו"מ משום איסור אכילה רק שאין נותנה לכהן משום דאתינא מכח גברא דפטור והיינו דילפינן כן מקרא דאי לאו קרא הוה אמרינן גם בלוקח מן הנכרי חייב להפריש מיד א"כ כל עיקר הפרשה משום נתינה לכהן ל"ה מפטר מנתינה משום דאתינא מכח גברא רק הא גופי' ילפינן מקרא דאם לוקח מנכרי איני חייב להפריש מיד וא"ח להפריש רק כשבא לאכול ממילא נשמע דכשמפריש נמי לאכול א"ח ליתנה לכהן כלל דיכול לומר אתינא מכח גברא דפטור:
ומה מאוד יתכנו עפי"ז דברי רבינו בפ"א מה"ת שתמה עליו הרב הגאון המחבר וז"ל רבינו וגמרן ישראל חייב בכל מה"ת ונתנה לכהן ותרומ"ע ומוכרה לכהן ומע"ר הוא שלו שהוא אומר ללוי במעשר ולכהן בתרו"מ אני באתי מכח איש שאין אתה יכול ליטלה ממנו כלום ומפני מה אמרו שלא יתן תרו"מ לכהן כתרומה גדולה לפי שנאמר בתרו"מ כי תקחו מאת בנ"י את המעשר טבל שאתה לוקח מישראל אתה מפריש ממנו תרו"מ ונותנה לכהן אבל טבל שאתה לוקח מן העכו"ם אין אתה נותן לכהן התרו"מ שהפריש ממנה אלא מוכרה לכהן ולקח דמ"י והקשה הגאון הנ"ל מדוע כ' רבינו הטעם על תרו"מ שלמה לא יתן לכהן כתרו"ג דאיפכא הול"ל מפני מה יתן התרומה לכהן ואינו מעכבו לעצמו כמו תרו"מ משום האי טעמא דאתינא מכח גברא ולפמש"כ א"ש דבתרומה דהמצוה להפריש מיד א"כ כל עיקר הפרשה הוא משום נתינה לכהן ע"כ ל"ש לומר דיפריש ולא יתנהו לכהן אבל במעשר שבארנו לעיל דאין החיוב להפריש אלא כשבא לאכול א"כ שפיר י"ל דמפריש ואין נותנה ללוי יען דבא מכח גברא דפטור מנתינה ולכן כתיב כי תקחו מאת בנ"י את המעשר למעט לוקח מן הנכרי שאין חייב ליתנה ללוי וכך בתרו"מ גלי קרא והרמותם ממנו תרומת ד' מעשר מן המעשר דבלקוח מן הנכרי א"ח להפריש והיינו דא"ח מיד אבל פשיטא דחייב להפריש להתיר באכילה אבל כיון שבא רק להתיר באכילה ממילא פטור מליתנה לכהן רק למוכרה לכהן ודו"ק:
בדף ז' הביא דברי המהרי"ט שהשיג על הב"י שהוכיח מהא דמס' ידים דנחלקו בעמון ומואב אם נוהג מ"ע ומע"ש בשביעית וכו' אמאי לא הביאו ראי' מלקוח מן הגוי בשביעית דחייב במעשרות לדעת הב"י והא הוא בא"י וקרוב יותר מעמון ומואב והקשה הגאון מנ"ל למהרי"ט להוכיח דע"כ משום דיש קנין והמירוח מחייב הא אפי' א"ק חייב במעשרות משום שהנכרי לא הפקיר וגדר את כרמו דחייב במעשרות בשביעית לשיטת מרן הב"י עכ"ד ונראה דא"ש דהא המהרי"ט קאי על דברי ב"י שכ' דאף דבישראל שגדר כרמו חייב בנכרי פטור אם גדר כרמו והשיג עליו המהרי"ט כבר לעיל ע"ז דאי בישראל חייב בגדר כרמו גם בנכרי כן והוה שביעית מכח אפקעתא דמלכא א"כ ע"כ הא דחייב במעשרות משום יען דבזה"ז רק דרבנן דיש קנין להפקיע ואינו חייב בשביעית וחייב במעשרות דהמירוח מחייב:
שוב ראיתי דף ז' עמוד ב' הביא דברי הגר"א שהשיג על הכ"מ דרבינו פסק בלקח פירות מן הנכרי דא"ק להפקיע אף שהקרקע ביד נכרי הנה לעיל בחי' הבאתי דברי שו"ת ר' בצלאל שהעלה כדבריו שהקרקע ביד נכרי מפטר ממעשר לענין זה היכיא דהגיע לעונת המעשרות דהיינו לשעת מירוח דאז פטור אפי' מרחו ישראל אבל אם הגיע לעונת המעשרות ביד ישראל חייב כשממרחו ישראל וא"כ שפיר כתב הב"י בעודו ביד נכרי יש קנין להפקיע מיד מעשרות:
בד"ה והא דדייק הב"י הביא הג' דברי המהרי"ט שהעלה כיון דאין לו קנין בקרקע אפי' לפירותיו אין יכול להביא ביכורים כלל ועפי"ז רצה לפרש דברי הירושלמי ס"פ השולח ובאמת ז"א דלא תלוי בהא ביש קנין לנכרי בקרקע לחפור בו בורות דאף אי א"ק אף לחפור בו בורות יכול להביא משום דהא דקתני במשנה הלוקח חייב דאייריא בבעלים שקנו הפירות א"כ הקרקע בלא"ה שלו מטעם דא"ק לנכרי דגוף הקרקע א"י למכור משום לא תמכר לצמיתות כדאיתא בירושלמי או דאייריא בחזר ולקחה גם הקרקע כמו שהוא שיטת רבינו ואמנם מה שנתקשה בדברי הירושלמי הנה בארתי לעיל בפ"א על נכון:
בדף ח' בד"ה סוף דבר כ' הגנ"י וז"ל וה' מקום לתרץ דעת הב"י דרמב"ם פסק כמ"ד יש קנין אך המ"ד זה גופי' מודה דהיכיא דחזר הישראל ולקחה לא הוי כיבוש יחיד ובזה לבד ס"ל דא"ק למ"ד יש קנין אבל המ"ד דס"ל א"ק ס"ל א"ק כלל יעו"ש הנה על מדוכה זו ישבתי כשלשים שנה בקונטרס אבל אם שנדפס בשמי אצל שבי"ד על יור"ד לאאמוהגזצ"ל יעו"ש:
שם עמוד ב' השיג על מהרי"ט שכ' דבאו פריצים וחללוהו והשיג מתוס' קידושין וכ' וז"ל אבל כשיקנה במעות מעשר שני הבהמה מן הנכרי האיך תפקע הקדושה מהמעות ותתפס בבהמה כיון שקנה העכו"ם המעות נעשה חולין בידו והאיך תתפס קדושת המעות בבהמה לק"מ חדא דהא מהרי"ט כתב רק מכח כש"כ דאמרינן באו פריצים וחללוהו בגוף קדושה שקדוש כבר כש"כ דלא יחול על דמי שביעית שביד נכרי:

ועוד דהא תוס' בכורות דף י"ג כתבו דבהקדש מעות קונות דאאפ"ש שיקנה במשיכה דבר מהקדש בלא מעות שיתחלל עליו הקדושה א"כ בקונה פירות שביעית לאכול בקדושתו צריך ג"כ לומר שחלה קדושתו על המעות ביד נכרי וזה אי אפשר דבאו פריצים וחללוהו דהחילול נעשה על דבר שבא כבר ליד נכרי אבל להיפוך בקנה בהמת חולין ממעות הקדש מיד כשפסק הקנין בעד המעות נתחלל הקדושה על הבהמה שבא ליד ישראל קודם שבא המעות ליד נכרי כיון דהחילול נעשה על דבר שבא ליד ישראל וזה ברור:
כ"ו) שם דף ט' כתב ההגנ"י דהוה הערמה ולי נראה דזה לא מבטל מעשה המכירה כאשר אבאר דהנה לקמן הבאתי בפ"ז פלוגתא דרי"ו ור"ל בירושלמי בהפקיר חמצו בי"ג לאחר הפסח מהו ומסיק דפליגי דרי"ו חייש להערמה ור"ל לא חייש להערמה וכתבו הרא"ש והטור הערמה שמא לא יפקיר ויאמר שהפקיר ובמק"ח סי' תמ"ח הקשה למה נחשדהו למשקר והביא בשם תש"ו פנ"י דהכונה שמא לא יפקיר בלב שלם ויהי' דעתו לחזור ולזכות וכ"כ הר"ן בנדרים דף מ"ד גבי מפקיר שדהו כל ג' ימים יכול לחזור בו משום רמאין שדעתן בשעת הפקרן כדי לחזור ולזכות בהןולהפקיע מידי מעשר וה"נ דעתן רק כדי להפטר מלבער ואח"כ יזכו בהן והביא דבנוב"י דחי דהערמה כזו לא הוה הערמה דהוה דברים שבלב ותי' במק"ח כיון דמוכחי הוי כפירוש וראי' מנודרין להרגין עכ"ל וכונתו להא דאיתא בנדרים דף ל"ב נודרין להרגין ולחרמין ל"ה נדר כיון דיודעין שנודרין כן מחמת אונס מוכח דהוה הערמה ומבטל ע"י אמירת פיו אולם יש לעיין הא איתא שם דוקא באמר בלבו היום הוא דל"ה נדר משום דנהי דהוה דברים שבלב מ"מ הכל יודעין שאין עושה ברצון טוב א"כ אי לא אמר בלבו היום יהא ג"כ מותר משום דהכל יודעין שאינו עושה ברצון טוב אע"כ דנהי דאיכא אומדנא דמוכח ל"א רק לפרש דבריו מה שאמר בפיו אבל לא לסתור דבריו וכ"כ בריטב"א בקידושין דף נ"א א"כ מוכח דהערמה לא מגרע המעשה והדיבור שהוציא בפיו:
אך הנה בתוס' איתא כדברי המק"ח שכ' וז"ל אע"ג דדברים שבלב אינן דברים מ"מ לגבי אונסין שרו לי' רבנן והקשו מ"ד דברים שהתירו אע"ג דהוה דברים שבלב ותי' דאנן סהדי שדעתו לכך מוכח דמהני אנן סהדי אף לבטל דברים שבפיו אך א"כ יקשה דברי תוס' אהדדי דהא בתוס' בפסק הלכה כתבו דנודרין להורגין הוא דוקא באומר בלבו היום ודוקא שהגזלן אינו משביע לעולם אבל אם משביעו לעולם א"י לסתור דבריו שבפיו וזהו כדברינו א"כ יהא דברי תוס' סותרין עצמן וע"כ לחלק היכיא דל"ה סתירה ממש לדבריו שבפיו מהני דברים שבלב אבל בנודרין להורגין הוה סתירה ממש לדבריו דברים שבלב ל"ה דברים אף דמוכח ודלא כדברי המק"ח:
אולם מה שהביא המק"ח מנדרים דף מ"ד מפני הרמאין שדעתן בשעת ההפקר לחזור ולזכות בהן הנה יש לומר דאין משם ראי' דהא בהא דמשני רבא טעמא דר"ז משום גזירה אטו מתנת בית חורין כתב הר"ן גופי' לפרש דהא"ט כיון דאנן סהדי דלא אפקרי' אלא כדי שיתהנה מודר אתי למישרי היכא דאמר בפירוש וכההיא דמתנת בית חורין דאמר בפירוש ואינן לפניך אלא כדי שיבוא אבא עכ"ל א"כ משמע דס"ל דאף דאיכא אומדנא דכונתו הי' כדי שיתהנה מודר אפ"ה לא גזרינן רק משום שאמר בפירוש א"כ לכאורה מ"ש דגבי הפקר כתב דמשום הרמאין שמא יפקיר כדי לחזור ולזכות א"כ מוכח דע"י דברים שבלב מכחיש מה שבלבו ולגבי מתנה רק אם יאמר בפירוש ואינן לפניך אלא כדי שיבוא אבא דסותר לדבריו בפירוש ונראה דרק לגבי הפקר דהוא מטעם נדר בעינן וגמר בלבו לכן כל דאיכא אומדנא דלא גמר בלבו ל"מ הפקירו משא"כ במתנה דנוגע הדבר להמקבל מתנה לא יכול לסתור דבריו שאמר (עכהא"ג תוס' כתובות דף מ"ו) להקנותו בדברים שבלב רק בדיבור שיאמר אינן לפניך:
מעתה הנה גם בביטול חמץ דמטעם הפקר שפיר חיישינן להערמה שלא יפקיר בלב שלם רק כדי לחזור ולזכות בו מהני דברים שבלב לבטל ההפקר אבל במכירה דנוגע לאחרינא ל"א בתר דברים שבלב ול"ח להערמה אף דאיכא אומדנא דמוכח כיון שמוציא בפיו בלשון טוב ומועיל ל"א בתר דברים שבלב א"כ מוכח דל"א בתר דברים שבלב ול"ח להערמה כמו במתנת בית חורין אך לכאורה יקשה הא בשמעתין דמתנת בית חורין דף מ"ח איכא תרי לישנא דלל"ק אמר לא שנו אלא דאמר ואינן לפניך כדי שיבוא אבא אבל אם אמר ויבוא אבא ויאכל בפיו מדעתך קאמר אבל לל"ב אפי' ויביא אבא ויאכל בהן אסור מ"ט דסעודתו מוכחת עליו וכתב הר"ן דוקא שאמרינן בשעת מתנה אבל לאחר מיכן מותר כיון דבשעת מתנה לא אמר מידי אבל הרמב"ם כתב דאף לאחר שעה אסור משום דסעודתו מוכחת עליו א"כ מוכח דגם במתנה אזלינן בתר אומדנא שבלבו אבל הנה כ"כ בכ"מ בפ"י מנדרים דרבינו לא אסור אלא באמר לו סמוך לנתינת המתנה אבל אם שהה קצת שרי עכ"ל א"כ גם רמב"ם מודה דל"א בתר אומדנא היכיא דלא אמר מיד:
אמנם נראה דהכא לענין איסור מכירה לנכרי משום לא תחנם בזה שפיר אזלינן בתר אומדנא דהא לא תחנם ל"ה איסורא אלא אם מכוין לטובת הנכרי (כדמוכח בע"ז דף ס"ב) א"כ כאן דאיכא אומדנא דאין עושה אלא להפקיע האיסור ליכא איסור לא תחנם ואזלה בזה מה שהקשה ע"ז הרב ה"ג המחבר נ"י דאיך נעשה התקנה למכור לנכרי כיון דאסור למכור לו קרקע בא"י משום לא תחנם לפמש"כ ניחא (שוב ראיתי באו"ז ה' פסח סי' רמ"ו דמפרש כהרא"ש דרי"ו דחייש להערמה היינו שלא יבטל כלל ויאמר הפקרתי וכ' בפירוש דאין לפרש הערמה דרי"ו היינו שיפקיר ע"מ לזכות בו לאחר הפסח דזה מהני באמת והביא דברי הירושלמי דשביעית שהבאתי לעיל א"כ מוכח דאפי' בהפקר ל"ח להערמה כזו שלא יהא גמור להפקיר כיון שאחר הפסח שרי לזכות בו וע"כ כמו שבארנו יען דל"ח לדברים שבלב לבטל מה שהוציא לשון הפקר על אותו זמן דהיינו על כל ימ' הפסח א"כ כש"כ במכר לאיש אחר דל"ח להערמה לבטל מה שהוציא בפיו כנ"ל) וא"ש:
ועוד נראה דבמקום הפסד גדול שפיר מותר להערים וכן הוא בירושלמי פ"ג דפסחים דין ג' דפריך שם מחלפי' שיטתי' דר"י תמן הוא אומר גבי חלה שלא יקרא לה שם א"ר אדי כאן שבות וכאן חיוב חטאת הכונה איסור תורה אר"י בי ר' בון כדי לחוס על נכסיהן של ישראל הכא מה אית לך פי' גבי או"ב כדי לחוס על ממונו שלא ימות בבור מותר להערים אבל הכא גבי חלה מאי אית לי' פסידא מוכח ממסקנת ירושלמי דלית לי' לחלק בין שבות לאיסור תורה אלא אי הוה הפסד הוה שרי להערים אף דאיכא איסור תורה משום מלאכה ביו"ט:
כ"ז) והנה בקונטרס תוס' שביעית מהרב הגאון המפורסם מו"ה נחום וויידענפעלד אבדק"ק דאמבראווא בדף א' הביא דברי המהרי"ט שהביא ראי' דשביעית אפקעתא דמלכא מפ' המפקיד דקאמר מ"ש הכא דקרי לה נטושין ומ"ש הכא דקרא לי' רטושין נטושין דבע"כ דכ' והשביעית תשמטנה ונטשתה אפקעתא דמלכא רטושין דאדעתי' דכ' אם על בנים רטושה הרי מוכח דשביעית מופקרין מגזרת מלך וכתב ע"ז הה"ג הנ"ל די"ל בוודאי בזמן המקדש דהוה דאורייתא הוה אפקעתא דמלכא אבל בזה"ז דהוה רק דרבנן ל"ה אפקעתא דמלכא אלא דבעלים אפקרי להו ונפ"מ דחייב במעשרות ולדעתי ז"א דנהי דמשום דהוה דרבנן בזה"ז צדקו דבריו די"ל דחייב במעשר בזה"ז דבזה"ז ל"ה אפקעתא דמלכא אבל כיון דאי שביעית דרבנן גם מעשרות דרבנן א"כ ל"ש לחייב במעשרות דפטור מטעם דהם אמרו והם אמרו כיון דאמר שדין שביעית נוהג ממילא פטור נמי ממעשר:
והנה העלה הג' המחבר דסברתו רק אי אית לן דלקלע"ל דשביעית דרבנן אבל אי קלע"ל אז שביעית דאורייתא אע"ג דרש"י בגיטין ס"ל אי אין יובל נוהג אין שמיטה נוהג הנה בירושלמי פ"ב דשביעית מוכח דפליגי בזה דחד אמר מקרא וזה דבר השמיטה וריוס"י אמר משום דמעשר דרבנן גם שביעית דרבנן והיינו משום דלקלע"ל אבל אי קדלע"ל שביעית דאורייתא אמנם לפמש"כ י"ל דלאו בהא פליגא רק פליגא בסברא שכ' בוודאי אי שביעית דרבנן משום דלקלע"ל ומעשר נמי דרבנן וגדר כרמו פטור ממעשר דהם אמרו והם אמרו רק למ"ד דקלע"ל וחייב במעשר מה"ת וכיון דשביעית רק דרבנן כשיטת רש"י דאין יובל נוהג אין שביעית נוהג א"כ כיון דגדר כרמו ולא נעשה הפקר ע"י אפקעתא דמלכא שפיר חייב במעשר :
ואמנם הראי' שהביא מהרי"ט מהך דנטושין הנה כבר כתבתי דאין ראי' דלעולם בגדר כרמו ל"ה אפקעתא דמלכא והא דקרי לי' נטושין היינו משום דכשלא גדרו הבעלים והניחן בלתי שמורים הפקירה תורה והוה הפקר ע"כ הוה שפיר בע"כ:
עוד הביא דברי תוס' סוכה ל"ט שכ' דלא היו שומרים אותן אלא מבהמה וחי' והקשה הא ר"ל דיליף משמיטה ס"ל דהוי הפקר לאדם ולבהמה דכך כתיב ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה א"כ עדיין איך שרי לעומר דהא דרשינן דאי אתה בוצר מן השמור ולדעתי לק"מ בוודאי בשל חולין דאי אין מפקיר לבהמתן רק שמרו לאדם שפיר הוה מן המשומר אבל כאן בעומר בזה ששמרו מבהמה וחי' הרי שמרו רק לגבוה לא לאדם ע"כ ל"ה בכלל מן המשומר דהאהפקר הוה דיכול כל אדם ליטלו אלא דבהמה וחי' מונעין מלאכול כדי שיהא שמור לגבוה ע"כ ליכא איסור משום אי אתה בוצר מן המשומר כיון דאין משומר לצורך אדם:
והנה עוד כתבו במנחות דף פ"ד דממעטינן מקצירך ולא של הקדש והקשה ע"ז מירושלמי דפיאה (שהבאתי לעיל) דס"ל דמקדיש כרמו חייב בשביעית ולדעתי לק"מ דהירושלמי אייריא לענין לקצור להדיוט דחל האיסור שביעית משא"כ בקוצר להקדש לא מיקרי קצירך עוד הקשה מב"מ דף קי"ח דפליגי אי חיישינן לבעלי זרועות ויקשה הא ע"ה לא חשוד לאכול מן המשומר דרק להקדש שרי משום קצירך ולא של הקדש ולפמש"כ ניחא דע"ה שפיר חשידו דלא משמע להו דאסור משום מן המשומר כיון דאתה משמרו לגבוה כתי' קמא שכ' תוס' וכמו שבארנו דבריהם דלא מיקרי משומר לצורך אדם אף דתוס' בהאי תי' לית להו היינו להלכתא לית להו הא"ט אבל פשיטא דקילא להו לאינשי מהא"ט דלא נחשב להם כמשומר לאדם דמשמע להו דכיון דשמור לגבוה אין אסור משום מן המשומר:
שם ע"ב הביא קו' הטו"א ברה"ש הא שומרי ספיחין הוה הפקר ג"כ א"כ ל"ה ראשית קצירכם דהפקר לא חשוב קצירכם ול"נ דאי ילפינן הפקר משמיטה וכיון דבהפקר דשמיטה ע"כ גלי קרא דהוה קצירכם דאל"כ לא משכחת עומר א"כ ע"כ דהפקר הוה קצירכם מאי אמרת דקשיא למ"ד דלא יליף הפקר משמיטה דשמיטה שאני דהוה אפקעתא דמלכא לפי"ז הפקר ממש ל"ה קצירכם וה"ה דל"ה בהמתך ופטור מבכורה אבל בשביעית עכ"פ דהוה רק הפקר מצד אפקעתא דמלכא שפיר מיקרי קצירכם א"כ ממנ"פ ל"ק קו' הטו"א מהא דעומר לא מיקרי קצירכם:
שם דף ד' הביא קו' הש"ך והתומים דהא בסיפא דהוה ש"ש דהוי לי' לקדם ברועים ומקלות הוי פושע וחייב לשלם אפי' בהקדש וכתב לישב דליכא לאוקמא בפשיעה כיון שהי' לו לקדם ברועים ומקלות דהא אסור למנוע בנ"א דאז יהיה פסול לעומר משום משומר ולדעתי ז"א דהא הוה יכול לקדם ברועים ומקלות רק למנוע חי' רעה ויהא נשאר שמור לגבוה אבל מבני אדם אין מונעין הרועים ליכנס:
בדף ה' ע"ב בד"ה ובתוס' מנחות הוקשו דילמא פליגא ביש קנין לנכרי בא"י וכדאיתא בירושלמי והעלה דזה אי יש קנין לנכרי תליא אי אמרינן קדלע"ל דהא אי לא מהני קנין נכרי שהוא מדעת הנותן הישראל כש"כ דלא מהני חזקת עכו"ם שבאה ע"י כיבוש מלחמה להפקיע קדושת הארץ לדעתי ז"א דע"י כיבוש הארץ פקעה קדושתה דאין כאן א"י ולקלע"ל משא"כ בנכרי שקנה מישראל כיון דאיכא ארעא בידיהם של ישראל לא יכול להפקיע ע"י קנין מדעת אחד מישראל דסדנא דארעא חד כיון דהארץ נשאר בקדושה:
שוב כתב א"כ נשמע להיפוך למ"ד קלע"ל דלא מהני קנין נכרי מכל הארץ להפקיע כש"כ דס"ל א"ק לנכרי להפקיע קדושת הארץ לדעתי לא תליא בהא דבוודאי אף למ"ד קדלע"ל היינו אי חזר ישראל וקנה מעכו"ם וזרעה אבל אי זרעה הנכרי פטורה מטעם דכיון דכבושה תחת ידי נכרים פקעה קדושה דלענין זה בוודאי יש קנין לנכרי להפקיע א"כ ה"נ בקנה נכרי יש לנו לומר שפיר יש קנין לנכרי להפקיע כל זמן שבידו וזרעה נכרי אף שחזר וקנאה ישראל קודם מירוח יש קנין לנכרי להפקיע ובדף ו' כתב וז"ל ועוד דהא לשיטת הרמב"ם מאן דס"ל יש קנין לנכרי אפי' חזר וקנאה ישראל פטורה דהוה כיבוש יחיד א"כ תיקשי למ"ד קלע"ל למה לא יועיל חזקת עכו"ם שקנאה ע"י כיבוש שתפקע קדושתה ותהא פטורה אפי' חזר וקנאה ישראל וזרעה ישראל ולדעתי לא תליא הא בהא דבוודאי להפקיע קדושת הארץ שאם קנאה ישראל וזרעה לא מהני כיבוש נכרי דאין כיבוש מבטל חזקה כמש"כ רבינו בפ"ו מבהב"ח אבל קנין נכרי יחיד שבא מכח חזקת ישראל אין זה מבטל חזקת ישראל שפיר י"ל דקנה ומפקיע קדושתה שאפי' חזר ישראל ולקחה אין לה קדושת ארץ:
שם הביא קו' הטו"א מגילה דף י' למ"ד תרומה בזה"ז דרבנן חלה דאורייתא והקשה אמאי כיון דלקלע"ל א"כ בטלה קדושתה גם לענין חלה וכתב לישב עפ"י דרכו ובאמת קו' טו"א לק"מ דהא לפמש"כ רבינו בפ"א מתרומה דבזה"ז תרומה דרבנן משום דבעינן כל יושבי' עלי' א"כ לענין חלה דנתחייב מיד בביאתן לארץ ל"ב כל יושבי' עלי' שפיר חלה דאורייתא שם ע"ב העלה לישב קו' הטו"א דלענין חלה הוה כפירות חו"ל שנכנסו לארץ דחייב לדעת ר"ע כדאיתא בירושלמי טעמא דר"ע דבשעה שנכנסו לארץ ומצאו קמחים וסלתות דחייב בחלה ולדעתי ז"א דלענין תרומה פקעה קדושתה ממילא ליכא אוירא דא"י דאוירא דא"י מחייב הנכנס לתוכה בחלה יען דארעא גם כן מחייבה אי זרעה וגדלה בתוכה אבל אי ליכא קדושת ארץ גם אוירא אין מחייב בחלה ואין ראי' משעת כיבוש דשם באותה שעה שנכנס אי הוה זרעה וגדלה ג"כ כבר היתה מתחייב בחלה:
ובזה תשובה למש"כ הגנ"י בד"ה ולפי"ז מה נחמד ביאור הש"ס דכתובות דאמרו דאפי' למ"ד תרומה בזה"ז דרבנן חלה דאורייתא דהא ז' שכבשו לא נתחייבו בתרומה ונתחייבו בחלה היינו ילפותא דר"ע דנכנסה לאוירה מתחייב בחלה הנה לפמש"כ הא זה מתפרש שפיר גם לפי פירש"י דפטור בתרומה משום דאין יושבי' עלי' ובחלה חייב ומייתי ראי' מ"ז שכבשו דהוה מתחייב דל"ב כל יושבי' עלי' ואי הוה זרעה וגדלה מיד היתה מתחייבת ואין מזה ראי' לפירושו דשפיר יש לדחות כמו שדחיתי דאי הוה זרעה בא"י לא הוה מתחייב גם אוירא אין מחייבה בחלה:
בדף ט' כתב הגנ"י על דברי ירושלמי דפריך כיון דפטור מן הערלה ומן הרבעי מלכם ע"כ גם משביעית יהא פטור דכתיב לכם א"כ גם נכרי ממעט מלכם ולכן גבי שביעית כיון דכ' רמב"ם דבעכו"ם פטור משביעית ה"ה בשל הקדש פטור וא"צ לאשמעינן רק בערלה דס"ל בשל נכרי חייב צריך לאשמעינן בשל הקדש פטור משום לכם הנה אין הכרח דהא בהא תליא די"ל בשביעית בס"ד בירושלמי דפטור משביעית אין משום דכתיב קצירך ולא של הקדש כמש"כ תוס' מנחות דף פ"ד ועמשל"מ פ"ו משמיטה ויובל כ' הטעם דאין ערלה נוהג בשל הקדש דכתיב לכם יצא הקדש שאיני משלכם ובמנ"ח סי' רמ"ו הקשה א"כ הו"ל למעט אף של נכרי אך י"ל דהא באמת צריך קרא דלכם למעט של רבים כדאיתא בפסחים דף כ"ג א"כ אף דהקדש ממילא נתמעט אבל לא נוכל למעט מזה גם נכרי כיון דקרא אין מיותר:
עוד שם כתב לחלק בין פודה בדרך חילול לפודה בדרך מקח וממכר וכתב וכל זה בעלמא אבל כרם דהקדש בשביעית האיך יקום לו ע"י החילול והאיך יבוא הקנין אליו ע"י החילול הא כיון שנתחלל ההקדש הרי הוא הפקר שביעית והאיך יקנה בהמעות וע"כ בהפרי ראשון אינו יכול לעשות אך דרך מקח וכיון דדרך מקח א"כ נתפסו המעות בקדושת שביעית עכ"ד וז"א דהא אי ל"ה אפקעתא דמלכא קונה הפירות ע"י החילול רק שצריך להפקירו ועוד לפמש"כ הא אף אי אמרינן דהוה אפקעתא דמלכא צריכין הבעלים להניחן בלתי שמור ואז נעשה הפקר ע"י אפקעתא דמלכא ואף לדעת המבי"ט דהוה אפקעתא דמלכא ממש הנה זה רק בשל ישראל א"כ שפיר שייך וקם לו ועוד דלא יליף זאת מוקם לו ואין כונת הירושלמי בדרשא דונתן הכסף וקם לו אלא למש"כ תוס' בכורות דרק במעות קני משום דכתיב וקם לו משא"כ במשיכה א"א ליקנות מהקדש דאין יוצא מרשות הקדש בלא כסף אבל ל"ש למעט היכיא דליכא וקם לו דלא יצאה מהקדש ע"י פדיון:
וכתב עוד ומעתה קמה ראיות המהרי"ט והמהרי"ל כיון דקיימ"ל א"ק לנכרי להפקיע ע"כ שביעית נוהג בשל עכו"ם הנה כבר העלתי לעיל אקונטרסו של האי גאון רידבזנ"י דבשנת שביעית דהוה הקרקע הפקר בוודאי יש קנין לנכרי וממילא פירותיו א"ח בשביעית ולשיטת הרמב"ם בלא"ה ל"ש לומר כיון דקיימ"ל א"ק להפקיע שביעית דין נוהג בזה"ז בעכו"םדהא כ"ז שביד נכרי גם למ"ד א"ק הוה קנין להפקיע מקדושת הארץ הנ"ל ושוב כתב דכיון דזריעה לצורך עכו"ם ליכא איסור שביעית כדממעטינן בספרא לכם ולא לנכרים כמו דנתמעט באינ"פ לצורך נכרי מלכם ולא לעכו"ם הנה בירושלמי פ"ק דערלה מפרש דלכם דגבי ערלה דרשינן לכם מ"מ לחייב בנטע לשם מצוה ה"נ לכם בשביעית יש לרבות מ"מ דרק נטע לצורך מצוה או לצורך נכרי ול"ד להא דדרשינן לכם גבי אונ"פ למעט נכרי דהא ה"נ ממעט מלכם דלא לגבוה א"כ הכא דנשמע מירושלמי דלא ממעטינן מלכם של גבוה ושל מצוה רק דרשינן לכם מ"מ ה"נ אין למעט נכרי מלכם:
שם כתב עוד וז"ל וכך תירוצא דר"מ מפני שקדם הפקר נדרו להקדישו ג"כ ל"ש לפי שיטת הבבלי בנדרים דף מ"ב כמבואר בדברינו לעיל וע"כ לא מתוקם הברייתא לפי שיטת הבבלי לכן לא פסק רמב"ם כההוא ברייתא מחיוב שביעית א"כ לכאורה הוא ראי' מוכרחת דממעטינן שביעית מלכם עכ"ד הנה מזה אין ראי' כלל דשם קאי על הפירות דנהוג בהם שביעית וכונת ב"י למעט מלכם ולא לאוה"ע היינו משום דהשדה של נכרי ולא הוה השדה לכם ועוד דכ"כ דלגמ' בבלי למסקנא נשאר ג"כ החילוק בין קדם הקדישו להפקירו כך דזה מהני לענין שלא יהא נראה כמפקיר משום נדרו:
שוב כתב שם דבאמת אדרבא מכאן גופי' מוכח דלא נוכל למעט שביעית מלכם מהאי סוג' גופי' דהנוטע כרם להקדש פטור מן הערלה ורבעי משום דכתיב לכם א"כ קשה האיך מחייבינן קרקע עכו"ם בערלה והאיך פסק הרמב"ם הנך תרתי דינים דסתרי אהדדי עכ"ד לק"מ דמבואר בירושלמי פ"ק דערלה דלכם דערלה לרבות אתי לא למעט רק כרם של הקדש בלא פדיון נתמעט משום דאין ראוי ול"ה כנוטע לאכילה אבל מלכם דשביעית שפיר יכול למעט הקדש וכן של נכרי ואין כאן תרתי דסתרי:
שם בדף ע"ב הביא הגאון דברי ב"י ביושב בחזקת אבותיו לכו"ע א"ק לנכרי והביא דברי המהרי"ט דכ' דכיבוש הוה קנין דמים לנגד הרבה ראשונים דס"ל דכיבוש מלחמה לא מהני אלא לאחר יאוש עכ"ד הנה זהו לדעת רמב"ם פ"ו מבהב"ח דקלע"ל דלא אתי כיבוש ומבטל חזקה משום דליכא יאוש דח"ו דישראל אתיאשו דבכל יום יושב' ומצפים אבל לדעת הני דסברי דלקלע"ל ע"כ דאתי כיבוש בלא יאוש ומבטל חזקה א"כ כיבוש הוה ע"כ כקנה בדמים:
שוב הביא דברי תוס' גיטין דף ס"ב וכ' דמוכח משם דגבי כיבוש דא"י נמי יש קנין למ"ד דס"ל דיש קנין לנכרי הוי קנין כמו כן ע"י הכיבוש עכ"ד:
הנה כ"כ לעיל בשנת שביעית דהוה הפקר קני נכרי שפיר אפי' בגזילה א"כ אין ראי' מתוס' דאייריא משנת שביעית דוקא אבל בעלמא עדיין מצינן לומר דכיבוש בעי יאוש ועוד דתוס' מצי קאי אי ק"ש לקלע"ל דאתי כיבוש ומבטל חזקה מהני שפיר כיבוש לחודי' אבל רבינו הא כתב דלא אתי כיבוש ומבטל חזקה והיינו מהא"ט דבק"ר סגי בכיבוש לבד בלא יאוש ובטל כיבוש אבל בק"ש לא אתי כיבוש לבד ומבטל חזקה:
בדף י"א כתב דמדרבנן עכ"פ חייב אף למ"ד יש קנין לנכרי וכ' דאין לומר דהא דחייב מדרבנן הוא דוקא בתומ"ע אבל לא לענין שביעית אפי' בזמן כיבוש ראשון והביא מתוס' גיטין דף ס"ב דמשמע מדבריהם דאפי' אי יש קנין נמי אסור עכ"פ מדרבנן כמו בתומ"ע עכ"ד הנה אני אומר בוודאי כן הוא דרק בתומ"ע כך לא בשביעית דהא כך מפורש בדברי רבינו בפ"ד משביעית הנ"ל שכ' עכו"ם שקנה קרקע בא"י וזרעה בשביעית פירותי' מותרים שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה והעכו"ם אין מצוין על השביעית שנגזור עליהם עכ"ל הרי דבא לבאר דל"ש לאסור מדרבנן דאין מוזהרין על השביעית וזה ל"ש בתומ"ע לכן גזרו עכ"פ מדרבנן כמו שיבואר:
ומה שהביא ראי' מתוס' גיטין אין ראי' דשם דכבוש ביד ישראל אייריא רק כיון דלמ"ד דסובר יש קנין מה"ת לנכרי אפי' בחזר ולקחה ממנו יש קנין בהא שפיר גזרו מדרבנן אבל בקנה נכרי דרק יש קנין יען שביד גוי בוודאי גם מדרבנן מותר דשאני שביעית מתומ"ע יען דאי גדרו גם בישראל ל"ה הפקר (דל"א אפקעתא דמלכא היכיא דגדרו) א"כ בשל נכרי לא גזרו אפי' מדרבנן דלא חלה עליו שביעית כלל דאין מוזהרין על השביעית כמש"כ רבינו הנ"ל:
שם ע"ב הביא דברי פאת השולחן דבין להקל בין להחמיר הכונה דאין מחמירין בו לנהוג קדושת שביעית ואין מקילין בו לפוטרו מן המעשר וכתב שאין הכרע אלא הכונה דאין דין שביעית נוהג בין להקל לפוטרו מן המעשר בין להחמיר שיהא נוהג בו דין הפקר לאכול מן המשומר הנה ראיתי בספר שדה הארץ שהביא חבל נביאים דס"ל כדברי הפאת השולחן דאין מחמירין לנהוג בו קדושת שביעית ואין מקילין לפוטרו מן המעשר:
בדף י"ב כתב וז"ל ולאחר שנתברר שיטת רבותינו האיך נשא פנינו למכור את ארצינו לנכרים להפקיע קדושת שביעית עכ"ד לפמש"כ יש טעם גדול להתיר בוודאי כל שהי' לנו הבטחה ולא יחמוד איש ארצך והי' יכולין להניח שדותיהם בלתי שמור בוודאי הי' אסור למכור לנכרי להפקיע מצות שביעית אבל עתה אם לא יגדר כרמו ויניחו הפקר יכול נכרי לזכות בו מכח הפקר וע"כ יגדור כרמו לנכרי א"כ לא יכול לקיים המצוה כדבעי דהא כבר הבאתי לעיל דברי הירושלמי דגם לנכרי צריך שיהא הפקירו הפקר משמיטה וכדמוכח מהא דעיקר הפקר משמיטה ילפינן לי' א"כ מוטב שיגדור הגוי ולא יבטל ישראל המ"ע בידים:
עוד כתב שם ואף לפי ההיתר הזה שנוהגין כישראל קונה פירות שביעית מיד הקאלאניסט הא תופס את דמיו והוא לא נהוג בו בקדושת שביעית ואסור למכור לו לפי דעת המבי"ט ומהרי"ט עכ"ד הנה הם אייריא לפי שיטתם דשביעית נוהג בשל נכרים דאפקעתא דמלכא הוא אבל לפי מה שבארנו דיש מקום להתיר ע"י מכירה לנכרי דאז אין בו דין קדושת שביעית א"כ מותר ליקח ולמסור דמיו ביד הקאלאניסט:
עוד כתב דאין מותר למכור לנכרי שדות בא"י משום לא תחנם כבר בארנו דכיון דעושה כן רק כדי שלא יצטרך להניחו הפקר ויחזיקנו בו הנכרי ליכא משום לא תחנם דלענין זה אמרינן שפיר דהוה הערמה ול"ה מכירה לשקעו ביד נכרי ועוד נ"ל כיון דאין לנו עתה הבטחה שלא יחמוד איש את ארצך א"כ כשמוכר בשנת השביעית א"ע משום לא תחנם דהא גם אי לא ימכרו רק יניחנו הפקר ג"כ יחזיק בו הגוי שם בדף י"ב כתב דאין שייך לומר משום ישוב א"י נבטל מצות קדושת הארץ שהיא דרבנן בזה"ז ע"י מכירה לנכרי ולהפקיע קדושתה וכו' דזה ל"ש אלא במילתא אחריתא שהיא דרבנן כמו אמירה לנכרי עכ"ד הנה בפ"י המשנה ספ"ד מגיטין שכ' לפרש דתרי תקנות הוה בכדי שלא יפקירו פירות א"י תקנו שלא יקנו וישתקע ביד נכרי ה"נ י"ל משום ישוב א"י בכל השנים יכולין לתקן למכור לנכרי בשנה אחת מ"ז שנים דאל"כ ממינעי ולא יקנו וישאר ביד עכו"ם בכל השנים והרי הוא מופקע מקדושתה כל ז' שנים ועיין כהא"ג מנחות דף מ"ח דאמרינן חטא בחטאת כדי תזכה בחטאת:
אמנם כדי שלא ישתקע מצות שמיטה הי' נראה לי לתקן שתלם אחר אחוז אחד מעשרה מכל קאלאניע יניחו לקיים בו מצות שמיטה ולקיים בו ושבתה הארץ שם עמוד ב' כתב ראי' לדבריו מהא דגזרו קדושה גם על סוריא כדי שלא יצאו מא"י לילך לסוריא ואמאי לא עשו תקנה כדי למכור לנכרי או לגר תושב את א"י ויפקיע קדושתה משום ישוב א"י שלא ילכו ויניחו את הארץ ולדעתי אין מזה ראי' כי מי יודע אם הי' שם כל כך נכרים שרצו ליקח הקרקעות כי הי' אז רוב היושבים מישראלים לא מנכרים וגם פן יחזקו בהקרקעות ולא יחזירו להם אחר בשביעית:
כ"ח) והנה בירושלמי פ"ב דפסחים ה"ב הפקיר חמצו בי"ג לאחר פסח מהו רי"ו אמר אסור ור"ל אמר מותר מתיב רי"ו לרשב"ל אין אתה מודה לי משש שעות ולמעלה שהוא אסור א"ל תמן איסורו גרם לו הכא מאי אית לן למימר ארי"ו לר"פ נהיר את כד הויין אמרין אתיין רי"ו כריו"ס ור"ל כר"מ והנה המפורשים תמהו מאי פריך מחמץ משש שעות ולמעלה דבוודאי גם רי"ו ידע דמשש ולמעלה אינו ברשותו לבטלו ולי נראה לפרש על נכון דהנה רש"י פי' תשביתו היינו ביטול בלב ותוס' הקשו א"כ הא מבואר לקמן דתשביתו מקיים משששעות ולמעלה והא לאחר ו' שעות אין ברשותו לבטלו ולכן כתבו תוס' דהיינו ביטול מטעם הפקר מהני ותשביתו היינו ביעור חמץ א"כ פשיטא דהפקר בי"ג דלא מהני דהא חכמים תיקנו דלא סגי בביטול וצריך ביעור ג"כורק לפירש"י דס"ל ביטול היינו השבתה בלב וע"ז עשאו חכמים תקנה דלא מהני וצריך גם ביעור אבל בהפקר ממש שפיר י"ל דלא תיקנו חכמים א"כ ר"ל דס"ל דהפקר בי"ג מותר ע"כ דס"ל כשיטת רש"י וע"ז הקשה רי"ו לר"ל אי אתה מודה לי משש שעות ולמעלה שהוא אסור והיינו דאיך אפשר לפרש דהפקר מהני דהא דצריך מדרבנן ביעור הוא רק דביטול בלב דיליף מתשביתו לא סגי והא תשביתו הוא משש ולמעלה ומשש שעות ולמעלה דהא אי אפשר לבטל ע"כ דתשביתו היינו ביעור אבל ביטול לא ילפינן מתשביתו דביטול היינו מטעם הפקר וכיון דחכמים עשאו תקנה דביטול לא סגי רק צריך ביעור א"כ נשמע דהפקר בי"ג דאסור דמה לי ביטול מטעם הפקר או לשון הפקר ממש וכקו' תוס' וע"ז השיב לו ר"ל תמן איסורו גרם לו והכונה נראה לי כך דהנה על קו' תוס' הנ"ל לפירש"י יש לישב עד"ז דלעולם ביטול היינו השבתה בלב וכמו שכ' הר"ן כיון דבלא"ה אין ברשותו של אדם א"כ כשביטלו גלי דעתי' דא"ר שיהא ברשותו א"כ ברגע שנעשה איסור חלה הביטול א"כ ע"כ יתפרש הכי דכשיגיע שש כבר יהא מושבת ע"י הביטול א"כ לפי"ז שפיר יש סברא לחלק דביטול דמהני הוא רק יען דאיסורו גרם לו כיון דבלא"ה א"ב של אדם וכסברת הר"ן לכך תיקנו חכמים דצריך לבער אבל בהפקר דמצד עצמו יצא מרשותו לא מטעם דהוה א"ב דהא אף בשל היתר מהני הפקר להוציא מרשותו לכן לא תקנו חכמים ביעור והיינו דקאמר ר"ל תמן איסורו גרם לו וא"ב וכתירוצנו הנ"ל וע"ז קאמר דטעמא דרי"ו דס"ל דהפקר ל"מ והיינו דס"ל דבעינן אתי ליד זוכה ולכן לא סגי בביטל וצריך ביעור דוקא דל"ח כמבוער מרשותו כיון דלא אתי ליד זוכה א"כ מסתברא דהפקר ג"כ ל"מ וצריך ביעור כתקנת חכז"ל:
אמנם יקשה הא דמוקי דפליגי בפלוגתא דר' יוסי ור"מ הא בהפקיר חמצו הוה הפקר לזמן דלכו"ע בעינן אתי ליד זוכה (ופלא כי במק"ח הוכיח מזה דהפקר לזמן מהני דהא בירושלמי מסיק דפליגי בהערמה אבל מדינא מהני הפקר לזמן וקשה הא בהפקר לזמן לכו"ע בעינן אתי ליד זוכה כדקיימ"ל בסי' רע"ג וכבר תמה עליו אדאמוהגזצ"ל בספרו שבי"ד ה' פסח) אך י"ל דהנה כבר תמה במחנא"פ על השו"ע סי' רמ"ו דס"ל דמהני הפקר לזמן להפקיע איסור שביתת שבת והקשה הא בעינן אתי ליד זוכה וכתב כיון דמפקירו להנצל מאיסור שבת גמר והפקיר ל"ב אתי ליד זוכה ונראה טעמו כיון דהפקר ילפינן משמיטה מקרא דונטשתה דהוה ג"כ רק הפקר לזמן דהרי אם לא יזכה בו אחר עד שיעבור שנת שמיטה הוא חוזר וזוכה בו ואפ"ה הוה הפקר גמור לפטור ממעשר ע"כ כיון דעושה כך להפקיע איסור שביעית גמר בלבו שיהא הפקר גמור ובהא ניחא מה שעמד במהרי"ט סי' מ"א להקשות למה צריך קרא בשמיטה דפטור ממעשר מ"ש משאר הפקר מזה הוכיח דהוה אפקעתא דמלכא לא אפקעתא דבעלים להנ"ל ניחא דל"ה הפקר רק לזמן והו"א דאין פטור ממעשר קמ"ל קרא דפטור ממעשר כיון עכ"פ לזמן שהפקיר גמר והפקיר והוה ידו ויד כל אדם שוה בו פוטר ממעשר דקרינן בי' ובא הלוי וכו' דכל שידו וידך שוה פטור ממעשר:
לפי"ז י"ל גם בירושלמי דאייריא דמפקירו להנצל מאיסור בל יראה מפקירו הפקר גמר אף שהפקירו רק לזמן אין עובר עליו כיון דעכ"פ באותו זמן מפקירו הפקר גמר וגמר בלבו שאם יזכה בו אחר בתוך זה הזמן שיהא יכול לזכות בו א"כ אין עובר בבל יראה דשלך אי אתה רואה אבל רואה של אחרים דכיון דיד כל אדם שוה והא דקאמר בירושלמי כר' יוסי היינו דאי בהפקר עולמית ל"ב אתי ליד זוכה לכן גם בהפקר לזמן היכיא דגמר להפקיר ל"ב אתי ליד זוכה וכך מוכח בירושלמי פ"ט משביעית ה"ד שהמפקיר ע"מ לזכות בו אחר הפסח הוה הפקר אף שחזר וזכה בו (והנה בהא נראה לישב מה דקשה דרבינו פסק קנ"פ לאו כקהג"ד וס"ל דיורשים לקוחות הן א"כ קשה לדידי' דלא משכחת דמייתיא ביכורים רק חד בר חד להנ"ל י"ל דבאמת משכחת בהפקיר שדהו וזכה בו אחר דהפקר אין חוזר ביובל כיון דל"ב אתי ליד זוכה א"כ אי עבר יובל קודם שזכה בו אחר ל"ש חוזר ביובל דלמי אזהרה תורה כיון דהוא בגזא דהפקירא א"כ ממילא אי זוכה בו אחר יכול לומר קאתינא מכח גברא דלא מצי להוציא ממנו כדאמרינן בבכורות דף י"א כהא"ג אמנם גמ' שפיר פריך אליבא דרי"ו דס"ל בירושלמי דבעינן אתי ליד זוכה א"כ לדידי' חוזר ביובל דהוה כמתנה כדאיתא בנדרים דף מ"ד א"כ לא משכחת קנה"ג אבל לדידן דל"ב אתי ליד זוכה שפיר משכחת דמביא ביכורים בזכה קרקע מהפקר):
והנה ראיתי בטו"א ר"ה דף י"ד שהקשה ג"כ כקו' מהרי"ט הנ"ל למה צריך קרא דשמיטה פטור ממעשר תיפוק לי' דהוה הפקר והפקר פטור ממעשר וכתב דלר"ל דהפקר לישראל ל"ה הפקר ניחא דשמיטה ל"ה הפקר רק לישראל לכך צריך קרא דאפ"ה פוטר ממעשר אבל לרי"ו דס"ל דהפקר לישראל לחודי' הוה הפקר קשה ונראה דא"ש גם לרי"ו דהנה י"ל רי"ו לשיטתו בירושלמי דבעי בהפקר אתי ליד זוכה ולכן סגי בהפקר לישראל לחודי' דעכ"פ הרי זכה בו מהפקר ור"ל לשיטתו דל"ל אתי ליד זוכה סובר דבעינן הפקר לכו"ע וא"כ י"ל דהיינו דגליקרא בשמיטה דשאר הפקר דפטור ממעשר היינו כשבא לידו ובשביעית אף דלא בא ליד עני הוה הפקר לפטור מן המעשר ודו"ק:
ונראה לתרץ עוד דברי רבינו הנ"ל דהנה לכאורה יקשה הא משכחת בקנה גוי שדה ומכרה לישראל אחר דא"ח ביובל דמצי לומר אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתועי דינא בהדי' אך י"ל דהנה יש קנין לנכרי להפקיע מיד מעשר הנה אפי' חזר ולקחה ממנו פטור משום דהוה ככיבוש יחיד כמש"כ הכ"מ וע"כ י"ל דרב יוסף דפריך לא משכחת דמייתיא ביכורים ס"ל כמ"ד יש קנין לנכרי א"כ פטור מביכורים מה"ת לכן שפיר פריך דלא משכחת אבל רבינו דס"ל א"ק לנכרי להפקיע מיד מעשר כשחזר ולקחה ישראל ממנו א"כ משכחת שפיר דמייתיא ביכורים מקנה מגוי דא"צ להחזיר ביובל):
והנה בסי' רמ"ו סע"ג כתב המחבר אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לעכו"ם שיעשה בה מלאכה בשבת שאדם מצוה על שביתת בהמתו ואם השכירה יפקירנה בינו לבין עצמו וכתב בהג"ה ואם רוצה יכול להפקירה לפני ג' ואפ"ה אין שום אדם יכול לזכות בו דאין כונתו רק להפקיע מעליו איסור שבת וכתב במג"א דאפי' בשבת א"י לזכות בה מ"מ אין עובר עליו כיון שהפקירה ובטו"ז חולק דבשבת יכול לזכות דאל"כ לא מהני הפקר להפקיע איסור שבת ולי נראה דא"ש דהנה באמת הקשו הא כיון שמפקיר לזמן בעי לכו"עאתי ליד זוכה כדאיתא בנדרים דף מ"ו א"כ מאי מהני הפקיר ועמחנא"פ שכתב דגמר ומקנה כדי שלא יעבור באיסור שבת ולכך נראה דהכא שאני דבאמת הרי הגוי שכרו או הקנה לו בשאלה אלא דאין זה קנין דשכירות ל"ק אולם זהו כדי להוציא מרשות המשכיר אבל כיון דהמשכיר הפקירו שפיר זכה בו גוי בשכירות ולכן ל"ב בזה אתי ליד זוכה דהא נהי דאדעתא דגוי לא הפקירו הרי לגבי גוי הקנה לו הוא בשכירות או בשאלה א"כ הרי שפיר בא ליד זוכה מיקרי וזה נראה ברור:
ולפי"ז נראה דהא"ט גם בשביעית אי מכרו לנכרי אף דאין קנין לנכרי אבל בשביעית כיון דהוא הפקר לגבי ישראל שוב הגוי קונה שפיר קנין גמור והנה בירושלמי פ"ז דדמאי איתא דטעמא דר"ל דסובר הפקר בעינן הפקר לכל אפי' לנכרי הוא מקרא דונטשתה מוכח דסובר דשמיטה גופי' הוה הפקר גם לנכרי (דלא כטו"א שכ' דלר"ל דס"ל דהפקיר גם לגוי הוה הפקר לכל אבל הפקיר רק לישראל ל"ה הפקר לכן צריך קרא בשמיטה לומר דאף דלא הפקיר רק לישראל הוה הפקר דז"א דשמיטה גופי' הוה הפקר לכל גם לגוי) א"כ לפי"ז גוי גופי' יכול לזכות בשמיטה בקרקע ישראל (ושאני בזמן שישראל הי' שרויין על אדמתן דתורה הבטיחה לא יחמוד איש את ארצך):
כ"ט) אמנם אחר כל הדברים האלה שבארתי דאין מכל הדברים שהאריכו הגאונים ראי' דל"מ גדר כרמו בשביעית הנה אני אומר להלכה דלא מהני מכירה לנכרי דנראה לי ראי' ברורה דהוה אפקעתא דמלכא ול"מ אם גדר כרמו מהא דאיתא בב"מ דף ק"ו אלא מעתה שביעית תעלה לו מן המניין דהא איכא תבואה בחו"ל א"ל שביעית אפקעתא דמלכא פירש"י המלך ביטלו מלזורעה והרי היא כמו שאינה ולא קראה הכתוב שני תבואות ואי איתא דאם גדר כרמו ושדהו לא הוה הפקר א"כ ל"ש דהוה כמי שאינה ובהא אין לומר כאשר העלתי אני דרק אם הניח מלגדור שדהו אז הוה הפקר מצד אפקעתא דמלכא דהנה אז ל"ה שייך לומר דלא מיקרי שני תבואות וכמאן דליתא לכן שפיר מוכח דהוה אפקעתא דמלכא וכן מוכח דאף אם מכרה לנכרי בשביעית ג"כ אין קנין לנכרי להפקיע מידי שביעית דא"כ אכתי משכחת שני תבואות בשביעית מוכח מכאן תרתי דהוה אפקעתא דמלכא וגם אין קנין לנכרי בשביעית להפקיע איסור דין שביעית ופטור מתרומ"ע וכן מוכח ממשנה פ"ה דמע"ש דין ה' ובשביעית פודהו בשויו ואם הי' הכל מופקר אין לו אלא שכר לקיטה א"כ מוכח דאפקעתא דמלכא דאי הוה הפקר רק מצד הבעלים א"כ מ"ש שביעית משאר הפקר וכן מוכח מפשטא דלישנא שכ' רבינו בפ"ו ממתנת עניים דין ה' שנת השמיטה כולה הפקר ואין בה לא תרומה ולא מעשרות כלל משמע דהוה הפקר מצד עצמו לא מצד שהבעלים מפקירין דאי מהני גדר כרמו ל"ש לומר דאין בה לא תרומה ולא מעשרות כיון שאי לא הפקירו חייב בתרומ"ע א"כ קמה וגם נצבה להלכה למעשה דאין להתיר למכור לנכרי להפקיע איסור שביעית:
והנה קו' תוס' משומרי ספיחים בשביעית לעומר דיהא איסור משום ממשקה ישראל הנה מנחת חינוך בפ' משפטים תי' דעיקר איסור הוא רק משום ושבתה הארץ לד' וזה תינח אם קצר לעצמו אבל אם קצר למצוה לשם השם אין כאן איסור כלל ול"ש בזה משום ממשקה ישראל והנה לדעתי זה לא יספיק לתרץ קו' תוס' דהנה בנדרים יליף דאין שבועה חלה על דבר מצוה דכ' השבע שבועה לד' לא יחל דברו אבל מיחל לחפצי שמים ופריך מ"ש בנדר דדרשינן לנדר לד' לא יחל דברו דאפי' במקום לד' לא יחל דברו ומשני הכא באומר קונם ישיבת סוכה עלי הכא באומר שבועה שלא אשב בסוכה הרי דדרשא זו פשיטא כ"כ דנוכל לדרש אדרבא אף במקום לד' לא יחל דברו הכ"נ נוכל לדרש ושבתה הארץ לד' אפי' במקום לד' דהיינו לעומר צריכה הארץ שביתה:
אמנם נראה לישב דהנה במהר"ם שיק כתב לכאורה יש לישב קו' תוס' מספיחים דעשה דשתי הלחם או העומר ידחה לעשה דשביעית דבעשה דרבים א"צ בעידנא דרבים ודחי לעשה דשביעית דל"ה עשה דרבים אך מהרשי"ק דחה בעצמו סברא בו דהא הוה ספק דאולי ימצא בלא שמורה ל"ש עדל"ת) אמנם לדעתי תי' זה ג"כ לא יספיק דהא כיון דאי עובר בעשה הרי הספיחין אסורים להדיוט א"כ פסול לגבוה ל"ש עשה דחי עשה (כמו שנדפס כעת בח"ס על חולין על קו' ש"א ריש פג"ה וקדמוהו אדאמוהגזצ"ל בספרו שבי"ד או"ח) אולם יש לומר כך דשני התירוצים יחד יתכנו שפיר דהא לפי מסקנת הגמ' בנדרים שם לכן בנדרים דרשינן אפי' במקום לד' לא יחל דברו יען דהוה איסור חפצא משא"כ בשבועה דאיסור גברא לכן דרשינן להיפך במקום לד' יחל דברו וכמו שבארתי לעיל בפ"א דהכונה יען בנדרים ל"ש עדל"ת דהוה עשה ול"ת משא"כ בשבועה שייך עשה דחל"ת ועשה דאיתא בשאלה לכן דרשינן במקום לד' מיחל הכ"נ יש לומר כאן דכיון דאיכא עשה דרבים דידחי עשה דא"ל דא"כ פסול עכ"פ איכא דשוב שפיר דרשינן במקום לד' ליכא מצות ושבתה כלל א"כ ליכא איסור כלל אפי' להדיוט וא"ש:
אמנם באמת הוא ירושלמי ספ"ז בפיאה כהדא דתנא הנוטע כרם להקדש פטור מן הערלה מן הרבעי וחייב בשביעית ר"נ בשם רי"וושבתה הארץ לד' דבר שהוא לד' שביעית חלה עליו רחב"א בעי קומי רבי מנא לאוכלו בלא פדיון א"א שא"א להקדש לצאת בלא פדיון לפדות ולאוכלו נמצא כלוקח לו קורדם מדמי שביעית א"ל הגזבר מחליפו ביד אחר א"ר מתניא ולמה לית אנן אמרין כדרי"ו דברי רי"ו שקדמו נדרו להפקירו הכא מפני שקדם הפקירו להקדישו:
הנה נשמע מירושלמי דדריש דבר שהוא לד' שביעית חלה עליו כדדרשינן בנדר אף במקום לד' נדר חלה עליו א"כ נסתרו דברי המנ"ח שכ' דלד' שרי ולא נאסר משום שמור:

פש גבן לבאר בקצרה ענין קרבנות בזה"ז להלכה ולמעשה הנה בח"ס סי' רל"ו שקיל וטרי טובא עם הה"ג ר' עק"א ע"ד אפשרות להקריב קרבנות בזה"ז אם יותן רשיון מהמלוכה והנה דבר זה כבר נפתח ב"א מקדמאי ה"ה בעל כפתור ופרח מחכמי צרפת וכתב שם בפרק שלישי שבשנת י"ז לאלף השישי עלה ר"ח מפריז ורצה להקריב שם קרבנות בירושלים עה"ק והובא דבריו אלו גם בכפ"ת סוכה ל"ד לענין אתרוג מע"ש גם בנב"י סי' ל"ה הביא דיעה זו וכן בשו"ת יעב"ץ ח"א סי' צ"ט ובספר חתן סופר ח"ב כ' שלמצות הקרבת קרבנות תמידים בשלימות כמו שנצטוינו בזה"ז צריכה ז' דברים א שיהא בית המקדש בנוי ב שיהא מזבח בנוי על מקומו המכוין להקריב עליו ג כהן מיוחס ד בגדי כהונה ה כה"ג עם שמונה בגדים ו שיהא כהן המקריב טהור דטמא שעבד במיתה ואפי' נכנס למקדש בלא עבודה ג"כ חייב ז שקלי ציבור לק"צ וכתב דבכל זה שפיר יש אפשרות להקריב בזה"ז דאי מטעם שאין ביהמ"ק בנוי הא לפי דעת הרמב"ם הלכה כמ"ד דמקריבין אעפ"י שאין בית והביא ראי' מקרא דהשימותי את מקדשיכם דדרשו חכז"ל אעפ"י שהן שוממין הן בקדושתן ושראב"ד השיג דזה סברת עצמו דהא דדרשו במגילה דהן בקדושתן אעפ"י שהן שוממין הוא רק אסמכתא בעלמא לענין קדושת ביהמ"ק שלא לנהג בו מנהג בזיון אבל לא דהוי בקדושתו הראשונה לענין חיוב כרת לנכנס שם בטומאה ומה שכתב הרמב"ם דקדושת שכינה לא בטלה סובר הראב"ד דבאו בה פריצים וחללהו כמש"כ בח"ס סי' רל"ג ונראה לי דיתכנו דבריו עפ"י הא דאיתא במדרש פ' מצורע וראה הכהן הנגע בקירות הבית היינו שהעמידו ע"ז בקירות ביהמ"ק ונתץ הבית עציו ועפריו זהו חורבן ביהמ"ק יעו"ש והיינו כיון שבאו בה פריצים וחללהו בזה שהעמידו הע"ז בקירות הבית ולכן ליכא משום לא תעשון כן לד' ונתץ הבית דאין השי"ת צריך לשמור הל"ת דלא תעשון כן עמש"כ לעיל בפ"ה כן ממשנה פ"א דזבים וכן דרשו בהא דאיתא באיכה נוער ד' מקדשו דלא הי' השונאים יכולין לבוא למקדש ד' כל זמן שהי' מכוון כנגד ביהמ"ק שלמעלה עד שניער ד' מקדשו שלא יהא מכוון אז הי' אפשר להם לשלוח בו יד וזהו דאיתא במדרש שאמר יעקב אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים ודרשו שראה החורבן ורש"י פי' שקפצה לו הר המורי' הכונה שנעקר ממקומו ומקדש של מעלה נשאר במקומו ולא הי' מכוונין ושפיר מרומז בזה החורבן (ועבח"ס פ' ויצא):
אמנם במהר"ם שיק על המצות פ' קדושים כ' לדעת רבינו דאחר החרבן החזירו הקב"ה מקדש של מעלה למקומו שיהא מכוין כנגד ביהמ"ק של מטה ונראה לי משום דכ' כי שם שער השמים לקבל תפילת ישראל וגם כי מקריבין קרבנות בכל יום על המזבח של מעלה כמו שיסדו חכז"ל בתפלת רצה שאנו אומרים ואישי ישראל ותפלתם תקבל ברצון לכך הכרח הי' להחזירו למקומו:
והנה כבר בארתי לעיל דסברת רבינו דמקריבין אעפ"י שאין בית הכונה רק אם תהא הארץ והעיר מסורה ביד ישראל אבל קודם קיבוץ גליות כ"ז שהארץ והעיר תחת רשות נכרים אין מקריבין אף במקום המקדש רק אהני הא דקדלע"ל לענין זה דאין בונין ביהמ"ק להקריב קרבנות אף אם כבשו ישראל עיר אחרת ובא תחת ידם וכך צ"ל למ"ד דלקלע"ל דכ' תוס' בשבועות דעכ"פ קידשה לענין זה שא"י לבנות במק"א ג"כ הכונה עד"ז אף אם יכבשו ישראל עיר אחרת וכן יש להוכיח מירושלמי פ"ק דסנהדרין ה"ג ניחא בעלייתן מן הגולה שהקריבו ואח"כ קידשו בהכנסתן לארץ במה קידשו אר"י בשתי תודות הבא מגבעון ויש לתמוה א"כ לעתיד למ"ד לקלע"ל דצריך ג"כ קידוש ובמה אסורה כמש"כ תוס' מגילה דף י' בשם הר"ח הכהן כמו שהארכתי לעיל א"כ במה יקדשו אע"כ כיון דתקדום הכיבוש קודם שיקריבו הקרבנות א"כהבית קדוש יען דלא הי' רשאי לבנות על מקום אחר חלה הקדושה מיד בהבנותו ולכך מקריבין ואח"כ מקדשין שפיר ולכך לא הקשה לי' רק בהכנסתן אבל בעלייתן לא קשיא לי' דאכתי למ"ד לקלע"ל במה קידשו דשפיר הקריבו ואח"כ קידשו דמיד שנבנה העיר והבית קדושת העיר והבית חלה עליו כיון דגם אחר ק"ר לא בטלה קדושתה לענין זה שאין בונין בית במק"א אף אם יכבשוה עיר אחת תחת ידם (והנה במראה הפנים העיר על דברת תוס' שהקשו האיך הי' עושין בימי שלמה ויהושע והא בירושלמי איתא דהביאו תודה מגבעון וכ' דזה לענין קדושת העיר ותמוה דעכ"פ נשמע מירושלמי דל"א דהקריבו וקידשו כאחת א"כ הדרה קו' תוס' לדוכתי' במה קידשו העזרה כיון דלא הי' לה אלא דין במה ואין מנחה בבמה ול"ש לתרץ כדבריהם דהקרבה מקדשה כאחת דהא לירושלמי לית לי' האי סברא אולם לפי דרכי יתכן שפיר דגם לירושלמי יש לומר דעזרה שפיר נתקדשה בהקרבת המנחה דבזה נתקדשה ול"ה כדין מנחה בבמה מאחר שכבר נתקדשה העיר בתודה שהביאו מגבעון חלה מיד הקדושה גם על הבית כיון שאז אין לבנות ביהמ"ק במק"א ולכך בהקרבות המנחה נתקדש הבית בקדושת עזרה) א"כ בזמנינו אף אם יותן רשות להקריב כיון שהארץ נתנה ביד האומות אין אנו יכולין להקריב אלא דלפי"ז הנכנס בטומאה בזמנינו בבית המקדש גם לרבינו אין חייב כרת כיון שהארץ נתונה ביד האומות והא מראב"ד נשמע דלרבינו הנכנס לתוכה בטומאה חייב כרת ועל כן נראה נהי דלפמש"כ לענין להקריב קרבן לא נוכל להקריב עד שתהא הארץ נתונה ביד ישראל אפ"ה הנכנס לתוכה בטומאה שפיר חייב לרבינו לפמש"כ בלחם שמים הביאו בח"ס דסבר זה תליא בפלוגתא אי ארון נגלה לבבל או נגנז במקומו ומהא"ט הביא רבינו הא דארון נגנז במקומו דנפ"מ לענין קדושת המקום שעומד בקדושתו שגם הארון שם ולדעתי י"ל אף אי נאמר דלענין להקריב בזה"ז לא תליא אי ארון נגנז במקומו אבל לענין ליכנס לה בטומאה בוודאי י"ל כיון דארון נגנז שם הוא בקדושתה לחייב הנכנס לתוכה בטומאה גם י"ל לפמש"כ בח"ס שם להסביר שיטת רבינו דסובר דמקדש בקדושתו עפמש"כ האלשיך לפרש פסוק אם ד' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו דלכאורה קשה כיון שהקב"ה יודע שיחרב בתי מקדשות למה בנאם מתחילה וכתבו שב' בתי מקדשות הכנה להשרות קדושה במקום ההוא שיהא מקום לחול עליו קדושת שלישית (כמש"כ לעיל מדברי הר"ן בדרשותיו) אשר גדול יהי' כבוד הבית האחרון וזה כונת אמרו אם ד' לא יבנה בית הג' ח"ו שוא עמלו בוניו בו היינו בראשון ושני וא"כ ע"כ דבקדושתו עמד לאחר חורבנו דהא אי נימא דבטלה קדושתו הראשונה הרי ליכא הכנה לשלישי וח"ו שוא עמלו בוניו בו וע"כ אמרו קדשה לשעתה דקדושה לע"ל דכל קדושה לשעתה הוא כדי שתהא קדושתה נמשכת לע"ל והנה לפי סברא זה יש לומר דע"כ בקדושתו עומד לענין שיהא חייב הנכנס בטומאה אבל אין הוכחה שיתמיד קדושתו הראשונה לענין שיהא יכול להקריב בזה"ז שכבוש ביד האומות:

ב) שיהא מזבח בנוי על מקומו להקריב עליו דאע"ג דקיימ"ל מקריבין אעפ"י שאין בית מ"מ מזבח מעכב וגדולה מזו אפי' מזבח שנפגם אין מקריבין עליו עיין זבחים נ"ט ע"א ועתוס' מכות דף י"ט ד"ה מה בכור דאפי' למ"ד מקריבין אעפ"י שאין בית אבל בלא מזבח לא ומהא"ט בכור איני נוהג אלא בזמן הבית משום דצריך זריקת דם על המזבח ואמרו רבותינו ג' נביאים עלו עמהם לבבל א' העיד להם על מקום המזבח אך הא ע"כ דאפשר לכוין ג"כ מקום המזבח ולבנותו בזה"ז דאל"כ איך פסק רבינו כרי"ו דהשוחט ומעלה בחוץ חייב כרת בזה"ז והוא מטעם דראוי להעלות בפנים וע"כ דראוי לבנות מזבח ולהעלות בפנים הן אמת שהתוס' זבחים דף נ"ט בחד תי' כתבו דקאי אהקטרה דא"צ מזבח דהרי מזבח שנהרס מקטירין במקומו אבל עכ"ז מוכח דראוי לכוין מקום מזבח דנהי דהקטרה לא בעי מזבח אבל מקום מזבח עכ"פ צריך ואיך יחייב על הקטרה בחוץ והא דהוצרכו אז נביא מפני שנחרבו היסודות וחפרו בו שיחין ומערות ולא הי' ניכרין היסודות אבל בחורבן בית שני דנשאר הר הבית וכל היסודות במקומן שפיר אפשר להכיר מקום מזבח וכבר דברתי מזה לעיל בארוכה דאפשר להכיר על ידי היסודות:

ג) ע"ד כהן מיוחס כתב הן אמת דמהרש"ל ביש"ש פ"ה דב"ק החמיר שלא ליתן תרומה לכהן בזה"ז וגם ביעב"ץ החמיר בפדיון בכורים ובמהרי"ו כתב שלא ליתן חלה לכהן קטן משום דלא ברי לן הנה כ"ז למתנות כהונה אבל להקריב דקיימ"ל ברך ד' חילו אפי' חללים שבהם אפי' קמי' שמיא גליא שנתחללה אמו כשר א"כ אמאי לא נסמוך על חזקת כהונת כמש"כ בח"ס סי' רל"ו ול"נ אי משום הא אכתי הי' לעיין קצת משום איסור כלאים דבגדי כהונה כפי הנראה מפשטות לשון תוס' יבמות דף ה' ד"ה כולהו ומרמב"ם סוף ה' כלאים דבגכ"ה בכלאים משום עדל"ת א"כ נהי דחלל איני מחלל עבודה אבל מ"ע בעבודה דחלל לא שייך שדחי לל"ת וא"כ אכתי הי' מקום לחוש אבל הנה בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' קמ"ט הביא ראי' דכהני וודאי הם ממה דנותנין להם תרומות ומעשרות וביכורים ולא אמרינן המחע"ה אלא דגם ע"ז יש לפקפק קצת דהרי עפ"י חזקת כהונתו מחוייב לקיים מ"ע בנתינה לכהן והוא מצוה בפ"ע ואם לא יתן לכהן הרי נתבטל המצוה לגמרי אבל יותר ראי' מוכחת ממש"כ שם דהרי כהנים נושאים כפיהם ובש"ס כתובות מבואר דזר עובר בעשה כשעולה לדוכן ועיין תוס' שבת קי"ט דמשמע דר"י חולק וס"ל דליכא עשה אבל כבר כתב מהרי"ט שם לישב דס"ל דעשה דאמר בש"ס כתובות לאו עשה דכה תברכו אתם ולא זר כמש"כ רש"י אלא עשה דמברך לבטלה דנפקא מאת ד' אלקיך תירא וחמיר עשה זו דלא סמכינן אחזקה כמש"כ הטו"ז סי' ח' אע"כ דכמו וודאי חשבינן לכהני דידן לכל מילי דהרי מברכין על נשיאת כפים ובה' כהמ"ק הארכתי בזה:

ד) בגדי כהונה הן אמת דכהן העובד בלי בגדי כהונה הוי כזר העובד לעבודתו פסולה וחייב מיתה בי"ש כמש"כ הרמב"ם פ"ו מכהמ"ק ובשעה"מ חקר שיתחייב גם משום ביאה ריקנית אבל עכ"ז משום הא ליכא עיכובא גם בזה"ז דהרי אפשר לעשות בגדי כהן הדיוט כתונת ומכנסים אבנט ומצנפת ואע"ג דקיימ"ל דבעינן שיהא משל ציבור ואין לנו שקלי ציבור הא אפשר ליחיד לעשותם ולמוסרם לציבור דהא רבינו פ"ה מכהמ"ק פסק דיכול יחיד להתנדב בכ"ה לציבור לעבוד בהם ק"צ כמש"כ המשל"מ שם דהרמב"ם סמך בזה אירושלמי דמשמע דגם לעבודת ציבור יכול יחיד להתנדב ולמסרו לציבור ולא חיישינן שמא לא ימסרנו יפה דס"ל כמש"כ תוס' רה"ש דוקא גבי שומר חיישינן שלא ימסרנו יפה אבל לא בשאר דברים והנה תוס' לא פירשו מה חילק בין שומר לאדם אחר אבל י"ל לפמש"כ המשל"מ בה' שקלים דהוה דברים שבלב אינם דברים וא"כ יש לחלק בין עביד מעשה גמור שמוסר במתנה גמורה לשומר דאינו עושה מעשה בידים נגד מחשבת לבו רק איני מקבל שכר המגיע לו ומנדבו לציבור ע"כ הוה דברים ועוד לפמש"כ תוס' בכהנים דמגיע להם הנאה מעבודתן שפיר מהני מסירה לציבור א"כ משכחת בגכ"ה ע"י שכהן ימסור לציבור וכך מוכח מתוס' זבחים דף נ"ט ד"ה עד שכ' דהא דמחייב רי"ו במעלה בחוץ בזה"ז מייריא בהעלאת קטורת דלא מחוסר מעשה דמזבח שנעקר מקטירין קטורת במקומו והא קטורת באה משקלי ציבור ובעי לקנותו בכל שנה משקלי ציבור א"כ הוה קטורת יחיד דמיקרי קטורת זרה וא"ר ליקרב בפנים אע"כ דמשכחת במסרה לציבור דל"ה קטורת זרה וא"ל דהא בזבחים דף נ"ז איתא המזבח הזהב איקרי כלי ועדיף ממזבח החיצון ולכן אם הוה עלה לא ירד ז"א דהיינו אם מזבח במקומו עדיף משום דהוה כלי אבל בנעקר מזבח ממקומו דל"ה כלי לא עדיף מרצפת עזרה אף למ"ד דרצפה מקדשת כמו מזבח החיצון בזבחים דף כ"ט א"כ אף אם עלה ירד וא"ר לפנים כלל ואיך יחייב אהקטרת חוץ אע"כ במסרה לציבור מהני אף בזה"ז דליכא שקלים אך קשה לזה מדברי הגמ"ר הביאו בטו"ז ס"ס קכ"ט וז"ל מעשה בכהן שיוצק מים ע"י ר"ת והקשה תלמיד אחד הא שנינו בירושלמי המשמש בכהונה הר"ז מעל והשיב ר"ת אין קדושה בזה"ז דקיימ"ל בגדיהם עליהן קדושתן ואי לא לא והקשה א"כ כל מיני קדושה לא לעביד להו והר"פ השיב דיכול למחול (והבאתי דבריהם בפ"ג מכהמ"ק) עכ"פ נשמע דבזה"ז אין לנו בגכ"ה וצ"ל הטעם יען דאין לנו תכלת:

ה) כה"ג אע"ג דמ"ע וצורך מקדש שיהא כה"ג מלובש בח' בגדים וישב שם תמיד כמבואר בדברי רבינו בפ"ד ופ"ה מכהמ"ק וח' בגדים דהי' בהן חושן ואפוד ואורים ותומים שא"א בזה"ז וגם כה"ג צריך לחנכו בשמן המשחה כמבואר ברמב"ם בפ"ד מכלי המקדש מ"מ כ"ז איני מעכב כמבואר בח"ס סי' רל"ו וז"ל כה"ג איני מעכב עכ"ל ולא ביאר טעמו מפני מה א"א בבגדי כה"ג בזה"ז כיון דמשיחות כה"ג איני מעכב ונראה דהיינו משום דמבואר בסוטה דף מ"ח שהי' צריך לאבני אפוד שמיר דא"א לחקוק דבמלואתם כתיב ומשחרב ביהמ"ק ביטל השמיר כמבואר במשנה שם הן אמת דרבינו השמיט דין זה דהי' כותב על האבנים בדיו ומראה להם בשמיר כנגדו וכבר תמה עליו במשל"מ פ"ט מכהמ"ק והביא דברי הרמב"ן על התורה דדוקא לחושן צריך שמיר דכ' במלואתם אבל לא לאפוד עכ"פ א"א לבגכ"ה בלא שמיר אלא דכ"כ בח"ס דאין מעכב דהא אפשר להקריב בלא כה"ג אלא נראה דהא"ט סמוך אאידך טעמא דאנו טמאי מתים אלא אי הוה כה"ג דציץ מרצה על הטומאה הא ט"ד בציבור אבל אי ליכא ציץ אין מרצה לכך אין בא בטומאה בזה"ז:

תוכן העניינים

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות בית הבחירה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה