מעשי למלך על משנה תורה, הלכות בית הבחירה· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק ב
הלכה א
א') ובמקדש נעקד יצחק אבינו. הנה מדברי רבינו נשמע דהטעם שבחר השי"ת בהר המורי' היינו להיות אותו מקום סגוליי שממנו נברא ושם נעקד יצחק לכן רצה השי"ת לבחור באותו מקום שיהא מיועד לשכון כבודו בארץ:
אמנם ראיתי בספר החינוך להרא"ה שכתב שהקב"ה ציוה לבנות מקום מקדש הוא רק לבעבור לקבוע מקום טהור ונקי בתכלית הנקיות לטהר שם מחשבות בנ"א ולתקן לבבינו אליו שמתוך הכשר המעשה מטהרת המחשבה יעלה שכלנו אל הדביקות וכו' ומה שבחר באותו מקום הוא בעבור היות אמצעות העולם בכיון והאמצעות נבחר מן הקצוות יעו"ש נשמע דס"ל דאין המקום סגוליי להשראת השכינה:
והנה באברבנאל בפירושו לשמואל כתב כשיטת רבינו דהמקום סגוליי הוא לעבודת השי"ת ע"כ בחר בו ד' וז"ל מצאתי לחכמז"ל שאמרו בפ' כל הצלמים מלמד שלא הניחו הכנענים לא הר ולא גבעה שלא עבדו עליו ולכן סברינן מימר דבר שיש בו רוח חיים אעפ"י שאין להדיוט לגבוה אסור בית הבחירה אינה נבנה אלא ע"י נביא שנ' ויעל דוד כדבר גד בשם ד' (והוא מירושלמי פ"ג דע"ז) וג"כ אמרו שאותו מקום הי' הר המורי' שבו נעקד יצחק וכן נאמר בדברי הימים ויכל שלמה לבנות בית ד' בהר המורי' וכבר ביארו החכמים והוא דבר שאין בו ספק שיש מקום אחד יותר מושגח ממקום אחד כפי מצבו והוא דבר נעלם אצלינו ויודע הנעלמות הוא יודע והנה א"י בכללה היתה מושגחת ומושפעת בדביקות האלקי מכל שאר הארצות וכמו שאמרו עיני ד' אלקיך בה ומכולה היה אותו מקום מובחר מן המיוחד והוא היותר שלם ומושפע ולכן הי' הוא הראוי להיות בית הבחירה אמנם לי נראה דקרא מסייע לי' לדעת ספר החינוך דכ' כי בחר ד' בציון איוה למושב לו זאת מנוחתי עדי עד ואיתא בילקוט עד שלא נבחר ירושלים הי' א"י כשירה למזבחות משנבחרה ירושלים יצאת א"י עד שלא נבחרה בית עולמים הי' ירושלים ראוי לשכינה משנבחרה יצאת ירושלים שנאמר כי בחר ד' בציון וכו' וכן אמר שלמה הע"ה ד' אמר לשכון בערפל בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים הכונה ע"ד שכ' הר"ן בדרשותיו שכאשר דבר קיבל צורה אחת גם כי תסתלק הצורה ההוא נוח שתקבל הצורה הזאת שנית במעט פעולה כנר שהודלק מהאש יותר מוכן לקבל שנית האור אחר הכיבוי ולכן אמר מכון לשבתך עולמים כי נמשך ההכנה על לעתיד כיון שכבר הי' בית זבול לשכינה וזה שאמר כי בחר ד' בציון לא הי' בו רק ענין בחירה לא סגוליי רק שרצון השי"ת הי' לבחור באותו מקום כי מצ"ע לא הי' בו יתרון משאר מקומות רק איוה למושב לו אבל מאחר שבחר בו ונתקדש המקום אז יש בו יתרון והכנה יותר משאר מקומות לכן מעתה זאת היא מנוחתי עדי עד וזה"כ בילקוט משנבחרה בית עולמים יצאה ירושלים כי גם לעתיד הוכן בית עולמים להשראת שכינה מאחר שכבר נתקדש מקום ההוא וכן ברמב"ן פ' ויצא על הפסוק והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יה' בית אלקים כתב כי שם טבור הארץ כי משם נשתתה הארץ וההיכל נבנה על אותו מקום כמאמר חכז"ל ששם אבן שתי' משמע ג"כ רק יען שהוא אמצעיתו של עולם בחר בו ד' כי האמצעות מובחר מהקצוות וכן משמעות הכתוב אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים ודרשו דירושלים של מטה מכוון כנגד ירושלים של מעלה והיינו דלכן בחר בו ד' לשכון כבודו בארץ:
אמנם הנה בגמ' דחגיגה דרשו זבול שבו ירושלים ובית המקדש ומזבח בנוי שנאמר מכון לשבתך עולמים הנה דרשו דקאי אירושלים של מעלה וכן איתא בפסחים דף נ"ד דביהמ"ק הוא מן ז' דברים שנברא קודם בריאת עולם דכ' כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו ועתיד להורידן כמש"כ תוס' סוכה דף מ"א בשם התנחומא שביהמ"ק שלעתיד עשוי מאליו מן השמים שנאמר מקדש ד' כוננו ידיך והבאתי לעיל בפ"א ובספר נחלת בנימין כ' הטעם שנצטוינו לבנות בית הבחירה דוקא בירושלים הלא בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך כתיב ובכל מקום שהי' בנין הי' מקום להשראת שכינה ואמאי הקפידה תורה דוקא בהר המורי' הלא הוא ית' מכבד מקומו ואין המקום מכבדו ועתה עוררי התעוררי לבשי בגדי תפארתך ירושלים עיה"ק כן עליך נגלה דוקא כבוד ד' להשרות שכינתו בתוכה מטעם כי הוא עיר הבנוי' כעיר שחוברה לה יחדיו ושם שער השמים תחת היכל לבנות הספיר והכל יודעים דבר זה שיש שער השמים במקום ידוע כי יעקב אבינו הודיע לנו את זאת באמרו מה נורא המקום הזה וודאי שהוא הר המורי' מקום המקודש לד' והא ראי' וזה שער השמים מכוין כנגדו אך לא ידעו איפה הוא המקום אשר חשב יעקב לידע דזהו מקום המקודש ולכן נשבע דוד עד אמצא מקום לד' משכנות לאביר יעקב להמצא מקום המיוחד כבר כי שם שער השמים והטעם שנבחר דוקא מקום נגד שער השמים י"ל אם הי' מקדש לד' במקום אחר בגבול שבט אשר איננו מכוון נגד שער השמים לא הי' עולה תפלותיהם דרך שם למעלה ולזה אודיעך מה דתמן תנינן במשנה המודר הנאה מחבירו אסור ליכנס לתוך רשותו דדריסת רגל חשובה הנאה ולכן בחר ד' בירושלים אשר לא נתחלקה לשבטים כי אם להיות יד כולם שווה בהם להיות שם מקום לד' הואיל והוא מכוון נגד שער השמים אשר בה מדרך כף רגל הנשמות לעלות דרך שם השמימה וכן תפלת ישראל הכל עולה דרך שם כי כל תפלותיהם של ישראל מתקבצין הכל למקום המקדש כטעם הקרא והתפללו אל הבית הזה ומשם עולים יחד דרך שער השמים לעשות כתר בראש חי העולמים וכבר נודע מה דקיימ"ל דרשות יחיד עולה עד הרקיע יעו"ש והנה כי כן תנינן בפ' המודר דדבר של רבים אין יכול לאסור כגון העזרות וההיכל כי אין לשום שבט חלק בה והכל בי' גזא דגבוה קאי:
וראיתי בספר המכריע שהקשה אהא דהעלה שם ג"כ כדברי רבינו במקום שנעקד יצחק שם המזבח והוא שאמר אברהם ד' בהר יראה דהא כ' לך לך אל ארץ המורי' והעלהו שם על אחד ההרים אשר אומר אליך וכתיב וישא אברהם וירא את המקום מרחוק איך אפשר שהי' הר הבית בתוך ירושלים ועוד שראה איל אחר נאחז בסבך בקרניו וכי בתוך העיר הי' יער ואין לומר שאח"כ נבנה ירושלים שהרי קודם המעשה הזה כתיב ומלכי צדק מלך שלם ומתרגמין מלכא דירושלים וי"א שהר הבית שבתוך ירושלים לא הי' בו בתים בנוים שהרי אף בימי דוד גורן הי' ולא היו בתים בנוים וכל ההרים שסביבות ירושלים נקראים ארץ המורי' על שם ירושלים וראה זאת מצאתי להרמב"ן בשער הגמול הביאו המפרש בפ"ח מתשובה משם נראה שדעתו כי המקום שבחר בו ד' הוא סגוליי שכ' שם על ענין גן עדן וז"ל גם המקום ההוא נכבד מכל מקומות עולם השפל מפני המוצק אשר על ראשו מן העולם האמצע והעליון ולכן יראו במראות האלהים יותר משאר מקומות הארץ כמו שידענו מארץ ישראל וירושלים שהם מקומות נכבדים ומיוחדים לנבואה מפני מוצקם וכל שכן בית המקדש כסא ד' וכענין זה שנאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים הרי תלה נבואתו הבאה אליו מבלי הקדמת כונה במעלת המקום עכ"ד:
ואיתא במדרש ילקוט תהלים מזמור שיר חנוכת הבית לדוד וכי דוד בנאו והלא שלמה בנאו אלא אמר הקב"ה הואיל וחשבת לבנותו אעפ"י ששלמה בנך בנאו לשמך אני כותבו וראיתי בשו"ת שב יעקב חו"מ סי' י"ג (עיין פת"ש חו"מ סי' קפ"ה) שהקשה מגמ' דסוטה כל העושה דבר ולא גמרו ובא אחר וגמרו מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו ילפינן מקרא ואת עצמות יוסף אשר העלו בנ"י ישראל ממצרים אף דבאמת משה העלה וא"כ יקשה הא דוד הי' המתחיל לבנות היסוד ואיתא בגמ' דסוכה שדוד כרה שיתין ואין לך התחלה גדולה מזו א"כ מצד הדין שתקרא על שמו ואי משום דלא גמרו רק שלמה גמרו ואין נקראת אלא על שם הגומר א"כ מ"ש דוד שקרא השם ית' על שמו ומ"ש במשה שקראו השם על שם ישראל והעלה דבשלמא גבי עצמות יוסף שהי' מצוה מוטל על כל ישראל כי השבע השביע ואי לאו דקדם משה וזכה למצוה זו הוי ישראל וודאי מקיימין אותו רק דאמרו הניחו לו שכבודו בגדולים לכן כיון דלא גמר המתחיל נקרא על שם הגומר משא"כ בבנין ביהמ"ק דאי לאו דהתעורר דוד לבנות אפשר לא הי' מתעורר מלך אחר כמו שלא התעורר שאול המלך לכן נקרא על שמו יעו"ש:
ואיתא במכות דף ח' אריב"ל מאי דכתיב שיר המעלי' לדוד שמחתי באומרים לי בית ד' נלך אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע שמעתי בני אדם שהי' אומרים מתי ימות זקן זה ויבוא שלמה בנו ויבנה את בית הבחירה ונעלה לרגל ושמחתי אמר לו הקב"ה כי טוב יום בחצריך טוב לי יום שאתה עוסק בתורה מאלף עולות שעתיד בנך שלמה להקריב לפני ונראה עפ"י הפסיקתא במאמר חנוכת הבית שאמר הקב"ה הרבה דמים שפכת לפני אותן דמים הם כשפיכת דם צבי ואיל דכתיב שפכת וכתיב ושפך את דמו ונחשב כדם קרבנות שנקרבו לפני אמר דוד ע"ה א"כ מ"ט לא אבנה אני את הבית א"ל הקב"ה עתידים ישראל לחטוא ואשפוך חמתי על עצים ואבנים ואם אתה תבנה לי לא יחרבו מעשי ידיך ויצטרך ח"ו להרוג את ישראל והכונה דכיון דעשית כן לטובת ישראל ולטובת א"י והוי חשוב לפני כדם קרבנות והיינו אם ישראל ראוים לכך אך אם חוטאים ואינם ראוים לכך הוא כשפיכת דמים ולכן יצטרכו לשלם בדם עצמן של ישראל חלילה לכן אתה לא תבנה כדי שיחרב וישפוך בחמתו על עצים ואבנים מעתה זה שאמר כיון שאומרים מתי יבנה ביהמ"ק ותובעים לבנות א"כ שוב ראוים ל"ה שפיכת דמים ורשאי אני לבנות לכן שמחתי והנה איתא בילקוט מלכים א' בשם הפסיקתא על פסוק ויביא שלמה את קדשי דוד אביו ולמה לא נצרך להם יש אומרים לשבח שלא יאמרו הגוים שבהמ"ק נחרב בסוף לפי שדוד החריב בתי אלהיהם ננערו אלהיהם וגבו נקמתם והחריבו בית אלקים ויש דורשים לגנאי וז"ל על שבא הרעב בימיו ג' שנים וכמה תוסבריות הי' לו לדוד צבורין מכסף וזהב מה שהי' מתקין לבית המקדש הי' צריך להוציאו ולהחיות בו את הנפשות ולא עשה כן אמר לו הקב"ה בני מתים ברעב ואת ישב לצבור ממון לבנות בו חייך אין שלמה יצרך מהם כלום עכ"ל:
ב') אשר הכין במקום בגורן ארנון היבוסי. מקרא מלא אמר הכתוב דה"י כ"ט וככל כוחי הכינותי לבית אלקי הזהב לזהב וכו' ועוד ברצותי בבית אלקי יש לי סגולה זהב וכסף נתתי לבית אלקי למעלה מכל אשר הכינותי לבית הקודש ואמנם קשה לי מקרא אחרינא בדה"י כ"ב ואני בעניי הכינותי לבית ד' זהב ככרים מאה אלף וכסף אלף אלפים ככרים וכו' ואיתא בירושלמי פ"ק דב"מ וז"ל והיכיא אי בנתונים לו בתוך ידו עשיר הוא אי בשאין נתונין לתוך ידו יש אדם מקדיש דבר שאינו שלו הוי אומר בנתונים תוך ד"א שלו א"ר אבין מהו בעניי שאין עשירות לפני מי שאמר והי' העולם דבר אחר שהי' מתענה ומקדיש סעודתו לשמים (ובפ"ד דפיאה איתא דהי' מקדישן ראשון ראשון) והנה למ"ד דאין עשירות וכו' ניחא דלא יקשה קראי אהדדי דמפרש בעניי שאין עשירות לפני הקב"ה ושפיר אמר בכתוב השני ואני הכינותי בכל כחי וכן לאידך אמוראי ניחא ג"כ אבל למאן דמפרש בעניי כפשוטה שהקדיש בעומדין בתוך ד"א להקדישן קודם שבאו לרשותן ולכן קרא עצמו עני א"כ קשיא מקרא שאחריו דאמר בפירוש כי אני הכינותי בכל כחי וכן אמר נתתי לבית אלקי למעלה מכל אשר הכינותי משמע שבאו לידו ולרשותו:
ויותר קשה לי דהנה בפ"ד דפיאה הגי' בירושלמי באופן אחר והנה אני בעניי הכינותי לבית אלקי ר"ל בשם אבא כהן ברדלא אמר אדם זוכה לחבירו במציאה מה טעם שנאמר והנה בעניי ר' יונה אמר ר' אושעיא בעי מנן אם מתוך ד"א קיימין עשיר הוא ואם בחוץ לד' אמות הוא ויש מקדיש דבר שאין שלו וקיימנוהו במקדיש ראשון ראשון וכתב בספר קהלת יעקב להריט"א דהפירוש לפי גי' זו להקשות על ר"ל דיליף מכאן דד"א קנות דגם כשהוא בד"א אינו עני וא"כ עכ"ל דמייריא שלא זכה בהם דהע"ה מעולם לעצמו כי אם מתחילה הגביהם לזכות להקדיש וש"מ דהמגביה מציאה לחבירו קני חבירו דומיא דהקדש ור"א פליג אר"ל דלא המתין להקדיש עד שיקבוץ כל העושר אלא מעט מעט הקדיש ולכן שייך לומר והנה בעניי א"כ קשה טובא חדא איך אפשר לפרש דהקדישם להקדש ולא זכה בהם תחילה הא כתיב ובכל כחי הכינותי דמשמע מדידי' הכין לגבוה ועוד א"כ איך ביטל דוד המצוה דאיכא מצוה לסייע בממון כמש"כ רבינו פה ובוודאי אם הי' זוכה עצמו תחילה ואח"כ מקדישו לשמים הוה עביד מצוה מדידי' וניחא לי' לאדם לעשות מצוה בממון ולמה הקדישו לשמים קודם שזכה בהם דלא עביד מצוה וביותר יש לתמוה לפי מה דהובא הירושלמי בהגהות מרדכי בפ"ק דב"מ שכתב וז"ל פסק ריב"ם כר"י דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ובירושלמי איתא בפ"ד דפיאה אדם זוכה לחבירו במציאה מה טעם והנה הכינותי ר' יונה בעי וקיימנן במקדש ראשון כולו שהי' מגביה ראשון שיהא זוכה להקדש וכן מגביה מציאה לחבירו קנה חבירו עכ"ל א"כ לדעת המרדכי לכו"ע ס"ל דהמגביה מציאה לחבירו קני חבירו דר' יונה רק בא לפרש ילפותא דר"ל דע"כ צריך לפרש הקרא שלא זכה דהע"ה לעצמו אלא מתחילה הגביהם לשם ההקדש וא"כ קשה כנ"ל ולכן לדעתי נראה דמוכח דלא גרסינן בירושלמי דפיאה המגביה מציאה לחבירו אלא דגרסינן דאדם זוכה במציאה בתוך ד"א כירושלמי דב"מ וא"כ כיון שזכה לעצמו תחילה שפיר קיים הוא המצוה וגם לא קשיא מן הכתוב השני ואני בכל כחי הכינותי כיון שזכה עכ"פ תחילה לעצמו מיקרי בכל כחי והא דקרא עצמו עני יען דלא בא לידו ולרשותו וכ"כ בקהלת יעקב דהגי' הנכונה בירושלמי דפיאה כמו בפ"ק דמציאה ור"ל יליף מקרא זה דד"א של אדם קונות לו:
ג') אמנם הנה בקהלת יעקב הוכיח דגי' זו אינה מסתברא משום דקשיא לי' דאי אמרת דלעצמו קנה איך יקנה להקדש הא קיימ"ל דאין יד להקדש כמש"כ תוס' ב"ב דף ע"ט וכיון דאין יד להקדש אין שליחות להקדש ואין זכי' להקדש א"כ איך יזכה הוא להקדישו בשלמא אי אין זכי' מטעם שליחות שפיר י"ל דזכין להקדש אבל אי זכי' מטעם שליחות כמש"כ הראשונים א"כ אין זכי' ג"כ להקדש אלא וודאי דהגי' הנכונה דילפינן דד"א של אדם קונות לו לעצמו ויכול להקדישן אולם הביא דברי הר"ן נדרים דף ל"ד עלה דאמר רבא היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו להקדש נטלה לאכלה מעל שכ' דמייריא בככר של הפקר שהיתה עומדת תוך ד' אמות שקונים לו בכל מקום ומש"ה כי אמר נמי ככר זו הקדש חייל ומקדיש זה לא זכה בו מעולם דלהקדש ניחא לי' דלקני דמגביה מציאה לחבירו קני חבירו עכ"ל אך הקשה דכיון דאיתא במעילה דף י"ג ואין מועלין במה שבתוך הבור יען דאין יד להקדש וכן הקשה בקצה"ח סי' ר' וכן הקשה לפי דברי הר"ן ב"ב דהא דאין יד להקדש היינו דאין מועלין וקשה ג"כ מהכא דאמר רבא דמועלין בו:
אולם לי נראה לישב דהנה בביצה דף ל"ט איתא מילא מים ונתן לחבירו ר"נ אמר כרגלי מי שנתמלאו לו ור"ש סובר כרגלי הממלא יען דסובר המגביה מציאה לחבירו קני חבירו משום מיגו דזכי לנפשי' זכי לחבירו יעוש"ה גי' ר"ת והנה הדבר צריך תלמוד דמה טעם הוא לומר יען דמיגו דזכי לנפשי' ע"כ לא יהא יכול להוליך רק כרגלי הממלא כיון דהוא לא קנה רק חבירו א"כ מה לנו מזה שהוא הי' יכול לזכות כיון שעתה א"י ליקנות דלא נתכוין לזכות דהא מילא לדעתו דחברא ובתומים סי' ק"ה הקשה דהא אין זכות כלל אי נאמר דא"י להוליך רק כרגלי הממלא א"כ אמאי קנה חבירו ובמהרש"א הקשה גם לר"י קשה איך סובר ר"נ דקנה הוא הא לא נתכוון ליקנות לעצמו (וכמו שהקשו תוס' לגי' דר"ש סובר דלא קנה חבירו לכן כרגלי הממלא והקשו ע"ז הא לא איתכוין ליקנות) ונראה דר"נ ור"ש לשיטתם ב"ק דף ס"ח דפליגי בטבח ומכר לפני יאוש דר"ש סובר דחיובא רק לאחר יאוש דמכירה דומיא דטביחה דאהני מעשיו ור"נ סובר יאוש ל"ק ע"כ חיובא בין לפני יאוש בין לאחר יאוש והקשה ביש"ש סוף סוף אין זה מכירה כיון דיאוש ל"ק רק דלוקח קונה ביאוש וש"ר א"כ זה המוכר לא מכר את שלו ונמצא שהלוקח א"צ לשלם דמים למוכר שהרי לא הי' שלו קודם שמכר לו בשלמא למ"ד דמוקי קרא לפני יאוש ל"ק מידי דהא אין בו צד מכירה כלל דהא אפי' לוקח לא זכה בו רק תורה חייבתו מגזה"כ אבל למ"ד דקרא אייריא במכירה ממש דבעינן אהני מעשיו א"כ איך תמצא מכירה ותי' ביש"ש עפ"י דברי רבינו פ"ה מאישות שכ' דמקדש בגזילה לאחר יאוש מקודשת וכ' הה"מ וז"ל אעפ"י דיאוש בלבד אין קונה הכא שהוא ביד האשה הרי יש כאן יאוש וש"ר כשהוא בידה וכיון שקנתה הא אף הוא קונה אותה וא"כ י"ל דר"ש סובר דמכירה לאחר יאוש שפיר אהני מעשיו משום דבאותו עת שקונה הלוקח הגזילה קנה גם המוכר ונתחייב לו הלוקח דמים ובא קנינו וקנין הלוקח בב"א יעו"ש לפי"ז אני אומר דהכא נמי ר"ש לשיטתו שפיר סובר המגביה מציאה לחבירו קני חבירו משום דעי"ז שחבירו קונה גם הוא קונה אותה ובהא ניחא הא דאמרו מיגו דזכי לנפשי' דזכי נמי לחברי' ולכאורה הכי הול"ל מיגו אי הוה בעי זכי לנפשי' זכי נמי עתה לחברי' להנ"ל א"ש דבאמת הכי קאמר כיון דבזה עצמו שזוכה לחבירו זוכה נמי לעצמו לכן מהני לזכות באמת לחבירו דקנין דידי' וקנין דחבירו באים כאחת ולכן הוה כרגלי הממלא דבאמת נקנה לו דנחשב כאלו קנהו הוא והקנהו לחבירו מעתה י"ל דשפיר חל ההקדש וגם מועלין בו דכיון דקונה להקדש ממילא קני לי' ג"כ הוא והוה כאלו הקדיש הוא בקדושת פיו (דהא בגנב והקדיש חייב ג"כ וע"כ דלרב ששת דס"ל דאהני מעשיו היינו משום דאמרינן כיון דנקנה להקדש נקנה גם לו וההקדש והקנין שבהם באים כאחת) ה"נ י"ל כיון דנקנה גם לו אי נאמר דחל ההקדש לכן שפיר מועלין בו דהוה כאלו קנאו והקנהו להקדש והקדושה בא ע"י קדושת פיו ושפיר מועלין בו:
ובהא ניחא לי מה שהקשה בהג' רע"א אמה שכ' תוס' בשמעתין לרבא דסובר דמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו דל"א מיגו דזכי לנפשי' והקשה בהג' רע"א מהך דנדרים דס"ל לרבא דמועלין ע"כ משום דס"ל דמגביה מציאה לחבירו קני חבירו ונראה דלפמש"כ א"ש דהנה הא דאמרו דמגביה מציאה לחבירו ל"ק משום דחב לאחרינא ולכאורה תמה מה חב לאחרינא שייך במציאה וכבר תמוה בזה ונראה דהנה כבר כתבו הפוסקים הא דמציאה קני ביאוש היינו רק באתי ליד זוכה דכל זמן שלא אתי ליד זוכה לא יצא מרשות בעלים וא"כ רק ע"י שהגביה לחבירו יצא מרשותו א"כ שפיר הוה חב לאחרינא לבעלים והיינו במציאה דרק קני ע"י יאוש אבל בהפקר הנה סובר רי"ו בנדרים דף מ"ד דלר' יוסי גם בהפקר בעינן אתי ליד זוכה ומהא"ט סובר בב"מ דף י"א דהפקר חשוב דעת אחרת מקנה אותו אמנם למאי דמסקינן בנדרים דבהפקר ל"ב אתי ליד זוכה וכן פסק רבינו א"כ מיד שהפקירו כבר יצא מרשותו א"כ ל"ה כלל המגביה מהפקר חב לבעלים א"כ לכו"ע מצי זכי לחברי' וה"ה הקדש חל דזכי להקדש ולנפשי' ולכן שפיר סובר רבא דזוכה להקדש וכסברת ר"ש דע"י שזוכה לחבירו זכי לנפשי' ודו"ק:
והנה רבינו לא הביא הך דמלא מים לחבירו אי כרגלי מי שנתמלאו לו או כרגלי הממלא וכתב הה"מ יען דס"ל בפי"ז מגזילה דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו וגם כבר נתבאר לעיל דחפצי הפקר אין קונין שביתה והרי הן כרגלי מי שזכה בהן ע"כ לא צריך לבאר בכאן יותר ואולם קשה לי דלפי"ז יפרש רבינו כגי' שהביא בפירש"י דר"נ סובר דקנה חבירו וקשה קו' רש"י דר"נ הא אדרבא סובר דמגביה מציאה לחבירו ל"ק חבירו ואי נאמר דסובר כגי' ר"ת דר"ש סובר דקני חבירו ורק יען דל"ק רק משום מיגו דזכי לנפשי' ע"כ ל"ה אלא כרגלי הממלא ואין יכול להוליך יותר מרגלי הממלא הנה אין זה סברא פשוטה דנאמר דרבינו לא הוצרך לבאר כיון דאדרבא נוכל לטעות כיון דס"ל בעלמא דקני חבירו הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו ואכתי הו"ל לבאר זאת:
ונראה לישב דהנה כבר כתבתי סברת ר"ת צריכה תלמוד דמה טעם הוא לומר יען דמיגו דזכה לנפשי' ע"כ לא יהא יכול להוליך רק כרגלי הממלא כיון דהוא לא קנה רק חבירו א"כ מה לנו בזה שהוא הי' מצי לזכות שנאמר שגם חבירו לא יכול להוליך יותר ממה שהוא הי' יכול להוליך כיון דהוא מילא אדעתא דחברי' והוא א"י ליקנות כיון דלא נתכוין לקנות והנה בתומים סי' ק"ה הקשה א"כ כאן זכות כלל א"כ אמאי קנה חבירו ועוד הקשו המפרשים גם לר"ת קשה איך סובר ר"נ דקנה הוא הא לא נתכוין ליקנות וכמו שהקשו תוס' לאידך כי' דר"ש סובר דלא קנה חבירו לכן כרגלי הממלא והקשו תוס' הא לא איתכוין ליקנות:
והנה שיטת רש"י בב"מ דאף דתופס לבע"ח ל"ק חבירו היכיא דעשאו שליח קנה והקשה בתומים סי' ק"ה משמעתין דאייריא בשליח כפירש"י אפ"ה סובר דל"ק חבירו ועוד דרש"י הקשה דר"נ סובר דל"ק חבירו ומה קושיא דהא בעשאו שליח ר"נ מודה דקנה חבירו (אולם הא לק"מ דרש"י כתב כן לס"ד דפליגי אי שותפי נינהו א"כ מסתמא אייריא ע"י שליח שממלא משלו א"כ גם לר"ש אייריא ע"י שליח אבל למסקנא דבירא דהפקירא נינהו לא אייריא כלל ע"י שליח וכן מוכח מדמפרש רש"י דפליגי אי קנה המגביה ויקשה הא בהגיע לידו ע"כ קני חבירו עכ"פ למפרע כמש"כ בשמ"ק בב"מ דקתני במשנה דאם הגיע לידו קנה היינו למפרע וכמש"כ באמת בבעהמ"א לפרש בשמעתין אבל לפמש"כ דלמסקנא גם לפירש"י אייריא בלא שליח ניחא דשם באמר תנה לי ע"כ קנה למפרע שפיר) והנה בגיטין הקשו בתוס' לפירש"י דבעשאו שליח קנה מכתובות מימר בר חבו דמסיק דלא קנה לחבירו דהוה תופס לבע"ח והא שם עשאו שליח וכן קשה ממשנה דב"מ דאמר תנה לי דעשאו שליח אפ"ה ל"ק לר"נ וכן מהא דגמ' מסיק דפועל כיד בעה"ב דמי משמע אבל בשליח ל"ק דדוקא בפועל קנה והנה רבינו פ"כ ממלוה כתב דאם עשאו לוה שליח קנה אף דחב לאחרינא וכתב הה"מ דכן נשמע מהא דפ"ק דגיטין האומר הולך לשמעון מנה זה שאני חייב לו שאם רצה ראובן לחזור אינו חוזר אלמא זכה וכיון שהוא א"י לחזור וודאי אין שאר בע"ח יכולין לגבות ממנו וכן בהא דגיטין דף י"א גבי הא דתופס לבע"ח דכל היכיא דלוה אמר תנו נותנין ובלח"מ תמה דהא אין ראי' כלל דהא התם לא חב לאחרינא ובקצה"ח סי' ק"ה כ' דגם ראי' שני' אין ראי' כלל דשם קאי דחב לגבי אדון לכן וודאי מהני אמר תנו דעשאו שליח אבל בחב לאחרינא מנ"ל דמהני בעשאו לוה שליח:
ונראה לישב דהנה בגיטין קאמר ש"מ תופס לבע"ח במקום שחב לאחרינא קנה חבירו ודחי מדר"נ אמר דל"ק חבירו ואם תאמר משנתינו דאמר תנו והקשו תוס' מאי פריך מתופס לבע"ח דהא לא דמיא כלל דאף דנאמר תופס לבע"ח קנה חבירו היינו משום דהלוה חייב לו (ואלו תפס בעצמו מהני לכן יכול לתפוס בנעשה שליחו) אבל כאן הא אין האדון חייב לשחררו ואין העבד יכול לעכב האדון לשחררו א"כ פשיטא דא"י לתפוס ע"י אחרים ותי' בעביד לי' נייח נפשי' דחייב לשחררו ובר"ן תי' דהכי קאמר כיון דא"י לחזור ע"כ משום דיכול לומר שאני אהי' שליח של העבד לזכות לו ה"נ בתופס לבע"ח יכול להעשות שליח לזכות לו אף שלא עשאו הלוה שליח אך במחנא"פ ה' שלוחין סי' ד' הקשה מדברי הירושלמי פ"ד דמעשר וכי אדם עושה שליח לקבל מתנה לזכות בממון לחבירו דבעינן שליחות מבעל הממון וגט שאני שהתורה זיכתה לה בגיטה וה"ה בשחרור העבד וא"כ איך נשמע מזה תופס לבע"ח די"ל בוודאי כאן דעבד יכול לעשות שליח לקבלה יכול הוא בעצמו להיות נעשה שליחו אבל בממון דבעינן שליחות מבעל הממון לא נשמע דתופס לבע"ח קנה דיהא יכול להעשות שליח כאלו עומד במקומו של בע"ח דכמו דשליחות ל"מ אלא מבעל ממון ואין אדם יכול לעשות שליח לקבלה ה"נ לא יכול לזכות עבורו דאין זכי' אלא מטעם שליחות אך לכאורה לפי"ז תיקשי א"כ היכיא דלא חב אחרינא ג"כ נאמר דלא יהא יכול להעשות שליח לתפוס לבע"ח כיון דבעינן שליחות מבעל הממון והנה ראיתי לנתיבות סי' ק"ה שהקשה באמת כן לדברי הר"ן בב"מ במשנה דראה רצין אחר המציאה דל"ש שליחות במציאה יען דבעינן שליחות מבעל ממון א"כ ה"נ בתופס לבע"ח אף שאין חב לאחרינא למה מהני ותי' דכיון דבלא"ה הנכסים משועבדים למלוה וגם דע"י תפיסה עדיין אין קונה לגמרי אלא דמאלים השיעבוד כהא"ג ל"ב שליחות מבעה"מ והעלה לפי"ז אף בחב לאחרינא מהני דל"ב שליחות מבעל ממון בחוב אולם קשה לי התינח אי למפרע גובה אבל אי מכאן ולהבא גובה א"כ רק תפיסתו קונה לו א"כ לבעי שליחות מבעל ממון (והנה במחנא"פ כתב בפשיטות דבחוב היכיא דלא חב לאחרינא ל"ב שליחות מבעל ממון ויכול להעשות נמי שליח דזכין לו שלא מדעתו רק בחב לאחרינא סובר הר"ן דבעינן שליחות מבעל הממון ע"ש סי' ל"ד וא"כ תיקשי עכ"פ קו' הראשונה):
והנה בפנ"י כתובות דף פ"ד הקשה להיפוך מ"ט דלא יהא יכול לתפוס בחב לאחרינא ע"י שליח כיון דהוא עצמו יכול לתפוס ולחוב לאחרינא גם ע"י שליח יהא רשאי לעשות שליח לחוב לאחרינא (ועיין רא"ש פ"ק דגיטין שכ' בפשיטות דלאו כל כמיני' לשוויא שליח היכיא דחב לאחרים אבל הא גופי' טעמא בעי כיון שהוא יכול לחוב למה לא יכול לעשות כן ע"י שליח) והעלה שם משום דאשל"ע ובקה"ח דחי דבריו כיון דלמשלח אין דבר עבירה ל"ש אשל"ע והנה קו' זו יקשה גם בלא עשאו שליח ג"כ יהא יכול לתפוס כיון דהוא יכול לתפוס בעצמו אחר ג"כ נעשה שליח עליו (והוא בכלל קו' תוס' גיטין שהקשו כיון דזכי' מטעם שליחות א"כ מאי נפ"מ אי עשאו שליח בפירוש) ונראה להביא ראי' לדברי הפנ"י דבב"ק דף ק"י איתא דכהן דמצי עביד איהו מצי עביד שליח ואי לא מצי עביד איהו להקריב קרבנותיו א"י לעשות כהן אחר שליח להקריב ובנובי"ת ביאר דהא"ט משום דא"י להפסיד לאנשי משמר ורק כשהוא מצי עביד אין כאן חב לאחרינא דהא הוא בעצמו יכול לעשותן והנה דבר זה שלא מצי לעשות שליח לחוב לאנשי משמר ילפינן מקרא דחלק כחלק יאכלו לבד ממכריו על האבות וכמש"כ רבינו פ"ד מכהמ"ק והא דכשהוא יכול רשאי לעשות ע"י שליח ע"כ היינו משום דל"ה חב לאחרינא כלל א"כ ה"נ יהא יכול לעשות שליח לחוב לאחרינא כקו' הפנ"י ואפי' אם לא עשאו שליח ג"כ קשה אמאי לא יהא יכול איהו להיות מעצמו שליח לזכות לו כיון דהמלוה בעצמו יכול לחוב להם ל"ח כלל חב לאחרינא אך י"ל דלא דמי לשם דהתם כיון דכהן בעצמו יכול להקריב לא זכו בי' כלל אנשי משמר ול"ח כלל חב דאטו מחויב ליתן עור ובשר שלו להם ע"כ ממילא גם ע"י אחר ליכא חוב אבל כאן בבע"ח הא בוודאי איכא חוב להם רק דהוא בעצמו יכול לחוב לא נשמע מזה דיהא יכול לחוב גם ע"י אחר (ושפיר י"ל כדעת הרא"ש דא"י לחוב ע"י אחרים ופלא בנובי"ת שם כ' דכשלא מצי כהן עביד לכן א"י לעשות שליח דחב לאחרינא והביא ראי' מדברי הרא"ש כנ"ל וזה תימא דהא לדברי הרא"ש אף במצי עביד איהו ל"מ עביד ע"י שליח לחוב לאחרינא) אמנם אכתי י"ל דבוודאי למ"ד למפ"ג א"כ יש לכל בע"ח כבר זכות בנכסים לכן כשתופס זה חב לאחרינא אלא דהוא בעצמו יכול לחוב ולא ע"י אחרים אבל למ"ד מכאן ולהבא גובה א"כ אין להם זכות עדיין בנכסים אלא דאם לא הוא הי' תופס היו אחרים יכולים לזכות א"כ שוב ל"ח כלל חב לאחרינא דהא כיון דהוא בעצמו יכול לתפוס ואין צריך להניח מלתפוס משום שלא יהא נולד חוב לאחרים א"כ ממילא גם ע"י אחרים ל"ה חב לאחרינא כלל כמו בכהן במצי עביד איהו דל"ח חב כלל:
אולם נראה דהנה סברת הרנב"ר דכ' דבעינן שליחות מבעל הממון נראה דל"ש כלל בבע"ח דהא סברת הרנב"ר נובע מירושלמי הנ"ל דל"מ משוי שליח לקבל מתנה מחבירו דהא ל"ה לו מקודם שום זכות בדבר ההוא וכן במציאה שייך האי סברא גופי' כמש"כ בשמ"ק בב"מ דלא הי' לו שום זכות בהאי מציאה לפי"ז בחוב דשפיר יש לו זכות למלוה בהאי נכסים מצי משוי שליח ול"ב שליחות מבעל הממון ולכן גם מעצמו יכול להעשות שליח כסברת הר"ן גבי גט שיחרור כנ"ל (וזה נראה דעת המחנא"פ הנ"ל שכ' בחוב מצי לעשות שליח ול"ב שליחות מבעל ממון שוב מצאתי כן להדיא במחא"פ סי' כ"ז) ואך התינח אי למפ"ג יש לו זכות בממון אבל למ"ד מכאן ולהבא גובה א"כ אין לו זכות בנכסים דהוה כדשלב"ל כמבואר בפוסקים בסי' ס"ו א"כ שוב ל"מ דל"ה שליחות מבעל ממון וא"כ נתישב קו' הנ"ל ממנ"פ דלמ"ד למפ"ג דהוה שליחות מבעל ממון לא מהני השליחות משום דחב לאחרינא ולמ"ד מכאן ולהבא גובה דל"ש חב לאחרינא ל"מ משום דל"ה שליחות מבעל ממון ודו"ק:
אמנם מטעם אחר אכתי יקשה מ"ט מהני תפיסה כשאין חב לאחרינא הא חב ללוה גופי' וע"ז אין לומר אדרבא כסברת הפנ"י כיון דיכול לחוב בעצמו יכול לחוב גם ע"י שליח דהא לפמש"כ היכיא דבאמת הי' להם זכות בהנכסים אף דהוא בעצמו יכול לחוב אבל ע"י אחרים א"י לחוב כדעת הרא"ש א"כ כיון דלגבי הלוה דהנכסים שלו הן אף דמשועבדין למלוה א"כ חב ממש ע"י תפיסתו דמפסידו א"כ נהי דבעצמו יכול לחוב אבל ע"י אחרים למה מצי לחוב לתפוס ע"י שליח אך יש לומר דהנה בב"מ דף י' סובר רי"ו דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו והקשו תוס' הא רי"ו סובר תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ל"ק ותי' יען דל"ש מיגו דזכי לנפשי' רק במציאה קני משום דשייך מיגו דזכי לנפשי' ואולם קשה לפי"ז הא דקאמר דמגביה מציאה לחבירו ל"ק חבירו משום דהוה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים יקשה הא לא דמיא כלל דשם ל"ש מיגו דזכי לנפשי' אבל כאן דשייך מיגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' באמת יקנה חבירו ג"כ וראיתי שכבר הקשה כן בכ"ס:
ונראה לישב דשפיר שייך גם בתופס לבע"ח מיגו דזכי לנפשי' דהנה בר"ן בסוג' דמע"ש הקשה למה צריך כלל לתקנת מע"ש הא מצי להקנות לחבירו על ידו שיאמר זכה לפלוני ותי' דכדי שיקנה בע"כ של הנפקד או של הלוה והקשה למה בשטר שיחרור לא יהא מהני מטעם מע"ש כשאמר תנו שטר שיחרור לעבדי ותי' דל"א דקני במע"ש רק במידי דמצי זכי איהו לנפשי' תיקנו חכמים שיקנה גם לאחרים אבל בשטר שיחרור דלא מצי זכי איהו לנפשי' לא תיקנו שיקנה ע"י מע"ש (כן העלה בקצה"ח סי' ס"ו אבל בנתיבות פי' דברי הר"ן דאף דבשאר שטרות כיון דאין גופו ממון ול"ק אלא בכתיבה ומסירה ולכן לא מצי זכי איהו גופי' ע"כ לא תיקנו מע"ש ולי נראה כונת ר"ן דדוקא בדבר שגופו ממון שייך דמצי זכי לנפשי' אבל בדבר שאין גופן ממון ל"ש זכי לנפשי' וכהא"ג כתב במחנא"פ סוף ה' שלוחין לישב שיטת רש"י דאי עשאו שליח מצי לתפוס ורק בממון שזכי בו לגמרי אבל בדבר שאין מצי לזכות בגופו רק למשכון לא מצי תפיס אף בשוי' שליח יעו"ש ולפי"ז י"ל דהא"ט דמצי הלוה לעשות שליח לתפוס לבע"ח אי הוה הלוה מזכה לו מצי זכי לנפשי' לכן מצי זכי גם לחבירו כמו דאמרינן לגבי מע"ש רק דבמע"ש גופי' הצריכו לתקנה משום דאף דהוה בע"כ דשליח אבל כשרוצה לזכות שפיר מהני בלא מע"ש מהא"ט דכל דמצי זכי לנפשי' אי הוה מקנין לו מצי נמי זכי ברצונו לחברי' ולכן בעשאו הלוה שליח לתפוס שפיר מצי מהני תפיסתו כדעת רבינו מעתה אני אומר גם להיפך כשמלוה עשאו שליח לתפוס ג"כ יש סברא לומר דמהני מהא"ט דמיגו דזכי לנפשי' דהיינו כיון דמצי לזכות לנפשי' אי הוה המלוה נותן לו במתנה שיזכה לעצמו לכן זכי גם לחבירו כאשר אבאר דהנה בב"ק דף ע' איתא אמרי נהרדעי אורכתא דלא כתיב בי' זול דון וזכי ואפיק לנפשך לית בי' מששא מ"ט משום דא"ל לאו בר דברים דידי את אמר אביי ואי כתב בי' למחצה לשליש ולרביע מיגו דמשתעי דינא אפלגא משתעי דינא אכולה אמר אמימר ואי תפיס שליח לא מפקינן מיני' ופירש"י אע"ג דלא כתב אפיק לנפשך רב אשי אמר כיון דכתיב בי' כל דמתעני מן דינו קבילית עלי שליח שויא ופירש"י דהוה כתופס לבע"ח ואי תפיס מפקינן מיני' והקשה בכ"ס בגיטין הא לא אייריא כלל מחב לאחרינא וכתב לפרש לפי מה שהקשה הרא"ש פ"ק דב"מ על תשובת הריא"ף דמסיק דמדין זכי' אף בלא חייב באחרינא לא יכול לתפוס דמצי למימר לאו בר דברים דידי את רק מתקנתא במקום דמפסיד נכסי א"כ איך אמר ר"נ ור"ח המגביה מציאה לחבירו ל"ק מידי דהוה אתופס לבע"ח פשיטא דלא יעשו תקנה לחוב לאחרים אע"כ דלא שייך לאו בר דברים דידי את רק כשרוצה לבוא עמו בדינא ודיינא משא"כ כשתופס מעצמו ולפי"ז י"ל דבהא פליגי דאמימר ס"ל דא"צ ליכתוב ולכן אי תפיס זכה לו כשיטת הרא"ש ור"א סבר שליח שויא ול"מ תפיסתו דגם ע"י שליח לא יכול לתפוס דיכול לומר לאו בר דברים דידי את וזהו שכ' רש"י דהוה תפיס לבע"ח דכמו בתופס מעצמו ל"מ אפי' אינו חב לאחרינא כן ל"מ אם שויא שליח וא"כ ר"נ ור"ח סברי דמועל תפיסה מצד עיקר הדין רק בחב לאחרינא לאו כל כמינ' לחוב ה"ה במגביה מציאה לחבירו ושפיר מדמינן לתופס לבע"ח וריא"ף סובר להלכתא כרב אשי יעו"ש אולם אכתי תיקשי עכ"פ איך מדמין זה לבע"ח דשם ל"ש מיגו דזכי לנפשי' כלל לכן אומר עד"ז דהנה אביי אמר למחצה לשליש ולרביע מיגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' ולא מצי לומר לאו בר דברים דידי את וע"ז אמר אמימר אי תפיס לא מפקינן כיון דאי הוה כותב לו למחצה ולשליש הוה מהני משום מיגו דזכי לנפשי' ה"נ אף בלא כתב לי' מצי לזכות אי תפס אף דחב ללוה מיגו דזכי לנפשי' דהיינו דראוי לזכות לנפשי' אי הוה כתב לי' הלוה זכי נמי לחברי' וכמש"כ לעיל לדעת רבינו דלכן אי עשה לוה שליח מהני אף דחב לאחרים יען דשייך מיגו דזכי לנפשי' דראוי עכ"פ לזכות לנפשי' כסברת הר"ן במע"ש כנ"ל ה"נ בלוה מהני כשעשה שליח לתפוס אף דחב ללוה ול"מ לומר לאו בר דברים דידי את כיון דשייך מיגו דזכי לנפשי' אי הוה כתב לי' למחצה ולשליש ולפי"ז אף בלא עשאו שליח ג"כ שייך מיגו דזכי לנפשי' במיגו דאי הוה כותב לו למחצה לשליש ה"נ זכי נמי לחברי' אפי' אי לא עשאו שליח א"כ שייך שפיר בחוב ג"כ מיגו דזכי לנפשי' רק רי"ו סובר כרב אשי דל"א מיגו דזכי לנפשי' ול"מ אפי' בעשאו שליח אפי' לא חב לאחרינא דמצי למימר לאו בר דברים דידי את ע"כ סובר רק במגביה מציאה לחבירו קני משום מיגו דזכי לנפשי' אבל לא בבע"ח אבל ר"נ ור"ח שפיר מדמין מציאה לבע"ח דהא גם בבע"ח מהני תפיסה מצד עיקר הדין דשייך ג"כ מיגו דזכי לנפשי' אפ"ה היכיא דחב לאחרינא ל"מ ה"נ במציאה אף דשייך מיגו דזכי לנפשי' ל"מ דחב לאחרינא ודו"ק ולפי"ז יצא לנו דשפיר מהני תפיסה כשאינו חב לאחרינא רק ללוה דבזה שייך שפיר מיגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' ומיושב קושיתינו על נכון:
אולם אכתי הא תיקשי דעדיין לא דמיא למציאה דנהי לפמש"כ גם בתופס לבע"ח שייך מיגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' היינו כשאינו חב לאחרים אבל כשחב לאחרינא הא לא מצי זכי גם לנפשי' דאף אי כתב לו דון וזכה לנפשך לא הוה מצי לזכות בדינא ודיינא (דבחב לאחרים חולקין בשוה אך יש לדחות אי הוה כתב לי' דון וזכה לעצמך הוה מצי תפיס בכח הרשאה כאלו תפיס המלוה בעצמו שלא עפ"י דינא ודיינא) ובמציאה שייך מיגו דזכי לנפשי' אף דחב לאחרינא לכן נראה לישב על נכון דהנה בהאי דאמרינן דמציאה הוה חב לאחרינא כתב בנתיבות דהא"ט דסובר הרנב"ר דבמציאה ל"מ שליחות דבעינן שליחות מבעל ממון יען דיאוש ל"מ רק כשאתי ליד זוכה א"כ נחשב עדיין כאלו יש לו בעלים ובעינן שפיר שליחות מבעל ממון והנה לפמש"כ לעיל אין כן כונת הרנב"ר דאין הקפידא בהא דבעינן שליחות מבעל הממון משם דנחסר כח המזכה אלא הכונה משום דלא מצי משוי שליח לקבלה בדבר שאין לו זכות מאדם כדאיתא בירושלמי דהיינו דחסר כח הזוכה דהזוכה א"י לעשות שליח לזכות בממון שאין לו זכות בגווה אבל עכ"פ נשמע מדבריו דס"ל דבמציאה ג"כ נחשב כיש לו בעלים יען דלא בא ליד זוכה לפי"ז במגביה מציאה אין אנו צריכין לומר מטעם דחב לאחרינא דבאמת ל"ח זהו כלל חב כמש"כ בשמ"ק ב"מ דל"ח רק מניעת ריווח ול"ש חב לאחרים במה שאין להם שום זכות בגווה אלא הא דאמרינן דחשב חב לאחרינא היינו משום דהוה חב להבעלים שאבדו החפץ דכיון דבעינן אתי ליד זוכה א"כ עדיין בי' גזא דבעלים הוה א"כ אין יכול לזכות לחבירו לחוב להבעלים להוציא מבי גזא דבעלים רק לעצמו גילתה תורה דכשאתי ליד הזוכה נקנה לו ופקע כח בעלים הראשונים אבל לא לזכות לאחרים ורק דהי' לנו לומר מיגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' אף דחב לבעלים ראשונים כדסובר באמת רי"ו כמש"כ תוס' ע"ז נתן טעם לדבריו דהוה כמו תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דהיינו נמי במה דחב ללוה (דבמה דחב לאחרינא הנושים בו כ"כ דתליא אי מכאן ולהבא גובה וכן נראה דהכונה דחב ללוה אף דבאמת חב גם לאחרינא הנושים ע"כ אמר סתם במקום שחב לאחרים וכולל בין להלוה בין לאחרים) אף דלגבי הלוה שייך שפיר לומר מיגו דזכי לנפשי' ע"ד שכ' לעיל היכיא דכתב לו למחצה ולשליש מצי זכי נמי לחברי' אפ"ה לא מצי תפיס שפיר דמיא מציאה לתופס לבע"ח ודו"ק:
ולפי"ז סברי ר"נ ור"ח כאמימר דמצי לזכות אף דלא כתוב זכי לנפשך כיון דכ' לו הרשאה ונתן לו רשות לדון עבורו מהני תפיסה בדשוי' שליח כפירש"י ומטעם דאמרינן מיגו דזכי לנפשי' אי הוה כתב לו זכה לנפשך לכן גם עתה שלא כתב זכה לנפשך מצי זכי עבורו אבל בלא עשאו שליח דלא כתב לו הרשאה כלל אף דשייך ג"כ אותו מיגו דזכי לנפשי' אי הוה כתב לו זכה לנפשך אפ"ה ל"ק חבירו דל"א מיגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' רק בדעשאו שליח (כסברת מהרש"א ביצה דף ל"ט ותומים סי' ק"ה דהא דסובר רש"י דשויא שליח מהני רק היכיא דשייך מיגו דזכי לנפשי' ובקצה"ח תמה עליו דמבואר בפירוש ברש"י דבחוב מהני שוי' שליח אף דל"ש מצי זכי לנפשי' ולפמש"כ ניחא דבאמת גם בחוב שייך מיגו דזכי לנפשי' בדשוי' שליח בכח הרשאה אף שלא כתב דון וזכה לנפשך ומצי תפוס) ומעתה ניחא קו' התוס' מכתובות דלפמש"כ שפיר מדמי ר"נ ור"ח מציאה לתופס לבע"ח משום דבתופס לבע"ח ג"כ שייך מיגו דזכי לנפשי' דלכן מהני בדשוי' שליח ומצי תפיס אפ"ה אי לא שויא שליח ל"א האי מיגו דזכי לנפשי' ולכן גם במציאה ל"מ אף דשייך מיגו דזכי לנפשי' אך התינח בתופס לבע"ח במקום שחב לאחרינא דהיינו ללוה ולאחרים הנושים בו אבל בכתובות דתפיס מטלטלי דיתמי דל"ש לומר מיגו דזכי לנפשי' דהא אף אי הוה כתוב לי' דון וזכה לנפשך ל"ה מצי לזכות לנפשי' דמטלטלי דיתמי לא משתעבד לבע"ח לכן ל"מ משוי שליח וא"ש הקושיא מיימר בר חשו ודו"ק וניחא נמי מה שהכריח רש"י לפרש כן דאי שויא שליח מצי לתפוס דלכאורה תמוה מה הכריחו רש"י לפרש כן בשמעתין דאין זה ענין לשקלא וטריא דשמעתין אבל לפמש"כ ניחא משום דהוה קשיא לרש"י איך מדמי ר"נ מציאה לבע"ח דל"ש מיגו דזכי לנפשי' ע"ז פירש"י דהא דל"ק רק משום דלא שויא שליח דאי שויא שליח הוה מהני ע"כ דשייך גם בבע"ח מיגו דזכי לנפשי' אפ"ה אי לא שויא שליח ל"ק א"כ במציאה נמי דחב לבעלים ל"ק אף דשייך מיגו דזכי לנפשי' ולפי"ז דברי רש"י דאי עשאו שליח מצי תפיס כונתן ממש לדברי אמימר דסובר אי כתב הרשאה ולא כתב דון לנפשיך מצי לתפוס אי לא חב לאחרינא רק ללוה אבל בלא כתב הרשאה כלל ל"מ לתפוס ודו"ק ובהא מיושב היטב שיטת הריא"ף דסובר דל"מ לתפוס מדינא משום דחב לגבי לוה ומצי לומר לו לאו בר דברים דידי את והקשה הרא"ש מדקאמר במקום שחב לאחרים משמע הא בלא חב לאחרים קנה מדינא וכן מדמייתיא על מציאה משמע מדינא קאמר לפמש"כ ניחא דהנה לפמש"כ י"ל בהא פליגי ר"נ ורי"ו דר"נ סובר דאי שויא שליח מצי תפיס דסובר כאמימר דאף אי לא כתב לי' דון וזכה לנפשך מצי תפיס (ולא משום דסובר דמצי לתפוס מדינא אי לא חב רק ללוה כשיטת הרא"ש אלא דסובר דמצי תפיס יען דכתב לו הרשאה ושליח שוי') ומיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' (דנהי דבלא כתב לו זכה לנפשך אין יכול לדין בבי"ד אבל אי תפיס מעצמו מהני תפיסה מטעם מיגו הנ"ל) ורי"ו סובר כרב אשי דבלא כתב לו זכה לנפשך ולא הקנה לו החוב ול"ה אלא שליח לא מצי תפיס דבבע"ח לית לי' מיגו דזכי לנפשי' לכן שפיר סובר רי"ו רק במציאה זכי משום דשייך מיגו דזכי לנפשי' אבל בבע"ח דל"ש מיגו כלל לכן לא קנה ג"כ התופס לבע"ח וא"כ ניחא דמייתיא הא דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דהיינו לבעלים וכן במציאה חב לאחרים לבעלים שאבדו האבידה ואף דאיכא קצת חוב גם לאחרינא הנושים בו ושפיר מדמו להו אהדדי ודו"ק:
והנה בגיטין דקאמר ר"ה שמעת מיני' תופס לבע"ח קנה ויש לדקדק דהא עיקר הרבותא משום דחב לאחרים א"כ למה שבק לפרש במקום שחב לאחרים ולפמש"כ ניחא דבאמת בכל תפיסה הוה חב לאחרים דהיינו ללוה וסובר כשיטת הרא"ש דתופס לבע"ח במקום שאינו חב לאחרים הנושים בו קנה והיינו דדייק ר"ה דכמו דאמרינן במשנתינו דלא מצי לחזור יען דמעמיד עצמו לשליח אל העבד ה"נ בתופס לבע"ח קנה ויכול להעשות שליח אל המלוה ולא מצי הלוה לומר לאו בר דברים דידי את אבל משום זה דחב ללוה הוה פשיטא לי' לר"ה דקנה יען דשייך מיגו דזכי לנפשי' ורק דלא תימא דלא מצי לעשות עצמו שליח ע"ז צריך לימוד ממשנתינו דיכול לעשות את עצמו שליח וה"נ היכיא דחב לאחרים ג"כ נעשה שליח מעצמו (דאי משום דחב ללוה סובר דקנה מצד סברת הפנ"י כיון דבעצמו יכול לחוב לאחריני גם ע"י שליח יכול לחוב דאין זה כלל כחב לאחרים ולכן אף בלא עשאו שליח יכול לזכות לו ולא מיחשב כחב או משום סברא שכתבנו דבאמת גם בתופס לבע"ח שייך הסברא מיגו דזכי לנפשיה זכי לחברי'):
ולפי"ז מיושב קו' תוס' שהקשו איך מדמי לעבד דבשלמא תופס לבע"ח אף דקנה משום דהוא עצמו יכול לתפוס אבל כאן אין העבד יכול לעכב שישחררו האדון דשפיר י"ל כמש"כ הר"ן דלא מייתיא כאן למימר דאף דחב לאחרים יכול לתפוס דהא ל"ה כלל חב לאחרינא אלא ללוה רק דמדמי לענין זה דכמו דיכול להעשות עצמו שליח אל העבד כך יכול להעשות שליח אל המלוה ולא יכול הלוה לומר לאו בר דברים דידי את וא"כ ניחא דלא יקשה קו' המחנא"פ שהקשה דלא נשמע מזה דתופס לבע"ח דקנה משום די"ל דאין יכול לעשות שליח אלא בעל הממון כירושלמי הנ"ל דב"א דרק במתנה דלא הי' לו זכות מקודם אין יכול לעשות שליח אבל בחוב דהי' לו זכות מקודם בהאי ממון שפיר מצי משוי שליח כמש"כ לעיל:
ובזה מבואר הא דמסיק דאמר ר' ירמי' דרדקי הכי אמר רי"ו תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ל"ק ואם תאמר משנתינו באמר תנו כזכי דמי ויש לדקדק למה קראם דרדקי לפמש"כ הכי קאמר הכונה לא כמו דאת סבור דאין לדון בזה משום דחב אלא משום דלא נעשה מעצמו שליח דהא מדרי"ו נשמע דלא קנה דוקא משום דחב לאחרינא דזה עיקר הטעם דקיי"ל כיון דחב לאחרינא הלוה ל"ק (דאי משום הנושים לא חשיב חב דהם לא זכו עוד בשיעבוד למ"ד מכאן ולהבא גובה ול"ה אלא כמו מניעת הריווח) וא"כ אף דתאמר דיכול להעשות שליח מעצמו היכיא דהוה זכות אבל כאן ל"ה זכות כיון דחב לאחרים וזה דקאמר ואת"ל משנתינו דקתני דא"י לחזור ורצית לדייק מזה דיכול להעשות מעצמו שליח אבל אין לדייק מזה דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קנה משום דמשנתינו דקאמר זכה א"כ ל"ה חב כלל אבל כאן הרי הוה חב ללוה (ולית לי' לרי"ו מגו דזכי לנפשי' אי הוה כתב דון וזכה לנפשך זהו לית לי' לרי"ו דסובר כרב אשי דשוי' שליח לא מצי תפיס לגבי לוה ולית לי' מיגו דאי הוה כתב דון וזכה לנפשיך וכמש"כ לעיל) ומעתה נתיישבה גם שיטת רבינו דסובר דאם עשאו הלוה שליח מצי לחוב לאחרינא ומפרש הה"מ דדייק כן משמעתין דמשני דמשנתינו באומר תני כזכה דמי ועשאו שליח וכן בלוה אם עשאו שליח מהני ולכאורה יקשה הא כאן ל"ה חב רק לגבי אדון ע"כ מהני באומר זכה ולפמש"כ א"ש דהנה בעשאו לוה שליח לתפוס דמהני התפיסה אף דחב לאחרינא היינו משום דמיגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' דהא לגבי לוה שעשאו שליח בארנו לעיל דשייך שפיר לומר מיגו דמצי זכי לנפשי' כמ"ש הר"ן דלכן תיקנו מע"ש רק אכתי הו"א דעכ"פ איך יכול התופס לעשות מעצמו שליח של המלוה אך זה שפיר מוכח ממשנתנו דמהני באמר תנו משום דנעשה מעצמו שליח של העבד ואין לומר הא דחי דכל האומר תנו כאומר זכה דמי דלפמש"כ ניחא דזה רק מהני דלא יהא חב לאדון אבל אכתי הא אין נעשה שליח ע"י עצמו ע"כ דמוכח שפיר זאת דנעשה שליח ע"י עצמו וזה שפיר מודה דמוכח כך ממשנתינו ורק דטעמא בעי דהא הוה חב לכן מוקי דאומר תנו כאומר זכה דמי ול"ה חב לבעלים (והיינו כפירוש הרא"ש דמפרש הא דקתני דא"י לחזור היינו דהוה כאלו מטא לידי' וע"כ מטעם שכ' הר"ן דנעשה שליח ע"י עצמו ועמש"כ להלן באופן אחר לפי שיטת ריא"ף דמפרש דרק א"י לחזור אבל עכ"פ בעינן מטא לידי') וכך מוכח נמי מהא דהולך מנה שאני חייב דאמרינן דא"י לחזור ונעשה שליח של המלוה הרי דיכול לעשות שליח ע"י עצמו וא"ש ראיות הה"מ על נכון:
אך אכתי קשה הא דאמרינן ר"נ ור"ח דמגביה מציאה לחבירו ל"ק חבירו מ"ט משום דהוה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים איך שייך לומר הא"ט כיון דתופס לבע"ח נהי דאיכא גם חב ללוה וכופר זה שייך לומר דאיכא מיגו דאי בעי זכי לנפשיה אי הוה כתיב לי' דון וזכה לנפשך אבל כיון דבאמת איכא גם חב לאחרינא הנושים בו וכלפי זה ל"ש מיגו דמצי זכי לנפשי' דהרי בדינא ודיינא לא מצי לחוב לאחרינא רק חולקין בעלי חובות בשוה וא"כ איך שייך ליתן טעם כזה אשר באמת הטעם סותר הדמיון דל"ד כלל לתופס לבע"ח דחב גם לאחרינא ועוד דהא לשיטת הרא"ש היכיא דליכא חב לאחרינא גם ללוה מצי לתפוס דל"ח חב לאחרינא ורק היכיא דיש מלוים אחרים אמרינן דלא קנה א"כ אכתי תקשי לשיטת הרא"ש איך קאמר היינו טעמא משום דהוה תופס לבע"ח הא שם שאני דל"ש מיגו דזכי לנפשי' דבשלמא לשיטת הריא"ף דגם בחב רק ללוה ג"כ ל"ק שפיר בארנו דשייך מיגו דזכי לנפשי' אי הוה כתב לי' דון וזכה לנפשך אבל לשיטת הרא"ש דלגבי לוה לא חשוב כלל ורק מה דחב לאחרינא הוה חב וכלפי אחרינא ליכא מיגו דזכי לנפשי' א"כ הדרה קו' לדוכתי' דאיך תלי טעמא בתופס לבע"ח הא שם שאני דליכא מיגו דזכי:
על כן אני אומר לפרש עוד בדרך אחר דיש לדקדק דקאמר מיגו דזכי לנפשי' והול"ל מיגו דאי הוה בעי לנפשי' זכי וכבר העירותי בזה לעיל והנה תוס' הקשו לעיל אפירש"י דמפרש דהא דקאמר רי"ו לעולא דילמא מעני לעני מחלוקת דפליגי אי אמרינן מיגו דזכי לנפשי' דרבנן דר"א לית להו מיגו דזכי לנפשי' והקשו תוס' כיון דר"נ ור"א לקמן סברי דמגביה מציאה לחבירו ל"ק ור"ח הא מפרש טעמא דפליגי בתופס לבע"ח והנה לכאורה קשה אטו משום דר"ח סובר דפליגי בתופס לבע"ח גם ר"נ מוכרח לומר כן דילמא ר"נ דסובר דפליגי מעני לעני שפיר קאמר דפליגי במיגו אי בעי זכי לנפשי' אבל ר"ח דמשמע דמפרש דפליגי מעשיר לעני לכן מפרש דפליגי בתופס לבע"ח כדמשמע בגיטין דאמימר קאמר עלה דילמא הא"ט דר"א סובר אי בעי מפקיר לנכסי משמע דלר"ח פליגי ג"כ מעשיר לעני ונראה דכונתם כיון דלקמן מפרשי ר"נ ור"ח דהא"ט דל"ק משום דהוה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים וא"כ אי ר"נ סובר דפליגי דמיגו דאי בעי זכי א"כ גם במגביה מציאה לחבירו דל"ק היינו משום דלית לי' מיגו דזכי לנפשי' כרבנן דפליגי אר"א ולר"ח דמפרש דפליגי בתופס לבע"ח א"כ רק פליגי מעשיר לעני אבל מעני לעני לכו"ע קנה דאמרינן מיגו דזכי לנפשי' א"כ הא דקאמר דהא"ט דל"ק משום דהוה תופס לבע"ח הוא דלא כמאן דלר"ח ל"ש זהו רק מעשיר לעני אבל במציאה דהכל דין עני יש להם ע"כ לכו"ע קנה ול"ד לתופס לבע"ח ולר"נ דל"ק גם מעני לעני ע"כ הא"ט משום דלית לי' מיגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' אבל לא משום דתופס לבע"ח ל"ק אלא וודאי דר"ח ור"נ לא פליגי והיינו דטעמא דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים באמת שייך גם מעני לעני כמו שיבורר להלן ולר"נ דמפרש דפליגי מעני לעני מפרש ג"כ דפליגי בתופס לבע"ח דל"ק כיון דחב לאחרים וא"כ גם ר"ח דמפרש דפליגי בתופס לבע"ח הא"ט ניחא גם מעני לעני כמו לר"נ וא"כ לר"ח פליגי בין מעשיר לעני בין מעני לעני בהאי טעמא אי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קנה ושפיר מפרש ר"נ ור"ח דהא"ט דמגביה מציאה לחבירו דל"ק חבירו משום דהוה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דל"ק (ועיין פנ"י ותומים מה שהאריכו בדברי תוס' אלו) אמנם באמת טעמא בעי מעני לעני למה צריך לומר דפליגי בתופס לבע"ח דר"א סובר דתופס לבע"ח קנה כיון דאיכא טעמא דאי בעי זכי לנפשי' ונראה דא"ש לפי מה שבארתי לעיל דטעמא דר"ש לטעמא דסובר חיובא לאחר יאוש וסובר דאמרינן דקנינו וקנין הלוקח באים כאחד ה"נ סובר מיגו דזכי לנפשי' דבמה שמגביה לחבירו קני לעצמו וקני לחבירו וזהו דקאמר מיגו דזכי לנפשי' דהיינו אף שמגביה לחבירו הנה רק קנה חבירו יען דקנה לעצמו יכול לזכות בו לחבירו וא"כ ר"נ דפליג בביצה דף ל"ח אר"ש דסובר דחיובא לפני יאוש הנה לית לי' סברת ר"ש דקנינו וקנין חבירו באים כאחת א"כ לדידי' גם מיגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' לית לי' דאם נאמר חבירו קנהו לא קנה הוא וכיון דלא קני הוא אין כאן מיגו לנפשי' א"כ רק קונה אותו מי שנתמלאו לו כשבא לידו לכך ס"ל כרגלי מי שנתמלאו לו א"כ לפי"ז הוכרח שפיר ר"נ לפרש דפליגי בתופס לבע"ח כמו דמפרש ר"ח דפליגי בתופס לבע"ח ולית לי' דפליגי במיגו דזכי לנפשי' באותה הגבהה שזוכה לחבירו רק ע"כ טעמא דר"א דסובר דקנה משום דסובר גם בתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ג"כ קני חבירו ורבנן סברי דתופס לבע"ח ל"ק כיון דליכא מיגו דזכי לנפשי' כן גם במגביה מציאה לחבירו ליכא מיגו דזכי לנפשי' דלא מצי זכי לעצמו אף אם הי' קונה חבירו וא"כ נתישבה קושיתנו איך מדמה מציאה לתופס לבע"ח דבאמת לר"נ ולר"ח ל"ש במציאה כלל מיגו דזכי לנפשי' דהא לא מצי זכי לנפשיה בהאי הגבהה ודו"ק:
מעתה נהדר למה שכתבנו לעיל דכל זה במציאה דהוה חב לבעלים ראשונים דבעינן מטא ליד זוכה כמש"כ לעיל ובהא ניחא קו' רש"י דלא יקשה מדר"נ דסובר בב"מ דלא קנה חבירו די"ל זה רק במציאה דבעינן מטא לידו דהוה חב לבעלים שאבדו האבידה אבל בהפקר דל"ב מטא לידו ל"ה חב כלל לכן שפיר סובר ר"נ דקנה חבירו בהא ניחא לי מה שהקשו תוס' בקידושין דף ס"א אהא דפירש"י עני המהפך בחררה של הפקר דנקרא רשע והא תנן ראה את המציאה ופירש טליתו עלי' ובא זה ונטלה וכן בפיאה כהא"ג מעבירין אותו ממנה ולא נקרא רשע להנ"ל ניחא דהא דנקרא רשע היינו משום דאף שעבר ונטלה הרי יכול ליתנו לעני כדאיתא לקמן בעובדא דרב גידל דקאמר לי' לרבי אבא השתא ליתב לי' מר דיתננו עתה ולא יחזיקנו בידו באיסורו לכן נקרא רשע דהא אם הי' נותן לו עתה הוה מיתקן איסורא דאז הוה כמגביה מן ההפקר לחבירו דזכה בו חבירו והנה זה שייך בהפקר דמגביה לחבירו לא מיקרי חב כמו שהוכחנו מההוא דנדרים אבל במציאה אף אם יתננו לזה שמהפך בו לא עביד שפיר דשוב הוה חב לאחרינא דהיינו דהוה כמגביה מציאה לחבירו דמיקרי חב לבעלים לפי מה שפירשנו וכיון דאף אם הי' מחבירו לחבירו ל"ה קנה רק לעצמו רשאי לזכות מציאה אף דחב לבעלים אבל לאחרינא לא דחב לבעלים א"כ ל"ש דנקרא רשע דהא אין רשאי לזכות לחבירו רק לעצמו וכן בפיאה אין רשאי לזכות לחבירו לכן אף במהפך העני תחילה לא מיקרי רשע א"כ נתישבה היטב שיטת רבינו דלא הביא אי כרגלי הממלא או כרגלי מי שנתמלאו לו דכיון דקיימ"ל דבהפקר ל"ב אתי ליד זוכה א"כ ל"ה חב כלל ולכו"ע זוכה חבירו וכמו דסובר רבא דאם אמר ככר זה הקדש מועלין בו וכן פסק רבינו בפ"ה מה' מעילה ולכן פשיטא דהוה כרגלי מי שממלא דהא דחבירו קנה רק יען דהמגביה קני אותו ואיכא מיגו דזכי בהאי הגבהה לנפשי' זכי לחברי' ודו"ק:
ואמנם לישב שיטת רש"י דמפרש דלר"נ דפליגי מעני לעני פליגי אי אמרינן מיגו דזכי לנפשי' וקשה ע"ז קו' תוס' דהא ר"ח סובר דפליגי בתופס לבע"ח נראה לישב ג"כ די"ל גם בתופס לבע"ח שייך מיגו דזכי לנפשי' דהיינו דבהאי תפיסה שזוכה לחבירו זוכה לעצמו דהנה בביצה דף מ' פליגי רב ושמואל אי כרגלי המפקיד או כרגלי הנפקד דרב סובר כרגלי המפקיד והיינו משום דיש לו קנין בו יען דחייב באחריותו וגורם לממון כממון דמי ה"נ י"ל בהאי תופס לפי שיטת הב"ח סי' ק"ה דסתם תופס לחבירו במקום דלא חב לאחרינא חייב באחריות דאל"ה ל"ה קנה וא"כ ה"נ בתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים אי נאמר דקני הרי הוא חייב באחריות וא"כ הוה גורם לממון ויש לו קנין בו א"כ זכי בהאי תפיסה גם לעצמו קנין באותו חפץ משום גורם לממון לכך מצי זכי לחבירו:
וא"כ לפי"ז הא דקאמר ר"נ ור"ח מגביה מציאה ל"ק חבירו משום דהוה תופס לבע"ח יפורש כל אחד לפי שיטתו דר"ח סובר דליכא מיגו דזכי לנפשי' זכי לחבירו דהיינו דגם לעצמו לא זכי ומפרש מ"ט דהוה לי' תופס לבע"ח דבתופס לבע"ח ל"ק משום דליכא מיגו דזכי לנפשי' דאף שמתחייב באחריות לא חשוב כאלו יש לו קנין בהאי חפץ וכדסובר שמואל כרגלי המפקיד משום דנהי דגל"מ כמ"ד אבל אין בו בהאי חפץ קנין כמו שיתבאר להלן ולר"נ יפורש ג"כ כטעמי' דלדידי' בתופס לבע"ח איכא ג"כ מיגו דזכי דהא מתחייב באחריות ובהא פליגי גם ר"א ורבנן מעשיר לעני דלר"א קניא אפי' מעשיר לעני משום דתופס לבע"ח קני דליכא מיגו דסובר כסברת שמואל הנ"ל דאין לו קנין בהאי חפץ ולרבנן ל"ק אפי' מעני משום דתופס לבע"ח ל"ק ג"כ איכא מיגו דזכי לנפשו דמחייב באחריות אפ"ה ל"ק ה"ה במציאה אף דאיכא למימר מיגו דזכי לנפשי' בהאי הגבהה דהיינו דקנה גם הוא ע"י שקונה חבירו אפ"ה ל"ק חבירו דהוה תופס לבע"ח וכונה אף דבתופס לבע"ח שייך ג"כ מיגו דזכי אפ"ה ל"ק ה"ה במציאה ומיושב שיטת רש"י על נכון:
ולפי"ז ניחא דלא יקשה גם לר"ת דלס"ד לר"ש דל"ק חבירו רק הוא קנה א"כ הא לא מתכוון לקנות וכתב בשמ"ק דל"ד לעודר בנכסי הגר דל"ק דלא מתכוין כלל לקנין אבל כאן הרי התכוין לקנין וקשה הא אדרבא גרע דמינו מחריב אמנם לפמש"כ י"ל יותר דהנה ר"ש לשיטתו דסובר דקנינו וקנין חבירו באים כאחד א"כ כיון דבאותו קנין שמתכוין לקנין לחבירו קני גם הוא א"כ הרי התכוין שפיר לקנין א"כ אף לס"ד דלא קנה חבירו עכ"פ נקנה לו דהא התכוין לקנין העולה גם לדידי' והנה בתומים הקשה אי ס"ד דקנה הוא א"כ הא דתנן גבי פיאה יתננו לעני הנמצא ראשון וקשה כיון דקנה הוא א"כ צריך ליתן לעני מצד נדר לפמש"כ ניחא דדוקא לר"ש שייך לומר דקני חבירו עכ"פ משום דכיון דבזה שמגביה לצורך חבירו רק לכן קני יען שקונה לעצמו באותו קנין עצמו א"כ אף לס"ד דל"ק חבירו עכ"פ קנאו הוא משום דאף לפי מחשבתו לקנות לחבירו הי' עולה הקנין גם לדידי' לכן שפיר קני הוא דל"ד לעודר בנכסי הגר דלא נתכוין כלל לקנין אף לפי מחשבתו אבל כאן הרי אף לפי מחשבתו ליקנות לחבירו הי' עולה הקנין גם לדידי' וא"כ ניחא כיון דאמרת דצריך לקיים מצד נדר א"כ לא משם קני לעצמו שוב לא קנאו כלל דהא לא נתכוין לקנות ולפי"ז י"ל רק לפירש"י דמפרש בס"ד דאייריא בעשאו שליח וכיון דבתורת שליחות קנאו לא שייך לומר דממילא נקנה גם לו דאדרבא כיון לחבירו גרע דמינו מחריב ודו"ק:
והנה בישוב שיטת רש"י דשויא שליח מצי תפיס נראה עוד לפמש"כ לעיל דפליג ר"ה ור' ירמי' דלר"ה דדייק ממשנתינו דתופס לבע"ח קנה הוה פשיטא לי' דאמרינן מיגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' ומהני תפיסה רק הוה סבור עכ"פ כיון דלא עשאו שליח אין יכול להעשות מעצמו שליח ולזה דייק ממשנתינו דנעשה שליח מעצמו ור' ירמי' דייק מדרי"ו דל"ק משום דהוה חב ול"א מיגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' מעתה י"ל הא דסובר ר"נ דמגביה מציאה ל"ק ומפרש משום דהוה תופס לבע"ח וקשה מאי ראי' מתופס לבע"ח הא שם ליכא מיגו דזכי לנפשיה וצריך לומר דרי"ו סובר דהא דמגביה מציאה ל"ק לא משום דחב לאחרינא אלא משום דאין יכול להעשות מעצמו שליח ושפיר מייתיא מתופס לבע"ח דלא קנה דגם שם הטעם משום דלא מצי להעשות שליח מעצמו דהרי אם עשאו שליח יכול לתפוס אף דחב לאחרינא א"כ עיקר הטעם דל"מ משום דמעצמו א"י להעשות שליח וזה שייך גם במציאה ולכן שפיר אמרי דהא"ט משום דתופס לבע"ח ל"ק וא"כ להאי טעמא מוכרחין לומר דאי עביד שליח יכול לתפוס כיון דכל הטעם דל"ק רק משום דא"י להעשות שליח ע"י עצמו אמנם רי"ו דסובר תופס לבע"ח לא קנה ובמגביה מציאה סובר דקני ע"כ כמש"כ תוס' משום מיגו דזכי לנפשי' א"כ הא דתופס לבע"ח ל"ק עיקר הטעם משום דחב לאחרינא א"כ אין חילוק בין ע"י שליח דגם ע"י שליח א"א לחוב לאחרינא כמש"כ הרא"ש דלאו כל כמיני' לשויא שליח לחוב לאחרינא:
והנה בצל"ח כ' לישב דברי רבינו דלכן לא הביא אי כרגלי הממלא או כרגלי מי שנתמלאו לו דזה רק שייך לשמואל דסובר כרגלי המפקיד אבל לרב דכרגלי הנפקד א"כ אין נ"מ בהאי פלוגתא דאף אי קני חבירו הרי הוה כרגלי הנפקד הממלא דפח"ח אבל לענ"ד יש לדין תשובה דהנה בהא דפליגי רב ושמואל דרב סובר כרגלי המופקדין אצלו ושמואל סובר כרגלי המפקיד הקשה בפנ"י הא ל"ה אלא גורם לממון וא"ל דס"ל דכממון דמיא א"כ מאי צריך לשמואל לומר הטעם דאין חייב בשמירה אלא בקבל שמירה בפירוש הא מצי לומר בפשיטות דשמואל סובר דגורם לממון לאו כממון דמי ועוד קשה לי לפמש"כ הקצה"ח סי' שפ"ו דאף דגורם לממון כממון דמי היינו כשאין בעין אבל כשהוא בעין ל"א דכממון דמיא א"כ קשה למה הוה כרגלי המופקדין אצלו והנה קשה לי עוד נהי דהוה כממון היינו דשייך לומר דהוה גם של הנפקד אבל ל"ש לומר כממון דמיא להפקיע ממון הבעלים דכהא"ג ל"ש כממון דמי וכמ"ש בפנ"י פסחים דף כ"ט בשלמא לדעת הר"ן שהביא דיש אומרים שהכונה דגם כרגלי המופקדין אצלו אבל כרגלי המפקיד וודאי נמי הוה ניחא אבל לשיטת הסוברים דרק כרגלי המופקדין יקשה כנ"ל:
והנה בצל"ח הקשה מ"פ הגמ' ממשנה דקתני אם עירב מותר להביא אצלו ופריך בשלמא לשמואל כרגלי המפקיד ניחא אבל לרב כרגלי המופקדין קשה אמאי מותר להביא אצלו והקשה בצל"ח הא במשנה לא אייריא במפקיד ממש אלא שנתן לו רשות להניח שם חפציו וכהא"ג שפיר גם לרב ניחא דכרגלי המפקיד דאף דרב סבר כרבנן הא מצי מוקי משנה כרבי דאין חייב אם לא קיבל בפירוש ע"כ כרגלי המפקיד ונראה לישב דהנה בסי' קפ"ט העלה בטו"ז דדעת הרשב"ם דמפקיד קונה רשות הנפקד שהחפץ מונח שם ועי' קצה"ח שם כמה ראיות לזה א"כ קשה לי לרב דסובר כרגלי מי שהפקידו אצלו הא מפקיד קנה הרשות וא"כ אמאי יהא כרגלי הנפקד הא קנה שביתה ברשות המפקיד בשלמא אי רב סובר אף כרגלי המופקדין ניחא אבל לשאר פוסקים קשה ונראה דהיינו באמת הא דקאמר לימא משום דעול ואנטר קאמר ולפי"ז י"ל לרבנן באמת ל"א דהוה רשות של המפקיד כיון דאפי' לא קיבל בפירוש עול ואנטר קאמר ושמואל סובר כרבי דעול ואנטר קאמר לכן אף דקיבל בפירוש סובר דהוה כרגלי המופקדין משום דסובר דבאמת מפקיד קנה רשות של הנפקד ועוד יש לומר דהכי קאמר רב כרגלי הנפקד דהא גורם לממון כממון ל"ש כלל לומר דקנה המפקיד רשותו דהתינח אם גורם לממון אינו כממון אבל אי גורם לממון כממון דמי ל"ש לומר דקנה המפקיד רשות הנפקד דהרי הוא צריך הרשות לעצמו כיון דיש לו זכות באותו חפץ משום דגורם לממון הוה כממון דידי' ומיושב קו' הפנ"י וכן קושיתי ניחא דבעינא ל"א כממון דמי דכאן רק לענין זה שלא יהא יכול המפקיד לקנות הרשות אמרינן כממון דמי של נפקד גופי' יש בו קנין רשות לכן אף בעינא שפיר אמרינן כממון דמיא וע"ז דחו בגמ' אמר לך רב אנא דאמרי אפי' לרבי דשאני הכא דקביל נטירותא ותמוה לכאורה הא פשיטא דכאן ל"ש לפלוגתא דרבנן ורבי כיון דקביל נטירותא דהא רבי לא פליג רק בלא קיבל נטירותא ולפמש"כ י"ל דבהכי פליגי הני תרי לישנא דלל"ק דמוקי דרב כרבנן משום דעול ואנטר קאמר א"כ אף דרב מייריא במפקיד פירות אצל חבירו מסתמא קיבל שמירה עליו בפירוש בתורת פקדון אפ"ה תלי לה בפלוגתא דרבנן ורבי משום דסבירא לי' דכיון דאם לא קיבל בפירוש חייב ג"כ באחריות א"כ לא משכחת שנאמר דקני המפקיד רשות של הנפקד כיון דאפי' אי לא קיבל עליו שמירה חייב ג"כ באחריות א"כ הוה תמיד גורם לממון לא שייך לומר שקונה רשותו כיון דצריך הוא הרשות לשמירת החפץ שיש עליו אחריות ויש לו קנין באותו חפץ מצד גורם לממון לכן הוה כרגלי הנפקד דעדיף הגל"מ דידי' מקנין הגוף של הבעלים כיון דהוא מונח ברשותו ואין המפקיד יכול לזכות ברשות הנפקד אבל כרבי לא אתיא כיון דלרבי אמרינן דוקא בקיבל אחריות א"כ בלא קיבל אחריות שפיר אמרינן דקני מפקיד רשות הנפקד א"כ גם בקיבל אחריות הוה ברשות מפקיד משום דגם כשקיבל אחריות שייך לומר דקני המפקיד הרשות משום דלא ניחא לי' שתהא פירותיו ברשות דחברי' וכמו דמסיק למסקנא לרבנן כן הוה סבירא לי' לס"ד לשמואל אליבא דרבי וע"ז משני אח"כ דקיבל נטירותא אפי' רבי נמי מודה הכונה דעתה חזר ממה שסבירא לי' תחילה רק סובר דלא תליא זה בפלוגתא אי קונה רשות הנפקד אלא סבירא לי' כן בוודאי אי לא קיבל נטירותא כלל אזי הוה כרגלי הנפקד אף כרגלי הנפקד אבל היכיא דקבל נטירותא הוה רק כרגלי המפקיד ושפיר אתיא גם כרבי משום דקביל נטירותא שפיר סובר גם רבי דלא קני המפקיד הרשות משום דנהי דלרבי אמרינן דרשות המופקדין לו הוה של המפקיד היינו אי לא קיבל אחריות אבל בקיבל אחריות דאז לא קנה הרשות הוה כרגלי הנפקד כיון דמונח ברשות הנפקד ושמואל דאמר אנא דאמרי אפי' כרבנן והיינו דלס"ד לשמואל הוה כרגלי המפקיד לבד יען דקנין הרשות של הנפקד ע"כ לא אתיא רק כרבי אבל עתה משני לי' דלא ניחא דלוקים פירות ברשותי' דחברי' ומודין רבנן לרבי דאף דהוה באחריות הנפקד אפ"ה אמרינן דקונה המפקיד רשות של הנפקד כיון דלא ניחא לי' דלוקים פירות ברשותי' דחברי' וע"כ הוה כרגלי המפקיד ומיושב קו' צל"ח דל"מ למוקמי כרבי משום דלרב גם בלא קיבל נטירותא לרבי הוה כרגלי הנפקד אלא דגם ברשות המפקיד הוה וא"כ קשה ממשנה דקתני ע"י עירב פירותיו כמוהו ואמאי הא הוה גם כרגלי הנפקד:
מעתה יש תשובה לדברי הצל"ח שהבאתי לעיל דמתרץ אליבא דרבינו דלכן לא הביא אי הוה כרגלי הממלא או כרגלי מי שנתמלאו לו משום דלרב אפי' קנה חבירו הרי הוא כרגלי הנפקד הממלא ולפמש"כ ז"א כיון דלא קיבל אחריות א"כ ל"ה כרגלי הנפקד לבד אלא אף כרגלי המפקיד ושפיר שייך דפליגי אי קנה חבירו אז הוה כרגלי מי שנתמלאו לו והנכון בדעת רבינו כאשר בארנו לעיל:
והנה במש"כ לעיל נראה דיש לישב גם שיטת הריא"ף דסובר דנהי דלרבנן בשחרורי עבדים א"י לחזור אבל אינו משוחרר עד דמטא לידי' והרא"ש השיג עליו ופליג וסובר דאין זכי' לחצאין וזכה לעבד שיהא משוחרר מיד כשבא ליד השליח ונראה דהנה כ"כ לעיל פלוגתת תוס' ור"ן דהנה תוס' הקשו איך מדמי תופס לבע"ח להא דאין יכול לחזור בעבד דל"ה בע"ח כלל לעבד ותי' כיון דעביד לי' נייח נפשי' אבל ר"ן תי' דרק מדמי לענין זה דיכול להעשות שליח מעצמו ולפי"ז י"ל דתליא בשיטת אלו דאי מפרשינן כשיטת הר"ן דדייק דיכול לעשות שליח מעצמו שפיר י"ל דהא פליגי רבנן וסברי דא"י לחזור היינו דמשוחרר כשבא לידו דהא נעשה שליח שלו ממש אבל אי נפרש כתוס' דמדמי למשנתינו דהוה תופס לבע"ח אבל לא נעשה שליח ממש א"כ מוכח דלס"ד הוה מפרש המשנה דרק א"י לחזור אבל אין משוחרר עד שבא לידו א"כ אף דדחי הא"ט ומוקי כטעמא דאומר תנו כאומר זכה דמי לא הדר מפירושא דמשנתינו לענין זה דרק א"י לחזור ומטעם דכאומר זכה דמי אבל אין משוחרר עד שבא לידו ומעתה נראה להכריע בין שיטות אלו דיש לדקדק דר"י אמר דרדקי הא אמר רי"ו התופס לבע"ח במקום שחב ל"ק וא"ת משנתינו באומר תנו כאומר זכי ויקשה אטו משום דרי"ו סבירא לי' הכי לכן קרי לי' דרדקי כיון דדייקו כן ממשנתינו דהא לרי"ו צריכין לתרץ דאומר תנו כאומר זכה וכיון דר"ה לא מפרש כן א"כ יש לו ראי' ממשנתינו אמנם י"ל לפמש"כ א"ש כמין חומר דבאמת ר"ה דדייק ממשנתינו דתופס לבע"ח קנה והיינו דא"י לחזור תיקשי לי' קו' תוס' הא לא דמיא כלל למשנתינו וע"כ לתרץ כפירוש הר"ן דמדמי רק דיכול להעלות שליח ע"י עצמו וכיון שע"כ מוכרח לפרש כן דנעשה שליח א"כ אף דלא מטא לידו משוחרר א"כ תיקשי גם לדבריך ממשנתינו דמטעם תופס לבע"ח הא לא מסתבר אלא כדקתני דא"י לחזור אבל לא דכאלו מטא לידו אע"כ דבאמת תופס לבע"ח ל"ק כלל בחב לאחרים אפי' בעשאו שליח ויכול לחזור ג"כ אע"כ טעמא אחרינא במשנתינו מטעם כל האומר תנו כאומר זכה דמי דמהא"ט הוא דא"י לחזור אבל ל"ה כאלו מטא לידו א"כ נתבאר שפיר כפירוש הריא"ף דגם למסקנא אייריא רק מזה דא"י לחזור אבל אין משוחרר עד דמטא לידו ובה' ביאת מקדש בארתי עוד ע"ד אחר לישב לשיטת הריא"ף:
והנה בנדרים דף ל"ה אמר רבא ככר של הפקר לפניו ואמר קונם ככר זה עלי מעל וכתב הרא"ש דאף דאין ברשותו ואין שלו כיון דיכול לזכות בו ויהא שלו הוה כרשותו ויכול להקדישו וראיתי במהר"ם שי"ק סי' שפ"ח הקשה מהך דב"מ גבי האי מסותא דמוכח דאי מטלטלין הוה אף דיכול להוציא בדיינין א"י להקדישו הואיל וא"ב ואמאי נימא כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי והעלה דבוודאי היכיא דא"י להקדישו משום דלא מיקרי ביתו שלו וברשותו לא מהני מה שבידו לזכות דאפי' למ"ד דס"ל הואיל כהא"ג דאין שלו ל"א דע"י הואיל שיכול לזכות בו יהא כשלו רק הכא הא אינו מקדישו שיחול מעתה אלא לכשיבוא לרשותו וזה לא מתמעט מקרא דביתו אלא משום דהוה כדבר שלב"ל לענין זה שפיר מהני מה שבידו לזכות בו דכיון דסמכה דעתו שיבוא לרשותו חל ההקדש כשיבוא לרשותו משא"כ התם בהאי מסותא שרוצה שיחול ההקדש מעתה לא מהני אף דהוה בידו לא מיקרי ביתו:
אולם לי נראה לישב קושיתו העצומה דהנה בשמ"ק ב"ק דף ל"ג מתניתין מני כ' וז"ל וכן בגזל גמור נמי אם הקדיש הנגזל ואח"כ העמיד הגזלן בדין והוציאו מידו בבי"ד ה"נ דקדוש והא דארי"ו דאינו קדוש הוא היכיא שלא הוציאו בבי"ד הרא"ש ז"ל עכ"ל מבואר דסובר כשהקדישו כשלא הי' ברשותו חל ממילא אח"כ כשבא לרשותו אף דיכול לחזור קודם שבא לרשותו אבל אם לא חזר חל ההקדש וא"כ באמת גם בגזילה שהקדיש כן דאם בא לרשותו אח"כ חל ההקדש וכן נראה מדברי הרמב"ן במלחמות ב"ק דף ע' לתרץ דברי הריא"ף דפסק כל"ב דנהרדעי וז"ל בהרשאה אית בי' שליחות דהא שליח הוא ואם הלה רוצה ויתן לו ידו כיד הבעלים דשלוחו אתי ויכול לכופו שיתן לו מחמת לשון מתנה דבע"ד דידי' הוא דהא לנפשי' אפיק ואתא אמימר ואמר הואיל והכי אי תפוס לא מפקינן מיני' אעפ"י שלא קנה מעיקרא ויכול הי' לחזור בו במתנתו מ"מ כיון שלא חזר בו קנה מאחר שהחזיק כאומר לחבירו שדי נתונה לך שיכול לחזור ואם משהחזיק חזר לא כל הימנו עכ"ד והנה בקצה"ח סי' קכ"ג סק"א הביא מדברי הרמב"ן ראי' לדברי התה"ד דס"ל בכל מקום דלא מהני הקנין כגון במלוה או בדבר שלב"ל אי תפס המקבל לא מפקינן מיני' דלא כדעת הרמ"א בסי' ס"ו סי"ז דס"ל דל"מ תפיסת המקבל אלא כשידע המוכר בשעת דתפיסה ושתק דמהני מטעם מחילה וכ"כ הש"ך סי' ס"ו ס"ק ס"ו הנה עכ"פ בדידן שפיר י"ל כיון דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט הוה כאלו תפס ההקדש (כדאיתא ב"מ דף ו') א"כ כשבא אח"כ לידו חל ההקדש:
והנה בחולין דף קמ"ב מסיק הנהו פירי חדתי הוה דלוי בר סימון גופי' לא הוי קני להו והכי קאמר לי' זיל טריף אקן דליתגבהו ונקנינהו לוי בר סימון והדר ליקנינהו נהלך בסודר וקשה לפי דברי הרא"ש שיכול לזכות מהפקר להקדש ע"י חצירו א"כ ה"נ הרי יכול להקנות לרב אדא ע"י חצירו מהפקר כיון דהוגבה רשאי לזכות באפרוחים וממילא מזכה לרב יודא ול"ל קנין סודר אך בחולין דף קל"ט מסיק אלא דאגבה לאם ואקדשה והדרה ויקשה מזה לאידך גיסא לפי שיטת הר"ן בנדרים שם דיכול להקדיש באם הוא בד"א א"כ למה צריך להגביה כדי להקדיש וראיתי בחי' ח"ס שהקשה כהא"ג וכתב דמבואר ברשב"א דקרא דשלח תשלח אתי לזה א"כ לא מצי לאוקמה בכהא"ג דהא קנין ד"א דרבנן וקשה לי מהך דירושלמי שהבאתי דמוקי קרא דואני בעניי הכינותי בקנין ד"א:
ד') כעת ראיתי במהר"ם שיק חיור"ד בסוף התשובת שהקשה אהך דירושלמי דדוד קנה בד"א והוה עני כדכתיב ואני בעניי הכינותי ממש"כ תוס' ב"ב דף ע"ט דאין יד ושליחות להקדש והעלה דהוה כקני ע"מ להקנות דקני ושפיר שייך אני בעניי הכינותי והביא ראי' לזה מהך דנדרים דככר של הפקר ואמר קונם ככר זה עלי דמעל דהוה מגביה מציאה לחבירו ויקשה הא זכי' מטעם שליחות ובהקדש הא אין יד ושליחות להקדש א"כ ל"ש דקנה מצד מגביה מציאה לחבירו דקנה חבירו אע"כ דמהני משום דהוה כקני ע"מ להקנות כדס"ל לרב ששת דקנה חבירו אפ"ה ס"ל דהוה כרגלי הממלא דהוה כאלו זכה בו ע"מ שיקנה חבירו דקנה דקני ע"מ להקנות קני (אך כתב דמהא דנדרים ל"ק דיש לישב דלכן הוה הקדש משום מיגו דזכי לנפשי' זכה לחבירו וזה שייך גם בהקדש דמהני שפיר מטעם שליחות מיגו דזכי לנפשי' רק בחצר דל"ש מיגו דזכה לנפשי' בהא כתבו תוס' דאין חצר זוכה להקדש דהא חצר דקונה במציאה דליכא דע"א מקנה רק משום יד איתרבאי וזה ל"ש בהקדש וכבר דברנו מזה למעלה וזכיתי לכוין לדעת הגדול:
והנה הקשו הראשונים אהא דמשני בנפילה ניחא לי' דליקני' הא ד"א הוא מתורת חצר וקיימ"ל דחצר קונה לאדם שלא מדעתו והנה לכאורה יש לומר דהא קיימ"ל חצר מהלכת לא קנה וד"א הא הוה כחצר מהלכת (עח"ס ריש מס' שבת שביאר ענין ד"א ברה"ר דבכל ד"א שאדם הולך גם רשות הד"א הולך עמו לא מחייב משום מעביר ד"א ברה"ר רק מהלכתא ורק במעביר ד"א והוא עומד במקומו זה נלמד מקרא דאל יצא איש ממקומו) וא"כ לא מצי ליקנות רק אי חצר בתורת שליחות איתרבאי ובשליחות הא בעינן דעת בעלים מה אתם לדעתיכם אף שלוחכם לדעתיכם והא דקיימ"ל דזכין לאדם שלא בפניו ול"ב דעתו הנה כבר כתב הרשב"א בנדרים דף ל"ו דבמידי דזכות גמור כמו מפריש משלו על של חבירו ל"ב דעתו דסגי בניחא לי' אבל במידי דל"ה זכות גמור בעינן דעתו דמה אתם לדעתיכם אף שלוחכם לדעתיכם והנה כאן כיון דנפל גלי בדעתו דבנפילה ניחא לי' דליקני' א"כ לא מצי לזכות ע"י הד"א בתורת חצר מטעם שליחות דבעינן לדעתיכם דהא עכ"פ על זה מהני מה דגלי דבנפילה ניחא לי' דליקני דלא מצי קני ע"י הד"א שלא מדעתו רק בתורת חצר ובתורת חצר לא מהני מצד ד"א דהוה חצר מהלכת אך יש לומר לפמש"כ תוס' קידושין דף כ"ג בהא דבעי עבד מהו שיעשה שליח לקבל גיטו והקשו תוס' דיכול לזכות בשטר ע"י אחרים ותי' דאם לא אמר באמת הי' יכול לזכות אבל כיון שאמר שרוצה בתורת שליחות ובתורת שליחות לא מצי קנה כלל יעו"ש לפי"ז י"ל דכהא"ג בנפל גלי דעתי' דלא ניחא לי' דליקני בתורת חצר לא נעשה חצירו שלא מדעתו דבשלמא בחצר דעלמא דרבי קרא דקונה ע"י חצר דעכ"פ הרי חצר קנין אלא דלא ידע דהמציאה בא לחצירו אבל בד"א דלא ניחא לי' דליקני בתורת חצר א"כ לא תיקנו חכמים כלל דד"א יהא כחצירו של אדם א"כ אין כאן חצר כלל דלא נעשה הד"א כחצירו:
ובהא נראה לי לישב על נכון מה שהקשה בפנ"י קידושין דף ס' דתוס' הקשו אמאי בא אחר וזכה בו קנהו הא הוה עני המהפך בחררה ותמה בפנ"י נהי דנקרא רשע אבל עכ"פ קני שפיר להנ"ל י"ל דבוודאי אי כל המהפך בחררה יכול אחר ליטלו ולא מיקרי רשע ורשאי אחר ליטלו א"כ אין הד"א נעשין חצירו שלא מדעתו דהרי גם אחר יכולת בידו ליטלו וכן לא נעשין הד"א מקומו של החפץ אבל אי הוה נקרא רשע ואין אחר יכול ליטלו א"כ ע"כ נעשה הד"א חצר של החפץ דהחפץ ג"כ קונה מקומו דאין אחר יכול ליטלו להכניסו לתוך ד"א שלו א"כ כיון שיש כאן חצר שוב חצר קונה לו שלא מדעתו אף שאין דעתו שיקנה לו חצירו:
אמנם אכתי יקשה הנה בוודאי הא דכ' תוס' להוכיח דלא מיקרי רשע זה שייך במציאה אבל בפיאה בוודאי אם מהפך בה עני ובא אחר ונטלה דנקרא רשע דהא פיאה ברשות כל עניים קאי א"כ אי אחד גלי דעת דרוצה ליקנות כבר יש לו צד זכי' יותר מבשאר עניים שבאו אח"כ א"כ אכתי מה משני בנפילה לא ניחא לי' דליקנו הא כיון דנקרא רשע ואין אחר יכול ליטלו א"כ כבר נעשין הד"א חצירו ושוב קניא לי' חצירו אפי' שלא מדעתו ונראה לישב אך הדבר ניחא דהנה בהא דמגביה לחבירו אי קנה חבירו פליגי בביצה דף ל"ט דר"נ סובר כרגלי מי שנתמלאו לו ור"ש סבר כרגלי הממלא וכרבנן שם דפליגי אי קנה חבירו אי לא קנה ופירש"י דר"נ סובר לא קנאו חבירו אבל גם המגביה לא קנאו ונשאר הפקר וזכה השני מן ההפקר ור"ש סובר דמגביה קנה ע"כ הוי כרגלי הממלא ובתוס' הקשו דאין סברא לומר דלר"ש יקנה המגביה שלא נתכוין כלל לזכות לעצמו והאיך יזכה בלא מכוין והנה בשמ"ק הקשה גם כן וכתב לתרץ דל"ד לעודר בנכסי הגר דלא קנה דלא התכוין לשום קנין אבל כאן הרי התכוין לקנין ולכאורה אכתי קשה הא מסברא אדרבא אם מכוין ליקנות לאחר גרע משלא מדעתו כדאיתא כהא"ג בחצר דקונה שלא מדעתו בלא יודע שיש שם מציאה ובידע שיש מציאה בחצירו רק שלא הי' דעתו ליקנות לא קנה כמש"כ תוס' ב"ב דף נ"ד כמש"כ לעיל אך י"ל דא"ש דהנה בקצה"ח סי' רס"ח העלה בפלוגתא שבין רש"י ותוס' בכתובות דף ל"א דלפירש"י הגבהה אפי' בידו בעינן ג"ט ותוס' פליגי דל"ב הגבהה ג"ט וכתב דתליא זה דלשיטת רש"י יד מטעם קנין ולכן בעי ג"ט אבל לפי' תוס' הוא מטעם רשות וחצר (וכמו שבארנו בסוג' דחצר) ועפי"ז העלה לפמש"כ המהרי"ט ח"א סי' ק"נ דהא דעודר בנכסי הגר דלא קנה היינו משום דמדין חזקה הוא ולא מדין זכי' אבל במגביה בידו קנה דידו עדיפא כיון דחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו ידו לא כש"כ אמנם זה ניחא לשיטת תוס' דיד מטעם חצר אבל לפירש"י דמטעם קנין א"כ ל"ק בשלא מדעתו יעוש"ה והנה לפי"ז א"ש דברי השמ"ק דשפיר קני שלא מדעתו דס"ל דיד אין מטעם קנין אלא מטעם חצר ורשות מצי קני אף בלא כיון ליקנות לעצמו רק לחבירו דידו עדיפא מחצירו וקני אף בכיון ליקנות לאחר ואמנם למ"ד דלא קנה המגביה סובר דיד ג"כ מטעם קנין ובעי כונתו לזכות לפי"ז בפיאה דיש לעניים זכות א"כ היכיא דהגביה אחד לזכות לאחר שפיר קנה כיון דהרי דעתו לעשות קנין כסברת שמ"ק א"כ שוב זכה בו לגמרי דנסתלקו שאר עניים מיני' וזכה הוא וא"כ מיושב קושיתינו על נכון דאדרבה בפיאה מעני לעני מסתבר יותר לומר דלרבנן קנה לעצמו דעכ"פ הי' לו כונת קנין ידו קונה לו שלא מדעתו כמו במציאה דאין לחלק ולומר דפיאה שאני משום דיש לעני זכות בה כקושיתינו הנ"ל דאדרבא כיון דיש לעני זכות בה זוכה המגביה אם הוא ג"כ עני דאהני כונתו שהי' לו להקנות להמשלח שיקנה הוא המגביה כסברת שמ"ק ודו"ק:
ובהא רווחא שמעתתא דתמוה לכאורה דר"פ משני כי תיקנו רבנן ד"א בעלמא בשדה דבעה"ב לא תיקנו ופירש"י בסימטא וברה"ר תיקנו ולא ברשות דבעה"ב א"כ הא דפריך בגמ' מראה את המציאה ונפל עלי' ומשני ר"ש כי תיקנו בסימטא אבל בר"ה לא תיקנו א"כ לר"פ דס"ל דברה"ר ג"כ תיקנו רק בשדה דבעה"ב לא תיקנו א"כ איך יתרץ משנה דראה את המציאה (דא"ל דבנפילה לא ניחא לי' דליקנו דהא ר"פ לא ניחא לי' לתרץ כן מדלא משני כן אמשנה דפיאה) אבל לפמש"כ ניחא דר"פ סובר כי קושין לאמת דבפיאה דהנוטלו הוה רשע שוב ד"א נעשים כחצירו וקונות לו שלא מדעתו לכן לא מצי לתרץ דבנפילה לא ניחא לי' דליקני דהא חצירו קונה לו שלא מדעתו אבל גבי מציאה דיכול אחר ליטלו דלא נקרא רשע שפיר גם לר"פ אמרינן דבנפילה ניחא לי' דליקני לא בד"א דאין כאן חצר כלל דד"א אין נעשין חצירו שלא מדעתו ולכן לא קנה:
אמנם בגוף הסברא נראה דפליגי בה הראשונים עיין כתובות דף ע"ח גבי שטר מברחת דתוס' ס"ל כיון דלאיברוחי מכוין היכיא דאינו מוברח דלא אהני שטרא אמרינן דע"כ למתנה גמורה אכוין וזכה המקבל מתנה והרא"ש פליג וכתב דכיון דכונתו הי' להבריח וטעה דסבור שתועיל ההברחה אעפ"י שלא יקנה המקבל וכיון שדין הוא שלא תועיל ההברחה אם לא שיקנה המקבל והמקבל א"א לו ליקנות כיון דכונתו הי' להבריח ממילא נשארו הנכסים ברשותו ונשתעבדו לכתובת אשה ולבעל חוב:
ה') והנה במה שחקרנו לעיל אהא דשלמה הע"ה גנז לכסף וזהב שהכין אביו דוד הע"ה ונראה דהא"ט דאיתא בירושלמי פ' בני העיר דיהבי זוזי לר"ח בר בא למפלגי ליתמי ולארמלתא נפק פלוגן לרבנן מהו שיהא צריך להפריש תחתיהן ר"ז אמר צריך להפריש תחתיהן ר' אילא אמר א"צ להפריש תחתיהן ר' יוסי בשם ר"א אומר א"צ להפריש תחתיהן וכו' ר"י בשם ר"ח וכל המצות עד שלא נתנו לגזברין את רשאי לשנותו משנתנו לגזברין אין את רשאי לשנותו והנה הק"ע מפרש דהירושלמי קבעי אם צריך ר"ח בר בא להפריש אחרים תחתיהן הואיל ושינה מדעת הנודר או דילמא הגבאי מותר לשנותן וא"צ להפריש תחתיהן דמעיקרא אדעתא דהכי יהבי' לי' אם ימצא מצוה גדולה שיקח המעות לצדקה א"כ לפי מסקנת הירושלמי ר"י בשם ר"ח כל המצות עד שלא נתנו לגזברין את רשאי לשנותן משנתנו לגזברין אין את רשאי לשנותן קאי על הנודר אבל הגבאי רשאי לשנותן והוא בגמ' דערכין:
אולם המחנא"פ ה' צדקה הביא דברי הירושלמי ומפרש דעד שלא באו ליד גבאי לא זכו בי' עניים אבל משבאו ליד גבאי כבר זכו בי' עניים דידו כיד עניים ור"ח לאו כגבאי הוה כדי דליזכו בי' עניים דדוקא גבאי קבוע בעינן ור"ח לא הוה גבאי קבוע:
אמנם לי נראה דפירושו של ק"ע עיקר דל"ב גבאי קבוע דהנה במחנ"א סוף ה' צדקה הקשה לפירושו דלכאורה יש להבין דא"כ מ"ט דר"א דאמר א"צ להפריש אחרים תחתיהן מאחר דהוא בעצמו ס"ל דמשבאו ליד גבאי אי אתה רשאי לשנותן וראיתי לחד מן המורים שפי' דמאי דקאמר משבאו ליד גבאי אי אתה רשאי לשנותן היינו דוקא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה רשאי לשנותן אבל יקשה מירושלמי פ"ק דמגילה עלה דמעות פורים אינם משנים דייק עלה הא שאר המצות משנין אלא כל המעות עד שלא בא ליד גבאי רשאי אתה לשנותן משבאו ליד גבאי אי אתה רשאי א"כ מוכח מהתם דאפי' לדבר מצוה דומיא דמעות פורים דאין משנין אפי' לדבר מצוה עכ"ד אמנם לפירושו של הק"ע אין כאן סתירה מירושלמי פ"ק דמגילה דהתם קאי על הנודר דבשאר צדקה עד שלא בא ליד גבאי מותר להנודר לשנותן לצדקה אחרת אבל משבאו ליד גזבר אסתלק לי' לגמרי זכותו של הנודר ובמעות פורים אפי' אם עדיין לא בא ליד גבאי אסור לו לשנותו אבל הגבאי שפיר רשאי לשנותו וזהו דוקא בשאר צדקה אבל לא במעות פורים א"כ ראי' לפירושו של הק"ע:
מעתה לפי"ז ניחא דהנה פשיטא דשלמה הע"ה הי' לו דין גבאי ורשאי לשנותו לדבר מצוה אחרת א"כ הי' דהכא בהקדש אין רשאי לשנותו לדבר מצוה אבל עכ"פ רשאי הוא להניחו בגנזיו שלא ליקח לאותה דבר מצוה שנפרשה וכסברת הט"ז סי' קנ"ג דבמידי דלא חזו לקדושה ראשונה מוטב לגנזו מלשנות לקדושה קלה לכן גנזו ולא לקח אותו לקדושה אחרת קלה ממנו (דרק בנודר דהיינו לדוד הע"ה לא הי' רשאי ליקח כסף אחר לבנין ביהמ"ק והי' חייב ליקח אותו לבנין ביהמ"ק אבל הגבאי רשאי ליקח כסף אחר וא"ש):
והנה איתא בנדרים דף ס"ה דרשאי המודר הנאה לומר כל דמעני לאו עלי נפיל מאי דמצינא מפרנסנא לי' אין אני מחוייב כלל בדבר רק לפרנס עם אחרים וכ' הרא"ש משום דלאו מדידי' קמתהני אלא דגבאי צדקה נותן לזה משל אחרים ושלו נותן לאחרים שלא אסר הנאתו עליו משמע הא לאו הא"ט אסור משום דמדידי' קמתהני מוכח כל הנותן ליד גבאי לא פקע מיני' שם הבעלים דניחא לי' להבעלים שהעני לתהני מדידי' ולכן הוה אסור ליהנות ויקשה אמאי כיון דרשאי הגבאי לשנותו (לפי פירושו של הק"ע) א"כ ע"כ דפקע מיני' זכות הבעלים אמנם מפירושו של הר"ן נשמע דכל דבא ליד הגבאי שרי ליהנות דלאו מדידי' קמתהני דגבאי צדקה זכי בי' והעני מגבאי צדקה קזכי א"כ ניחא דגבאי רשאי לשנותו כיון דהבעלים נסתלקו כבר משבא ליד הגבאי:
אולם תמוה לי לשיטת הרא"ש ממש"כ הרא"ש גופי' בב"ק דף ל"ג דהביא שם דברי ר"ח דמפרש הא דאמר רב יוסף אנן יד עניים אנן דקני במע"ש וממילא אסור לשנותו ויקשה איך שייך לומר שיקנה במע"ש כיון שאין דעתו להקנות להגבאי דהא כל נותן צדקה בוודאי ניחא לי' דלעבד מצוה בממונו שהעני מדידי' יתהני דהא קנין מע"ש היינו משום דרוצה להקנותו והוה כאתי לידו אבל בנותני צדקה שאין רוצה להקנותו דניחא לי' דמדידי' יתהני ל"ש מע"ש וצ"ע:
והנה כדעת הרא"ש הוא דעת הריא"ף ג"כ שם בב"ק דמטעם מע"ש קני רב יוסף משום דקשיא לי' למה צריך לטעם יד עניים אנן הא קיימ"ל בפיך זו צדקה וא"י לחזור ולכן העלה דבאמת מצד נדרו ל"ה קני דהא מלוה אין ברשותו להקדיש רק במע"ש ולכן צריך לטעם יד עניים אנן וקנו במע"ש ובבעהמ"א השיג דכיון שאין מסרב הלה ליתנו הוה כברשותו וברמב"ן העלה דלכן א"ב מיקרי יען דיכול ליתנו לו זוזי אחרינא וראיתי בספר המכריע שכתב גם כן כהריא"ף אבל מטעם אחר דלעולם מלוה הוה כברשותו כמש"כ בעהמ"א אבל עכ"פ הא אין בעין וא"י להקדיש מלוה שאין בעין ולכן צריך למע"ש ויש להבין במאי פליגי (ועיין שם בספר המכריע שהקשה סתירת הריא"ף מפ"ק דב"מ ובנובי"ת הקשה ג"כ קו' זו ולא ראה שכבר קדמוהו בספר המכריע) ונראה דהנה בס' פ"ח עמד לחקור בעצם התקנה במע"ש אם הכונה דחכמים הקנו ע"י מע"ש למקבל והוא קונה מהנותן ע"י השליש או דנאמר דהתקנה הי' שהשליש מקנה להמקבל והביא דברי הר"ן שהקשה למה לא מהני מע"ש בשטר כיון דחכמים עשאו שאינו זוכה כזוכה ותי' כיון שאין גופן ממון לא שייך מיגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' והוא תמוה מאי שייך הכא מיגו דזכי לנפשי' איך יזכה בשל אחרים לנפשי' אם אין נותן לו רק לאחר אלא הכונה דחכמים הפקירו החוב שיצא מרשות הנותן א"כ מצי האי לזכות לנפשי' רק חכמים אמרו דלא יזכה לנפשי' דאדעתא דהכי לא אפקרי' רק שיזכה להמקבל א"כ שייך שפיר מיגו דזכי לנפשי' רק בשטר ל"מ יען דאין גופן ממון א"כ נשמע דהתקנה הי' דשליש יזכה להנותן מעתה י"ל כך דבהא פליגי הריא"ף ובעהמ"א וספר המכריע דהנה הריא"ף ס"ל כל מלוה לא הוה ברשותו לכן ליכא קנין במלוה ולכן מע"ש מהני שפיר אף דאין ברשותו משום דכיון דמע"ש נעשה ע"י השליש והרי לגבי דידי' המלוה ברשותו לכן יכול להקנות שפיר אולם לספר המכריע ס"ל דמלוה הוה ברשותו כבעל המאור אי אין מסרב ליתן לו רק דעכ"פ אין בעין וכיון שהוא מטעם דאין בעין א"כ ל"ש לומר דמע"ש קני מטעם דלגבי דידי' הוה ברשותו דהא עכ"פ אינו בעין ולדידי' הטעם דקניא מע"ש משום דהקנין נעשה מן המקנה אל המקבל מהני מצד תקנת חכמים דעכ"פ הוא ברשותו של המקנה אף שאין בעין (ובזה ניחא לישב קו' התוס' בשמעתין ובקידושין דף מ"ח דמוקי דמלוה ע"פ פליגי במע"ש אי קני במלוה אמאי לא קאמר דכו"ע אית להו מע"ש במלוה רק פליגי אי סמכה דעתה ע"כ במע"ש א"י למחול וקשיא מהחובל אמאי לא תמכור כתובתה במע"ש דהא א"י למחול וי"ל דהנה גמ' דמוקי לר"מ מע"ש קני אף במלוה היינו משום בדל"ש דאין ברשותו דהא לגבי השליש הוה ברשותו ורבנן סברי דמלוה ל"ש מע"ש דסברי דהקנין מע"ש נעשה ע"י המקנה להמקבל והא מלוה א"ב של המקנה לכן ל"מ מע"ש במלוה וא"כ ל"ק דנאמר דלכו"ע מע"ש מהני במלוה רק דיכול למחול דז"א דהא דמוכר חוב יכול למחול מטעם דלא קנה גוף השיעבוד כמש"כ הראשונים אבל כאן אי נאמר דאהני מע"ש במלוה ע"כ דהקנין נעשה ע"י השליש דהוה לגבי דידי' ברשותו א"כ קני גוף השיעבוד לכן שפיר א"י למחול אבל בב"ק ס"ל דהא דמע"ש קני במלוה משום דלעולם מלוה הוה ברשותו כדעת הבעהמ"א והספר המכריע רק דל"ה בעין א"כ הא דמע"ש קונה היינו משום דהוה עכ"פ ברשותו ונעשה הקנין מהמקנה אל המקבל (דא"ל ע"י השליש דהא כיון דאין בעין לא עדיף אם נעשה הקנין ע"י השליש וכמו שהביא בבעה"מ רא' דמלוה הוה ברשותו מדמהני במע"ש ורמב"ן כתב דבאמת הוה כהלכתא בלא טעמא) אבל השיעבוד אינו בעין לכן שפיר יכול למחול כמו בשאר מוכר שטר חוב של חבירו דיכול למחול דלא קנה גוף השיעבוד כיון דאין השליש העושה הקנין (וכש"כ למאי דמסיק דהוה כהלכתא בלא טעמא יען דמלוה ל"ה בעין א"כ ל"ש דנקנה ע"י השליש ויכול למחול) ודו"ק:
ובזה יש לומר פרפרת נאה דהנה הא דקאמר רבא מסתברא מילתא דרב בפקדון והאלקים אמרה רב אפי' במלוה והנה כהך שמעתתא איתא בב"ק דף ק"ה דאמר רב דשבועה קונה מדכתיב ולקח בעליו ולא ישלם וקאמר רבא מסתברא מילתא דרב במלוה והאלקים אמרה רב אפי' בפקדון ולפי"ז אני אומר דהא בהא תליא בוודאי לס"ד בב"ק דמסתברא מילתא דרב רק במלוה ולא בפקדון לכן אמרינן כאן דמסתברא מילתא דרב בפקדון אבל למאי דמסיק התם דאמרה רב אפי' בפקדון לכן מסיק גם כאן דאמרה אפי' במלוה והסברא כך דהנה רש"י בב"ק פי' ולקח בעליו ולא ישלם דפטור מלהחזיר משום דמלוה להוצאה נתנה ומיקרי תשלומין ואינו בעין ובפקדון בוודאי דהוה בעין ע"כ צריך להחזיר אף שנשבע דלא יכולין ליקנות פקדון של חבירו אבל למסקנא דרב אמרה אפי' בפקדון הנה ע"כ צריך לומר משום דנהי דפקדון הוה בעין אבל אינ ברשותו דהרי כפרי' (ובכפרי' גם לבעה"מ איני כברשותו) א"כ לפי"ז שוב הא דבמלוה פטור אינו צריך להטעם דאינו בעין (דאף למאי דפריך בקידושין דף מ"ח לרב וא"א מלוה להוצאה נתנה אמאי שוין במכר שהוא קנה א"כ לית לי' דמלוה להוצאה נתנה) אלא משום דאין ברשותו א"כ ה"נ קאמר מסתברא מילתא דרב בפקדון ולא במלוה דקאי לס"ד דהתם דמסתברא מילתא דרב רק במלוה משום דאין בעין משא"כ פקדון הוה בעין א"כ ה"נ מהני מע"ש בפקדון דהוה בעין ובמלוה דאין בעין לא מהני מע"ש וע"ז קאמר האלקים אמרה רב אפי' במלוה משום דמסיק בב"ק דהטעם דרב אין משום דהוה כאין בעין אלא משום דאין ברשותו וא"כ לגבי שליש הא הוה ברשותו שפיר מהני מע"ש במלוה דהעיקר קנין מע"ש נעשה ע"י השליש וע"ז מייתיא ראי' משמואל דאמר מלוה לי בידך תנה לי במע"ש קנה ויש לדקדק למה נקט מנה ולא נקט במלוה כמו שמואל אלא דשמואל ס"ל מע"ש מהני משום דעיקר הטעם דמלוה א"י להקנות משום דא"ב ולגבי השליש הא הוי ברשותו ולכן נקט אין בעין דאפה"כ מע"ש קני משום תקנה דעכ"פ הא בהוה ברשותו דידי' אבל רב נקט מנה לי בידך משום דס"ל רק לר"מ דלית לי' מלוה להוצאה נתנה כדס"ד בקידושין לאוקמא מילתא דרב כתנאי דלר"מ מלוה לאו להוצאה נתנה א"כ הוה כבעין יכול להקנות במע"ש דמע"ש דקני היינו משום דנותן יכול למכור ולהקנות למקבל ולכן נקט מנה לאשמעינן דרק אי אמרינן מלוה לאו להוצאה נתנה דהיינו אליבא דר"מ שייך גם במלוה מע"ש מהמקנה אל המקבל כמו בפקדון אבל כיון דמסיק דאמרה רב אפי' במלוה מייתיא שפיר ראי' מדשמואל דגם לרבנן דמלוה להוצאה נתנה מהני מע"ש ולכן פריך באמת מ"ט הכונה בשלמא לרב דס"ל בקנה משום דנחשב כבעין דלר"מ ס"ל מלוה לאו להוצאה נתנה א"כ לדידי' הקנין מן המקנה אל המקבל לא שייך להקשות מ"ט דהא כן הוא בכל קנינים דחכמים עשאו דיהא קנין ולא פריך מ"ט (כמו שהקשה באמת בקצה"ח) אבל לשמואל דאמר מלוה לי בידך ונשמע דס"ל דאין בעין אפ"ה מהני מע"ש ע"כ משום דהקנין בין השליש והמקבל א"כ מ"ט דאין זה מדרכי הקנין שיעשה הקנין ע"י אחר (דל"ד לתן וזכה דעושין כן בתורת שליחות של הנותן והמקבל וזוכין עבורו) וע"ז משני שפיר דכל לוה הוה כאומר מושעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך א"כ בשעת הלוואה שהי' עדיין המלוה ברשותו של המלוה וגם הי' בעין כבר נכנס הוא בשיעבוד זה שיזכה שיעבודו לאחרים לכן שפיר עשאן חכמים קנין כזה שיגמור ע"י אחר לא ע"י הנותן ודו"ק וע"ז דחי אלא מעתה הקנה לנולדים והיינו לר"נ בוודאי הקנה לנולדים קני א"כ לדידי' שפיר הוה מילתא בטעמא אבל לדידן דהקנה לנולדים ל"ק מאי טעמא דמהני מע"ש ומשני דניחא לי' לשעבד עצמו דמשתנה ממלוה ישנה למלוה חדשה והיינו ג"כ מהא"ט עשו שפיר תקנה שיהא הקנין ע"י השליש וע"ז פריך לי' באינש אלמא כבר אלישב דלא ניחא מאי איכא למימר עד דמסיק דבאמת רק כהלכתא בלא טעמא דלא מצינו כן בשאר קנינים שיהא נעשה הקנין על ידי אחרים לא ע"י המקנה והמקבל כנ"ל:
הדרן לדברי הריא"ף דהנה בפ"ח הקשה איך שייך לומר דנקנה להקדש ע"י מע"ש הא הקדש גם ע"י שליח לא מהני אולם לפי ביאורינו ניחא דמע"ש נעשה הקנין ע"י השליש מטעם דמיגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' ה"נ יכול לזכות להקדש מטעם דמיגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' כהך דככר של הפקר בנדרים דף ל"ה דקני להקדש מטעם מיגו דזכי לנפשי' וד"א שלו זכי להקדש (ועקצ"ח סי' ר') ודו"ק:
ואיתא במרדכי בב"ק שם דהא דמע"ש הוה כאתי ליד גזבר היינו רק דלא מצי למיהדר בי' אבל לא הוה כאתי ליד גבאי דיהא אסור לשנויי בי' ודבריו צריכין ביאור דמאי חילוק יש בדבר דלענין שלא יכול למיהדר בי' מהני מע"ש ולענין שיהא נחשב כאלו בא ליד הגבאי שלא יהא רשאי ללותה לא מהני מע"ש ונראה דהנה בהא דבאתי ליד גזבר אין לו שאלה כמש"כ הרשב"א הובא בש"ך סי' רנ"ה הענין כן כיון דאתי ליד גזבר הנה אין אנו דנין רק על האיסור שהוא דבר הקדוש לגבוה אלא דיש לנו לדון מצד ממון גבוה ולענין להפקיע ממון אחר ל"מ שאלה כמש"כ הר"ן נדרים דף פ"ה לענין שאלה בהפקר (ומהא"ט כתב הריטב"א בנדרים דתרומה דאתי ליד כהן לא מהני שאלה יען שזכה בו כהן שנעשה ממונו של כהן) לפי"ז י"ל דזהו דעת המרדכי דבא לחלוק על דעת הריב"א שהביא דההוא גברא רצה רק ללותה וא"ל ר' יוסף אנן יד עני' אנן ומכח מע"ש הוה כאלו כבר בא ליד הגזבר וע"ז כתב במרדכי דנהי דמע"ש מהני דלא מצי למיהדר בי' משום דכשאנו דנין על ממון כיון דזוכה בי' לעניים לא יכול לאפקועי ממונם של עניים ועל כן לא יכול לחזור בו אבל לענין ללותה דאנו דנין רק משום איסורא דהא בזה לית בי' הפקעת ממון עניים בזה שפיר לא חשוב כאתי ליד גזבר לכן למה שנוגע רק לאיסורא לענין זה לא תיקנו שיהא מהני מע"ש (ועיין ש"ך יור"ד סי' רנ"ח דמדמה ג"כ שאלה בממון עניים לחזרה דל"מ במע"ש) ודו"ק:
ו') והנה איתא בחולין ובת"כ פ' אמור והובא בפירש"י בפסוק ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך וכו' לעני ולגר תעזוב אותם מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים פסח ועצרת מכאן וראש השנה ויוה"כ מכאן ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופיאה לעני כראוי מעלין עליו כאלו בנה בית המקדש והקריב עליו קרבנותיו בתוכו תעזוב הנח לפניהם והם ילקטו ואין לך לסייע לאחד מהם וצריך תלמוד איך תליא זה שיעלה כאלו בנה בית המקדש ונראה לפרש דהנה בגמ' דגיטין מסיק דטעמא דכתיב תעזוב יתירה לומר לך דאסור ללקוט לעני אלא יתן לעני שימצא קודם וכן איתא בפ"ד דפיאה משנה ו' או שהוא מסייע את אחד מהן הר"ז גוזל את העניים דכ' אל תסיג גבול עולים ופלא איך נקרא זה גוזל העניים דגזל לא שייך בנוטל משל חבירו דכתיב ויגזול את החנית כפירש"י ב"מ דף כ"ה וכאן עדיין לא זכו העניים וראיתי בספר קול סופר שעמד בזה וכ' לפרש דבשעה שהנחיל הקב"ה את הארץ השאיר חלק לעניים בכל שדה ושדה שזה החלק שכחה ופיאה יהא לעניים ישראל בכלל והווין עניים כשותפות בגוף השדה וזה נרמז במשנה הר"ז גוזל את העניים דכ' אל תסיג גבול עולים א"כ גדולם הוא ונקרא בעה"ב גזלן ובזה א"ש הא דאיתא בגיטין שם דתליא זה בתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דהעניים הם בעלי חובות דידי' כיון שגבולם הוא ואם תופס לאחד הרי חב לאחרים דמסיג גבולם:
מעתה מי שנותן לעני כראוי מעלין עליו כאלו בנה בית המקדש דהנה אמרינן בפ' הרואה ירושלים בחורבנה אומר ברוך מציב גבול אלמנה וא"כ ה"נ ע"י שנותן לעני כראוי ומציב גבול עניים א"כ הוא גורם להציב גבול אלמנה לכן נחשב כאלו בנה בית המקדש והקריב עליו קרבנותיו:
ואולם ברמב"ן כתב בדרך אחר דלכן נכתבה פרשה דלא תכלה בענינא דמועדות דהו"א דעשה דמועדות כשצריכן למנחות ידחה ל"ת דלא תכלה פאת שדך אמנם קשה לי טובא דאיך שייך עשה דוחה ל"ת דבממון אחרים ל"ש עדל"ת כמש"כ הראשונים וכאן נמי הא הוה כממון אחרים אף דעדיין לא אתי ליד עניים כדאיתא במשנה דפיאה פ"ה מי שמניח את אחד ואת אחד אינו מניח או שהוא מסייע לאחד מהם הר"ז גוזל את העניים ועל זה נאמר אל תסיג גבול עולים (ומה שקשה על זה יבואר להלן) וכבר תמהתי איך שייך בזה גזילה דעדיין לא אתי ליד עניים וגזילה לא הוי רק מיד ליד וכ' דע"ד זה הנחיל השי"ת את הארץ לישראל שיניחו חלק אחד בשדה לעניים וכאלו יש להם חלק באותה שדה וכשותפין בה והוה כאלו אתי לידם ולכן הוה כגזילה:
והנה לכאורה בפשיטות יקשה הא הוה עשה ול"ת דתעזוב עשה הוא אך לזה י"ל דדעתו אליבא דר"ע דס"ל דתעזוב מעיקרא משמע א"כ ליכא רק ל"ת כדאיתא ביומא דף ל"ו ואמנם הנה זה שייך בפיאה דהוא מקום ידוע בכל שדה ושדה וגם החיוב בא כאשר עדיין מחובר לקרקע שייך לומר דיש להם זכות בשדה אבל בלקט ושכחה שזה כבר בתלוש לא שייך סברא זו וא"כ בלקט ל"ש דהוה כאלו אתי לידו ובזה יש לתמוה על מה שכ' המשל"מ לחלק דהא דבפיאה פטורה ממעשר היא רק באתי ליד עני אבל בלא אתי עדיין ליד עני ובלקט העלה דפטור מן המעשר אף שלא אתי ליד עני ולפי מה שבארנו איפכא מסתברא דבפיאה דיש לומר דזכי בעודו במחובר שפיר פטור ממעשר משא"כ בלקט:
אמנם עכ"פ הנה מבואר במשנה דהוה גוזל את העניים א"כ איך ס"ד דנאמר דבכגון דא עשה דחל"ת דהא כמו דל"ש באתרוג הגזול עשה ידחה ל"ת ה"נ ל"ש בכגון זה דעשה ידחה ל"ת ועוד אני תמה על הרמב"ן דהא משנה הוא בפ"ז דפיאה המקדיש את כרמו עד שלא נודעו העוללות אין העוללות לעניים משנודעו העוללות העוללות לעניים ר' יוסי אומר יתנו שכר גידולין להקדש מעתה למאן קאי אי לר' יוסי אפי' הקדיש כרמו מתנותיו לעניים רק צריכין להעלות שכר להקדש ואי לרבנן הא בנודעו העוללת לעניים כדקאמר התם הטעם משום דאין מקדיש דבר שאיני שלו ולמה צריך קרא לזה ואי בשלא נודע א"כ באמת הוא להקדש ואיך כתב דגלי קרא דאין נוטלין מתנות עניים להקריב לגבוה הא כרם הקדש ס"ל דפטור ממתנות עניים כדמפרש בירושלמי דכרמך כתיב והא לאו כרמך הוא אך י"ל דל"ק מהא דהקדיש כרמו משנודעו העוללת חייב בעוללת היינו כשבא להפקיע מיד עניים לפדותו להוציאו לחולין אבל ליקח אותו להקדש לקרבן שפיר יש סברא לומר דשריא דאיה"נ בהקדיש כרמו ורוצה ליקח העוללת לנסכים רשאי לגבוה דכל שהוא לגבוה יש למעט שפיר מכרמך לאפוקי של הקדש וראי' דאיתא בירושלמי דבשביעית חייב מדכתיב לד' ותוס' מנחות דף פ"ד כתבו דממעטינן מצורך של הקדש ותימה דבירושלמי קמרבה דחייב מדכתיב ל"ד אבל לפמש"כ ניחא דבוודאי להפקיע מקדושת שביעית כדי לפדותו לחולין מרבינן דנוהג בו שביעית אבל לצורך גבוה שפיר י"ל כיון דנשאר בקדושתו ליכא איסור שביעית דלא מיקרי קצירך אך אכתי קשה מהא דאיתא בנדרים דף פ"ג קונם שאיני נהנה לבריות אינו יכול להפר שיכולה היא להנות בלקט שכחה ופיאה שאינה נהנה מן הבריות דמתנות עניים נינהו ונמצא שאין כאן עינוי נפש לכאורה קשה ממנ"פ הא בפ"ד דפיאה איתא אם אחד אומר לבוז לאותו שאומר לבוז שומעין לו א"כ איכא עינוי נפש פן לא תגיע לחלקה שתוכל לחיות ואי באומרים כולם לחלק שוב נהנה מן הבריות אלא וודאי נשמע דכיון דכבר זכו בהו עניים אם הי' אומרים לבוז שוב אף שאומרים לחלק ל"ה כנהנה מהבריות דחלק שלה מחלקין לה:
ונראה ליישב דהנה הא דתנן דהוה כגוזל את העניים היינו יען דכתיב לעני תעזוב אותם הוה כאילו בא לידם א"כ י"ל היכא דל"ש עשה דתעזוב אף דחייב להניח הפיאה והלקט לעניים ואין רשאי ליטול לעצמו משום דאיכא לאו דלא תכלה ולא תלקט אבל לא הוה כאלו אתי לידם ול"ה גזל ושפיר ס"ד דבכה"ג שייך עשה דוחה ל"ת ולפי"ז ניחא דהנה בפ"ד דפיאה פליגי ר"א ורבנן במי שליקט את הפיאה לאיש פלוני עני ר"א אמר זכה לו וחכ"א יתננה לעני הנמצא ראשון ופליגי אי אמרינן תרי מגו אבל מעני לעני ד"ה זכה לו והנה דעת רש"י דזה רק במי שאינו בעל השדה אבל במי שהוא בעל השדה דאיכא לאו להזהיר עני על שלו ל"א מיגו אמנם דעת הר"ש דאפ' בבעל השדה ג"כ אמרינן תרי מיגו דהא אי בעי מפקיר ול"ה כלל בעל השדה ועתוי"ט פ"ה דפיאה מ"ה והביא ראי' מירושלמי פ"ה דפיאה אמשנה דאיתא התם שיבולת של לקט שנתערבה בגדיש מעשר שיבולת אחת ונותן לו אר"א וכי האיך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו אלא מזכה לעני כל הגדיש ומעשר שיבולת אחת ונותן לו וביאר בירושלמי דלדבריהם דרבנן דקאמר לה לדידי הא מצי זכה לעני אבל לדבריכם דפלגיתו עלי דאין בעל השדה יכול לזכות לו את הלקט א"כ איך הוה מחליף דבר שלא בא ברשותו מוכח דירושלמי סבר דאף בבעל השדה לר"א יכול לזכות לאחר וא"כ כש"כ מעני לעני דיכול לזכות דאי מפקיר שדהו ל"ה בעה"ב רק לעצמו אין יכול ללקוט דעני מוזהר על שלו עכ"פ נראה דכהא"ג ליכא עשה דתעזוב דאי הוה ס"ל דאיכא דתעזוב גם כשהוא עצמו עני א"כ הוה מוזהר להניח לעניים לא ליתנו לעני שירצה אע"כ אי באמת הוה מפקיר לנכסיו והוה עני והוא מוזהר על שלו אבל ליכא רק לאו דלא תכלה דעשה דתעזוב ל"ה שייך דעני בשלו רק לאו איכא וא"כ ניחא דכהא"ג ל"ה כאלו אתי ליד עניים ול"ה כגזל כיון דליכא עשה דתעזוב ושפיר הו"א דעשה דוחל"ת ול"ה רק ל"ת לחודי':
ואמנם לרבנן דלית להו תרתי מיגו לכאורה נראה דס"ל דאיכא עלה דתעזוב וצריך ליתנו למי שיבוא תחילה א"כ ל"ש לכאורה התירוץ הנ"ל אולם נראה דגם לרבנן ניחא דגם לדידהו משכחת דאיכא ל"ת אבל עשה דתעזוב ליכא דהנה הגאון רע"א בתוספותיו פ"ד תמה על התוי"ט והר"ש דאיך שייך כלל לומר דאי בעי מפקיר לשדהו וחזי לי' הא בשעת קצירה עדיין לא הפקירו א"כ כבר מוזהר בלא תכלה ומה מהני הפקירו אח"כ דאף שמלקט בתורת עני ואין בעל השדה כלל אבל כבר התחייבה השדה במתנות עניים דפיאה ולקט יעוש"ה:
ולי נראה לישב דהא עכ"פ אי עבר ולקטה זכה בה דכיון דהוא עני ל"ש בדידי' עזוב תעזוב לאחרינא ורשאי ללקוט לעצמו בתורת עני (ול"ד למפקיר כרמו ובצרו דחייב כיון דבצר כל כרמו איכא גם עשה דתעזוב כדאיתא ב"ק דף צ"ד) שפיר שייך מיגו דאי בעי מפקיר חזי לי' ואי עבר ולקטו א"צ ליתנו לעניים אחרים אלא דתרי מיגו לית להו אבל אי באמת הפקירו אחר קצירה ולקטו בתורת עני דליכא עשה דתעזוב לכן ל"ה כאתי לידו ול"ה גזל ושפיר צריך קרא דהו"א דעשה דמועדות ידחו לל"ת ונתישבו דברי הרמב"ן ואמנם לשיטת רש"י דס"ל דבעני בשלו ל"א מיגו י"ל דבאמת ס"ל דלא מהני אם הפקירו אחר הקציר דכבר נתחייבה ואולי ס"ל דאפי' דיעבד ל"מ דאאל"מ וא"כ ל"צ קרא ע"ז דלא דחי לל"ת כיון דהוה של עניים א"כ לפי"ז מדדריש בגמ' וכן בת"כ דלכן נסמכה לומר דאם מניח לעניים כאלו בנה ביהמ"ק ולא משני כדכתב הרמב"ן דנפ"מ דאין עדל"ת מוכח משום דסבירא להו דבאמת ל"ש עשה דל"ת כלל בשל עניים וא"צ קרא ע"ז וא"כ יש ראי' מגמ' הנ"ל כשיטתו ודלא כירושלמי:
והנה בתוי"ט פ"ה דפיאה כתב ג"כ ראי' מגמ' בבלי דס"ל דלא כירושלמי דבחולין דף קל"ד גבי המפקיר את כרמו ולמחר בצרו דאי הדר וזכי מיקרי בעל השדה א"כ לא מהני מה שמפקיר שדהו לענין שיהא רשאי ללקוט (ולפמש"כ ניחא רק לאו איכא אבל עשה באמת ליכא לכן אי עבר ובצרו הוה שלו) וכתב עוד וכך פסק רבינו בסוף פ"ה המפקיר את כרמו וכו' וזכה בו לעצמו ובצרו חייב מפני שהי' שלו והרי הוא שלו ופטור מן המעשרות וא"כ שפיר קאי רבי אלעזר לדברי עצמו וכו' האיך עני מחליף דבר שא"ב דגם לר"א לא מהני מה שמפקיר שדהו וא"י לזכות לו לעני אחר וכתב ע"ז בתוי"ט אכן אין לומר דהתם רוצה לזכות בכרם עצמו דא"כ פשיטא דלמה יהי' פטור וכי העני הזוכה בגוף קרקע המופקר לא יהי' חייב במתנות עניים ומאי קמ"ל אלא דלא בצרו ע"מ שיזכה בגוף כרמו ומשום דהוא בעל הכרם חייב וכו' ועוד דאי זכה בגוף הכרם למה פטרו מהמעשרות וכו' ומה שחייב במתנות עניים מתעזוב יתירה ומההיא גופי' שמעינן דמייריא בלא רצה לזכות בגוף הכרם דאל"כ קרא ל"ל ואפי' אם אין דעת רבינו כן אלא מפקיר כרמו אין הכונה שהפקיר הכרם עצמו רק מה שגדל בכרם קרי לי' כרם מ"מ רש"י סובר כן ומתישב שפיר לדידי' את"ד:
אמנם ל"נ דאין להוכיח מכאן דלא ס"ל לגמ' כירושלמי דזה תליא אי אמרינן בהפקר בעינן אתי ליד זוכה או דלא בעינן אתי ליד זוכה דאי בעינן אתי ליד זוכה שפיר דייק התוי"ט דע"כ לא אייריא בחזר וזכה בכרם דפשיטא דחייב בפיאה אבל אי אמרינן דל"ב אתי ליד זוכה א"כ אף שחזר וזכה בכרמו הו"א דפטור מפיאה דהוה כנגמר התבואה ברשות הפקר ונגמר בפטור קמ"ל קרא דתעזוב דאפ"ה חייב ובמעשרות פטור כיון דנגמר בשעה שהי' פטור דנכנס מיד ברשות הפקר דהא ל"ב אתי ליד זוכה וכאשר אבאר דבהא רווחא שמעתתא דנדרים דף מ"ה בפלוגתא דרי"ו וריב"ל אי הפקר בפני אחד או בפני ג' וכ' הר"ן דקיימ"ל כריב"ל דאפי' באחד הוה הפקר והקשה בספר קהלת יעקב הא כל השקליא וטריא רק למאי דס"ד דטעמא דר' יוסי משלם דבעינן אתי ליד זוכה כמש"כ הר"ן אבל כיון דאיתותב לעיל ומסיק בטעמא דר' יוסי משום גזירת מתנת בית חורון אבל מדינא מודה דל"ב אתי ליד זוכה א"כ ליכא פלוגתא בין רי"ו ור"ל דלכו"ע סגי באחד ולפמש"כ ניחא דהא דאיתותב רי"ו רק למאי דס"ל רי"ו לשיטתו דאם אמר מקבל א"א במתנה דהוה הפקר אבל אי אמרינן דמתנה חוזר לנותן א"כ הא דטעמא דר' יוסי מתנה כהפקר דבעינן אתי ליד זוכה לא איתותב כלל דהכי קאמר הפקר כמתנה מה מתנה עד דאתי מרשות זוכה לרשות מקבל ואי ל"ה חוזר לבעלים א"כ היכיא דאיכא אומדנא אזלינן בתר אומדנא ול"ה הפקר לא משום גזירת אטו מתנת בית חורון אלא דהיינו ממש הך דמתנות בית חורון דהא לא גמר להפקיר כלל ושפיר יש חילוק בין קדם הפקירו לנדרו דאז ליכא אומדנא והוה הפקר גמור ולכן מותר במודר הנאה אף דבעינן אתי ליד זוכה דלפמש"כ לא משום דהוה כמו מיד ליד יען דיכול לחזור אסור במודר הנאה אלא משום דאיכא איסור מדינא דלא גמר והפקיר רק כדי שיהנה זה דהא בעינן אתי ליד זוכה ולא נגמר הפקר וכיון דאיכא קצת אומדנא ל"ה הפקר כלל ולכן אסור אם קדם נדרו להפקירו וא"כ באמת לא איתותב ר' יוסי דבעי אתי ליד זוכה משום דבדיבורא עכ"פ לא נגמר ההפקר ושפיר פליגי אליבייהו אי בעינן הפקר בפני א' או בפני שלשה ושייך לפסוק הלכה כריב"ל דאפי' באחד הוה הפקר וכי תימא דכיון דס"ל דבעי אתי ליד זוכה א"כ יקשה באמת תיפוק לי' דהוה כבא מיד הנותן ליד המקבל ונהנה מדידי' גופי' א"כ בלא"ה אסור נראה לענ"ד דלא תליא בהא דהנה בב"מ דף י"ב שיטת רש"י דהפקר הוה כדעת אחרת מקנה ושיטת התוס' דל"ה כדעת אחרת מקנה ולכאורה תליא זה בפלוגתא דר' יוסי ורבנן דלרבנן דלא בעינן אתי ליד זוכה א"כ ע"כ כשהפקיר יצא מרשותו והזוכה מהפקירא קזכה א"כ ל"ש דע"א מקנה הנה כבר הקשה כן בשמ"ק לפירש"י דזהו כר' יוסי דהפקר כמתנה אבל אם קיימ"ל כרבנן ליכא דע"א ותי' אלא דאפ"ה כיון דבשעה שיצא מתח"י הפקירו מדעתו לכל האדם לזכות בו הרי זה כדע"א מקנה דהיינו דלא אזלינן בתר שעת הזכי' אלא בתר שעת הפקירו:
והנה כל זה אנו צריכין אי מפרשינן דהפקר כמתנה דבעינן אתי ליד זוכה ונהנה מיד המדיר לכן לר' יוסי אסור ולרבנן שרי ולר' יוסי באמת הוה דע"א מקנה ויקשה גם לתוס' דפשיטא להו דל"ה דע"א מקנה והא לר' יוסי הוה דע"א מקנה אמנם לפמש"כ י"ל דטעמא דרי"סי דס"ל דבעי אתי ליד זוכה אינו משום דהוה כנהנה מהמודר והוה כדע"א מקנה אלא דכו"ע מודין דל"ה דע"א מק' דמהפקירא קזכו רק הא דאסור משום דכיון דעכ"פ כל זמן שלא זכה מהפקירא לא נגמר ההפקר מהני אומדנא דלא גמר והפקיר א"כ א"ש דבאמת אין לאסור מטעם דהוה כנהנה מהמדיר גופי' אף לר' יוסי משום דל"ב דע"א מקנה (ואף לפירש"י י"ל דבאמת לכו"ע ל"ה כדע"א מקנה לענין שיהא נחשב כנהנה ממדיר גופי' אלא דכונה פירש"י שם הוא דמבואר שם בסוג' דמהני דע"א אפי' ברץ אחריהן ואינו מגיעו משום דאכתי משומר לדעת הנותן א"כ י"ל לענין זה גם בהפקר מדעת שהפקירו לכל האדם בהן זכה בהן מיקרי משומר לדעת המפקיר אבל לא דהוה כזוכה בו מן המפקיר רק דעכ"פ חשוב משומר לדעת הנותן א"כ גם לפירש"י ניחא דלכו"ע ס"ל דל"ה כזוכה מן המפקיר אלא דמלזא דהפקירא קונה ודו"ק):
אמנם לפי הדברים הנתנין למעלה יש לישב בפשיטות קו' הקהלת יעקב להר"ן די"ל דבס"ד הוה סובר הא דפליגי בהפקר כמתנה היינו דהוה דע"א מקנה כמו מתנה ע"כ שפיר הוה קשיא מ"ש קדם נדרו להפקירו אבל להלכתא י"ל דכו"ע ס"ל דל"ה כדע"א מקנה דלא זכה מני' דידי' רק מהפקירא ואפ"ה בעינן אתי ליד זוכה דכל זמן שלא אתי ליד זוכה לא נגמר ההפקר בדיבורא בעלמא וא"כ היכיא דאיכא אומדנא דלא גמר והפקיר ל"מ הפקר עד דאתי לרשות זוכה דבדיבורא ל"ה הפקר גמור ושפיר שייך פלוגתא דרי"ו וריב"ל או הפקר בפני אחד סגי ופסקינן הלכה כריב"ל והוא נכון וביותר יש לומר דהנה בפ"ד דשביעית פליגי ב"ש סברי דאוכלין בשביעית שלא בטובה דוקא וב"ה סברי בטובה ובשלא בטובה ונראה בטעמא דמילתא כמש"כ לעיל דברי השמ"ק דעכ"פ מעיקרא דמילתא בשעת הפקירו הרי יצא לרשות הפקר ע"י הבעלים ואזלינן בתר מעיקרא וסברי ב"ש דאזלינן בתר שעת ההפקר וא"כ הוה כנהנה מבעלים וב"ה סברי בין בטובה בין שלא בטובה דסובר מבי גזא דהפקירו קזכה ואין נהנה כלל מהבעלים רק מגזא דהפקירא נהנה ולכן מתירין בין בטובה בין שלא בטובה דא"צ להחזיק כלל טובה להבעלים (וכן משמע בפ"א דמע"ב אבל נותנים זה לזה מתנת חנם וכ' הרע"ב דהיינו למ"ד מתנה אינה כמכר דלמ"ד מתנה כמכר אסור ולא שרי אלא לאכול על שולחנו) וא"כ י"ל דר' יוסי סובר ג"כ כב"ש דהא אם אוכל מהפקירא הוה כמתהני משל בעלים א"כ גם לר' יוסי ל"ב אתי ליד זוכה רק דאסור כיון דאוכלין בטובה וצריך להחזיק טובה למפקיר ושפיר יש לחלק בין קדם נדרו להפקירו דכיון דקדם נדרו שכבר נאסר קודם ההפקר א"כ כשהפקיר צריך להחזיק לו טובה אשעת הפקירו אבל קדם הפקירו לנדרו דבשעה שנדר כבר הוא ברשות הפקר והחזקת טובה רק אשעת הפקר ואז לא נאסר עדיין א"כ קשה מאי פריך מ"ש קדם הפקירו הא אז לא נאסר עדיין י"ל דהיינו לרי"ו דמפרש דבעינן אתי ליד זוכה אבל לפ"מ שמסיק אין הטעם משום דבעינן אתי ליד זוכה רק דאסור משום שעת הפקירו דע"ז צריך להחזיק לו טובה ואז בשעה שהפקיר כבר הי' אסור עליו והנה לפי"ז כיון דר' יוסי לא איתותב דס"ל דהטעם משום דעכ"פ הוה דע"א מקנה בשעת הפקירא וצריך להחזיק לו טובה לכן שפיר יש לפליגי אליבא דידי' בהפקיר בפני אחד אי הוה הפקר מה"ת ולרבנן דס"ל דשרי ע"כ טעמייהו משום דנהי דלב"ה נאכל בטובה זה רק בהפקר דשביעית דל"ה הפקר רק לעניים רק דגלי קרא בשמיטה דהוה הפקר אבל עכ"פ איכא החזקת טובה כיון דלאו לכו"ע הפקירו אבל בהפקר דעלמא דהפקר בין לעניים בין לעשירים לב"ה לשיטתו ליכא אף החזקת טובה כיון דל"ה דע"א מקנה כלל ליכא החזקת טובה א"כ לכן גם באחד הוה הפקר אבל לר' יוסי דמדמי לשמיטה ע"כ דס"ל דהפקירא דעלמא ג"כ הוה דע"א מקנה עכ"פ בשעת הפקירא א"כ יש לחלק לדידי' דלפני אחד הוא דל"ה הפקר רק לגבי דידי' והוה כדעת אחרת מקנה ומחזיק טובה אשעת הפקר אבל בשלשה דהוה הפקר אדעתא דכו"ע ליכא החזקת טובה ולכך צריך לאשמעינן דהלכה כריב"ל ודו"ק:
והנה בפנ"י גיטין דף ל"ח הקשה לשיטת רש"י דיאוש מטעם הפקר הא אין יכול להפקיר דבר שא"ב א"כ איך משכחת יאוש ואדרבא בקרקע דברשות נגזל עומד קיימ"ל אין יאוש לקרקעות אולם לפי דברינו ניחא דבאמת הקשה הפנ"י אהא ל"ל קרא כלל דהפקר מהני תיפוק לי' דבדיבורא נעשה הפקר דהא מסתלק עצמו ממנו והנה בח"ס בנדרים וכ"כ באו"ח סי' ס"ב הקשה הא דהפקר בעינן אתי ליד זוכה הא בשביעית הוה הפקר אף דלא אתי ליד זוכה ותי' כיון דהוה אפקעתא דמלכא א"כ מיד שהפקיר תודה הוה בבי גזא דהפקר וכאלו אתי ליד זוכה יעו"ש:
ולפי"ז נראה למ"ד דל"ב אתי ליד זוכה היינו דסובר כיון דהפקר מטעם נדר א"כ הוה נמי כבי גזא דהפקרא דבאמירתו הרי מכניסו לבי גזא דהפקירא וזה ילפינן מהשביעית דהוה בי גזא דהפקירא אבל אי נאמר כדברי הפנ"י דבדיבורא דידי' מסתלק ממנו ויש לו יכולת לעשות בשלו מה שרוצה מסברא ל"ש דהוה בי' גזא דהפקירא א"כ הוה בעינן אתי ליד זוכה לכו"ע ומטעם דע"א מקנה אותו (ונפ"מ דלא הוי מהני בקטן דליכא דע"א מקנה משא"כ אי מטעם נדר מהני בקטן מופלא סמוך לאיש עקצה"ח סי' רע"ג) וא"כ ניחא אידך קו' פנ"י דבוודאי להפקיר א"י כמו דא"י להקדיש דלא יכול להכניסו בבי גזא דהפקירא בדבר שא"ב אבל ביאוש דמהני מצד הסברא האומר וי לי לחסרון כיס דמהני הפקר דידי' שמסתלק עצמו (ובאמת ביאוש בעינן אתי ליד זוכה) וכיון דליכא כניסה בבי גזא דרחמנא שפיר יכול להפקיר אף שא"ב ורק בהפקר דע"י דיבורא דידי' נכנסו לבי גזא דהפקרא זה צריך לילף מקרא ולכן מהני אף בקרקע אבל יאוש דל"ה מצד כניסה לבי גזא דהפקר אלא משום דעכ"פ מסברא הא הפקר מהני גם בדיבורא אבל בקרקע לא מהני מצד הסברא וא"ש הכל:
ובהא ניחא לי מה שהקשה במהר"ם שיק סי' שצ"ג על מש"כ הפמ"ג סי' תמ"ח דבהפקר אף שלא היו פיו ולבו שווין מהני מטעם נדר דרק היכיא דלא הי' בלבו להוציא מה שהוציא בפיו פת חיטין וכדומה ל"מ אבל אם הוציא בפיו מה שבלבו רק שלא גמר בלבו דברים שבלב אינן דברים והקשה משמעתין דנדרים דאמרינן דתוך ג' יכול לחזור מפני הרמאים והא כיון שהוציא בפיו הרי הוה הפקר להנ"ל ניחא די"ל דלכאורה קשה למה צריך קרא ללמוד משמיטה תיפוק לי' בדיבור בעלמא כקו' הפנ"י רק די"ל בדיבור מהני רק היכיא דגמר בלבו אבל הפקר דילפינן משמיטה מהני כיון שהוציא בפיו הוה כנדר שאין רשאי לחזור אף דלא גמר בלבו הוה הפקר ושפיר כ' הפמ"ג דהוה הפקר אף שלא גמר בלבו והך דנדרים דאמרינן דתוך ג' אינן הפקר משום הרמאים היינו כיון דלא גמר בלבו דעתו שיהא הפקר באמת רק להפקיע מיד מעשר שוב ל"מ הפקר כזה להפקיע מיד מעשר דהא דל"ב בהפקר אתי ליד זוכה כתבתי לעיל יען דהוה בגזא דהפקירא וכאלו אתי ליד זוכה לכן פוטר ממעשר אמנם באין פיו ולבו שווין א"כ נהי דמהני אבל רק מהני משום דדעת אחרת המפקיר מקנה אותו שהוציא כן בפיו (ול"ה בגזא דהפקרא) וכיון דרק מהני משום דדעת אחרת המפקיר מקנה אותו ל"מ למפטר ממעשר דהוה כמו מתנה דאין פוטר ממעשר דנלקח בעודו מחובר לא נפטר ממעשר:
ובזה יש ליישב מה שהקשה בלח"מ פ"ב מנדרים לפי שיטת רבינו דאם אחר זכה בו תוך ג' הוי הפקר ופטור ממעשרות אבל אם זכה בו הוא תוך ג' אינו הפקר כמש"כ הכ"מ ובה' מתנת עניים כתב רבינו הפקיר כרמו והשכים וזכה בו לעצמו חייב בלקט ופיאה ופטור מן המעשרות א"כ חזינן דאפי' אם הוא בעצמו זכה בו ס"ל לרבינו דפטור להנ"ל י"ל דלשיטת רבינו מהא"ט הוה הפקר דחיישינן לערמה הא הוה דברים דבלב וכסברת הפמ"ג וא"כ אף דזכה בו הוא לעצמו פטור מן המעשרות כיון שהוציא בפיו הרי הוה הפקר אף אם לא גמר בלבו ולכן אף בחזר וזכה בו הוא עצמו פטור מן המעשרות וכל זה בהפקיר כרמו אבל בהפקיר רק פירותיו דבהא אייריא בפ"ב מנדרים דאם זכה בו אחר אפי' תוך ג' פטור אף דלא גמר בלב הא דברים שבלב אינם דברים דליכא הוכחה ואומדנא דלא הפקיר בלבו אבל אם זכה בו הוא בעצמו בכהא"ג ס"ל דחייב כיון דלא הפקיר רק פירותיו איכא הוכחה ואומדנא כשזכה בו בעצמו שמעיקרא לא גמר בדעתו להפקיר רק כדי להפקיע מיד מעשר ואיגלאי מילתא למפרע דלא הפקירו כלל הפקר גמור וכהא"ג הוה דברים שבלב דברים ודו"ק:
מעתה נתבאר דאין לדברי התויו"ט ראי' מהך דהפקיר כרמו דל"מ הפקר לבעל השדה דשפיר י"ל דאי ל"ב אתי ליד זוכה מהני הפקר לבעל השדה ג"כ דאף אם חזר ובצרו הוא בעצמו לא מיקרי בעל השדה כיון דהפקירו והוה בי גזא דהפקירא א"כ כשחל חיוב הלקט ל"ה שדה בר חיובא דשדה הפקר הוא הפקר לכו"ע בין לעניים בין לעשירים רק תליא אי גמר מדעתו מתחילה להפקיר הפקר גמור ודו"ק:
והנה במהר"ם שיק סי' שצ"א הקשה דלפמש"כ תוס' גיטין דהפקר בטעות ל"ה הפקר דאדעתי' דנכרי לא אפקרי' א"כ קשה מכריתות דף כ"ה דאמרינן בשהו"נ שהוזמו עדיו כל הקודם זכה בו והא הוה הפקר בטעות ונראה דא"ש דהנה במשל"מ פ"ב מתרומה הוכיח מסוג' דגיטין דאמרינן דאדעתי' דנכרי לא אפקרי' מוכח דפיאה לא חל מיד אלא לכשיבוא ליד העני דאי חל מיד ומפטר ממעשר א"כ אף דלקטו נכרי אמאי חייב במעשר הא נפטר ממעשר מיד אלא ע"כ דבעינן אתי ליד עני ול"נ לישב עיקר חקירת המשל"מ דלעולם ל"ב אתי ליד עני ג"כ הוה הפקר אבל רק מטעם דהוה כאלו אתי ליד עני דכ"כ דברי הח"ס דשמעינן ד"כ דבשביעית דל"ב אתי ליד זוכה דהוה אפקעתא דמלכא והוה בי גזא דהפקירא (ובזה ניחא מה שהקשה בטו"א רה"ש דף י"ב למה צריך קרא דשביעית פוטר ממעשר תיפוק לי' דהוה הפקר דפטור ממעשר להנ"ל י"ל דהפקר בעינן אתי ליד זוכה ואף למ"ד דהפקר ל"ב אתי ליד זוכה היינו אחר דכבר אשמעינן בשביעית דפוטר ממעשר נשמע כל הפקר פוטר אף דלא אתי ליד זוכה ואידך מ"ד דסובר דשביעית גופי' היינו טעמא דהוה באמת אתי ליד זוכה דהא הוה בי גזא דהפקירא כמש"כ בח"ס חיד' מב"מ דף כ"א נשמע דגם יאוש פוטר ממעשר אף דיאוש בעינן אתי ליד זוכה כמש"כ בנתיבות ובמק"ח י"ל כיון דעכ"פ אחר יכול לזכות בו פוטר ממעשר) ולפי"ז י"ל בפיאה ג"כ הוה אפקעתא דמלכא ולכן אין עובר בבל תאחר אלא בג' רגלים כמש"כ בח"ס בחי' ריש נדרים א"כ לכן ל"ב לא אתי ליד עני דהוה כאתי ליד עני דתורה זיכתה להם ולכן פטור ממעשר א"כ ניחא דכל זה בבא ליד ישראל לבסוף אבל בבא ליד נכרי א"כ איגלאי מילתא דלא הי' עומד לבוא ליד עני א"כ שוב לא מהני משום דלא אתי ליד זוכה מעיקרא והבן:
מעתה י"ל הא דחשיב הפקר בטעות היינו הא דאתי ליד זוכה דהא מה דפטור ממעשר רק משום דהוה כאתי ליד זוכה וזה הי' בטעות ממילא חייב במעשר אבל היכיא דאנו דנין על מה שיצאה מרשות בעלים דהיינו בהפקר דל"ב אתי ליד זוכה דבדיבורא נגמר ההפקר דגמר להוציא מרשותו (אבל לא משום דאמרינן כאלו אתי [ליד] זוכה דזה רק שייך באפקעתא דמלכא דהיא בי' גזא דהפקירא אלא אף דל"ה כאלו אתי ליד זוכה כמו כל קנין דנעשה בדיבורא אי לאו דחיישינן דלא גמר ואקני לי') א"כ אף דהוה הפקר בטעות הוה שפיר הפקר דהא מעיקרא גמר והפקיר בלבו להוציא מרשותו לכן אף שאח"כ איגלאי דהוה בטעות בזה עדיין לא הדר ונכנס לרשותו ולכן כל הזוכה בהם קנה:
ובמש"כ יש מקום לישב קו' הקצה"ח ורע"א בב"ק דף צ"א דפריך הגמ' ולחזור ולידיינו דיני ממונות ותמה כיון דהוה הפקר וכל הקודם זכה א"כ אין לו בעלים אין יכולין לחזור ולדיינו ולפמש"כ ניחא דכל זה בהפקר מצד דיבורא דידי' דאיכא משום נדר דאסור לחזור וגמר בלבו להפקירו אבל בהפקר דבע"כ כעין זה שבע"כ מפקירו יען דדינו לסקלו א"כ הי' לנו לומר דלא גמר בלבו להפקיר דכאן ל"ש מטעם נדר דהא לא הוציא בפיו לשון הפקר רק דאפ"ה הוה הפקר משום הא"ט גופי' כיון דלא עלה בדעתו שיוזמו א"כ ע"כ גמר בדעתו להפקירו (כדאמרינן שם בכריתות באשם וודאי גמר ואקדיש משא"כ באשם תלוי) אבל כיון דל"ה מטעם נדר הרי יכול לחזור בו עד שלא אתי ליד זוכה וכיון דבידו לחזור יש לו בעלים מיקרי דהא דבאין לו בעלים א"י לדיינו היינו בגר שמת כדאיתא ב"ק דף י"ג דל"ש שיחזור מהפקירא אבל כאן דיש לו בעלים שיכולין לחזור מהפקירו שפיר יכולין לדיינו (כעין הך דנדרים דף פ"ה באוסר נכסיו על עצמו דיכול כל אדם לזכות בו רק כל זמן שלא זכה בו יכול לשאול על נדרו כמש"כ הר"ן שם) ודו"ק:
ז') ודאתאן עלה ע"ד קו' הקצה"ח ורע"א מב"ק דף צ"א דהא כבר הפקירו ואין לו בעלים אין יכולין לדיינו וכן הקשה עוד רע"א מהא דב"ק דף ל"ב הקדישו מזיק איך משכחת כלל הקדישו מזיק דהא אי הקדישו א"כ לא יכול לגמור דינו כדאיתא בדף י"ג נגח והפקיר פטור דלא קרינן בי' והועד בבעליו נראה לישב דהנה בס' פילפולא חריפתא הקשה ג"כ איך משלמין מן העלי' דהא תמיד יפקירנו ולא קרינן בי' והועד בבעליו כמש"כ תוס' ב"ק דף כ"ב למ"ד אשו משום ממונו דל"ב שיהא האש שלו דא"כ אין לך אדם שיתחייב בדליקה שיפקיר הגחלים וידליק גדישו של חבירו אך הנה ראיתי בשמ"ק דף כ"ט אהא דקאמר תסתיים דר"א הוא דאמר שני דברים א"ב של אדם ועשאו הכתוב כאלו הם ברשותו חמץ ובור ברה"ר והקשה אמאי לא קחשיב שור המועד ג"כ דאע"ג דאסור בהנאה עשאו הכתוב כאלו ברשותו הוא וכונתו כיון דאיתא לקמן דהא דשור המועד משלם כופר רק משכחת לה בקטל וערק לאגמא וקטל וערק לאגמא (אף דמתוס' דף כ"ג ד"ה ולא ישמרנו מפרשין דזה רק קודם גמר דין הנה מבואר בדבריהם דלשיטת ר"ת דאין נאסר בהנאה מחיים מפרש אף לאחר גמר דין אבל בשמ"ק ס"ל אף אי אסור בהנאה מחיים אפ"ה משלם יען דאוקמוה רחמנא ברשותו) ע"כ משום דאף דנאסר בהנאה תורה אוקמוה ברשותו ושפיר הקשה אמאי לא קחשוב שור המועד דאוקמוה ברשותו ויש לומר דדוקא בור ברה"ר וחמץ בפסח דאפי' אם הפקירו רחמנא אוקמוה ברשותו דהא בור ברה"ר אפי' הפקיר בורו חייב כדמוכח בב"ק דף נ' לשיטת רש"י דגם לר"ש בהפקיר רשותו ובורו חייב בעל השור א"כ ה"ה בור ברה"ר דאוקמוה ברשותו דעשאו הכ' כאלו ברשותו כאלו נתכוין לזכות בו אף אם אחר שכרוהו הפקירו אוקמוה רחמנא ברשותו וכן בחמץ בפסח אפי' הפקירו חייב דרק בביטלו שמשביתו בלבו א"ע אבל הפקירו עובר כמש"כ בקצה"ח סי' רע"ג בשיטת רש"י דהפקר ל"ה כא"ב ואמרינן דרחמנא אוקמוה שעובר עליו כל זמן שהחמץ ברשותו דלא הוציאו מרשותו כשהפקירו (אף דלתוס' מהני הפקר הנה באמת נתקשה בח"ס בנדרים דף מ"ג מ"ש חמץ בפסח דמהני הפקר ול"א דרחמנא אוקמוה ברשותו ובור שהפקיר חייב דאוקמוה ברשותו אבל לפירש"י ניחא דבאמת רק משום השבתה בלב מהני) ולפי"ז י"ל דלכן לא קחשוב שור המועד דהא באמת שור המועד אם הפקירו לא אוקמוה ברשות כדאיתא בדף י"ג הפקיר שורו פטור אבל קודם שהפקיר אף דבאמת א"ב של אדם אבל רחמנא אוקמוה ברשותו ושפיר מצי לדיינו לחייבו בניזקין (וראיתי בצל"ח פסחים דף ו' שחקר אם בא לרשות אחר ג"כ אוקמוה ברשותו א"כ ניחא בפשיטות דל"ח רק בור וחמץ ובהא ניחא מה שהקשה ביריעות שלמה סי' ס"א אמאי לא קחשוב מע"ב דג"כ אוקמוה ברשותו לענין לפדותו ולהוסיף חומש כדמוכח ב"ק דף ס"א ס"ט להנ"ל ניחא) אך באמת בב"ק מסיק דר"א סובר מפקיר נזקיו פטור ולכן סובר בלא נתכוין לזכות אין חייב כיון דהפקירו ל"א דאוקמוה ברשותו ולית לי' הא דר"ש דאוקמוה ברשותו בהפקיר (ועכהא"ג בחידושינו באו"ח סי' תקפ"ו מש"כ לענין הגבהה בע"ז של נכרי) ומעתה ניחא קו' הנ"ל די"ל דמפקיר רק כדי לאפקועי חיוב תשלומין לא אהני מעשיו ואוקמוה ברשותו דלחייב לשלם (כמש"כ תוס' גיטין דף ל"ג היכיא דכונתו לחפות ל"א אפקעינהו רבנן לקידושין דאל"כ כל אחד יחפה על אשתו) א"כ מעתה ניחא גם קו' חי' רע"א וקצה"ח דהא כיון דאוקמוה ברשותו כשערק ה"ה כשלא ערק אלא שלא דנו אותו בסקילה משום דין ממון שפיר הוה ברשותו דיכול לדיינו לחייבו בתשלומי ניזקין משא"כ בהפקיר ממש ל"ש אוקמוה ברשותו דרק היכיא דהוה הפקר מצד איה"נ דידי' אמרינן אוקמוה רחמנא ברשותו וא"ש:
אמנם בפשיטות יותר נראה לישב קו' הקצה"ח סי' ת"י הנ"ל דהנה דעת הריטב"א בסוכה דף ל"ה דאיה"נ יש לו בעלים דנהי דיכולין ליטלו ממנו ואין לו בו דין חמץ אבל כ"ז שלא נטלו הם הבעלים ובארנו במק"א משום דבכל חפץ אנו דנין על דין ממון שיש בו ועל גוף החפץ דרוצה אדם בקב שלו וזה הזכות יש לבעלים אף באיה"נ כמו ערלה וכה"כ דעכ"פ גדלו בשדהו וחשובים הם אצלו דמותר להיות רוצה בקיומו ע"כ ל"ה הפקר והכי מוכח מתוס' ב"ק דף י' ד"ה שבשור הקשו ל"ל שור ולא אדם תיפוק לי' מוהמת יהי' לו מי שהמת שלו (כמו דפוטרין שור פהמ"ק) דמתסר בהנאה דדרשינן שם שם בגז"ש מע"ע והנה אי נאמר באיה"נ יש לו בעלים ניחא דדוקא פהמ"ק דהוה של גבוה לא מיקרי שלו אבל איה"נ שפיר הוה שלו (אמנם לפי"ז הנה יש להוכיח מירושלמי דס"ל דאיה"נ אין שלו דהנה בירושלמי פ"ק דב"ק איתא דדריש מוהמת יהי' שלו תני ר"ש יצא קרקעות שאין מטלטלין יצא אדם שאין לו הני' במותו מוכח דאיה"נ לא מיקרי שלו אך י"ל דמת שאני דמצותו בקבורה הוה כאסור להיות רוצה בקיומו ובזה מיושב קו' צל"ח פסחים דף כ"ב ל"ל קרא לגר תתננה דנבילה מותר בהנאה הא נשמע מוהמת יהי' לו ואי אסור בהנאה לא שייך יהי' שלו לפמש"כ ניחא דאיה"נ יש לו בעלים רק בפהמ"ק דהוה של גבוה לא קרינן בי' והמת יהי' לו ומהך דירושלמי ג"כ ל"ק דרק באדם דמצותו בקבורה ממעט) מעתה י"ל הנה בשוהנ"ס כיון דהדין שבי"ד חייב לקיים ביה ובערת הרע א"כ אסור להיות רוצה בקיומו (וע' בחי' הרי"ם אה"ע סי' ק"כ שכ' ג"כ דשוה"נ אסור להיות רוצה בקיומו ועמש"כ מזה לקמן בפ"ז מה' אלו) והוה שפיר כהפקר כדאמרינן בכריתות דאפקירו אפקיר להו דהיינו במה שאין רוצה בקיומו בזה מפקירו רק דהפקר זה בא עם הגמר דין כאחד אמנם כיון שבי"ד צריכין לדונו דיני ממונות א"כ אין בי"ד חייבין לסקלו כדי שיכולין לדונו על ממון תחילה ורוצים הם בקיומו א"כ הוה כשאר איה"נ דל"ה הפקר כלל דגוף השור של הבעלים עדיין (אף דאין להם בו דין ממון דאסור בהנאה) ושפיר יכולין לדונו דיני ממונות וא"ש:
אמנם הנה ראיתי בירושלמי סנהדרין סופ"ז שור שהוא יוצא לסקול ונמצאו עדיו זוממין ר' יוחנן אמר כל הקודם בו זכה רשב"ל אמר יאוש של טעות הוא לפי"ז מוכח דהא דאמרו בגמ' בכריתות דאפקירו אפקרוהו אין הכונה בתורת הפקר אלא דמתיאש ממנו וא"כ בלא"ה ל"ק קו' הגאונים הנ"ל דכיון דל"ה רק יאוש שפיר יכולין לדונו דרק בהפקיר ממש אמרינן בב"ק דף י"ג דא"י לדונו היינו משום דנכנס לבי גזא דהפקירא אבל משום זה דמתיאש ממנו לא נכנס לבי גזא דהפקירא שפיר יכולין לדונו (ובזה נסתר מה שרצה בקצה"ח שם לתרץ דא"י להפקירו יען דאסור בהנאה וא"ב דלפמש"כ ז"א כיון דרק משום יאוש אתין עלה דהוה רק כמסלק עצמו ממנו וזה שפיר שייך באיה"נ דיכול לסלק עצמו ממה שא"ב) ודו"ק:
ח') שוב ראיתי כי שאלת קדמונים הוא בפ"א מתרומות אין תורמין מן הלקט ומן הפאה ופי' רבינו דא"י להפריש על כרי של טבל מלקט ופאה שבידו שאלו מתנות עניים הם והר"ש בשם הירושלמי מפרש דטעמייהו הוא משום דפטורים מן המעשרות ובעני עצמו שיש לו כרי של טבל משום דהוה מן הפטור על החיוב ובתיו"ט תמה לפירושו של רבינו דתימה הוא זה דמאי קמ"ל שאין אדם פוטר עצמו מחובו במה שהוא של אחרים אלא דקשיא לי מהא דאיתא בירושלמי פ"א דפיאה אדם עושה כל שדהו פיאה ולכאורה טעמא בעי ונראה דהא"ט דתרומה משל גבוה שיש לגבוה חלק בתבואות הארץ אבל לא כולו לגבוה אבל מתנות עניים משל דידהו נותנים ואי אמרת דעניים ג"כ כבר יש להם זכות בגידולי קרקע א"כ למה יכול לעשות כל שדהו פיאה הא אין להם זכות רק במקצת ומה שנותן כולו אין יכול להיות בתורת פיאה אלא בתורת מתנה:
ודאתאן עלה דהך דקתני בפ"ה דפיאה המסייע לעני עובר בלא תסיג גבול עולים כמו כן קתני עוד שם בפ"ז המניח את הכלכלה תחת הגפן בשעה שהוא בוצר הרי זה גוזל את העניים ע"ז נאמר אל תסיג גבול עולים והנה כהא"ג איתא בשבת דף פ"ה ומנלן דהא דקים להו לרבנן מילתא הוא דארי"ו מאי דכ' דלא תשיג גבול ריעך גבול שגבלו ראשונים מאי גבול ראשונים שהי' אומרים מלא קנה זה לזית מלא קנה זה לגפנים מלא קנה זה לתאנים והקשו תוס' א"כ זורע כלאים ילקה משום לא תשיג גבול שגבלה תורה ותי' דאין לוקין משום לאו זה דניתן לתשלומין וגם הוה לאו שבכללות וקשה לי לדבריהם דהא תנא דמשנה דפיאה דדריש דלא תשיג גבול עולים ע"כ לאיסורא דריש דנהי דלא לקי אבל איסורא איכא א"כ גם בכלאים כן ואנן לא שמענו דאפי' לאיסורא יהי' עובר אלאו דלא תסיג גבול ריעך והנה בתוס' חדשים שם הקשה עד"ז בכל לאווי נדרוש כך דעובר אלא תסיג גבול עולים ולא ראה שכהא"ג הקשו תוס' אלאו דלא תסיג גבול ריעך אמנם מה שתי' שם דרק היכא דהוא בא להחכים ולהפקיע מה שאמרה תורה בזה הוא דשייך דרשא זו אבל במי שעובר אלאו סתמא לא קאי קרא לפי"ז לכאורה יש לישב גם קו' תוס' מזורע כלאים דל"ש כך רק במי שמחכים על דברי תורה דמזה אייריא גם הגמ' בשבת אבל לא בזורע כלאים סתמא לצרכו והנה יש לתמוה עוד לדבריהם דבע"ז דף ס"ב איתא דהמקיים כלאים למעוטי תפלה שרי וקשה אמאי שרי הא עובר בלא תשיג דבזה ל"ש סברת תוס' דלא לקי דהא עכ"פ איסורא יהא במקיים כלאים דאין להתיר למעוטי תפלה כיון דאיכא משום איסורא דלא תשיג:
והנה לי נראה לתרץ קו' תוס' חדשים דבשאר לאווי ל"ש לדרוש כן דהא בתמורה דף ו' מסיק אלא אביי ורבא במאי פליגי ומשני בשינוי קונה ופירש"י שם דכל מה דעבר אמימרא דרחמנא הוה שינוי ולכך אי שינוי קונה מהני ואי אין שינוי קונה ל"מ ורש"י דחה פי' זה ומפרש כפשטי' בשינוי קונה בגזילה ולפי"ז י"ל דוודאי אי אמרינן כסברת דמפרש כל מה דעבר אמימרא דרחמנא מיקרי שינוי א"כ בכל לאווי שייך ג"כ לאמר דעברי אגבול שגבלה תורה דהוה שינוי הוה נמי מסיג גבול אבל כיון דלא קיימ"ל כהאי פירוש דאיסור ל"ח שינוי ה"נ לא הוה מסיג גבול דאין כאן גבול ולא שינוי גבול וטעמא דמילתא נראה לפמש"כ הר"ן בנדרים דף ט"ו דכל איסורים שבתורה הוה רק איסור גברא לא איסור חפצא וא"כ ל"ש לומר דיעבור אלא תסיג גבול דבשלמא אי הוה איסור חפצא שייך לומר דזה גבול לאחרינא גבול דאיסורא משום לא תסיג גבול אבל כיון דהוה איסור גברא אין כאן גבול אחרינא ואין כאן שינוי גבול וליכא משום לא תסיג גבול אמנם קשיא לי לפי דברי התוס' חדשים הנ"ל מב"מ דף ס"א יצ"מ דכ' רחמנא גבי ריבית ל"ל ומשני לתולה מעותיו בנכרי וא"כ הנה זה בא להחכים ולהפקיע דברי תורה א"כ יעבור אלא תסיג גבול עולים ובהאי ענינא קשה לי עוד דבר"ה דף י"ג פריך ג"כ כמו בשבת ומי קים להו לרבנן ואמאי לא משני התם דמיושבי הארץ נשמע דהי' בקיאין בטבעי הארץ וא"כ ה"נ הי' יודעין אם דרכם להביא שליש קודם רה"ש עוד קשה מקידושין דף ל"ח ג' מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ ונוהג בחו"ל ומהחדש וכו' כלאים אינו דין שינהגו בין בארץ בין בחו"ל ולאידך מ"ד אין נוהג רק בארץ וקשה כיון דכתיב לא תסיג גבול שגבלו ראשונים יושבי הארץ והנה לא ניתן לישראל רק ארץ ז' עממים והנה גבול שגבלו האומות הוא בשאר ארצות וכמש"כ תוס' דלא קאי רק אארץ שעיר וזה לא ירשו ישראל עדיין והוה חו"ל א"כ מוכח דכלאים עובר גם בחו"ל ועוד דיקשה עכ"פ בחו"ל אף דאין עובר אכלאים יהא איסורא משום לא תסיג גבול דל"ש תי' התוס' דהוה לאו שבכללות ואין לוקה דעכ"פ יקשה למ"ד דאין נוהג בחו"ל יהא אסור עכ"פ משום לא תסיג:
אמנם מצאתי ראי' לדבריהם בירושלמי פ"ד דכלאים דין ד' דמפרש רחב"א טעמא דמתניתין דהנוטע שתים כנגד שתים וכו' משום דכתיב ארץ כנען לגבולותי' גבולות שבדו להם כנענים (ור"א בעי מלמדין מן הכנענים הנה כ"כ במה"פ דהש"ס דילן סובר כרחב"א) וזה כדברי התוס' ממש דלרחב"א עובר בכלאים אלאו דלא תסיג גבול וע"כ הא דלא לקי משום דהוה לאו שניתן לתשלומין (והנה לפי"ז לכאורה יש לומר דכמו דבהשגת גבול מחוייב בהשבה כן בלאו דכלאים מחוייב להשיב גבול היניקה ולפי"ז קשה לכאורה א"כ הדרה קו' לדוכתי' הא דאתיא בע"ז דהמקיים בכלאים אינו לוקה משום דאין בו מעשה ולהנ"ל הא ל"ש מלקות דחייב במצות השבון לעקור הכלאים ובעמוד והחזיר הוא אך י"ל דשם קאי לר"ע דהוא סובר דאסור לקיים כלאים הוא מגופי' דקרא דלא תזרע כלאים נשמע דלית לי' הא דרחב"א א"כ רק באין עושה מעשה פטור משום דאין בו מעשה אבל לרחב"א הטעם באמת משום מצות השבון ונפ"מ גם בעושה מעשה כגון שעשה גדר דלר"ע לקי כפירש"י שם ולדיד' פטור אף בעושה מעשה משום דניתן להשבון גם י"ל בפשיטות דשם קאי בעודר עם העכו"ם ובעכו"ם הא אפי' בהשגת גבול ממש אינה בהשבון כפירש"י ותוס' עירובין דף ס"ב א"כ ל"ש לומר במקיים כלאים דפטור משום דניתן להשבון ולכן קאמר דרק פטור משום דאין בו מעשה ובהכי יש לישב מה שהבאתי לעיל בדין ח' להקשות על רבינו דפסק ג"כ דאיכא איסורא במקיים כלאים והא בגמ' נשמע דרק לר"ע הוא דאיכא איסורא אבל לרבנן אפי' לכתחלה שרי והבאתי דברי הירושלמי פ"ח דכלאים דס"ל דכשקיים ע"י מעשה לוקה כהדא דתני המחפה בכלאים לוקה אך בזה לא נתיישבה דברי רבינו דס"ל כירושלמי ולמה שבק גמ' דידן ופסק כירושלמי אבל להנ"ל ניחא דגמ' דידן אייריא בעשה מעשה דמחפה כלאים דהוי זורע והא דבאין עושה מעשה ס"ל לירושלמי דעכ"פ איסורא איכא באמת אינו מטעמא דר"ע דמקיים כלאים עובר אלאו דכלאים גופי' אלא דעובר אלאו דלא תסיג דאיכא עכ"פ איסורא דרק מלקות ליכא משום דניתן להשבון אבל איסורא שפיר איכא ודו"ק):
ט') עוד קשה לי על דברי הרמב"ן הנ"ל דהנה תוס' פסחים דף ל"ח הקשו ל"ל קרא למעט דאין יוצא בטבל תיפוק לי' דחלק של כהן מעורב בו ולא הוה מצתכם וכתבו דצריך קרא דאף כהן א"י בו וכן בטבל הטבול למעשר עני נפ"מ לעני שא"י בו נשמע דכל שיש חלק כהן וחלק עני מעורב בו לא הוה מצתכם א"כ ה"נ כיון דכתיב והבאתם ראשית קצירכם ומתנות עניים ל"ה קצירכם דהוא חלק של עני איך ס"ד דיביא מזה עומר הא לא הוה קצירכם:
ואמנם יש לתמוה על דבריהם מה שתי' דנפ"מ דכהן ועני גופי' יוצא בו דהוה מצתכם דהא מתנות כהונה משולחן גבוה קא זכו א"כ גם חלקו של כהן שזוכה בו לאחר הפרשה משולחן גבוה קא זכו א"כ אמאי מיקרי מצתכם וכן קשה בחלקו של עני הא דרשינן מתעזוב להזהיר עניים על שלו א"כ גם מעשר דידי' אין שלו ולא מיקרי מצתכם (אח"ז ראיתי במהר"ם שיק על המצות שעמד על זה):
ונראה לישב דהנה איתא בתוספתא פ"ד דפיאה מעשר עני אין פורעין ממנו מלוה וחוב ואין משלמין מהן תגמוליו ובמרדכי פ"ק דב"ב הבי' בשם אבי העזרי שלמד מזה דמי שהי' נושים בו ונצרך לבריות פטור מלשלם והובאו דבריו בשו"ע סי' קנ"ג והנה דברים אלו הובאו באור זרוע הגדול ה' צדקה והביא בשם הר' שמחה דנחלקו עליו דכיון שכבר נתון לעני הוא שלו לכל חפצו דלא קיימ"ל כר"מ דאמר הנותן דינר לעני ליקח בו חלוק שלא יקח בו טלית משום דכל המשנה מדעת בעה"ב ה"ז גזלן אע"כ הפי' בתוספתא דקאי אבעל הבית דא"י לפרוע חובו של עני טרם בא לידו משום דנתינה כתיב בי' אבל אחר שבא לידו של עני חייב לשלם והנה לפי"ז ניחא דאי אמרינן כשיטת אבי העזרי בוודאי דטבול למעשר עני לא מיקרי שלו אבל בעני בדידי' אף דעני מוזהר ג"כ על שלו יכול הוא לפרוע ממנו החוב א"כ שפיר מיקרי שלו:
והנה באו"ז הביא ראי' מהך דגיטין המלוה את העני להיות מפריש עליו ופריך בגמ' הא לא אתי ליד זוכה משמע דאי הוה כאתי ליד עני רשאי לגבות חובו ולהיות מפריש עליו א"כ מוכח בהא דלא נפטר העני מלשלם וקשה לי דהנה באמת כבר הקשה הרשב"א דמשני עשו שאינו זוכה כזוכה עכ"פ הא לא מקיים מצות נתינה ואמנם אי נימא דיכול לשלם מזה חובו של עני כאלו בא לידו א"כ כש"כ דיכול לעכב עבור חובו א"כ שפיר מתקיים בזה מצות נתינה דכאלו בא ליד כהן וליד עני ונתישב קו' רשב"א א"כ קשה אדרבא מכח קו' מוכח רשב"א דהפי' בתוספתא הוא דקאי על העני דפטור מלשלם אבל הבעלים יכולין לשלם חובו ולעכב עבור חובו ושפיר מתקיים בזה מצות נתינה ואולם יש לדחות דשם שאני דהלוהו ע"מ כן לכן רשאי לשלם חובו וכמו שרצה באו"ז לדחות ראייתו (לפי דרכו שרצה להוכיח) דחייב העני לשלם רק דדחי זאת דמירושלמי עכ"פ מוכח דרשאי לגבות חובו אפי' לא הלוה לו ע"ד כן אמנם באמת י"ל דאין מדברי הירושלמי ראי' דרשאי לפרוע מזה לבע"ח די"ל דאייריא בכהא"ג דיש לו ממה לפרוע דאז פשיטא דיכול לפרוע גם ממעשר עני דהא משתרשי' לי' שא"צ לפרוע מנכסיו א"כ רק קשיא להיפוך אי א"י לפרוע הבעה"ב חובו משום דלא מיקרי נתינה א"כ איך יכול לעכב עבור חוב שלו הא לא מיקרי נתינה א"כ אף למאי דמוקי לי' דעשו שאינו זוכה כזוכה א"נ במכירי כהונה עכ"פ נתינה לא הוה אע"כ דיכולין הבעלים לפרוע חובו ממעשר עני וא"כ ניחא תוס' פסחים הנ"ל כיון דמסוג' דגיטין נשמע דיכול ללות לכהן ללוי ולעני להפריש עליהן ומיקרי נתינה א"כ מוכח דחלק התרומה והמעשר הוה של הכהן הלוי והעני דאי הוה אמרינן דמשולחן גבוה קזכו א"כ איך יכול להפריש עליהן על מה שהלוה להם אמנם השתא דאתית להכי בפשיטות יש לישב קו' תוס' דמשכחת גם בישראל שהלוה לכהן וללוי להפריש עליהם א"כ כיון דלאחר שיפריש מקיים בזה מצות נתינה א"כ גם ישראל הוה יוצא בעודו בטבלו ולא מיתסר משום דל"ה מצתכם והוא דבר חדש (ובפלוגתא דהמרדכי בשם אבי עזרי והר' שמחה נראה דתליא בפלוגתא שכ' הר"ן בנדרים דף ז' דלרשב"א ספק מתנות עניים לחומרא והר"ן כתב דהוה ספק ממון לקולא כדמשמע בחולין דף קל"ד להנ"ל י"ל בוודאי אי אמרינן כשיטת הר' שמחה דממונו של עני הוא ויכול לעשות בו מה שירצה א"כ ל"ה אלא כשאר ממון דאזלינן לקולא אמנם אי אמרינן כשיטת אבי העזרי דאין רשאי לגבות חובו מזה דרק אדעתי' דידי' אקדשי' לצדקה ולא נעשה כממונו של עני לכך הוה מילתא דאיסורא דלחומרא אזלינן) ודו"ק:
אולם באמת י"ל דלא דמיא צדקה לתרומה נראה בטעמא דמילתא לפמש"כ האבודר' דצדקה מבי גזא דרחמנא נותן ולאו מדידי' קיהיב דהא חייב בצדקה וא"כ הא גם המלוה חייב בצדקה וכיון שאין לו לשלם רק מצדקה שקיבל א"כ באותה שעה שבא לפרעו מצדקה גם המלוה שנתפרע מאותו ממון חייב בשיעור זה ליתן להעני מבי גזא דרחמנא שבידו (כדאמרינן בנדרים דצדקה אכו"ע מוטל כמו שהבאתי לעיל) וא"כ ל"ד לתרומה דבעלים בא' ונפרעים ממנו כדאיתא בחולין דף קל"א דהמלוה שאין לו תרומה וביכורים ליתן לכהן הא אין מחיוב ליתן להכהן והבן:
ובהא ניחא מה שהקשו עליו מקידושין דף ט"ו גבי העניק תעניק לו ולא לבע"ח משמע דבעלמא משלם חובו ממ"ע לפמש"כ ניחא דבהענקה אין חייב רק מי שיש לו עבד א"כ המלוה שאין לו עבד אין מחייב בזה שפיר בא ונפרע ממנו דל"ש לומר דגם את מתחייבת ולכן צריך קרא למעט:
הרמב"ן פ' אמור בפסוק הנ"ל ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך שנכתב בפרשת המועדות כתב לתרץ כי ובקוצרכם רמז לקציר הנזכר בראש הפרשה ואמר כשתבואו אל הארץ וקצרתם את העומר ראשית קצירכם לא תכלה פאת השדה ההוא לצורך העומר ולא תלקט הלקט לומר שלא תדחה המצוה ההוא את הלאווין האלה ולכאורה תמוה ממנ"פ אי למ"ד קצירת עומר דוחה שבת כש"כ שידחה עשה ול"ת דלקט ואי למ"ד אק"ע דוחה שבת ל"ל קרא דלא ידחה עול"ת דלקט ונראה דלא מטעם דיחוי אתי עלה דהו"א לצורך גבוה וליכא כלל איסור קצירה של לקט ופיאה דהקדש לאו בר מיעבד מצוה נינהו כמש"כ המרדכי הביאו משל"מ פ"ד ממלוה וכמש"כ במ"ק וראי' לזה מהא דאיתא בב"מ דף נ"ח ובשאר דוכתין גבי שומרי ספיחין לצורך עומר נוטלין שכרן הקשו תוס' הא דרשינן מענבי נזירך ולא מן המשומר והא בעינן ממשקה ישראל אך להנ"ל דלצורך הקדש לא חשוב כלל מן המשומר דרק מה שמשמר לצורך הדיוט נאסר אבל לא מה שמשמר לצורך גבוה ויותר יש לומר דהנה שיטת רש"י פסחים דף ה' דהא דאתה רואה של אחרים היינו דוקא של נכרים אבל על של ישראל עובר אפי' מי שאינו שלו והפנ"י צידד לומר דאפי' של הפקר עוברין עליו ובצל"ח תמה דהא בפסחים דף מ"ו איתא דאין עובר על חלה בב"י דבעינן שלך וראיתי במהר"ם שי"ק על המצות שכ' דתרומה כל כמה דלא בא לידי כהן הוה כשל גבוה כדמוכח בסנהדרין אלא מיקרי שללה דלא שלל שמים כמו שפסק רמב"ם פ"ד מע"ז והה"ד הכא דמקרי של גבוה וא"ע על חלה ותרומה א"כ לפי"ז י"ל מה שמשמר לשל גבוה לא מיקרי שימור דידי' וא"כ ה"נ י"ל דמותר לקצור ולצורך קצ"ע עומר דל"ה פאת שדך ולקט קצירך לא תלקט דכל שהוא לצורך גבוה אין בכלל האיסור ובזה יש לישב מה שהקשה ברע"א אוכל תרומת חמץ חייב לשלם לריוה"ג ואמאי הא כיון דאיתא בב"ק דאם שרפו פטור דמצוה לבער א"כ מה לי אם ביערו ע"י אכילה או ע"י שריפה להנ"ל ניחא דתרומת חמץ אתה רואה של גבוה דהוה כשל גבוה משא"כ ישראל אחר כמו שכ' במהר"ם שיק הנ"ל דאף דלפירש"י עובר בשל ישראל משום דהא דכ' לא יראה לך משמעותו על כל ישראל ולא אתא למעוטי אלא גבוה והפקר דל"ה של ישראל א"כ ממילא המבערו חייב לשלם דרק בחמץ של ישראל אחר חייב לבערו דלא יראה לך לא קאי למעט של ישראל וא"כ אף להמפרשים דלך ממעט של ישראל אחר ג"כ היינו לבל יראה יראה אבל לענין תשביתו שפיר י"ל דאיכא מצוה בשל ישראל אבל בשל גבוה א"צ לבער כדמוכח בפסחים דף כ"ט א"כ תרומה דהוה ג"כ כשל גבוה א"צ לבער וחייב לשלם:
עוד יש לפרש המאמר הנ"ל עד"א דהנה בר"ה איתא דאם עבר ועכב לקט ופיאה עובר בבל תאחר ובתוס' שם הקשו ממנ"פ אי קיימו עניים צריכין לקיים וליתן מיד ואי לא קיימו עניים א"ע דבהתירא לקח וא"צ להחזיר אך א"ש דהנה בספר החינוך כ' דלקט ופיאה עובר לאחר ג' רגלים יען דע"כ רמיא רחמנא עלי' ובח"ס ריש נדרים העלה לפרש דבריו דבצדקה דלא מחייב רק בקיימו עניים הוה כאלו התנה ע"מ ליתנו לאלתר לעניים וא"כ תינח במה שהוא קיבל על עצמו ליתן צדקה בוודאי דעתו ליתן מיד אבל בלקט ופאה דע"כ רמי רחמנא עלי' ליכא אנן סהדי וע"כ אין עובר רק בג' רגלים ובהא ניחא מה שהקשה בטו"א שם לר"ע דס"ל תעזוב מעיקרא משמע כדאיתא ביומא דף ל"ו א"כ ל"ש ב"ת אמנם להנ"ל א"ש דהנה אי אמרינן תעזוב הוה ניתק לעשה א"כ אין צריך לקיים מיד אבל עכ"פ צריך ליתן לעניים משום דאעל"מ א"כ עובר לאחר ג"ר כמו בקרבנות ובהא ניחא מה שהקשה בטו"א שם אהא דתנן כל ל"ת נשים חייבות חוץ מבל תקיף והקשה הטו"א אמאי לא קחשיב דאין בבל תאחר כדאיתא ברה"ש שם דנשים אין בביאה ובשמחה ממילא ליתא בב"ת ותי' בטו"א דרק ב"ת דקרבנות תלוי בביאה אבל ב"ת דצדקה וכדומה דאין של מקדש שייך גם בנשים דלא תלוי בקרבנות ולא תלה בג' רגלים:
אמנם לפמש"כ א"ש דב"ת דפיאה דנהי דתליא בג' רגלים היינו משום דתורה הטילה עליו ולכן שייכה בנשים כיון דעיקרה דב"ת היינו מדכתיב תעזוב ואף דעבר ונטלה אעל"מ וצריכה לקיים ליתן לעניים עד ג' רגלים ואי לאו עובר בב"ת ע"כ שייכה שפיר בנשים דלא תליא בקרבנות ואף דתליא בג"ר אינה משום דתלוי בקרבנות אלא יען דלאו משום נדר קאתינן עלה אלא דרחמנא רמיא עליו לכן זמנו בג' רגלים ושפיר שייכה גם באשה ב"ת כהא"ג והנה בש"א סי' ס"ו הקשה מנדרים דף ד' דפריך והרי חטאות יולדת משני איתא בב"ת א"כ מוכח דאשה איתא בב"ת בקרבנות וקשה מגמ' רה"ש דקאמר דליתא בנשים יען דליתא בביאה:
ונראה לישב דהנה בדברי רבינו בס' המצות כתב דבג' רגלים עובר בב"ת ובבל יחל והרמב"ן השיג עליו דהא עדיין אפשר לקיים נדרו איך שייך בל יחל ונראה לישב דהנה בפ"ב דב"מ דף כ"ד מבואר דאבידה משתכחת בי"ב חודש א"כ לפי"ז י"ל דבר חדש אי לאו דגלי קרא דעובר בג' רגלים הנה הי' עובר אחר השנה בב"ת ובבל יחל דהא מסתמא דעתו הי' לשלם נדרו עד יב"ח דהא אחר יב"ח ישתכח מלבו וא"כ אחר יב"ח שפיר עובר גם בבל יחל דל"ש דיכול לקיים נדרו דנהי דגוף נדרו יכול לקיים אבל כיון דהוה כנדר לקיים נדרו עד יב"ח וזה א"י לקיים עוד עובר שפיר בבל יחל מעתה י"ל עתה דגלי קרא דבג"ר עובר בבל תאחר אף דליכא שנה א"כ שוב גם דעתו הי' לשלם נדרו עד ג"ר א"כ ממילא שוב איכא בל יחל בג"ר ולפי"ז י"ל גם באשה נהי דליכא בב"ת דרגלים אבל בבל תאחר דיב"ח שייכה גם באשה כיון דאחר יב"ח בוודאי עוברת בבל יחל דלא הי' דעתה לקיים נדרה רק עד יב"ח (דאחר יב"ח מסתמא תבוא לידי שכחה) ממילא גם בל תאחר עוברת אחר יב"ח וא"כ ניחא דעכ"פ עיקר בל תאחר איתא גם בנשים רק בל תאחר דרגלים ליכא בנשים מעתה יש לפרש המאמר הנ"ל שפיר דהיינו דילפינן מדכתיב בענינא דמועדות לומר שאם נתן לקט ופיאה הכונה שנתן בזמנו ולא איחר משלשה רגלים הוה כבונה בית המקדש והקריב בו קרבנותיו דלקט ופיאה דמי לקרבנות שעובר בב"ת בג' רגלים ול"ד לצדקה דעובר מיד:
י') ובהא נראה דרווחא שמעתתא דנדרים דף ז' דבעי אי יש יד לפיאה וצדקה ובר"ן הביא דברי הרשב"א והרמב"ן דבעיא דפיאה וצדקה לא איפשיטא אי יש יד לצדקה מספק איסורא לחומרא וכתב ע"ז הר"ן דקשה מחולין דף קל"ד דמשני קמה בחזקת חיובא קיימא משמע הא לא"ה הוה אמרינן ספק ממון לקולא ובחי' ח"ס הקשה טובא למה צריך לטעם ס' איסור' לחומרא אמאי לא קאמר כדמסיק בחולין משום דכ' עני ורש הצדיקו אזלינן לחומרא ולי נראה לישב דהנה בהא דבעיא בפיאה אי יש יד לפיאה דאיתקש לקרבנות או דילמא כי איתקש לבל תאחר הוא דאיתקש והקשה הר"ן נימא אין היקש למחצה ונראה דהנה כ"כ דתוס' בר"ה דף ו' הקשו איך משכחת דיעבור בפיאה בבל תאחר הא כיון דקיימא עניים חייב לאלתר ואי לא קיימו עניים א"כ בהתירא לקח וא"צ להחזיר והנה בספר החינוך כ' דלקט ופיאה לאחר ג"ר עובר יען דע"כ רמיא רחמנא עלי' וכ"כ דכונתו דשאני צדקה דתליא בקיימו עניים וכאלו התנה ליתנו לאלתר וא"כ תינח במה שמקבל על עצמו ליתן לצדקה בוודאי דעתו ליתן מיד אבל בלקט ופיאה בע"כ רמיא רחמנא עלי' ליכא אנן סהדי ולכן אין עובר רק בג' רגלים מעתה י"ל כיון דקאמר או דילמא כי איתקש לבל תאחר ל"ש לומר א"כ אין היקש למחצה דהא שני דרשות אלו סותרים זא"ז כיון דאיתקש לבל תאחר לקרבנות שרק בג' רגלים משום דכאן הוא בע"כ דרחמנא רמיא עליה וליכא אנן סהדי דלאו ברצונו הפריש א"כ מהא"ט גופי' מסתברא דנאמר דל"ה יד דל"ד בזה לקרבנות דהוא מרצונו ומטעם נדר אבל כאן דאין עושה כן אלא כדי לפטור עצמו מחיובו דרמיא עלי' ל"ד לקרבנות ל"ה יד דבשלמא קרבנות שבא בנדר דמבואר לקמן דף ח' דכנדבי כשרים ופי' הר"ן דכל שבא בלב שלם הוה נדבה א"כ שפיר אמרינן דידות נדרים כנדרים אף דלא פירש אמרינן דאפ"ה כיון דבא לנדור מסתמא הוא כנדרי כשרים דגמר בלבו לכן אף שלא הוציא בשפתיו לישנא קטיעא קאמר אבל בלקט ופיאה דאין הוכחה דבלב שלם הוא דעביד לכן ל"א דידות הוה כאלו הוציא בשפתיו אף דכבר איפטר דהרי אמר הדין אוגיא פיאה ל"א דעל אוגיא אחריתא שאמר והדין הוה בלב שלם דאדרבה דמסתבר מאחר דילפינן מקרבנות לבל תאחר בג"ר יען דלא מרצונו קאמר ה"נ לא דנין בי' דין יד (ועוד דהא הר"ן כתב לכן בנדרים אמרינן יד דבדיבורא חיילא א"כ פיאה לא מכח דבריו חיילא אלא דרחמנא רמיא עלי' לא נשמע מנדרים דין יד) וא"כ ניחא דשפיר כתב הרמב"ן משום ספק איסורא לחומרא דאין לומר מטעם עני ורש הצדיקו דהנה הא דגלי קרא עני ורש הצדיקו הנה ג"כ מהא"ט דרחמנא רמיא עלי' וזיכה לעניים שיש להם זכות זה דפיאה בכל שדה ושדה ולא מדידהו קא זכו לעניים לכן החיוב להצדיק משלו שלא ליגע בשל עניים מספיקא דבוודאי אי הוה אמרינן דפיאה לעניים הוא משום דבעלים מפקרי להו לגבי עניים ל"ה שייך צדק משלך ותן לו דמה צדק יש בזה ליתן משלו לאחר רק כיון דזכות עניים שבפיאה אין מצד הבעלים שהפקירו אלא אפקעתא דמלכא דתורה זיכה להם זאת א"כ שייך שפיר צדק משלך דזהו משפט צדק כדי שלא יפסידו עניים מה שזכו כבר חייבין הבעלים להרוויח משלהם מספק וא"כ ל"ש לומר דלחומרא הוה יד דהא כל תורת ידות מקרבנות שבאים בנדבה מרצונו של הבעלים וחומרא זו דעני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו אדרבא רק שייך היכיא דלא בא מכח הבעלים רק מכח מה דרחמנא רמיא עלי' ומיושב קו' ח"ס על נכון וממילא ניחא גם קו' הר"ן דהנה לפי הצד דנאמר ספק איסורא לחומרא היינו דלחומרא נקטינן כהצד האבעיא דאיתקש לקרבנות עכ"פ א"כ לפי אותו צד ע"כ אמרינן דפיאה הוה כמו כל קרבנות ונדר דמרצונו קנדר ה"נ כיון דעכ"פ אוגיא השנית לא מחייב מן התורה (אף שנותן בתורת פיאה שהוא חיובא דרמיא עלי') א"כ לאותו צד שפיר הוה ספק איסורא אי כונתו הי' לנדור שיהא גם אוגיא זו פיאה רק דלא מסיק לכולי' דיבורא משא"כ בספק לקט לקט דמספקי' אי זה הלקט שחייבה תורה הנה זה לא הוי רק ספק ממונא לקולא ולכן צריך לדרשא דעני ורש הצדיקו:
והנה בהך דחולין דמשני קמה בחזקת חיובא קיימא פרה בחזקת פטור קיימא תמה בטו"א בר"ה ממנ"פ למה צריך לטעמא דבחזקת חיובא קיימא כיון דאמרת גבי פרה דפטור משום דבחזקת פטור קיימא נשמע דאי לאו דאיכא חזקת פטור הוה מחייבין א"כ בקמה מספק מחייבין ונראה דכ"כ שהקשה בח"ס הא חייבין מספק דעני ורש הצדיקו ויש לישב דהנה עני מוזהר על שלו כדאיתא בגיטין דף י"ב והנה זה שייך בוודאי אבל בספק משום עני ורש הצדיקו אין לחייב עני בשלו ולכן צריכין לטעם ספק איסורא לחומרא מעתה מדויק לישנא דגמ' ג"כ דצריך לטעם קמה בחזקת חיובא קיימא כגון בעני בשלו דל"ה מחייבין משום ספק אבל מטעם דבחזקת חיובא קיימא עני מוזהר בשלו ג"כ וא"ש:
אמנם הנה בירושלמי פ"ד דפיאה פריך ג"כ מפרה ומשני התם עיקרן פטור והכא עיקרן חייב ולא משני כמו בבבלי בחזקת חיוב והנה לכאורה נראה לפרש עפ"י דברי הח"ס שכתב לתרץ דלכן ל"ש בפרה עני ורש הצדיקו דהא כיון שהספק אי חייב כלל דאי הוה נכרי פטור דלא איתחייבה כלל א"כ מצד עני ורש הצדיקו אין לחייבו וזה כונת ירושלמי התם עיקרן פטור דהיינו דהספק בעיקר הדבר אי איתחייב כלל אין לחייבו מספק משא"כ בקמה עיקרן חייב דהיינו כיון דהוא בר חיובא רק שהספק אי יצא ידי חובתו שפיר יש לחייב מספק ולא מטעם חזקה אתינן עלה לפי"ז י"ל דגם בבבלי אין הכונה משום חזקה אלא הא דקאמר בחזקת חיובא קיימא הכונה לומר דהוא בר חיובא רק הספק אי יצא ידי חובתו משא"כ בפרה דהספק אי הוה כלל בר חיובא וא"כ ניחא קו' הטו"א ודו"ק:
והנה שם בחולין פריך הגמ' והא חלה עד שלא נתגייר פטור ספק חייב ומשני משום דהוה ספק איסורא לחומרא ופירש"י משום דהוה עון מיתה לא סמכינן אחזקה משא"כ בפרה ממונא המחע"ה ובירושלמי פ"ג דחלה מחלק בין חלה דעון למיתה א"י ליטול דמיו בין מתנות דיכול ליטול דמיו נראה דמירושלמי קאי לשיטתו דמחלק בין קמה לפרה יען דפרה עיקרה פטור וכמו שפירשנו דספק אי הוה כלל בר חיובא וא"כ קשיא מחלה דג"כ ספק אי הוה בר חיובא ואמאי חייב מספק וע"ז שפיר קמשני הירושלמי דחלה עון מיתה וא"י ליטול ממון לכן אף בספק בר חיובא חייב:
ובהכי ניחא מה שהקשה בקצה"ש בקונטרס הספיקות וכן בח"ס לפמש"כ המרדכי דהיכיא דשייך עני ורש הצדיקו ל"א בת"ר גבי חורי הנמלים א"כ מה משני בחזקת פטור קיימא הא כש"כ הוא דרובא עדיף מחזקה ול"א בתר רובא כש"כ דל"א בתר חזקה אמנם לפמש"כ לכאורה לק"מ דהא דמשני בחזקת פטור קיימא הכונה כמו שאמרו בירושלמי דהכא עיקרו לפטור דאנו דנין אי נתחייב כלל א"כ ל"ש עני ורש הצדיקו אלא דאכתי קשיא לאידך גיסא למה צריך בקמה לטעמא דבחזקת חיובא קיימא הא בקמה אף אי הוה חזקת פטור ג"כ הוה חייב דכמו דל"א בת"ר ל"א בתר חזקה אלא דלפמש"כ גם הא לא קשיא דהיכיא דאין רוצה להחזיק לעצמו רק ליתן לפלוני עני שליקט בעבורו דהוה רשאי הוה בחזקת פטור לכן צריך לטעם דבחזקת חיובא קיימא א"כ אין לבעלים שום זכות ואסור ללקט לעני אחר או ליתן משדהו לעני אחד אך נראה לי לישב בד"א דהנה בפ"ח מפיאה איתא דכשהלכו הנימושות מותר לכל דהוה כהפקר א"כ אי מצאו בחורי הנמלים אחר שהלכו הנימושות ל"ש לחייב משום עני ורש הצדיקו דכבר נתיאשו העניים אמנם מטעם דבחזקת חיובא קיימא שפיר הוה של עניים ולא נעשה הפקר דזכי בהו העניים מיד כאשר נפלו להחורים ובזה יש לישב קו' תוס' רע"א שם אמאי הוה הפקר הא כיון דנשאר בשדה של הבעלים זכי בתורת חצר להנ"ל י"ל דאי הוה של הבעלים שוב הוה שייך עני ורש הצדיקו אבל כיון דהוה הפקר בין לעניים בין לעשירים ל"ש עני ורש הצדיקו:
אמנם הנה כ"ז אנו צריכין למאי דפריך מקמה אפרה אבל למ"ד שם בחולין דפריך לי' מקמה אקמה וכדמקשה שם בירושלמי אזי דברינו אתיא כפשטן דקמה אקמה ל"ק דכאן בחזקת פטור קיימא דבקמה משכחת דאהני חזקת פטור לפטורי כגון בעשיר המלקט לצורך עני לא לצורך עצמו או בהלכו בו נימושות דליכא משום עני ורש הצדיקו ואידך בחזקת חיובא קיימא אייריא בעני המלקט לצורך עצמו ובלא הלכו בו נימושות עדיין ושייך בעני ורש הצדיקו ושפיר כ' המרדכי דל"א בת"ר ג"כ ובהאי גונא באמת גם חזקת פטור לא מהני וג"מ דנקט בחזקת חיובא קיימא יש לומר לפמש"כ לעיל דברי ירושלמי פ"ג דחלה לחלק דבאמת ליטול מעותיו רשאי דספק ממונא לקולא והפרשה רק משום איסור חלה שבעון מיתה לפי"ז יש לפרש הא דחזקת פטור קיימא ולכן אפי' במשלם דמיו פטור ליתן מתבואתו לעניים הא בחזקת חיובא קיימא ולכן אפי' דמיו א"צ ליתן וחייב ליתן תבואתו לעניים חלקם וא"כ אין הדיוקים סתרי כלל:
ואמנם לישב הקו' על המרדכי נראה דלזה יש לומר איפכא דמשום עני ורש הצדיקו חייב ליתן חלקם מתבואתו אבל הדמים בעי שלומי והמרדכי אייריא ג"כ ברוצים ליתן דמיהם ולכן ל"א בת"ר היכיא דאיכא עני ורש הצדיקו וצריך ליתן להם התבואה והכא נמי בחזקת פטור קיימא היינו דא"צ ליתן בלא דמים אבל אי לאו הטעם דבחזקת פטור קיימא הוה נוטלים באמת אף בלא דמים ודו"ק:
י"א) והנה נראה ראי' למה שהעלינו לעיל דקרא דלא תסיג גבול אלוים אייריא רק היכא דחב לאחרינא ובדהנה סיפא דקרא ובשדה יתומים אל תבוא ואיתא בירושלמי הוא בתוס' סוטה דף כ"ו אהא דלא ישא אדם מינקת חבירו דע"ז קאי קרא דאל תשיג גבול עולים ובשדה יתומים אל תבוא וביאר בבית מאיר בשו"ת דמירושלמי הזה נשמע דעיקר איסור דמינקת חבירו מטעם פיסוק חיותי' של תינוק דלא גרע התינוק שזכה בשדי אמו ממי שזכה בפריסות מצודה כדאיתא במס' ב"ב שאני דגים וכו' דמשם נלמד בח"מ סי' קנ"ו דין מערופיא והכא בהצטרף נמי סכנתא החמירו בתקנתן לגרש אם עבר ונשא יעו"ש א"כ גם רישא דקרא דאל תשיג גבול עולים היינו ג"כ היכיא דחב לאחרינא דדומה לנכנס למערופיא של חבירו:
ובהא ניחא לי מה דהקשה הנוב"י בשמעתין דמינקת ביבמות וסוג' דכתובות כמה שינוים איכא דביבמות קתני לא ישא מינקת חבירו דתלי בדידי' וגם לא קתני זמן מוגבל עד מתי אסור לינשא אותה ובכתובות קתני לא תנשא וגם קתני אלמנה שמת בעלה לא תנשא הכל בדידה וקתני עד יב"ח ונראה דא"ש לפי ירושלמי הנ"ל דבהא פליגי סוגיות אלו דהנה לכאורה הא קיימ"ל אין אשה מתעברות אלא סמוך לווסתה או סמוך לטבילתה וכיון דהיא מינקת שמסולקת מדמים כל כ"ד חודש כדאיתא בסי' קפ"ט א"כ לא מתעברא בעודה מינקת ואף דמיעוטא מתעברות הא בכל מקום אזלינן בת"ר אך להנ"ל א"ש כיון דאיכא משום מערופיא של חבירו א"כ הוה כמוחזק בנכסים דל"א בת"ר וכיון שזה מוחזק בגבולו אין רשאי ליכנס לגבולו אף דאיכא רובא כמו דל"א בת"ר להוציא ממון מיד המוחזק אך התינח באלמנה שמשועבדת א"כ הוה כמו מערופיא אבל בגרושה דליכא שיעבוד א"כ אין הולד מוחזק דהרי מעיקרא לא זכה בשדי אמו לענין זה שאם תתגרש שתנקתו דבנתגרשה יכולה היא לגמלתו רק שמרצונה מניקתו א"כ ל"ש דהוה כמו מערופיא של חבירו א"כ שוב ניזל בת"ר (וע' תוס' נדה דף י' ותוס' סוטה דף כ"ח דרוב פעמים אין מתעברות והנה דעת הר"ש באמת דבגרושה ליתא לאיסור מניקת חבירו יען דאין משועבדת לו והרא"ש חולק וכתב דעכ"פ מינקתו והוה בכלל מינקת חבירו אולם לפמש"כ כיון שאין משועבדת ל"ה כנכנס לרשותו א"כ ליכא איסור מינקת חבירו כיון דעפ"י רוב אין מתעברות כלל בעודה מינקת) והנה לפי"ז ניחא דנקט לא תנשא דבדידה מצדה נצמח האיסור יען דמשועבדת ולכן כל כ"ד חודש אסורה אפי' גמלתו או נתנה למינקת דכיון דמשועבדת להניק כל כ"ד חודש כדאיתא בגיטין דף מ"ו שפיר גזרינן אפי' גמלתו שלא ליהני מעשי' להפקיע עצמה משיעבוד בעלה ואף שתובעת כתובתה ורוצית לינשא גזרינן כיון דיש עלי' שיעבוד מעיקרא גזרו עלי' רבנן כדי שלא ליהני מעשי' וממילא אסור הוא לישא דנכנס לתוך מערופיא של הוולד אמנם ביבמות איתא דהטעם שלא ישא מינקת שמא תתעבר ויתעכר חלבה וימות הולד א"כ אייריא בעדיין מניקה כמש"כ הנוב"י ובעודה מניקה גם בגרושה איכא איסור דהא משתעבדה עכ"פ דהרי מינקתו מרצונה (כמש"כ הרא"ש בכתובות) ואם תנשא אם תתעבר תתעכר חלבה ואיכא חששא אל הוולד דמסתכן א"כ האיסור מצידו ולפי טעם הזה דסכנה א"צ לטעם דמשתעבדת לבעלה אלא דטעמא דסכנה ליכא רק בעודה מניקתו אבל אם כבר גמלתו ממילא ליכא איסור מצידו (ולא גזרינן אטו שמא תגמלהו או נתנה למינקת שמא תחזור כיון דלא טעם דמשועבדת לא גזרו בכל הני דרק היכיא דאנו דנין מטעם דמשועבדת גזרינן כדי שלא תוכל להפקיע משיעבודה ושלא ליהני מעשי') ועל כן נקט מינקת חבירו דהיינו כ"ז שהיא מניקתו לאפוקי גמלתו או נתנה למינקת ואולם בעודה מינקתו דאסור מטעם סכנה ל"ש להתיר בגרושה מטעם דיש לו אב דמסמס לי' דעכ"פ חיישינן דתקדום לגמלו בפתע פתאום דבשלמא בדידי' מרגילתו לאט לאט בביעי וחלב אבל כאן החשש שאם תנשא ותתעבר ותתעכר חלבה תגמלהו ויבוא לידי סכנה אפי' אי ממסמס לי' אביו בביעי וחלב כיון שלא הרגילתו בזה לאט לאט והנה יש נפ"מ לדינא בין האי טעמים כגון במזנה דליכא אב למסמס לי' ואיכא משום סכנתא אבל משום שיעבוד ליכא במזנה וליכא משום מערופיא של חבירו דלא זכה מעולם רק כ"ז שמניקה אסורה אבל אי גמלתו לא גזרו דלא גזרו רק היכיא דאי לא גמלתו היתה משעבדת כ"ד חודש והיא רוצית להפקיע עצמה מהשיעבוד שנתחייבה גזרו שפיר כדי שלא ליהני מעשי' להפקיע שיעבודה אבל אי ליכא שיעבוד לא גזרו ולכן רק אסורה כל זמן שמניקה משום סכנה וא"כ מיושב כל קו' התוס' דהנה בנוב"י הקשה לס"ד דגמ' ביבמות ע"כ ג"כ ידע איזה טעם לאסור במניקה א"כ הוה לי' רק לתרץ סתם מעוברת למניקה קיימא דבזה ידעינן טעמא דמעובר' אסורה להנשא אך י"ל דלכאורה קשה לי לר"ת דסובר דשייך גם בגרושה האיסור הא לס"ד דלא ידע טעם דסכנה א"כ ע"כ הטעם משום שיעבוד והא ל"ש לומר בגרושה הטעם דמשועבדת דבשלמא לאחר דמשני משום סכנה סובר שפיר הר"ת דמשום סכנה איכא איסור גם בגרושה דכיון דעכ"פ מניקתו איכא סכנה במכירה אבל לס"ד דלא ידע משום סכנה ע"כ באמת גרושה שריא א"כ מה הקשו בתוס' לר"ש דלס"ד ע"כ מניקה אסור בגרושה דומיא דמעוברת חבירו כמש"כ לפרש בפנ"י דהא ל"ש הטעם דמשועבדת דא"ל כרא"ש דהרי עכ"פ מניקתו ואיכא סכנה דהא לס"ד לא ידע מזה וע"כ צריך לומר להיפוך דלס"ד ידע מניקה אסורה משום שיעבוד וגם בגרושה כיון דמכירה איכא סכנה ממילא משתעבדת אבל במעוברת נהי דלמניקה קיימא דהרי אפשר שתוכל לגמלו קודם שמכירה וע"כ צריך במעוברת לטעם דחסה וע"ז משני במניקה ומשום סכנה וממילא במעוברת אסור משום דלמניקה קיימא ובגרושה ליכא איסור למסקנא ג"כ רק במכירה ולא הדר ממה דקאמר תחילה ונתישב ממילא קו' התוס' וכן ניחא דל"ש להקשות מתובעת כתובתה כיון דאלמנה נשתעבדה א"י להפקיע עצמה משיעבודה וממילא איכא בדידי' האיסור משום מערופיא של חבירו דעכ"פ הרי מניקתו ואפי' גומלתו אסור ג"כ אבל בגרושה דרק מטעם סכנה ל"ש רק בעודה מניקתו או במכירה לכן לא גזרו בגמלתו ואפי' לא גמלתו רק שאין מכירה כיון דיש לו אב למסמס לי' בביעי:
ובזה ניחא מה דהקשה הנוב"י הא לב"ש דסובר דאין משתעבדת להניק אפ"ה קאמר עד כד"ח ומשמע דאייריא לענין מינקת להנ"ל י"ל דהנה כל זה ניחא למ"ד דמניקה היינו דעד כ"ד חודש דמי' מסולקין דאברי' מתפרקין ואין חוזרת עד כ"ד חודש ואיכא רובא דלא מיעברה א"כ בגמלתו ג"כ איכא רוב דלא מיעברה ולא מעכר חלבה עד ג"ח כמש"כ הראשונים ומבואר בב"י סי' י"ג ולכן רק צריכין לטעם דמשועבדת ואיכא משום מערופיא אבל אי אמרינן דדם נעכר ונעשה חלב א"כ אי גמלתו יכולה להתעבר דליכא רובא דאין מתעברות שפיר י"ל גם לב"ש אף דאין משתעבדת אסורה לינשא דעכ"פ הרי מניקתן מרצונה וא"ל דניזל בת"ר דאין מתעברת דאין מוציא מחזקתו שזכה בשדי אמו דהא אין משועבדת די"ל דהא לב"ש דסברי בריש נדה דכל שפסק מלינק ל"א די' שעתה א"כ שוב ליכא רובא דלא מיעברה דהרי מיד שתגמלהו מצוי בה דמים ומתעברת שפיר ואיכא משום טעם דסכנה לוולד:
ובהא ניחא לי הא דאיתא בשמעתין בכתובות דף ס"ב דאמר רשב"ג דלב"ש בכ"א חדשים ולב"ה בט"ו חדשים דלא מיעכר חלבה עד ג"ח ור"מ ס"ל עד כ"ד חודש ומסיק דרו"ש אמרו תרווייהו דבעינן כד"ח והקשה בהפלאה מ"ט דר"מ דפליג ארשב"ג הא בכ"א חדשים ליכא שום חששא דעד ג"ח לא מיעכר חלבה והנה לר"מ י"ל דהא חייש למעוטא ה"נ חייש שמא תעבר קודם ג"כ אבל לרב ושמואל יקשה להנ"ל נכון דהנה אי מטעם מערופיא של חבירו א"כ כיון דמשועבדת להניק כ"ד חודש או י"ח לכל מר כדאית לי' א"כ אסורה לינשא אפי' פסק מלינוק מצד שפסק חלבה אבל אי מטעם סכנה כגון בגרושה דליכא משום שיעבוד או נולד בזנות דל"ש משום מערופיא אלא מטעם סכנה דמיעכר חלבה א"כ בט"ו חדשים או בכ"א חדשים שריא דלא מיעכר חלבה אלא עד ג"ח לכן אי פסקה חלבה שריא להנשא בט"ו חודש אליבא דב"ה ורב ושמואל אייריא באלמנה שמשועבדת לבעלה שפיר אין חילוק דאפי' פסק מלינק לא פקע שיעבודה ואיכא משום מערופיא של חבירו א"כ א"י להפקיע עצמה:
והנה הא ניחא במינקת חבירו אבל בירושלמי הא איתא דגם מעוברת חבירו לא ישא מקרא דבשדי יתומים לא תבוא ויקשה א"כ הא דאיתא בפ' החולץ דלא ישא אשה עד שעברו עלי' ג"ח משום איסור מעוברת חבירו ויקשה אמאי לא יהא רשאי לישא אותה מיד דהא קודם מ' יום הוה הולד מיא בעלמא א"כ היכיא דידוע לנו שלא עברו עדיין מ' יום מעת ווסתה ע"כ לא נתעברה קודם מ' יום כיון שראתה דמים א"כ עדיין לא זכה העובר להיוה ניזון ע"י אמו דזה רק שייך אחר שמתהוה להיות וולד א"כ הא קיימ"ל המזכה לעובר לא קנה כדאיתא בב"ב דף קמ"ב דהא דאיתא התם דלבנו מהני זכייתו לעובר דדעתו של אדם קרובה אצל בנו דמסתמא גמר ומקני באופן המועיל הנה זה שייך במידי דהוה בעולם אבל כאן דאיני לעולם בין למ"ד דם נעכר ונעשה חלב בין למ"ד איברי' מתפרקין ואף דלמניקה קיימא הנה הא למה הדבר דומה למי שבנה בצד חבירו ואח"כ בא חבירו ובנה בצידו אין על המזיק להרחיק א"כ ה"נ הא בשעה שנושאה נשאה בהיתר א"כ ממילא פקע חיוב ההנקה דידה א"כ אמאי יהא אסור לישא אותה בשלמא לאחר שהוכר העובר דכבר זכה להיות מזיק מאמו ע"י דרך טיבורו א"כ שפיר איכא איסור משום שדי יתומים דכבר זכה להיות ניזון ע"י אמו מה לי אם ניזון מאמו דרך טיבורו או ניזון מאמו ע"י ההנקה שסופו להיות מניקתו אבל קודם מ' יום אמאי אסור לישא אותה הא לא זכה עדיין בשיעבוד זה אך גמ' דידן לית לי' טעמא דירושלמי במעוברת ובהא ניחא לי מה שהקשו תוס' ישנים ביבמות דף ל"ו בהא דקיימ"ל דלא תנשא אשה ג"ח הראשונים משום דבעינן הבחנה תיפוק לי' דילמא הא מעוברת ואסור לינשא משום מעוברת חבירו לפמש"כ ניחא דכל זמן שלא עברה מ' ימים הא הוה הולד כמיא בעלמא ול"ש שזכה בשדי אמו שיהא ניזון מאמו לכן ל"ש משום מעוברת חבירו דלכשיולד ויוצא לאויר העולם ויצטרך להנקה כבר פקע שיעבודה ע"י שנשאת לאיש בזמן שלא הי' היזק להוולד ולא זכה מעולם בהשיעבוד:
הלכה ב
א') ומסורת ביד הכל. והנה כן מבואר בפדר"א פ' ל"א והנה איתא בילקוט על הפסוק על משכבי בלילות בשעה שעקד אברהם את יצחק ע"ג המזבח אחזתיו ולא ארפנו זה דוד כשתפס הגורן מיד ארונה היבוסי ומצא גולגלתו של ארונה תחת המזבח ולא פסל המקום קרבנות ישראל הכונה דהוה קשיא לי' דהי' מקובל בידם כי נמצא גולגלתו של ארונה תחת המזבח בימי חזקי' המלך כדאיתא בירושלמי פ"ק דסנהדרין והנה כבר תמה בח"ס סי' ש"מ איך אפשר שעד שבא חזקי' נעשו כל הקרבנות בטומאה והעלה שם דמוכח מזה שהי' קברי אבותיו של ארונה סמוכים למקדש וברבות הימים נפרצו חומות בית קברות ונפלו לתוך הכיפין שתחת המזבח אמנם מדברי הילקוט נשמע דמתחילה הי' שם גולגלתו של ארונה רק לחיבתן של ישראל לא פסול המקום קרבנותיהן ומהו חיבתן של ישראל י"ל דהנה מתי ישראל מטמאין באוהל אבל מתי עכו"ם אין מטמאין באוהל וזהו לחיבתן של ישראל כמו שביאר יפה בעקידה עפ"י חקירה כי כל דבר שצורתו שלימה כשתאבד צורתו תגרום הפסד היותר גדול כמו שפירש בזה מאמר הגמ' בכתובות אשריכם ישראל וכו' כשאין עושין רצונו של מקום מסורן ביד אומה שפילה ולא עוד אלא ביד בהמתן וזהו לחיבתן של ישראל אמר דמטמאים באוהל אבל מתי עכו"ם אין מטמאין באוהל ולכן לא נפסלו הקרבנות ע"י קבר התהום של מתי נכרים:
ב') ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה עליו וכו' בנה בו אברהם המזבח וכו' ובו הקריב אדם הראשון. הכי איתא בפרדר"א פ' ל"א והנה יש לחקור אם מזבח שהקריבו עליו אדם ואברהם הי' עליו דין במה או כיון שמקריבין אעפ"י שאין בית כיון שידעו שזה מקום המזבח הי' לו דין כמקריב במזבח ותנה בפרדר"א איתא דככהן גדול הגיש את מנחתו ונסכו דמקריב אונן ונראה הכונה דהנה לרי"ש בזבחים דף ט"ז דסובר דאונן מותר בבמה ורי"ש הא סובר כמ"ד בזבחים דף ק"א דאין מנחה ונסכים קרב בבמה דהא כרי"ש סובר בקידושין דף ל"ז דמושב לאחר ירושה וישיבה א"כ סובר ע"כ דנסכים לא הי' מותר בבמה א"כ כיון שהקריב מנחת ונסכים ע"כ דלא הי' לו דין במה א"כ הא דהקריב אותן ע"כ משום דככה"ג הוא ולכן אמר דככה"ג הקריב מנחתו דאי לאו דככה"ג הי' לא הי' רשאי להקריב אונן כיון דהי' לו דין מזבח מדמקריב מנחה ונסכים אבל אי דין במה הי' לא הי' מקריב מנחה ולא הוה צריך לומר דככה"ג הקריב מנחתו דליכא אנינות בבמה:
והנה בח"ס או"ח חקר אם מותר לנתץ אבני מזבח שבבמה שנעשה בזמן היתר הבמות ונראה להוכיח מהא דאיתא בסוטה דף ל"ג במשנה ונטלו האבנים ופירש"י סתרו את המזבח לאחר שהעלו העולות והשלמים וע"כ דמותר לסתור כיון דלא הי' לזה אלא דין במה בשעת היתר הבמות אמנם לפמש"כ דהי' לו דין מזבח קשה איך שרי לסתור המזבח אמנם י"ל דש"ה דמעיקרא הוקם אדעתא דהכי וסופו להתפרק דמהא"ט הותר לסלק המשכן והמזבח במדבר בשעת נסיעתן וכמש"כ בבית אפרים סי' ס"א אך מהך דמשכן לכאורה אין הוכחה דשם מותר מטעם אחר דהא איתא בזבחים דף ס' אעפ"י שנסע אוה"מ הוא ותוס' שכתבו גם על מזבח י"ל אעפ"י שנסע מזבח הוא אך בטה"ק שדי בי' נרגא דכיון שהצריכו ליקח העפר מהמזבח בשעת נסיעתן ל"ש לומר אעפ"י שנסע מזבח הוא לכן נראה עיקר כמש"כ הבית אפרים משום דמעיקרא אדעתא דהכי הוקם וא"כ גם בבמה שייך האי טעמא כיון שידעו דיאסרו הבמות א"כ הוה ג"כ כהוקם מעיקרא אדעתא דהכי אולם בירושלמי סוטה דף ל' אמרו דאבני מזבח לא לשעה היתה שגנזוהו הנה כבר עמד בשירי קרבן ע"ז דלא מצינו כן במזבחות שעשה אברהם ויעקב שהצריכו גניזה:
ג') והנה כתיב בקרא וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר וגו' ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו ויש לדקדק מה אשמעינן קרא דהקריב את האיל תחת בנו ומה בא זה ללמדנו גם יש להבין מה אחר דקאמר וכי יצחק הי' איל וזה איל אחר גם ויקח את האיל לכאורה הוא שפת יתר כי הי' די באמרו ויעלהו לעולה והנה בס' ישמח משה כתב לפרש הכתוב כמין חומר דאיתא במדרש והובאה ברש"י כשאמר הקב"ה לאברהם אל תשלח ידך א"ל אברהם אפרש לפניך שיחתי אתמול אמרת קח נא את בנך ועכשיו אתה אומר לי אל תשלח ידך אל הנער א"ל הקב"ה לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה כשאמרתי לך קח נא לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו אסקתי אחתי' והוא תמוה דא"כ מעיקרא כשאמר לו קח נא וגו' אמאי לא הקשה הלא אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע א"ו דלא רצה להקשות על השי"ת והאמין כי הכל אמת אף שהוא נראה כשני הפכים א"כ למה הקשה עכשיו כשאמר לו אל תשלח ואם נפשך לומר שעל קח נא לא רצה להקשות שהי' נראה כמסרב וחס על בנו משא"כ כנגד המאמר אל תשלח למה אמר כלל האי אתמול אמרת כי ביצחק יקרא לך זרע לא הי' לו להזכיר זאת כלל רק הי' לו לומר אמרת קח נא את בנך וגו' ועכשיו אתה אומר אל תשלח גם מהאי דקאמר לעולה קשה עדיין וכתב לפרש דבאמת אברהם לא רצה להקשות שום קושיא לאלקינו כמש"כ רק לידע דין מדיני התורה תורה היא וללמוד אני צריך ואקדים דידוע דאברהם אבינו השיג כל התורה כולה רק מדהי' זאת להעלים ממנו שיהי' סבור דהקרבה שייך גם באדם אבל באמת נאמר אשר לא צויתיו ולא עלתה על לבי ויקשה הא יצחק בע"מ הי' כמבואר בירושלמי ובבלי במס' יבמות דעקר הי' ואיתא שם דטומטם הי' רק שאח"כ נתרפא אבל אז עדיין הי' בע"מ אך י"ל דידוע דכמה פעמים נביאות שנאמרו על עתיד בלשון עבר ולכן כשאמר לו ית' כי ביצחק יקרא לך זרע הרי הוא כאלו כבר נתרפא ושוב לא הי' בע"מ והנה קיימ"ל דקדמ"ז לא נפקע בפדיון לפי"ז י"ל דהי' שאלתו כיון שאמרת והעלהו לי לעולה קדוש קדושת מזבח איך יפקע כיון דאמרת אתמול כי ביצחק יקרא לך זרע א"כ ל"ה בע"מ וקדש קדושת מזבח א"כ עכשיו איך אתה אומר אל תשלח ידך איך תפקע קדושתו וע"ז השיב השי"ת כי לא אמרתי שחטהו אלא העלהו ומעולם לא עלה על לבי להקדישו קדושת מזבח אף שאמרתי לעולה היינו שיפדה ויקריב עולה תחתיו כמש"כ רבינו בפט"ו ממעה"ק דאם אמר על דבר שאין קדושה חלה עליהן הרי אלו עולה לא אמר כלום אמר הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהן עולה לכן כשאמר לו השי"ת לא אמרתי שחטהו אלא אסקתי' אחתי' כי להקרבה מעולם לא עלה על לבי אז הבין אברהם דמה שאמר לו השי"ת והעלהו לעולה פירושו לפדותו ולהביא קרבן תחתיו ולכך וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל כי הי' צריך לפדות את בנו והנה כשראה את האיל עדיין יש לחשוב אולי הוא של איזה אדם ולא של הפקר וקיי"ל קרבנו ולא הגזול אך הלא מבואר באלשיך דאיל זה קדושתו גדולה יען שנברא ע"ש ולכך הי' יכול להיות תמורת יצחק והנה ראה אברהם אבינו שאיל זה אינו כשאר אלים הנמצאים בעולם אבל הוא בקדושה גדולה ומזה ידע והבין שהוא הנברא בע"ש בין השמשות והוא הפקר וכיון שרצה לפדות בו את יצחק בנו הי' צריך לקנותו תחילה מן ההפקר ואח"כ כשיהא שלו אז יפדה בו את בנו וידוע מה שאחז"ל דקיחה איקרי קנין ועפי"ז מבואר וירא והנה איל אחר הכונה אחר לגמרי משאר אלים דהיינו שהוא הנברא בין השמשות וילך אברהם ויקח את האיל דהיינו שקנה אותו מן הפקר ואח"כ ויעלהו לעולה תחת בנו עכ"ד:
ולי נראה לישב בדרך אחר מה שהקשה אהא דכתיב איל אחר אטו בנו איל הי' דהנה בספר יבין שמועה הקשה אהא דכתיב ויאמר הנה האש והעצים ואי' השה לעולה דמנא ידע דיהי' שה ודילמא יהא אחד משאר דברים הנקרבים ע"ג מזבח ומינא ידע דיהא עולה דהא פלוגתא בזבחים דף קט"ז אי קרבו שלמים בני נח וכ' דיצחק הבין הואיל והשכים אברהם בבוקר שדעתו להקריב קרבן וסבר שיקריב תמיד של שחר דהוא כבש ואל תתמה על שינוי לשון מכבש לשה דהרי במד"ר פ' נשא איכא למ"ד דהכבשים שהקריבו הנשיאים הי' נגד יצחק ע"ש שאמר ואי' השה לעולה ותמיד של שחר הוא עולה ולכן אמר ואי' השה לעולה וע"ז אאע"ה אלקים יראה השה דקיבל עליו להקריב שה לקרבן רק אם לא יראה אלקים אז לעולה בני א"כ כשראה איל שהבין שהזמין לו השי"ת להקריבו תחת נדרו להקריב שה לקרבן לכן אמר איל אחר דהנה במנחות דף ק"ד פליגי רבנן ורבי בנדר שהביא קטן והביא גדול אי יצא דלרבי לא יצא ובארתי בחי' לה' מעה"ק הי"ו דפליגי בהא דהנה איתא בב"ק דגזל טלה ונעשה איל דקנאי בשינוי והנה אי אמרינן דהשינוי משום דנשתנה שמו ונקרא איל א"כ אי נדר שה והביא איל לא יצא אבל הנה רבינו בפי' המשנה ר"פ הגוזל וכן העלה ביש"ש דהא בטלה ונעשה איל הוה רק שינוי דגדלות אפי' לא נעשה עדיין איל רק שנתגדל הוה שינוי א"כ שפיר אם הביא איל יצא דל"ה רק שינוי דגדלות א"כ ל"ש לומר דלא יצא דאטו משום דנתגדל נאמר דלא יצא א"כ לפי"ז מכבש לאיל ל"ה שינוי רק שזה קטן וזה גדול א"כ שפיר יצא אברהם אבינו ידי נדרו בהבאת האיל דזה רק הוה כאיל אחר דכבש היינו איל רק שזה קטן וזה גדול והיינו איל אחר נאחז דגם נדרו הי' על מידן דאיל רק זה איל אחר דהיינו איל גדול ויצא ידי נדרו:
והנה רבינו בפ"א מע"ז וז"ל ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו וכו' הי' מודיעו לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שהחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבבם העיקר הגדול הזה והודיעו ליצחק בנו ושב יצחק מלמד ומזהיר ויצחק הודיעו ליעקב ומינהו ללמד וישב מלמד ומחזיק כל הנלוים אליו ויעקב אבינו למד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם וצוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה כדי שלא תשכח הלמוד והי' הדבר הולך ומתגבר בו בבני יעקב ובנלוים עליהם ונעשית אומה שהיא יודעת את ד' והנה יצא לו לרבינו כך ממה שאמרו ביומא דף כ"ח מימיהן של אבותינו לא פירשה ישיבה מהם היו במצרים ישיבה עמהם מ"י אאע"ה זקן וישב בישיבה הי' שנאמר ואברהם זקן בא בימים יצחק זקן ויושב בישיבה הי' שנאמר ועיני ישראל כבדו מזוקן (אמנם מש"כ רבינו יצוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה הנה לא הראה הכ"מ מקומו איו כמו שעמד עליו בסדמ"ש ולדעתי נלמד כן מהא דאיתא ביומא דף כ"ו אמר רבא לא משכחת צורבא מרבנן דמורה אף אי דאתי משבט לוי או משבט ישכר ומפרש דהיינו אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא והיינו בזכות יעקב שציוה כן וכן מה דקחשיב עמרם ונראה לי שלמד כן מהא דאיתא במדרש רבה ויקרא פ' כ"ט באבות שביעי חביב אברהם יצחק ויעקב לוי קהת עמרם משה וכתיב ומשה עלה אל האלקים וכן הוא בתדב"א פי' ברוך המקום ברוך הוא שספר את עצמו עם הצדיקים אדם קיים מה שכתיב בתורה להקריב קרבן והעלה שור על גבי המזבח שנאמר משור פר מקרין מפריס נח קיים מה שכתוב בתורה להקריב קרבן שנאמר ויבן נח מזבח א"ד אברהם קיים כל מה שכתוב בתורה שנאמר עקב אברהם אשר שמע בקולי וישמור משמרתי וכו' יצחק קיים כל מה שכתיב בתורה והושלך לפני אביו כשה לטבח שנאמר ויעקוד את יצחק בנו יעקב קיים מה שכתוב בתורה שנאמר ויאמר יעקב הסירו את אלהי הנכר יהודה קיים מש"כ בתורה מצות יבום שנאמר ויאמר יהודה לאונן וכו' ויבם אותה יוסף קיים כל התורה כולה כבד את אביך וכו' התורה לא נתנה להם והם קיימו אותה מאליהן (ובפ' כ"ה איתא באותה שעה קידש אברהם את שמו של הקב"ה ועמד והחזיר את כל רכוש סדום ועמורה מיד אחר הדברים האלה הי' דבר ד' אל אברהם במחזה שכרך הרבה מאוד וכן למדנו מיצחק שבתחילת מעשיו הי' ירא שמים לאמתו וכן למדנו מיעקב אבינו שבתחילת מעשיו הי' לו יראה מלפני הקב"ה) ובפרק ה' איתא אברהם אבינו הי' מפקח על עניני הבריות ומכניסן תחת כנפי השכינה וכו' ומפני מה זכה יעקב לחיים שלא בצער בעוה"ז ממה שעתיד הקב"ה ליתן לע"ל מפני שהי' יושב בביהמ"ד מקטנותו לעד זקנתו והי' בקי במקרא ובמשנה ובהלכות באגדות וכו':
אמנם קשה לי לדברי רבינו דהא איתא בסנהדרין דאסור ללמד תורה לנכרי דכתיב תורה ציוה לנו משה מורשה והוה גזל ביד נכרי א"כ איך הי' רשאי א"א ללמוד להם תורה וראיתי בספר סדר משנה בה' יסה"ת שעמד בזה וכתב דקודם מ"ת ל"ש הטעם לאסור משום גזל דעדיין לא הי' לנו למורשה ולא מיקרי זה מצוה דחדשה לב"נ שנאסר להם ללמוד תורה תורה ציוה לנו משה ולא לב"נ דרק נשתנה הענין ממה שהי' בתחילה דמעיקרא לא היתה התורה לנו מאורסה ולא מורשה אבל בשעת מ"ת ואילך דהיתה לנו מאורסה או מורשה ממילא נאסרת לב"נ אבל הקשה על זה דבוודאי גם קודם מ"ת הי' אסור ללמד לב"נ תורה משום איסור גזל דהא עדיין לא נתנה כלל לבנ"א רק השרידים בעם המה שם ועבר ואברהם אבינו ע"ה שויתר להם הקב"ה בעצמו מכש"כ הוא אם ב"נ בא ליטול את השם דגזולה היא בידו ומאי דמפיק הגמ' איסור הלימוד תורה לב"נ מקרא דתורה ציוה לנו משה היינו דאפי' עכשיו דנתנה לכל ישראל אפ"ה אסורה ללמד לב"נ ומעתה קמה וגם נצבה איך הי' ב"נ בימי אברהם רשאים ללמוד תורה והאיך עבר אברהם ע"ז ללמדם תורה וכתב דאין לומר שלמד להם ז' מצות דידהו דבזה רשאי הב"נ להתעסק בהם ואדרבא ב"נ שעוסק בתורה בז"מ מצות דידהו חשיב מכ"ג ע"ה כדאיתא בסנהדרין ז"א דרק בפסקי דינם של הז' מצות מותר הב"נ ללמוד ולהגות בהם כמו אסור מותר זכאי חייב אבל טעמא המצות וסודותיהן להוכיח לדרוש ולחקור בהן אסור לב"נ אפי' בז' מצות דידהו דאין בזה תועלת אל המעשה אשר יעשון ומינה אמינא לה מהא דאמרינן בנדרים דף ל"ח לא נתנה התורה אלא למשה ולזרעו בלבד ומסיק אלא פלפולא בעלמא רק משה רבינו נהג בה טובת עין ולמדה לישראל (ובסדר משנה הקשה איך למדה לישראל מדעתו דהא כיון דלו נתנה הי' בו איסור ללמדו לנו ולדעתי זה אין קושיא דהא באמת לכאורה איך שייך לומר דהמלמד תורה לב"נ הוה גזל בידו הא כיון שישראל מלמדו מדעתו ל"ש בזה גזל כמו בממון הנותן מדעתו מתנה היא בידו לא גזל אך כבר העלה שם בסדר משנה הטעם דהא התורה של כל ישראל הוא א"כ המלמד תורה לב"נ יכול למחול חלקו אבל לא חלק של כל ישראל וא"כ במשה שנתנה לו ולזרעו בלבד שפיר הי' רשאי למחול חלקו וחלק זרעו ללמד לכל ישראל וכעין דאמרינן בעלמא ניחא להו לאדם לעשות מצוה בממונו כך ניחא לזרעו שיעשה מצוה בתורתם) ומכש"כ דלא ניתן לב"נ הפילפול והדרשא אחר הסודות שיש בזה משום מאורסה או מורשה דזה רק לישראל נתנה לא לב"נ אפי' במצות דידהו והעלה שם דרשאי הוא ללמד להם סתרי הטבע ומה רבו מעשי ד' ופלאי בריאותיו בשמים ממעל ובארץ מתחת וכמש"כ רבינו ב"ה ע"ז בדין ג' יעוש"ה:
ואני בארתי הדבר יותר דהנה רבינו ב"ה יוסה"ת בפ"א כ' דמ"ע הוא להאמין בהאמנת היחוד והנה האומות לא נצטוו ע"ז ורשאים לעבוד בשיתוף (דהיינו שב"נ רשאי לעבוד בשיתוף שהטבע הוא חלק אלקות כחלק מן הכל כמו שביאר בעולת תמיד או"ח סי' קנ"ו) והטעם דישראל נצטוו במצוה זו כתב רבינו בסהמ"צ להיות כי חסדי השם גברו על יראיו ורב טוב בית ישראל שהוציאנו לחירות עולם מה שלא עשה כן לכל גוי להוציאם מעבדות לחירות ביד חזקה גם הפליא הוא י"ת לייחד אומתנו להיות לו לעם סגולה מיוחדים ע"י תורתו הקדושה אשר נתן לנו להנחילו חיי עד לפיכך אנחנו חייבים להודות לו מן הטובות שעשה עמנו לכן הכתרנו השי"ת במצותיו הקדושים להיות גם הוא מיוחד לנו לאלקי אמת ולסבה הזאת רצה הקב"ה לזכותינו במצות שהם למעלה משכל האנושי אין אתנו יודע סיבתם כגון כלאים ושעטנז הנקראים חוקים ולא עשה כן לכל גוי דהמצות שנצטוו בני נח השכל וחוקי הטבע מחייבתם והסבה בזה הוא כי אנחנו חייבים לו ית' לעשות כן שהוציאתנו ממצרים ושאר ניסים שעשה לנו למעלה מן הטבע כקרי"ס אולם לזולתינו מן האומות גם כי גבר עליהם חסדו וטוב ד' לכל מ"מ לא הטיב עמהם כדבר שהוא למעלה מחקי הטבע כי מונהגים הם כפי חקות השמים ומשטריהם לכן אינן צריכין לעבוד את השם רק בז' מצות טבעיות כי לכל מצוה מז"מ יש טעם בדעת האדם נערך עם המציאות הטבעי יעוש"ה בסדר משנה דין ז' מעתה י"ל דבוודאי ללמדם תורה בז' מצות שלהן אשר נתנה להם לקיימם יען כי טעמם נגלה לנו דהשכל וחוקי הטבע מחייבתם אבל לנו עם ישראל גם הז' מצות נתנו לנו לקיימן כאלו גזירה היא מלפני הקב"ה בלי שום נתינת טעם לדבר רק שאמר ונעשה רצונו לכן אם ירצה ללמדם לב"נ ג"כ לעשות הז' המצות רק כגזירת המלך לא מצד הערת השכל עושה בזה איסור דרק לנו הוא מאורסה ומורשה לשמור התורה כחוקה בלי שום לב לטעמו של דבר מחוקי השכל והטבע (עד"ז כתב רבינו בה' מלכים דנכרי המקיים מצות מפני שהשם ציוה חייב מיתה אבל רשאי לקיימו מפני שחוקי השכל והטבע מחייבן) והיוצא מזה דנכרי אין מצוה שלא לעבוד בשיתוף הטבע:
ובזה ניחא לי לישב קו' עצומה שהקשה הח"ס בחי' לכתובות ספ"ק ובתשובה חיור"ד בהא דאיתא ביומא דף פ"ד אם רוב נכרים נכרי למאי הלכתא להאכילו נבילות א"כ יקשה הא דאמר שמואל שם דלפקח הגל איני כן ומחוייבין לפקח עליו הגל בשבת ואמאי הא בישראל גופי' דשרי לחלל השבת הוא רק כדי שישמור שבתות הרבה ובהאי תינוק הא לא ישמור השבת כיון דמותר להאכילו נבילות א"כ איך נחלל עליו השבת (ואמנם אני הקשתי ע"ד אחר דשם ביומא פריך משמואל אדשמואל דאמר גבי תינוק הנמצא בעיר שרוב עכו"ם דאין מפקחין את הגל ולהנ"ל יקשה מאי פריך דילמא רק ברוב עכו"ם בחצר וישראל אחד מפקחין משום כדי שישמור שבתות הרבה אבל לענין תינוק הנמצא בעיר שרוב עכו"ם ל"ש כלל כדי שישמור שבתותי הרבה שהרי מדין תורה הוא עכו"ם ולא ישמור השבת ולכן סובר שמואל בעיר שרוב עכו"ם אין מפקחין) להנ"ל א"ש די"ל דשבת באמת חייב לשמור דהנה איתא בחולין דף ה' לחלל שבת הוה כמומר לעבוד ע"ז ופירש"י דעע"ז כופר בהקב"ה ומחלל שבת כופר במעשה בראשית ולכאורה עדיין לא ידענו במה שוה לעע"ז לכן נראה כיון דישראל מצוה על השיתוף שלא ליתן כח אדנות אל הטבע וזה שמחלל שבת וכופר במעשה בראשית א"כ נותן כח אדנות אל הטבע לומר שהעולם קדמון והמצוה ליחוד שמו ית' ולהאמין ביחדותו והנה זה התינוק מוזהר על השיתוף כישר' וא"כ חייב לקיים השבת ג"כ דאם אין מקיים השבת הוה כאלו עובד ע"ז בשיתוף הטבע ולכן שפיר יכולין לפקח עליו הגל בשבת כדי שישמור שבתות אחרים (אולם יש לחקור עוד די"ל דרק להאכילו נבילות שהוא בל"ת אין מצווה ומאכילן אבל חייב לקיים מ"ע דהא) במ"ע ספק להחמיר וא"כ חייב לשמור השבת דאית בי' מ"ע:
ד') והנה איתא במכות דף כ"ג דרש ר' שמלאי תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני וכו' תורה גימטריא תרי"א ובספר סדר משנה הקשה מהא דאיתא בחגיגה דף י"ג דאסור ללמד תורה לב"נ משום דכתיב תורה ציוה לנו משה מאורסה דהם לנו למאורסה או מורשה הא בכלל אותו תרי"א מצות גם ז' מצות שנצטוו עליהן ב"נ בכלל והם אינן לא מאורסה ולא מורשה לקהלת יעקב א"כ אינן ממעט לאוסרן לב"נ א"כ היכן יליף מזה לאסור שאר המצות שנאמרו לישראל דאסור ללמדן לב"נ ונראה לישב דהנה במכילתא פ' יתרו איתא אקרא דאנוכי ולא ויהי' לך אמר הקב"ה קבלו מלכותי תחלה ואח"כ אגזור עליכם גזירות ודייק מזה בהרמב"ן בס' המצות דאנכי לא הוה מ"ע רק תחילה אמר להם שיקבלו מלכותו ואח"כ ציוה עליהם לא יהי' לך דזה הי' תחלה למצות (אמנם בחלק הלאווין גם הרמב"ן חזר מזה) והנה בספר סדר משנה פ"א מיה"ת הקשה קו' עצומה לפי דעת הרמב"ן דל"ש לצות רק תחלה צריכין לקבל אלקותו ית' ולהאמין בהאמנת מציאות אלהותו והוא המצוה וא"כ גם ב"נ צריכין לומר שנצטוו על האמנת מציאות אלהותו ית' שהוא אדון על כל הנמצאים דל"ש מצוה רק אם מאמין במציאותו ית' האמין מציאותי ואח"כ אגזור עליך גזירות כמו שאמר הוא ית' לישראל א"כ יקשה דלא מצינו דב"נ נצטווה בהאמנת מציאות אלהותו ית':
ונראה לי דא"ש לפי דברי פי' המשניות הנ"ל דכ' בפג"ה המצות שאנו מקיימין לא מפני שנצטווה בהן ב"נ אלא מפני שחזרה ונאמרה למשה בע"פ בהר סיני ולפי"ז אני אומר דיסוד אחר הוא מה שישראל חייבין בהז' מצות שנצטוו בהן ב"נ ממה שנצטוו בהן עצמן ב"נ דישראל נצטוו על יסוד האמונה שד' האלקים הוצאנו ממצרים מבית עבדים וקנו אותנו לעבדים כדכתיב כי עבדי אתם וכיון שכן ל"ש גזירה מהשי"ת אם אין מאמינים ישראל שהוא ית' נמצא והוא אשר הוציאנו אותנו מבית עבדים ולכן אמר קבלו מלכותי ואנו אגזור עליכם כמלך הגוזר על עבדיו (וכ"כ רבינו להדיא בספמ"צ מ"ע ב') וחייבין לקיימן בלי שום נתינת טעם רק כאלו הוא גזירה מלפני האדון ד' צבאות וראי' לזה הא דאיתא בת"כ אחרי על פסוק אני ד' אלקיכם והובא בפירש"י וז"ל אני הוא שאמרתי בסיני אני ד' אלקיך וקבלתם מלכות מעתה קבלו גזירותי ר' אומר גלוי וידוע לפניו שסופן לנתק בעריות בימי עזרא לפיכך בא עליהם בגזירה אני ד' אלקיכם דעו מי גוזר עליכם וכו' וכאן אי אפשר לפרש מה שאמר אני ד' הוא מצוה בפ"ע רק שיקבלו מלכותו וחייבין לקיים גזירותיו א"כ ראי' ברורה לרמב"ן וכן הוא בכתוב ביהושע כאשר בארתי כונת הכתובים במק"א אבל לבני נח הם א"צ לקיים הז' מצות מפני שהם עבדים להשי"ת דלא הי' עבדים לאומה אחרת ולא פדאם מבית עבדים ומה שהשי"ת מצוה אותם הז' מצות איני אצלם בתורה גזרת מלך על עבדיו וחיוב המצות אצלם הוא מה שהשכל וחוקי הטבע מחייבים דמה שהשי"ת מצוה שלא יעבדו לאלקים אחרים רק לבוראם שברא עולם ומלואו הנה כן השכל וחוקי הטבע מחייב:
ובהא ניחא גם קושיא ה"א דשפיר אמרו דתורה ציוה לנו משה בגמטריא תרי"א שנצטוה משה ובתוכם באמת גם הז' מצות שנצטוו בני נח שכן נצטווינו ע"י משה ולא משום שנצטוו בזה הב"נ דאנחנו חייבין לקיים המצות על יסוד זה שפדאנו מבית עבדים ואנחנו עבדיו והוא כמלך הגוזר גזירות על עבדיו והז' מצות שנצטוו בהם בני נח הוא על יסוד אחר דאצלם הא ל"ש שהם עבדים וצריכין לקיים מצד גזירות מלך על עבדיו ושפיר נמנו כל הז' מצות בתרי"א מצות שנצטוו ישראל וא"ש דילפינן מתורה ציוה לנו משה מורשה דאסור ללמד לב"נ תורה דהיינו דאסור ללמד שישמרו הז' מצות על יסוד זה שמשה נצטווה עליכם בהר סיני שהם כגזירות המלך שמצוה לעבדיו רק צריכין לקיים הז' מצות על יסוד זה שהקב"ה הוא הבורא עולם ע"כ אין יכולין לעבוד אלקים אחרים א"כ באמת גם הז' מצות בכלל האיסור דאסור ללמדם דינו ז' מצות דאף דנצטוו הז' מצות אבל נצטוו כן על יסוד אחר ולא מפני שנצטווה בזה משה בהר סיני והמלמדם תורה על יסוד זה באמת עביד איסורא גם בהז' מצות כיון דרק לנו הוא למורשה לשמור התורה על יסוד זה א"כ הוה גזל ביד נכרי ונ"ל דהרמב"ן הוציא כן מדברי ירושלמי פ"ח דיומא הז' וז"ל כן הוא האומר אין עולה מכפרת עלי מכפרת היא א"א שתכפר לי אינה מכפרת בע"כ אין יוהכ"פ מכפרת מכפרת היא א"א שיכפר לי מכפר לו בעל כרחו אר"ח בר"י דר' הלל לא כולה מן הדין בר נש אמר למלכא לית אתה מלך והכוונה בוודאי מי שכופר ואומר דאין יוהכ"פ מכפר זה עצמו הוה עון דאינו מאמין בתורה דכ' כי ביום הזה יכפר עליכם ולכן על כל עבירות שבתורה יוהכ"פ מכפר אף בע"כ אבל על עון זה עצמו דאינו מאמין שיוהכ"פ מכפר ע"ז איני מכפר דהוה כמו כרת דיומא בשבועות דף י"ג ולכן אמרו לא כולה מן הדין לא על הכל הוא מוחל רק מן הדין מן החטא זה עצמו אינו מוחל דמימר אמר בר נש למלך לית את מלכא כן ה"נ על חטא זה עצמו אינו מכפר שאינו מאמין ביוהכ"פ יעו"ש נשמע מזה דאם אין מקבל מלכותו יתברך דהוה כאומר לית את מלכא א"כ ל"ש בי' קבלת מצות וכן נראה להוכיח דהא בכל מצות עוסק במצוה פטור מן המצוה דמאי אולמי האי מצוה מהך מצוה אבל במצות קבלת מלכות שמים ל"ש עוסק במצוה פטור מן המצוה ופטור מקבלת מלכות שמים ע"כ דהא"ט דהא לולא הך קבלה אין מקום חיוב כל המצות לכן ע"כ אנוכי ל"ה בכלל המנין תרי"ג מצות דנשתנה דינו דאין שום עסק מצוה יכול לפוטרו ממצוה זו דקבלת מלכות שמים:
וכן הדבר מוכרח מהא דאיתא בשבת דף פ"ח דמשה רבינו שיבר הלוחות והקב"ה הסכים ע"י דעביד קו"ח מה פסח מצוה אחת אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו התורה שהוא תרי"ג מצות לא כש"כ דאסורה להם לישראל והדבר פלא הא התרי"ג מצות בא כדי להפרישם מע"ז ואם לא יקבלו התרי"ג מצות לא יפרשו מע"ז לעולם להנ"ל ניחא דאנכי ד' אין ממנין התרי"ג מצות דקודם שיקבלו התרי"ג מצות צריכין לקבל עול מלכותו שאנכי ד' וכיון שעשו עגל וכפרו באנוכי ובעול מלכותו איך יצוה עליהם תרי"ג מצות והכי משמע נמי בירושלמי רפ"ט דנדרים איזה כבוד המקום כגון סוכה שאיני עושה לולב שאיני נוטל תפילין שאיני נותן ודחי לי' והיינו כבוד המקום משמע לי' דלנפשי' הוא מהני כהדא אם צדקת מה תתן לו והרמב"ן פ' תצא הביא הירושלמי וכ' עליו אף דלולב סוכה ותפילין תליא ביצ"מ אפ"ה איני מפני כבוד המקום כש"כ שאר מצות והכונה כאשר בארתי לקמן דאוה"ע אמרו כשאמר הקב"ה אנוכי אשר הוצאתיך מאמ"צ דלכבוד עצמו הוא דורש אפ"ה הרי גם הם חזרו והודו שאין בו כבוד המקום (והנה מדברי הרמב"ן משמע דסוכה ותפילין תליא ביצ"מ וזה דלא כתשובת ח"ס שהבאתי בפ"א שכ' דתפילין וסוכה לא תליא עיקר הטעם ביצ"מ) ודו"ק:
ואמנם קשה לי לדברי רבינו בפי' המשנה הנ"ל דגם המצות שנאמרה קודם מ"ת בסיני נאמרו ואנו חייבין לקיימה מפני שהוא מצות שנצטוינו בה בהר סיני דהנה בהוריות דף ח' איתא דתניא דבי רי"ש דכתיב ולמן היום אשר ציוה ד' והלאה לדורותיכם איזה הוא מצוה שנצטוו בה תחילה הוי אומר זו ע"ז דמצוה ראשונה אנכי ולא יהי' לך ופריך והא אמר מר עשר מצות נצטוו ישראל במרה ולהנ"ל מ"פ הא כיון דגם מצוה שנצטוו במרה נצטוינו בה בהר סיני אחר שכבר נאמר לנו העשרת הדברות א"כ שפיר ע"ז הוא מצות שנצטוינו בה תחילה:
ואולם יש להביא ראי' מיבמות דף מ"ז ומודיעין לו עון לקט שכחה ופיאה משמע דקודם שנתגייר אין נכרי חייב בלקט ופיאה וכן מוכח בחולין דף קל"ד ויש לתמוה למה אין מצווין הא כיון דנכרי מצוה על הדינים גם זה בכלל כמש"כ הרמב"ן על התורה דנצטוו בכל הדינים כישראל וכן מוכח משיטת רש"י גיטין דף ט' ד"ה חוץ וא"כ חייבין בצדקה ולקט שכחה ופיאה ג"כ ולפמש"כ א"ש דבוודאי חייבין ג"כ אבל לא בכח תורת משה שאין מצוה לקיים אלו המצות מפני שנאמרה למשה בסיני ועל כן רק כשנתגייר מודיעין לו עון לקט שכחה ופיאה מה שנחשב לו עון בתורת משה:
ובהא אמרתי לפרש על נכון הא דאיתא בקידושין דף ל"א אקרא דידוך מלכי ארץ כי שמעו אמרי מאמר פיך לא נאמר אלא אמרי פיך שבשעה שאמר הקב"ה אנוכי ולא יהי' לך אמרו מלכי אוה"ע לכבוד עצמו הוא דורש אבל כשאמר כבד את אביך וכו' חזרו והודו לדברות הראשונות והוא תמוה הכי לא ידעו עוד דהקב"ה מצוה על עבודת אלקים אחרים הא גם ב"נ מוזהרין על ע"ז א"כ מה זה שתמהו ואמרו לכבוד עצמו הוא דורש אך לפי דברינו יבואר דהנה כיון דעיקר אזהרה היינו לא יהי' לך אלקים אחרים למה הוצרך לאמר אנכי ד' אלקיך הא גם לאוה"ע הזהיר על עבודת כומ"ז ולא הקדים אנכי ד' על כן חשבו שזה כדי להזהיר אותם על דרך אדון המצוה ע"כ הקדים אנכי ד' אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולכן עבדי אתם (משא"כ לאוה"ע דלא הקדים לאמר תחילה אנכי ד' אשר בראתי שמים וארץ) א"כ היינו לכבוד עצמו אבל כשאמר כבד את אביך וכו' למען יאריכון ימיך הנה בזה אין שייך הטעם דהוא יתברך שמו אדון המצוה ע"כ אני מצוה כבד דהא זה מצות שכליות וגם האוה"ע מצווים ע"ז וגם למה כתב מתן שכרו בצידו למען יאריכון ימיך אך הענין דמתן בצידו נראה דהנה יש שתי בחינות מתן שכר בדרך סגולי' דמעשה עצמה הוא מביא השכר דכרוך בעקבו ויש שכר גמול שהקב"ה נותן לו גמול מעשיו ואמנם אלו המצות שכתב מתן שכרן בצידם הם שכר סגוליי דמעשה הטוב בעצמו מביא השכר הטוב (כאשר יתבאר עוד) מזה הבינו שאין כל עיקר ציוו המצות כדרך אדון המצוה על עבדיו דזה ל"ש שכר סגוליי ולמה פרט דוקא במצוה זו השכר בצידו אלא וודאי יען דהשכר הוא סגוליי א"כ ממילא נשמע דהציוו אין כדרך אדון המצוה על עבדיו רק יש להם תכלית אחר (דלנו נתן ג"כ המצות אבל הוא רק מדיני) אבל לישראל נותן המצות שהוא תורת שמימיי שמנהג עולמו ע"י מעשה המצות אלו ועל השלשה דברים העולם עומד ולכן נמי הקדים אנכי ד' אלקיך וכו' ללמדם שכח מעשיו הגיד לעמו למען ישמרו חוקיו ומצותיו ינצורו שהעולם מתנהג עפ"י התורה על כן חזרו והודו לדברות הראשונות:
והנה ביבמות ס"פ החולץ פליגי ר"ע מפרש קרא דאת מספר ימיך אמלא זכה משלימין לו לא זכה פוחתים לו ורבנן סברי זכה מוסיפין לו לא זכה פותחין לו נראה דפליגי בהא דר"ע סובר דהשכר הוא סגוליי ע"כ רק שייך דמשלימין לו אבל לא שייך דמוסיפין לו ורבנן סברי דמוסיפין לו דסברי דהשכר אינו סגוליי אלא גמוליי ע"כ מפרש דמוסיפין לו בדרך ניסיי ואמנם זה היכיא דאין כתוב בצידה אבל בכתוב בצידה גם לרבנן הוה השכר סגוליי א"כ בהאי למען יאריכון ימיך אינו דמוסיפין לו אלא דמשלימין לו א"כ יקשה מהא דאיתא בסוף חולין הרי שאמר לו אביו להביא לו גוזלות ועלה להביא כשירד נפל ומת האיך מתקיים הכתוב למען יאריכון ימיך אלא לעולם הבא ולהנ"ל מאי קשיא דילמא באותה שעה הגיעו עתו סוף ימיו והמצוה אין גורם להוסיף לו רק שמשלימין לו דאף דרבנן דסברי דמוסיפין לו היינו באין כתוב בצידה אבל בכתוב בצידה הוא ע"כ בדרך סגוליי דאין מוסיפין ולכן נראה דאתיא כר"ע דלדידי' י"ל הסברא איפכא דבוודאי בסתם זכה משלימין לו אבל אין מוסיפין יען דהשכר סגוליי אבל במצות שכתיב השכר בצידה אינו סגוליי אלא בדרך גמוליי שפיר הקשה איך יתקיים הכתוב למען יאריכון ימיך דכיון דכתיב בצידה ע"כ בא לאמר שהשכר בדרך גמול לא בדרך סגוליי כשאר מצות א"כ אם זכה מוסיפין לו והא חזינן דעלה ומת אע"כ דקאי אשכר עוה"ב:
אח"ז ראיתי בספר ים התלמוד בהקדמה שהקשה כן לר"ע דמשלימין לו מאי קשיא לי' מקראי דאיך יתקיים למען יאריכון ימיך דילמא כלה עתה זימני' ולפמש"כ ניחא דאף דר"ע סובר דזכה משלימין לו במצוה שכתוב בצידה גם לר"ע יתפרש דזכה מוסיפין לו:
ואולם לכאורה קשה מהא דאיתא בב"ק דף ט' עד שליש משלו מכאן ואילך משל הקב"ה ופי' הת"ח לפי מה דאיתא ביצה דף ט"ז כל מזונותיו של אדם קצובין לו חוץ מהוצאת שבת ויו"ט אם הוסיף מוסיפין לו כן נמי בהידור מצוה עד שליש משלו ממה שנקצב לו מר"ה ואז צריך הוא לצמצם במזונותיו כדי הוצאת זה השליש אבל יותר מהשליש מוסיפין לו יעו"ש מעתה קשה לי הא כמו דכתיב את מספר ימיך אמלא כן נמי כתיב ואוצרותיהם אמלא א"כ תליא זה בפלוגתא דר"ע ורבנן ולר"ע הא משמעות אמלא רק משמע מה שנקצב לו וע"כ לומר דקרא לא אייריא ממי שעושה לפנים משורת הדין דנותן יותר משליש א"כ קשיא מרבנן דמפרש' דאמלא דמוסיפין לו וכאן אמרו בפשיטות דעד שליש משלו נותנין לו מה שנקצב לו והא כיון דכ' אוצרותיהם אמלא משמע דמוסיפין לו:
ה') והנה בעקרים פ"ז כתב וז"ל הדת הוא על ג' פנים אם טבעיות ואם נימוסית ואם אלהות הטבעיות הוא שוה בכל אדם ובכל ענין ובכל מקום והנימוסית היא שוה שתסודר מחכמים לפי המקום ולפי הזמן וכפי טבע המונהגים והאלהות מה שנסדר מהשי"ת על ידי נביא כמו אדם או נח וכמו ההנהגה והדת שהי' אברהם מלמד ומרגיל האנשים לעבוד השם וכו' וכוונת הדת הטבעית להרחיק העול ולקרב היושר וכוונת הדת הנימוסית הוא להרחיק המגונה ולקרב הנאה כדי שיתרחקו האנשים מן הגנות כפי המפורסם כונת הדת האלקית להישר האנשים על השגת ההצלחה האמיתית שהיא הצלחת הנפש וההשארות הנצחי וכן בפכ"ה מאמר ה"א כתב ולזה תמצא שתורת בני נח ותורת משה עם שהיו חלוקות בעניינים פרטיים הנה הם מסכימים בענינים הכוללים וכו' ואין ספק שהאומות היו מגיעות על ידי תורת בני נח אחר שהיא אלקית להצלחה האנושית עם שלא הי' במדריגת בהצלחה המושגת לישראל מצד התורה ואמרו רבותינו ז"ל חסידי אוה"ע יש להם חלק לעוה"ב וזה ממה שיורה שאפשר שימצאו שתי תורות האלקית בזמן אחד לאומות מתחלפות וכל אחת מהן מגעת המונהגים על פיה אל ההצלחה האנושית ועפ"י שיתחלפו במדרגת ההצלחה המושגת מצד שני התורות ובענפים שם כתיב ואמר דתורת בני נח נקרא דת משא"כ תורת ישראל הוא הנקרא תורה והיינו שאף כי גם דת בני נח היא האלקית אבל הוא רק מדינית שהקב"ה ציוה לנימוס מנהג ארץ בעלמא למען לא יהי' איש את רעהו חיים בלעו אבל התורה שנתנה לישראל עם קרובו היא שמיימי צורך גבוה לתקן בשמים ממעל וכ"כ בח"ס פ' לך (ובזה יש לנו להבין מה הי' החטא של דור הפלגה שכל כך נענשו שהקב"ה ירד ובלה שפתם ובקרא לכאורה לא נתבאר מה הי' חטאם בזה שאמרו נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ לפי הדברים הנתנין למעלה יש לפרש כך כי הם חשבו לעשות להם דת מדינית טבעית ונימוסית וע"כ חשבו שבזה שיבנו להם עיר ומגדל וראשו בשמים שטוב דתם אשר יעשו להם בשלימות כל כך עד שמגיע השמימה כאלו הוא אלקיות עד שנוגע הראשי דהיינו תכליתו שלימותו עד לשמים ממעל ובזה יעשו להם שם פן נפוץ ע"פ כל הארץ דאם כל כת וכת יעשו להם נימוס בפ"ע א"כ יפיצו ע"פ כל הארץ וסוף שאין אחת מהם אשר תתקיים וע"ז אמר השי"ת וזה החילם לעשות ועתה לא יבצר מהם דהיינו שראה שאם יאמינו העם שיש בכח דת נימוס וטבעי להשלים האדם סוף שיכחישו ויעזבו כל ענין דת אלקיות ותחת דת אלקיות יתנו דתם דת מדיני וזהו דקאמר כי זה החילם דזה רק התחלה אבל אני רואה כי לא יבצר מהם לעזוב כל איזה דת אלקיות כי מה צורך ליושב בשמים בעבודת בני אדם ע"כ הבה נרדה ונבלה שפתם באופן שיכירו וידעו כי אין ביכולת שום דת מדיני נימוסי וטבעי לאחד ולהשלים כל דיעות ומעשי בני אדם כי אם יהא להם שפה אחרת ממילא גם בדעות לא ישתוו ולא יתאחדו בדת מדיני אחת ואז ידעו כי רק דת אלקיות אשר יוכל לאחד ולהשלים כל כתות בני אדם:
ובזה פירשתי והנה נהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והי' לארבעה ראשים שם האחד פישון הסובב את ארץ החוילה אשר שם הזהב ושם השני גיחון הסובב את ארץ כוש ושם השלישי חידקל הסובב את ארץ אשור ואת נהר הרביעי הוא פרת דהיינו נגד הדת טבעי אמר הסובב את ארץ החוילה אשר שם הזהב דהיינו שמלמד לאדם שיהא משאם ומתנם ביושר בצדק ונגד דת נמוסי אמר הסובב את ארץ כוש כדכ' אהלי כושן דהיינו ללמדם דעת להרחיק המגונה ולקרב מעשים הנאים לאדם ע"ד דכ' מה טובו אהלך יעקב ונגד דת בני נח אמר הסובב את ארץ אשור ונגד תורת ישראל אמר ונהר הרביעי הוא פרת שמימיו פרים ורבים דהיינו המע"ט פרים ורבים וגם כי פרת הוא נהר ארץ ישראל וזה שאמר והנה נהר יוצא מעדן דנהר מרמז לחכמה והנה הכל יוצא מעדן שלמעלה להשקות את הגן דמרמז לעולם הזה ומשם יפרד לארבעה ראשים שישנם ד' עניני דת טבעי ונימוסי דת ב"נ ותורת ישראל ומפרש והולך כל אחד ואחד הסובב את הארץ החוילה דדת טבעי כולל הנה גבי בני אדם לעשות עסקם במשא ומתן בכסף וזהב שיהא בצדק ובאמונה ע"ד שאמרו דשואלין את האדם עסקת באמונה ונהר השני גיחון הסובב את ארץ כוש המלמד לאדם להרחיק המגונה ולקרב הנאה לאדם ונהר השלישי חידקל הסובב את ארץ אשור דהיינו דת אלקיות שניתן לבני נח שמלמד לאדם במעשים שיזכה בהם לשלימות בעוה"ב ולהשארת הנפש כמש"כ בעקרים ונהר הרביעי הוא פרת נגד תורת ישראל דדת בני נח הוא רק מדיני דניתן להם שיזכו באותן המעשים לשלימות הנפש אבל תורת ישראל הוא שמיימי להנהיג בה את העולם ולתקן העולם במלכות שדי:
ובזה נראה לפרש הא דאמרו חכז"ל בנדה דף ס"א דמצות בטילות לע"ל ותמהו מהא דסנהדרין דילפינן דתחה"מ מה"ת מדכתיב והי' לאהרן הכהן ולבניו והא אמרת דמצות בטילות לע"ל להנ"ל נראה די"ל דזה הכח שיש למצות השם שנתנה לישראל שהם צורך גבוה לתקן בשמים ממעל דלע"ל לא יצטרכו לעשות בזה מצוה בפועל כי יעשו כן ע"י מחשבתם הזכים אבל בכ"ז המצות יתקיימו ע"ד תורת מדינית דעכ"פ כיון שהם למטה בארץ צריכין לקיים כל התרי"ג מצות בתורת מדינית ולכן יתחייבו ליתן המתנות לאהרן הכהן ולבניו ולכן שפיר אמרו לענין כלאים דמצות בטילות לע"ל דהיינו אי צריכין לקיים רק ע"ד תורת מדינית הנה בזה כשיחי' יהא מלובשים בכלאים לא עבדי איסורא עד שילבישו בגדים אחרים דהא דקיימ"ל דהמוצא כלאים בבגדו חייב לפשטו דעובר בשהי' ג"כ הוא רק עפ"י התורה שניתן לנו עתה שצריכין לקיים המצות כדי לעשות ולתקן בשמים ממעל והכל צורך גבוה ע"כ אסור להשהות בכלאים (דטעם כלאים הוא כמש"כ הראשונים יען דמערבים כוחות השמים הטבעים) אבל אי א"צ לקיים רק בתורת מצות מדינית אזי בוודאי לא עביד איסור אם משהא עצמו בכלאים עד שילביש בגדים אחרים אבל בוודאי גם אז יתחייבו שלא ללבוש כלאים:
ועד"ז אני מפרש הא דהעלה רבינו בסהמ"צ דאם ח"ו הי' מתבטלה ישוב א"י מכל יושבי ישראל הי' קיום המצות מתבטלת לגמרי ח"ו רק הקב"ה הבטיחם שלא ישבתי מלהיות לגוי ופלא מאוד (עיין בדברי רבינו בה' תענית כי בהריגת גדליהו בן אחיקם נכבה גחלת ישראל לגמרי) ונראה דהיינו ג"כ דהי' מתבטל מהם מה שנתנה תורה לישראל לקיימה ע"ד תורת צורך גבוה אבל בכל זה בוודאי הי' צריכין לקיים התורה ע"ד מצות מדינית ונימוסית:
ובזה א"ש הא דאיתא בספרי על פסוק ושמתם את דברי אלה דאף שתתחייבו גלות כדכתיב למעלה ואבדתם מהרה מעל הארץ בכ"ז תשמרו המצות כי כאשר תכנסו לארץ לא יהא עליכם כחדשים וברמב"ן הקשה א"כ זה דסיים קרא למען ירבו ימיכם על האדמה הא בחו"ל קמייריא להנ"ל א"ש דהנה בוודאי כל זמן שמקצת ישראל יושבין עלי' הם צריכין לקיים המצות כמו קודם שגלו רק כונת הספרי ע"ד שכתבתי שאף אם ח"ו יתחייבו גלות שתהא גולים כולם אפ"ה צריכין לקיים המצות בתורת מצות מדינית אמנם הבטיחם אם יקיימו המצות כדי שכשיזכו שיקבצו הגליות שיכנסו לארץ לא יהא כחדשים אז יאריכון הנשארים בא"י ימיהם על האדמה אדמת הקודש ולא יפסקו מלהיות לגוי:
והנה כ"כ דאיתא בנדה דף ס"א מצות בטילות לעתיד לבוא ותמה בנחלת בנימין דהא בסנהדרין ילפינן דתחה"מ מה"ת מדכתיב והיתה לאהרן ולבניו והא אי מצוה תהא בטילה לע"ל גם נתינתה אל הכהן תהא בטלה ונראה לחדש דבוודאי מצות ל"ת תהא גם לע"ל רק המצות עשה תהא בטלה דכיון דהמ"ע הוא להראות אהבה להשי"ת כמש"כ הרמב"ן פ' יתרו ולעתיד תהא כל מעשינו ומלאכתינו ומחשבותינו לאהבה את ד' לא תהא צריכה מצות עשה כדי לעורר אהבת ד' בלבנו ועוד מטעם אחר דהנה איתא בירושלמי פ"ק דשבת דאם תורתו אומנתו הדין שיפטור ממצות ד' בתורה אלא דא"כ לא יקיים שום מצוה לעולם א"כ לעתיד דנלמוד תורה מפי ד' ותהא תורתינו אומנתינו יהי' באמת פטורין מלקיים המצות אבל המל"ת בוודאי קיים גם לעתיד (ע"ד שכ' תוס' ב"ק לגבי סומא דפטור מכל המצות היינו מצות עשה ובל"ת חייב הרי דבלשון מצות אין הכונה על ל"ת רק על עשה) וא"כ ניחא דהנה במתנות כהונה איני אלא מצות עשה אלא דיש בה גם ל"ת דבוודאי גם לעתיד יהא טבל אסור באכילה ויתחייב בתומ"ע וכיון שע"כ יפריש תרומ"ע ממילא יתחייב ליתן לכהן דזכו בהן משולחן גבוה כמש"כ האבודרהם ה' ברכות (וכמו שנתבאר לעיל) לכן שפיר אמר הכתוב והיתה לאהרן ולבניו (ובזה א"ש הא דאיתא בזוה"ק דעל מצות עשה לא נכנסו בערבות כמו שיתבאר להלן משום דבטילות לע"ל) אח"ז ראיתי בשדי חמד שתמה על הנחלת בנימין איך יתכן שמצות ל"ת יהא בטילות לע"ל והביא די"א שמ"ע יהא בטילות אבל ל"ת קיימות לעולם ויקשה דהא בגמ' אמרו כן על לאו דכלאים שבטילות לע"ל משמע שהל"ת בטלין ע"כ נראה לפרש דהנה במקנה קידושין דף ל"ב העלה דבכל עשה איכא ל"ת ובכל ל"ת איכא עשה ולפי"ז י"ל זה עתה אבל לאחר התח"י יהא המצות בטילות ואיסור כלאים לא יהא אלא באיסור עשה ולהיפוך מצות נתינה תרומ"ע לכהן יהא באיסור ל"ת כשיעבור וא"כ ניחא כיון דלעתיד לא יהא אלא באיסור עשה א"כ כשיעמדו לא יעבור עד שיכולין לפשוט מעליהן בגדי כלאים ללבוש בגדים אחרים דרק אי הל"ת הי' גם לע"ל א"כ כשיעמדו מיד הי' עוברים בל"ת כדאיתא במכות דף כ"ב אבל אי לא מצווים רק בעשה לא יעבורו רק כשיפשיט וילבשנו וא"ש:
והנה ביבמות דף ק"ט איתא ואי בעית אימא לעולם כדאמרת האומר אין לו אלא תורה אין לו אלא תורה וכדקאמרת פשיטא ל"צ דקא מוגמר לאחרינא ואזלי ועבדי מהו דתימא אית לי' אגרא לדידי' קמ"ל וקשה לי דהנה בקידושין דף ס"ג פריך בשלמא לר"מ היינו דכתיב אם תטיב שאת ואם לא תטיב לפתח אלא לר"ח ל"ל סד"א אם לא תטיב לא אגרא ולא דינא קמ"ל ולפי"ז קשה לי מ"פ הגמ' ביבמות פשיטא דילמא הכי קאמר אין לו אלא תורה ואין לו לא אגרא ולא דינא דבעלמא גלי קרא אם לא תטיב לפתח אבל באומר אין לו אלא תורה בהא אין לו לא אגרא ולא דינא וביותר קשה אמה שהקשו תוס' דאמרינן כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו שלא יאמרו הרב בגהינם ויקשה מאי קשיא להו דבוודאי למסקנא דאין מקבל שכר לא משכחת כדי שלא יאמרו הרב בגיהנם אבל לס"ד דאפי' אגרא אית לי' ל"ש הא"ט שפיר הוה אמינא דמשכחת לה שפיר דקא מוגמר לאחרינא כיון שאינו יורד לגהינם ע"י התלמידים (והנה שם בתי' קמא משני אלא אפי' תורה אין לו מ"ט א"ק ולמדתם ועשיתם כל שישנו בעשי' ישנו בלמידה וקשה לי לפי"ז בגיטין דף מ"ה דממעט ס"ת שכתבו מין משום כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה יקשה ל"ל קרא ע"ז הא כיון שאינו בעשי' אינו בלמידה וקרא כתיב כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בנ"י א"כ אי אין בלימוד אינו בכתיבה (כמש"כ המפרשים דאשה דאינה בלימוד תורה פסולה ליכתוב):
אולם אומרם כל האומר אין לו אלא תורה אפי' תורה אין לו הנה זה צריך ביאור מה דעתו של האומר כך דאין לומר דפטומא מילתא בעלמא הוא דקאמר ונראה לפרש לפי מה דאיתא בקידושין דף ל"ח אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות אשר תשמרון זו משנה לעשות זו מעשה בעינן יכול כל המצות כולן לא יהי' נוהגין רק בארץ ת"ל כל הימים אשר אתם חיים על האדמה יכול יהיו נוהגין בין בארץ בין בחו"ל ת"ל בארץ צא ולמד ממה שאמר בענין אבד תאבדון ללמד דכל מצות שהוא חוה"ג נוהג בין בחו"ל וקשה לי מנ"ל למדרש הכי הא הקרא מתפרש שפיר עד"ז דהנה דעת רבינו בסהמ"צ אם יצוייר שכל ישראל יגלו לחו"ל חלילה דכל התורה בטילה כי ישבתו ישראל מלהיות לעם כנ"ל והנה בחי' ח"ס בשמעתין כ' כי יש סברא גם להיפוך כשישראל יושבין בארץ אז המיעוט שיושבין בחו"ל פטורין מלקיים התורה דשפיר מתקיימת בארץ א"כ לכאורה יש לפרש קרא הכי יכול אין נוהגין אלא בארץ הכונה דהיחידים שדרו בחו"ל פטורין ת"ל כל הימים אשר אתם חיים אי כל הימים יכול יהא נוהג בין בארץ בין בחו"ל דהיינו אף אי משכחת דליגלו ישראל כולן מן הארץ ג"כ חייבין ת"ל בארץ דרק אם ישראל יושבין על אדמתן אז חייבין בחו"ל אבל אי אין ישראל יושבין בארץ אין חייבין בחו"ל ומדלא מפרשו הכי מוכח דלא כדעת רבינו אלא אפי' ישראל כולן גולין מארץ חייבין בשמירת כל התורה והמצות והיינו כדברי הספרי דעכ"פ חייבין במצות שלא יהא כחדשים ולפי"ז יש לפרש זה דעת האומר אין לו אלא תורה היינו אם יהא כל ישראל גולין מארצן ויאמר אחד שאין לו אלא תורה דפטור מלקיים המצוה ואין חייב אלא בתורת מצוות מדינית ונימוסית אז אפי' תורה אין לו מדכתיב ולמדתם ושמרתם לעשות דאי אין חייב בקיום המצות אז אין מקבל שכר אפי' על התורה אף שלמד על דעת דאי יזכו ליכנס לארץ יהי' יודעין לקיים המצות אפ"ה אין לו שכר כלום דגם המצות עצמן חייבין לקיים כדי שאם יכנסו לא יהא בעיניהם כחדשים כדברי הספרי הנ"ל שהביא הרמב"ן פ' אחרי יעו"ש:
ועוד קשה לי מסנהדרין דף קי"א איתא דאמר ר"ל ופערה פיה לבלי חוק מי שמשייר חק אחד אמנם לפמש"כ ניחא דאומר רק בא"י חייב לעשות אבל לא כשהוא בגלות אבל מי שמשייר חק אחד שאין מאמין שציוה ד' בזה פערה פיה לבלי חוק ובהא ניחא דלא יקשה מהא דאיתא בחגיגה דאמר ר"ל גופי' פושעי ישראל אין אור של גיהנם שולטת בו לכלתם להנ"ל ניחא דבוודאי גם מי שאומר בגלות אין לו אלא תורה ולא במצות פושעי ישראל הוא אבל בכל זה אין גיהנם שולטת בו לכלת לגמרי כיון שמודה עכ"פ בתורה ואין כופר שלא נתנה מהשי"ת:
אך בקידושין דף מ' מייתיא ברייתא אחת כל שזכיותיו מרובין מעונותיו מריעין לו ודומה כמי ששרף כל התורה כולה ולא שייר ממנה אפי' אות אחת וכל שעונותיו מרובין מזכיותיו מטיבין לו ודומה כמו שקיים כל התורה כולה ולא חיסר אחת ממנה ופריך מהא אמשנה דקתני שם דהעושה מצוה אחת יתירה על זכיותיו מטיבין לו וקשה אמאי הוכרח לפרש כן הברייתא ותיקשה לי' הא מצי לפרושי הברייתא דלא תקשה לי' מידי דאיתא בנזיר דף כ"ג גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה א"כ ככה יפורש הברייתא כל שזכיותיו מרובים מעונותיו דהיינו שיש שזכיותיו מרובין ומריעין לו ודומה כמי ששרף כל התורה כולה ולא שייר אות אחת כגון שהוא עושה מצוה שלא לשמה ויש שעונתיו מרובים מזכיותיו ודומה כמו שקיים כל התורה כולה ולא חיסר ממנה כגון מי שעושה עבירה לשמה להציל נפשות ישראל שהמקיים נפש אחת כאלו קיים כל עולם כולו:
ו') והנה בפ"ט ממלכים כתב רבינו בא אברהם ונצטוה יתר על זה במילה והוא התפלל שחרית ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית ובמצרים נצטוה עמרם במצות יתירות עד שבא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו הוא גמ' ברכות דף כ"ו והקשה בלח"מ הא איתא ביומא דף כ"ח אמר רב דקיים אברהם אבינו כל התורה כולה דכתיב עקב אשר שמע בקולי וישמור משמרתי וחוקתי מצותי ותורתי ואין לומר יען דלא נצטוה א"כ איך כתב רבינו דיצחק הוסיף מעשר ותפלת מנחה הא גם ע"ז לא נצטווה ואמנם לדעתי דמצות מעשר היא מצוה שאין יכול לקיימה מעצמו אי לא נצטוה עלי' דאז אין זה מעשר אלא צדקה דמעשר ל"ח אלא אי משולחן גבוה קזכו ואי לא נצטוה ל"ש משולחן גבוה קזכה אע"כ דנצטוה עלי' דאז שם וקדושת מעשר עליו והנה תמהו הא דאמר רב קיים אברהם כל התורה כולה הא משנה היא בסוף קידושין ונראה דמשם לא נשמע דהוה מפרשינן דהיינו מצות מילה ששקולה ככל התורה כולה כדאיתא בנדרים דף ל"ב ולכן קתני עשה אברהם כל התורה כולה דבמצוה אחת שקיים עשה כל התורה כולה אמנם רב דאמר קיים כל התורה כולה משמע לי' דקיים ממש ולכן שפיר פריך לי' מנ"ל דאימא ז' מצות ומילה ומשני א"כ מצותי ותורתי למה לי:
אולם אי קשיא הא קשיא מנ"ל מדכתיב מצותי ותורתי דקיים כל התורה הא בנדרים דף כ"ה איתא דמשה רבינו השביע לישראל ולא אתכם לבדכם לא על דעתיכם אני משביע אתכם רק על דעת המקום ופריך אמאי לא השביע להם שקיימו כל המצות ומשני אימא מצות ציצית ששקולה ככל התורה וא"כ לפי"ז הדרה קו' לדוכתי' אימא ז' מצות ומילה והא דכתיב מצותי ותורתי קאי באמת א"ז מצות דמצותי היינו ז' מצות וכיון דמילה שקולה ככל התורה היינו תורתי ואמנם קשה לי בהך דנדרים דפריך דלישבעינהו דקיימו תורה ומצות וקשה לי לפי מה שכתבו הרבה פוסקים דגם בדרבנן שייך ערבות כמו שהביא דבריהם בברכי יוסף סי' קכ"ד א"כ הניחא עתה שנשבעו על דעת המקום ועל דעת משה ודעתם הי' גם על מצות דרבנן ע"כ נכנסו בערבות גם על מצות דרבנן אבל אי הוה משבעינן להו רק על תורה ותרי"ג מצות ל"ה נכנסין בערבות על דרבנן ומ"פ הא שפיר הי' צריך להשביען על דעת המקום ועל דעת משה רבינו ע"ה: