מעשי למלך על משנה תורה, הלכות בית הבחירה· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק ו · הלכה טו
א') מקריבין הקרבנות וכו' ואוכלין קדק"ד וכו'. והנה הראב"ד לעיל השיג מסוג' דב"מ דף נ"ד בנפלו מחיצות אסור לאכול מע"ש בירושלים הרי דבטלה הקדושה וכתב במשל"מ דלפמש"כ רבינו בפ"וממעשר דכיון דיצא ונפלו מחיצות ל"ה דשיל"מ דאין שם מחיצות להחזירו בטיל לק"מ וכתב במג"א סי' תקס"א דכונתו דרש"י פי' יצא ונפלה ולכן אין נאכל בירושלים בלא מחיצות אבל בלא יצא נאכל א"כ לק"מ אך הקשה ע"ז כיון דלא יצא אפשר לאכלו שם מ"ט ביצא מהני להכניסו לשם כדי לאוכלו בירושלים וכן הקשה בס' עב"ד ונראה דהנה יש לחלק בין הקדישו בזה"ז להקדיש בזמן שהי' ביהמ"ק קיים ונחרב ולפי"ז י"ל הא דרבינו מקריבין אף שאין בית ואוכלין שם קדשים היינו הכל בהקדישו בזה"ז אבל קרבנות שהקדישו בזמן שהי' הבית קיים אסור להקריב בזמן שאין בית וכמש"כ רבינו בה' עביוהכ"פ שכ' אם נפחת התקרה אין מזין דם פר והשעיר עליו מיקרי לפני ד' א"כ גם מע"ב שם אין יכול לאכול שם דהא כתיב ואכלת שם לפני ד' ולכך מע"ש שנכנס לפנים והי' להם מחיצות דנראה לאכילה כשיש מחיצות אסור לאכול בלא מחיצות וכדאמרינן כהא"ג בזבחים דף קי"ב זבחים שהקדישו למשכן יקריבו במשכן אבל לא בבמה ולכך בנפלו מחיצות אסור לאכול בלא מחיצות וכמש"כ לעיל:
ואולם לכאורה יקשה א"כ אף בלא יצא ג"כ יהא אסור לאכול בנפלו מחיצות כיון שנראה לאכילה במחיצות קיימין ונראה דלרבותא נקטו כהא"ג דהנה בשמ"ק כ' הא דמחיצה לקלוט דרבנן ואין לו פדיון היינו ביצא אבל בפנים מה"ת אין לו פדיון וכן משמע מדברי רבינו בפ"ד ממעשר שכ' דבפנים אין לו פידיון דקלטו מחיצות אף כשיצא מחזירו ומחיצות לקלוט דרבנן הרי דכל שיצא אמרינן מחיצה לקלוט דרבנן וא"כ לכך נקט יצא לומר דאפ"ה מדרבנן יש מחיצה לקלוט וא"י לפדותו ולאכול בפנים אין רשאי כיון דנפל מחיצות ודו"ק:
ותדע דהא אף לראב"ד דסובר דלקלע"ל לענין בית היינו בנחרב הבית אבל הא דנפלו מחיצות משמע דהבית לא נחרב ולא אייריא מזמן החרבן דאזלה הקדושה וא"כ גם לראב"ד יקשה אמאי בנפלו מחיצות וע"כ דש"ה דנראה לאכילה במחיצ' א"כ גם לרבינו ניחא דס"ל לחלק בין נכנס לפנים קודם שנחרב דנראה לאכילה וכן בקרבנות בנראה להקריב והבית עומד ובין לא נראה להקרבה ולאכילה כשהבית הי' עומד:
אך לכאורה י"ל דלראב"ד אייריא בנפלו מחיצות היינו באמת בנחרב הבית כולו ופקעה הקדושה לכן אין נאכל (אבל מתוס' נראה דלא אייריא בנחרב הבית שכ' דאייריא בנפלו רוב מחיצות ועוד דהביאו ראי' מזמן הלל שנפלו מקצת מחיצות לכך שרי הא רוב מחיצות הי' אסור אף דלא נחרב הבית עדיין ובהא ניחא מה שהקשה בס' עב"ת דילמא הך דהלל כרי"ה דאוכלין קדק"ל אף בנפלה חומה דקלע"ל ולפמש"כ ניחא דלא תליא כלל באי קדשה לע"ל דלא אייריא מזמן החרבן ולא בטלה הקדושה וכיון דסבירא לי' בנפל כולו אין אוכלין אף דלא נחרב הבית א"כ אמאי אכלו פסחיהם כשפרצו החומה אע"כ דבמקצת מחיצות שנפלו אוכלין והא דיקשה מדרי"ה דסובר אפי' כשנחרב אוכלין קדק"ל ע"כ לחלק דלרי"ה אייריא בנכנס לפנים אחר שנפלו המחיצות כנ"ל ודו"ק) אך מסנהדרין דף קי"ב בהא דמשני בנפלו מחיצות והא שם א"א לפרש אחר החרבן דהא אין דנין עיהנ"ד אחר שגלו סנהדרין ובזה הא הראב"ד מודה דלא בטלה הקדושה אך יש לדחות לכאורה דמהך דסנהדרין בלא"ה ל"ק דשם דמוקי בנפלו מחיצות ורשאי להוציא מירושלים ולכן נעשה נכסי עיהנ"ד אבל לא דאסור לאוכלו:
ואדרבא מסוג' מוכח דמותר לאכול כאשר הקשה בחיה"ר בסנהדרין דא"כ בנפלו מחיצות הא אסור לאכול א"כ שוב הוה ממון גבוה כמו בגבולין לרי"ו ואמאי נעשה עיהנ"ד ותי' כיון דכשנכנס נעשה ממון הדיוט אף דנפל לא הוה עוד ממון גבוה דלכשיבנה יהא ממון הדיוט לכן גם עתה לא הוה ממון גבוה הנה דצריך לתרץ כן יען דסובר דאסור לאכול בנפלו אבל אי נאמר דמותר לאכול גם בנפלו ניחא בפשיטות דהוה ממון הדיוט א"כ מוכח דאייריא בלא נחרב רק בנפל ובאמת מותר לאכול א"כ לשיטת הראב"ד ניחא אלא דהשתא דאתית להכי א"כ כש"כ דל"ק לדעת רבינו דא"כ סתרי הסוג' אהדדי דבב"מ מוכח בנפל אסור לאכול ובסנהדרין מוכח דמותר לאכול כקו' חיה"ר וע"כ לישב שם ביצאו ובסנהדרין אייריא בלא יצאו א"כ מוכח כדברי המשל"מ לחלק בין נפל ויצאו ובין לא יצאו והם בפנים א"כ ה"ה לאחר החורבן דקדושת בית ל"ב כשלא יצאו שרי לאכול אף דליכא מחיצה ודו"ק:
אולם מדברי חיה"ר נשמע דסובר בנפלו אסור לאכול א"כ לפי שיטתו ע"כ לתרץ ולחלק מטעם שנראה לאכילה במחיצות אבל הביאו אח"כ שרי לאכול כיון דפשיטא דכ"ז שלא נחרב הבית ל"ב הקדושה אף שנפלו המחיצות ולא יצאו היכיא דלא נראה לאכילה במחיצות רק נכנס אחר שנפל שפיר שרי לאכול א"כ קו' הראב"ד מיושב ממנ"פ גם לשיטת רבינו די"ל דאם הביא קודם שנחרב אסור לאכול אח"כ אבל אם הביא מע"ב לירושלים אחר שנחרב שרי לאכול (אח"ז ראיתי בשמ"ק כ' בזה"ל וא"ת והא אמרינן בשבועות דאוכלין ק"ק ומע"ב דקדלע"ל ותי' דהכא אתיא כמ"ד לקלע"ל ואע"ג דבכל זמן שביהמ"ק קיים מסתברא דלא פקע קדושתי' אפ"ה למ"ד לקלע"ל יש לפרש בנפל הבית כגון שחרב אלא דההוא דחלק קשה טפי דמסיק בנפל מחיצות ואי בחרב הבית הא אין דנין נפשות הרי מבואר להדיא כדברינו) ודו"ק:
והנה בפי"ב משמיטה כתב הראב"ד וז"ל חידוש גדול אני רואה בכאן דהוא סובר ק"ר לקלע"ל והדר אמר אעפ"י שאין מקופת חומה הרי היא כמוקפת ר"ל שהקדושה ראשונה ל"ב עד שבטלה הארץ חידש גדול הוא זה ואין סומכין עליו שהראשונות בטלו משבטלה הארץ אעפ"י שחומתה ואם קיימת נפלא חומתה מיד בטלה קדושתה עכ"ל ולמד מזה בספר עבוד"ת שגם בזמן הבית מיד כשנפלו החומה בטלה קדושתה אמנם כתב דא"א לומר דא"כ בכל פעם שתיפול החומה תצטרך קידוש בלחמי תודה רק כונת הראב"ד דבטלה הקדושה היינו דין קדושה לאכול במחיצתו קדק"ל ומע"ב אחר שנים רבות הגיע לידי שו"ת תשב"ץ ראיתי שכונתי לדעתו שכך כ' בסי' ר"א דלאו משום בטול קדושה אייריא אלא דקרא קפיד אמחיצות:
ב') אולם לי נראה דלא עמדו המפרשים בזה על דעת רבינו שהביאו דמש"כ רבינו דביצא ונפלו מחיצות אין להחזירו לשם הכונה יען דאסור לאכילה ולדעתי כונת רבינו כך דסובר ישל"מ ל"ה רק היכא דחייב להעלותו לירושלים אבל היכיא דאפשר לפדותו וא"ח להעלותו אז ל"ה דישל"מ מאי אמרת הא אפשר לפדותו ז"א דהא בנכנס לירושלים ויצא דא"א לפדותו שוב ל"ה ישל"מ רק אכתי הוה ישל"מ יען שנכנס וקלטוהו מחיצות דחייב להחזירו כשיצא וכמש"כ רבינו פ"ב ממעשר דין י"ט ואי משום טירחא כיון דיצא רק למקום קרוב ל"ה טירחא כמש"כ הראשונים דא"כ כשיצא ונפלו מחיצות שוב א"ח להחזירו דהא מחיצה לקלוט ל"ה אלא דרבנן א"כ רק מדרבנן חייב להחזירו ולפדותו לפי"ז נאמר דלא גזרו רק ביש מחיצות אבל בנפלו לא גזרו וא"ח להחזיר ולפדותו ג"כ א"כ ל"ה דשיל"מ דאף דרשאי להחזירו ולאכול שם אבל כיון דא"ח להחזירו שוב ל"ה דשיל"מ וניחא גם הך דסנהדרין דשם לא אייריא רק בנפל מחיצות דרשאי להוציא והוה נכסי עיהנ"ד אבל לא דאסור באכילה ושפיר הוה ממון הדיוט וא"ש קו' חיה"ר וגם קו' הראב"ד סלקה לה דאף בליכא מחיצות רשאי לאכול דקלע"ל אלא דא"ח להחזירו ל"ה דשיל"מ ובטיל:
ובהא ניחא לי נמי לישב קו' הפ"ח שהקשה סתירה מדברי רבינו אהדדי שבפ"ו ממע"ב כתב פירות מע"ב שנתערבו יאכל בטהרה או יפדנו לפיכך אם הי' בירושלים יאכל בטהרה או יפדנו דהוה כדשיל"מ כיון דהוה בירושלים ל"ב משמע חוץ לירושלים ויצאו ונפלו מחיצות ל"ה דשיל"מ והנה בשעה"מ דקדק עוד דרבינו כתב פירות מע"ב שנתערבו יאכל בטהרה או יפדנו אי בנתערב ברבי' מאי לפיכך היינו הך וכ' דאייריא בנתערב וליכא רוב ויקשה א"כ איך קאמר דיפדנו הא בירושלים אין לו פדיון ועל פי האמור נראה לישב דהנה רבינו בפ"י המשנה דביכורים כ' לכן בירושלים ל"ב יען דעשאוהו כדבר שישל"מ כיון דיכול לאכול בטהרה (אף דלזרים ולטמאים אין לו מתירין אפ"ה ל"ב) אבל חוץ לירושלים דטורח להעלותה בטלה והנה הראב"י הביאו בשו"ע סי' ס"ט פסק דבשר אחר גי' בלא מליחה שנתערב בטיל דל"ה דשיל"מ בצלי דלזה לא נאסר מעולם ולבישול אין לו מתירין והקשה בחו"ד ממעשר ב' דהוה דשיל"מ להעלותו והא חוץ לירושלים אסור ולאוכלו בירושלים לא נאסר מעולם להנ"ל ניחא דבוודאי היכיא דחייב להעלותו שפיר מיקרי ישל"מ אף בכהא"ג דלא נאסר מעולם דעכ"פ חייב להביאו לידי היתר אכילה ורק בדבר רשות בזה כ' הראב"י כיון דלצלי לא נאסר ולבישול אין לו היתר א"כ כל מילתא הוה ענין בפ"ע דהא אין חייב להמציא לו היתר ע"י צלי ע"כ ל"ה דשיל"מ אמנם היכיא דאפשר לפדותו א"כ אין חייב להעלותו שוב ל"ה שיל"מ משום זה דיכול לאכול בירושלים דהא לזה לא נאסר מעולם אלא דהוה ישל"מ משום זה גופי' דאפשר לפדותו ולאכול בהיתר חוץ לירושלים וא"כ בירושלים דאין לו פדיון ל"ה ישל"מ ואף דאפשר לאכול בטהרה הא לזה לא נאסר מעולם ובטומאה הא אין לה היתר א"כ הוה כמחוץ לירושלים ול"ח דשיל"מ רק עשאוהו כדבר שישל"מ יען דאיכא חיוב לאכלו בטהרה הוה ישל"מ כנ"ל:
ומעתה נתיישב היטב סתירת דברי רבינו באמת חוץ לירושלים בוודאי הוה דשיל"מ משום פדיון אבל בירושלים דאין לו פדיון ל"ח דשיל"מ לכך צריך לטעם דעשאוהו כדבר שישל"מ ועל כן כתב רבינו נתערב פירות יאכל בטהרה (או יפדנו היינו כשהוא חוץ לירושלים) לפיכך כשנתערב בירושלים דא"א בפדיון רק שייך ישל"מ לאכול בטהרה וזה הא ל"ח דשיל"מ רק דעשואהו כדבר שישל"מ ורק בלא נכנס עוד דהוה ישל"מ ע"י פדיון (לא משום דיכול להעלותו ולאכול בטהרה בירושלים דמשום זה ל"ח ישל"מ כדעת הראב"י לכך גם בירושלים גופי' ל"ה דבר שישל"מ משום זה דיכול לאכול בטהרה רק דאפ"ה עשאוהו כדבר שישל"מ יען דאיכא חיוב לאוכלו בטהרה כנ"ל) אבל בנכנס דקלטהו מחיצות שפיר הוה דשיל"מ מעיקר הדין משום כיון דחובה להחזירו לפנים שפיר הוה דשיל"מ להביאו לידי היתר אכילה ולכן אף דאין לו מתירין ע"י פדיון הוה דשישל"מ משום זה דחייב להעלותו להביאו לידי היתר אכילה אבל בנפלו מחיצות דא"ח להחזירו ל"ח דשיל"מ כיון דלאכול בירושלים לא נאסרה מעולם ולפדותו הא א"א דקלטוהו מחיצות דמחיצה לקלוט עכ"פ מדרבנן א"כ ל"ה דשישל"מ כלל וא"ש סתירת רבינו:
והנה לכאורה אכתי קשה לשיטת הריא"ף פג"ה דס"ל דרל"מ והקשה לו מרב כהנא דאסר לאכול פת שאפאה עם הצלי בתנור אחד עם הכותח ותי' דהוה כדבר שיל"מ דל"ב דהכי נמי ישל"מ עם הצלי והקשה הר"ן הא ישל"מ רק במינו ל"ג ובב"ח הא הוה א"מ ובר"ן נדרים דף נ"ב תי' כיון דלרבנן ישל"מ ל"ב מטעם דהוה מב"מ אבל בא"מ בטיל דעכ"פ אין שוה בעצם אבל במידי דשוה לגמרי דעתה ג"כ אפשר בהיתר ל"ב אף בא"מ בעצם והקשה עוד מתרומה דל"ח ישל"מ מה דשרי לכהן וא"כ ה"נ כיון דלכותח אין לו מתירין אמאי לא יהא בטל ותי' הר"ן שם אין לאסור לישראל משום דיש היתר לכהן אבל כאן לדידי גופי' הוה לי' היתר בצלי ויקשה אכתי ממשנה דביכורים דאף בירושלים בטיל אף במינו אי לאו דעשאוהו כדבר שיל"מ דל"ב במינו אבל בא"מ בטיל מוכח דאף דאפשר הוא גופי' לאכול בהיתר בטהרה אפ"ה בא"מ בטיל וכן יקשה להיפוך דהא אף במינו לא הוי כדבר שיל"מ (אי לאו דעשאוהו כדבר שיל"מ) משום דלאכול בטהרה הא לא נאסר מעולם ולכותח אין לו היתר א"כ הדרה קו' לדוכתי' וכן קשה לרבינו גופי' דסובר ג"כ רל"מ ואפ"ה בפת שאפאה עם הצלי פסק דאסור לאכול בכותח וע"כ משום דסובר כשיטת הריא"ף דהוה ישל"מ אפי' בא"מ יען דיש לו היתר מיד א"כ קשיא מדידי' אדידי' מהך דביכורים שכ' דל"ה דשיל"מ רק דעשאוהו כדשיל"מ ונראה לישב דיש לחלק בין איסור גברא לאיסור חפצא דהנה פת שאפאה עם הצלי כיון דמשהו בשר שבפת אם באת לאוכלו עם כותח הרי מבטל לאיסור חפצא בשר בחלב דהרי ריח הצלי א"ב בפת עד שבא לאוכלו לכן אף בא"מ דינו כישל"מ אבל במע"ב בירושלים דל"ה אלא איסור גברא אם אוכלו שלא בטהרה בזה ל"ח ישל"מ כיון דלאכול בטהרה לא נאסרה רק דבמינו עכ"פ עשאוהו כדבר שיל"מ שלא בטל דמדינא באמת גם במיני הוה בטל כיון דהוה איסור גבראל"ש שיהא כדשיל"מ כיון דלזה לא נאסר מעולם א"כ רק במינו עשאוהו כשאר דשישל"מ דל"ב אבל בא"מ שפיר בטל דל"ח ישל"מ באיסור גברא כהאי דלא נאסר להגברא מעולם וא"ש:
ג') והנה כתב הראב"ד דהנכנס בזה"ז במקדש פטור הנה מלשונו משמע דכולנו ט"מ ואי הוה קדשה לע"ל הנכנס בה הוה חייב ורק פטור משום דלקלע"ל והנה הראב"ד בזה לשיטתו בפ"ב מנזירות דס"ל דעתה כולנו ט"מ ואין עוד עליהם חיוב טומאה והנה רבינו ס"ל ג"כ דבזה"ז כולנו ט"מ והביא תוספתא כי גם בימי עזרא כשעלו לארץ הי' כן א"כ לכאורה כיון דרבינו ס"ל דקדלע"ל א"כ הנכנס בזה"ז חייב:
אמנם בטעמא דמילתא כ' בח"ס סי' ש"מ דע"י המשכת טומאה ע"י זיזין נטמאו כולנו ול"נ טעם אחר דהנה תוס' נזיר דף נ"ג הביאו הר"ח כהן הקשה איזה בית אשר תבנו לי אם מתכות מטמא באוהל דחרב כחלל והיינו דא"א שלא יהא בבית מסמר מתכות ורצה להוכיח מכאן דכל דאין נזיר מגלח ממילא אין כהן מוזהר ולדעתי רבינו סובר דאף דאין נזיר מגלח אפ"ה כהן מוזהר דהרי בפ"ה כתב דנהי דאין מגלח עכ"פ לוקה (הגם דלכאורה יקשה על רבינו מפ"ג דט"מ דכ' דכל שאין נזיר מגלח טומאתו מד"ס וכבר תמה במשל"מ אולם לדעתי לק"מ כי רבינו בפ"ה מט"מ מוכח דסובר דהא דכל שאין נזיר מגלח אין חייבין בביאת מקדש רק בטומאת הפורשת ממת אבל בשאר טומאת חייבין בביאת מקדש והטעם דטומאתו הוא מה"ת רק לענין לגלח הוא הלממ"ס ולכן לקי עכ"פ וא"כ גם בביאת מקדש חייב וא"כ כהן לקי) ולפי"ז אי מתכות מטמא באוהל וכהן מוזהר באמת אין בית טהור לכהן כקו' הר"ח וא"כ ממילא כולנו ט"מ:
אולם לדעת הראב"ד לא נוכל לפרש הא"ט דהא סובר בפט"ו מט"מ דכל שאין נזיר מגלח כהן אין מוזהר וכן בפ"ה מט"מ סובר דאין חייבין על מקדש בשום טומאה שאין נזיר מגלח עלי' א"כ מאיזה טעם כולנו ט"מ ואין לומר עכ"פ נהי דאין מוזהר אבל עכ"פ טמאין הם מה"ת והוה מחולל דז"א כיון דלא מוזהר לא הוה מחולל וא"כ לראב"ד צריכין אנו לטעם אחר ונראה טעמו כיון דא"א ליזהר שלא ליגע בכלים או במתכות ואפי' שלא במחוברין מטמא לראב"ד בכלים שנגעו במת ודו"ק:
אלא דקשה לי טובא ממש"כ רבינו בפ"ב מנזירות דמוכח דסובר דאין אנו ט"מ דשם כ' דבזה"ז כיפין לעלות לא"י והראב"ד השיג למה כופין אותו לעלות לא"י גם בא"י ט"מ ואסור להזיר גם בא"י ובכ"מ השיג וז"ל ואיני יודע אמאי אסור דאף שאנו ט"מ אם אחר שנזר יזהר מלטמא במת מה איסור יש בזה עכ"ל:
ולדעתי דבריו תמוהים דהרי מנ"ל דכולנו ט"מ וע"כ משום דא"א ליזהר ממתכות כמש"כ או ע"י המשכת טומאה כמש"כ הח"ס וא"כ ממילא אסור להזיר דא"א ליזהר שלא יטמא עצמו במתכות וא"כ רבינו דסובר בא"י מותר להזיר וע"כ דאפשר ליזהר וא"כ ממילא אין אנו ט"מ וא"כקשה דבפ"ג מפרה כתב דכולנו ט"מ ונראה ליישב דיש הבדל בין נזיר לכהן כאשר אוכיח דהנה רבינו כתב שם עוד דכ"ז שהוא בחו"ל אסור לטמא למתים וגם לוקה ויקשה אמאי לא השיגו הראב"ד כיון דלראב"ד כולנו בחזקת ט"מ אמאי לוקה בנטמא דלשיטתו בפ"ה רשאי לטמא אפי' בפירש אך י"ל דבוודאי מסתבר דכולנו ט"מ שהרי מעת שבאנו לעולם א"א לנו שנזהרו שלא יטמאו בנגיעות מתכות אבל אפשר ליזהר מעת שנזיר ואף אי אין אפשר ליזהר בניקל ל"ש לומר דבחזקת שנטמא במתכות מעת שנזר בנזיר ולפי"ז א"ש דבנזיר אם הי' טמא קודם שנזר אסור לטמא עצמו אחר שנזר כמבואר בדף י"ז ורק מעת שנזיר יש לנו לדון אם כבר נטמא ונאמר דלא לקי כשטימא שנית דכבר מחולל שנטמא אחר שנזר זה אינו דאין שייך ע"ז בחזקת שנטמא מעת שנזר ורק בכהן דאם נטמא אפי' בקטנותו ג"כ כבר מחולל שפיר הוא בחזקת ט"מ ומחולל שבוודאינטמא כבר פ"א מעת שנולד ולכן לא לקי כשטימא עצמו שנית ולכן לא השיג הראב"ד בפ"ב דנאמר דלא ילקה דבחזקת ט"מ דע"ז אין ברור שנטמא מעת שנזר ורק לעיל השיג הראב"ד דגם בא"י עכ"פ אסור להזיר כיון דכולנו ט"מ ע"כ משום דס"ל דגם להבא הוא בוודאי שלא יכול ליזהר שלא ליגע ולכן אסור להזיר אבל רבינו לית לי' זה דסובר דנהי דכולנו ט"מ כדמוכח מדבריו בפ"ג מפרה היינו דבוודאי כבר נטמא מעת שנולד דא"א ליזהר אבל ליזהר מעת שנזר אפשר ליזהר לכן רשאי להזיר (ובקונטרס אבל אם שכתבתי בימי חורפי ונדפס בספר שבי"ד לאאו"מ הגזצ"ל בחלק יו"ד הארכתי בענינים אלו) וא"ש הכל:
ד') הנה הסוג' דקלע"ל במגילה דף י' תמוה מאוד וכבר עמד ע"ז בצל"חחדא דאיך קאמר רבא דלא אמרה אטו משקר וגם מאי מקשה לי' אמרת בוודאי אמרה דהא הוא אמר להם כך וכדמסיק גם רבא באמת אמרה וגמירנא לה מיני':
ובתוס' הקשו אטו לא ידע המשנה ועוד אמאי הדר הא אתיא כתנאי ותי' דלכו"ע במה אסורה רק פליגי אי יכול להקריב במקום המזבח והקשה במהרש"א דאכתי קו' ראשונה אין מיושב ותו דלפי תוס' צ"ל דהא דמייתיא כתנאי לא אדרי"צ קאי רק אי קדלע"ל בעלמא וכמש"כ תוס' זבחים דף ס"א והוא דוחק עוד הקשו תוס' דהא לקמןדמייתיא כתנאי מבתי ע"ח לחד מ"ד קדושה שני' יש להם אבל קדושה שלישית אין להם דק"ש עזרא קלע"ל:
ובטו"א הקשה יותר דגמ' פריך מכלל ר"א סובר ל"ק לע"ל יקשה דאף לפי מה דס"ד דר"א סובר לקלע"ל אפ"ה אפשר לומר דלא פליגי ר"א ור' יושיע דהא ר"א אייריא מבנין שבימי עזרא שהי' אחר ק"ר של יהושיע בזה ס"ל דלקלע"ל אבל רי"ש מייריא בזה"ז אחר קדושת עזרא שמקריבין אעפ"י שאין בית ובהא אפשר דמודה ר"א וכריוס"י דס"ל דף פ"ב גבי קדושת הארץ לענין מעשרות קדושה שני' יש להם ושלישית אין להם וכך משמע' בסמוך דלמ"ד קדושה ראשונה קלע"ל לענין מעשרות ה"ה לכל מילי אמר הכי ק"ר ושני' יש להם ג' אין להם:
עוד הקשה הטו"א דהכא מדמי קדושת הבית אי קדלע"ל אי לא קידשה בהא דבית חוניו דרי"צ וקדושת תי ע"ח וה"נ מדמה להו בשבועות וא"כ קשיא דבזבחים מסיק דלר"ל לא אתיא כשום תנא דסובר דפטור בש"ח ואמאי לא מייתיא מבע"ח ואפי' למאי דפי' תוס' בשם ר"ח אפי' למ"ד לקלע"ל מודה דבמה אסורה הא מ"מ המעלה בחוץ פטור משום דא"ר לאוה"מ ולכך אף דאין אחרי' היתר פטור דא"ר לפתח אוה"מ וכ"ת דמשם לא נשמע אלא דקד"ר ל"ק אבל ק"ש מצי סבור דקדשה ור"ל אייריא מזה"ז דא"כ היכיא מייתיא ראי' מדר"א הא מדר"א נמי לא נשמע אלאדקד"ר ל"ק כקו' הנ"ל:
עוד הקשה בטו"א דקאמר שמעתי שמקריבין אעפ"י שאין בית ומייתיא מזה כתנאי לפי' התוס' שיש תנאי בעלמא דפליגי אי קלע"ל ויקשה הא מהא גופי' תיקשה לרי"צ דס"ל דמקריבין בבמה והא מדרי"ש משמע דאי לקלע"ל אף במקום המקדש לא הי' מקריבין א"כ ממילא במק"א דליכא קדושה ראשונה בוודאי אין מקריבין וא"כ הא דקתני בסיפא דקדשים קלים נאכלים אף שאין חומה ויהיב טעמא מפני דלקלע"ל הא אדרבא אי לקלע"ל כש"כ דקריבין ונאכלים בכל מקום אע"כ דאפי' לא קידשה ירושלים לע"ל אין אחרי' היתר ומשנבחרה נסתלקו כל המקומות מהקרבתו ואכילת קדשים אפי' לאחר חורבנה ומשחרב הבית גרע טפי דאפי' ממקומה פרח הקדושה ולכן צריך ליתן טעם דקלע"ל וקלע"ל וקשיא לרי"צ:
עוד הקשה הטו"א דרבא קאמר מטיל מום בזה"ז שאין ביהמ"ק קיים ול"ח להקרבה והשתא אליבא דמאן אמרה אי למ"ד דקלע"ל הא אליבא דידי' מקריבין אעפ"י שאין בית והרי חזו להקרבה וחייב משום ש"ח לרי"ו ואי אליבא דמ"ד דלקלע"ל א"כ במות מותרת בזה"ז א"כ חייב ג"כ דאין בע"מ ראוי להקרבה בבמה אע"כ אפי' אי לקל"ע אפ"ה במות אסורות וכדעת ר"ח כהן:
ועוד ראי' לר"ח כהן מהא דחולין דף י"ז דקאמר השתא דארחוקי להו טפי והקשו תוס' דרי"ש הא סובר דלקלע"ל א"כ אקרבו להו טפי דיכולין להקריב בבמה אבל לר"ח ניחא יעו"ש:
עוד הקשה דבגמ' איתא דמקיש מה מנוחה יש אחרי' היתר אף נחלה יש אחרי' היתר א"כ אמאי קרוי נחלה דהא בזבחים איתא דלכך נקרא נחלה דהוה קדושת עולם ותי' לפי' תוס' שבועות דעכ"פ לכו"ע נשאר קדושה שא"ר שתחזור ולקדש רק באותו מקום:
אולם הצל"ח הקשה דאדרבא משמעתין מוכח דלא כתוס' שבועות דא"כ מ"פ מרב מרי על רי"צ ממתניתין דילמא הפירוש במשנה דשילה יש אחרי' היתר שלא נתקדש המקום לעולם והי' רשאין להקדיש מקום אחר אחרי' אבל ירושלים אין אחרי' היתר דמקומו מקודש לעולם וא"ר לקדש מקום אחר למקדש אבל לעולם לקלע"ל ובמות הותרו לאחר החורבן ונראה ליישב דהנה הבית אפרים הקשה מהא דאיתא בר"ה דף כ"ד בברייתא דבית תבנית היכל ואכסדרא תבנית אולם אסור לבנות משום לא תעשון אתי והא לרי"צ יכול להקריב בו כמו בבית חוניו והנה לכאורה לק"מ דב"ח רק במה בעלמא ובוודאי גם לבמה אסור לבנות בית תבנית היכל דהא להקדיש בקדושת בית אסור לפמש"כ תוס' שבועות הנ"ל אמנם מדהקשה ע"כ הוה ס"ל דבית חוניו למ"ד לש"ש נתכוין אין לו דין במת יחיד רק שיש לה דין ביהמ"ק והיינו משום דלדעת ר"ח כהן אין הכרעה לדברי תוס' דשביעות הנ"ל דאסור לבנות ביהמ"ק במקום אחר והא דאמר דהוה קדושת עולם היינו שאסור במות יחיד דאף דלקלע"ל במה אסורה:
והנה לישב קו' בית אפרים נאמר דהא לפי המבואר בדברי רבינו בפ"א מה' אלו דאין עושין מתחלתן לגבוה ואם נעשה להדיוט א"ר לגבוה א"כ שפיר אמר לא יבנה בית תבנית היכל ולא יקשה הא אפשר להקריב בו דז"א דמאחר שנעשה להדיוט א"ר לגבוה ולא יכשר לגבוה רק אם עשו מתחילה לשם גבוה וילפינן כן מקרא דועשו לי מקדש השתא דאתית להכי איני ראי' לסברת תוס' בשבועות ולא לסברת הר"ח כהן די"ל דשפיר מיקרי קדושת עולם דבמקום המקדש בונין בחול דבדעתו לעשות מתחילתן לגבוה סגי אבל במקום אחר אין רשאי לבנות סתמא כשלא הקדישו מטעם דכ' לא תעשון אתי דאסור לבנות בית תבנית היכל (אם לא שקידשו בפירוש מתחילה ובונין רק בהקדש) אבל איה"נ אף שבנה ועשה איסור רשאי להקריב בתוכו כיון דלקלע"ל רק שאסור מתחילתו לבנות במק"א בתבנית ביהמ"ק (או י"ל עד"ז דבוודאי במקום המקדש אף שבונין בחול רשאין דהוה כבנוי מתחילתן לגבוה כיון דהמקום קדוש הוה כאלו בנוי אחר שכבר הקדישו אבל שלא במקום מקדש באמת אין בונין בחול רק אחר שהקדישו וא"כ אי בנוי במק"א בחול באמת איכא איסור משום לא תעשון אתי אבל אם בנוי שפיר מקריבין) ולפי"ז י"ל אף אחר קדושת עזרא ג"כ מותר להקריב בבית חוניו שהוא במקום מקדש דאחר שמקריבין בתוכו שוב ליכא איסור משום לא תעשון בית תבנית היכל (רק בשעת הבנין עושה איסור דאז הוה להדיוט ואסור לבנות להדיוט או דבאמת בית חוניו מעיקרא נבנה לשמים) ולפי"ז י"ל כך דרב מרי וכן שאר בני הישיבה סברי כסברת תוס' בשבועות דלבנות ביהמ"ק במק"א ולהקריב שם אסור דהא הוה קדושת עולם לכו"ע והוה סבירא להו דהא דרי"צ התיר להקריב בבית חוניו היינו בתורת במות יחיד הא לבנות ביהמ"ק אסור כסברת תוס' הנ"ל וכדמוכח מהא דאסור לבנות בית תבנית היכל ואי הוה שרי להקריב בתורת ביהמ"ק אמאי אסור לבנות כקושית הבא"פ אע"כ דלרי"צ ג"כ רק שרי בתורתש במותיחיד (ובוודאי גם לבמת יחיד אסור לבנות בית תבנית היכל ואכסדרה צורת אולם) וכיון דרי"צ אמר בזה"ז משמע אף אחר שקידש עזרא והיינו כדמפרש טעמא דקד"ר לא קידשה לע"ל אף שקדושה שני' קדשה לע"ל אפ"ה שרי לפי הבנתם כדרי"צ (משום דנהי דקדושת עזרא לא בטלה רק היינו לענין זה שרשאי להקריב במקום המקדש וא"צ לקדש דבית דקודם שקידש עזרא הי' אסור להקריב אף במקום המקדש עד שיקדש הבית שנית (כמש"כ הרח"כ) אבל אחר שקידש עזרא שפיר י"ל דמותר להקריב במקום ביהמ"ק וא"צ לקדש בית למ"ד קלע"ל ולפי"ז לפי הבנתם בדרי"צ הוה סבירא להו במקצת כסברת תוס' בשבועות ובמקצת כסברת תוס' במגילה) ולכן הקשה רב מרי ממשנה דקתני ירושלים אין אחרי' היתר מוכח דאסור להקריב בבמה אחר קד"ר ואין לומר דמשנה רק סבר דאין אחרי' היינו להקריב בביהמ"ק במקום אחראבל במה מותרת כקו' הצל"ח דכיון דאסור לבנות בית תבנית היכל במקום אחר א"כ א"צ לאשמעינן דאין לה היתר דאי הוה לה היתר א"כ הי' רשאי לבנות ג"ככקו' הרא"פ אע"כ דמשנה רק אייריאמבמה שאסורה וקשיא לרי"צ דסובר אפי' אחר קדושת עזרא ג"כ מקריבין מדקאמר בזה"ז דאין לומר דאתיא כתנא דסובר דקלע"ל ורי"צ קאי למ"ד לקלע"ל כקו' התוס' דהא עכ"פ כיון דמדרי"צ נשמע דאף אחר שקידש עזרא מותר להקריב בבמה וא"כ שפיר קשיא לרי"צ דהא עכ"פ נשמע ממשנתינו דאחר קדושה ראשונה אין לבמה היתר א"כ נשמע גם לדידן אחר קדושת עזרא עכ"פ יהא אסור להקריב בבמה דאל"כ לענין מה אהני הא דקדושת עזרא לא בטלה דלענין דאסור להקריב בביהמ"ק במק"א הא זה אסור אף קודם שקידש עזרא אבל רי"צ באמת סובר במה אסורה היינו אחר שקידש עזרא ומשנה דאמרה דקדושת ירושלים אין אחרי' היתר אתיא כמ"ד קלע"ל אבל למ"ד דלקלע"ל מותר אף אחר קדושת עזרא וכי תימא א"כ לענין מה אמרת דקדושת שני' ל"ב דשפיר אהני לענין זה דנאמר דבמה אסורה אבל להקריב שרי בביהמ"ק במקום אחר לאחר שבטלה קדושת עזרא:
אמנם בני הישיבה דטעו בדרי"צ והי' תמוה להם דאטו לא ידע רי"צ ממשנה וע"כ לדחוק דרי"צ מוקי כתנאי וסובר דלמ"ד דלקלע"ל אף אחר שקידש עזרה ובטלה מותר ג"כ בבמה דקדושת עזרא ג"כ בטלה לה דלא כריוס"י (רק שלא הי' זה מסתבר להם כמו שבארנו) וע"כ הי' מסופקים ובאו ושאלו אי אמרה למ"ד דקדושת עזרא בטלה דבמה מותרת והשיב להם דלא אמרה לענין במה רק בב"ח דדמי לקדושת ביהמ"ק אף דגם בבמה באמת סובר ג"כ דמותר אבל רק לאחר קד"ר אבל אחר קד"ש דלמ"ד קדושת עזרא ל"נ בוודאי מודה דבמה אסורה (ורק הא דנקט למ"ד דקד"ר לקלע"ל דמשמע אבל קדושה שני' ס"ל דקדושה לע"ל היינו לענין להקריב בב"ח דהוה כקדושת ביהמ"ק) ורבא ראה שטעו שוב בדרי"צ שהשיב דלא אמרה כלל דבב"ח מקריבין כיון דק"ש ל"ב לכן בא רבא ומפרש לדרי"צ האלקים אמרה וגמירנא לה מיני' דהיינו דבב"ח מקריבין בזה"ז אף למ"ד דק"ש דעזרא ל"ב והא דקאמר לא אמרה היינו דמפני קושית רב מרי לא אמרה דמכח הקושיא הבין רי"צ דלא הבינו דבריו ומפרשין דבריו דב"ח הוא כבמת יחיד ומקריבין בבמת יחיד ולכן השיב דלא אמרה וכיון דהשיב ואמר דלא אמרה הבינו דחזר מגוף הדין דמקריבין בב"ח ע"ז אשמעינן רבא דבאמת אמרה דבב"ח מקריבין ולא הדר מזה כלל דמקריבין שפיר אף למ"ד דקד"ש ל"ב והא דהדר היינו הא דאמר דלא אמרה רק מפני קושית רב מרי שהבין דמפרשין דבריו דגם בבמת יחיד מקריבין אף למ"ד ק"ש ל"ב על זה שפיר השיב דלא אמרה דהא רק בב"ח אמר שמקריבין שהי' במת ציבור ונבנה בתבנית ביהמ"ק בכל כליו (דהא בית חוניו לאו דוקא אותו ב"ח שנבנה בימי בית שני דזה כבר נחרב עוד קודם חורבן הבית רק הכונה בבית דומיא דב"ח שנבנה בתבנית ביהמ"ק בית תבנית היכל דל"ה כבמת יחיד וכמש"כ מהרצ"ח בהגהות (וכמש"כ רבינו בפ"י המשנה סוף מנחות) ומזה לא הדר דרק לענין במת יחיד סובר רי"צ דנהי דקודם ק"ע גם בבמת יחיד מקריבין (והא דמקדש חשוב קדושת עולם היינו דשם במקום ביהמ"ק מותר לבנות בית תבנית היכל אף דבונין בחול ובמק"א אסור) אבל אחר קדושת עזרא דקדושת זו ל"ב ע"כ דאסור בבמה דאל"כ לענין מה אמרת דק"ש ל"ב (דעתה אנו מפרשין הא דליוס"י ק"ש ל"ב לא לענין תרומה ומעשרות בלבד כמש"כ תוס' לקמן בקושיתם) וא"כ לפי"ז ניחא דלא יקשה קו' תוס' וכי לא ידע ממשנה די"ל דשפיר ידע אבל המשנה לא אייריא רק מבמת יחיד (ואף אי אייריא גם מבית חוניו ג"כ ניחא דמוקי כמ"ד דקד"ר קדשה לע"ל אבל למ"ד דקד"ר לקלע"ל אף דקד"ש ל"ב וקלע"ל מותר להקריב דקד"ש רק אהני דל"ב לענין דאסור להקריב בבמה דלענין להקריב בבמת יחיד אסור גם למ"ד ק"ר לקלע"ל כיון דק"ש ל"ב א"כ כמו דמוכח ממשנה דלמ"ד קלע"ל אסור להקריב בבמה א"כ ע"כ גם למ"ד דקד"ר לקלע"ל כיון דקדושה שני' ל"ב ע"כ אסור בבמה) וא"כ כיון דבאמת רי"צ לא הדר דמותר להקריב בב"ח שפיר קאמר ע"ז כתנאי דלר"א מותר להקריב ולר"י אסור להקריב וא"צ לומר כתוס' דלא קאי כלל כתנאי אדרי"צ כיון דאיכא תנאי דלפמש"כ ניחא דלענין להקריב בבמה אחר שקידש עזרא כו"ע מודין דאסור (וא"צ לומר דר"ח כהן ס"ל דלמ"ד לקלע"ל ג"כ אסור להקריב בבמה אחר שבטלה קד"ר אלא כמש"כ דקאי אחר שקידש עזרא ק"ש) ורק הא דב"ח דהוה כקדושת ביהמ"ק בזה שפיר תליא כתנאי דמוכח דר"א דסובר דעשו קלעים למקדש ופליגי אדריוה"ג סובר דמקריבין בב"ח אף עתה שכבר קידש עזרא דכיון דר"י מפרש דמקריבין אף שאין בית מפני שקד"ר קלע"ל ומשמע מדבריו אף דעתה שכבר קידש עזרא ק"ש דל"ב אפ"ה אי לאו דקלע"ל ל"ה מקריבין אף שאין בית וכיון דל"ה מקריבין בלא בית א"כ אין לנו ביהמ"ק שפיר מותר לעשות ולהקריב בביהמ"ק במקום אחר (אי קדשוהו בשיר ובלחמי תודה) דרק בלא בית מקדש כלל אין מקריבין אפי' במקום המקדש ובבית מקדש מקריבין אף שלא במקום המקדש א"כ מדידי' נשמע דלר"א דלית לי' מקריבין בלא בית אחר קד"ר משום דכבר בטלה ולא קלע"ל א"כ בבית מקדש במקום אחר שפיר מקריבין אף עתה שכבר קדשה עזרא (כמו לר"י אי לאו דקלע"ל דהוה מותר להקריב בביהמ"ק במקום אחר) ושפיר הוה דרי"צ כתנאי וע"ז דחי דלכו"ע קלע"ל וקלעים רק לצניעותא בעלמא ולכך מייתיא כתנאי מבתי ע"ח דלחד מ"ד בטלה קדושת ערי חומה והצריכו לקדשם שנית ולחד מ"ד קלע"ל וא"צ קידוש נשמע דסובר דקדשה לע"ל ומיושב קו' תוס' דלא יקשה הא משמע דרק קד"ר לקלע"ל אבל ק"ש קלע"ל דלפמש"כ אף דקד"ש קלע"ל אפ"ה שפיר מקריבין לרי"צ בב"ח (דרק בבמה אסורה אחר קדושת עזרא דלענין זה קד"ש ל"ב) דמותר להקריב בביהמ"ק במקום אחר וא"כ אף דהאי מ"ד מצי סבר דקד"ש ל"ב אפ"ה הוה שפיר כתנאי דלהאי מ"ש מקריבין בב"ח ומיושב נמי קו' מהרש"א דבוודאי לס"ד דלמ"ד קלע"ל אף קדושת הארץ לא בטלה שפיר נשמע מדרי"ש דסובר דמקריבין אף שאין בית א"כ אסור להקריב בב"ח די"ל דבר חדש כיון דקדושת הארץ בטלה א"כ הא דקדושת ביהמ"ק ל"ב היינו כסברת רבינו דקדושת שכינה ל"ב דזה הקדושה לא משום דישראל בנו ביהמ"ק וקידשו בשיר ובתודה ובאורים ותומים ובמלך ונביא אלא משום דכבר קודם שבנו ביהמ"ק היו מקריבין במקום המקדש כמש"כ רבינו בפ"ב מה' אלו יען דשם הקריבו אדם הראשון ונח ושם הי' עקידת יצחק (וכדכ' וזה שער השמים והיינו דכ' רבינו קדושת שכינה ל"ב וכן נראה מדברי הח"ס סי' רל"ד ועל זה אמרו בגמ' ביבמות דף ו' לא ממקדש אתה ירא אלא ממי ששכן שמו במקדש) וא"כ כמו שהי' קודם שבנו ביהמ"ק בירושלים הי' הביהמ"ק במק"א בשילה ובנוב וגבעון (אף דאותו מקום של ביהמ"ק כבר הי' קדוש לקדושת קרבנות שהקריבו שם אבות הקדושים) כן נמי אחר שבטלה קדושת הארץ שנתקדשה ע"י ביאת ישראל וכן מה שקדשו ישראל הביהמ"ק בטלה אחר שנחרבה ומותר לבנות ביהמ"ק במקום אחר וא"כ מהא דר"י סובר מקריבין אף שאין בית דקלע"ל לא נשמע דאסור להקריב בב"ח ע"כ הוצרך להביא דאיכא למ"ד דסובר דבתי ע"ח לא נתבטלה א"כ כיון דקדושת הארץ שנתקדשה בביאת ישראל ל"ב א"כ הא דקדושת הבית ל"ב היינו ג"כ דקדושה שקידשו ישראל לביהמ"ק עומדת בקדושתה ומקריבין אעפ"י שאין בית שוב אסור לבנות בית קמום אחר דאין לנו רק ביהמ"ק אחד ושפיר הוה דרי"צ כתנאי ומיושב קו' מהרש"א:
ולפי"ז מיושב קו' הטו"א שהקשה אמאי לא מייתיא כתנאי דלמ"ד דקלע"ל בבתי ע"ה מותר להקריב בחוץ כדר"ל דיש לומר דהא מוכח משמעתין דלהאי מ"ד דבתי ע"ח בטלה קדושתי' מצי סביר ג"כ דמקריבין אף שאין בית משום דקדושת שכינה ל"ב כסברת רבינו א"כ שוב בוודאי חייב אש"ח וניחא נמי מה שהקשה בטו"א מאי מייתיא בשמעתין מדר"א ורי"ש דפליגי בקדשה לע"ל הא מדרי"ש נשמע ג"כ דלא כרי"צ דאין מקריבין בזה"ז דהא מקאמר ר"י דמקריבין יען דקלע"ל הא לא"ה אף במקום מקדש אין מקריבין מכש"כ דאין מקריבין שלא במקום מקדש דלפמש"כ ניחא דבוודאי נשמע מדר"י דאין מקריבין בבמה שלא במקום מקדש דלא עדיף ממקום מקדש אבל בבית מקדש במקום אחר כמו ב"ח שפיר י"ל דמקריבין דעדיף מליכא בית במקום מקדש ואין לומר אכתי קשיא לרי"צ דסובר אי לקלע"ל מקריבין אפי' בבמה דנוכל לפרש דהכי קאמר דבמקום מקדש מקריבין בלא בית היינו ק"צ דכאלו הבית קיים דיינינן לי' והדיוק כך הא א"ה אף במקום מקדש אין מקריבין ק"צ:
וא"ש נמי מה שהקשה מרבא די"ל דרבא לשיטתו כאן דקאמר דלא הדר ב"י וגמרינא לה מיני' א"כ סובר דבב"ח מקריבין אבל בבמת יחיד שפיר אין מקריבין משום דק"ש קלדע"ל א"כ שפיר מטיל מים בזה"ז פטור דק"ש קלע"ל א"כ לכו"ע אסור להקריב בבמה אבל אי לאו ק"ש הוה מותר להקריב שפיר בבמה כמ"ד זו וזו שילה דמותר להקריב בבמה כמו שנתקשה בטו"א דלא כר"ח וכן נדחה בזה הרא"י שהביא לר"ח כהן מדאמרינן בחולין כש"כ דארחיקן לי' טפי יקשה הא יכול להקריב בבמה די"ל דקאי אאחר שכבר קדשה עזרא ק"ש בוודאי אסור להקריב מזה בבמה דק"ש ל"ב וא"כ אין ראי' דלמ"ד ק"ר קלע"ל דס"ל דאסורה להקריב בבמה ותדע דהא אמרינן כש"כ השתא דארחיקו להו טפי וקשה לשון ארחיקו משמע דאיכא מקום להקריב קרבנות אלא יען דארחיקו להו ע"כ אי' להקריב לכן מותר לשחוט ב"ת א"כ ע"כ לומר דסובר דמקריבין אף שאין בית וא"כ כיון דרי"ש סובר דלקלע"ל כקו' תוס' ע"כ דסובר כיון דעכ"פ ק"ש ל"ב שוב מקריבין אף שאין בית א"כ ע"כ דאסור להקריב בבמה:
ובזה ניחא דרבה שם סובר דעכשיו שגלו כזרו לאיסורין הראשון ולכאורה קשה דשפיר קאמר רב יוסף דאדרבא השתא דגלו ארחיקו להו טפי די"ל דרבה סובר דבמה מיתרת דק"ש ג"כ לקלע"ל ולא ארחיקו כלל א"כ ס"ד דאסור לשחוט לבשר תאוה קמ"ל לעולם שוחטין:
ומעתה נתישבו דברי רבינו דלא יקשה כקו' הצל"ח דשפיר קאמר כתנאי דהיינו דלמ"ד לקלע"ל דקדושת הארץ בטלה א"כ אף דקדושת מקדש ל"ב היינו מסברא שכ' רבינו דקדושת שכינה ל"ב לכן מקריבין אף שאין בית אבל קדושת המקדש שבא מכח מה שקידשו ישראל בטלה א"כ שפיר מקריבין בב"ח בזה"ז וכרי"צ ושפיר הוה כתנאי ואדרבא מכאן מוכח כדעת רבינו דלדיד"י ניחא דלא יקשה כק"ו מהרש"א כנ"ל:
ואמנם להלכה לא קיימ"ל כרי"צ כיון דקיימ"ל דקדושת הארץ לענין קדושת בתי ערי חומה ל"ב דהא קיימ"ל כראב"י דאשר לו חומה שהי' לו חומה אף שאין לה עכשיו ואף דלענין תרומה ומעשרות כתב רבינו דקדושה ראשונה בטלה היינו משום דתלוי בביאת ישראל וכיון שגלו בטלה קדושתה והנה אחר זמן ראיתי במהר"ם שיק פ' קדושים שמחלק בין קדושת קרקע דלא בטלה דזה קדוש מצד קדושת שכינה מששת ימי בראשית ע"כ אסור לינהוג קלות ראש כנגד שער המזרח משא"כ קדושת מחיצות דשייך בזה באו פריצים וחיללהו דזהו בטלה לגמרי א"כ יש לישב כל הנ"ל ג"כ עד"ז דהא דלמ"ד לקלע"ל אפ"ה הוה ג"כ קדושת עולם דהיינו קדושת המקום וקדושת קרקע ונפ"מ דאסור לינהוג קלות ראש כנגדו: