אור ברסלב

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· רבי ישעיהו זילברשטיין

פרק ה · הלכה א

פרק ה

א') מ"ע לקדש כהן העובד וכו'. ובספר תורת העולה כתב וז"ל היו הכהנים מצווין בקידוש ידים ורגלים ממי הכיור קודם עבודתן והוא להורות על הכוונה כי הידים הם מקבלים מלמעלה השפע ממי הבאר שכבר נתבאר שהוא מורה על ההשפעה המקבלים מלמעלה כדכ' וידי אדם תחת כנפיהם וכתב הרב המורה פ"ב שידי אדם הם על צורות שיעשה בהן כל מלאכת מחשבת וכמו שביאר שם וכל זה צריך רחיצת ידים מלמעלה ממי הכיור המוזכר ואח"כ היו יורדים המים משם על רגליהם ולכן היו מניחין ידיהן על רגליהן שהוא מורה על השפעתן למטה וכבר כתב הרב המורה כי שתף שם רגל הוא מורה על הסיבה כמו שנאמר ועמדו רגליו על הר הזיתים שרצה לומר סיבותיו והיו מי הכיור נפסלים בלינה להיות כי חדשים לבקרים רבה אמונתו והיו המים בכיור שירחצו ממנו ד' כהנים נגד ארבע מחנה שכינה המקבלים ראשונה מן המלכות ולא היו מקדשים מיושב אלא מעומד כי אין ישיבה למעלה ונאמר וכל צבא השמים עומדים ממעל לו עכ"ל:
ול"נ בטעם קידוש ידים לפמש"כ ר' סעדי' גאון בריש ברכות השקה מים במים דהאדם נברא ממים כדאיתא בסנהדרין דף צ"א ואיתא במס' מקוואות בסופו שיש למים טהרה בגוף ועיין בפי' המשנה והכונה דהגוף טהר ע"י מים יען שיצירתו ע"י מים הוה כמו השקה מים במים ע"כ אהני להשקה למים שבגוף וכן נמי בתוספתא פ"ב דטבו"י וכ"מ פ"י מטומאת אוכלין ה"ח לכך נמי אהני קידוש המים לידים שיתקדשו עי"ז לעבודה (ועיין במדרש תנחומא פ' נשא שהמים שמשקין לסוטה הכונה יען שהאשה נבראת ביצירה הראשונה מן המים ופי' המפרשים יען שנבראת מן הצלע שיש שם תגבורת לחלוחית המים וכן הוא בירושלמי פ"ב דסוטה והובא ג"כ בטור סס"י שע"ו דמים ואפר שבהשקאת סוטה היא משום דיצירת האדם הוא מן המים וסופו לעפר ובפרישה כ' שהכונה על הזרע שנוצר האדם ממנו שדומה למים וכן מוכח מפירש"י סנהדרין דף צ"א שזה שנוצר מן המים משובח פירש"י מזרע האדם שהוא מים ועיין בר' פי"ג ופי"ד ופירש"י על הפסוק ואד יעלה מן הארץ) וראי' לדברינו מחולין דף קל"ט מצא כן בראשו של אדם מהו א"ל דכ' ואדמה על ראשו ופירש"י דלכן לא נקרא רק אדמה יען דאדם ג"כ יסודו מאדמה כן נמי י"ל שפיר כיון דאדם יסודו ממים לכן הוה דינו כמים שמתטהר ע"י השקה במים טהורים ונראה דהא"ט נמי דאיתא בזבחים דלינה פוסל את הידים דכמו דלינה פוסלת המים פוסלת נמי הידים דיסודן ממים וכאשר יבואר להלן עוד:

ב') מ"ע קדש כהן העובד וכו'. הנה בשבת דף ו' רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו שחרית וכן כ' רבינו בפ"ב מתפלה והראב"ד חולק ולכאורה נראה דתליא זה בפלוגתא דרשב"א ורא"ש דרבינו סובר דטעם דנט"י משום דנעשה כברי' חדשה לכך צריכין אנו להודות ולהתקדש כמו כהן המקדש ידיו ורגליו מן הכיור והראב"ד סובר כהרא"ש שהטעם שמא יגע במקום מטונף וזה ל"ש ברגלים א"כ יקשה אנן קיימ"ל בסי' ד' כרשב"א א"כ למה השמיט המחבר דצריך ליטול גם רגליו ובנובי"ת סי' ק"נ עמד ע"ז ותי' דתליא במקומות שלא הי' לובשים על רגלים בגדים ע"כ הי' צריך רחיצה כמו כהן שאין לובש על רגליו דצריך לעמוד על הרצפה אבל בדידן דנהוגי ללבוש בגד על הרגלים א"צ רחיצה דל"ד לכהן שעומד ועובד יחף יעו"ש:
ולי קשה טובא לרשב"א שכ' לדמות לכהן המקדש ידיו ורגליו דהא נשיאת כפים איתא בגמ' סוטה דף ל"ח דאיתקש ברכה לשירות לענין שהוא מברך כשהוא עומד אפ"ה הא איתא בגמ' סוטה דף ל"ט כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו שנאמר שאו ידיכם קודש וברכו את ד' ולא קאמר דמקדש רגליו ג"כ דהא זה לא נשמע מקרא דשאו ידיכם ועוד דהא גופי' קשיא למה צריך לילף מהא דשאו ידיכם קודש ולא יליף מדאיתקש ברכה לשירות כמו לענין עמידה אע"כ דרק לענין נכ"פ במקדש לענין זה ילפינן ברכה משירות וכמש"כ רבנו בפי"ד מתפלה אבל בגבולין לא נשמע מהאי קרא כמו שביאר בשבות יעקב ח"ב סי' א' וכן בח"ג דנטילת ידים אין מעכב לנכ"פ א"כ היכי יליף הרשב"א לנטילת ידים שחרית מרחיצת ידים לעבודה כיון דאפי' לנכ"פ א"צ נטילת רגליו וצע"ג ובהא נראה לי לישב מה שהקשו תוס' סוטה שם אפירש"י שכ' דאייריא בשלא נטל ידיו שחרית ותוס' הקשו תיפוק לי' משום תפלה וק"ש להנ"ל ניחא דסובר בהא כרשב"א דנטילת ידיו שחרית היינו משום דברי' חדשה ויש לדמותו לקידוש ידים בכהנים ולכן עכ"פ כשרוצה לישא ידיו לברכה יש לדמותו שפיר לכהנים דבעי לרחוץ ידיו אבל לשאר מילי הא דצריך ליטול ידיו שחרית אינו משום דנעשה כבריה חדשה אלא כסברת הרא"ש משום דנגע במקום טינופת וכבר כ' הפוסקים דנפ"מ טובא בין אי הטעם משום דנגע או אי הטעם משום דנעשה כבריה חדשה:

ג') ונראה לבאר עוד דהנה בברכות דף נ"ג ר' אומר כשם שמזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולות לברכה הכוונה דהנה קידוש ידים בעבודה לכהן העובד במקדש לקדש ידיו ורגליו וכלי עשי' כל פעלי בני אדם ע"י הידים וע"י התנועה ממקום למקום ע"י הרגלים וכהן אשר יקדש לד' כל מעשיו לכך יקדש את ידיו ורגליו במים ככל הקרב לשם לגבוה יהי' טהור וקדוש וכדכתיב הרימותי את ידי לד' כי הרים את ידיו מפועלי חכ' להיות מורם לד' כדאיתא במדרש שעשאן תרומה הכונה כי שם תרומה על כי הדבר אשר ראשית יעודו לאכול לשובע נפשו והוא הקדישו לד' מרים אותו במעלתו אאע"ה הרים ידו דכל אשר יעשה בידיו יהיה קדוש לד' לכן אמר אם אקח כי מעשיו במלחמה דד' מלכים לכבוד ד' וארז"ל ירחץ אדם פניו ידיו ורגליו לכבוד קונו כדאיתא בשבת דף נ"ג כל פעל ד' למענהו וקודם אכילה שלא יאכל אדם כבהמה לשובע נפשו רק שכל הנאת הגוף יהי' מכוונים לד' לשמור גופו למען ירבה בכחו לעבודת ד' כי כל כוחות הגוף יהי' משועבדים לו יתעלה וביותר מזה צריך לקדש ידיו ככהן העובד בעת כי קורא ק"ש ומתפלל ומקבל עליו מלכות שמים אשר כלל בזה לשעבד כוחו וגופו לד' ונפשו לד' שהוא מענין הקרבן שזה כונתו כאלו הקריב גופו ונפשו ולכן קודם ק"ש ירחץ ידיו אשר בזה יראה כי ברצונו להרים ידיו לד' וע"ז הביא שפיר מקרא ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ומעלה אני עליו כאלו הקריב בזה שרוחץ קודם ק"ש בזה שהקדיש פועל ידיו גם זה מראה כונתו שלימה מענין קרבן הכל מהוראה אחת ובזה מקבל מלכות שמים שלימה כי הכל יהי' למענהו כמו בעבודה במקדש כי הקידוש ידים מענין הקרבן ועבודתו:

ד') כהן שעבד ולא קידש חייב. עמשל"מ שהביא דעת רש"י ותוס' אי חייב מיתה אביאה ריקנית דהיכל והנה בתוס' יומא כתבו דהאי בגשתם דצריך דלא ליחייב אביאה ריקנית כדאיתא בזבחים דף כ' רק אביאה ריקנית דמזבח קאי אבל אהיכל חייב אב"ר ובטה"ק בזבחים שם הקשה א"כ מנ"ל לרבי דנדרוש מבבואם דלא מחייב אכל גישה דילמא קרא רק אתיא לב"ר דליחייב בהיכל וגם על ראב"ש מנ"ל למדרש דלא צריך רחיצת ידים בכל עבודה רק בביאה לעבודה בפעם אחת הא צריך קרא דליחייב אביאה ריקנית ולי נראה דבוודאי אי הוה חייב בעבודה אכל גישה וגישה א"כ הוה נשמע דעיקר קפידא דקרא אעבודה א"כ למה יחייב בהיכל אבי"ר אבל כיון דדרשינן מבבואם דלא חייב אכל גישה א"כ תליא ג"כ בביאה אז בהיכל לומר החיוב משום ביר"ק לבד וכן לראב"ש אי הוה מחייב ברחיצת ידים בכל עבודה א"כ הוה תליא רחי"ד רק בעבודה ל"ה דרשינן דחייב אביר"ק בהיכל אבל אחר דילפינן דמחייב רק בביאה חדשה אבל לא בעבודה חדשה א"כ תליא ג"כ בביאה לכן שפיר י"ל דבהיכל תליא רק בביאה:
והנה בתוס' זבחים הוקשו דנילף כה"ג שלא רחץ ידים מיושב דאין חייב ומחלל שלא רחץ ידים דבמיתה א"ד שמחלל ולפי הנ"ל י"ל כיון דבכה"ג חייב בהיכל אביר"ק במיתה א"כ בעבודה שבהיכל עיקר עבודה הזריקה דהוא עבודה תמה ל"ה ידעינן בקו"ח דמחלל מדחייב מיתה דהרי חיוב מיתה אין משום עבודה אלא משום ביאה ריקנית בהיכל והבן:
מעתה לפי דעת רבינו בפ"א לענין שתויי יין ופרועי ראש דחייב אביאה לפנים מן המזבח בלאו א"כ י"ל גם שלא רחי"ד בהיכל דקתני במשנה דכלים היינו ג"כ ללאו אבל מיתה ליכא ודו"ק:

ה') שנאמר ורחצו אהרן ובניו את ידיהם וכו'. הנה בזבחים דף י"ט דריש מאת ידיהם ואת רגליהם דבב"א נוטל וכן פירש"י בחומש ובשער אפרים סי' מ"ח הקשה ממגילה דף ג' אתי ואת הפסיק הענין ותי' שם בהג"ה דשם ואת אין מיותר רק להפסיק הענין אבל בזבחים דצריכי' לומר את כדי שלא נאמר כריבר"י דרוחץ ב' ידיו עם ב' רגליו שוב אמרינן לערבו אתי וקשה אכתי ממנחות דף צ"א את העולה ואת המנחה דבנסכים הבא עם הזבח אייריא דואת היינו בב"א ושם את מיותר ולא אמרינן דואת הפסיק הענין לכך נראה דהנה בק"א הקשה מנ"ל דבבא עם הזבח אייריא דילמא בבא בפ"ע רק בא לומר שאחר שיקריב עולה מקריב המנחה ואני אומר דלק"מ דבוודאי א"א לדרוש שבא לומר בזא"ז ובבא בפ"ע דא"כ אדרבא נאמר דבא להפסיק ורק אי דרשינן בבא עם הזבח ומשמעותי' עמו ממש ל"ק דנאמר דאתי להפסיק די"ל דרק היכא דא"א לומר בב"א ממש כהאי דמגילה דרק שייך בזא"ז יום י"ד ואח"כ יום ט"ו אמרינן דאתי להפסיק אבל בורחצו ידיהם דנדרוש בב"א לא דרשינן להפסיק וא"כ ניחא כאן דדרשינן בבא עם הזבח ממש לא דרשינן דאתי להפסיק אבל אי נדרוש בבא בפ"ע רק בזא"ז אז אדרבא יש לנו לדרוש להפסיק ואפי' בזא"ז לא נוכל לדרוש ולכך דרשינן בבא עם הזבח והיכא דנוכל לדרוש ואת עם ממש ל"א דאתי לאפסוקי ודו"ק:

ו') ורחצו את ידיהם. הנה כבר האריך לבאר בח"ס או"ח סי' צ' ואמנם לי נראה דמבואר בחולין דף ע"א ובב"ק דף ע"ז דמשני או לרבות את הכלאים אף דאו כשב שכ' בקדשים להוציא את הכלאים הכא מענינא דקרא והכא מענינא דקרא א"כ כן יש לומר בקידוש ידים ורגלים דמסתברא שיקדש כל אחד בפני עצמו אתי את להורות יחד משא"כ במגילה דאיכא סברא דלא תתגודדו שיקראו בבת אחת אתי את להפסיק בין פרזים למוקפין וא"ש:
והנה במלש"מ כתב דהר"ש בפ"ק דכלים נסתפק אם הנכנס מן ההיכל ולפנים שלא רחץ יו"ר אי חייב אף שלא עבד ובס' נ"מ הביא דברי הסמ"ג דכ' שאין אזהרה זו אלא בשעת עבודה ולא אביאה ריקנית והביא ראי' מזבחים דף י"ט דיליף ושלא רחוץ דפוסל עבודה מג"ש דחוקה חוקה וכי היכי דמחב"ג לא מחייב הכי נמי כשלא קידש והכי יש להוכיח מדברי רבינו ממש"כ בפ' זה וכהן שעבד ולא קידש חייב מיתה משמע לאפוקי ביאה ריקנית:
אך הקשה הא דתנן בפ"ק דכלים ההיכל מקודש ממנו שאין נכנס לשם מי שלא רחץ יו"ר צריכין אנו למודעי במאי קמיירי אי בנכנס לעבודה מאי איריא היכל אפי' מבין האולם ולמזבח נמי הוא באיסור לאו הבא מכלל עשה וחייב מיתה בי"ש ואי שלא בשעת עבודה הא אפי' הוא רחוץ הוא באזהרה דלא יבוא בכל עת וכ' לתרץ דלא נצרכה אלא להנהו דתנן דאם בונין בהיכל מצותן בכהנים תמימים אבל רק בכשהם רחוצי ידים עכ"ד וכ"כ בדרך הקודש:
והנה שיעור מקום הקידוש בגוף ביד כל פיסת היד עד הפרק שבין פיסת היד לקנה וכתב בתפארת ישראל דה"ה ברגל כל פיסת הרגל עד הפרק שבין פיסת הרגל להקנה הנקראת ארכובה הנמכרת עם הראש ותמה על רבינו שלא כ' השיעור בשניהן:

תוכן העניינים

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה