מעשי למלך על משנה תורה, הלכות בית הבחירה· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק ב · הלכה ב
א') ומסורת ביד הכל. והנה כן מבואר בפדר"א פ' ל"א והנה איתא בילקוט על הפסוק על משכבי בלילות בשעה שעקד אברהם את יצחק ע"ג המזבח אחזתיו ולא ארפנו זה דוד כשתפס הגורן מיד ארונה היבוסי ומצא גולגלתו של ארונה תחת המזבח ולא פסל המקום קרבנות ישראל הכונה דהוה קשיא לי' דהי' מקובל בידם כי נמצא גולגלתו של ארונה תחת המזבח בימי חזקי' המלך כדאיתא בירושלמי פ"ק דסנהדרין והנה כבר תמה בח"ס סי' ש"מ איך אפשר שעד שבא חזקי' נעשו כל הקרבנות בטומאה והעלה שם דמוכח מזה שהי' קברי אבותיו של ארונה סמוכים למקדש וברבות הימים נפרצו חומות בית קברות ונפלו לתוך הכיפין שתחת המזבח אמנם מדברי הילקוט נשמע דמתחילה הי' שם גולגלתו של ארונה רק לחיבתן של ישראל לא פסול המקום קרבנותיהן ומהו חיבתן של ישראל י"ל דהנה מתי ישראל מטמאין באוהל אבל מתי עכו"ם אין מטמאין באוהל וזהו לחיבתן של ישראל כמו שביאר יפה בעקידה עפ"י חקירה כי כל דבר שצורתו שלימה כשתאבד צורתו תגרום הפסד היותר גדול כמו שפירש בזה מאמר הגמ' בכתובות אשריכם ישראל וכו' כשאין עושין רצונו של מקום מסורן ביד אומה שפילה ולא עוד אלא ביד בהמתן וזהו לחיבתן של ישראל אמר דמטמאים באוהל אבל מתי עכו"ם אין מטמאין באוהל ולכן לא נפסלו הקרבנות ע"י קבר התהום של מתי נכרים:
ב') ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה עליו וכו' בנה בו אברהם המזבח וכו' ובו הקריב אדם הראשון. הכי איתא בפרדר"א פ' ל"א והנה יש לחקור אם מזבח שהקריבו עליו אדם ואברהם הי' עליו דין במה או כיון שמקריבין אעפ"י שאין בית כיון שידעו שזה מקום המזבח הי' לו דין כמקריב במזבח ותנה בפרדר"א איתא דככהן גדול הגיש את מנחתו ונסכו דמקריב אונן ונראה הכונה דהנה לרי"ש בזבחים דף ט"ז דסובר דאונן מותר בבמה ורי"ש הא סובר כמ"ד בזבחים דף ק"א דאין מנחה ונסכים קרב בבמה דהא כרי"ש סובר בקידושין דף ל"ז דמושב לאחר ירושה וישיבה א"כ סובר ע"כ דנסכים לא הי' מותר בבמה א"כ כיון שהקריב מנחת ונסכים ע"כ דלא הי' לו דין במה א"כ הא דהקריב אותן ע"כ משום דככה"ג הוא ולכן אמר דככה"ג הקריב מנחתו דאי לאו דככה"ג הי' לא הי' רשאי להקריב אונן כיון דהי' לו דין מזבח מדמקריב מנחה ונסכים אבל אי דין במה הי' לא הי' מקריב מנחה ולא הוה צריך לומר דככה"ג הקריב מנחתו דליכא אנינות בבמה:
והנה בח"ס או"ח חקר אם מותר לנתץ אבני מזבח שבבמה שנעשה בזמן היתר הבמות ונראה להוכיח מהא דאיתא בסוטה דף ל"ג במשנה ונטלו האבנים ופירש"י סתרו את המזבח לאחר שהעלו העולות והשלמים וע"כ דמותר לסתור כיון דלא הי' לזה אלא דין במה בשעת היתר הבמות אמנם לפמש"כ דהי' לו דין מזבח קשה איך שרי לסתור המזבח אמנם י"ל דש"ה דמעיקרא הוקם אדעתא דהכי וסופו להתפרק דמהא"ט הותר לסלק המשכן והמזבח במדבר בשעת נסיעתן וכמש"כ בבית אפרים סי' ס"א אך מהך דמשכן לכאורה אין הוכחה דשם מותר מטעם אחר דהא איתא בזבחים דף ס' אעפ"י שנסע אוה"מ הוא ותוס' שכתבו גם על מזבח י"ל אעפ"י שנסע מזבח הוא אך בטה"ק שדי בי' נרגא דכיון שהצריכו ליקח העפר מהמזבח בשעת נסיעתן ל"ש לומר אעפ"י שנסע מזבח הוא לכן נראה עיקר כמש"כ הבית אפרים משום דמעיקרא אדעתא דהכי הוקם וא"כ גם בבמה שייך האי טעמא כיון שידעו דיאסרו הבמות א"כ הוה ג"כ כהוקם מעיקרא אדעתא דהכי אולם בירושלמי סוטה דף ל' אמרו דאבני מזבח לא לשעה היתה שגנזוהו הנה כבר עמד בשירי קרבן ע"ז דלא מצינו כן במזבחות שעשה אברהם ויעקב שהצריכו גניזה:
ג') והנה כתיב בקרא וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר וגו' ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו ויש לדקדק מה אשמעינן קרא דהקריב את האיל תחת בנו ומה בא זה ללמדנו גם יש להבין מה אחר דקאמר וכי יצחק הי' איל וזה איל אחר גם ויקח את האיל לכאורה הוא שפת יתר כי הי' די באמרו ויעלהו לעולה והנה בס' ישמח משה כתב לפרש הכתוב כמין חומר דאיתא במדרש והובאה ברש"י כשאמר הקב"ה לאברהם אל תשלח ידך א"ל אברהם אפרש לפניך שיחתי אתמול אמרת קח נא את בנך ועכשיו אתה אומר לי אל תשלח ידך אל הנער א"ל הקב"ה לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה כשאמרתי לך קח נא לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו אסקתי אחתי' והוא תמוה דא"כ מעיקרא כשאמר לו קח נא וגו' אמאי לא הקשה הלא אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע א"ו דלא רצה להקשות על השי"ת והאמין כי הכל אמת אף שהוא נראה כשני הפכים א"כ למה הקשה עכשיו כשאמר לו אל תשלח ואם נפשך לומר שעל קח נא לא רצה להקשות שהי' נראה כמסרב וחס על בנו משא"כ כנגד המאמר אל תשלח למה אמר כלל האי אתמול אמרת כי ביצחק יקרא לך זרע לא הי' לו להזכיר זאת כלל רק הי' לו לומר אמרת קח נא את בנך וגו' ועכשיו אתה אומר אל תשלח גם מהאי דקאמר לעולה קשה עדיין וכתב לפרש דבאמת אברהם לא רצה להקשות שום קושיא לאלקינו כמש"כ רק לידע דין מדיני התורה תורה היא וללמוד אני צריך ואקדים דידוע דאברהם אבינו השיג כל התורה כולה רק מדהי' זאת להעלים ממנו שיהי' סבור דהקרבה שייך גם באדם אבל באמת נאמר אשר לא צויתיו ולא עלתה על לבי ויקשה הא יצחק בע"מ הי' כמבואר בירושלמי ובבלי במס' יבמות דעקר הי' ואיתא שם דטומטם הי' רק שאח"כ נתרפא אבל אז עדיין הי' בע"מ אך י"ל דידוע דכמה פעמים נביאות שנאמרו על עתיד בלשון עבר ולכן כשאמר לו ית' כי ביצחק יקרא לך זרע הרי הוא כאלו כבר נתרפא ושוב לא הי' בע"מ והנה קיימ"ל דקדמ"ז לא נפקע בפדיון לפי"ז י"ל דהי' שאלתו כיון שאמרת והעלהו לי לעולה קדוש קדושת מזבח איך יפקע כיון דאמרת אתמול כי ביצחק יקרא לך זרע א"כ ל"ה בע"מ וקדש קדושת מזבח א"כ עכשיו איך אתה אומר אל תשלח ידך איך תפקע קדושתו וע"ז השיב השי"ת כי לא אמרתי שחטהו אלא העלהו ומעולם לא עלה על לבי להקדישו קדושת מזבח אף שאמרתי לעולה היינו שיפדה ויקריב עולה תחתיו כמש"כ רבינו בפט"ו ממעה"ק דאם אמר על דבר שאין קדושה חלה עליהן הרי אלו עולה לא אמר כלום אמר הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהן עולה לכן כשאמר לו השי"ת לא אמרתי שחטהו אלא אסקתי' אחתי' כי להקרבה מעולם לא עלה על לבי אז הבין אברהם דמה שאמר לו השי"ת והעלהו לעולה פירושו לפדותו ולהביא קרבן תחתיו ולכך וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל כי הי' צריך לפדות את בנו והנה כשראה את האיל עדיין יש לחשוב אולי הוא של איזה אדם ולא של הפקר וקיי"ל קרבנו ולא הגזול אך הלא מבואר באלשיך דאיל זה קדושתו גדולה יען שנברא ע"ש ולכך הי' יכול להיות תמורת יצחק והנה ראה אברהם אבינו שאיל זה אינו כשאר אלים הנמצאים בעולם אבל הוא בקדושה גדולה ומזה ידע והבין שהוא הנברא בע"ש בין השמשות והוא הפקר וכיון שרצה לפדות בו את יצחק בנו הי' צריך לקנותו תחילה מן ההפקר ואח"כ כשיהא שלו אז יפדה בו את בנו וידוע מה שאחז"ל דקיחה איקרי קנין ועפי"ז מבואר וירא והנה איל אחר הכונה אחר לגמרי משאר אלים דהיינו שהוא הנברא בין השמשות וילך אברהם ויקח את האיל דהיינו שקנה אותו מן הפקר ואח"כ ויעלהו לעולה תחת בנו עכ"ד:
ולי נראה לישב בדרך אחר מה שהקשה אהא דכתיב איל אחר אטו בנו איל הי' דהנה בספר יבין שמועה הקשה אהא דכתיב ויאמר הנה האש והעצים ואי' השה לעולה דמנא ידע דיהי' שה ודילמא יהא אחד משאר דברים הנקרבים ע"ג מזבח ומינא ידע דיהא עולה דהא פלוגתא בזבחים דף קט"ז אי קרבו שלמים בני נח וכ' דיצחק הבין הואיל והשכים אברהם בבוקר שדעתו להקריב קרבן וסבר שיקריב תמיד של שחר דהוא כבש ואל תתמה על שינוי לשון מכבש לשה דהרי במד"ר פ' נשא איכא למ"ד דהכבשים שהקריבו הנשיאים הי' נגד יצחק ע"ש שאמר ואי' השה לעולה ותמיד של שחר הוא עולה ולכן אמר ואי' השה לעולה וע"ז אאע"ה אלקים יראה השה דקיבל עליו להקריב שה לקרבן רק אם לא יראה אלקים אז לעולה בני א"כ כשראה איל שהבין שהזמין לו השי"ת להקריבו תחת נדרו להקריב שה לקרבן לכן אמר איל אחר דהנה במנחות דף ק"ד פליגי רבנן ורבי בנדר שהביא קטן והביא גדול אי יצא דלרבי לא יצא ובארתי בחי' לה' מעה"ק הי"ו דפליגי בהא דהנה איתא בב"ק דגזל טלה ונעשה איל דקנאי בשינוי והנה אי אמרינן דהשינוי משום דנשתנה שמו ונקרא איל א"כ אי נדר שה והביא איל לא יצא אבל הנה רבינו בפי' המשנה ר"פ הגוזל וכן העלה ביש"ש דהא בטלה ונעשה איל הוה רק שינוי דגדלות אפי' לא נעשה עדיין איל רק שנתגדל הוה שינוי א"כ שפיר אם הביא איל יצא דל"ה רק שינוי דגדלות א"כ ל"ש לומר דלא יצא דאטו משום דנתגדל נאמר דלא יצא א"כ לפי"ז מכבש לאיל ל"ה שינוי רק שזה קטן וזה גדול א"כ שפיר יצא אברהם אבינו ידי נדרו בהבאת האיל דזה רק הוה כאיל אחר דכבש היינו איל רק שזה קטן וזה גדול והיינו איל אחר נאחז דגם נדרו הי' על מידן דאיל רק זה איל אחר דהיינו איל גדול ויצא ידי נדרו:
והנה רבינו בפ"א מע"ז וז"ל ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו וכו' הי' מודיעו לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שהחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבבם העיקר הגדול הזה והודיעו ליצחק בנו ושב יצחק מלמד ומזהיר ויצחק הודיעו ליעקב ומינהו ללמד וישב מלמד ומחזיק כל הנלוים אליו ויעקב אבינו למד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם וצוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה כדי שלא תשכח הלמוד והי' הדבר הולך ומתגבר בו בבני יעקב ובנלוים עליהם ונעשית אומה שהיא יודעת את ד' והנה יצא לו לרבינו כך ממה שאמרו ביומא דף כ"ח מימיהן של אבותינו לא פירשה ישיבה מהם היו במצרים ישיבה עמהם מ"י אאע"ה זקן וישב בישיבה הי' שנאמר ואברהם זקן בא בימים יצחק זקן ויושב בישיבה הי' שנאמר ועיני ישראל כבדו מזוקן (אמנם מש"כ רבינו יצוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה הנה לא הראה הכ"מ מקומו איו כמו שעמד עליו בסדמ"ש ולדעתי נלמד כן מהא דאיתא ביומא דף כ"ו אמר רבא לא משכחת צורבא מרבנן דמורה אף אי דאתי משבט לוי או משבט ישכר ומפרש דהיינו אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא והיינו בזכות יעקב שציוה כן וכן מה דקחשיב עמרם ונראה לי שלמד כן מהא דאיתא במדרש רבה ויקרא פ' כ"ט באבות שביעי חביב אברהם יצחק ויעקב לוי קהת עמרם משה וכתיב ומשה עלה אל האלקים וכן הוא בתדב"א פי' ברוך המקום ברוך הוא שספר את עצמו עם הצדיקים אדם קיים מה שכתיב בתורה להקריב קרבן והעלה שור על גבי המזבח שנאמר משור פר מקרין מפריס נח קיים מה שכתוב בתורה להקריב קרבן שנאמר ויבן נח מזבח א"ד אברהם קיים כל מה שכתוב בתורה שנאמר עקב אברהם אשר שמע בקולי וישמור משמרתי וכו' יצחק קיים כל מה שכתיב בתורה והושלך לפני אביו כשה לטבח שנאמר ויעקוד את יצחק בנו יעקב קיים מה שכתוב בתורה שנאמר ויאמר יעקב הסירו את אלהי הנכר יהודה קיים מש"כ בתורה מצות יבום שנאמר ויאמר יהודה לאונן וכו' ויבם אותה יוסף קיים כל התורה כולה כבד את אביך וכו' התורה לא נתנה להם והם קיימו אותה מאליהן (ובפ' כ"ה איתא באותה שעה קידש אברהם את שמו של הקב"ה ועמד והחזיר את כל רכוש סדום ועמורה מיד אחר הדברים האלה הי' דבר ד' אל אברהם במחזה שכרך הרבה מאוד וכן למדנו מיצחק שבתחילת מעשיו הי' ירא שמים לאמתו וכן למדנו מיעקב אבינו שבתחילת מעשיו הי' לו יראה מלפני הקב"ה) ובפרק ה' איתא אברהם אבינו הי' מפקח על עניני הבריות ומכניסן תחת כנפי השכינה וכו' ומפני מה זכה יעקב לחיים שלא בצער בעוה"ז ממה שעתיד הקב"ה ליתן לע"ל מפני שהי' יושב בביהמ"ד מקטנותו לעד זקנתו והי' בקי במקרא ובמשנה ובהלכות באגדות וכו':
אמנם קשה לי לדברי רבינו דהא איתא בסנהדרין דאסור ללמד תורה לנכרי דכתיב תורה ציוה לנו משה מורשה והוה גזל ביד נכרי א"כ איך הי' רשאי א"א ללמוד להם תורה וראיתי בספר סדר משנה בה' יסה"ת שעמד בזה וכתב דקודם מ"ת ל"ש הטעם לאסור משום גזל דעדיין לא הי' לנו למורשה ולא מיקרי זה מצוה דחדשה לב"נ שנאסר להם ללמוד תורה תורה ציוה לנו משה ולא לב"נ דרק נשתנה הענין ממה שהי' בתחילה דמעיקרא לא היתה התורה לנו מאורסה ולא מורשה אבל בשעת מ"ת ואילך דהיתה לנו מאורסה או מורשה ממילא נאסרת לב"נ אבל הקשה על זה דבוודאי גם קודם מ"ת הי' אסור ללמד לב"נ תורה משום איסור גזל דהא עדיין לא נתנה כלל לבנ"א רק השרידים בעם המה שם ועבר ואברהם אבינו ע"ה שויתר להם הקב"ה בעצמו מכש"כ הוא אם ב"נ בא ליטול את השם דגזולה היא בידו ומאי דמפיק הגמ' איסור הלימוד תורה לב"נ מקרא דתורה ציוה לנו משה היינו דאפי' עכשיו דנתנה לכל ישראל אפ"ה אסורה ללמד לב"נ ומעתה קמה וגם נצבה איך הי' ב"נ בימי אברהם רשאים ללמוד תורה והאיך עבר אברהם ע"ז ללמדם תורה וכתב דאין לומר שלמד להם ז' מצות דידהו דבזה רשאי הב"נ להתעסק בהם ואדרבא ב"נ שעוסק בתורה בז"מ מצות דידהו חשיב מכ"ג ע"ה כדאיתא בסנהדרין ז"א דרק בפסקי דינם של הז' מצות מותר הב"נ ללמוד ולהגות בהם כמו אסור מותר זכאי חייב אבל טעמא המצות וסודותיהן להוכיח לדרוש ולחקור בהן אסור לב"נ אפי' בז' מצות דידהו דאין בזה תועלת אל המעשה אשר יעשון ומינה אמינא לה מהא דאמרינן בנדרים דף ל"ח לא נתנה התורה אלא למשה ולזרעו בלבד ומסיק אלא פלפולא בעלמא רק משה רבינו נהג בה טובת עין ולמדה לישראל (ובסדר משנה הקשה איך למדה לישראל מדעתו דהא כיון דלו נתנה הי' בו איסור ללמדו לנו ולדעתי זה אין קושיא דהא באמת לכאורה איך שייך לומר דהמלמד תורה לב"נ הוה גזל בידו הא כיון שישראל מלמדו מדעתו ל"ש בזה גזל כמו בממון הנותן מדעתו מתנה היא בידו לא גזל אך כבר העלה שם בסדר משנה הטעם דהא התורה של כל ישראל הוא א"כ המלמד תורה לב"נ יכול למחול חלקו אבל לא חלק של כל ישראל וא"כ במשה שנתנה לו ולזרעו בלבד שפיר הי' רשאי למחול חלקו וחלק זרעו ללמד לכל ישראל וכעין דאמרינן בעלמא ניחא להו לאדם לעשות מצוה בממונו כך ניחא לזרעו שיעשה מצוה בתורתם) ומכש"כ דלא ניתן לב"נ הפילפול והדרשא אחר הסודות שיש בזה משום מאורסה או מורשה דזה רק לישראל נתנה לא לב"נ אפי' במצות דידהו והעלה שם דרשאי הוא ללמד להם סתרי הטבע ומה רבו מעשי ד' ופלאי בריאותיו בשמים ממעל ובארץ מתחת וכמש"כ רבינו ב"ה ע"ז בדין ג' יעוש"ה:
ואני בארתי הדבר יותר דהנה רבינו ב"ה יוסה"ת בפ"א כ' דמ"ע הוא להאמין בהאמנת היחוד והנה האומות לא נצטוו ע"ז ורשאים לעבוד בשיתוף (דהיינו שב"נ רשאי לעבוד בשיתוף שהטבע הוא חלק אלקות כחלק מן הכל כמו שביאר בעולת תמיד או"ח סי' קנ"ו) והטעם דישראל נצטוו במצוה זו כתב רבינו בסהמ"צ להיות כי חסדי השם גברו על יראיו ורב טוב בית ישראל שהוציאנו לחירות עולם מה שלא עשה כן לכל גוי להוציאם מעבדות לחירות ביד חזקה גם הפליא הוא י"ת לייחד אומתנו להיות לו לעם סגולה מיוחדים ע"י תורתו הקדושה אשר נתן לנו להנחילו חיי עד לפיכך אנחנו חייבים להודות לו מן הטובות שעשה עמנו לכן הכתרנו השי"ת במצותיו הקדושים להיות גם הוא מיוחד לנו לאלקי אמת ולסבה הזאת רצה הקב"ה לזכותינו במצות שהם למעלה משכל האנושי אין אתנו יודע סיבתם כגון כלאים ושעטנז הנקראים חוקים ולא עשה כן לכל גוי דהמצות שנצטוו בני נח השכל וחוקי הטבע מחייבתם והסבה בזה הוא כי אנחנו חייבים לו ית' לעשות כן שהוציאתנו ממצרים ושאר ניסים שעשה לנו למעלה מן הטבע כקרי"ס אולם לזולתינו מן האומות גם כי גבר עליהם חסדו וטוב ד' לכל מ"מ לא הטיב עמהם כדבר שהוא למעלה מחקי הטבע כי מונהגים הם כפי חקות השמים ומשטריהם לכן אינן צריכין לעבוד את השם רק בז' מצות טבעיות כי לכל מצוה מז"מ יש טעם בדעת האדם נערך עם המציאות הטבעי יעוש"ה בסדר משנה דין ז' מעתה י"ל דבוודאי ללמדם תורה בז' מצות שלהן אשר נתנה להם לקיימם יען כי טעמם נגלה לנו דהשכל וחוקי הטבע מחייבתם אבל לנו עם ישראל גם הז' מצות נתנו לנו לקיימן כאלו גזירה היא מלפני הקב"ה בלי שום נתינת טעם לדבר רק שאמר ונעשה רצונו לכן אם ירצה ללמדם לב"נ ג"כ לעשות הז' המצות רק כגזירת המלך לא מצד הערת השכל עושה בזה איסור דרק לנו הוא מאורסה ומורשה לשמור התורה כחוקה בלי שום לב לטעמו של דבר מחוקי השכל והטבע (עד"ז כתב רבינו בה' מלכים דנכרי המקיים מצות מפני שהשם ציוה חייב מיתה אבל רשאי לקיימו מפני שחוקי השכל והטבע מחייבן) והיוצא מזה דנכרי אין מצוה שלא לעבוד בשיתוף הטבע:
ובזה ניחא לי לישב קו' עצומה שהקשה הח"ס בחי' לכתובות ספ"ק ובתשובה חיור"ד בהא דאיתא ביומא דף פ"ד אם רוב נכרים נכרי למאי הלכתא להאכילו נבילות א"כ יקשה הא דאמר שמואל שם דלפקח הגל איני כן ומחוייבין לפקח עליו הגל בשבת ואמאי הא בישראל גופי' דשרי לחלל השבת הוא רק כדי שישמור שבתות הרבה ובהאי תינוק הא לא ישמור השבת כיון דמותר להאכילו נבילות א"כ איך נחלל עליו השבת (ואמנם אני הקשתי ע"ד אחר דשם ביומא פריך משמואל אדשמואל דאמר גבי תינוק הנמצא בעיר שרוב עכו"ם דאין מפקחין את הגל ולהנ"ל יקשה מאי פריך דילמא רק ברוב עכו"ם בחצר וישראל אחד מפקחין משום כדי שישמור שבתות הרבה אבל לענין תינוק הנמצא בעיר שרוב עכו"ם ל"ש כלל כדי שישמור שבתותי הרבה שהרי מדין תורה הוא עכו"ם ולא ישמור השבת ולכן סובר שמואל בעיר שרוב עכו"ם אין מפקחין) להנ"ל א"ש די"ל דשבת באמת חייב לשמור דהנה איתא בחולין דף ה' לחלל שבת הוה כמומר לעבוד ע"ז ופירש"י דעע"ז כופר בהקב"ה ומחלל שבת כופר במעשה בראשית ולכאורה עדיין לא ידענו במה שוה לעע"ז לכן נראה כיון דישראל מצוה על השיתוף שלא ליתן כח אדנות אל הטבע וזה שמחלל שבת וכופר במעשה בראשית א"כ נותן כח אדנות אל הטבע לומר שהעולם קדמון והמצוה ליחוד שמו ית' ולהאמין ביחדותו והנה זה התינוק מוזהר על השיתוף כישר' וא"כ חייב לקיים השבת ג"כ דאם אין מקיים השבת הוה כאלו עובד ע"ז בשיתוף הטבע ולכן שפיר יכולין לפקח עליו הגל בשבת כדי שישמור שבתות אחרים (אולם יש לחקור עוד די"ל דרק להאכילו נבילות שהוא בל"ת אין מצווה ומאכילן אבל חייב לקיים מ"ע דהא) במ"ע ספק להחמיר וא"כ חייב לשמור השבת דאית בי' מ"ע:
ד') והנה איתא במכות דף כ"ג דרש ר' שמלאי תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני וכו' תורה גימטריא תרי"א ובספר סדר משנה הקשה מהא דאיתא בחגיגה דף י"ג דאסור ללמד תורה לב"נ משום דכתיב תורה ציוה לנו משה מאורסה דהם לנו למאורסה או מורשה הא בכלל אותו תרי"א מצות גם ז' מצות שנצטוו עליהן ב"נ בכלל והם אינן לא מאורסה ולא מורשה לקהלת יעקב א"כ אינן ממעט לאוסרן לב"נ א"כ היכן יליף מזה לאסור שאר המצות שנאמרו לישראל דאסור ללמדן לב"נ ונראה לישב דהנה במכילתא פ' יתרו איתא אקרא דאנוכי ולא ויהי' לך אמר הקב"ה קבלו מלכותי תחלה ואח"כ אגזור עליכם גזירות ודייק מזה בהרמב"ן בס' המצות דאנכי לא הוה מ"ע רק תחילה אמר להם שיקבלו מלכותו ואח"כ ציוה עליהם לא יהי' לך דזה הי' תחלה למצות (אמנם בחלק הלאווין גם הרמב"ן חזר מזה) והנה בספר סדר משנה פ"א מיה"ת הקשה קו' עצומה לפי דעת הרמב"ן דל"ש לצות רק תחלה צריכין לקבל אלקותו ית' ולהאמין בהאמנת מציאות אלהותו והוא המצוה וא"כ גם ב"נ צריכין לומר שנצטוו על האמנת מציאות אלהותו ית' שהוא אדון על כל הנמצאים דל"ש מצוה רק אם מאמין במציאותו ית' האמין מציאותי ואח"כ אגזור עליך גזירות כמו שאמר הוא ית' לישראל א"כ יקשה דלא מצינו דב"נ נצטווה בהאמנת מציאות אלהותו ית':
ונראה לי דא"ש לפי דברי פי' המשניות הנ"ל דכ' בפג"ה המצות שאנו מקיימין לא מפני שנצטווה בהן ב"נ אלא מפני שחזרה ונאמרה למשה בע"פ בהר סיני ולפי"ז אני אומר דיסוד אחר הוא מה שישראל חייבין בהז' מצות שנצטוו בהן ב"נ ממה שנצטוו בהן עצמן ב"נ דישראל נצטוו על יסוד האמונה שד' האלקים הוצאנו ממצרים מבית עבדים וקנו אותנו לעבדים כדכתיב כי עבדי אתם וכיון שכן ל"ש גזירה מהשי"ת אם אין מאמינים ישראל שהוא ית' נמצא והוא אשר הוציאנו אותנו מבית עבדים ולכן אמר קבלו מלכותי ואנו אגזור עליכם כמלך הגוזר על עבדיו (וכ"כ רבינו להדיא בספמ"צ מ"ע ב') וחייבין לקיימן בלי שום נתינת טעם רק כאלו הוא גזירה מלפני האדון ד' צבאות וראי' לזה הא דאיתא בת"כ אחרי על פסוק אני ד' אלקיכם והובא בפירש"י וז"ל אני הוא שאמרתי בסיני אני ד' אלקיך וקבלתם מלכות מעתה קבלו גזירותי ר' אומר גלוי וידוע לפניו שסופן לנתק בעריות בימי עזרא לפיכך בא עליהם בגזירה אני ד' אלקיכם דעו מי גוזר עליכם וכו' וכאן אי אפשר לפרש מה שאמר אני ד' הוא מצוה בפ"ע רק שיקבלו מלכותו וחייבין לקיים גזירותיו א"כ ראי' ברורה לרמב"ן וכן הוא בכתוב ביהושע כאשר בארתי כונת הכתובים במק"א אבל לבני נח הם א"צ לקיים הז' מצות מפני שהם עבדים להשי"ת דלא הי' עבדים לאומה אחרת ולא פדאם מבית עבדים ומה שהשי"ת מצוה אותם הז' מצות איני אצלם בתורה גזרת מלך על עבדיו וחיוב המצות אצלם הוא מה שהשכל וחוקי הטבע מחייבים דמה שהשי"ת מצוה שלא יעבדו לאלקים אחרים רק לבוראם שברא עולם ומלואו הנה כן השכל וחוקי הטבע מחייב:
ובהא ניחא גם קושיא ה"א דשפיר אמרו דתורה ציוה לנו משה בגמטריא תרי"א שנצטוה משה ובתוכם באמת גם הז' מצות שנצטוו בני נח שכן נצטווינו ע"י משה ולא משום שנצטוו בזה הב"נ דאנחנו חייבין לקיים המצות על יסוד זה שפדאנו מבית עבדים ואנחנו עבדיו והוא כמלך הגוזר גזירות על עבדיו והז' מצות שנצטוו בהם בני נח הוא על יסוד אחר דאצלם הא ל"ש שהם עבדים וצריכין לקיים מצד גזירות מלך על עבדיו ושפיר נמנו כל הז' מצות בתרי"א מצות שנצטוו ישראל וא"ש דילפינן מתורה ציוה לנו משה מורשה דאסור ללמד לב"נ תורה דהיינו דאסור ללמד שישמרו הז' מצות על יסוד זה שמשה נצטווה עליכם בהר סיני שהם כגזירות המלך שמצוה לעבדיו רק צריכין לקיים הז' מצות על יסוד זה שהקב"ה הוא הבורא עולם ע"כ אין יכולין לעבוד אלקים אחרים א"כ באמת גם הז' מצות בכלל האיסור דאסור ללמדם דינו ז' מצות דאף דנצטוו הז' מצות אבל נצטוו כן על יסוד אחר ולא מפני שנצטווה בזה משה בהר סיני והמלמדם תורה על יסוד זה באמת עביד איסורא גם בהז' מצות כיון דרק לנו הוא למורשה לשמור התורה על יסוד זה א"כ הוה גזל ביד נכרי ונ"ל דהרמב"ן הוציא כן מדברי ירושלמי פ"ח דיומא הז' וז"ל כן הוא האומר אין עולה מכפרת עלי מכפרת היא א"א שתכפר לי אינה מכפרת בע"כ אין יוהכ"פ מכפרת מכפרת היא א"א שיכפר לי מכפר לו בעל כרחו אר"ח בר"י דר' הלל לא כולה מן הדין בר נש אמר למלכא לית אתה מלך והכוונה בוודאי מי שכופר ואומר דאין יוהכ"פ מכפר זה עצמו הוה עון דאינו מאמין בתורה דכ' כי ביום הזה יכפר עליכם ולכן על כל עבירות שבתורה יוהכ"פ מכפר אף בע"כ אבל על עון זה עצמו דאינו מאמין שיוהכ"פ מכפר ע"ז איני מכפר דהוה כמו כרת דיומא בשבועות דף י"ג ולכן אמרו לא כולה מן הדין לא על הכל הוא מוחל רק מן הדין מן החטא זה עצמו אינו מוחל דמימר אמר בר נש למלך לית את מלכא כן ה"נ על חטא זה עצמו אינו מכפר שאינו מאמין ביוהכ"פ יעו"ש נשמע מזה דאם אין מקבל מלכותו יתברך דהוה כאומר לית את מלכא א"כ ל"ש בי' קבלת מצות וכן נראה להוכיח דהא בכל מצות עוסק במצוה פטור מן המצוה דמאי אולמי האי מצוה מהך מצוה אבל במצות קבלת מלכות שמים ל"ש עוסק במצוה פטור מן המצוה ופטור מקבלת מלכות שמים ע"כ דהא"ט דהא לולא הך קבלה אין מקום חיוב כל המצות לכן ע"כ אנוכי ל"ה בכלל המנין תרי"ג מצות דנשתנה דינו דאין שום עסק מצוה יכול לפוטרו ממצוה זו דקבלת מלכות שמים:
וכן הדבר מוכרח מהא דאיתא בשבת דף פ"ח דמשה רבינו שיבר הלוחות והקב"ה הסכים ע"י דעביד קו"ח מה פסח מצוה אחת אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו התורה שהוא תרי"ג מצות לא כש"כ דאסורה להם לישראל והדבר פלא הא התרי"ג מצות בא כדי להפרישם מע"ז ואם לא יקבלו התרי"ג מצות לא יפרשו מע"ז לעולם להנ"ל ניחא דאנכי ד' אין ממנין התרי"ג מצות דקודם שיקבלו התרי"ג מצות צריכין לקבל עול מלכותו שאנכי ד' וכיון שעשו עגל וכפרו באנוכי ובעול מלכותו איך יצוה עליהם תרי"ג מצות והכי משמע נמי בירושלמי רפ"ט דנדרים איזה כבוד המקום כגון סוכה שאיני עושה לולב שאיני נוטל תפילין שאיני נותן ודחי לי' והיינו כבוד המקום משמע לי' דלנפשי' הוא מהני כהדא אם צדקת מה תתן לו והרמב"ן פ' תצא הביא הירושלמי וכ' עליו אף דלולב סוכה ותפילין תליא ביצ"מ אפ"ה איני מפני כבוד המקום כש"כ שאר מצות והכונה כאשר בארתי לקמן דאוה"ע אמרו כשאמר הקב"ה אנוכי אשר הוצאתיך מאמ"צ דלכבוד עצמו הוא דורש אפ"ה הרי גם הם חזרו והודו שאין בו כבוד המקום (והנה מדברי הרמב"ן משמע דסוכה ותפילין תליא ביצ"מ וזה דלא כתשובת ח"ס שהבאתי בפ"א שכ' דתפילין וסוכה לא תליא עיקר הטעם ביצ"מ) ודו"ק:
ואמנם קשה לי לדברי רבינו בפי' המשנה הנ"ל דגם המצות שנאמרה קודם מ"ת בסיני נאמרו ואנו חייבין לקיימה מפני שהוא מצות שנצטוינו בה בהר סיני דהנה בהוריות דף ח' איתא דתניא דבי רי"ש דכתיב ולמן היום אשר ציוה ד' והלאה לדורותיכם איזה הוא מצוה שנצטוו בה תחילה הוי אומר זו ע"ז דמצוה ראשונה אנכי ולא יהי' לך ופריך והא אמר מר עשר מצות נצטוו ישראל במרה ולהנ"ל מ"פ הא כיון דגם מצוה שנצטוו במרה נצטוינו בה בהר סיני אחר שכבר נאמר לנו העשרת הדברות א"כ שפיר ע"ז הוא מצות שנצטוינו בה תחילה:
ואולם יש להביא ראי' מיבמות דף מ"ז ומודיעין לו עון לקט שכחה ופיאה משמע דקודם שנתגייר אין נכרי חייב בלקט ופיאה וכן מוכח בחולין דף קל"ד ויש לתמוה למה אין מצווין הא כיון דנכרי מצוה על הדינים גם זה בכלל כמש"כ הרמב"ן על התורה דנצטוו בכל הדינים כישראל וכן מוכח משיטת רש"י גיטין דף ט' ד"ה חוץ וא"כ חייבין בצדקה ולקט שכחה ופיאה ג"כ ולפמש"כ א"ש דבוודאי חייבין ג"כ אבל לא בכח תורת משה שאין מצוה לקיים אלו המצות מפני שנאמרה למשה בסיני ועל כן רק כשנתגייר מודיעין לו עון לקט שכחה ופיאה מה שנחשב לו עון בתורת משה:
ובהא אמרתי לפרש על נכון הא דאיתא בקידושין דף ל"א אקרא דידוך מלכי ארץ כי שמעו אמרי מאמר פיך לא נאמר אלא אמרי פיך שבשעה שאמר הקב"ה אנוכי ולא יהי' לך אמרו מלכי אוה"ע לכבוד עצמו הוא דורש אבל כשאמר כבד את אביך וכו' חזרו והודו לדברות הראשונות והוא תמוה הכי לא ידעו עוד דהקב"ה מצוה על עבודת אלקים אחרים הא גם ב"נ מוזהרין על ע"ז א"כ מה זה שתמהו ואמרו לכבוד עצמו הוא דורש אך לפי דברינו יבואר דהנה כיון דעיקר אזהרה היינו לא יהי' לך אלקים אחרים למה הוצרך לאמר אנכי ד' אלקיך הא גם לאוה"ע הזהיר על עבודת כומ"ז ולא הקדים אנכי ד' על כן חשבו שזה כדי להזהיר אותם על דרך אדון המצוה ע"כ הקדים אנכי ד' אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולכן עבדי אתם (משא"כ לאוה"ע דלא הקדים לאמר תחילה אנכי ד' אשר בראתי שמים וארץ) א"כ היינו לכבוד עצמו אבל כשאמר כבד את אביך וכו' למען יאריכון ימיך הנה בזה אין שייך הטעם דהוא יתברך שמו אדון המצוה ע"כ אני מצוה כבד דהא זה מצות שכליות וגם האוה"ע מצווים ע"ז וגם למה כתב מתן שכרו בצידו למען יאריכון ימיך אך הענין דמתן בצידו נראה דהנה יש שתי בחינות מתן שכר בדרך סגולי' דמעשה עצמה הוא מביא השכר דכרוך בעקבו ויש שכר גמול שהקב"ה נותן לו גמול מעשיו ואמנם אלו המצות שכתב מתן שכרן בצידם הם שכר סגוליי דמעשה הטוב בעצמו מביא השכר הטוב (כאשר יתבאר עוד) מזה הבינו שאין כל עיקר ציוו המצות כדרך אדון המצוה על עבדיו דזה ל"ש שכר סגוליי ולמה פרט דוקא במצוה זו השכר בצידו אלא וודאי יען דהשכר הוא סגוליי א"כ ממילא נשמע דהציוו אין כדרך אדון המצוה על עבדיו רק יש להם תכלית אחר (דלנו נתן ג"כ המצות אבל הוא רק מדיני) אבל לישראל נותן המצות שהוא תורת שמימיי שמנהג עולמו ע"י מעשה המצות אלו ועל השלשה דברים העולם עומד ולכן נמי הקדים אנכי ד' אלקיך וכו' ללמדם שכח מעשיו הגיד לעמו למען ישמרו חוקיו ומצותיו ינצורו שהעולם מתנהג עפ"י התורה על כן חזרו והודו לדברות הראשונות:
והנה ביבמות ס"פ החולץ פליגי ר"ע מפרש קרא דאת מספר ימיך אמלא זכה משלימין לו לא זכה פוחתים לו ורבנן סברי זכה מוסיפין לו לא זכה פותחין לו נראה דפליגי בהא דר"ע סובר דהשכר הוא סגוליי ע"כ רק שייך דמשלימין לו אבל לא שייך דמוסיפין לו ורבנן סברי דמוסיפין לו דסברי דהשכר אינו סגוליי אלא גמוליי ע"כ מפרש דמוסיפין לו בדרך ניסיי ואמנם זה היכיא דאין כתוב בצידה אבל בכתוב בצידה גם לרבנן הוה השכר סגוליי א"כ בהאי למען יאריכון ימיך אינו דמוסיפין לו אלא דמשלימין לו א"כ יקשה מהא דאיתא בסוף חולין הרי שאמר לו אביו להביא לו גוזלות ועלה להביא כשירד נפל ומת האיך מתקיים הכתוב למען יאריכון ימיך אלא לעולם הבא ולהנ"ל מאי קשיא דילמא באותה שעה הגיעו עתו סוף ימיו והמצוה אין גורם להוסיף לו רק שמשלימין לו דאף דרבנן דסברי דמוסיפין לו היינו באין כתוב בצידה אבל בכתוב בצידה הוא ע"כ בדרך סגוליי דאין מוסיפין ולכן נראה דאתיא כר"ע דלדידי' י"ל הסברא איפכא דבוודאי בסתם זכה משלימין לו אבל אין מוסיפין יען דהשכר סגוליי אבל במצות שכתיב השכר בצידה אינו סגוליי אלא בדרך גמוליי שפיר הקשה איך יתקיים הכתוב למען יאריכון ימיך דכיון דכתיב בצידה ע"כ בא לאמר שהשכר בדרך גמול לא בדרך סגוליי כשאר מצות א"כ אם זכה מוסיפין לו והא חזינן דעלה ומת אע"כ דקאי אשכר עוה"ב:
אח"ז ראיתי בספר ים התלמוד בהקדמה שהקשה כן לר"ע דמשלימין לו מאי קשיא לי' מקראי דאיך יתקיים למען יאריכון ימיך דילמא כלה עתה זימני' ולפמש"כ ניחא דאף דר"ע סובר דזכה משלימין לו במצוה שכתוב בצידה גם לר"ע יתפרש דזכה מוסיפין לו:
ואולם לכאורה קשה מהא דאיתא בב"ק דף ט' עד שליש משלו מכאן ואילך משל הקב"ה ופי' הת"ח לפי מה דאיתא ביצה דף ט"ז כל מזונותיו של אדם קצובין לו חוץ מהוצאת שבת ויו"ט אם הוסיף מוסיפין לו כן נמי בהידור מצוה עד שליש משלו ממה שנקצב לו מר"ה ואז צריך הוא לצמצם במזונותיו כדי הוצאת זה השליש אבל יותר מהשליש מוסיפין לו יעו"ש מעתה קשה לי הא כמו דכתיב את מספר ימיך אמלא כן נמי כתיב ואוצרותיהם אמלא א"כ תליא זה בפלוגתא דר"ע ורבנן ולר"ע הא משמעות אמלא רק משמע מה שנקצב לו וע"כ לומר דקרא לא אייריא ממי שעושה לפנים משורת הדין דנותן יותר משליש א"כ קשיא מרבנן דמפרש' דאמלא דמוסיפין לו וכאן אמרו בפשיטות דעד שליש משלו נותנין לו מה שנקצב לו והא כיון דכ' אוצרותיהם אמלא משמע דמוסיפין לו:
ה') והנה בעקרים פ"ז כתב וז"ל הדת הוא על ג' פנים אם טבעיות ואם נימוסית ואם אלהות הטבעיות הוא שוה בכל אדם ובכל ענין ובכל מקום והנימוסית היא שוה שתסודר מחכמים לפי המקום ולפי הזמן וכפי טבע המונהגים והאלהות מה שנסדר מהשי"ת על ידי נביא כמו אדם או נח וכמו ההנהגה והדת שהי' אברהם מלמד ומרגיל האנשים לעבוד השם וכו' וכוונת הדת הטבעית להרחיק העול ולקרב היושר וכוונת הדת הנימוסית הוא להרחיק המגונה ולקרב הנאה כדי שיתרחקו האנשים מן הגנות כפי המפורסם כונת הדת האלקית להישר האנשים על השגת ההצלחה האמיתית שהיא הצלחת הנפש וההשארות הנצחי וכן בפכ"ה מאמר ה"א כתב ולזה תמצא שתורת בני נח ותורת משה עם שהיו חלוקות בעניינים פרטיים הנה הם מסכימים בענינים הכוללים וכו' ואין ספק שהאומות היו מגיעות על ידי תורת בני נח אחר שהיא אלקית להצלחה האנושית עם שלא הי' במדריגת בהצלחה המושגת לישראל מצד התורה ואמרו רבותינו ז"ל חסידי אוה"ע יש להם חלק לעוה"ב וזה ממה שיורה שאפשר שימצאו שתי תורות האלקית בזמן אחד לאומות מתחלפות וכל אחת מהן מגעת המונהגים על פיה אל ההצלחה האנושית ועפ"י שיתחלפו במדרגת ההצלחה המושגת מצד שני התורות ובענפים שם כתיב ואמר דתורת בני נח נקרא דת משא"כ תורת ישראל הוא הנקרא תורה והיינו שאף כי גם דת בני נח היא האלקית אבל הוא רק מדינית שהקב"ה ציוה לנימוס מנהג ארץ בעלמא למען לא יהי' איש את רעהו חיים בלעו אבל התורה שנתנה לישראל עם קרובו היא שמיימי צורך גבוה לתקן בשמים ממעל וכ"כ בח"ס פ' לך (ובזה יש לנו להבין מה הי' החטא של דור הפלגה שכל כך נענשו שהקב"ה ירד ובלה שפתם ובקרא לכאורה לא נתבאר מה הי' חטאם בזה שאמרו נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ לפי הדברים הנתנין למעלה יש לפרש כך כי הם חשבו לעשות להם דת מדינית טבעית ונימוסית וע"כ חשבו שבזה שיבנו להם עיר ומגדל וראשו בשמים שטוב דתם אשר יעשו להם בשלימות כל כך עד שמגיע השמימה כאלו הוא אלקיות עד שנוגע הראשי דהיינו תכליתו שלימותו עד לשמים ממעל ובזה יעשו להם שם פן נפוץ ע"פ כל הארץ דאם כל כת וכת יעשו להם נימוס בפ"ע א"כ יפיצו ע"פ כל הארץ וסוף שאין אחת מהם אשר תתקיים וע"ז אמר השי"ת וזה החילם לעשות ועתה לא יבצר מהם דהיינו שראה שאם יאמינו העם שיש בכח דת נימוס וטבעי להשלים האדם סוף שיכחישו ויעזבו כל ענין דת אלקיות ותחת דת אלקיות יתנו דתם דת מדיני וזהו דקאמר כי זה החילם דזה רק התחלה אבל אני רואה כי לא יבצר מהם לעזוב כל איזה דת אלקיות כי מה צורך ליושב בשמים בעבודת בני אדם ע"כ הבה נרדה ונבלה שפתם באופן שיכירו וידעו כי אין ביכולת שום דת מדיני נימוסי וטבעי לאחד ולהשלים כל דיעות ומעשי בני אדם כי אם יהא להם שפה אחרת ממילא גם בדעות לא ישתוו ולא יתאחדו בדת מדיני אחת ואז ידעו כי רק דת אלקיות אשר יוכל לאחד ולהשלים כל כתות בני אדם:
ובזה פירשתי והנה נהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והי' לארבעה ראשים שם האחד פישון הסובב את ארץ החוילה אשר שם הזהב ושם השני גיחון הסובב את ארץ כוש ושם השלישי חידקל הסובב את ארץ אשור ואת נהר הרביעי הוא פרת דהיינו נגד הדת טבעי אמר הסובב את ארץ החוילה אשר שם הזהב דהיינו שמלמד לאדם שיהא משאם ומתנם ביושר בצדק ונגד דת נמוסי אמר הסובב את ארץ כוש כדכ' אהלי כושן דהיינו ללמדם דעת להרחיק המגונה ולקרב מעשים הנאים לאדם ע"ד דכ' מה טובו אהלך יעקב ונגד דת בני נח אמר הסובב את ארץ אשור ונגד תורת ישראל אמר ונהר הרביעי הוא פרת שמימיו פרים ורבים דהיינו המע"ט פרים ורבים וגם כי פרת הוא נהר ארץ ישראל וזה שאמר והנה נהר יוצא מעדן דנהר מרמז לחכמה והנה הכל יוצא מעדן שלמעלה להשקות את הגן דמרמז לעולם הזה ומשם יפרד לארבעה ראשים שישנם ד' עניני דת טבעי ונימוסי דת ב"נ ותורת ישראל ומפרש והולך כל אחד ואחד הסובב את הארץ החוילה דדת טבעי כולל הנה גבי בני אדם לעשות עסקם במשא ומתן בכסף וזהב שיהא בצדק ובאמונה ע"ד שאמרו דשואלין את האדם עסקת באמונה ונהר השני גיחון הסובב את ארץ כוש המלמד לאדם להרחיק המגונה ולקרב הנאה לאדם ונהר השלישי חידקל הסובב את ארץ אשור דהיינו דת אלקיות שניתן לבני נח שמלמד לאדם במעשים שיזכה בהם לשלימות בעוה"ב ולהשארת הנפש כמש"כ בעקרים ונהר הרביעי הוא פרת נגד תורת ישראל דדת בני נח הוא רק מדיני דניתן להם שיזכו באותן המעשים לשלימות הנפש אבל תורת ישראל הוא שמיימי להנהיג בה את העולם ולתקן העולם במלכות שדי:
ובזה נראה לפרש הא דאמרו חכז"ל בנדה דף ס"א דמצות בטילות לע"ל ותמהו מהא דסנהדרין דילפינן דתחה"מ מה"ת מדכתיב והי' לאהרן הכהן ולבניו והא אמרת דמצות בטילות לע"ל להנ"ל נראה די"ל דזה הכח שיש למצות השם שנתנה לישראל שהם צורך גבוה לתקן בשמים ממעל דלע"ל לא יצטרכו לעשות בזה מצוה בפועל כי יעשו כן ע"י מחשבתם הזכים אבל בכ"ז המצות יתקיימו ע"ד תורת מדינית דעכ"פ כיון שהם למטה בארץ צריכין לקיים כל התרי"ג מצות בתורת מדינית ולכן יתחייבו ליתן המתנות לאהרן הכהן ולבניו ולכן שפיר אמרו לענין כלאים דמצות בטילות לע"ל דהיינו אי צריכין לקיים רק ע"ד תורת מדינית הנה בזה כשיחי' יהא מלובשים בכלאים לא עבדי איסורא עד שילבישו בגדים אחרים דהא דקיימ"ל דהמוצא כלאים בבגדו חייב לפשטו דעובר בשהי' ג"כ הוא רק עפ"י התורה שניתן לנו עתה שצריכין לקיים המצות כדי לעשות ולתקן בשמים ממעל והכל צורך גבוה ע"כ אסור להשהות בכלאים (דטעם כלאים הוא כמש"כ הראשונים יען דמערבים כוחות השמים הטבעים) אבל אי א"צ לקיים רק בתורת מצות מדינית אזי בוודאי לא עביד איסור אם משהא עצמו בכלאים עד שילביש בגדים אחרים אבל בוודאי גם אז יתחייבו שלא ללבוש כלאים:
ועד"ז אני מפרש הא דהעלה רבינו בסהמ"צ דאם ח"ו הי' מתבטלה ישוב א"י מכל יושבי ישראל הי' קיום המצות מתבטלת לגמרי ח"ו רק הקב"ה הבטיחם שלא ישבתי מלהיות לגוי ופלא מאוד (עיין בדברי רבינו בה' תענית כי בהריגת גדליהו בן אחיקם נכבה גחלת ישראל לגמרי) ונראה דהיינו ג"כ דהי' מתבטל מהם מה שנתנה תורה לישראל לקיימה ע"ד תורת צורך גבוה אבל בכל זה בוודאי הי' צריכין לקיים התורה ע"ד מצות מדינית ונימוסית:
ובזה א"ש הא דאיתא בספרי על פסוק ושמתם את דברי אלה דאף שתתחייבו גלות כדכתיב למעלה ואבדתם מהרה מעל הארץ בכ"ז תשמרו המצות כי כאשר תכנסו לארץ לא יהא עליכם כחדשים וברמב"ן הקשה א"כ זה דסיים קרא למען ירבו ימיכם על האדמה הא בחו"ל קמייריא להנ"ל א"ש דהנה בוודאי כל זמן שמקצת ישראל יושבין עלי' הם צריכין לקיים המצות כמו קודם שגלו רק כונת הספרי ע"ד שכתבתי שאף אם ח"ו יתחייבו גלות שתהא גולים כולם אפ"ה צריכין לקיים המצות בתורת מצות מדינית אמנם הבטיחם אם יקיימו המצות כדי שכשיזכו שיקבצו הגליות שיכנסו לארץ לא יהא כחדשים אז יאריכון הנשארים בא"י ימיהם על האדמה אדמת הקודש ולא יפסקו מלהיות לגוי:
והנה כ"כ דאיתא בנדה דף ס"א מצות בטילות לעתיד לבוא ותמה בנחלת בנימין דהא בסנהדרין ילפינן דתחה"מ מה"ת מדכתיב והיתה לאהרן ולבניו והא אי מצוה תהא בטילה לע"ל גם נתינתה אל הכהן תהא בטלה ונראה לחדש דבוודאי מצות ל"ת תהא גם לע"ל רק המצות עשה תהא בטלה דכיון דהמ"ע הוא להראות אהבה להשי"ת כמש"כ הרמב"ן פ' יתרו ולעתיד תהא כל מעשינו ומלאכתינו ומחשבותינו לאהבה את ד' לא תהא צריכה מצות עשה כדי לעורר אהבת ד' בלבנו ועוד מטעם אחר דהנה איתא בירושלמי פ"ק דשבת דאם תורתו אומנתו הדין שיפטור ממצות ד' בתורה אלא דא"כ לא יקיים שום מצוה לעולם א"כ לעתיד דנלמוד תורה מפי ד' ותהא תורתינו אומנתינו יהי' באמת פטורין מלקיים המצות אבל המל"ת בוודאי קיים גם לעתיד (ע"ד שכ' תוס' ב"ק לגבי סומא דפטור מכל המצות היינו מצות עשה ובל"ת חייב הרי דבלשון מצות אין הכונה על ל"ת רק על עשה) וא"כ ניחא דהנה במתנות כהונה איני אלא מצות עשה אלא דיש בה גם ל"ת דבוודאי גם לעתיד יהא טבל אסור באכילה ויתחייב בתומ"ע וכיון שע"כ יפריש תרומ"ע ממילא יתחייב ליתן לכהן דזכו בהן משולחן גבוה כמש"כ האבודרהם ה' ברכות (וכמו שנתבאר לעיל) לכן שפיר אמר הכתוב והיתה לאהרן ולבניו (ובזה א"ש הא דאיתא בזוה"ק דעל מצות עשה לא נכנסו בערבות כמו שיתבאר להלן משום דבטילות לע"ל) אח"ז ראיתי בשדי חמד שתמה על הנחלת בנימין איך יתכן שמצות ל"ת יהא בטילות לע"ל והביא די"א שמ"ע יהא בטילות אבל ל"ת קיימות לעולם ויקשה דהא בגמ' אמרו כן על לאו דכלאים שבטילות לע"ל משמע שהל"ת בטלין ע"כ נראה לפרש דהנה במקנה קידושין דף ל"ב העלה דבכל עשה איכא ל"ת ובכל ל"ת איכא עשה ולפי"ז י"ל זה עתה אבל לאחר התח"י יהא המצות בטילות ואיסור כלאים לא יהא אלא באיסור עשה ולהיפוך מצות נתינה תרומ"ע לכהן יהא באיסור ל"ת כשיעבור וא"כ ניחא כיון דלעתיד לא יהא אלא באיסור עשה א"כ כשיעמדו לא יעבור עד שיכולין לפשוט מעליהן בגדי כלאים ללבוש בגדים אחרים דרק אי הל"ת הי' גם לע"ל א"כ כשיעמדו מיד הי' עוברים בל"ת כדאיתא במכות דף כ"ב אבל אי לא מצווים רק בעשה לא יעבורו רק כשיפשיט וילבשנו וא"ש:
והנה ביבמות דף ק"ט איתא ואי בעית אימא לעולם כדאמרת האומר אין לו אלא תורה אין לו אלא תורה וכדקאמרת פשיטא ל"צ דקא מוגמר לאחרינא ואזלי ועבדי מהו דתימא אית לי' אגרא לדידי' קמ"ל וקשה לי דהנה בקידושין דף ס"ג פריך בשלמא לר"מ היינו דכתיב אם תטיב שאת ואם לא תטיב לפתח אלא לר"ח ל"ל סד"א אם לא תטיב לא אגרא ולא דינא קמ"ל ולפי"ז קשה לי מ"פ הגמ' ביבמות פשיטא דילמא הכי קאמר אין לו אלא תורה ואין לו לא אגרא ולא דינא דבעלמא גלי קרא אם לא תטיב לפתח אבל באומר אין לו אלא תורה בהא אין לו לא אגרא ולא דינא וביותר קשה אמה שהקשו תוס' דאמרינן כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו שלא יאמרו הרב בגהינם ויקשה מאי קשיא להו דבוודאי למסקנא דאין מקבל שכר לא משכחת כדי שלא יאמרו הרב בגיהנם אבל לס"ד דאפי' אגרא אית לי' ל"ש הא"ט שפיר הוה אמינא דמשכחת לה שפיר דקא מוגמר לאחרינא כיון שאינו יורד לגהינם ע"י התלמידים (והנה שם בתי' קמא משני אלא אפי' תורה אין לו מ"ט א"ק ולמדתם ועשיתם כל שישנו בעשי' ישנו בלמידה וקשה לי לפי"ז בגיטין דף מ"ה דממעט ס"ת שכתבו מין משום כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה יקשה ל"ל קרא ע"ז הא כיון שאינו בעשי' אינו בלמידה וקרא כתיב כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בנ"י א"כ אי אין בלימוד אינו בכתיבה (כמש"כ המפרשים דאשה דאינה בלימוד תורה פסולה ליכתוב):
אולם אומרם כל האומר אין לו אלא תורה אפי' תורה אין לו הנה זה צריך ביאור מה דעתו של האומר כך דאין לומר דפטומא מילתא בעלמא הוא דקאמר ונראה לפרש לפי מה דאיתא בקידושין דף ל"ח אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות אשר תשמרון זו משנה לעשות זו מעשה בעינן יכול כל המצות כולן לא יהי' נוהגין רק בארץ ת"ל כל הימים אשר אתם חיים על האדמה יכול יהיו נוהגין בין בארץ בין בחו"ל ת"ל בארץ צא ולמד ממה שאמר בענין אבד תאבדון ללמד דכל מצות שהוא חוה"ג נוהג בין בחו"ל וקשה לי מנ"ל למדרש הכי הא הקרא מתפרש שפיר עד"ז דהנה דעת רבינו בסהמ"צ אם יצוייר שכל ישראל יגלו לחו"ל חלילה דכל התורה בטילה כי ישבתו ישראל מלהיות לעם כנ"ל והנה בחי' ח"ס בשמעתין כ' כי יש סברא גם להיפוך כשישראל יושבין בארץ אז המיעוט שיושבין בחו"ל פטורין מלקיים התורה דשפיר מתקיימת בארץ א"כ לכאורה יש לפרש קרא הכי יכול אין נוהגין אלא בארץ הכונה דהיחידים שדרו בחו"ל פטורין ת"ל כל הימים אשר אתם חיים אי כל הימים יכול יהא נוהג בין בארץ בין בחו"ל דהיינו אף אי משכחת דליגלו ישראל כולן מן הארץ ג"כ חייבין ת"ל בארץ דרק אם ישראל יושבין על אדמתן אז חייבין בחו"ל אבל אי אין ישראל יושבין בארץ אין חייבין בחו"ל ומדלא מפרשו הכי מוכח דלא כדעת רבינו אלא אפי' ישראל כולן גולין מארץ חייבין בשמירת כל התורה והמצות והיינו כדברי הספרי דעכ"פ חייבין במצות שלא יהא כחדשים ולפי"ז יש לפרש זה דעת האומר אין לו אלא תורה היינו אם יהא כל ישראל גולין מארצן ויאמר אחד שאין לו אלא תורה דפטור מלקיים המצוה ואין חייב אלא בתורת מצוות מדינית ונימוסית אז אפי' תורה אין לו מדכתיב ולמדתם ושמרתם לעשות דאי אין חייב בקיום המצות אז אין מקבל שכר אפי' על התורה אף שלמד על דעת דאי יזכו ליכנס לארץ יהי' יודעין לקיים המצות אפ"ה אין לו שכר כלום דגם המצות עצמן חייבין לקיים כדי שאם יכנסו לא יהא בעיניהם כחדשים כדברי הספרי הנ"ל שהביא הרמב"ן פ' אחרי יעו"ש:
ועוד קשה לי מסנהדרין דף קי"א איתא דאמר ר"ל ופערה פיה לבלי חוק מי שמשייר חק אחד אמנם לפמש"כ ניחא דאומר רק בא"י חייב לעשות אבל לא כשהוא בגלות אבל מי שמשייר חק אחד שאין מאמין שציוה ד' בזה פערה פיה לבלי חוק ובהא ניחא דלא יקשה מהא דאיתא בחגיגה דאמר ר"ל גופי' פושעי ישראל אין אור של גיהנם שולטת בו לכלתם להנ"ל ניחא דבוודאי גם מי שאומר בגלות אין לו אלא תורה ולא במצות פושעי ישראל הוא אבל בכל זה אין גיהנם שולטת בו לכלת לגמרי כיון שמודה עכ"פ בתורה ואין כופר שלא נתנה מהשי"ת:
אך בקידושין דף מ' מייתיא ברייתא אחת כל שזכיותיו מרובין מעונותיו מריעין לו ודומה כמי ששרף כל התורה כולה ולא שייר ממנה אפי' אות אחת וכל שעונותיו מרובין מזכיותיו מטיבין לו ודומה כמו שקיים כל התורה כולה ולא חיסר אחת ממנה ופריך מהא אמשנה דקתני שם דהעושה מצוה אחת יתירה על זכיותיו מטיבין לו וקשה אמאי הוכרח לפרש כן הברייתא ותיקשה לי' הא מצי לפרושי הברייתא דלא תקשה לי' מידי דאיתא בנזיר דף כ"ג גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה א"כ ככה יפורש הברייתא כל שזכיותיו מרובים מעונותיו דהיינו שיש שזכיותיו מרובין ומריעין לו ודומה כמי ששרף כל התורה כולה ולא שייר אות אחת כגון שהוא עושה מצוה שלא לשמה ויש שעונתיו מרובים מזכיותיו ודומה כמו שקיים כל התורה כולה ולא חיסר ממנה כגון מי שעושה עבירה לשמה להציל נפשות ישראל שהמקיים נפש אחת כאלו קיים כל עולם כולו:
ו') והנה בפ"ט ממלכים כתב רבינו בא אברהם ונצטוה יתר על זה במילה והוא התפלל שחרית ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית ובמצרים נצטוה עמרם במצות יתירות עד שבא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו הוא גמ' ברכות דף כ"ו והקשה בלח"מ הא איתא ביומא דף כ"ח אמר רב דקיים אברהם אבינו כל התורה כולה דכתיב עקב אשר שמע בקולי וישמור משמרתי וחוקתי מצותי ותורתי ואין לומר יען דלא נצטוה א"כ איך כתב רבינו דיצחק הוסיף מעשר ותפלת מנחה הא גם ע"ז לא נצטווה ואמנם לדעתי דמצות מעשר היא מצוה שאין יכול לקיימה מעצמו אי לא נצטוה עלי' דאז אין זה מעשר אלא צדקה דמעשר ל"ח אלא אי משולחן גבוה קזכו ואי לא נצטוה ל"ש משולחן גבוה קזכה אע"כ דנצטוה עלי' דאז שם וקדושת מעשר עליו והנה תמהו הא דאמר רב קיים אברהם כל התורה כולה הא משנה היא בסוף קידושין ונראה דמשם לא נשמע דהוה מפרשינן דהיינו מצות מילה ששקולה ככל התורה כולה כדאיתא בנדרים דף ל"ב ולכן קתני עשה אברהם כל התורה כולה דבמצוה אחת שקיים עשה כל התורה כולה אמנם רב דאמר קיים כל התורה כולה משמע לי' דקיים ממש ולכן שפיר פריך לי' מנ"ל דאימא ז' מצות ומילה ומשני א"כ מצותי ותורתי למה לי:
אולם אי קשיא הא קשיא מנ"ל מדכתיב מצותי ותורתי דקיים כל התורה הא בנדרים דף כ"ה איתא דמשה רבינו השביע לישראל ולא אתכם לבדכם לא על דעתיכם אני משביע אתכם רק על דעת המקום ופריך אמאי לא השביע להם שקיימו כל המצות ומשני אימא מצות ציצית ששקולה ככל התורה וא"כ לפי"ז הדרה קו' לדוכתי' אימא ז' מצות ומילה והא דכתיב מצותי ותורתי קאי באמת א"ז מצות דמצותי היינו ז' מצות וכיון דמילה שקולה ככל התורה היינו תורתי ואמנם קשה לי בהך דנדרים דפריך דלישבעינהו דקיימו תורה ומצות וקשה לי לפי מה שכתבו הרבה פוסקים דגם בדרבנן שייך ערבות כמו שהביא דבריהם בברכי יוסף סי' קכ"ד א"כ הניחא עתה שנשבעו על דעת המקום ועל דעת משה ודעתם הי' גם על מצות דרבנן ע"כ נכנסו בערבות גם על מצות דרבנן אבל אי הוה משבעינן להו רק על תורה ותרי"ג מצות ל"ה נכנסין בערבות על דרבנן ומ"פ הא שפיר הי' צריך להשביען על דעת המקום ועל דעת משה רבינו ע"ה:
ז') והנה בסדר משנה הקשה איך למד אברהם אבינו תורה לב"נ הא קיים כל התורה כולה ואסור ללמדם תורה ונראה דלק"מ דהנה בנדרים דף כ"ד אהא דתנן קונם שאינו נהנה לב"נ מותר בישראל ופריך בגמ' אטו ישראל מי נפקא מכלל ב"נ ומשני אין כיון דאקדיש אברהם אתקרו על שמי' והיינו דנפקו מכלל ב"נ אבל לכלל ישראל לא באו כמו שביאר זה בטו"א חגיגה דף ג' וא"כ לפי"ז כיון דעדיין לא בא לכלל ישראל ל"ש בדידהו דבר זה דיהא אסור ללמד תורה לב"נ דזה המצוה רק שייך אחר שנכנסו לכלל ישראל אבל קודם שנכנס לכלל ישראל שרי ללמד לכל מי שבא להתגייר אף שלא גמר עצמו דעכ"פ יצא מכלל ב"נ אבל בוודאי למי שלא רוצה להתגייר להם לא למד אברהם אבינו רק אחר שנקראו ונכנסו לכלל ישראל ע"י מתן תורה אז אפי' שבא לגייר אסור ללמדו תורה דנהי דבזה שבא להתגייר יש לדונו כמי שיצא מכלל ב"נ אבל אכתי לכל ישראל לא באו אבל באברהם אבינו דלא באו לכלל ישראל לכן שרי ללמד למי שבא להתגייר דבזה כבר יצא מכלל ב"נ ואין איסור ללמד אלא למי שלא בא להתגייר דלא יצא מכלל ב"נ וא"ש ומכאן קשה לי אהא דאיתא בשבת דף ל"ג ר"ש אומר בעון ביטול תורה אמרו לו נשים יוכיחו שמבטלות את בעליהם נכרים יוכיחו שמבטלין את ישראל תינוקת יוכיחו שמבטלין את אחיהן וקשה לי מאי קאמר נכרים יוכיחו הא גם ב"נ צריך ללמוד תורה דינים שלהם כדאיתא בסנהדרין דף נ"ט דאין לומר דעכ"פ ליכא חיובא אין מגיע לו עונש ע"ז ז"א א"כ יקשה מאי קאמר נכרים יוכיחו הא גם למ"ד משום שאוכלין דברים שאין מתוקנים תי' יקשה ג"כ נכרים יוכיחו וע"כ דלהאי מ"ד ניחא לי' משום דאפשר להם לקיימן שלא אכלו רק דברים המתוקנים שפיר מגיע להם עונש לכן לא קשיא לי' מנכרים אבל למ"ד תורה שפיר קשיא לי' דהא נכרים אין יכולין ללמוד תורה דגוי שלמד תורה חייב מיתה אפ"ה מתים ושייך לומר שפיר נכרים יוכיחו עמש"כ מהרש"א בח"א וא"כ קשיא הא באמת גם נכרים רשאין ללמוד דינים שלהם וא"כ אי לא למדו נענשים באזכרה ומאי קאמר נכרים יוכיחו אך בלא"ה קשיא הא נשים בוודאי מצוה איכא עכ"פ ללמוד מצות דידהו כמו הסאריך בש"א א"כ מאי יוכיחו שייך הא שפיר י"ל דנענשים על זה:
והנה בספר סדר משנה הת"ת הקשה הא קיימ"ל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין והא הכא הוה דבר שבחובה לקרות ק"ש וללמוד תורה ואיך יכול לצאת בזה לימוד תורה אי ק"ש מן התורה כיון דתרווייהו דבר שבחובה הן וכתב דאין לומר רק בקרבנות כן דהא אפי' לענין תענית קיימ"ל דאי הי' חייב תענית אינו יוצא בזה חובת נדרי תענית שקיבל עליו מטעם כל דבר שבחובה אין באה אלא מן החולין כמש"כ במ"א סי' רפ"ח סק"ג וב"ס תקס"ח סעיף י"א וקשה לי א"כ דבכל עינינם שייך כן יקשה מהא דאיתא בפסחים דף ל"ה דיוצאין בתרומה מצות אכילת מצה הא הוה דבר שבחובה אלא וודאי דלא אמרו כן אלא בקרבנות ונדרי תענית י"ל דיש לו דין נדרי קרבנות אך אכתי קשה מירושלמי פ"ק דערלה כאשר כתבתי בפ' א' מ"ה אלא אך מטעם אחר יקשה הא אין עושין מצות חבילות וא"כ זהו ג"כ מצות חבילות אם נאמר דיוצאין בזה ידי לימוד ג"כ רק יש לומר דזהו לכתחלה דוקא דאל"כ גם אהא דיוצאין בתרומה מצות מצה יקשה הא אין עושין חבילות אע"כ זהו רק לכתחלה:
אולם הא קשיא לי לפמש"כ הר"ן בר"ה דף כ"ח דאף למ"ד מצאצ"כ אבל מינו מחריב בו א"כ ה"נ אי מכוין לק"ש א"י לצאת בו לימוד תורה ואי מכוין ללימוד תורה אין יכול ידי ק"ש ואף את"ל ק"ש דרבנן א"צ כונה הא מינו מחריב בה וא"כ איך יוצאין בזה חובת ק"ש:
והנה עוד הקשה בסדר משנה מהא דאיתא בסוטה דף מ"ב אהא דכתיב שמע ישראל היום אתם קרבים למלחמה מאי שמע ישראל אמר רי"ו משום רשב"י אמר להם הקב"ה לישראל אפי' לא קיימתם אלא ק"ש שחרית וערבית אי אתם נמסרין בידן א"כ מוכח דרי"ו ס"ל דק"ש דאורייתא דהרי הוא מפרש הקרא בכך ולי נראה לישב דאין מכאן הוכחה דקריאת פרשת שמע הוה דאורייתא דהנה בפסחים ס"פ מקום שנהגו וכן הוא במדרש ילקוט ואתחנן מהיכן זכו ישראל לקרות ק"ש מאבינו יעקב שנאמר הקבצו ושמעו בני יעקב כולכם ושמעו אל ישראל אביכם אמר להם שמא יש מחלוקת בלבבכם על אבינו שבשמים אמרו לו שמע ישראל כשם שאין בלבך אלא אחד כן אין בלבבינו אלא אחד והוא אומר בלחישה בשכמל"ו ומה ישראל אומרים שמע ישראל אבינו אותו דבר שצויתנו נוהג בנו הכונה כי הנה ידוע כי האבות הי' להם כל אחד מידה אחרת בעבודת השם י"ת דאאע"ה מידת החסד ויצחק אבינו עמוד העבודה גבורה ויעקב אבינו עמוד התורה תפארת כלול משניהם חסד ודין דהיינו כי הכל רחמים מהשי"ת כנודע ואין בזה מחלוקת שחלילה לחשב כי מידת הדין אצל השי"ת הוא כח אחר ממידת החסד וזה שאמר יעקב אבינו ע"ה שמא יש מחלוקת בלבבכם על אבינו שבשמים שתחשבו שמידת אבותי אברהם ויצחק חסד וגבורה מופרדים ומחולקים זה מזה ואמרו שמע ישראל כשם שאין בלבך אלא אחד דמידתן תפארת כלול משניהם דעמוד שלך עמוד התורה ממתיק הדין והכל בחסד והכל בדין והוא אומר בלחישה בשכמל"ו וישראל אומרים שמע ישראל אבינו אותו דבר שצוית נוהג בנו דהיינו שמאמינם באמונה שלימה שהכל יוצא מ"ד לטובה והכל אחד כדכתיב לדוד חסד ומשפט לך אזמרה אם חסד ואם משפט לך אזמרה וזה שאמר הכהן שמע ישראל אתם קרבים וכו' ומפרש המדרש אפי' לא קיימתם אלא ק"ש שחרית וערבית דהיינו שאתם אומרים שמע ישראל אבינו אותו דבר שצוית נוהג בנו דבוודאי אף אי קריאת פרשת שמע ככתבו וכלשונו הוא דרבנן אבל בוודאי צריך שיקראו פרשת שמע על בחינה זו שאין ח"ו בלבם מחלוקת על אבינו שבשמים ושמאמינים שהכל בחסד והכל בדין ולהעיד אל אבינו ישראל שאותו דבר שצוית לנו נוהג בנו כדאי זכות זה של שמע ישראל להושיע אתכם וכדאיתא במדרש שה"ש כל מלחמות שישראל עושין ומצליחין בזכות האבק של יעקב אבינו שנצח המלאך בהאבקו עמו וא"כ לא נשמע מזה דרי"ו ס"ל דקריאת פרשת שמע ככתבו וכלשונו הוא דאורייתא ומיושב על נכון קו' הסדר משנה:
אולם במה שהעלה הטו"א בחגיגה דבלימוד תורה לב"נ הטעם משום גזל וכשלומד ברצונו אין מחסרו דבר רשאי למוד עמו דאין כאן משום גזל וקשה לי מהא דפסחים דהאי ארמאי דאכל מפיסחא דקטלוהו ופירשו משום גזל דהאי כל בן נכר לא יאכל בו קאי גם אב"נ יען דהוה משום גזל עשו"ת מהרי"א סי' נ"ה יקשה א"כ בפסח של אדם אחד יהא רשאי הב"נ לאכול כיון שמוסר לו מרצונו וע"כ לומר כיון דמשולחן גבוה קא זכו אין לבעלים גופי' רשות ליתן לב"נ והוה גזל א"כ בלימוד תורה נמי דישראל זכו בהן משולחן גבוה אף מלמדו ברצונו איכא משום גזל (אולם בספר המצרף העלה דרק תורה שבע"פ אסור ללמד לב"נ אבל תורה שבכתב שהקב"ה גילה את התורה בכל לשון כדאיתא בסוטה דף ל"ה רשאין ללמוד עמו):
ובהא ניחא לפרש הא דאיתא בשבת דף פ"ח דמשה רבינו שיבר הלוחות דעבוד קו"ח מה פסח אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו תרי"ג מצות איני דין שיאסור והנה הקשה בח"י מהרש"א בשם פענח רזא מאי קו"ח הוא הא שחט למולין ולערלים כשר וכאן הא בני לוי לא טעו בעגל ותי' דבערלים לבם לשמים וקשה לי הא באמת הקשו תוס' דמאי קו"ח איכא הא אדרבא אי יתן להם התורה יחזרו בתשובה וצריך לומר דהא קיימ"ל דאין מקבלין קרבנות מן המומר לע"ז ול"א שיקבלו מהם כדי שיחזרו בתשובה ואך י"ל דשפיר הקשו דהא באמת מבואר במדרשים דלבם הי' בשמים אלא שטעו וכמש"כ הרמב"ן א"כ שפיר הקשו דיתן להם התורה כדי שיעשו תשובה מעתה תגדל התימא דאין כאן קו"ח דהא ישראל ג"כ לבם לשמים א"כ בפסח גופי' כשר בשחט למולין ולערלים ואמנם לפמש"כ ניחא דכיון דישראל מומרים א"כ אם אוכלין מפסח הוה גזל גבוה א"כ גם התורה שיקבלו הוה גזל בידם כמו בב"נ הלומד תורה דהוה גזל בידו וא"כ שפיר עביד קו"ח מאכילת פסח דאסור דכגזל בידם והא דבשחט למולין ולערלים כשר משום דהשחיטה הוא לצורך המולין הוה רק כשחט לאוכליו ושלא לאכליו דכשר וא"ש והנה במנחת חינוך העלה אהא דאיתא בריש פסחים דקטלוהו לארמאי דסלוק לאכול פסחא לירושלים שהוא מטעם גזל גבוה והנה לכאורה א"כ זר שאכל מבשר קדשים ואפי' כהנים כשאכלו מבשר אימורם דסלקי לגבוה ג"כ יהא חייב משום גזל ובהדיא כתב רבינו בפ"א ממעילה דרק בקדשי בדה"ב שייך אסור גזל מה לי גזל להדיוט מה לי גזל לגבוה אבל בקדמ"ז אפי' אכל מבשר עולה ליכא משום איסור גזל והנה לכאורה בכל אכילת איסור נאמר דאיכא גם משום גזל דהא כתב לד' הארץ ומלואה כאן קודם ברכה וא"כ באכילת איסור דלא נתנה לבני אדם יהא משום גזל ועוד דהא דנהנה בלא ברכה כאלו גוזל להקב"ה וברכה על אכילת איסור הא הוה בוצע בירך ול"ה ברכה כלל א"כ הרי נהנה בלי ברכה ולכן נראה דרק בב"נ שייך כן דהנה איתא בחגיגה דף י"ג ובסנהדרין דנכרי הלומד תורה עיקר משום איסור גזל דתורה ציוה לנו משה מורשה לנו למורשה א"כ הוה לנכרי באיסור גזל א"כ י"ל דשפיר באכילת קדשים איכא ג"כ איסור גזל כדמצינו במשה רבינו דעביד קו"ח מהא דאמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו קו"ח לתורה א"כ מהא"ט נמי בנכרי דבתורה אסור משום גזל ממילא אסור בקדשים ג"כ משום גזל משא"כ בישראל גם י"ל דרק בב"נ דלא הותר לאדה"ר באכילת בשר רק אח"כ התיר לב"נ לכן במה שהוא של גבוה לא הותרה:
ונראה להביא ראי' לדברינו הנה במנחות דף מ"ח גבי כבשי עצרת איתא דל"א חטא בשביל שתזכה בחול ולכאורה קשה הא חטא בשביל שתזכה בשבת דאז השחיטה כשרה אבל אי לא יזרוק הרי חילל שבת בשחיטה וע"כ משום דבלא"ה אף אי לא יזרוק הדם הוה מקלקל בשחיטה ואין חייב אשחיטה ויקשה הא תיקון לב"נ אע"כ דל"ה תיקון לב"נ דאסור לאכול מפסולי קדשים אך יש לדחות דבלא"ה ל"ש שיזרוק כדי שיהא השחיטה כשרה דזה הוה חטא בשביל שתזכה חבירך היכא דפשע ל"א חטא בשביל שיזכה חבירך (וערמב"ם פ"ב משגגות שכ' לחלק בין ק"צ לקרבן יחיד להנ"ל ניחא דלזכות לרבים שפיר אמרינן חטא בשביל שתזכה חבריך הרבים כמש"כ תוס' גיטין דף מ"א ע"ד שכ' הרא"ש פ' אלו מגלחין דהיכיא דאיכא עשה דרבים עשה דחל"ת ועשה) וכן הוא בפי' רש"י קדושים על פסוק למען טמא את מקדשי וז"ל את כנסת ישראל שהיא מקודשת לי וכתב הרמב"ן וכבר רמזתי זה איך תטמא כנס"י שהיא מקודשת לשמו הגדול באיש אחד יחטא וכבר אמרו זה במדרשים שאמרו הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאלו גזל להקב"ה וכנס"י שנאמר גוזל אביו ואמו וגו' אין אביו אלא הקב"ה ואין אמו אלא כנסת ישראל חבר הוא לאיש משחית חבר הוא לירבעם שהחטיא את ישראל לאביהם שבשמים כי החפץ ביצירה שיברכו עלי' לשמו הגדול משם יהי' קיום העולם עכ"ל:
והנה רבינו ספ"ט ממלכים כתב דחטא של שכם שנתחייבו מיתה הוא מפני שגזלו את דינה ונכרי חייב מיתה על גזילה דאי משום זנות לא הי' מתחייבין מיתה דפנוי' היתה והנה לכאורה מניין לו לרבינו זאת דהיכן מצינו דהמאנס אשה יתחייב משום גזילה לא בב"נ ולא בישראל (עח"ס בתורה משה) אמנם לפי אשר בארתי א"ש דהנה תורה נקרא מאורסה ולכן גוי הלומד תורה חייב מיתה כאלו בא על נערה המאורסה ולאידך מ"ד יען דנקרא מורשה וכאלו גזלה מאתנו כן נמי בת ישראל הא כתיב קודש ישראל לד' והם קדשי גבוה א"כ הבא עלי' באונס הוה כמו אילו אכל קדשי גבוה דבארנו דחייב מיתה משום גזילה מקו"ח דאם על תורה דמצינן לומר דיהא רשאי ללמוד פן יתגייר כמש"כ תוס' כהא"ג שם בשבת אפ"ה הוה כגזלה בידו וחייב עלי' כך קדשי גבוה חייב עליהן מיתה הן קדשים ממש הן ישראל שהם קודש לד':
ובהכי ניחא הא דכ' רבינו בפ"ד מאישות לחלק דאם אונס אשה וקדשה ל"ה קידושין ובאנסוה לקדש וקידש הוה קידושין דלפמש"כ א"ש דאם אנס אשה וקידש אית בי' צד גזל כדמוכח מהרמב"ן הנ"ל שכ' גבי שכם דחייבין מיתה דהוה כגזל הגם שקאי אאנסה לבוא עלי' היינו לגבי ב"נ אבל לגבי ישראל שפיר י"ל דזהו גופי' שמקדשה בע"כ ואסרה אכו"ע זהו ג"כ צד גזל א"כ ל"ה קידושין אבל באיש באנסוהו לקדש דמותר לישא אשה על אשתו ולא אסרוהו אכו"ע רק אקרובים לית בי' צד גזל ע"כ אם קידש קידשיו קידושין:
ח') עוד שם קשה לי אמאי לא כתב נמי דשם בנה גם יעקב אבינו ע"ה המזבח כדמוכח מהא דאיתא בפסחים דף פ"ח אקרא לכו ונעלה אל בית אלקי יעקב לא כאברהם שקראו הר ולא כיצחק שקראו שדה ולא כיעקב שקראו בית אל ובפירש"י פ' ויצא הביא מזה ראי' למה דמפרש שם דבית אל לא זה היא הסמוך לעי אלא לירושלים ועל שם שהיתה עיר האלקים קראה בית אל והוא הר המורי' שהתפלל בו אברהם והוא השדה שהתפלל בו יצחק יעו"ש ובאותו מקום ששכב עליו יעקב בשובו מפדן ארם בנה שם מזבח דכתיב ויבן שם מזבח ויקרא למקום אל בית אל א"כ למה לא כתב רבינו שזה המקום אשר שם בנה יעקב מזבח והנה ברמב"ן על התורה כתב שם אפי' רש"י הנ"ל דזה מחלוקת תנאים במדרש וכ' וז"ל ולדעתו של ריוס"י בן זמרא לוז היא ירושלים שקראו בית אל ואפשר שיהי' כן לפי המקראות שבספר יהושע ובאמת שאיני בית אל הסמוך לעי כי כן שם העיר לראשונה בימי אברהם וקודם לכן יע"ש מוכח מדבריו שהוא מפרש שר"י בן סימון חולק על ריוס"י בן זמרה וס"ל שלוז שקראה יעקב בית אל איני ירושלים רק מקום אחר וראיתי בשדי חמד שכ' בסוף ספרו דמש"כ רמב"ן שכדעת ריוס"י בן זמרא שלוז הוא ירושלים נראה מהמקראות שבספר יהושע שדבריו בזה תמוהין דנהי דמוכח מהמקראות שבספר יהושע שהעיר לוז שקראה יעקב בית אל אינה בית אל הסמוכה לעי רק בית אל אחרת אמנם מוכח שם שהעיר לוז שקראה יעקב בית אל אינה ירושלים דכתיב ביהושע י"ח ועבר משם הגבול לוזה אל כתף לוזה נגדה היא בית אל ופירש"י היא בית אל שקראה יעקב ולא זו היא בית אל שאצל העי שהרי אומר בגבול יוסף ויצא מבית אל לזה למדנו ששנים הי' ולוז לא בחלק בנימין ובאמת כל המעיין בפסוקים יראה להדיא שלוז שקראו יעקב בית אל היתה בחלקו של יוסף ולא בחלקו של בנימין ואם לוז היא ירושלים הי' ללוז להיות בחלקו של בנימין או בחלקו של יהודה דעיקר ירושלים היתה בחלקו של בנימין ורצועה אחת בתוך ירושלים היתה בחלקו של יהודה והעלה שם דרמב"ן ס"ל דהעיר לוז אשר קראה יעקב בית אל היתה סמוכה לירושלים מאוד ויעקב לא לן בתוך העיר לוז רק בשדה חוץ לעיר וכן איתא בפסיקתא זוטרתא וזה לשונה לוז שם העיר זאת העיר היתה קרובה למקום ששכב בו יעקב אבינו ומשום שהי' שוב סמוך להעיר קרא יעקב שם העיר לוז בית אל למען ידעו דורות הבאים שסביב לוז הוא המקום המקודש שבו שער שמים ובית אלקים ובימי יהושע נתוספו בירושלים בנינים הרבה עד שנמשכה העיר ירושלים עד המקום ששכב בו יעקב ועד בכלל ושם נבנה בית המקדש וזה הי' בחלקו של בנימין והעיר לוז עצמה היתה בחלקו של יוסף וכו' אמנם ר' אדא בר' סימן שכ' הרמב"ן שחולק על ריוס"י וס"ל שהמקום ששכב עליו יעקב אין זה מקום ביהמ"ק והמזבח שבנה שם אינה מקום המקדש יעו"ש וא"כ י"ל דרבינו ס"ל כר"י בר סימן לכן לא כתב דגם יעקב בנה שם מזבח:
ט') והנה כתב ב"פ ויצא אנכי אלקי בית אל אשר משחת שם מצבה אשר נדרתי לי שם נדר וכתב הרמב"ן לפרש שהכונה כי אתה נדרת להיות עובד לשם המיוחד בארץ הנבחרת ולהיות לך האבן בית אלקים ולהוציא שם מעשרותיך והנה רבינו פ"ו מעירוכין הביא ראי' מהך דנדרי יעקב דנדר חל על דבר שלשב"ל והנה לדברי הרמב"ן הנ"ל אין משם ראי' דלא קאי אמה שנדר וקיבל עליו להוציא מעשרותיו רק קאי אמה שנדר שהאבן הזאת יהא בית אלקים כדי להוציא שם מעשרותיו וזה הנדר הא הוה בעולם אבל על המעשרות גופי' באמת לא נתחייב בנדר כלל דמה"ת מחייב במעשרות וכן שם משמע מפירש"י שכ' אשר נדרת לי נדר שאמרת יהי' בית אלקים שתקריב שם קרבנות (אח"ז ראיתי בח"ס יור"ד סי' רמ"ג שהקשה כן מסברא דנפשי' דילמא קאי אמה שאמר והאבן הזאת יהא בית האלקים וזה כבר בעולם אולם במהרמ"ש סי' שפ"ח השיב על הח"ס ונראה שהבין מדברי הרמב"ן דזה גופי' שיעשה האבן בית אלקים הוא דבר שאין ברשותו כמאמר הכתוב כי במקלי עברתי את הירדן א"כ הנדר שינסך שם לד' ויקריב שם קרבנותיו הוה דבר שא"ב דדמיא לדבר ששב"ל) והנה רבינו בפכ"ב מה' מכירה כתב שם ג"כ דיכול לנדור בדבר שלב"ל וכתב וז"ל דין הקדש ודין העניים איני כדין ההדיוט דחייב לקיים נדרו אף בדשלב"ל וכתב שגאונים חולקים על דבר זה ואומרים שאין העניים זוכים אלא בדבר שההדיוט קונה ואין דעתי נוטה לדברים אלו שאין אדם מצוה להקנות והוא מצוה לקיים דבריו בצדקה או בהקדש כמו שהוא מצוה לקיים הנדר והנה זה שכ' רבינו בשם הגאונים נראה דהיינו דעת רב האי גאון שהביא הריא"ף ב"פ שור שנגח וז"ל אבל דעת הגאון כן הוא והאי גברא לא אקדשי מדלא קאמר תהא לעניים אלא נודר הוא שאמר עלי ליתן סלע שחייב לו בנזקו לעניים ויתנה המזיק להם ואיני קדושה ביד המזיק כלל לפיכך מן הדין הי' יכול לחזור בו אלא כיון שאמר במעמד של רב יוסף תנוה לעניים קנו ואיני יכול לחזור בו ועל זה חולק רבינו וס"ל דחייב מטעם נדר ואף בדבר שלב"ל:
אמנם בטו"ז ח"מ סי' כ"ו העלה דעל צדקה אין כופין יען דשכר מצוה בצידה אבל בנדר לעשות צדקה כופין ובקצה"ח כתב דפליגי בזה הראשונים דדעת האי גאון בר"ן פ' נערה הוא כן אבל הר"ן השיגו דהא דרשינן בפיך זו צדקה ודרשינן לעשות כאשר נדרת מלמד שיעשוך בי"ד והקשה ע"ז בקצה"ח מ"ש מצדקה דאין כופין דמתן שכרה בצידה גם בנדר לצדקה הכי משום זה יפסיד שכרו הא גם בזה מתן שכרו בצידה ואי דאיכא לאו דבל יחל הא בצדקה נמי אית בי' לאווי טובא לא תקפוץ ידך ולא תאמץ לבבך ואפ"ה אמרו דאין כופין לדעתי י"ל דבנודר שאני כיון דעובר בבל תאחר בג' רגלים שפיר י"ל דכופין דהרב האי גאון כתב וז"ל דאפי' בנודר שעברו עליו ג"כ מוקים הוא בבל תאחר אבל אין חייבין לעשות לו כלום וע"ז שפיר הקשה הר"ן דהא כתיב ועשית מלמד שיעשוך בי"ד והיינו משום דגלי קרא דכופין היכיא דעובר בב"ת א"כ בצדקה דל"ש בל תאחר אין כופין דליכא קרא אבל משום לאו דלא תקפוץ אין כופין כיון דאיכא עשה הכתובה שכרה בצידה לכן אין כופין גם אלאו דלא תקפוץ והטעם נראה לי דלאו דלא תקפוץ רק איכא היכיא דאיכא עשה אבל היכיא דפטור מהעשה א"ע אלאו דלא תקפוץ כדמוכח מהא דקיימ"ל פרוטה דרב יוסף דפטור מליתב לעני כיון דעוסק במצוה ויקשה הא איכא לאו דלא תקפוץ והיכיא דאיכא לאו ל"ש עוסק במצוה פטור מן המצוה ועיין תוס' ב"ב דף ח' אע"כ דשאני לאו דלא תקפוץ דאין עובר רק היכיא דאיכא עשה אבל אי פטור מהעשה פטור מן הלאו ג"כ ולכן אין כופין משום לאו דלא תקפוץ כיון שאין כופין על העשה דשכרה כתובה בצידה:
אולם אי קשיא הא קשיא דתוס' שבועות דף כ"ג הוכיחו דהיכיא דאיכא עשה הוה מושבע ועומד מהר סיני מהא דפריך לקמן דף כ"ו בצדקה דמושבע ועומד הוא ויקשה שפיר הא איכא גם לאו דלא תקפוץ דמושבע ועומד הוה משום לאו לכן אין שבועה חלה עליו ונראה דבוודאי היכיא דנקט זוזי בידו דחייב ליתן ואם לאו עובר בבל תקפוץ אבל בלית לי' זוזי דהוא עני ליכא רק עשה אבל לאו ליכא:
ובזה אמרתי לישב קו' הר"ן נדרים דף ז' על רשב"א דכ' דהך איבעיא דיש יד לצדקה דאזלינן לחומרא דספק איסורא לחומרא ובחולין דף קל"ד מוכח דבמתנות עניים הוה ספק ממונא לקולא להנ"ל י"ל דהא בנדרים אייריא בנקט זוזי בידו דאמר והדין נמי ועתה רוצה לחזור א"כ איכא לאו דלא תקפוץ לכן הוה ספק איסורא כיון דאיכא לאו הוה ספק איסור ואזלינן להחמיר אבל בחולין דאייריא דליכא רק מ"ע דתעזוב ל"ה רק ספק ממונא ואזלינן לקולא (עכהא"ג במג"א סי' תר"ץ דכ' דפרוזבול מיקרי דבר שבאיסורא דלכן צריך להיות גדול בחכמה ובמנין משום דאית בי' לאו דהשמר לך פן יהי' דבר עם לבבך הרי משום דאיכא לאו ל"ה כדבר שבממון אלא דבר שבאיסורא ועיין עוד כהא"ג ב"מ דף כ"א דנשאר בתיקו אם צריך להחזיר וכ' שם הרא"ש דספק איסורא לחומרא וכ"כ הה"מ בפי"ד מגזילה ה"ה אם ספק אי ידעו הבעלים דחייב להחזיר אף דהשבת אבידה הוה רק דבר שבממון כיון דאית בי' לאו דלא תוכל להתעלם מיקרי דבר שבאיסורא ואזלינן להחמיר) והנה בספר פלס חיים בסוף ספרו תמה על דברת הרמב"ן הנ"ל ממש"כ ב"פ מטות דליכא נדר בקום ועשה ואמנם באמת לק"מ דזה רק בדבר רשות אבל בדבר מצוה נדר חל בקום ועשה כמו שבארנו לעיל בפ"א והא דיקשה דהרמב"ן כתב הטעם דחל משום שנשתעבדו נכסיו לכן הוה איסור חפצא דנתפס לגבוה והא בפשיטות הו"ל לומר דבדבר מצוה שייך נדר בקום ועשה י"ל דזה רק לתת טעם לדבר בהא דקיימ"ל דנדר הוה איסור חפצא דיקשה כיון שאומר הרי עלי אין כאן חפץ שיתפס לגבוה אפ"ה נדר הוה ע"ז תי' יען דנשתעבדו נכסיו מיקרי אסור חפצא:
שוב ראיתי במהר"ם שיק סי' שפ"ח שכתב לפרש כן והעלה שזה גם כונת רבינו בפ"ו מעירוכין שהוכיח מהך דיעקב דנדר חל בדבר שלב"ל רק דע"ז יקשה הא זה ל"ה אלא חיוב דיכול לחייב עצמו בדבר שלב"ל אבל זה לא מיקרי נדר דנדר ל"ה אלא איסור חפצא אע"כ שנשתעבדו נכסיו רק דהוה קשה לי' עדיין איך שייך לומר שנשתעבדו נכסיו כיון שעדיין לא נדר אלא שקיבל אליו לכשיבוא לידו יתן לעניים או להקדש ע"ז הביא ראי' מאמר לא אפטר מן העולם עד שאהי' נזיר דצריך לנזור מיד ועובר בבל יחל דנזירות אף שעדיין לא נדר בנזירות רק קיבל עליו שינדור מהשתא הוה נזיר ועובר בבל יחל ה"נ מהשתא נשתעבדו נכסיו והראב"ד שהשיג עליו משום דס"ל דאין כאן באמת רק חיוב גברא ובניו אין מחייבין לקיים נדרו דלא נשתעבדו נכסיו יעוש"ה אמנם לי נראה דכונת רבינו במה שהביא ראי' מנדר שלא אפטור מן העולם עד שאהי' נזיר דעובר מיד היינו דלא תאמר איך שייך לומר דחיוב לקיים נדרו ואם לאו עובר בבל יחל הא יכול לומר שיקיים נדרו לאחר זמן דהא לא קבע זמן לנדרו על זה הביא ראי' דבאומר לא אפטור מן העולם דחייב לקיים נדרו מיד דמסתמא דעתו הי' שיחול מיד כי אם לא עכשיו אימתי כי אין אדם יודע עתו ולכן עובר מיד לכן שפיר חייב לקיים נדרו ועח"ס סי' רכ"ח על דברת המהרי"ט סי' קל"א וכבר בארנו לעיל בהלכה א' דעכ"פ לאחר יב"ח עובר כיון דדרכו להשתכח מסתמא נדרו הי' שיקיים עד יב"ח וממילא אם לא קיים עובר בבל יחל:
והנה בח"ס בתשובה הקשה מקרא דוהאבן הזאת יהי' בית אלקים מוכח דאם אמר יהי' הוה נדר וקשיא לשיטת הרא"ש בתשובה הובא בשו"ע חו"מ סי' רי"ב דבאומר יהי' הקדש לא מהני ולא הוי נדר כלל רק באומר אתן הוה נדר וחולק אמש"כ רבינו בפכ"ב ממכירה שגם ביהי' הוה הקדש ובמהר"ם שי"ק על המצות כתב לישב דבקדשי גבוה קיימ"ל גמר בלבו מהני א"כ בכל מקדיש לגבוה הא כבר מעיקרא גמר בלבו להקדיש לכן אף באמר יהי' או תקדש עכ"פ כבר גמר בלבו לכשיבוא שדה זו לידו יתננה להקדש א"כ כבר חייב משום שחישב בלבו אמנם הרא"ש אייריא בהקדש בזה"ז דל"ה הקדש אלא לצדקה וצדקה קיימ"ל דוקא בדיבור נתחייב וגמר בלבו ל"מ לכן סובר דיהי' לא הוה נדר אבל בקדשי גבוה מודה הרא"ש וא"כ ל"ק מקרא דאייריא בקדשי גבוה שפיר אמר דיהי' בית אלקים הוה נדר וחל הנדר ואולם לסברתו קשה לי הא דפליגי בהקדש אי תכ"ד כד"ד אי יכול לחזור תכ"ד תיפוק לי' כיון שקודם שהוציא דיבור בפה כבר הוא אחר תכ"ד למחשבתו ואיך יכול לחזור ממחשבתו שגמר בלבו כדכתיב כל נדיב לב:
אולם לדעתי בזה לא שייך כלל לומר דכבר גמר בלבו כמו בתרומה דניטלת במחשבה ובגמר בלבו סגי אפ"ה אי גמר בלבו להוציא בשפתיו ל"ה תרומה עד שיוציא בשפתיו וכן הוא בתוספתא דתרומות פ"ב א"כ ה"נ הא לא גמר להקדיש עד שיוציא בשפתיו א"כ ל"ה הקדש במחשבה בלבד ושפיר יכול לחזור תכ"ד לאמירתו וא"כ נסתרו דברי המהר"ם שי"ק זצ"ל דכיון דהי' בלבו שיוצא בשפתיו והיכיא דבעינן שיוצא בשפתיו הא אמרת דבעינן שיאמר אתננה אבל באמר יהי' לא חל דהוה דבר שלב"ל א"כ ממילא לא חל גם לכשיוצא בשפתיו וראי' לזה ממתפיס בדבר האסור דלא חל הנדר אף דאמר הרי אסור עלי וא"כ הוה נדר אפ"ה כיון שסיים שלא כדין לא מתחייב משום תחילת דבריו כיון דהי' דעתו מעיקרא להוציא בלשון אשר אין חייב לקיים נדרו להתפיס בדבר האיסור ולא חל מעיקרא כלל הנדר כן ה"נ לא מתחייב משום מחשבתו שהי' לו כיון דהי' בדעתו להוציא בפה כמש"כ בפ"א מ"ה איסמ"ז ודו"ק:
והנה בטו"ז סי' תקס"ח הקשה דשם פסק דקבלת תענית חלה במחשבת הלב דאם קבלה בלב הוה קבלה וכן פסק הטור והיינו מדכתיב כל נדיב לב דכל עניני נדר כמו צדקה ילפינן מקרא דכל נדיב לב משא"כ בשבועה דכתיב לבטא בשפתים ל"מ גמר בלב עד שמוציא בשפתיו ובחו"מ סי' רי"ב מביא בטור תשו' הרא"ש במי שקונה קרקע אדעתא שיעשנו הקדש אם לא הוציא בפיו כלום הוי דברים שבלב ואמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו אע"ג דכ' כל נדיב לב עולות הא אמרינן חולין מקדשים לא ילפינן והאידנא הכל לצדקה הלכך צריך שיוציא בשפתיו יעו"ש והנה בטו"ז הקשה אג"מ דשבועות דגמ' פריך מהא דתנן גמר בלבו מניין ת"ל כל נדיב לב ופריך וליגמר מיני' חולין מקדשים לא גמרינן ומאי פריך דשאני שבועה מנדר וכמש"כ הרא"ש לשם ר"ת וכתב הטו"ז וז"ל ואין לומר דפריך נגמור שבועה מנדר וע"ז מתרץ חולין מקדשים לא גמרינן א"כ לא הי' לר"ת לחלק בין שבועה לנדר אלא בין חולין לקדשים וכתב דר"ת ס"ל דוודאי בשבועה לא מצינו בשום דוכתי' דמהני כיון דלא ילפינן מקדשים אבל בנדר ילפינן כל נדר מפסוק זה דהכל הי' בכלל פסוק זה א"כ אף בחולין כן כל שהוא נדר הוא בכלל הקרא ול"ש דלא ילפינן דזה גופי' הוא בכלל הקרא אבל שבועה דל"כ בפסוק זה רק דאתה בא לילף מפסוק זה בהא אמרינן חולין מקדשים לא ילפינן והרא"ש ס"ל דאף נדר לא מצינו למילף דהוה חולין מקדשים רק בנדרי תענית הוה כקרבן דמיא לקדשים דגמר בלבו מהני יעוש"ה:
אמנם לפי דברי הטו"ז קשה לי לכאורה מריש נדרים דבעי לענין יד בנדר אי הוה יד דילפינן מקרבנות והא אמרינן דנדר לא ילפינן בחולין דחולין מקדשים לא ילפינן רק די"ל דרק שם לענין יד ילפינן יען דכתיב בענינא דקרבנות אבל לפי דעת הר"ת דנדר הוה בכלל הקרא דכל נדיב לב וא"צ לילפותא רק דזהו גופי' בכלל הכתוב דמה לי נדר בקדשים לנדר בחולין א"כ א"צ לילפותא אלא כיון דבקרבנות מהני יד ממילא מהני בכל נדר אף בנדר בחולין ועוד יותר קשה דהא דגמ' בעי יש יד לצדקה ואי נימא כסברת הר"ת וכמש"כ הטו"ז והביא שכן נמי דעת רש"י דצדקה הוה נמי נדו"ד שהכל נדר דקרא כמש"כ המרדכי פ"ק דב"ב בשם רש"י בתשובה א"כ מ"פ אי יש יד לצדקה כיון דהוא בכלל נדר לקרבן ואין חילוק בין נדר בקדשים לנדר בחולין א"כ פשיטא דיש יד לצדקה ומאי מבעיא לי' אמנם יש להביא ראי' להיפוך דהנה בנדרים דף ט"ז פריך מ"ש נדר דכ' לד' בשבועה נמי כתוב לד' ומשני זהו איסור גברא וזהו איסור חפצא והתירוץ אינו מבואר ער"ן הנדחק להנ"ל א"ש דנדר דהוה איסור חפצא א"כ הוא בכלל קרבן ואף דנדרי חולין הוה כנדרי קדשים ע"כ זהו גופי' כלגבוה הוה לכן דרשינן שפיר אפי' במקום לד' חל הנדר אף בדבר מצוה (כדדריש כהא"ג בירושלמי פ"ד דשביעית בהקדש ליכא איסור שביעית דכ' ושבתה הארץ שבת לד' דלגבוה ליכא איסור שביעית) אבל בשבועה דהוה חולין לכן מסתברא לדרוש במקום לד' יחל דלא חל בדבר מצוה כיון דאסור שבועה היינו מידי דחולין לא חל אמידי דלגבוה:
והנה לפי"ז יקשה הא נדר להתענות דל"ש בזה דהוה איסור חפצא א"כ אף אי נימא דנדר במידי דחולין הוה בכלל נדר היינו היכיא דשייך דהוה איסורא חפצא זהו דומה לקדשים דנכנס דבר לרשות גבוה אבל קבלה להתענות ל"ש דהוה איסור חפצא א"כ דומה יותר לשבועה א"כ ל"ה בכלל נדר דקרא ואי דנילף משאר נדרים שוב יש לנו לומר חולין מקדשים לא גמרינן א"כ רק יש לדמותו בזה לנדרי קדשים אי אמרינן דכל תענית הוה כאלו מתנדב מחלבו ודמו לגבוה ושייך שפיר איסור חפצא דנעשה חלבו ודמו קרבן לד' והיינו כסברת הרא"ש וא"כ קשיא לדברי הטו"ז דרצה לעשות פלוגתא בין שיטת הרא"ש לר"ת דלהרא"ש הטעם משום דסובר נדרי תענית הוה כנדרי קדשים שמתנדב חלבו ודמו לגבוה והא לפמש"כ גם לר"ת ע"כ מהי סברא מדמה נדרי תענית לנדרי קדשים או נדרי צדקה משום דבצדקה ג"כ שייך דנעשה איסור חפצא דמנדב ממונו לגבוה ובאמת לפי"ז קשה לי מנדרים דף ח' בהא דאמר רב גידל אמר רב דמניין דנשבעין לקיים המצוה דנדר גדול נדר לאלקי ישראל כתב הרא"ש דהיינו דחל בתורת נדר משום בפי זו צדקה דכיון דמקבל עליו עשיית מצוה הוה בכלל בפיך זו צדקה ולפמש"כ יקשה דל"ד כלל דבפיך זו צדקה היינו ג"כ בכלל נדרי גבוה ול"ה מידי דחולין דהוה ג"כ כאיסור חפצא דעכ"פ מקבל בנדר ליתן ממונו לגבוה אבל בנדר לעשות מצוה דל"ש איסור חפצא הוה מידי דחולין ולא ילפינן מקדשים:
אך לזה י"ל לפמש"כ הטו"ז הרא"ש חולק בזה ג"כ אר"ת דלדעת ר"ת צדקה הוה בכלל נדרי קדשים ולדעת הרא"ש נדרי צדקה ל"ה בכלל נדרי קדשים והוה מידי דחולין ואפ"ה עכ"פ הא דרשינן בפיך זו צדקה דעכ"פ חייב לקיים מה שקיבל עליו למצוה (אף דלענין נדר בלבו ל"ה כנדרי קדשים) א"כ ה"ה כל קבלה לדבר מצוה וכגון נדרי תענית חייב לקיים מצד בפיך זו צדקה א"כ הרא"ש לשיטתו ניחא והר"ן שם בנדרים חולק ארא"ש דל"ה בכלל נדר והא דאמרו נדר גדול נדר לאלקי ישראל היינו שבועה וכן יפרש הר"ת וא"ש ואמנם עוד נראה לי עד"א דהנה בנדרים דף ט' כנדרי רשעים נדר בקרבן בו ובשבועה כנדרי כשרים לא אמר כלום וכן בנדבי רשעים לא אמר כלום מתבאר משם דעל שבועה הוה נדרי רשעים ובנדר שקרבן אף דאיכא ג"כ נדרי רשעים אבל נדבה דכשרים דמתנדבי בקרבן שפיר חל הנדר וא"כ לפי"ז י"ל שפיר דכל נדר היה בכלל קרא דכל נדיב לב דכשרים מתנדבים אבל שבועה דאין כשרים נשבעים ל"ה בכלל נדיב לב דקרא וכי תימא נילף מנדר ע"ז אמרינן חולין מקדשים לא גמרינן:
והנה ברא"ש תענית דף י"ב הביא דברי הראב"ד שכ' וז"ל וקבלת תענית אינו אלא לצדקה כאלו מתנדב מחלבו ודמו לגבוה ותמורתם יתן לעניים שבו תלוי אם ירצה יתן לעניים ואדעתא דהכי קיבל הלכך לוה ופורע והרא"ש השיג עליו דצדקה אינה תמורת תענית כדאיתא בברכות דף ל"ב גדולה תענית מצדקה שזו בגופו וזו בממונו ואמנם לדעת הראב"ד י"ל אף דאמרו דגדולה תענית מצדקה שזו בגופו וזו בממונא היינו משום דבסתם אדם גופו חביב עליו מממונו אבל הנה בארנו במק"א דמצינו דתורה חייבה את האדם לקיים מצוה בגופו ולא חייבוהו בממונו כגון ללמד בן חבירו דחייב ללמדו אבל אין חייב לשלם ממנו ללמד בן חבירו וכן בשאר מצות מצינו כן ורק הא דאמרין דגדולה תענית היינו משום דהנה עיקר קבלת תענית הוא כדי לכוף גופו ולהכניע לעבודת השי"ת או להצטער על חטאיו לפני ד' כמש"כ הריטב"א בתענית שם והנה בתענית כזה אמרו שם במס' תענית דף י"ג דהיושב בתענית קדוש יאמר לו אבל אם אין התענית על חטאיו א"כ אדרבא נקרא חוטא ואמרינן דבהא יהא נחשב אצל האדם כאלו קדוש שרוי בתוכו וכיון דנקרא חוטא אמדינן דעתו דבאמת קבלתו לא הי' רק לצדקה כאלו מתנדב חלבו ודמו לגבוה ותמורתן יתן לעניים כסברת הראב"ד (ועיין ברא"ש מס' תענית שם שכ' דא"צ בתענית קבלה בשפתים כמו בנדר דהוה בכלל נדיב לב כדאיתא במסכת שבועות בהקדש דבלב מהני א"כ גם לרא"ש הוה כמו הקדש לגבוה ובצדקה ג"כ לדעת הרבה פוסקים שייך אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ושפיר י"ל כסברת הראב"ד ובסי' תק"ב כתבו לחלק דין מקבל בלשון עלי עכ"פ מכל זה נשמע דשפיר י"ל דתענית יש לו דין נדרי קרבן) ושייך לומר דאין בא אלא מן החולין אבל אינו בא מן החובה אם כבר הי' חייב הנדר ממקום אחר דדמי גם בזה לנדרי קרבן:
אמנם נראה דזה בנדר לעשות אבל במתפיס בקרבן דאיסור חל מיד ל"ש זה (דזה לא הוה כנדרי רשעים דכ"כ הר"ן דף ט' דהא דאמרינן כנדרי רשעים וכנדבות צדיקים לאו דוקא דכל דנדר וגמר בלבו לעשותו בלב שלם הוה כנדבי כשרים רק בנדר שקיבל עליו לעשות הוה כנדרי רשעים משום דלא גמר בלבו לעשות א"כ במתפיס בקרבן דנאסר מיד הוה כנדבי צדיקים) א"כ בזה ל"ש דהוה איסור דאורייתא במקיים נדרו דל"ד למקים מצבה להקריב עליו רק בזה י"ל דהוה רק מדרבנן דמדרבנן עכ"פ איכא מצוה לאתשולי עלי' וזה שכ' רבינו בסוף ה' נדרים דאמרו כל הנודר כבונה במה דמשמע דרק מדרבנן דהיינו במתפיס בקרבן ליכא רק איסור דרבנן ומצוה לאתשולי עלי' מדרבנן עכ"פ ולכן לענין דשיל"מ דלא בטיל דאייריא בדבר שהתפיס באיסור קנם:
י') והנה כבר העירותי דרבינו לא כתב רק ששם בנה אאע"ה מזבח ולא הביא שכן יעקב אבינו ע"ה בנה שם המזבח וכדכתיב ויבן יעקב מזבח וכדאיתא במדרש ובפסדנ"א ונראה לישב דכ' והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהי' בית אלקים ואיתא בפסדר"א נפל יעקב על פניו ארצה לפני אבן השתי' והי' מתפלל לפני הקב"ה ואומר רבון כל העולמים אם תושיבנו למקום הזה בשלום אזבחה לפניך זבחי תודות ועולות שנאמר וידר יעקב נדר לאמר והנה תוס' חולין דף ב' הקשו לל"ב דנדרים דף י' דר"י לא אמר טוב מזה ומזה אלא בנודב אבל בנודר סובר כר"מ דטוב שאיני נודר כל עיקר א"כ האיך נדר יעקב אע"ה כדכתיב וידור יעקב נדר ותי' דבשעת צרה הי' כדאיתא במדרש שם וכ"כ הרמב"ן בפ' אמור דקרא אייריא בעת צרה דדרכם לידור בנדר ושלא בשעת צרה דרכם בנדבה ואמנם מפרדר"א הנ"ל לא משמע הכי וצריך לומר דרק של רשות אסור לנדור אבל נדרי עולות ושלמים שיש בהן צד כפרה בכל עת שרי לנדור כמש"כ הריטב"א שם על קו' תוס' ואמנם ברמב"ן איתא דלצדקה או להפריש מעשר לעניים שרי כפשטי' דקרא וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך והנה כן נראה מדברי רבינו בפ"ו מעירוכין שכתב יראה לי שאעפ"י שאין אדם מקדיש דבר שלא ב"ל אם אמר הרי עלי להקדישו הר"ז חייב להקדישו כשיבוא לעולם משום נדרו ואם לא הקדיש הר"ז עובר בב"ת ובבל יחל ומשום ככל היוצא מפיו כשאר הנדרים כיצד האומר הרי עלי להקדיש כל שתעלה מצודתי מן הים הרי עלי ליתן לעניים פירות שתוציא שדה זו הרי עלי להחרים בכלל נדרים הוא ולא בכלל הקדשות ראי' לדבר מ"ש יעקב אע"ה וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ונאמר אשר נדרת לי שם נדר והרי האומר לא אפטר מן העולם עד שאהי' נזיר חייב לינהוג נזירות ואעפ"י שעדיין נדר בנזיר הואיל ואמר שידור בנזיר חייב להנזיר והראב"ד כתב ע"ז דהראי' מאבינו יעקב הוא ראי' אבל זו של נזיר אינה כלם שהרי בידו הוא ועוד כי לא ידע מתי יפטור והרי הוא כאלו אמר הריני נזיר מיד והנה במשל"מ תמה כי מה ענין נזיר לדבשלב"ל אי משום שתלה בזמן הלא אם אמר אהי' נזיר אחר שנה מי נימא דהוה דשלב"ל וכו' וראי' לזה ממה שאמר באותו הפרק שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדש הרי זו מקודשת שהרי עתה בידו להקדישה וא"כ ה"ה הכא אעפ"י שתלה בדבר שאינו בעולם כההיא דאינה ברשותו כיון דעתה יכול להקדישה חל מעכשיו:
וראיתי בספר פרי האדמה על הרמב"ם שכ' לתרץ דאיה"נ אם אמר קודם שאפטר אהי' נזיר וודאי חייב לקיים נדרו מטעם שבידו הוא עתה לקיימה אפי' דהוה דשלב"ל מה שאומר קודם שאפטר וכו' מ"מ הרי נדר אבל רבינו שכ' לא אפטר וכו' עד שאהי' נזיר א"כ הרי לא נדר עתה כלל אלא שאמר שלא יפטר עד שינדור בנזיר וכן מה שאמר הרי עלי להקדיש או הרי עלי להחרים ג"כ הוא שאינו נודר כלל עתה אלא אמר לנדור הוה ס"ד דאיני חייב כלום קמ"ל דאפ"ה חייב לקיים דברו והביא ראי' מיעקב אע"ה שאמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו והיינו שלא נדר כלל דכ' וידור יעקב נדר לאמר שאח"כ ינדור שהרי תלה אותו בתנאי אם יהי' אלקים עמדי באותה שעה ינדור ואפ"ה קא"ל השי"ת אשר נדרת לי נדר ש"מ שחייב לקיים נדרו ולזה כיון גם הכ"מ יעוש"ה עכ"פ מבואר מדברי רבינו שהנדר אשר נענש עליו יעקב אע"ה היינו מה שאמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך אמנם פירש"י על פסוק אשר נדרת לי נדר כתב דהיינו שאמר יהי' בית אלקים ובספר פרד"ר לבעל משל"מ הוכיח דכפירש"י משמע מקרא דכתיב קום עלה בית אל ועשה שם מזבח אלמא דנדר שנענש עליו היינו מה שאמר והאבן הזאת אולם לישב דעת רבינו דקפרש דקאי אקרא דעשר אעשרנו כתב בספר פרי האדמה לישב דאעפ"י שאותו נדר לא חל עדיין דהא אמר ושבתי בשלום לבית אבי מ"מ ציוהו לעלות בית אל לבנות מזבח כדי שיפריש מעשרותיו שם שנדר זה כבר חלה ויקח בהם עולה וזבחים יעוש"ה:
והנה בפכ"ב מה' מכירה דין ט"ו כתב רבינו דין ההקדש ודין העניים ודין הנדרים אינו כדין ההדיוט בקניותו שאלו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהא הקדש לבהה"ב או יהי' אסור עלי או אתננו לעניים אעפ"י שאיני מתקדש לפי שלב"ל הר"ז חייב לקיים דברו שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה והואיל והדבר כך אם ציוה אדם כשהוא ש"מ ואמר כל מה שיוצא אילן זה לעניים או כל שכר בית זה לעניים זכו בהם עניים וכתב הראב"ד הוסיף על הרב ז"ל שכ' בההיא דבב"ק דף ל"ו בההוא גברא דתקע לחבירו וכו' א"ל הואיל ופלגא דזוזא הוא ניתבי' לעניים הדר אמר ניתבי' נהלי' איול ואיברי בין נפשא א"ל רב יוסף כבר זכו בו עניים ואע"ג דליכא עניים אנן יד עניים אנן וכ' הריא"ף דיש מי שפשט מזאת השמועה דיד עניים כדין הדיוטת דבאמירה בלחוד לא קני עניים ומצי למיהדר בי' דהא אי לאו דרב יוסף הוה גבאי עניים וזכו עניים מדין מע"ש הוה מצי למיהדר בי' דהכי קאמר לי' רב יוסף אע"ג דלית עניים הכא אנן יד עניים אנן וכ' ע"ז הריא"ף ואנן אמרינן דליכא למישמע מינה הכי שהרי אמרינן בפיך זו צדקה אלמא באמירה לחוד מיחייב והא דקאמר לי' רב יוסף הכי היינו משום דאותו פלגא דזוזא לא הוה ברשות' דעדיין לא אתא לידי' וכו' וקיימ"ל דאפי' ממון שאתה יכול להוציאה בדיינים אם הקדישו אינו מוקדש ולכן קאמ"ל רב יוסף הכי אבל אי היה ברשותי' וודאי באמירה לחוד זכו עניים הרי שכ' הריא"ף דמידי דלאו ברשותי' לא זכו עניים רק במע"ש וע"ז כתב הראב"ד וזה החכם אומר שאפי' לא בא לעולם קנו עניים ואני אומר שאם חייב עצמו בכך שאמר אתן לעניים מן הפירות שיצאו בכרם שלי וכיוצא וודאי חייב לקיים דיבורו ליתן אבל אם אמר ינתן לעניים כך וכ' מפירות שלב"ל לא זכו בו עניים והנה הה"מ כתב שבזה דכ' הריא"ף דאם לא ב"ל איני קדוש הא גם רבינו ס"ל כן בפ"ו מעירוכין אלא דסובר דפנ"פ חייב לקיים נדרו ולזה הא גם הראב"ד הודה לו בה' עירוכין וע"כ דהראב"ד אין חולק אלא בדין ש"מ כיון שאין הנודר קיים אין חייב לקיים נדרו:
אמנם בלח"מ תמה דהא דברי רבינו נראין שסותר עצמו דבה' עירוכין כתב דרק באומר הרי עלי להקדישו דהוה דומיא דאתן שכ' הראב"ד דחייב לקיים נדרו ובה' מכירה משמע שגם באומר יהי' לעניים מהני בדשלב"ל ועוד דקשה עליו מגמ' דבב"ק הנ"ל דלמה צריך לטעמא דמע"ש דבשלמא להראב"ד דמחלק בין אתן לינתן משו"ה הוה מצי למיהדר בי' משום דאמר ניתבי' לעניים היינו ינתן ולכן אינו מתחייב מדין נדר ומצי למהדר בי' אבל לרבינו דס"ל גם בינתן חייב לקיים נדרו קשה והנה בלח"מ תי' דעכ"פ חייב לקיים נדרו משום עשה דככל היוצא מפיו אבל לאו ליכא רק באומר הרי עלי להקדישו וליתן לעניים ובספר פרי האדמה תמה דאכתי קשה מהך דבב"ק למה צריך לדין מע"ש כיון דחייב לקיים נדרו משום עשה דככל היוצא מפיך והביא דבספר ע"ח תי' דרבינו סובר כדעת ר"ח שכ' דלא הוה בעי למיהדר מיני' מכל וכל אלא הוה בעי למישקל בהלוואה ולפורעו ולכן בעי כן לטעמא דיד עניים אנן דלא הוה מצי ללוותו (וכ"כ במחנא"פ ה' צדקה) והקשה עליו דמדברי הריא"ף נראה דלא ס"ל הכי אלא בדבר שלב"ל מצי למיהדר ובדבר שכב"ל לא מצי למיהדר אבל מצי לשנויי עד דאתי ליד גבאי א"כ עדיין השגת הראב"ד במקומו עומדת שרבינו הוסיף על דעת הריא"ף ולכן העלה בספר פרי האדמה לישב דאין כאן סתירה כלל דדוקא נקט באומר אתננו אבל באומר יהי' לאו כלום הוא וכן נמי גבי חוב בהך דבב"ק דהוה דבר שא"ב בעינן שיאמר אתן ולכן בעינן לטעם מע"ש כיון שלא אמר אתן וכן אי אמר ינתן ג"כ לא מהני ומזה אייריא בה' מכירה והך דעירוכין אייריא דאמר הרי עלי ליתן דקמ"ל דהו"א דאדרבא דלא מחייב כלל יען שלא נדר עתה כלל אלא אמר שמקבל עליו ליתן כשיבוא לעולם להכי הביא ראי' מיעקב אע"ה ומהך דנזיר והראב"ד שהשיג עליו בה' מכירה היינו אהא דמשמע מדבריו גב"י ש"מ שגם באמר ינתן מהני ע"ז השיג הראב"ד שפיר יעו"ש נראה שדעתו שיש לחלק בין הקדש לגבוה דגם באומר יהי' חייב לקיים דבריו אבל בהקדש לעניים לא מחייב אלא באומר אתננו או בהרי עלי לעניים ונראה לי לפרש טעמו עפ"י מה שהבאתי לעיל בפ"א מה' אלו דברי האבודרהם דאין מברכין על נתינת שקל למקדש דכל דהוא לגבוה לא מדידי' קנתן דמידך נתנו לך דלד' הארץ ומלואה לכן שפיר אף באמר יהא להקדש מתחייב דלאו מדידי' קנתן אבל לעניים דמדידי' קנתן ומצוה דילי' הוא לא מתחייב רק באומר אתננו וראיתי במחנא"פ ה' צדקה שכתב להביא ראי' לשיטה זו מהא דאיתא בנדרים דף כ"ט דאוקי מתניתין דשור זה לאחר ל' יום עולה ומעכשיו שלמים דהכי קאמר אם לא אמר מעכשיו שלמים לאחר ל' יום עולה הוה אליבא דב"פ דס"ל דקדה"ג לא פקעה בכדי ומקשה פשיטא ומשני לא צריכה דלא מצי הדר בי' משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והקשה הר"ן הא במסירה גופי' יכול לחזור כיון דהשתא לא חייל ותי' הר"ן דהוה כמסירה להדיוט מעכשיו וכתב דזה דוחק ולכן נראה דהכי קאמר אמרתו לגבוה כמסירתו להדיוט דחייב לקיים דברו כאלו נדר דכ' מצא שפתיך תשמור אעפ"י שאינו נדר חייב לקיים כאלו נדר וזה פשט הכתב דקאמר כאשר נדרת ומשו"ה לא מצי הדר בי' ולמדנו מזה דאפי' לא הוציא דבריו בלשון נדר ממש אלא שאמר זס זו לעניים מחויב לקיים דברו ורב יוסף דהוצרך לומר יד עניים אנן רק כדי שלא יוכל ללותו וכשיטת הר"ת שם בתוס' עכ"ד ולפמש"כ אין מזה ראי' רק באומר יהא לגבוה דבזה לא בעינן שיוציא בפיו בלשון נדר ממש אפ"ה נדר הוה ולכן באמר יהא להקדש שפיר חייב לקיים נדרו אבל לא נשמע מכאן דגם כשאמר יהא לעניים דמחייב כשאין ברשותו (ונראה דהא"ט הא דאיתא בסי' ש"ז דמותר לנדור בשבת לעניים דהוה רק כאומר יהא לעניים דאף דחייב לקיים נדרו עכ"פ כיון שהיום אין יכול לקיים נדרו הוה כאין ברשותו דלא חלה הנדר ולד' למקדיש בשבת דאין מקדישין בשבת כיון שהקדש חלה מיד הרי יצא מרשותו ודמיא למקח וממכר ודו"ק:
והנה בסמ"ע סי' רי"ב סקי"ט כתב דרבינו לא אמרו אלא במה שבידו דמתרצינן דיבורו שמקדיש גוף לפירותיו ובית לשכר דירתו ואולם בסע"ק כ"ב כ' דלא נאמרו הדברים אלא בדברים הבאים ממילא אבל דבר שאינו בידו לא ובש"ך השיג עליו וראיתי בח"ס חו"מ סי' ק"ז כתב לפרש דבריו דכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך הוה כמו דבר שבידו שאין אדם בעולם שלא יתן לו ד' להחיות נפשו ולהשתכר בשום דבר ואפי' ע"י מתנות בו"ד מ"מ מה שיתן לו ד' אעשרנו אבל האומר לשאקנה שדה או אי אשתכר בסחורה זו הוא דבר שאינו בידו כלל בזה יש הפרש וחילוק אם אמר אתננו הרי נדר חל על גופו לתתו לכשיבוא לידו אבל אם אמר יהי' לצדקה לאו כל כמיני' עו"ש אמנם קשה לי לדבריו לפמש"כ לעיל דהנדר הי' שזה האבן יהא בית אלקים כמש"כ מהרי"ט סי' ל"ט וכ"כ בח"ס גופי' בחו"מ סי' ק"י וזה לא הוה דבר שבידו דאולי לא יכול לחזור לאותו מקום והוה דבר שאין ברשותו מוכח דאף דאין בידו מהני אף בלשון יהי' ועוד דלשון עשר אעשרנו זה כמו אתננו וזה הא מהני אפי' בדבר שאין בידו א"כ מנ"ל לפרש דהטעם משום דאמר וכל אשר יתן לי דהוה כדבר שבידו ועוד נהי דהוה כבידו הא עכ"פ הא הוה דבר שאין ברשותו:
מעתה י"ל דרבינו מהא"ט לא הביא דזה מזבח שהקריב עליו יעקב דהא מראות הסולם שראה שזה שער השמים הוא נגד היכל וקדשי קדשים ושם העמיד האבן למצבה שהוא במקום מזבח הפנימי מזבח הקטורת לא במקום מזבח החיצון אבל אברהם שעקד את יצחק הי' במקום מזבח החיצון כדאיתא בזבחים דף נ"ד שראו אפרו של יצחק במקום המזבח החיצון אך לכאורה אכתי תקשי דהא כתיב ב"פ וישלח ויבן שם מזבח ויקרא למקום בית אל ואח"כ כתיב ויעל מעליו אלקים ויצב יעקב מצבה במקום אשר דיבר אתו מצבת אבן ויסך עלי' נסך וזהו הי' במקום מזבח הפנימי אבל המזבח שבנה תחילה הי' במקום מזבח החיצון להקריב עליו קרבנות וכ"כ בפנים יפות שם א"כ אמאי לא קחשב רבינו דבמקום הזה הקרב יעקב כמו דחשב לכולהו:
י"א) והנה בהאי ענינא קשיא לי מהא דאיתא בתענית דף ט' אשכחי' רי"ו לינוקא דר"ל אמר אימא לי פסוקיך א"ל עשר תעשר א"ל האי ינוקא לר"י ומאי עשר תעשר א"ל עשר בשביל שתתעשר א"ל מנ"ל א"ל זיל נסי א"ל ומי שרי לנסויי להקב"ה והכתיב לא תנסון א"ל הכי אמר ר"א חוץ מזו שנאמר הביאו את כל המעשר ובחנוני נא בזאת וכתב הדרישה בסי' רמ"ז דלכן שרי לנסויי משום דוודאי יבוא משא"כ בשאר נסיונות אסור שמא לא יבוא ויכול לבוא לידי הרהר מחשבה רעה ומעתה קשה לי דהנה יעקב אבינו דאמר אם יהי' ד' אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנוכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ושבתי בשלום אל בית אבי והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהי' בית אלקים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך הרי שנדר ותלה בתנאי והוה כמו מנסה להקב"ה אלא דידע יעקב דשרי לנסויי דוודאי יבוא וא"כ קשה הא דאמר יעקב אח"ז קטנתי מכל החסדים והאמת והיינו דנתירא פן יגרם החטא והא כיון דהקב"ה הבטיח בחנוני נא בזאת ולכן התיר עצמו יעקב לנדור נדר ולנסויי להקב"ה א"כ איך נתירא פן יגרם החטא הא יש לו הבטחה (מהשי"ת) שבוודאי יתקיים מה שניסה בו השי"ת דכמו דידע דשרי לנסויי כן הו"ל לידע דאין לירא שיגרם החטא כי בדבר זה שנדר כדי לנסויי לא יכול החטא לעכב דאם החטא יכול לעכב א"כ איך הבטיח השי"ת ובחנוני נא בזאת דילמא יגרום החטא:
אולם אי נפרש דמה שאמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך היינו כשיגיע אל בית אביו ויעמיד המצבה שם קיבל ליתן המעשר א"כ לא נתן המעשר עדיין א"כ על זה אין הבטחה שגם בקבלה ליתן המעשר יקוים הדבר שניסה בו השי"ת דזה רק אחר שכבר קיים ונתן המעשר וא"כ י"ל דיעקב אבינו עדיין לא נתן המעשר ע"כ נתירא שמא יגרום החטא ומה שלא קיים נתנית מעשר היינו משום דמעשר מממונו הא אין חייב אלא בארץ ישראל דמעשר כספים בחו"ל אין בתורת מעשר אלא בתורת צדקה כמש"כ היעב"ץ בתשובה אולם באמת קשה לי דהנה גמ' דרשו מהא דאמר עשר אעשרנו לך דהיינו שקיבל ליתן חומש כדאיתא בכתובות דף נ' וא"כ קשה הא דדריש רי"ו מעשר תעשר עשר בשביל שתתעשר דילמא לכן כתיב עשר תעשר ללמד דצריך באמת להפריש חומש שוב ראיתי דבר"ה דף ח' דריש באמת מדכתיב עשר תעשר חד על מעשר בהמה וחד על מעשר דגן אלא דקשה מנ"ל לרבות מעשר בהמה דילמא לרבות דבעינן חומש אך להא י"ל לפמש"כ בהפלאה שם דהא דלא הפריש בב"א החומש משום דהוא נגד שני מעשרות מעשר ראשון ושני א"כ ניחא דבאמת ה"נ מתפרש עשר אעשרנו על שני מעשרות עכ"פ מתבאר מבגמ' דדרשינן עשר תעשר לשתי מעשרות א"כ בוודאי יקשה מנ"ל לרי"ו לדרוש עשר בשביל שתתעשר אך י"ל דילף מדשני קרא בדיבורא עשר תעשר דהול"ל עשר עשר ומדכתיב עשר תעשר נשמע בשביל שתתעשר וכהא"ג דרשינן בב"ק דף ס"ה א"כ לימא קרא המצא המצא או תמצא תמצא אלא דאכתי קשה לי מנ"ל לרבות חומש דילמא הכי נמי לא קאמר אלא עשר אעשרנו בין מעשר בהמה בין מעשר דגן ואין זה בין הכל אלא עישור נכסים ומנ"ל דבעינן חומש:
והנה בסדר משנה הקשה אהאי מימרא דמאי פריך ומי שרי לנסויי הא קרא כתיב עשר תעשר ונראה לישב דהנה ראיתי בשלום ירושלים ספ"ג דמועד קטן שכתב לפרש דלכן אמרה תורה עשר בשביל שתתעשר דהא יכולין לפטור עצמו להביא דרך גגין וחצירות לפטרו מן המעשר אמנם אי מביא עצמו לידי חיוב שרי לנסויי והיינו עשר בשביל שתתעשר ולי נראה דבאמת שרי לנסויי אפי' אם חייב מדינא לעשר רק דהאי ינוקא טעי בהא דהוה קשיא לי' מי שרי לנסויי דהא קרא מצינן לפרש עד"ז דאם מביא עצמן לידי חיוב שרי לנסויי אבל בעלמא לא שרי אפי' במעשר וע"ז אמר לו רי"ו הא כתב בחונני נא בזאת ע"כ הכונה דשרי לנסויי אפי' כבר חייב במעשר וע"ז השיב לו הינוקא אי הוה מגיע להאי פסוקא ל"ה צריכה לך דהיינו דמהאי פסוקא נשמע שפיר דשרי לנסויי אבל מקרא דעשר תעשר לא נשמע דשרי לנסויי רק שם אפשר דשרי משום דלא מחייבין מצד הדין רק הם מחייבין לעצמן להביא לידי חיוב כזה:
והנה עוד יש לישב קו' הלח"מ דהא קיים א"א כל התורה כולה דהנה ברשב"א בתשו' סי' פ"ד כתב דלכל מצוה יש טעם נסתר אשר חוץ ממה שנגלה לנו ואאע"ה השיג טעמם הנסתרים ועפי"ז קיים כל התורה כולה ולפי"ז יש לומר דהני מצות דקיים רק יען דהשיג טעמם הנסתרים מהני דטעמים הנגלים לא הי' שייך לקיימם קודם מ"ת ואמנם במעשר הנה קיים אותה לפי אותו טעם הנגלה גם לנו לכן קחשב שפיר למצות מעשר (והנה כ"כ דיעקב אבינו ע"ה אמר עשר תעשר נגד מעשר ממון שקיים ולימד אאע"ה ונגד מעשר תבואה שקיים ולימד יצחק אבינו ובגמ' דכתובות משמע שהפריש חומש נכסיו והקשתי אמאי לא דרשינן עשר תעשר ג"כ אשני מעשרות אולם באמת בר"ה דף ה' מוקמינן חד למעשר בהמות וחד למעשר תבואה והנה במדרש תנחומא מפרש האי עשר תעשר את תבואת זרעך היוצא השדה דהיינו הסוחרים שיוצאים לפרקמטיא יתנו מעשר לעמלי תורה ויתעשרו מוכח דניחא לי' יותר לאוקמא אפרקמטיא מלפרש דקאי איוצא מן השדה ממש ונראה דטעמו כדאיתא במרדכי פ"ק דב"ב שאין להטיל מס על הקרקעות שאין עשירות קרקע עשירות רק על בעלי כיסין יותן חיוב המס דהפוכי בעסקא טב לכן מוקי לה התנחומא דהיו מן השדה היינו היוצא לפרקמטיא:
עוד הקשה בלחם משנה הא דרשו אקרא לא איש אל ויכזב ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקיימנה דאם אמר לעשות טובה אין חוזר בו לעולם וכמש"כ רבינו בה' יסודי התורה וא"כ כיון דאמר עד יעבור שני פעמים דהי' ראוי שתהא ביאה שני' שאין אחרי' ביאה א"כ אין חוזר הקב"ה והא חזינן דלא נתקיימה ובטלה ביאה שני' ועין ירושלמי פ"ב דתענית אולם לפי אשר בארתי בפ"ו מ"ה אלו דביאה שני' לא התחילה כלל כיון שלא הי' שם ביאת כולם א"כ עדיין עתידה להיות ביאה שני' בביאת כולם א"ש ומה שהקשה שם עוד הלח"מ מהא דכתיב וירא יעקב שמא יגרם החטא והא כיון שהבטיחו הקב"ה מה הי' מתירא הא אין הקב"ה חוזר אף אי יחטא נראה לישב דהנה יעקב אבינו ע"ה נדר אם יהי' ד' עמדי ושמרני בדרך הרי דלא הי' לו הבטחה על זה דלכן הוצרך לנדור נדר וכמש"כ תוס' חולין דף ב' ע"ב דהוה נדר בעת צרה ואין לומר דא"כ כיון דנדר לקיים עשר אעשרנו הי' לו לבטוח בנדרו דבחונני נא בזאת אמר הקב"ה ובוודאי יעקב ידע סוד המעשרות דרשאי לנסויי ובוודאי יקויים ההבטחה שישמרהו ואכתי יקשה אמאי ירא פן יגרם החטא הנה כבר בארתי לעיל דנתירא יען דלא קיים עוד הנדר):
והנה הרמב"ן פ' לך כתב דאין הבטחה לצדיקים שמתיראים שמא יגרם החטא ולעיל מיני' כתב הרמב"ן דרק כשהקב"ה עושה פועל דימיון שוב אינו חוזר ומתקיימת הגזירה עכ"פ והנה באחז כתיב לא אשאל ולא אנסה את ד' והוא הי' רשע גמור ובנו חזקי' מלך יהודה הי' צדיק אמר מה אות כי אעלה בית ד' ונראה הנה אם הקב"ה מבטיח בדרך הטבע בהא אמרו כל שיצא מפי הקב"ה לטובה איני חוזר אפי' אי יגרום החטא אבל כשמבטיח לעשות חוץ לדרך הטבע הנה כשאין זכאי שאין לו זכות שיגרם החטא אין הקב"ה משנה הטבע ונשאר על הטבע ובזה חוזר כי כן על תנאי זה הי' הבטחה לעשות רצונו של מקום אבל בשלא יעשה רצונו של מקום בוודאי אין נעשה שינוי הטבע כי תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית שתהא משועבדת לתורה וכדאיתא בחולין דף ו' גבי עובדא דרפבי' והנה חזקי' המלך רצה שישנה השי"ת הטבע כדי לעשות הבטחתו ומזה הקב"ה חוזר כשאין זכאי לכן ביקש אות שיהא פועל דימיון דאז בוודאי א"ח אבל אחז הי' רשע ולא האמין בדרך נס רק ביקש שיהא נעשה הבטחתו בדרך הטבע וע"כ אמר לא אנסה ד' כיון שהבטיח בדרך הטבע א"ח לעולם וא"כ ניחא דאאע"ה אמר במה אדע כי ארישנה כי זה נס הי' חוץ מדרך הטבע ע"כ נתירא שיגרם החטא:
י"ב) אך על דברת רבינו בה' מלכים דיצחק תיקן מעשר תמהו דהא כבר כתיב באברהם ויתן לו מעשר מכל הנה בשו"ת מהרי"א יור"ד סי' ש"ד כ' לתרץ דברי רבינו עפ"י מה דאיתא בתנחומא פ' ראה אר"ה אבות הראשונים הפרישו תרומות ומעשרות אברהם הפריש תרומה גדולה שנאמר הרימותי ידי יצחק הפריש מעשר שני שנאמר ויזרע יצחק ולמה מדדו כדי לעשר יעקב הפריש מעשר ראשון שנאמר וכל אשר תתן לי ולפי"ז ניחא דכ' רבינו יצחק תיקון מעשר דא"א ע"ה לא תיקן מעשר אלא תרומה ויצחק הי' הראשון שנתן מעשר והא דכ' ויתן לו מעשר מכל היינו רק דרך מנהגא לא בדרך קביעות אולם בשו"ת ח"ס סי' קצ"ג כ' לתרץ עפ"י הספרי הנ"ל עשר תעשר מכאן שמפרישין לעומלי תורה או לכל דבר מצוה וזה הי' אמעשר שהפריש אאע"ה וע"ז אמר ויתן לו מעשר מכל וע"ז אמר יעקב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו אמנם יצחק קיים מ"ע של מעשר דאורייתא וימצא מאה שערים אומד זה למעשר:
והנה איתא בפ' כל כתבי איבעיא להו עשירים שבא"י במה הן מתעשרים א"ל בשביל שמעשרים שנאמר עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר ובבבל משום שמכבדין את התורה ובשאר ארצות בשביל שמכבדין את השבת ולכאורה יקשה מאי פשיטא דבשאר ארצות אין מעשרין דהא בחו"ל נהי דאין מעשרין היינו תבואות אבל הא מעשרין את הכספים דנפקא גם כן מקרא דעשר תעשר את כל תבואת זרעך ואיתא בספרי הובא בתוס' תענית דף ט' דקאי על מעשר כספים דמרבינן מכל בשלמא במאי דקאמר ובשאר ארצות משום שמכבדין את השבת היינו משום דהוה ידוע להו דאין מכבדין את התורה כמו בבבל ע"כ אמר משום שמכבדין את השבת אבל במעשר ל"ש זה דידע דאין מעשרין דכיון דנפקא מקרא דעשר בשביל שתתעשר א"כ ממנ"פ אי אין מעשרין הכספים א"כ מאי אהני להם מה שמכבדין התורה והשבת כיון דעשירות תלוי בזכות המעשרות ואטו בא"י אי הי' מכבדין התורה והשבת ול"ה מקיימין המעשרות הוה מתעשרין ואי אייריא דמעשרין את הכספים א"כ למה שאל באיזה זכות בוודאי בזכות המעשרות ולכאורה ראי' מכאן לשיטת הב"ח סי' של"א דמעשר כספים אין מצוה כלל בזה"ז אפי' מצוה דרבנן ליכא א"כ י"ל דבאמת לא הי' נזהרין במעשר כספים וע"כ שאל במה מתעשרין והשיב בכבוד התורה והשבת ולא יקשה כיון דאין מעשרים מאי אהני להו זכות התורה והשבת דז"א כיון דאין מחייבין שפיר מתעשרין אף שאין מעשרין אבל לפי מש"כ הטו"ז דהוה מצוה והיינו מאסמכתא דמעשר את כל תבואת זרעך קשה ונראה לישב עפ"י שכתב בחי' מהרש"א באגדה ב"ב דף פ"ו לפרש קרא זה עפ"י הא דאיתא בכתובות דף קי"ב ע"פ ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא מאה שערים ויברכהו ד' כי צ"ט הם הברכה יען כי החלק המאה נותן חלקו לד' מתברך בצ"ט פעמים ככה והיינו דכתיב עשר תעשר דקאי על מעשר מן המעשר שנותן לכהן שזו חלק ד' שנתנו לכהן מתעשר א"כ לפי"ז סגולת העושר שבא ע"י המעשר לא בשביל חלק המעשר שנותן ללוי או מעשר עני שנותן לעני אלא בשביל שבמעשר יש חלק אחד לד' לכהן יעו"ש דפח"ח א"כ נתישב דלעולם מעשר כספים חיובא רמיא עלי' אבל אין סגולת המעשר כספים להעשיר דגם מעשר תבואה אין סגולתו להעשיר אלא התרומת מעשר שבתוכו עי"ז מתעשר וגם אין סגולתו שיעכב הברכה אם אין מקיים המצוה ולכן שאל שאר ארצות במה מתעשרין דאין זכות מעשר כספים גורם להעשיר והשיב לו שמכבדין התורה והשבת בזה מתעשרין ואף שאין מקיימין המצוה אין מעכב חלות הברכה אח"ז ראיתי בשו"ת יעב"ץ סי' ג' שהקשה מגמ' דשבת הנ"ל אשיטת הטו"ז וניחא לי' עפ"י מש"כ אביו החכ"צ ז"ל דמצות מעשר כספים אין בתורת מעשר דהא בוודאי אף בשאר ארצות קיימו מצות מעשר כספים א"כ אמאי לא מתעשרין אלא וודאי שאף שישמרו וקיימו המצוה כיון דאינה בתורת מעשר אלא בתורת צדקה כמש"כ אביו החכ"צ ז"ל לכן לא מתעשרין אלא בזכות השבת ותמוה לי הא איתא התם דבני בבל זוכין לעשירות שמכבדין התורה ושאל שאר ארצות מאי ואמר בשביל השבת ע"כ דידעו דבשאר ארצות אין מכבדין התורה ולכן שאל במה הם זוכין א"כ כמו יש לנו לומר דידעו דאין מעשרין הכספים לכן שאל במה מתעשרין ולכן אין להקשות רק ע"ד שכתבנו דכיון דידעו דאין מעשרין א"כ מאי אהני להו דמכבדין התורה והשבת וע"כ לישב דאין מצות מעשר מעשרות וגם אין מניעתה מעכבת ברכת עושר וא"ש:
והנה דעת החכ"צ הובא שם בשו"ת יעב"ץ סי' א' דצדקה הוה דבר שיש לו קצבה דהרי אמרו מדה בינונית מעשר ומדת חסידות חומש והשיגו עליו שם בסי' ב' מהא דאמרו אין פוסקין עליו צדקה ולא כל דבר שאין לו קצבה משמע להדיא דצדקה דבר שאין לו קצבה וביעב"ץ סי' ג' כתב לישב זה רק שעמד לחקור שזה שייך באיש בינוני אבל בעשיר מופלג אין לו קצבה אפי' ביותר מחומש אם יש צורך לעני חייב ליתן לו וכן אם קיימו עניים לפניו חייב ליתן אפי' שכבר נתן החומש והביא ראי' מהא דפריך בשבועות דף כ"ג מאי אתן אילמא לעני מושבע ועומד הוא אלא לעשיר ומדלא מהדרינן לאוקמא בשכבר נתן צדקה המוטלת עליו לפי ערכו ש"מ דלא ניתן דבר לשיעורים והכי מוכח מהא דפרוטה דרב יוסף דא"כ במי שנתן כבר לעני לא יהא שייך בו פרוטה דרב יוסף וכן מוכח מהא דרפרם אכפי' לרב נתן ואגבי מיני' ד' מאה זוזי לצדקה ואי בדלא יהיב עדיין מה שחייבו חכמים אטו ר"נ עשוי בעי אע"כ שכבר נתן אפ"ה אם יש צורך לפרנס עניים כופין אף אם כבר נתן חומש לצדקה ומה שאמרו אין פוסקין צדקה על היתומים היינו בפסיקה שעושין ציבור שיכולין ליתן גם מה שיפסיקו על היתומים אבל במקום שאי אפשר ולא סגי בלא"ה פוסקין גם על היתומים יעוש"ה וכן נראה לי להוכיח מהא דנדרים גבי הא דיש יד לצדקה דאמר דינר זה לצדקה והדין דכתב הר"ן גבי ספק לחומרא דהוה ספקא איסורא ואי אמרת דבנתן כבר בדינר שני ליכא חיובא א"כ אי כבר יצא ידי חובתו בדינר אחד ניזיל בדינר שני לקולא אע"כ אי לא מספק דינר אחד חיובא איכא עליו והנה לכאורה יש להקשות דכ' וימצא מאה שערים דהי' בדרך ברכה והוה הפקר כמש"כ תוס' תענית דף ח' והא הפקר פטורה מן המעשר ונראה דזה רק בברכה שחוץ לטבע אבל מה שגדל הרבה ברכה בדרך הטבע הוה וכד"כ ועשות את התבואה לשלש השנים דהוה ברכה בדרך הטבע כמש"כ המלבי"ם זהו חייב בוודאי במעשר:
י"ג) שם הקריב נח וכו' כתיב בנח ויבן מזבח לד' ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ויעל עולות במזבח ואיתא במדרש ויבן נח מזבח התבונן מה טעם רבה הקב"ה בטהורים יותר מן הטמאים אלא שרוצה להקריב מהן מיד ויקח מכל הבהמה הטהורה ויעל עולות במזבח על מזבח הגדול שבירושלים וכתב בהפלאה על התורה לפרש דהא איתא בע"ז דף כ"ד מניין לעולת נקבה שהיא כשרה בבמת יחיד שנאמר ויקח שמואל טלה אחד הו"ל להוכיח ממה שציוה הש"י ליקח שבעה זכרים ונקבות כדי להקריב עולות אלא נראה דעיקר הטעם שמה שציוה השי"ת להרבות בבהמה טהורות יותר היינו משום שישראל אוכלים מהם אבל משום זה לא הי' צריך להרבות בזכרים כמו בנקבות ומזה הבין נח שרצונו של הקב"ה נמי להקריב מהם קרבן לכן הרבה בזכרים כיון דקרבנות של בני נח הם עולות כדכ' ויעל עולות ועולות אינם כשרים אלא בזכרים מזה הבין נמי שרצונו שלהם להקריב במזבח בירושלים כמו קרבנות ישראל לדורות דהא בבמה אף נקבה כשרה והיינו דכ' ויקח מכל הבהמה הטהורה ויעל עולות על המזבח שבירושלים:
והנה בזבחים דף קט"ז איתא (וכן בע"ז דף ז' א"ר אלעזר מניין למחוסר אבר שנאסר לבני נח ת"ל ומכל החי מכל בשר אמרה תורה הבא בהמה שאין ראשי איברים שלה ודילמא למעוטי טרפה ההוא מלחיות זרע נפקא הניחא למ"ד טרפה אינה יולדת למ"ד טרפה יולדת מאי איכא למימר האמר קרא אתך בדומין לך ודלמא נח גופי' טרפה הוה אי ס"ד דנח גופי' טרפה הוה מי קאמר לי' לנח דכוותך עייל שלמים לא תעייל והנה בתוס' הקשו והלא נח חי אחרי כן ג' מאות שנה וי"ל דשמא לא הי' בכח ובריאות כראוי לו וסוגיין כמ"ד ט"ח ור"ת הי' רגיל לחלק בין טריפות דאדם לטריפות דבהמה משום דאדם אית לי' מזלא וקשה דבריש אלו טריפות מייתיא ראי' מאיוב אטריפות דבהמה ובכ"מ פי"ג מגירושין כתב דלא מצינו דטרפה א"ח רק בבהמה אבל באדם כתבו בפא"ט דחי יותר והשיג מזה על מש"כ רבינו דאם העלו אבר ממנו שאם ינטל א"א לחיות עוד משיאין את אשתו וכ' הה"מ דבירושלמי איתא דהיינו לאחר יב"ח וע"ז השיג דבאדם טריפה חי' אמנם בבה"ז תמה עליו דתוס' חולין רק כתבו דיש חילוק בין אדם לבהמה דבבהמה מיטרפה ובאדם לא מיטרפה אבל מה דמיטרף באדם ג"כ אין חי ואולם בפסקי תוס' זבחים מבואר דס"ל לחלק דרק בבהמה טריפה א"ח אבל באדם טרפה חי' והנה בפ"ח סי' ל"ג הקשה דא"כ תיקשו מאי ראי' מייתיא מאיוב דאינו טרפה דאמר ישפוך לארץ מררתי הרי באדם חי כקו' תוס' וכן קשה מחולין דף נ"ז דמייתיא ראי' דמעשה הי' בענביל באחד שנקדר עצם המוח וחי מאי מייתי ראי' מאדם באדם אף טרפה יכול לחיות ועוד דעכ"פ הא בירושלמי איתא כן דהעלו רגליו אם מארכובה ולמעלה אשתו מותרת לאחר יב"ח וכמו שהביא הה"מ נשמע דלא ככ"מ דבאדם טרפה חי' ע"כ אומר לישב שיטת הכ"מ דהנה בפלתי סי' ל"ד הקשה לשיטת התוס' חולין הנ"ל דהא ב"ש וב"ה פליגי לענין חסרון בגלגולת בכמה דאמרו ב"ה כדי שינטל מן החי וימות ולתוס' הנ"ל דאייריא רק באדם למה נקט מן החי דמשמע אפי' מבהמה ותי' הפלתי דקאי למ"ד טריפה חי' דאז א"ש דנקט מן החי אף דקאי רק באדם דנהי דבבהמה טרפה בקרום שנקב לחוד אבל כיון דטרפה חי' א"כ ל"ה בכדי שימות רק כיון דניקב גם עצם דאז לכו"ע אין חי והוא בכדי שימות בין באדם בין בבהמה יעוש"ה ואני תמה א"כ למה להו לתוס' לישב דבאדם לא מיטרף בנקיבת הקרום לחוד הרי שפיר יכולין לתרוצי' גם באדם מיטרף בקרום לחוד רק ל"ה בכדי שימות לכן צריך גם עצם אבל חסרון עצם בלא קרום אף טרפה ל"ה ועוד יקשה לאידך גיסא לפמש"כ הפלתי באדם בקרום לחוד לא מיטרף ובבהמה מיטרף רק אין בכדי שימות רק עם עצם א"כ יקשה באדם דלא מיטרף בקרום לחוד רק עם עצם א"כ באדם רק טרפה הוה אבל ל"ה באדם בכדי שימות וא"כ איך יהא מיקרי חסרון לענין שלא יטמא באוהל והא דיקשה באמת למה לא אמרו תוס' גם בעצם לחוד טרפה ובכדי שימות צריך גם קרום י"ל משום דלמ"ד טרפה א"ח א"כ אי טרפה הוה היינו נמי בכדי שימות עוד כתב הפלתי דלכאורה מאי מקשו תוס' דליחשב חסרון גלגולת דבוודאי לדידן דטרפה א"ח ע"כ בעצם בלא קרום מיטרף דאי עם קרום תיפוק לי' משום קרום הוא בכדי שימות כיון דטרפה א"ח אבל בחולין דקאי לתדברי' דסברי טרפה חי' א"כ שפיר רק עם קרום ואי דבקרום לבד טרפה הא אין בכדי שימות כיון דטרפה חי' לכן צריך חסרון עצם ג"כ אבל בעצם לחוד אפי' טרפה ל"ה ולכן ל"ח חסרון גלגלות הנה גם ע"ז יש להשיב דאף אי טרפה א"ח ל"ח בזה בכדי שימות דבכדי שימות היינו כשימות מיד ויטמא במגע ומשא חשוב חסרון שלא יטמא באוהל אבל מה שעתיד למות ל"ח חסרון שלא יטמא באוהל ועוד דרק בחסרון חוליא דמטמא במגע מחיים דהרי נעקרה חוליא חשוב לקמן דף נ"ב גיסטרא ושם איתא דהך חסרון שדרה היינו בלא צלע ובדף ל"ב איתא דגיסטרא נבילה דמטמא בחיים משמע דגם חסרון גלגולת דמטמא מקיים זהו מיקרי בכדי שימות ועכ"פ צריך שיהא קרוב למיתה אבל מה דהוא רק טרפה ל"ח בכדי שימות אף אי טרפה א"ח וגם מפלתי עצמו בסי' ל"א ונ"ז מבואר דהך דחסרון בגלגולת גרוע משאר טרפה אף למ"ד טרפה א"ח דהא דאין חי' לה' בכדי שימות ואפי' מיעוט ליכא דחי בכהא"ג עוד כ' בפלתי להקשות אי שמואל קאי למ"ד טרפה א"ח קשה קו' תוס' עירובין דף ז' מאי קמ"ל שמואל דטרפה כיון דמיית לק"מ כי שמואל טובא קמ"ל דהו"א גם ב"ש מודו לב"ה דטרפה בחוליא אחת אבל לענין חסרון בשדרה שלא יטמא באוהל ל"ח חסרון כיון דעכ"פ יכול לחיות עד יב"ח כמש"כ לעיל לענין שלא יטמא באוהל צריך שיהא בבהמה נבילה לענין מגע ומשא וכן גלגולת בפחות ממלא מקדח חשיב טרפה גם לב"ש קמ"ל שמואל דגם בטרפה פליגי ונפ"מ דיהא תרתי דסתרי אהדדי' מאן דעביד בתרווייהו לחומרא אולם יש להוכיח דסובר טרפה חי' מכח קו' תוס' הראשונה בעירובין שם שהקשו מאי אהדרו לי' לב"ש כדי שינטל מן החי גם לב"ש בשיעור דידהו מיית ופי' מהרש"א כיון דלב"ש טרפה בחסר שתי חוליות וטרפה אין חי' א"כ ג"כ שיעור דידי' כשימות והנה לפי"ז אי נאמר דשמואל סובר ט"ח א"ש אבל באמת ז"א דנראה דמהרש"א סובר כפלתי אי טרפה א"ח היינו בכדי שימות אבל כ"כ לעיל דלא כפלתי ועוד דהרי גם אי לאו דשמואל יקשה קו' תוס' דאף אם היינו אומרים דלב"ש אין זה כשיעור שימות אפ"ה סובר ב"ש דאין מטמא באוהל א"כ כש"כ אם פחות מזה בוודאי אין מת ובזה סברי ב"ש דבאמת מטמא א"כ ב"ה דבאו להקל וסברי בפחות ג"כ בכדי שימות יקשה דמשמע דב"ה מוסיפין להחמיר דאין מטמא רק בכדי שימות היינו בשיעור גדול אשר גם ב"ש יודו דהוא בכדי שימות זה מיקרי חסרון אבל לא פחות מזה ובאמת באו ב"ה להקל אבל נראה כונת התוס' דבוודאי אי לאו דשמואל הו"א לב"ש אפי' בפחות מזה הוא בכדי שימות אלא דאפ"ה לא מיקרי חסרון ומטמא באוהל ולכן רק בש"ח וא"כ ל"ה יכולין להקשות מאי אהדרו לב"ש דהכונה להקל באו דקאמרי דמה שגם לשיטתכם הוא בכדי שימות משיעור זה כבר לדידי אין מטמא אבל השתא דקאמר שמואל וכן לטרפה והיינו דלב"ש ל"ה טרפה רק בש"ח ובפחות כשר ע"כ דבפחות מזה ל"ה בכדי שימות דאל"כ כש"כ שטרפה הוה ע"ז שפיר הקשו לשמואל מאי אהדרו לי' ב"ה בכדי שימות גם לדידהו בשיעור דידהו הוה בכדי שימות וכ"כ במהר"ם והנה לפמש"כ י"ל דשנו קו' התוס' תליא זה בזה דהנה לכאורה י"ל מאי הקשו תוס' מאי אהדרו לי' ב"ה לב"ש דשפיר מהדרו דלב"ש הוה בכדי שימות ג"כ בפחות מש"ח רק לענין חסרון בעי שתי חוליות ואי מדשמואל דמשמע דלב"ש אין טרפה בפחות מנ"ל דילמא שמואל הכי קאמר וכן לטרפה הוה בחוליא אחת ואדברי ב"ה קאי וכן ב"ש מודה לזה אך ז"א דא"כ מאי קמ"ל שמואל כקו' תוס' השני' וע"כ לומר לישב קו' תוס' כמש"כ לעיל דקמ"ל דלא נאמר דלב"ש טרפה בפחות ורק בש"ח טרפה א"כ ל"ה לב"ש בכדי שימות בפחות וא"כ מאי אהדרו ב"ה לב"ש וכן לאידך גיסא דתוס' רק מקשו מאי קמ"ל יען דקשה מאי אהדרו כקו' תוס' האחרת וע"כ לומר דיען דלב"ש ג"כ בפחות מזה בכדי שימות רק לענין שלא לטמא באוהל בעי חסרון שתי חוליות ואי מדשמואל דאמר וכן לטרפה י"ל דקאי אדברי ב"ה וא"כ קשה מאי קמ"ל והוא נכון בכונת התוס' מעתה לפי"ז נסתר הוכחת הפלתי שכ' דע"כ קאי שמואל למ"ד טרפה חי' דאז א"ש דקמ"ל שמואל דלא נאמר לב"ש טרפה הוה בחוליא אחת דהרי אף אי טרפה א"ח י"ל כן דלא נאמר דטרפה הוה אלא שאין בכדי שימות אף אי א"ח כאמור עד כה הראיתך לסתור דברי הפלתי שכ' דאייריא למ"ד ט"ח וגם לסתור סברתו דאי טרפה א"ח הוא בכדי שימות עתה אביא ראי' נגד סברא הנ"ל דהנה תוס' עירובין הנ"ל תי' על קושיתם דתשובת ב"ה הי' כדי שינטל מן החי ביד דאז מת בשיעור מועט אף דבחסרון ע"י חולי אין מת אפ"ה חשוב חסרון וחשוב גם טרפה ומעתה אי אמרת בשלמא כשיטול ביד הוא קרוב למות שמסוכן יותר מטרפה לכן גם בחסרון ע"י חולי מיקרי חסרון בשיעור זה אף שע"י חולי אין מת מיד אבל אי בניטל ביד רק טרפה הוה וטרפה חי' או אפי' אינה חי' עכ"פ אין מת מיד איך יהא מיקרי חסרון בשיעור זה כשהוא ע"י חולי:
ומעתה נשובה לדברי הכ"מ שהתחלנו בו דהכ"מ ג"כ סובר כסברת הפלתי ומהרש"א דאי טרפה א"ח היינו בכדי שימות והנה לפי"ז יפול לשיטתו כאן שני קו' מאי מקשו תוס' דלחשב חסרון גלגולת דרק לדידן חשב חסרון דאי ל"ח חסרון רק עם קרום תיפוק משום קרום לחוד דהוה טרפה וא"ח הוה בכדי שימות כקו' הפלתי שהבאתי והנה לתרץ זה נצטרך לומר דקאי אי טרפה א"ח כמש"כ לעיל ולבעל הכ"מ לא ניחא לי' בזה והנה לתרץ קו' הפלתי הנ"ל ע"כ לומר כסברת הכ"מ דבאדם יכול לחיות יותר וא"כ אף אי טרפה א"ח בבהמה באדם חי וא"כ ל"ה בכדי שימות בקרום לחוד וא"כ אף לדידן מצי אייריא דחסרון גלגולת עם קרום ואף דבקרום הוה בכדי שימות אי טרפה א"ח באדם חי אלא דלפי"ז יתעורר קו' אחריתא דא"צ לחלק בין אדם לבהמה דבאדם לא מיטרף די"ל דמיטרף רק דבאדם ל"ה בכדי שימות דאף דטרפה א"ח באדם חי ולזה הוכרח הכ"מ לפרש דברי תוס' אלו באמת עד"ז שאין כונתם לומר דבאדם לא מיטרף בקרום לחוד דבוודאי מיטרף רק ל"ה בכדי שימות דבבהמה בקרום לחוד הוה בכדי שימות כיון שהוא טרפה וא"ח אבל באדם ט"ח צריך גם חסרון עצם דאז הוה באדם בכדי שימות ובאמת בתוס' לא נזכר דלא מיטרף באדם רק כ' דבאדם בעי חסרון עצם עם הקרום הכונה לענין שיהא בכדי שימות וזה ברור בכונת הכ"מ דלא כבה"ז שהבין מתוס' הנ"ל דרק נפ"מ דבאדם לא מיטרף אלא דאכתי נשאר לישב הך ס"ד דכ' תוס' י"ל לפמש"כ הפלתי דכונה ס"ד דט"ח כן י"ל לפי דרכו של כ"מ דמוכח דשמואל סובר באדם ט"ח דהרי בנדה דף כ"ד סובר שמואל דברי' שיש לה שני שדראות אמו טמאה לידה אף דטרפה דכל יתר כנטול דמי ואלו בגוף אטום איתא שם למ"ד טרפה א"ח אין טמאה לידה מוכח דסובר באדם עכ"פ טרפה חי' עח"צ סי' ט"ו וח"ס סי' כ"ב אבל למסקנא גם באדם טרפה א"ח (אלא דהכ"מ לא הבין כן להס"ד דהוא סובר שכן האמת גם למסקנא שאדם חי) ומעתה חל עלינו חובת ביאור לישב קו' הסוערת על דעת הר"ת קו' הראשונה מעגונה י"ל דטרפות דמארכובה ולמעלה א"ח אפי' באדם וכ"כ הב"ש סי' י"ז ס"ק צ"ז וכן תוס' בכורות כ' ג"כ דאפי' למ"ד בשאר טרפות ט"ח בין ארכובה ולמעלה גרע טפי וראי' כי כ"כ דהא דבכדי שימות גרע מהא דטרפה א"ח ואפי' באדם א"ח ובנדה איתא איזהו גוף אטום כדי שינטל מן החי וימות וכמה ר' זכאי אמר מארכובה ולמעלה ושם קאי באדם ע"כ דבהא גם באדם הוה בכדי שימות ועל קו' השני' מתוס' חולין י"ל דלחוש שהוא ממיעוט טרפות ומאותו מיעוט דחי הוה מיעוטא דמיעוטא ועל השלישית מענבול י"ל דחסרון גלגולת גרע טפי כיון שהוא שיעור בכדי שימות אפי' באדם א"ח ועל ארבעה אשיבנה מה דהקש' תוס' מאיוב י"ל דהכי פריך אי נאמר דטרפה הוה איך סמך השטן לעשות אותו טרפה ולא חייש שמא ימות דהוא מהרוב דא"ח כשנטרף וא"ש (והנה עוד הקשו מגיטין דף מ"ג ובארתי בקונטרסי על טרפה חי' הנדפס בשבי"ד לאאמו הגזצ"ל) ודו"ק:
י"ד) שם הקריב קין וכו' והנה כתיב ויבוא קין מפרי האדמה מנחה לד' והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וצריכין ליתן טעם למה הביא קין דוקא מפרי האדמה הקצרה ידו מלהביא גם הוא פר אחד או איל אחד וראיתי בספר חנוכת התורה בשם האי גאון מו"ה העשיל ז"ל רבו של הש"ך ז"ל שכ' שיש לבאר עפ"י מה דאיתא בתוס' מנחות דף ה' מן הבקר להוציא את הטריפה שאסורה לקרבן ופריך הגמ' והלא דין הוא מה בע"מ שמותר להדיוט אסור לגבוה טריפה שאסורה להדיוט איני דין שאסורה לגבוה והנה ידוע דלאדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה דכ' לכם יהי' לאכלה ולכל חית הארץ ולא חית הארץ להם לאכלה א"כ י"ל דמטעם זה לא הביא קין מנחה מן הבהמה דהא היתה אסורה להדיוט וכל שאסור להדיוט קו"ח שאסור לגבוה והנה שם בגמ' דחה הקו"ח קאמר דחלב יוכיח דאסור להדיוט ומותר לגבוה ולזה אמר הכתוב והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן ר"ל שמחלב הביא לעצמו ראי' לסתור הקו"ח הנ"ל דאף דאסור להדיוט אפ"ה מותר לגבוה משום הכי הביא בהמה למנחה אמנם לדעתי זה ניחא למ"ד בזבחים דף קט"ז דקרבו שלמים ב"נ ומפרש מחלביהן היינו חלב דקרב לגבי מזבח אבל למ"ד דלא קרבו רק עולות ומפרש מחלביהן משמניהן ל"ש לפרש כן לכן נראה לי לפרש עד"א דהנה בב"נ קיימ"ל דל"א בת"ר א"כ איך הוה מצי להקריב קרבן דילמא טרפה הוה והנה באדה"ר דהקריב ג"כ קרבן לכאורה מינא ידע דילמא טריפה הוה אך ניחא דהנה דרשו בשבת דף כ"ח מקרא דתטיב לד' משור פר מקרן מפריס דשור של אדה"ר קרן אחת היו לו במצחו שלפי שעה נזדמן לו כן א"כ י"ל דסמך אזה שאיני טרפה כיון שלכך נזדמן לו כדי שיקריב אבל הבל איך הקריב דילמא טרפה הוה אך נראה דהנה קיימ"ל טרפה אינה יולדת ואינה משבחת א"כ כשרואין בהמה שמינה ביותר מסתמא אינה טריפה וראי' לדברינו מהא דאיתא במנחות דף ס"ד מצא בהמה כחושה מביא שמינה ופירש"י כחושה בבני מעים אבל רבינו בפ"ב משגגות כתיב מצא טריפה בבני מעים הרי דמפרש כחושה היינו טרפה דהיינו דסתמא דמילתא אם הוא טריפה הוא כחושה ג"כ ולפי"ז יש לפרש כן דקין לא הביא קרבן מבעלי חיים מחשש טרפה דלאביו אדם נזדמן לו שור בקרן אחת דבזה ידע שאיני טרפה וראוי לקרבן אבל כיון שראה קין שלא נזדמן לו שור בקרן אחד א"כ מינה יודע לו שאיני טרפה לכן הביא רק מפרי האדמה וע"ז אמר והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן דהיינו שהביא היפה והשמינה ביותר שאיני לחוש שמא טריפה הוא (ועכ"פ ל"ש כלל והוה מיעוטא דמיעוטא גם בב"נ אזלינן שפיר בת"ר אך לכאורה יקשה א"כ הא דיליף בחולין דף י"א דאזלינן בת"ר מרישא של עולה ומשאר קרבנות דניחוש דילמא טרפה הא כיון דחזינן דשמינה ובריאה היא אין לחוש שמא טרפה הוא דעכ"פ הוה מיעוטא דמיעוטא אך א"ש דהנה איתא שם דראבי' יליף משעיר המשתלח דאזלינן בת"ר דבעינן ראוי לשם והנה רבינו בפ"ה מעיוהכ"פ יליף מקרא דיעמד חי דבעינן שלא יהא טרפה ותמהו דלא נקט דרשא דראבי' ונקט דרשא אחרת ונראה דהנה בחולין דף נ"ז איתא דראבי' סובר טרפה יולדת ומשבחת א"כ לא מצי יליף מיעמד חי דשפיר מיקרי יעמד חי אבל רבינו דס"ל דאינה יולדת ומשבחת לצ' לילף מהטעם דבעינן ראוי לשם אלא מקרא דכתיב בשעיר המשתלח גופי' יעמד חי (וכבר העלתי כן בימי חורפי בקונטרס טרפה חי הנדפס משמי אצל שבי"ד על יור"ד לאדאמוה"ג זצ"ל) א"כ י"ל כל השקליא וטריא קאי אף אי נאמר טרפה יולדת ומשבחת אבל להלכה באמת לא נשמע מרישא של עולה דאזלינן בת"ר די"ל כיון דלוקחין שמינה ומשבחת חשש טריפות אינה אלא מיעוטא דמיעוטא לכן ל"ח שמא טרפה הוא ובהא ניחא מה שכתב רבינו בפ"ב מאיסורי מזבח דטרפה פסול לגבוה משום הקרבהו לפחתיך ותמהו דבגמ' יליף מבן הבקר להנ"ל ניחא דנקט זה לטעמא דטרפה פסול לגבוה משום הקרבהו לפחתיך דמסתמא מתנוולת והולכת ופסולה מהא"ט וקרא דבן הבקר צריך דעכ"פ איכא מיעוטא דמיעוטא שבהמה שמינה ג"כ טרפה בבני מעים וליכא למפסלה משום הקרבהו לפחתיך לזה ילפינן לה מבן הבקר להוציא את הטרפה (ובפ"ב מאיסורי מזבח הארכתי) ודו"ק:
ט"ו) שם הקריב אדם הראשון וכו'. הנה בחולין דף ס' איתא דא"ר שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת הי' לו במצחו שנאמר ותיטב לד' משור פר מקרן מפריס והנה איתא מאמר זה גם בשבת ומייתיא לה עלה הא דאיתא התם מאי הוה עלה דתחש שהי' בימי משה א"ר אלעא אמר רשב"ל תחש שהי' בימי משה ברי' בפ"ע וקרן אחת הי' לו במצחו ולפי שעה נזדמן לו למשה ועשה ממנו משכן ונגנז מדקאמר קרן אחת היתה לו במצחו ש"מ טהור הי' כדאמר רב יהודא שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת הי' לו במצחו ופריך לפשוט מיני' דמין בהמה הוא כיון דאיכא קרש דמין חי' הוא ולית לי' אלא קרן אחת איכא למימר שמא חי' הוא והנה בפ"ח סי' פ' הקשה דהא בחולין נשמע דהאי כללא כל שיש לו קרנים יש לו טלפים היינו דוקא ב' קרנים אבל קרן אחד יש שיש להם סימן טהרה ויש שאין להם כמש"כ בשלטי גבורים וא"כ מאי ראי' משור שהקריב אדה"ר דתחש טהור הוא הרי כמה בעלי קרן אחת יש שטמאים הם ובח"ס בחי' לחולין כתב לישב דוודאי מסברא חיצונה סברא הוא כיון דעכ"פ בעל קרן אחד אפשר שיהי' טהור כמו שמצינו קרש א"כ מסתמא תחש טהור הי' דכיון שהעיד ר"מ שהקב"ה בראו לפי שעה לצורך המשכן מהיכיא תיתי נימא שברא דבר טמא למשכן ובעלמא אמרינן אין דבר טמא יורד משמים וה"נ דכוותי' אלא לכאורה הא חזינן שנברא חסר שהרי הי' לו לברוא אותו בשני קרנים בסי' טהרה מבורר ואפ"ה לא נברא אלא בקרן אחד הה"נ נימא דטמא הי' לשום טעם כמוס אצל הקב"ה ע"כ אמר קרן אחת אינו ריעותא שהרי גם שור הראשון שנברא בעולם הי' בעל קרן אחת ואותו כיפר על אדה"ר וראוי היא שיברא הקב"ה דוגמתו לצורך מלאכת המשכן אבל טהור היא עכ"פ יעוש"ה:
אמנם הנה פירושו עולה יפה אי הפירוש בגמ' דבעי מה הוה עלה דתחש דאיני נמשך אלמעלה אי אמרינן דלא הוכשרו למלאכת שמים אלא בהמה טהורה דלמסקנא לא קיימ"ל כהא דלא הוכשרו למלאכת שמים אבל לפמש"כ הרשב"א בשם ה"ר האי לפרש דגם למסקנא קיימ"ל דלא הוכשרו למלאכת שמים אלא בהמה טהורה דהא דפריך מדרב יוסף דלא הוכשרו למלאכת שמים רק עור בהמה טהורה למאי הלכתא כיון דבמלאכת המשכן גופי' כשר אפי' של עור בהמה טמאה דיש למילף מטומאת אוהל דנקרא אפי' של בהמה טמאה מצי למילף מגז"ש אוהל אוהל דכשר למלאכת המשכן אפי' של עור בהמה טמאה וע"ז משני לתפילין והעלה בברכ"י סי' תקפ"ה דלפי דבריו יתפרש הא דפריך מאי הוה עלה דתחש דבעלמא קיימ"ל כדרב יוסף דלא הוכשרו למלאכת שמים רק של בהמה טהורה רק דבעי בתחש גופי' מאי הוה עלה יען דמספקא לי' אי ילפינן אוהל אוהל בגז"ש מאוהל דט"מ וא"כ לפי"ז א"א לפרש דפשט לי' מדר"מ דאמר קרן אחת מדנעשה לו נס מסתמא דטהור הוא דכיון דילפינן דגז"ש דכשר למלאכת המשכן א"כ אין להוכיח מזה לסתור הגז"ש דאפשר דנזדמן לו רק כדי לנאותו להראות חיבתן של ישראל לכן נראה לישב קו' הפ"ח על דרך אחר דאין רוצה לפשוט מהמאורע דאירע למש"ר ע"ה אותו תחש דע"כ טהור הי' אלא דרוצה לפשוט מדר"מ דע"כ ס"ל דטהור הי' דמדאמר ר"מ דנזדמן למשה ולא נסתפק לחכמים רק אי של חי' הי' או של בהמה הי' אבל בטמאה וטהורה לא מסתפקא להו כלל א"כ מוכח דהיינו דר"מ ס"ל דטהור הוא דאל"כ הוה לי' לר"מ למימר דמסתפקא להו אי טהור הוה אי טמא הוה אלא ע"כ דפשיטא לי' לר"מ דטהור הוא רק דלכאורה יקשה אחכמים גופי' מאי פשיטא להו כל כך דטהור הוא כיון דלא מנה בתורה בין מינים הטהורים לכאורה יש להסתפק באמת שהי' טמא אך א"ש כיון דסבירא להו דלא הי' אלא לפי שעה דנזדמן למשה אין ראי' מדלא מנה בתורה בין מינים הטהורים כיון דלא הי' רק לפי שעה (ובאמרו בירושלמי פ' כלל גדול פליגי בהו אי הי' לפי שעה אבל לר"מ פשיטא לי' דהוה לפי שעה ע"כ לא הוה קשיא להו אי טהור הוא אמאי לא מנה בתורה) רק דלכאורה קשיא מנ"ל למידק מדלא אמר דמסתפקא להו אי הוה של בהמה טהורה משמע דפשיטא להו דטהור הוה דילמא איפכא משום דפשיטא להו דטמא רק דספק אי הוה של חי' טמאה או בהמה טמאה ע"ז אמר מדאמרו קרן אחת הי' לו במצחו דלא הוה להו לאשמעינן דקרן אחת הי' במצחו דנהי דאין סימן טהרה כקו' הפ"ח אבל עכ"פ ל"ה סימן טומאה דהא גם לשור של אדה"ר הי' קרן אחת במצחו א"כ ע"כ אדרבא אתיא לאשמעינן דטהור הוא כדמצינו בשור של אדה"ר וע"ז פריך א"כ מאי מסתפקא להו אי של בהמה או חי' תפשוט דשל בהמה דעכ"פ מצינו דבהמה טהורה יש בקרן אחת וע"ז משני כיון דקרש קרן אחת יש לו לכן מסתפקא להו בשל חי' וא"כ מיושב קו' הפ"ח דאין מביא מדר"מ מדקאמר קרן אחת הי' לו דמזה מוכח דטהור דז"א דבוודאי מצינו כמה מינים בקרן אחת והוא טמא דרק שני קרניים הוה סימן טהרה אלא מביא דמדר"מ גופי' דעכ"פ מוכח דהוה ס"ל דטהור הי' ודו"ק:
ובהא ניחא מה שהק' תוס' חולין דף נ"ט ד"ה קרש מהך דשבת איך פשט משור של אדם הראשון דתחש טהור הי' דהא כמו דיש קרש שהוא חי' כן יכול להיות ברי' אחרת בקרן אחד שהוא טמא ולפמש"כ ניחא דלא ילפינן משור של אדה"ר דטהור הי' אלא דר"מ גופי' ס"ל דפשיטא להו דטהור הוא דהא לא מסתפקא להו בטמא או טהור רק דלא נימא דלר"מ אדרבא פשיטא להו דטמא הוה מדלית לי' רק קרן אחד ע"ז מייתיא משור של אדה"ר דטהור הי' א"כ אין זה סימן טומאה א"כ ע"כ דפשיטא להו דטהור הי' (ועין בפלתי סי' ע"ט) ודו"ק:
ט"ז) והנה בת"כ איתא אדם כי יקריב מכם קרבן מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל היו שלו אף אתם לא תקריבו מן הגזל וכתב בפנים יפות דהא בפ' לולב הגזול דף ל' פריך אי יאוש מכם אמר רחמנא והאי לאו דידי' משמע דנפקא ממכם אמנם הנה בחולין דף ה' יליף מכם ולא כולכם להוציא את המומרים וכבר הוקשו תוס' שם דהא איצטרך מכם למעט גזול ותי' דתרתי שמעת מיני' וכ' לפרש דבריהם דהא איתא בברייתא מן הבהמה להביא ב"א הדומין לבהמה מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בתשובה ומפרש שם רישא במומר לכל התורה כולה מציעתא מומר לדבר אחד מקבלין כדי שיחזור בתשובה א"כ ממילא אם הוא מומר על לאו דגזילה אין מקבלין ממנו לפני יאוש דהא אין תשובה מועלת עד שיחזור הגזילה והיינו דקאמר אלימא לפני יאוש מכם אמר רחמנא להוציא את המומר וע"כ הטעם דמקבלין מפושעי ישראל הוא כדי שיחזרו בתשובה א"כ האי לאו דידי' הוא והנה כדברים העלה גם בפ' משפטים והקשה לר"מ דס"ל מומר לדבר אחד מומר לכל התורה כולה א"כ איך משכחת דליחייב גנב ושחט בדו"ה הרי בגניבה נעשה מומר וכשטבח הו"ל שחיטת מומר לדעת הפוסקים דבפ"א נעשה מומר והוה שחיטה שא"ר אמנם לדעתי יש להשיב ע"ז דהא עכ"פ באותה שחיטה לכו"ע שחיטתו כשרה א"כ הכא נמי הא זה שגנב לא נעשה מומר עדיין כיון שיכול לקיים העשה והשיב את הגזילה ומנתק ללאו רק כיון ששחטו א"י לקיים העשה א"כ עתה באותה שחיטה נעשה מומר ובאותה שחיטה לא נפסלה עדיין ושפיר חייב דו"ה ובזה יש לסתור גם דבריו שבפ' ויקרא (ועקצה"ח סי' כ"ב כהא"ג לענין פסול עדות ואף לדעת הנתיבות דפליג שם היינו לענין פסולי עדות דנפסל מיד אבל מומר לא נעשה כל זמן שלא גמר ול"נ ראי' מכתובות ק"ה ת"ר כי השוחר יעור עיני חכמים ויסלף דברי הצדיקים קו"ח לרשעים וע"ש בתוס' דלא נעשה רשע בפעם ראשון נשמע מזה כדברי הקצה"ח דאפי' לענין שיהא נקרא רשע לא הוי באותו שעה שלקח בראשונה וראי' לדברי קצה"ח):
י"ז) אדם ממקום כפרתו נברא וכו'. והנה בסוטה פ"ב במשנה איתא דלוקחין מעפר ההיכל להשקות את הסוטה נראה דהיינו מהאי טעמא יען דאדם ממקום כפרתו נברא ע"כ לוקחין מההיא עפרא כדי להזכירה שמעפר יצירתה והא דלוקחין מים הנה מבואר בירושלמי פ"ב דסוטה יען שתחילת יצירת האדם מן המים וסופו לעפר (הובא בטור ססי' שע"ו) ול"נ עפ"י דאיתא בסנהדרין דף צ"ב אמרה ברתי' דקיסר שתי יוצרין הי' במקומינו אחד יוצר מעפר ואחד יוצר ממים איזה עדיפא א"ל זה שיצר ממים אם ממים יצר מעפר לא כש"כ בתחה"מ שיחי' א"כ זהו שלוקחין עפר להזכיר כי סופו לעפר אבל אם תזכה תחי' לעתיד בתה"מ ולפי"ז שניהם רומזים על יצירת האדם דעפר מרומז על תחילת יצירתו של אדה"ר ממקום כפרתו נברא ומים על יצירת של כל אדם ובמדרש תנחומא איתא שהמים שמשקין לסוטה היא משום שהאשה נבראת מן המים תחלה ביצירה הראשונה ופי' המפרשים נשים שנבראת מן הצלע ששם תגבורת ליחלחות המים והנה בירושלמי דסוטה דף י"ג איתא דמים שנמחקין פרשת סוטה יש בהן משום קדושה ובס' דרך הקודש תמה על רבינו דס"ל דאין בהם קדושה יעו"ש וזה נ"ל הכונה ג"כ הא דאיתא בחולין דף כ"ז ועוד שאלו ההגמון כתיב אחד אומר ישרצו המים אלמא ממיא איברו וכתוב אחד אומר ויצר ד' מן האדמה אלמא מאדמה איברו שכונתם למה ששאל קיסר לר"ג מעפר מי קחייו אלא שהסתירו דבריהם כדי שלא ירגיש ר"ג ובאמת הרגיש על מה תכלית כונתם ולכן יפה השיב להם מן הרקק ולא יקשה מכאן על בריאת אדם כתשובת ברתי' דקיסר:
י"ח) אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא. ונראה לפרש עפ"י דברי החכם מהרי"א בפירושו למלכים כאשר ביאר רמזי מעשה המקדש כתב וז"ל ואמנם מזבח העולה הי' לרמז על המות הגופני אשר אפשר שימלט האדם ממנה ותקדם בהכרח מזבח העולה הזה למזבח הקטורת לפי שאי אפשר שיזכה האדם אל ההשארות הנפשי הנצחיי אם לא בהקדם אליו המות הגופנים שהדביקות הנפש בנבדל בעודה בחיים הגופנים אי אפשר וכמו שאמר ית"ש כי לא יראני האדם וחי ולזה הי' השכר ההיא מיועד אחר המות ולכן הי' מזבח העולה בחצר ומזבח הקטורת אחריו בהיכל להודיע שאחר המות תבוא הדביקות הנפשיי והי' מפני זה מזבח העולה מקום מוכן להפסד הגופות בע"ח והי' רבוע לרמוז על הרכבות הד' יסודות שהם סיבת ההפסד והי' נחושת ולא זהב לרמוז על ההפסד והי' לו מכבר מעשה רשת לפי שהמות הוא רשת פרושה על כל החיים והי' נבוב לוחות לפי שענינו שעולם הזה הם כנקבים ויחשוב האדם שיש בהם קיום ואמת כפי הנראה מהם והם נבובים ריקים בוקים ומבולקים מבפנים והי' לו כבש סמוך אליו לפי שהמות יבוש בנ"א כולם ולא עולין במעלות על המזבח לפי שאין שלטון ביום המות עכ"ד ולפי"ז יאמר כן כי זה אמרם אדם ממקום כפרתו נברא כי המזבח מכפר על האדם ע"י הקרבנות הוא יען שהאדם יסודו מעפר ומורכב מד' יסודות ע"כ עלול הוא לחטוא ולאשום הנפש ע"י החטאים העונות והפשעים וזהו כפרתו כי הנפש מצד עצמה לא תחטוא א"כ נמצא כי האדמה אשר ממנה לוקח מכפר על האדם באמצעיות המזבח שמקריבין עליו הקרבנות ומוכן להפסד הגופות של בע"ח והרמ"א בספר תורת העולה פי"ג כתב בזה מדות המזבח הי' ל"ב אמות על ל"ב אמות עלה אמה וכנס אמה זהו היסוד וכן פסק הרמב"ם פ"ב מ"ה בהב"ח דלא כריוס"י דאמר דאין ארכו אלא כ"ח על כ"ח דבר ידוע כי המקובלים כתבו שהמזבח הי' מורה על מדות מלכות שהיא כלולה מל"ב פלאות החכמה כמו שרמז עליו הרמב"ן ע"כ הי' מדות ארכו ורחבו ל"ב אמות וכתב הרמב"ם פ"ב מבה"ח שהי' גבהו עשר אמות באמת בת ה לרמז כי הוא מכלל י' ספירות וכמו שאמרו י' ולא ט' והי' באמה בת ה' כי היא ה' אחרונה של שם ומקצת האמות היו בת ו' וכו' ואומר שהעלה אמה וכנס אמה זהו היסוד להורות כי משם ולמעלה ספירת אחת בסוד ד' מינים שבלולב שהאתרוג איני נאגד עם שאר המינים משל למה הדבר דומה למלך שיש לו גן נאה וחוץ לגן בקרוב ממנה חתיכות שדה וכו' ואמר וכנס אמה ר"ל כי נכנס פתח אחד ונמצא כי זה היסוד ולפי שמשם ולמעלה הוא באחדות יותר מבראשונה שהלולב נאגד עם ג' מינים והי' לאחדים בידו ע"כ אמרו בצורת המזבח נמצא ל' על ל' להורות על סוד אות ל' והוא סוד מגדל הפורח באויר שרומז על מגדל עוז שם ד' והוא הכונה במזבח כי מזה היסוד ולמעלה הוא המגדל ואמרו עוד עלה חמש וכנס אמה זה הסובב נמצא כ"ח על כ"ח ר"ל שאם תעלה עוד ה' ותכנס אמה כי שם נשלם הבנין תחילה ותעלה למדרגה יותר גדולה והוא הסובב ר"ל אם על הבנים וכבר ידעת אמרו רבותינו ז"ל זו קו ירוק המקיף כל העולם כולו והוא מורה על מדה זו לדעת המקובלים ונשאר כ"ח על כ"ח ואמה הקרנות אמה מזה ואמה מזה נמצא כ"ו על כ"ו מקום רגלי הכהנים אחר שעלה ממטה למעלה בא הרמז על המשכת השפע מלמעלה למטה והוא סוד הקרבנות לדעת המקובלים עכ"ד הנה הביא לנו מטעמים אחרים אולם משום זה לא נסתר מה שאמרנו עפ"י דברי מהרי"א כי אלו ואלו דברי אלקים חיים: