מעשי למלך על משנה תורה, הלכות בית הבחירה· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק א · הלכה יז
א') אין עושין מדרגות למזבח וכו'. נראה לי שיצא לו כן מנזיר דף מ"ה א"כ בזיון הוא והתורה אמרה לא תעלה במעלות יעו"ש והנה בקרא כתיב זה במזבח אבנים דכ' ואם מזבח אבנים תעשה לי וכו' ולא תעלה במעלות על מזבחי משמע דבמזבח נחושת דהיינו מזבח אדמה לא הי' לו כבש ולכן לא מצינו באמת בכל כלי המשכן שהי' שם כבש דאטו בכל עת חנייתן עשו כבש מחדש אולם בפירש"י פ' תרומה מבואר דעשו כבש למזבח נחושת נכתבו דתליא בפלוגתא דלמ"ד כולו בדרום לא נשאר להילוך הכהנים רק אמה אולם בתוס' זבחים דף ס"ג נתקשו בזה דאיך עשו כבש למזבח ולא הניחו בדרום להילוך הכהנים רק ב' אמות דהוה הילוך ע"י הדחק אבל הדבר צ"ע מניין להם שעשו כבש למזבח נחושת דהא בקרא כתיב במזבח אבנים וראיתי במבי"ט בקרית ספר שהעלה כן שרק למזבח אבנים עשו כבש דולא תעלה על מזבחי אמזבח בית עולמים נאמרה:
ב') העולה במעלות ע"ג המזבח לוקה. והקשה במשל"מ שלא הביא ירושלמי ומכילתא דהולך עקב בצד גודל וגודל בצד עקב וכן בדרך ירידה ול"נ דמשנה זבחים דף ס"ה איתא דיורדין על העקב דהיינו לרמז דגם בדרך ירידה בעינן עקב בצד גודל וכיון שרבינו בפ"ז ממעה"ק כתב כלשון המשנה לא הוצרך לכתבו כאן אך י"ל דהרי ביומא פ"ב איתא במשנה דבראשונה הי' רצין ועולין בכבש א"כ מוכח דסתם משנה ס"ל דלא בעינן הליכה עקב בצד גודל דאפי' בריצה מותר ע"כ דלית הלכתא כרי"ש דסובר במכילתא דבעי עקב בצד גודל וכן מוכח בסוכה דף כ"ב דבן ביתוס לקח שתי יריכות והי' הולך עקב בצד גודל ופירש"י אף שדרך נושאין משא כבד לרוץ וקשה הא צריכין לילך עקב בצד גודל וע"כ דלית הלכתא כרי"ש שוב ראיתי במלבי"ם על התורה שכ' כן והביא עוד ראי' מנזיר דף מ"ה שהנזיר אינו מגלח פתח אוה"מ דכ' ולא תעלה במעלות וכש"כ דרך בזיון משמע דלא תעלה אינו דרך בזיון לכן השמיט זה יעו"ש:
אמנם במכילתא נראה דאיכא משום בזיון דאיתא התם ומה אם אבנים שאין בהן דעת אמרה תורה שלא ינהוג בהם מנהג בזיון חבירו שהוא בדמותו וצלמו יתברך דין הוא שלא תנהוג בו מנהג בזיון אמנם קשה לי דרבינו סוף ה' מעילה עשה מזה לימוד לדבר אחר וז"ל ומה עצים ואבנים על שנקרא שמו ית' אסור לנהוג בו מנהג חול על אחת כמה וכמה המצות שאינן יודעין טעמם צריך לינהג בהן קדושה ושלא יבעט האדם בהם וקשה ממכילתא דעביד קו"ח אמילתא אחריתא וא"ל דקו"ח אדם עושה מעצמו א"כ כמו כן נוכל ללמוד בקו"ח גם הא שאסור לנהוג מנהג חול בחבירו אף שאין מנהג בזיון כגון להשתמש בחבירו וזה לא מצאנו רק המשתמש בכהן מעל אבל לא בכל אדם אלא די"ל דזה אי אפשר ללמוד בקו"ח דהא בפירוש אמרה תורה דרשאי להשתמש בשל חבירו מדשרי להשתמש בעבד עברי אלא דא"כ קשה למה כהן נמכר בעבד עברי כדאיתא בקידושין דף כ"א הא אסור להשתמש בו מקו"ח מאבנים דבהא ליכא לשנוי' דכהן מוחל כיון דבקו"ח אתיא ועוד קשה משבת דף כ"ב דמסיק דס"ל לרב יוסף דאסור לכסות הדם ברגל דכ' ושפך וכיסה במה ששפך יכסה תיפוק לי' בקו"ח מאבני מזבח דאסור לינהג במצוה מנהג חול ויבואר איה"ש בה' מעילה:
אולם נראה לישב בד"א דהנה בברכות דף י' א"ר יוסי בר"ח משום רשב"א המתפלל צריך שיכוין את רגליו שנאמר ורגליהם רגל ישרה ופירש"י ורגליהם נראה כרגל אחד אך בירושלמי איכא בהא פלוגתא דאיתא שם העומד להתפלל צריך להשוות את רגליו ר' לוי ור' סימון ח"א כמלאכי השרת דכתיב ורגליהם רגל ישרה וח"א ככהנים דכ' לא תעלה במעלות שהי' הכהנים הולכים עקב בצד גודל כאלו רגליהם שווין זה אצל זה והירושלמי הובא בטור סי' צ"ו וכתב הב"ח דלכן הביא הטור דברי ירושלמי דנשמע הא דאיתא בבבלי דצריך להשוות רגליו היינו כמלאכים דאי עקב בצד גודל הא זה אתיא רק למ"ד דס"ל ככהנים אולם לענ"ד נראה דלמ"ד כמלאכים ולא מפרש ככהנים משום דס"ל שא"צ כלל עקב בצד גודל וע"כ לפרש כמלאכים א"כ מוכח דגמ' דידן דמפרש כמלאכים לית לי' כלל דבעינן עקב בצד גודל בשעת הילוך אף דבשבת עבודה שפיר צריכין להשוות רגליהן כמש"כ הטור סי' צ"א היינו להשוות רגליהם לגמרי והיינו ג"כ מהא"ט דכ' ורגליהם רגל ישרה וכמש"כ בח"י מהרלנ"ח אבל אי לאו קרא דרגליהם רגל ישרה ל"ה נשמע לא בתפלה ולא בכהנים בשעת עבודה דצריך להשוות רגליהם דקרא דלא תעלה במעלות לא אייריא מזה דליבעי עקב בצד גודל כיון דלא יכול להשוות רגליהם ממש בשעת הילוך גם עקב בצד גודל ל"ב:
והנה בטור שם הביא הא דאיתא ביבמות דף צ"ה דהמתפלל צריך שיהא עניו למטה לארץ שנאמר והי' עיני ולבי שם כל הימים ואנו מתפללין כנגד בה"מ ובלבו יכוין למעלה שנאמר נשא לבבינו אל כפים אל קל שבשמים והנה בר"ה דף כ"ו פליגי אי בעינן כפוף רי"ו ס"ל דבעינן כפוף כמה דכייף אינש דעתי' טפי מעלי ורבנן סברי כמה דפשט אינש דעתי' מעלי טפי ופירש"י דבתפלה פניו כבושין לארץ טפי עדיף משום והי' ולבי שם ולאידך מ"ד ס"ל דכתיב נישא לבבינו אל כפים והנה בב"ח הרה"ש תמה איך תליא תפלה בתק"ש וכן עמד בזה בטו"א אך נראה לבאר על נכון דהנה ראיתי בספר בית שמואל אחרון על התורה דתועלת הנמשך ממה שיתן עיניו למטה כדי לזכור שהגוף פוחת והולך ולבו למעלה כדי שישים אל לבו אל הנשמה החצובה מתחת כסא כבוד כדי להעלותה למעלה ולהחזירה למקורה והנה בתק"ש איכא ג"כ שני כונות אלו דתק"ש הוא כדי שיזכור אדם שגופו הולך וחסר וישוב בתשובה והיינו שיתן עיניו למטה לכן כמה דכייף עדיף טפי וכן יש טעם שע"י תק"ש מעלה זכרון של ישראל אל אבינו שבשמים ולהאי מ"ד כמה דפשט אינש דעתי' טפי מעלי' ויתן לבו לזה למעלה כדי לעורר זכרון של ישראל:
אולם לדעתי תליא זה בפלוגתא דר"א ור"י אי בתשרי נברא העולם או בניסן נברא העולם דהנה בישועת יעקב סי' תק"צ כתב לישב קו' תוס' בר"ה דף י' דאנן קיימ"ל כר"י דבניסן נברא עולם ואיך מתפללין זה היום תחילת מעשיך וכתב דתשובה נברא קודם בריאת העולם ולכך ע"י תק"ש מתעורר עולם התשובה ויכול העולם להתקיים יעי"ש א"כ לפי"ז הא דאמרינן בתשרי נברא העולם היינו עולם התשובה א"כ עיקר תק"ש הוא כדי לעורר עולם התשובה לכן שפיר כמה דפשיט אינש דעתי' מעלי טפי לעורר לתשובה אבל לר"א דבתשרי נברא העולם א"כ טעם שופר כפשטי' שיזכור אדם שגופו הולך וחסר וישוב בתשובה ע"ד הכתוב היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו וא"כ לדידי' שופר כפוף במה דכייף עדיף טפי שיזכור שהגוף הולך וחסר:
ומעתה קשה לי דבשבת דף קל"א מפרש דלר"א לא ילפינן משופר מכשירין דחי שבת יען דבא להעלות זכרונן של ישראל ויקשה הא לר"א דהטעם רק משום שיזכור לשוב בתשובה לית לן הטעם דלהעלות זכרונן של ישראל דזה שייך למ"ד כמה דפשט אינש דעתי' טפי מעלי' דסובר כמו בתפלה צריך שיהא עיניו למעלה ה"נ כן כדי להעלות זכרון של ישראל אל אביהן שבשמים לכן צריך שיהא בפשוט אבל לר"א דלית לי' כלל הא"ט כיון דס"ל דהטעם כדי שיתעורר אדם לתשובה וכמה דכייף עדיף טפי א"כ לדידי' אין עיקר הטעם בשופר כדי להעלות זכרון של ישראל אל אביהן שבשמים:
אולם בגוף קו' הב"ח והטו"א איך תליא תפלה בתשובה תמוה בעיני הא זה גמ' ערוכה בתענית דף ט"ז אדם שיש בידו עבירה ומתוודה ואינו חוזר בה וכו' ואומר נשא לבבינו אל כפים ופירש"י עם הכפים צריך שישא הלב לשמים ובפי' הר"ח פי' נשנה לבבינו לכף ידינו כשם שכף ידינו נקי' כך נוקה לבבינו ואח"כ אל קל בשמים:
והנה בס' קכ"ה בטור כ' שנוהגין בני ספרד ליתן עיניהם למטה ובני צרפת נותנין עיניהם למעלה כדאיתא בספר היכלות וכתב הב"ח דטעם בני ספרד כיון דמסיקנא בפרק מצות חליצה דצריך שיתן עיניו למטה בשעת תפלה ולבו למעלה א"כ בכלל זה ג"כ הקדושה שאומרים הציבור והא דאיתא בספר היכלות היינו בשעה שהש"ץ אומר נעריצך אבל בשעה שהציבור אומרים קק"ק צריך שיתנו עיניהם למטה דכ' והי' עיני ולבי שם כל הימים וכמש"כ בסי' צ"ה דאעפ"י שצריך שיתן עיניו למטה בשעת תפלה אפ"ה צריך שיהא בו חלונות כדי שיסתכל כלפי מעלה ויכנע לבו קודם התפלה ונראה ראי' לדברי הב"ח ממשנה דר"ה בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומכוונין לבן לאביהן שבשמים משמע שצריך להסתכל כלפי מעלה וביבמות דף ק"ה איתא דפליגי אי יתן עיניו למטה להנ"ל ניחא דקודם תפלה לכו"ע צריך להסתכל כלפי מעלה כדי שיכנע לבבו וא"ש המשנה:
והנה בספרי דריש דגם בביהמ"ק ובכבש שעולין למזבח הי' צריך לעשות מעקה ונראה דהיינו משום דתנן הי' רצין בכבש ע"כ הי' צריכין לעשות מעקה אבל אי אמרינן דבעינן עקב בצד גודל ליכא חשש סכנה והנה לכאורה קשה דהא איתא ביומא דף ט' דא"צ לעשות מעקה בביה"כ דלא מיקרי גגיך ובספרי דדריש דאפי' בביהמ"ק חייב והא לא מיקרי גגיך אך יש ליישב דהנה בקידושין דף ל"ה מבואר בתוס' ובריטב"א דמ"ע דמעקה לא אתי לאלים הלאוו דמצ"ע דמעקה הוא אפי' היכיא דליכא סכנה כגון בגג שאין משתמשין בו לעולם (וכמו שבארנו לעיל) וא"כ י"ל זהו רק בהדיוט אבל בשל גבוה כביהמ"ק וביה"כ א"צ לעשות מעקה בכהא"ג דליכא סכנה דלא מיקרי גגיך אבל באם יש באמת סכנה בגג שמשתמשין בו בוודאי חייב במעקה שלא יבוא לידי סכנה ובהא אייריא בספרי לכן בכבש כיון שדרכן להיות רצין איכא סכנה וחייבת במעקה אמנם למאי דתנן דהולכין עקב בצד גודל שוב ליכא סכנה וא"צ לעשות מעקה:
ובהא ניחא לי מה שנתקשה במ"ח א"פ דהא לכאורה פשיטא גם כשעושה מעקה ע"י נכרי מתקיים המצוה ול"ב בזה דין שליחות א"כ אמאי מברכין לעשות מעקה דבמנחות איתא דאין מברכין על מצוה שמתקיים ע"י נכרי להנ"ל ניחא דמצות מעקה מצוה בפ"ע שלא במקום סכנה ולא אתי לאלומי הלאווי דלא תשים דמים בביתך ומצוה זו הוה כשאר מצוה ולא מקיים כשעשאה ע"י נכרי דבעינן שליחות בר חיובא ושפיר מברכין לעשות מעקה ובהא ניחא דרבינו כתב דלשכות פרהדרין חייב במזוזה ע"כ דלא דריש ביתך שלך כדאיתא שם ביומא ובמעקה דריש גגיך שלך להנ"ל י"ל דהנה מזוזה הוא מ"ע מצד עצמו וא"כ י"ל דבוודאי בביהמ"ק דלא נקרא ביתך דידך ליכא מ"ע מצ"ע אמנם כיון דכתיב בקרא למען ירבו ימיכם ודרשינן ביומא שם אטו גברא בעי חיי נשים לא בעי חיי א"כ זה שייך גם בכה"ג בביהמ"ק בלשכת פרהדרין דחובת הדר הוא שיעשה מזוזה משום סברא דאטו כה"ג לא בעו חיי והא במעקה באמת ג"כ היכיא דשייך סכנה חייבין במקדש כנ"ל:
והנה במש"כ דברי הריטב"א דמ"ע דמעקה אין משום סכנה אלא מ"ע מצ"ע אף היכיא דליכא סכנה בזה נראה לי לכוין דעת רבינו שכ' בס' ל"ו דמ"ע שיהא ח' מיני שרצים טמאים והרמב"ן תמה הא צריך קרא להזהיר דאל"ה יכול להיות שיטמא בדבר טמא ויכנס למקדש ולפמש"כ נכון די"ל דהאי מ"ע לא משום שלא יכנס למקדש דאפי' אי לא בעי ליכנס למקדש המ"ע שיהא בדול משמנה שרצים ויהא אצלו ח' שרצים אלו בטומאתן ויהא בדול מהם באכילה ובנגיעה ועד"ז נראה בהא דכ' ובנבלתם לא תיגע ודרשו בגמ' דר"ה דחייב לטהר עצמו ברגל אין הכונה כדי שיכנס למקדש בטהרה אלא אף באין דעתו ליכנס למקדש הוא מצוה בפ"ע שיהא טהור ברגל (ועצל"ח ביצה דף כ"ב) והנה הא דאיתא בריש יומא טבילה בזמנה מצוה נראה ג"כ דאין הכונה כדי שיהא ראוי ליכנס למקדש או לאכול קדשתם או שיטהר אשה לבעלה אלא דזה מצוה בפ"ע שבזמנו יטהר עצמו דהא מבואר שם בר"ה דליכא איסור שלא לטמא עצמו בכל ימות השנה א"כ איך יהא הטהרה בזמנה מצוה אע"כ כמש"כ דזהו מצוה בפ"ע ולא תליא זה באסור אכילת תרומה וקדשים או כניסה למקדש לכן אף דרשאי לטמא עצמו הנה הוה מצוה שלא לשהות בטומאה רק יטהר עצמו כשיגיע זמנו ליטהר ועח"ס יו"ד סי' רי"ז שכ' על דברת המג"א סי' א' בהא דחסידים הראשונים הי' מצטערין שלא יכולין להביא קרבן שכ' דמצד חישב לעשות מצוה מעלה עליו הכ' כאלו עשאו הרי דאף דקרבן בא רק על חטא אפ"ה הי' רוצין להביא קרבן משום דקרבן מצ"ע הוא וע"י שהי' רוצין להביא נחשבת להם באמת כאלו הביאו כן בזה הטהרה בעצמו מצוה רק מי שלא נטמא אין יכול לקיים המצוה אבל אם בא לידי טומאה מקיים באמת מצוה כשמטהר עצמו:
והנה בזה נראה לי שזה ג"כ דעת הריב"ש סי' קצ"ב שכ' היכיא דכתיב והבדלתם לא אזלינן בת"ר היינו דדעתו דהוא מ"ע בפ"ע לא משום היתר אכילה לכן ל"ש רוב דבזה לא מתקיים העשה רק באם מבדיל ע"י הסימנים בזה מקיים המ"ע אבל באמת לענין אי מותר לאכילה שפיר יש לסמוך ארוב להתיר באכילה רק שיש מ"ע להבדיל בין טמא לטהור אף כשאין דעתו לאכילה ומ"ע זו לא מתקיים אם מבדיל רק עפ"י רוב:
ובזה יש ליישב מה דלכאורה יש להקשות לריב"ש הנ"ל הא דילפינן רוב משחיטה עצמה הא כתב להבדיל בין חי' הנאכלת לחי' שאין נאכלת דהיינו לבין נשחט רוב סימנים א"כ יקשה איך אזלינן בשחיטה בתוס' הא אי הוה נקב במקום שחיטה לא נשחטה רוב א"כ ל"א בת"ר כלל א"כ ניחוש שמא במקום נקב קשחיט להנ"ל י"ל דלענין איסור אכילה בוודאי מהני רוב אלא דאיכא מ"ע בפ"ע להבדיל וזה לא משום היתר אכילה וזה לא מקיים בשנודע לו עפ"י רוב רק ע"י בדיקה ובירור הדבר ובהא ניחא מש"כ בשו"ת מהרמ"ש דבמצות שמורים ל"א בת"ר לדברי הריב"ש דלפמש"כ ניחא דזה מ"ע בפ"ע:
והנה באו"ח סי' קכ"ג כתב הטור ובמקום שכלו ג' פסיעות יעמוד ולא יחזור מיד למקומו דאיתמר משמי' דרב מרדכי כיון שפסע ג' פסיעות לאחריו התם מבעיא לי' למיקם והביא הב"י בשם מהרי"א שאלו הפסיעות צריך להיות עקב בצד גודל ככהנים ובשם רבינו האי כתב שטעם ג' פסיעות דתפילות כנגד תמידין תיקנו וכשכהן עולה למזבח עם איברי התמיד הי' עולה דרך ימין ומקיף ויורד דרך שמאל ובין כבש ולמזבח הי' שלש רובד של אבן ויורד בהם ג' פסיעות על עקב אולם בב"י כתב עוד טעם דשכינה למעלה מראשו בבית התפלה וכיון שנפטר מתפלתו צריך ג' פסיעות לאחריו כדי שיצא ממקום קדושה ועומד במקום חול דהיינו דס"ל דפסיעה היינו אמה דבד' אמות שאדם עומד בתפלה יורדת עליו הקדושה דלכן אסור לישב בד"א בעת שחבירו עומד להתפלל כמש"כ הטו"ז סי' ק"ב דהד"א שאדם עומד ומתפלל נתקדשו דשכינה שריא התם ובישועת יעקב סי' ק"ב הקשה לפמש"כ הטו"ז הנ"ל הא בעזרה גופי' איתא בירושלמי סוטה דכה"ג רשאי לישב והא בוודאי הד"א של תפלה לא אלימא קדושתן יותר מקדושת עזרה א"כ רשאי כה"ג ליישב בד"א של חבירו בשעת תפלה ואנחנו ילפינן כל איסור ישיבת בד"א של תפלה מעלי שהי' יושב חוץ לד' אמות של תפלה ול"נ ליישב דהא מבואר בסי' צ"ח דתפלה מעומד דומיא דעבודה והא פשיטא דקדושת המקום בשעת עבודת הכהן גדולה מבשלא בשעת עבודה דלכן סמיכה דשרי בעזרה בשעת עבודה אסור כדאיתא זבחים דף י"ט ע"ש בתוס' והוא מילתא דמסתברא דבשעה שכהן עובד העבודה שצריך להיות מחשבתו קשור בעבודתו הקדושה בהתפשטות הגשמיות אזי השכינה קרובה אליו כן נמי בשעת התפלה שצריך להגיע להתפשטות הגשמיות כמש"כ בשו"ע סי' צ"ח א"כ השכינה קרוב אליו יותר עד שהד' אמות נתקדשו יותר מקדושת עזרה (ועיין בסוטה דף כ"ב פרוש נקפי זה המנקף רגליו פירש"י מהלך בשפלות עקב בצד גודל ואינו מרים רגליו מן הארץ ומתוך כך נקף אצבעותיו באבנים ובמהרש"א ח"א כתב דהיינו הא דאיתא בחולין דם נוקף מכפר כדם עולה כדאזיל לדבר מצוה מוכח מזה דאף שלא בהר הבית צריך לילך עקב בצד גודל כשהולך לדבר מצוה והנה איתא התם אמר ר"ח אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא א"כ מכריזין עליו מלמעלה וכו' ר"א אמר דם נוקף מכפר כדם עולה ואמר עלה רבא בגודל ימין והוא דקאזיל לדבר מצוה ובהא ניחא לי הא בשבת דף פ"ח ההוא צדוקי דחזו לרבא דקא מעיין בשמעתתא ויתבה אצבעתא דידי' תחת כרעא וקא מיץ בהו וקא מבען אצבעותי' דמא אמרה אי צדוקי אכתי בפחזותן קיימא ואמר לו רבא אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן תומת ישרים תנחם הנך אנשי דסגינן בעלילותא כתיב וסלף בוגדים ישדם וצריך ביאור מה זה תשובה להאי צדוקי להנ"ל ניחא שאמר לו כי אין אדם נוקף אצבעו למטה:
ג') הנותץ אבן מן המזבח וכו' דרך השחתה לוקה. וכן כתב רבינו בפ"י מיסוה"ת והוא מספרי אולם קשה לי טובא דהא בספרי פליג רי"ש דקאי אמוחק את השם משום דכי תעלה על דעתך שישראל נותצין מזבחותיהם וראיתי בספר קובץ על יד שם הביא בשם רי"ש לפרש דבהא פליגי דרי"ש סובר כיון דבנתיצת מזבח אין חייב רק בנותץ דרך השחתה לכן שפיר הקשה לו דוכי תעלה על דעתך שישראל נותצין מזבחותיהם דרך השחתה ולכן ס"ל דקאי אמוחק את השם ורבינו דפסק כת"ק דקאי אמזבח הוא מפני דבמכות דף כ"ב איתא דהשורף עצי הקדש לוקה מוכח דקאי גם אקודש ל"ד אמנם לפי"ז יש להבין א"כ מה יענה ת"ק לקושית ר"ת וכי תעלה על דעתך וע"כ צ"ל דבאמת סובר הת"ק דלוקה אף שאין דרך השחתה או יש בתלוש הזהירה שפיר תורה ע"ז וא"כ לפי"ז יקשה דרבינו כ' נותץ אבן ממזבח משמע כשהוא מחובר למזבח וכתב דרק דרך השחתה חייב א"כ יקשה לדידי' קושית רי"ש וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין מזבחותיהם דרך השחתה והי' נראה ליישב לפמש"כ רמ"א סי' קנ"ב דאסור לסתור דבר מביהכנ"ס אלא א"כ עושה ע"מ לבנות וביאר בטו"ז שכונה רק ע"מ לבנות אח"כ מה שסותר ע"י בנין אבל לסתור ולהניח הדבר כן אף שאין דרך השחתה רק לאיזה צורך ויש תועלת בנתיצה ג"כ אסור דהרי קרא דאבד תאבדון מסתמא רק ממעט שלא לחזור ולבנותו א"כ כהא"ג אסרה תורה לא תעשון לד' דבמאבד ע"ז אף שיש תועלת ואין קולקול גמור כבר קיים המצוה דאבד תאבדון ובכהא"ג הזהירה תורה דלא תעשון לד' אף שיש תועלת ואין קולקול גמור כיון שאין ע"מ לבנות ולפי"ז י"ל היינו דהצריכה תורה להזהיר דאף אם לא יהא מכוין דרך השחתה רק יסתור לצורכו אבל לא יהא דעתו לחזור ולבנותן עובר דרק דרך תקון ממש לבנות במקומו מותר וא"כ זהו דכ' רבינו דרך השחתה היינו כיון שאין ע"מ לבנות הוה בכלל דרך השחתה אולם יש לומר עוד בדרך אחר ואקדים הנה הר"י אסכנדרי הביא ראי' מהך דע"ז מדסתרו למזבח ששיקצו אנשי יון דכדי לבנות ולתקן שרי לנתוץ והנה יש להקשות דבירושלמי פ"ט דפסחים איתא שביער צלמי כשדים שחקוקים בששר והקשה בשירי קרבן דהא עובר על לא תעשון כן ונראה דמכאן מוכח דבכהא"ג ל"ש כלל הלאו דתורה אמרה לא תעשון כן לד' כמו שעושה לע"ז לבער תועבה לא יעשה לד' אבל אם נאסר דבר קודש משום ע"ז שחייב לבערו ולשרפו אם הי' חולין אף כשהוא קודש מצוה ג"כ לבערו ולשרפו וליכא לאו כלל וראי' משבת דף ק"ו ספרים שכתבו אפיקורס אמר ר"ש קו"ח ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב ימחה על המים הללו שמטילים איבה בין ישראל לאביהן שבשמים על אחת כו"כ ולפי"ז מה מייתא ראי' הר"י מאסכ' מע"ז הא שם שאני דנאסר המזבח משום ע"ז ומצוה הוא לבטלו ולבערו א"כ ליכא כלל איסור נתיצה וא"כ לעולם מצינן למימר דלסתור ע"מ לתקן אסור והא דהזהירה תורה לא תעשון כן לד' היינו אף לסתור ע"מ לבנות ולא שרי רק היכיא דהוא לבערו אם נאסר משום ע"ז ומש"כ רבינו דרך השחתה היינו לאפוקי אם הוא משום מצוה לבערו דשרי דזהו תיקונו ממש ודו"ק:
והנה לפי מסקנא דבאו פריצים וחללהו בוודאי היכיא דשייך באו פריצים וחללוהו ע"י ע"ז שרי נתיצה כמו שהעלה בח"ס סי' ל"ב להשיג על הריא"ס וכתב דהא"ט דחזקי' שכתת הבמות יען דנעבדה בהו עבירה נתחללו מקדשתם רק הקשה ע"ז א"כ כלי אחז למה גנזו חזקי' וסיעתו ולא התיכם ולי לק"מ כיון דנאסר להדיוט לא מהני התכה דאדרבא מכלי אחז יש ראי' לזה דמבואר בע"ז דף נ"ד דיליף מכלי אחז דא"א דשא"ש ופירש"י דאל"כ לפדינהו והקשה בשעה"מ הא כ"ש אין לו פדיון להנ"ל ניחא לפמש"כ משל"מ לעיל דלכן כ"ש אין פודין דלאו אורח ארעא לאשתמושי בי' להדיוט והתינח בעיני' אבל כשמתיכן הא ל"ש לאו אורח ארעא וא"כ אמאי גנזו ולא התיכן כיון דנאסרו משום ע"ז ל"ש בו לא תעשון כן ואח"כ לפרקינהו ומדלא עשו כן מוכח דא"א דשא"ש במעשה להדיוט ואסור אף כשהתיכן וא"כ אדרבא מכאן ראי' דבשל גבוה שרי להתיכן כשנאסר ע"י ע"ז למ"ד דשרי להדיוט ובזה הי' מקום אתי לישב דברי הרמ"פ הביאו המג"א סי' קנ"ב דסובר בתלוש ל"ש איסור נתיצה דומיא דמזבח דמחובר ובח"ס ובפמ"ג הקשו ממכות דף כ"ב דשורף עצי הקדש לוקה הרי דשייך בתלוש הלאו דל"ת ולפמש"כ בתי' השני ניחא אף לתקן ממש אסור לנתוץ אבל בדבר תלוש י"ל דחייב רק בדרך השחתה ממש משום דרק אי אמרינן דקאח אמחובר דומיא דמזבח א"כ יקשה וכי תעלה על דעתך וצ"ל אף לתקן אסור אבל אי אמרינן דאייריא אף בתלוש ובכל דבר של הקדש שפיר י"ל רק דרך השחתה ממש חייב דהזהירה תורה שלא ינתוץ דרך השחתה כמובן וא"כ מעתה הכי קאמר מהרמ"פ תורה לא אסרה נתיצה רק במחובר דאסור בכל גונא אפי' שלא דרך השחתה אבל בתלוש לא נאסרה רק דרך השחתה ממש דומיא דשורף עצי הקדש אבל בנידון דהרמ"פ שלא הי' דרך השחתה ממש אף דלא הי' דרך תיקון לחזור ולבנותו שרי דלרמ"א כהא"ג אסור ע"ז כ' המג"א בשם מהרמ"פ דבתלוש מותר (אולם בלא"ה יש לחלק דשורף עצי הקדש שאני שמבערו לגמרי מן העולם לכן גם בתלוש עובר כן ועמג"א סי' תק"א סקי"ג שהקשה אהא דכ' המחבר אבל מסיקין בכלים שלמים והא קיימ"ל דיש סתירה גמורה בכלים וא"כ איך רשאי להסיק בהם הא הו"ל סותר וע"ש שתי' כיון דסתירה והבערה באים כאחד והבערה גופי' אב מלאכה היא והותרה לצורך א"כ ה"ה סתירה שבהדה והיינו כמש"כ דשריפת עצי הקדש דמכלה ומבערה מן העולם הוה סתירה גמורה ושייך אף בתלוש אך עדיין תיקשי מע"ז דף י"ג דבבהמת קדשים שייך ג"כ משום לא תעשון כן לד' מוכח דבתלוש איכא ג"כ משום ל"ת:
ד') והנה לכל דרכים האלו אכתי איכא דוחקא דלשון רבינו שכ' רק דרך השחתה אין משמע כן ולכן אומר לישב הריא"ס שהקשתי דלא מוכח מאבני מזבח ששם נאסר משום ע"ז ליכא משום נתיצה יש לומר דהנה בסנהדרין דף צ"א איתא דעיר שיש בה מזוזה אין נעשה עהנ"ד ואין נשרף משום אזכרות שבה דכ' לא תעשון כן לד' והקשה בת"ח אמאי לא אתי עשה דשריפת עיה"נ ודחי ל"ת דל"ת כן ויש לישב דהכי דרשינן ומזבחותיהם תתוצון אבל לא תעשון כן לד' אלקיכם אף דנעבד המזבח ונעשה ע"ז אין את רשאי לנתוץ דרך השחתה שלא לבנותו ולכן ל"ש עשה דחל"ת דכל שהלאו נאמרה על העשה ל"ש עדל"ת כמש"כ בצל"ח ספ"ג דפסחים ולכן בעיה"נ אין נשרפת משום ל"ת כן דהלאו נאמרה במקום העשה אף דעשה דובערת דכ' בעיהנ"ד הוה מ"ע אחרת מ"מ כיון שמשום ע"ז הזהירה תורה דלא תעשון ה"ה כשהוא של עיהנ"ד וא"כ א"ש שיטת הריא"ס (והא דהקשתי מירושלמי י"ל דאייריא ג"כ ברצה לחזור ולבנותו) וא"כ א"ש דלא יקשה וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין מזבחותיהם דהו"א כדי לבער ע"ז שרי לנתוץ אף שלא לבנותו לזה הזהירה תורה רק דרך תיקון לחזור ולבנותו וא"כ א"ש שכ' רבינו רק דרך השחתה אסור היינו אף אם הוא משום מצוה דביטול ע"ז רק ע"מ לבנות שרי ויש להביא ראי' לזה מחולין דף ו' דחזקי' כתת נחש הנחושת דמקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו והקשו תוס' משבת דל"א כן גבי חזקי' שביער הבמות ותי' שם במאי טעו אבל כאן טעו יען שנעשה עפ"י הדיבור וכונתם כיון דנעשה עפ"י הדיבור וברשות כדי להיות לנס ע"כ חששו לבערו חזינן דאף דאין לקדושה ממש טעו כל הני שלא לכתת אף שעבדו לו כש"כ מזבח ומקדש הנעבד דאסור ולא שרי רק דרך תיקון לחזור ולבנותו אף שנעשה ע"ז אך יש לעיין בהא דפ' כל כתבי בקו"ח דר"ש דמוכח במקום מצוה לבער ע"ז ליכא לא תעשון וכן יקשה אהך דסנהדרין דמזוזה אין נשרפת מהך קו"ח דר"ש בפ' כל כתבי:
אמנם נראה לי בדרך אחר קצת דבאמת כיון דהוה של גבוה אאשא"ש ואמרינן בע"ז דף מ"ד דנחש הנחושת לא הי' צריך כתיתה יען דאא"א דשא"ש וע"כ הכי קאמר דהו"א לבער ע"ז מותר לישרוף אף דבר של גבוה שעבדו אמר קרא דאף במקום ע"ז אסור משום דבאמת אא"א דשא"ש ובזה ניחא ג"כ קו' תוס' חולין הנ"ל דנחש הנחושת דלא נאסרה מדינא דאא"א דשא"ש שייך שפיר דמקום הניחו לו אבל במות ע"ז דצריכין שריפה ל"ש מקום הניחו לו אולם בח"ס סי' ל"ב כתב דבאמת בזה טעו המלכים שלא ביערו הבמות יען דנעשה בשעת היתר הבמות לד' סברו דאסור לנתוץ עד שבא חזקי' דהוא סובר כיון שנעבדה בו עבירה נתחללה קדושתו ורשאין לנתוצן והיינו כדרך ה"א שכתבתי:
והנה בח"ס כתב להביא ראי' דבתלוש ליכא משום לא תעשון כן מדצריך קרא בבגכ"ה לא יקרע תיפוק לי' משום לא תעשון אע"כ דבתלוש א"ע ולדעתי אין מזה ראי' לפמש"כ הקרבן חגיגה הביאו במשל"מ פ"ט מכהמ"ק דבמעיל' אף שלא כדרך השחתה חייב דעיקר קרא דלא יקרע במעיל כתיב ומשום לא תעשון אין חייב רק כדרך השחתה אמנם במשל"מ חולק עליו וא"כ קשיא ממעיל' והנה עוד יקשה כהא"ג ל"ל קרא לא יקרע דרך השחתה תיפוק לי' משום לא תשחית דרבינו בסהמ"צ כתב אף בבגדים עובר משום לא תשחית מה"ת דלא כמו שנראה לכאורה מדבריו בה' מלכים ולדעת הק"ח ניחא דצריך קרא אפי' בשלא כדרך השחתה ובל תשחית ליכא ג"כ לדעת המשל"מ והנה הא יש לישב ג"כ דהנה ב"ת אין עובר רק במכוין להשחית השחתה גמורה אבל אם אין כונתו להשחית אף שאין ע"מ לתקן ליכא בל תשחית ואי משום לא יקרע חייב כל שאין כונתו לתקן אף שאין דרך השחתה ממש אבל משום לא תעשון קשה דגם בהא חייב כשאין כונתו לתקן לחזור ולבנותו כמש"כ לעיל דברי רמ"א אמנם לפמש"כ לעיל דעת הרמ"פ דלא כרמ"א א"ש דצריך קרא דלא יקרע דאי משום לא תעשון כן לד' ג"כ א"ח רק בכונתו דרך השחתה ממש ולאו דלא יקרע הוא אפי' אין דרך השחתה ממש רק שאין ע"מ לתקן כבתחילה חייב אף שהקרע עתה לצורך כהך דזבחים דף צ"ה דקורע הבגד כדי לכבסו מדם הנותז עליו או לטהרו כשנטמא אך מהך דמכות המבשל בעצי הקדש לוקה שהקשה הפמ"ג סי' קנ"ב הא אין דרך השחתה דעושה כן לצרכו ויש ליישב שם שאני דמה שאין דרך השחתה היינו שהוא משחית הדבר להנאתו דזה השחתה גמורה לגבי הקדש דרק כשעושה לאיזה צורך של גבוה כעין בגד הקדש שנטמא שקורעו לטהרו הנה אף אם אין כונתו לחזור ולתקנו הי' פטור אי לאו דכתיב לא יקרע דעכ"פ עושה לצורך בגד הקדש אבל לא לצרכו ולהנאתו דזה הוא דרך השחתה גמורה לגבי גבוה:
ועוד י"ל קו' ח"ס למה לי לא יקרע תיפוק לי' משום לא תעשון כן לד' די"ל אם משום לא תעשון רק חייב בבגדי כהנים אחר שנשתמש בו לגבוה לפמש"כ תוס' קידושין דף נ"ד דכל זמן שלא שימש בו ל"א יש מועל אחר מועל אבל משום לא יקרע אפי' קודם ששימש בו לגבוה עובר ובזה ניחא מה דהקשו כיון דבכל בגכ"ה חייב למה כתבה תורה כן רק במעיל' ולפמש"כ ניחא דשאר בגכ"ה עובר אחר ששימש בו אבל במעיל' חייב אף קודם ששימש בו ולזה כתבה תורה הלאו במעיל' ודו"ק:
והנה במהר"ם שיק על המצות הקשה למאי שכ' רבינו דקורע בגכ"ה עובר משום לא תעשון כן ע"כ דס"ל דכל דבר המקודש ועומד לשם אסור להשחיתן א"כ ספרי קודש דהם מקדשין לד' בקדושת גופם מסתבר שהם בכלל האזהרה א"כ יהא אסור לאבד ספרי קודש מה"ת ולמה כ' בפ"ו מיסה"ת דאין איסור לאדם אלא מדברי סופרים והניח בצע"ג ול"נ לישב דהנה בירושלמי פ"ב דנדרים ה"ז כתורה הרי זה מותר דהיינו אם התפיס בתורה אין זה מתפיס בדבר הנדור ככתוב בה לקרבנות הכתובים בה אסור מתפיס בדבר הנדור ובבבלי דף י"ד איתא אזכרות ע"רן שעמד ע"ז א"כ י"ל דלא תעשון לד' רק במידי דהוה נדור לד' אבל ספרי קודש אם אין בו אזכרות ל"ח דבר הנדור ע"כ לא שייך בו משום ל"ת כן לד' מה"ת:
והנה בפ"ק דתמיד תנן ורשות הי' לו לשרוף כסותו והקשה הרא"ש הא עובר משום ב"ת ותי' הפקר בי"ד הפקר וקשה להבין דאין אנו דנין משום הפסד ממון בעלים שנאמר הפקר בי"ד הפקר רק אנו דנין על השחתת הבגד דגם בגד שלו אסור להשחית ומאי הפקר בי"ד הפקר שייך בזה דהרי ביבמות צ' מסקינן דל"א הפקר בי"ד הפקר רק לממונא לא לעקור אסורא דאורייתא בקום ועשה ועוד גם בהפקר דאורייתא איכא בל תשחית דהרי קרא דכי תצור על עיר לא תשחית את עצה אף בשל הפקר אייריא וכן מוכח בחולין ד"ז כודנייתא דרבי דקאמר מפקרנא להו קמפשי בהזיקא ויקשה יפקירנהו ולקטלינהו מוכח דגם אחר הפקר שייך בל תשחית אך להנ"ל ניחא דב"ת ליכא אלא היכיא דאיכא השחתה גמורה א"כ כיון דהפקר בי"ד הפקר משום סייג א"כ אין כאן דרך השחתה אבל בהפקר דעלמא שייך שפיר בל תשחית כמש"כ בנובי"ת סי' י' אך י"ל עוד לפמש"כ רבינו בפ"ו ממלכים דבל תשחית דבגד רק דרבנן ורק השחתת אילן דבר תורה א"כ י"ל בע"ח ג"כ מה"ת ולכן לא מהני אם מפקירו אבל בבגדים דרק מדרבנן שפיר י"ל בשל הפקר ל"ש ב"ת:
ה') והנה לכאורה קשה לדעת הר"י אסכנדרא הנ"ל מהא דשבת דף ק"כ דאיתא התם ורמי דר' יוסי אדר' יוסי דתניא שהי' שם כתוב לו על בשרו הר"ז לא ירחץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטינופות נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך גמי ויורד וטובל כדרכו ובלבד שלא ישפשף שאני התם דאמר קרא ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לד' אלקיכם עשי' הוא דאסור גרמא שרי ופריך אי הכי שבת נמי כתיב לא תעשה מלאכה עשי' אסור גרמא שרי מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית לי' אתי לכבויי אי הכי קשיא דרבנן אדרבנן ומה התם דאדם בהול על ממונו שרי הכא לא כש"כ וקשה לפי דברי הר"י הנ"ל דמותר למחוק השם ולנתוץ מזבח ע"מ לתקן ובשבת הא קורע ומוחק ע"מ לתקן חייב ע"כ משום דבמחיקת השם דסמוך לואבדתם את שמם מן המקום ההוא דאייריא בוודאי בנתיצה שלא ע"מ לתקן דרק דרך השחתה איכא מצוה לאבד את שמם לכן גם האי לא תעשון כן לד' אייריא בהשחתה שלא ע"מ לתקן אבל ע"מ לתקן אין בכלל לא תעשון אבל באיסור מלאכה בשבת במוחק ע"מ ליכתוב הוי שפיר בכלל עשי' דאסרה תורה א"כ ה"נ יש לומר לענין גרמא דהא מצוה דואבדתם את שמם הנה המצוה לאבדם בידים למחוק ולשרוף בידים א"כ הא דאסרה תורה לעשות לד' היינו ג"כ בעשי' אבל גרמא לא אסרה תורה כמו דאין בגרמא להאביד את ע"ז מצוה רק בעשי' בידים אבל בשבת שפיר גם ע"י גרמא הוה בכלל עשי' ובכלל לא תעשה מלאכה דהא מוחק ע"מ לתקן וקורע ע"מ לתפור דחייב בשבת ג"כ ל"ה אלא כמו גרמא דהרי על המחיקה מצד עצמה לא חשוב עשיית מלאכה רק בע"מ לתקן א"כ המחיקה והקריעה ל"ה אלא כמו גרמא שהביא לכלל מלאכה ליכתוב ולתפור וא"כ מאי פריך הגמ' מאיסור שבת לאיסור מחיקת השם (וראי' ממלאכת צידה דל"ה ג"כ רק כמו גרמא דפורש המצודה וממילא ניצוד אפ"ה הוה אב מלאכה עיין ירושלמי פ"ז משבת דפליגי אי הוה צידה במשכן ותליא אי הי' תחש במדבר ופי' בח"ס בשבת דף ע"ה דהכונה אי תחש שכיח במדבר א"כ הי' שפיר מלאכת צידה במשכן דמיד שפירש המצודה ניצוד לתוכו אבל אי ל"ה תחש שכיח במדבר א"כ ל"ה כלל מלאכת צידה במשכן דהא אף שצד אח"כ כיון דלא ניצוד מיד פטור א"כ חזינן דאם פירש בחורשין היכיא דשכיח המצודה ס"ל לירושלמי דאף שלא צד מיד בשעת פרישה חייב) ואמנם אי ס"ל כשיטת הב"י דחולק אר"י אסכ"ד וסובר גם למחוק את השם או לנתוץ מזבח אף ע"מ לתקן אסור שפיר פריך מאיסור שבת לאיסור מחיקה ומוכח דלא כדעת מהרי"א ובהא יש ליישב קו' תוס' שם שהקשו אהא דפריך אי הכי הא קו' זו קשה בלאו הכי דרבנן אדרבנן להנ"ל י"ל דהנה יש לתמוה דפריך ורמי דרבנן אדרבנן ובתירוץ לא מזכיר רק דר' יוסי אדר' יוסי אכן יש לומר דהנה לכאורה יקשה הא דפריך ורמי דרבנן אדרבנן מאי קושיא דילמא רק לענין שבת דל"ה אלא איסור דרבנן דהא אם מכבה שלא ע"מ לעשות פחמין הוה מלאכה שאצל"ג לכן בגרמא לא גזרו אבל במחיקת השם דהוה איסור דאורייתא לכן גם גרמא אסור וצריך לומר דעיקר הקושיא דסמך אהא דא"כ קשיא דר' יוסי אדר' יוסי במכש"כ דבשבת דרק איסור דרבנן אסור בגרמא ובמחיקת השם דהוה דאורייתא סובר דגרמא מותר ולכן שפיר פריך ורמי דרבנן אדרבנן דר' יוסי אדר' יוסי דעיקר הקושיא מכח דר' יוסי אדר' יוסי וע"ז משני שפיר ש"ה דאמר קרא ואבדתם עשי' הוא דאסור גרמא שרי והיינו דס"ל באמת כשיטת הריא"ס א"כ לפי"ז רק לענין מחיקת השם שייך לומר דעשי' אסר רחמנא אבל לא לענין שבת והיינו דנקט כקושיתי לאמת וא"כ לפי"ז בתירוץ זה מתורץ גם דרבנן אדרבנן דשפיר שוב י"ל דרבנן אסרו דאורייתא ובשבת רק איסור דרבנן מאי אמרת א"כ קשיא דר' יוסי דז"א דלר' יוסי ל"ק משום דמחיקת השם שאני דכתיב ואבדתם וכו' לא תעשון מזה נשמע דעשי' אסרה רחמנא דדומיא דואבדתם את שמם דאייריא בידים אבל אחר דפריך אי הכי שבת נמי עשי' הוא דאסור גרמא שרי והיינו משום דס"ל דלא כשיטת הב"י וכנ"ל ולכן הדר מזה התירץ לגמרי ומשני לי' תירץ אחר משום דבהול על ממונו פריך שפיר אי הכי קשיא דרבנן אדרבנן והכונה בשלמא לתי' קמא דעשי' אסור אבל לא גרמא ניחא דרבנן אדרבנן ג"כ משום דמחיקת השם הוה איסור דאורייתא גזרינן אבל לדידך משום דבהול על ממונו קשיא דרבנן אדרבנן ומיושב קו' תוס' על נכון:
והנה הקשו מהא דכתיב אבד תאבדון דהוה מ"ע לאבד ע"ז וא"כ יקשה למ"ד מצלה"נ הא נהנה מע"ז ולדעתי לק"מ כיון דהוא למעוטי תפלה שרי כדאיתא בע"ז פ' השוכר:
והנה בילקוט פ' ראה איתא לא תעשון כן לד' אלקיכם אזהרה לנותץ אבן אחד וראיתי בהפלאה על התורה שכ' לפרש משום דמילתא דפשיטא הוא שלא ינהג מנהג בזיון לנתץ המזבח אלא שאחז"ל והשימותי את מקדשיכם דאפי' כשהם שוממים קדושתן עליהן ואפי' כבר נתץ המזבח ואינו ראוי לעבודה אפ"ה מוזהר שלא לנתץ אבן אחד דאפי' נותץ כולו ולא נשאר רק אבן אחד אסור לנתצו והיינו דכתיב לא תעשון כן לד' בתר ואבדתם את שמם שאחז"ל שצריך לשרש אחרי' דהיינו אף שנגדע ולא ראוי לעבודה זאת אפ"ה מצוה לשרש אחרי' ובהיפוכו הזהיר על קדושת המזבח אפי' אם כבר אינו ראוי לעבודה אסור לנתץ ממנו ולי נראה כונה אחרת דהנה בפמ"ג או"ח סי' קנ"א השיג אהא דכ' מהרמ"פ דנותץ אבן אסור דוקא במחובר והשיג עליו דהא ואשריהם תשרפון באש הוא אפי' תלוש א"כ לא תעשון כן אייריא ג"כ בתלוש והנותץ אבן אחד בתלוש דרך השחתה לוקה יע"ש א"כ י"ל דזה גם כונת הילקוט דאף אבן אחד שהוא בתלוש אסור לנתוץ וראיתי בירושלמי פ"ד מע"ז דפליגי בה ר' בון עם חזקי':
והנה בע"ז דף מ"ט פליגי בע"ז שנשתברה מאילי' אי אסורה או לא ומוקי בגמ' דפליגי אי עובדין לשברים דאם אין עובדין לשברים הוי ע"ז שנתבטלה ואי עובדין לשברים לא נתבטלה והנה שם הקפידה תורה לאבדן את שם האלילים כמפורש בקרא ואבדתם את שמם ומשו"ה בע"ז שנשתברה אף שאינה בתכונתה ועל כנה כאשר נעשתה מ"מ כיון שעובדין לשברין עוד שם ע"ז עלי' ואסורה מעתה הנה הא דכתיב לא תעשון כן לד' אלקיכם נמי דכוותי' אף שנשתברה כל שעדיין עושית מלאכה הראשונה איכא משום לא תעשון כן לד' אף בתלוש אבל באין עושה מלאכתו הראשונה ל"ש ל"ת כן לד' כיון דבע"ז כהא"ג ליכא מצוה לאבד אותה ולפי"ז ניחא בע"ז דף נ"ב באבני מזבח ששקצו אנשי יון דל"ש שם משום איסור נתיצה כיון שאין משמש עוד מלאכה הראשונה כיון ששקצום אנשי יון לכן ליכא משום לא תעשון כן לד':
והנה במה שבארנו לעיל דאיסור מחיקת השם נלמד מהא דמצוה לאבד שם ע"ז ממילא ל"ד איכא איסורא ונראה דיש עוד נפ"מ מהא דאמרו בע"ז דף מ"ח דאשירה שגידעה ופיסלה לשם ע"ז שאסור וכתבו תוס' ד"ה גידעו פירש בקונטרס לעבוד הגידולים שיגדלו מעתה שאין נעשה ע"ז רק מה שנתחדש ויפה כיון דאם מתכוין העכו"ם לעקרו ולעשותו ע"ז וודאי הכל אסור אעפ"י שהאילן מחובר כיון שעשה מעשה בגוף האילן דומיא דחפר בה בורות שנאסר גם שאר הקרקע ע"י מעשה זו לפי"ז י"ל בהא דאמרו בשמעתין דשבת טעה ולא הטיל בה ד' דמעביר עליו בקולמוס ומקדשו לא שמקדשו זה הכתב רק שמקדש הכתב התחתון ע"י מעשה שעושה בה כמו שהאילן של הנטיעה נאסר ע"י מעשה שנתחדש בה לשם אשירה כן בקדושה שהמעשה שעושה בה מחדש חלה הקדושה על מה שכ' כבר ולפי"ז יש לישב קו' התוס' בשבת שם דבאמת כתב ע"ג כתב לא הוי כתב לענין שנאמר דעיקר הוא הכתב החדש והוא העליון אך לענין לתת קדושה בכתב התחתון מהני וכל זה לענין קדושת השם אבל לענין שבת דהכתב התחתון כבר נכתב ואף אם יעשה איזה פעולה ע"י הכתב העליון אל התחתון עכ"פ עיקר הוא הכתב התחתון אשר כבר נכתב לכן אין חייב על זה והנה לכאורה קשה על מש"כ בזה מדברי הד"מ ביור"ד סי' רע"ו בשם סמ"ק דשם שנכתב סתם ולא קדשו מותר למוחקו לצורך תיקון והיינו דס"ל דיו ע"ג דיו ה"ל מוחק התחתון ומ"מ מותר לצורך תיקון והנה לפמש"כ דהא דכ' עג"כ ל"ה כתב היינו העליון אבל לתקוני התחתון שפיר הוה כתב א"כ ל"ש לומר דהוה כמוחק דזה שייך אי אמרינן דעיקר הכתב היינו הכתב השני הוה שייך לומר א"כ הוה מוחק התחתון אבל כיון דבארנו דאדרבא דמתקן כתב התחתון א"כ ל"ש לומר דהוה מוחק:
אך יש להקשות לאידך גיסא מהא דשבת דף י"ב ר"י אמר לא אמרו שינוי מעשה לתקן אלא לקלקל דמעשה לתקן לאו מעשה הוא ופירש"י לאו מעשה הוא לבטולי מתורת כלי הרי מה דעושה שינוי מעשה לתקן לאו מעשה הוא רק תיקון מיקרי א"כ ה"נ כיון דמתקן מעשה הקודמת א"כ לאו מעשה הוא דיהא מחשב כאלו מוחק כתב הראשון כמו דלא הוה מעשה לבטלו מתורת כלי א"כ כהא"ג לא שייך לומר דהוה מחיקה:
ואיתא בירושלמי פ"ז דסוטה על אבני המלון נכתבו דברי ר"י ר' יוסי אומר על אבני המזבח נכתבו מאן דמר על אבני המלון נכתבו בכל יום ויום אומות העולם משלחין נוטריהן ומשיאין את התורה שהיתה כתובין בשבעים לשון מאן דמר על אבני מזבח נכתבו לא לשעה הי' נגנז ופירש בפני משה למ"ד על אבני המזבח קשיא דוודאי נגנזו אחר שהקריבו עליו ולא הניחם שם מפני שתשמישי קדושה הן ואיך הי' יכולין להעתיקה התורה בשעה מועוטת ומשני מעשה ניסים הי' ובשירי קרבן השיג עליו הא מצינו מזבחות שעשה אברהם ויעקב ושאול והניחוהו ולא גנזו האבנים כדאמרינן וירפה את מזבח ד' ההרוס זהו מזבחו של שאול ולכן פירש דקשיא לי' כיון דלא עמד אלא לשעה שהרי אח"כ קפלום והביאו לגלגל ובנו שם מהם מזבח וכבר נתץ לכל הכתב א"כ לאיזה צורך נכתב התורה בע' לשון ומשני מעשה נסים הי' שלא נתקלקל הכתב וע"ז פריך בירושלמי מאן דמר על אבני המלון שכתבו ניחא ושדת אותם בשיד מאן דאמר על אבני מזבח שכתבו מה אני מקיים ושדת אותם בשיד ופי' בק"ע דשדת אותם בשיד כדי שיהא ניכר הכתב אבל למ"ד על המזבח קשיא כיון שהי' מקריבין ע"ג מזבח נתקלקל הכתב מחמת האש והאפר שעליו א"כ כיון דכתיב מזבח אבנים תעשו לי א"כ א"א לסודו בסיד שאין הקרבנות נוגעת באבנים אלא בסיד ומשני בין כל אבן ואבן נותן הסיד על גבי המזבח ומן הצדדים הי' בסיד אף על האבנים:
והנה בע"ז דף י"א תלה הטעם דשורפין על המלכים משום חשיבות והקשו דהא בסנהדרין דף נ"ב תלה הטעם משום דכתיבי בקרא ולא מינייהו ילפינן ולי נראה ליישב דבוודאי עיקר הטעם כדאמרינן בסנהדרין דקרא כתיב ולא מינייהו ילפינן אך הא קשיא דעכ"פ עובר בבל תשחית וע"כ לומר דכדי לתקן שרי אמנם מאחר דצריכין לטעמא דכדי לתקן שרי א"כ שוב בהאי טעמא גופי' יש להתיר שאין בזה משום בחוקותיהם לא תלכון דכל דעושה לחשיבות ליכא משום בחוקותיהם לא תלכון והיינו הך דע"ז וא"ל א"כ כיון דיש לנו טעמא דאמרו בשמעתין משום כבוד ל"ל לטעמא דכתיבי בקרא אך הדבר ניחא דאי לאו קרא הו"א דאסור דנהי דמשום חשיבות וכבוד מסתברא דאין לאסור דהוה דבר שאין מכוין לאסורא אבל הא איכא בל תשחית (ועדיין לא ידעינן האי סברא דכל דעושה לתיקון ליכא ב"ת) וא"כ שוב איכא משום בחוקותיהם לא תלכון דהא מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דעושה כן לדמות אל האומות לכן צריך לטעמא דכתיב בקרא וכיון דכתיב קרא דרשינן טעמא דקרא דגם משום ב"ת ליכא משום דהוא לתקן ושוב באמת א"צ לטעם דכתיבי בקרא אלא מטעם דעושין לכבוד מותר כנ"ל:
ובאמת בשו"ת מעיל צדקה הקשה אהך דסוטה דף ל"ה דכתבו ישראל את התורה על האבנים בשבעים לשון ואחריהן סדו אותם בסיד והא אסור למחוק את השם והא ע"י הסיד מוחקין את השם ואין לומר דהוה דבר שאין מכוין דהא לר"י אייריא התם דס"ל דבר שא"מ אסור והנה במעיל צדקה תי' דשאני התם דתורה התירה דכן נצטוו וראיתי בשדי חמד בסוף הספר שהקשה ע"ז הא כיון דאיכא למידרשא קרא כאידך תנא דכל היכיא דאיכא אסור מן התורה עקרינן לקרא ממשמעותי' ומפרשינן בענין דלא יעברו על האסור כדאיתא בזבחים דף צ"א גבי הא דמזלפין יין ע"ג האישים ולדעתי תמוה הא זה המצוה ושדת אותם בסיד נצטוו הם ע"י משה רבינו ריעיה וידעו דכך נצטוו לשוד בסיד ויפה כתב המעיל צדקה דל"ש להקשות מאסור מחיקת השם כיון דכן נצטוו בפירוש:
אמנם מתוספתא פ"ק דע"ז רשב"א אומר אם יאמרו לך ילדים בנה בית המקדש אל תשמע להן ואם יאמרו לך זקנים סתור ביהמ"ק שמע להן מפני שבנין ילדים סתירה וסתירת זקנים בנין (ועי' נדרים דף מ' בפירש"י והוא מתוספתא הנ"ל) לכאורה נראה לפרש דקאי אבזה"ז אם יותן רשות לבנות ביהמ"ק אל תשמע להו דמ"ע דבנין ביהמ"ק הוא לבן דוד שיבוא במהרה כמש"כ רבינו בה' מלכים דהוא יבנה ביהמ"ק ואם יאמרו זקנים לסתור כגון ע"מ לתקן תשמע להן ואולם לפי מה שבארנו דאסור לנתוץ מזבח ע"מ לתקן וכדאיתא בספרי הנ"ל וכי ס"ד בנ"י נותצים מזבחותיהם מוכח דלסתור ע"מ לתקן ג"כ אסור נראה לפרש הא דיאמרו זקנים סתור ע"מ לתקן היינו אף דלאו שפיר עביד אפ"ה ישמע להן (ואולי ע"י פדי' שיפדו תחילה אבני עזרה כדאיתא לקמן דיש להם פדיון) ודו"ק:
שוב ראיתי בשו"ת תשב"ץ סי' ב' שכ' בפשיטות דנתיצת מזבח ע"מ לתקן שרי והביא ראי' דהא סתירת אבן מן ההיכל והעזרה ג"כ בלאו ואפ"ה התיר בבא בן בוטא להשיא עצה להורדוס למיסתרי להיכל ולבני' כדאיתא בב"ב וה"ה למחיקת השם שאם הוא מתכוין לתקן שמותר למחוק עכ"ד ונשמע מדבריו דלא כפמ"ג שהבין שגם המזבח סתר הורדוס ובטלה העבודה וע' בשו"ת חי יהודה סי' ע"ט שכ' בשם מהר"ל מפראג וז"ל אמרינן בספרי אמר רי"ש מניין המוחק אות אחת מן השם שעובר בל"ת שנאמר ואבדתם את שמם מן המקום ההוא ל"ת כן לה' אלקיכם וא"כ מנ"ה ללמוד לאסור לגרור דבר ממנו ואינו מחיקת השם שכגון הגורר בין שני אותיות או גורר נגיעת האות הנוגע למעלה דהא אין כאן מחיקת השם תדע דהא דכ' ואבדתם את שמם בוודאי אין פירושו שיאבד השם ולמחוק שם ע"ז דלא מצאנו מצוה זאת לאבד שם ע"ז וע"כ פי' כאשר יאבד את ע"ז ממקומו שעבדהו שם ע"ז בזה הוא מאביד שם ע"ז ועל הא מילתא קאי קרא ל"ת כן לד' אלקיכם שלא ימחוק את שמו והיינו כאשר מוחק אות אחת מן השם דבזה גרם מחיקת שמו ית' אבל למחוק ממנו דבר מה ואין השם נמחק לא והא דאמרינן הנותץ אבן א' מן ההיכל או מן העזרה שעובר בל"ת אע"ג שאין המזבח והעזרה בטל ל"ק דסוף סוף כיון שהוא נעשה על כל האבנים וגם אבן זה יחדו לו הוה בכלל לא תעשון כן ואיה"נ דוקא אבן אחד אבל אי גרר דבר מן האבן אינו עובר בל"ת דלא אמרו הנותץ דבר מן המזבח וא"כ מנ"ל לומר כן שאפי' אם מוחק דבר מה מן השם וודאי דבחנם לא יעשה דאסור משום דמכחש המצוה וכו' אבל שיהא לאו משום מחיקת השם לא עכ"ל נלמד מדבריו דל"ש לאסור במקצת אות משום ח"ש ובקסת הסופר בחקירה י"ב הביא בזה פלוגתת גדולי אחרונים יעוש"ה:
ואמנם בגוף הדבר פלוגתא הוא בתמורה דף כ"ג בהא דמפריש חטאת ואבד והפריש אחרת תחתי' ולא הספיק להקריבה עד שנמצאת הראשונה ופליגי רבי ורבנן דלרבי אחד מהן קרב ושני' תמות ולרבנן אינה מתה ואר"ה א"ר הכל מודים שאם משך אחד והקריבה שהשני' מתה לא נחלקו אלא בבא לימלך דרבי סבר לא עשו תקנה בקדשים ואמרינן לו התכפר בשאינה אבודה ואבודה מתה ורבנן סברי עושין תקנה בקדשים ואמרינן התכפר באבודה ושאינה אבודה תרעה וכבר הקשו בחו"ס איך ס"ד דמאבדין קדשים בידים כיון שבידינו לתקן ותי' דמייריא שיש ריווח בדבר דאבודה כחושה ושאינה אבודה שמינה יעו"ש הרי דלרבנן אפי' בכהא"ג עשו תקנה בקדשים אף דל"ה דרך השחתה דהא שאינה אבודה שמינה והוה השחתה ע"ד לתקן לעשות הידור מצוה דהוא מה"ת דהא מחללין שבת להקריב את השמינה כדאיתא במנחות דף ס"ד אפ"ה ס"ל לרבנן דעשו תקנה בקדשים שלא להפסיד קדשים מוכח אף שלא בדרך השחתה אסור להפסיד את הקדשים:
והנה ביור"ד סי' כ"ח דשוחק דינר כדי לכסות בו שרי אם שוה לו האכילה כאותו דינר דאל"ה אסור משום ב"ת וקשה עכ"פ גם משום המצוה דכיסוי ג"כ ל"ה דרך השחתה א"כ ליכא ב"ת דכל דאין דרך השחתה ליכא ב"ת כמש"כ רבינו בה' מלכים ונראה דתליא בפלוגתא אי מצללה"נ דבוודאי אי מצלה"נ א"כ גם מצוה חשוב כהנאת הגוף ומותר להשחית עבור מצוה אבל אי מצללה"נ א"כ אסור להשחית כדי לקיים המצוה דלא שרי רק בשביל כבוד או לשמחה שהם הנאת הגוף אולם י"ל דבסי' תרנ"ו מבואר דלמצוה אין חייב ליתן יותר מחומש א"כ אם אין לו יותר מחמשה דינר א"ח במצות כסוי אבל אי האכילה שוה לו דינר אז שפיר שוחק ומכסה:
אולם במה שדרשי בספרי וכי ס"ד דישראל נותצין מזבחותיהם וקשה לי הא מזבח שנפגם כחגירת ציפורן פסול להקרבה ולענין נתיצת וביטול מזבח של ע"ז צריך שיהא כטפח א"כ נוכל לפרש כן כל דלד' אלקיכם לא תעשון דפסול המזבח להקריב בפגימת כל דהוא אבל כשהוא של ע"ז לא סגי בכ"ד וצריך לנתצה עד פגימת טפח וכהא"ג דרשו בירושלמי פ"ז דסנהדרין מ"ט דקאמר זובח לה טלה בעל מום חייב כהא דר' אהלא לא תעשון כן לד' אלקיכם כל דלד' אלקיכם לא תעשון דהיינו בעל מום דאסור להקריב לד' אפ"ה לא תעשון כן לע"ז ואם עבד חייב מיתה אך י"ל דספרי ס"ל כגמ' דע"ז דף מ"ט דיליף רי"ו מזובח לאלקי' יחרם דבעינן כעין פנים וזהו הוה כעין פנים כגון דוקין שבעין ועיין שם במראה הפנים:
והנה נראה להביא ראי' לדעת הר"י אסכנדרי לתקן שרי לנתץ ממשנה פ"ג דמידות דמלבנין את המזבח והקשה הרא"ש בפירושו למידות הא קמוסיף על הבנין ותי' דנקלף את השיד והא הסיד שמלבנין בו בטל לגבי מזבח דאל"כ הא הוה חציצה ואין זורקין את הדם כדאמרינן בר"פ כיה"ד ואפ"ה רשאי אח"כ לגרור משום דכיון דמלבן מחדש הוה נתיצה כדי לתקן לכן שרי: