אור ברסלב

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· רבי ישעיהו זילברשטיין

פרק ד · הלכה יז

הלכה יד

והרי הדבר מפורש בכתובים וכו' ומה זה שנאמר כי אכלו וכו'. וכתב בכ"מ לפרש דברי רבינו דקשיא לי' דאדרבא משם ראי' שאין דוחין טומאה מפני קרבן ציבור שהרי חזקיהו שדחתה כתוב עליו כי אכלו את הפסח בלא ככתוב והוצרך לבקש רחמים על שעשה כן לא מפני כך כתיב עליו כן אלא מפני שעיברו אותה השנה מפני הטומאה וקשה לי טובא חדא דא"כ קשיא על רבינו למה הביא כלל הראי' מכתובים כיון דהדרשא דאיש נדחה ואין ציבור נדחה הוא דרשא פשוטה והראי' מכתובים אין ראי' ברורה כלל ועוד דא"כ קשה מדבריו שכ' בה' י"ח ועוד אחרת היתה שם שעיבר ניסן בניסן א"כ תקשה למה כתב כלל האי טעמא דעיבר מפני הטומאה ועל כן עשה שלא כהוגן דאין מעברין מפני הטומאה הא עדיפא לי' לפרש רק האי טעמא שעיבר ניסן בניסן ועשה בזה שלא כהוגן וע"ז אמר הכתוב כי אכלו את הפסח שלא ככתוב ושפיר איכא ראי' מן הכתוב דטומאה נדחית מפני ק"צ משא"כ לפי מה דמפרש מפני שאין מעברין מפני הטומאה דמנ"ל כלל מהאי קרא דט"ד דהא אדרבא הכתוב אומר כי אכלו את הפסח בלא ככתוב ואף דנאמר דעשה שלא כהוגן מפני שעיברו ניסן בניסן עכ"פ לא נשמע דט"ד בציבור וא"כ ממילא אין כאן ראי' כלל מכתובים דהא להאי טעמא דעיברו ניסן בניסן לא נשמע כלל דט"ד בציבור והנה בכ"מ הקשה לקמן אמאי כתב שני טעמים דבגמ' דסנהדרין פליגי בזה תנאי ואיך מזכה שטרי לבי תרי אבל לפמש"כ הקושיא אלימא יותר כיון דבא רבינו להוכיח דט"ד בציבור לפי פירושו של כ"מ יקשה טובא מנ"ל הא לפי טעם שני שכתב דאין מעברין ניסן בניסן לא נשמע כלל דט"ד בציבור וגם קו' הכ"מ שהקשה דמזכה שטרא לבי תרי צריך ישוב:
וכן בשו"ת חיים שאל הקשה על דברי הכ"מ וכ' דדברים ככתבן מרפסין איגרין במש"כ דאף דמשמע דאי הוי מעוברת וכו' היינו לר"ש דמשמע דר"ש סובר דדיעבד דוקא מעוברת ועכ"ז איצטריך לטעם עיבר ניסן בניסן ולא הונח לו לר"ש לומר דבקש רחמים משום דלכתחילה אין מעברין וזה תימה דהא אסיקנא דר"ש סובר דאף לכתחילה מעברין מפני הטומאה והכי שמעינן לי' בהדיא בברייתא דמייתי בסמוך ואמטו להכי הוצרך לטעם עיבר ניסן בניסן גם מ"ש אבל לר"י אע"ג דבדיעבד מעוברת וכו' קשה דר"י סבר דדיעבד אינה מעוברת ומ"ה מייתי ראי' מחזקיה כיון דדיעבד אינה מעוברת דאי סבר ר"י דמצינן למימר דביקש רחמים אמילתא דלא מצי עביד לכתחילה מה יוכיח [הוכיח] מחזקיה גם ת"ק מודה דלכתחילה לא יוכל עשוהו (וכן הקשה בשעה"מ) וכתב בשו"ת הנ"ל דאפשר לומר דקצת ט"ס יש בלשון הכ"מ וצריך להפך התיבות ובמקום מ"ש היינו לר"ש אבל לר"י צ"ל היינו לר"י אבל לר"ש וכוונתו דמרן בוודאי רבינו פסק כת"ק דאם עברוהו מעוברת והא לא איצטריך לי' לומר דעינינו הרואות דכן פסק רבינו וכן היא סברת ת"ק כאשר הביא מרן בלשון הברייתא וזה בעיקר הדין אבל בענין טעם בקשת רחמים כ' דפסק כר"י משום דעיבר מפני הטומאה בקש רחמים דת"ק לא גלי לן טעמי' וע"ז כ' דאע"פ דמשמע דאי הוה מעוברת בדיעבד לא היה צריך לרחמים היינו לר"י והוא האמת והצדק דמשמע דלר"י משום דיעבד אינה מעוברת ביקש רחמים אבל לר"ש אע"ג דדיעבד כונתו דהא דהוצרך לבקש טעם אחר היינו משום דהוא סבר דלכתחילה נמי מעברין ומ"ה הוצרך לטעם עיבר ניסן בניסן אבל אי הוה סבר כת"ק דדיעבד מעוברת הוה מצי למימר דבקש רחמים על מה שעיבר לכתחילה תדע דגם לר"ש דעיבר ניסן בניסן פירשו בגמ' דהיינו ביום ל' של אדר ומוכח בש"ס דלכו"ע אם עיברוהו מעוברת וכן פסק רבינו בפ"ד מקה"ח וע"כ ביקש רחמים משום דלכתחילה אין מעברין ובזה פסק כר"ש משום דתנא דתוספתא נקט טעם עיבר ניסן דמוכרח דבקש רחמים על לכתחילה ממנו נקח לדידן דקיי"ל כת"ק בעיקר הדין דאם עיברו מפני הטומאה מעוברת דמצינן למימר דבקש רחמים על שעיבר מפני הטומאה לכתחילה עכ"ל:
לכן נראה לישב דהנה בשו"ת ש"א סי' ל"ח הקשה הא דאיתא בסנהדרין דת"ק דברייתא ס"ל דאין מעברין מפני הטומאה ואם עיברו מעובר ממנ"פ אי ס"ל ט"ד הוא לעברי' לכתחילה ואי ס"ל ט"ה בציבור אפי' בדיעבד נמי לא דהוה עיבור שלא לצורך וכתב לתרץ דס"ל ט"ד היא ואפ"ה לכתחילה אין מעברין כיון דעכ"פ ראויין לעשות את הפסח בטומאה אע"פ שדחוי' היא מה"ת ובהאי סברא פליגי ר"ש ות"ק ר"ש ס"ל הואיל ודחוי' היא מה"ת מעברין אפי' לכתחילה ולת"ק אפ"ה אין מעברין לכתחילה אבל אם עיברו מעובר כיון דמ"מ דחוי' היא ולא הותרה וה"נ משמע לי מדברי רבינו בפ"ד מביאת מקדש שפסק כמ"ד ט"ד ובפ"ז מה' קידוש החודש ס"ל דאין מעברין ואם עיברו מעובר יעוש"ה הנה הביא ראי' מדברי רבינו לסברתו ולדעתי בהא לא מתורצת דאי סברתו אינה נכונה מאי אהני לי' ראי' מדברי רבינו דהא על רבינו גופי' קשה האי ממנ"פ שהקשה כיון דס"ל דט"ד אפי' לכתחילה נעברו כדמשמע בסוגי' דהא בהא תליא לכך אומר לפרש דברי רבינו על דרך אחר רק תחילה נישב קו' הש"א מה שהקשה אי ט"ה בציבור אמאי בדיעבד מעובר ונראה דלכאורה יש להקשות הא דפריך בגמ' דמדאמר ר"י מעברין אלמא ס"ל לר"י דט"ה בציבור והא תניא ציץ על מצחו מרצה אמר לו ר"י הנח לכה"ג ביוהכ"פ שטה"ב וקשה מאי פריך הא איתא ביומא דף ו' דאף למ"ד ט"ה בציבור אמר ר"נ מודינא דהיכא דאיכא שיריים לאכילה דמהדרין אטהורין וא"כ ה"נ מעברין כדי לעשות בטהרה ולעולם ס"ל לר"ן טה"ב וכמו שכ' תוס' מנחות דף ט"ו ולישב נאמר דלענין עיבור השנה כיון דעכ"פ הותרה הטומאה היכא דליכא לעשות בטהרה א"כ העיבור שלא לצורך דהא בשעה שיבוא לעשות הקרבן דא"א עוד בטהרה ע"כ הותרה הטומאה (רק למ"ד ט"ד כיון דרחמנא בקושי התירה וכל כמה דמצי למיעבד בטהרה עושין לכן מעברין אבל למ"ד דהותרה אלא דרחמנא קפדה למהדרינהו אטהרה א"צ לעיבור השנה) ובשלמא באם נטמא הקרבן והרי לפנינו מנחה אחרת כיון דעתה בשעה זו שעומד לפנינו אפשר בטהרה וודאי דעושים בטהרה וה"ה בק"פ אם אפשר באותה שעה בטהרה ל"א דט"ה כיון דק"פ נאכל כתוס' מנחות הנ"ל (עד"ז שכ' הרשב"א שבת דף כ"ד דמה דאפשר למחר לא חשוב אפשר דאין לך אלא מקומו ושעתו ה"נ באותה שעה הא אי אפשר בטהרה ע"כ אין לעבר כדי לעשות אחר זמן בטהרה אבל אפשר בעת ההיא לעשות בטהרה בקרבן אחר בוודאי מהדרינן אטהרה) ושפיר פריך לר"י אמנם לת"ק דר"י שפיר י"ל דס"ל ט"ה בציבור אפ"ה מעברין דעכ"פ טוב יותר שיעשו בטהרה לאחר זמן א"כ בדיעבד אם עברו מעובר כדי לעשות הפסח בטהרה דהוה מידי דאכילה ודו"ק:
מעתה אומר לישב קו' השני' של ש"א דהיינו דאף למ"ד טד"ה אפ"ה לכתחילה אין מעברין דהנה רבינו בפ"ד מק"פ ב' כתב שהציץ מרצה על האכילות ובלח"מ עמד ע"ז ותי' דרק לכתחילה אין הציץ מרצה על האכילות אבל בדיעבד מרצה וכ"כ התויו"ט בפסחים פ"ז מ"ז ובשעה"מ כאן תמה אדבריהם אמנם הדבר נכון דפסח דעיקרו בא לאכילה א"כ כיון דילפינן מקרא מועדו אפי' בטומאה ואפי' נטמא הבשר דנאכל א"כ ש"מ דהתורה אמרה דבא בטומאה הוא משום דהציץ מרצה דהא למ"ד טד"ב ע"כ הא דהתירה תורה בטומאה היינו משום דהציץ מרצה אבל אי לאו ציץ לא הוה אמרינן דחוי' ולא הותרה ה"נ גבי פסח דהתירה הכתוב באכילה היינו ע"כ משום דהציץ מרצה על האכילות דהא ביחיד הציץ מרצה על טומאת גברי מ"מ בטומאת ציבור מרצה כיון דהתיר הכתוב ליקרב בטומאה משא"כ בשאר קרבנות דאכילה לא מעכבא דלא יהא אלא נאבד ושרוף דאין הציץ מרצה (וסברא כזו כ' הר"ן בפרק הכותב בכתובות דלכן ינתן לכושל שבהן כיון דבע"ח שקדם וגבה גבה אמרו רבנן דיעשה כן לכתחילה ה"נ בזה כיון דהציץ בדיעבד מרצה אמרה תורה שפיר דאפי' לכתחילה מביא דהא בדיעבד באמת הציץ מרצה על האכילות) ודו"ק ולפי"ז ניחא דרבינו פסק ט"ד ואפ"ה ס"ל דאין מעברין דשפיר יש סברא לומר אף למ"ד ט"ד כיון דס"ל דציץ מרצה על האכילות אין מעברין לכתחילה וגמ' דסנהדרין קאי למ"ד דאין ציץ מרצה על האכילות לכן אפי' לכתחילה מעברין (או דנפ"מ היכא דנשבר הציץ וליכא ציץ לרצויי) ולפי"ז יבואר דברי רבינו דזה שכ' רבינו דהדבר מפורש בכתובים לא קאי אמה דכ' דנדחה בציבור דזה הא נפקא מאיש נדחה ואין ציבור נדחה רק קאי אמה שכתב לעיל מיני' דט"ד הוא ולא הותרה ולכן צריכה ציץ לרצויי ומביא ראי' מכתובים דכ' כי מרבית אשר לא הטהרו וא"כ קשיא מהו זה שאכלו את הפסח שלא ככתוב הא דחוי' הוא בציבור ורשאי לעשות בטומאה אלא מפני שעיברו את השנה דלכתחילה אין מעברין כיון דציץ מרצה על האוכלין אבל בדיעבד אם עיברו מעובר כיון דט"ד ולא הותרה ובהא נתישב מה דכ' כי אכלו את הפסח שלא ככתוב אבל אכתי למה הוצרך לבקש רחמים על עצמו כיון דבדיעבד אם עיברו מעובר דט"ד ולא הותרה אלא וודאי דעוד אחרת הי' שם שעיבר את השנה ביום שלשים וע"ז היה צריך להתפלל שירצה קרבנם בחודש השני כיון דלא הודו לו חכמים דהורה שלא כדין וא"ש דבגמ' איתא דפליגי דבוודאי לפי סוגי' הגמ' דלמ"ד ט"ד הוא מעברין לכתחילה דציץ אין מרצה על האכילות והא דאין מעברין קאי רק כמ"ד ט"ה א"כ העיבור שלא לצורך לגמרי א"כ ניחא דהי' צריך להתפלל ולבקש רחמים משום זה שעיבר מפני הטומאה ע"כ מנא לן עוד לומר שעשה שלא כדין ועיבר ניסן בניסן דהיינו ביום שלשים של אדר ע"כ מפרשי בגמ' דפליג עם אידך מ"ד דס"ל דביקש רחמים יען דעיבר ניסן בניסן אבל להלכה דציץ מרצה א"כ לכתחילה אין מעברין א"כ אכלו הפסח שלא ככתוב אבל אכתי ל"ש לומר דהוצרך לבקש רחמים ע"ז כיון דבדיעבד הא כדין עשו דט' רק דחוי' בציבור ע"כ דהי' שם עוד אחרת דעיבר ניסן בניסן וע"ז לא הודו לו חכמים ע"כ הוצרך לבקש רחמים וא"ש דברי רבינו כראי' מוצקים והנה אמת נכון הדבר:
ובסמ"ג עשין מבואר ביתר ביאור וז"ל ועיבור השנה למדנו מחזקי' מלך יהודה שכך כתוב ויועץ המלך ושריו לעשות הפסח בחדש השני ואין לומר שפסח שני היה שהרי פסח שני לא הוקבע לציבור לעשותו כי אם ליחידים כי לעולם הציבור עושין בראשון ועוד כי פסח שני אינו נוהג אלא יום א' שחיטתו בי"ד ואכילתו בליל ט"ו על מצות ומרורים לפי שפ"ש הוא תשלום לזביחת הפסח ואינו תשלום לחג המצות והפסח שעשה חזקי' בחודש השני כל הקהל עשו אותו וחגגוהו שבעת ימים בשמחה גדולה מצינו למידק שעיבר חזקי' השנה מפני הטעם שכתוב שם לא יכלו לעשותו בעת ההיא כי הכהנים לא התקדשו למדי והעם לא נאספו לירושלים עכ"ל אלא שיש לתמוה לפי דבריו הא דאיתא שם ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש מפני שהשיאן לעשות פסח שני ופירש"י לא עיברה אלא השיאן לפ"ש שלא כדין לפיכך ביקש רחמים על עצמו א"כ איך יפרש הפסוקים דעשו חג המצות שבעת ימים ושהכהנים לא התקדשו למדי ובש"ת בנין ציון סי' קפ"ב עמד ע"ז וכ' דזה היה בטעות שחזקי' שלח להעם לעשות הפסח בשני דהיינו פ"ש דאף שטעה וחזר ממה שהי' סבור דנדחו לפ"ש עכ"פ הם אנוסים עתה וצריכין לעשות פ"ש רק שהם חשבו שעיבר השנה וצריכין לעשות גם חהמ"צ שבעת ימים וחזקי' לא רצה:

תוכן העניינים

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה