אור ברסלב

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· רבי ישעיהו זילברשטיין

פרק ד · הלכה ח

הלכה ז

א') אין על מצחו אין מרצה וכו'. והקשה בכ"מ הא בגמ' איתא דאמר ר"ש כה"ג ביוהכ"פ יוכיח וע"כ אין עמ"צ נמי מרצה וא"כ לרבינו דס"ל ט"ד בציבור נשאר קו' הגמ' מכה"ג ביוהכ"פ ע"כ דאין על מצחו נמי מרצה ובשעה"מ כ' לתרץ דפסק כאותה ברייתא דאם יש אחרת אומר הבא אחרת דכ' תוס' דע"כ סובר דאין עמ"צ אין מרצה לכן אומרים לו הבא אחרת או דנאמר דברייתא סובר אף אי איכא ציץ לרצות ג"כ אומרים לו הבא אחרת א"כ ג"כ אין ראיה מכה"ג משום דא"א כקו' תוס' וא"ל דהקו' מדלא אומר הבא אחרת כתי' תוס' ז"א דמברייתא מוכח דאף אי יש ציץ ג"כ אומרים הבא אחרת (ועיין ירושלמי פ"ז דפסחים בק"צ אומרים הבא אחרת ואם לאו זורק לכתחילה הרי דלא כתוס' וכתבתי לקמן) וקשה לי דלכאורה יקשה על תוס' דכ' דביש ציץ א"צ להביא אחרת הא ר"ש סובר בסנהדרין דף י"ב דמעברין את החודש מפני הטומאה א"כ כש"כ דיש להביא אחרת אי איכא אחרת (ולכאורה יש לחלק לפי שיטת השבות יעקב שכ' שיש בזה בזיון לקדשים א"כ בשלמא מעברין שפיר דאין בזה בזיון לכן מעברין משום מצוה מן המובחר אבל להביא אחרת איכא בזיון קדשים לכן אין מביאין אחרת רק דדעת החכ"צ דמשום מצוה מן המובחר יש להביא אחרת ול"ח לבזיון א"כ שפיר ראי' כמו דמעברין כש"כ דיש לנו להביא אחרת משום מצוה מן המובחר וכן אי אמרינן דהכא איכא חילול שבת א"כ אין ראי' מהא דמעברין דשם ליכא בזיון וליכא חילול שבת אך יקשה א"כ מ"פ מר"י דסובר ט"ה דילמא נהי דהותרה אפ"ה מעברין דאית לנו לאהדורי אהיתרא משום דמצוה מן המובחר והא דס"ל אי ט"ה א"צ להביא אחרת לפי פירוש התוס' היינו משום בזיון הראשון או משום חילול יוהכ"פ אבל לעבר השנה אף אי הותרה יש לנו לאהדורי אהתירא כיון דליכא בזיון ולא חילול שבת ויו"ט) אך א"ש דתוס' הוק' דבא"א א"צ ציץ לרצות וראי' מטוה"ג דא"צ מרצה אמנם הנה דעת רבינו דציץ מרצה על טוה"ג ונראה דתליא בפלוגתא דר"ש ור"י ות"ק בסנהדרין שם לכתחילה אין מעברין ובדיעבד מעובר ובש"א סי' ל"ד הקשה ממנ"פ אי ט"ד אפי' לכתחילה מעברין ואי ט"ה אפי' בדיעבד נמי לא וי"ל דבהא פליגי ר"ש סובר דציץ אמ"ר אטוה"ג וכיון דט"ד לכן מעברין לכתחילה ולר"י אפי' דיעבד לא יען דט"ה בציבור ות"ק סובר לכתחילה אין מעברין דסובר ציץ מרצה בטוה"ג ומהני ציץ בציבור (אף דביחיד א"צ מרצה בטוה"ג) וא"כ כיון דמהני ציץ לרצות לכן לכתחילה אמ"ע אבל בדיעבד מעובר כיון דט"ד בציבור דרק ר"ש דס"ל ט"ד וציץ ל"מ לרצויי בטוה"ג לכן ס"ל אפי' לכתחילה מעברין וא"כ לר"ש לשיטתו שפיר הוק' תוס' הא בטוה"ג ט"ד וציץ לא אהני מידי אפ"ה מרצה כיון דא"א וע"ז תי' מדלא אמרינן הבא אחרת ע"כ ציץ מרצה בטומאת הקרבן ולא יקשה הא לר"ש מעברין דהיינו משום טוה"ג דליכא ציץ לרצויי וזה ברור:
מעתה י"ל לדידן דאין מעברין לכתחילה כמש"כ רבינו להלן וכ"כ בה' ק"פ וכן סובר ג"כ דציץ מרצה על טוה"ג א"כ קו' תוס' מעיקרא ל"ק די"ל דאף בא"א ג"כ אין הקרבן עולה לרצון בציבור אי ליכא ציץ לרצות וא"כ יקשה מכה"ג ביוהכ"פ וע"כ לומר דבאמת אין על מצחו ג"כ מרצה וא"כ נסתרו דברי השעה"מ שכתב לתרץ מכח אותה ברייתא דמביא אחרת דהא לדידן ציץ מרצה אטוה"ג וביוהכ"פ ליכא ציץ וא"צ לתי' של תוס' ונשאר קו' הגמ' בתוקפה מכה"ג ביוהכ"פ:
והנה לפי"ז לא מוכח דאותה ברייתא סוברת דאין עמ"צ מרצה מדמביא אחרת די"ל דמרצה אפ"ה מביא אחרת כיון דא"צ לסברת תוס' דאין מביא אחרת אי ציץ מרצה רק מכח הקו' דא"א וכיון דבטוה"ג ג"כ צריך ציץ שפיר י"ל בא"א ג"כ ל"א ט"ה בציבור ובאפשר להביא אחרת אף אי ציץ מרצה ג"כ מביא אחרת אך לכאורה כיון דמסקינן לכתחילה אין מעברין א"כ ממילא מסתברא ג"כ דאין מביא אחרת וא"כ ברייתא ע"כ איירי באין עמ"צ דאז אמ"ר ולכן מביא אחרת אך יש לדחות דאין זה הכרח דרק להיפוך כתבנו שפיר אי מעברין לכתחילה כש"כ דמביא אחרת אבל מהא דאין מעברין אין ראי' דאין מביא אחרת די"ל דוקא לעבר אמ"ע כיון דציץ מרצה אבל להביא אחרת שפיר חייב להדר אהתירא באפשר דמצוה מן המובחר עכ"פ לעשות בטהרה דהא במצא כחושה בבני מעיים א"כ אמרינן הבא אחרת שמינה כדאיתא במנחות דף ס"ד וא"כ אכתי תיקשי עכ"פ מכה"ג ביוהכ"פ דנהי דמברייתא מוכח דמביא אחרת וכן קיימ"ל (ועיין ירושלמי פ"ז דפסחים ביש לו אומרים לוהבא אחרת אף דהלכה דאין מעברין לכתחילה) דבהא עדיין לא נסתלקה הקו' מכה"ג ביוהכ"פ כיון דרבינו סובר טוה"ג ציץ מרצה אין לנו הוכחה דבא"א מרצה ונסתר תירוצו של שעה"מ וקו' הכ"מ בתוקפה עומדת:
לכן נראה לישב דרבינו מפרש הא דר"ש אמר כה"ג ביוהכ"פ יוכיח אינו ראי' מקריבין דע"ז י"ל דילמא באמת לא נטמא קרבן מעולם ביוהכ"פ רק הראי' ממקריבין דהיינו מכה"ג שנטמא בטוה"ג והכא אזלה הראיה מדאין מפרישין כה"ג מטו"מ כדפריך לה לעיל ומשני ט"ה בציבור אבל ר"ש דסובר ט"ד סובר דהא"ט דאין מפרישין דגם באין על מצחו מרצה ור"י משני ט"ה בציבור כדדחי רבא לעיל (ועי' בחי' מהר"ם ברבי שכ' לישב בזה דלדידן דל"ח למיתה בלא"ה ל"ק מכה"ג ביוהכ"פ לכן סובר אין על מצחו אמ"ר ולדעתי ז"א דהרי בחכ"צ הקשה דאדרבא אמאי לא מתקנינן לו אשה אחרת דניחוש שמא תמות הא רבינו פסק דחיישינן לשמא ימות רק דכבר ביארנו בה' כהמ"ק דשמא ימות בזמן מועט ל"ח דיום אחד חשוב זמן מועט וא"כ לענין הפרשה מטומאת מת דהוה לזמן מרובה באמת חיישינן שמא ימות לדעת רבינו) וא"כ לא קשה הא בא"א ט"ד דהא אפשר עכ"פ בפרישה:
לפי"ז יש לישב שפיר שיטת רבינו די"ל דתליא בפלוגתא דפליגי אי מעברין מפני הטומאה דר"ש סובר בא"א ג"כ אין מרצה בלא ציץ בטוה"ג א"כ הא דט"ד רק ע"י ציץ לכן מעברין אבל ת"ק סובר בא"א מרצה בלא ציץ ורק באפשר צריך ציץ א"כ לכן אין מעברין לכתחילה כיון דטומאה מצ"ע ג"כ דחוי' בציבור אף בלא ציץ א"כ ע"י ציץ דהוה תרתי לטיבותא מסתברא לומר שאין מעברין לכתחילה (ע"ד שכ' תוס' בטומאת קרבן אהני ציץ לומר דאין מביא אחרת) ורק לר"ש דל"א ט"ד רק ע"י ציץ אף בא"א לכן סובר מעברין דליכא רק חדא למעליותא שהוא ע"י ציץ מהא"ט מעברין לכתחילה ולכן דייק שפיר ר"ש מכה"ג ביוהכ"פ דל"ש לומר משום דא"א דאף בא"א ג"כ בלא ציץ אמ"ר ולפי"ז כיון דקיימ"ל אין מעברין א"כ ל"ק מכה"ג ביוהכ"פ דנצטרך להפרישו מטומאת מת משום דאף אי נטמא ג"כ הא ט"ד וא"צ ציץ כיון דא"א דהרי לחד מ"ד אף בלא ציץ מרצה בטוה"ג אף באפשר וא"כ ניחא דאין עמ"צ אמ"ר ומיוהכ"פ ל"ק כיון דבא"א מרצה טוה"ג בלא ציץ:
וראי' מירושלמי פ"ק דיומא דקאמר דאי אין עמ"צ אמ"ר צ"ל דכה"ג לבוש כל היום בציץ והנה בפ"ח מכהמ"ק כתב רבינו לחלק בין כה"ג שלא בשעת עבודה מותר ולכהן הדיוט אסור והוא מתוספתא ובארנו שם דסובר כה"ג לובש כל היום אתיא כמ"ד אעמ"צ אמ"ר וא"כ מוכח דתוספתא סובר כמ"ד אעמ"צ אין מרצה ודו"ק:
ובהא ניחא דתוס' כ' דאף דרבא סובר הותרה בק"פ סובר ט"ד ובשעה"מ וש"א הקשו מסנהדרין דף י"ב מאי פריך מר"י דאמר בכה"ג ביוהכ"פ ט"ה הא בק"פ ט"ד ונראה לישב דלכאורה קשה טובא לשיטת רבינו דציץ מרצה אטוה"ג א"כ איך אמר רבא הואיל והותרה לא אמרינן הואיל ואידחי אידחי אמרינן ואי סובר ט"ד בעי ציץ לרצויי א"כ ל"ש כלל הואיל דאטומאת זיבה ל"ש דציץ מרצה וצ"ל דרבא וודאי ס"ל דאין ציץ מרצה בטוה"ג לפי"ז י"ל דלדידן בק"פ ט"ד אבל בעלמא ט"ה אבל סוגי' דסנהדרין דבארנו דפליגי בהא אי בטוה"ג בעי ציץ לרצויי א"כ שפיר פריך מדרי"ו כיון דסובר ט"ה ומהני בכה"ג בלא ציץ א"כ ה"ה בק"פ דאיכא ציץ לרצויי נמי מהני לכתחילה ואמאי מעברין:
והנה תוס' מנחות דף ט"ו כ' דשאני ק"פ דאיכא אכילה לכו"ע ט"ד ולכן צריך לטעם אק"צ חלוק וקשה א"כ מ"פ בסנהדרין מרי"ו דס"ל בכה"ג ביוהכ"פ דט"ה הא שאני ק"פ דהוה מידי דאכילה וכן הקשה בשעה"מ ונראה לישב דזה שכ' תוס' במידי דאכילה ט"ד היינו דווקא בכהא"ג דאיירי התם בשבט אחד טמא דאפשר לעשות בטהורים ויאכלו בטהרה (וכמו שהקשה באמת בטה"ק למה צריכין לטעם דבאכילה ט"ד תיפוק להו כיון דאיכא טהורים ויבואר לקמן) אבל בכהא"ג דסנהדרין שכל ישראל טמאים גם בפסח ט"ה אף דהוה באכילה ועוד כיון דאיכא טהורים יאכלו טהורים עכ"פ בטהרה דבזה בוודאי ט"ד ולכן כ' תוס' דצריך לטעם אק"צ חלוק:
ואמנם ל"נ שאין כלל כונת תוס' לומר דביש אכילה ט"ד כאשר הבין בשעה"מ אלא כוונתם לומר דהא דאמרינן ביומא אי יש שיריים אז מהדרינן אהתירא לא משום דט"ד רק כיון שאפשר בטהרה מהדרינן לאכול בטהרה כמש"כ תוס' חולין דאכילת איסור הוה גנאי ולכן שפיר פריך בסנהדרין כיון דסובר מעברין ע"כ ט"ד וקשיא מר"י דסובר ט"ה:
ובהא ניחא מה שהקשה עוד בשעה"מ למה הצריכו תוס' ביומא לתרץ דק"פ הוה ק"י ולא תי' דלאכילה ט"ד והנה קו' זו יקשה רק לפי מה שהבין דכונת תוס' דבאכילה ט"ד אז קשה דנוקי טעמא דרבה בזבחים סובר הואיל ואידחי דבק"פ ט"ד אבל להנ"ל אף אי ט"ה מהדרין אטהרה לאכילה לכן רבא דקאמר ט"ד ע"כ לתרץ יען דהוה ק"י:
והנה עוד הקשה בשעה"מ אתוס' הנ"ל דהרי שעיר הנעשה בחוץ נאכל לערב וא"כ מאי משני רבא דלכן אין מפרישין מט"מ דט"ה בציבור הא הוה מידי דאכילה ובהא ט"ד ולפמש"כ ניחא דאף במידי דאכילה ט"ה היכא דא"א רק כיון שאפשר לאכול בטהרה מהדרינן אהתירא וא"ל א"כ עכ"פ כיון דבמידי דאכילה מהדרינן אהתירא הי' לנו להדר לפרוש מט"מ ז' ימים ז"א דהא אינו אלא חששא בעלמא אין חייבין לאהדורי אהתירא משום אכילה בטהרה כיון דמעיקר הדין ט"ה בציבור ודו"ק:
אמנם כ"כ לעיל שהקשו מסנהדרין דפריך מר"י דס"ל דט"ה בציבור הא שאני ק"פ דל"ה ק"צ שאין לכל ישראל חלק בו כמש"כ תוס' ונראה לישב דצריך להבין מאי סברא איכא בהא וי"ל דהנה בהגהות ריא"ף פי"ד דשבת כ' דהא דר"א שחרר עבדו משום דלרבים אמרינן חטא בשביל שתזכה או מטעם יען דעכ"פ הוא זכה במצוה זו ומעתה לפי"ז ל"א חטא בשביל שיזכה חבירך אלא כשהוא לרבים וגם הוא זוכה עמהם ומעתה זה הכונה בשלמא בק"צ שלכל ישראל יש בו חלק שפיר ט"ה משום דהוא בשביל רבים וגם זוכה עמהם אבל בק"פ שאין לכל ישראל א"כ אם הוא יכול לעשות בטהרה אף דרבים טמאים הרי לו יש קרבן אחר א"כ אין זוכה עמהם בקרבנם כהא"ג רק ט"ד ומעתה א"ש בסנהדרין דשם כל ישראל היו טמאים כהא"ג שפיר ט"ה למ"ד בשאר קרבנות הותרה דהא כיון דהוא זוכה עמהם לעצמו שיכול לעשות ק"פ כהא"ג ט"ה בציבור בק"פ כמו בשאר קרבנות ושפיר פריך למה מעברין יעשו בטומאה והוא נכון:

ב') אין על מצחו אין מרצה. והקשה הכ"מ דכה"ג ביוהכ"פ יוכיח דמרצה ורבינו הא ס"ל ט"ד בציבור ונ"ל דתוס' הקשו הא בא"א ט"ד אף בלא ציץ דומיא דנטמא בטוה"ג ונראה דגמ' שפיר הוכיח דבשעה"מ הביא מתוי"ש כתב יד שהקשו הא פר של יוהכ"פ הוה קרבן יחיד ותי' דכיון דתליא בעבודת שעיר דהוה משל ציבור הותרה טומאה נמי בשל פר לפי"ז י"ל התינח בנטמאו שניהם שייך לומר דא"א טד"ה בציבור אבל בנטמא פרו לחוד או שעיר לחוד ל"ש זה דהנה ר"י סובר במנחות דף ט"ו דאין ק"צ חלוק ושניהם יעשו בטומאה ולפי"ז כיון דכאן פר ושעיר מעכב זא"ז ותלויות הא בהא א"כ אין ק"צ חלוק ויעשה בטומאה מעתה אי השעיר נטמא דבא בטומאה דהוא ק"צ שוב אמרינן כיון דאק"צ חלוק יעשו שניהם בטומאה (וכ"כ בשמ"ק במנחות דלר"י אק"צ חלוק בנטמא אחת מן החלות אף הכבשים יצאו לבית השריפה דנעשה בטומאה מטעם אק"צ חלוק):
ובזה יש לישב תוס' יומא דף נ"א שכ' דפר הבא בשותפות אינו ק"צ ומהדרינן אטהרה ותמה בשי"צ דהא ע"כ מוכח מכה"ג ביוהכ"פ דט"ה א"כ גם פר שבא בשותפות מוכח מכה"ג ביוהכ"פ דט"ה ולפמש"כ ניחא דבפר של יוהכ"פ באמת מהדרינן ע"כ אטהרה דהא אינו ק"צ רק משום דאין ק"צ חלוק בא הכל בטומאה וזה רק בא"א באחר אבל באפשר מהדרינן אטהרה ונעשה הכל בטהרה הפר והשעיר (וכ"ז רק לתוס' אבל לדעת רבינו גם בנטמא פר שייך ט"ה משום שעיר כאשר יתבאר):
מעתה מיושב קו' התוס' דא"א באחרת דאף באין אחרת מיקרי אפשר כיון דרק נטמא השעיר למה בא פר בטומאה וא"ל דאין ק"צ חלוק דזה ניחא אי אין על מצחו ג"כ מרצה אז ניחא דשניהם באים בטומאה אבל אי אמרת דאין עמ"צ אמ"ר א"כ למה פר בא בטומאה דמשום דאין ק"צ חלוק אין לעשות הפר בטומאה דכיון דלגבי פר אפשר בטהרה וע"ז אמר ר"י ט"ה בציבור ואמרינן דאק"צ חלוק באו שניהם בטומאה אף דליכא ציץ לרצויי ומיושב קו' תוס' דשפיר אפשר בטהרה לעשות הפר עכ"פ דאמר בטהרה ודו"ק:
אמנם לדידן דלא קיי"ל כר"י אק"צ חלוק דטהור בטהרתו והטמא בטומאתו כמו שכ' רבינו בפ' תומ"ס א"כ בנטמא שעיר אין הפר נעשה בטומאה ולא יקשה מכה"ג ביוהכ"פ דהא השעיר באמת הוה א"א והפר דאפשר בטהרה הא נעשה בטהרה וכיון דבא"א אייריא שפיר מרצה בלא ציץ ולא נשמע דאין על מצחו ג"כ מרצה די"ל בא"א ל"ב ציץ לרצויי אך לכאורה הרי קיימ"ל מערבין לקרנות ומערב דם שנטמא עם דם פר (וא"ל דעכ"פ בנטמא בשר שעיר א"צ לעשות גם הפר בטומאה ונכנסין בדם פר טהור לפנים אף דבשר נטמא ואין בשר אין דם וציץ ליכא לרצוי בפנים דז"א דעכ"פ כיון דהקטרת אימוריהם על מזבח חיצון בבגדי זהב א"כ הרי יש בשר אף דבשעת זריקה בפנים אין עליו ציץ כיון דכל הפסול רק משום דנטמא בשר לזה שפיר נוכל לומר דכיון דמקטיר בחוץ בבגדי זהב וציץ על מצחו ומרצה על טומאת בשר שוב יש בשר ויש דם וא"צ ציץ לרצויי בשעת זריקת דם רק ע"כ אייריא מטומאת הדם וזה תלוי במערבין לקרנות) לק"מ דא"כ שוב הוה א"א וא"ל דא"כ גם מר"י ל"ק דמטמא דם פר דא"א דמערבין לקרנות כדסבירא לי' לר"י במנחות דף כ"ב ועוד דעל טהרו של מזבח לכו"ע מערבין כמש"כ תוס' יומא דף נ"ח והוא מירושלמי שם ז"א דהרי לר"י דאק"צ חלוק א"כ בנטמא קודם שמזה על הכפורת ובהיכל ג"כ עושה שניהם בטומאה מפני שאין ק"צ חלוק משום דאין לעשות מקצת הזאות בפנים בטומאה ומקצת בטהרה וזה ל"ח א"א דהא רק ע"י שאחד טמא אתה רשאי לעשות גם השני בטומאה ולהזות בפנים בטומאה וע"כ דציץ מרצה או משום דט"ה בציבור אבל לדידן דהעבודות אפשר לעשות בטהרה ועושין בטהרה רק לקרנות ע"כ דמערבין וזה א"א ומרצה אף שאין הציץ ראוי לרצות באין על מצח ולא מוכח דציץ מרצה באין על מצחו) וא"ש:
אולם אכתי קשה דלשיטת רבינו לא סלקה תי' זה דבא"א מרצה דמנ"ל כיון דטה"ג ג"כ ציץ מרצה דתוס' הוכיחו כן מטוה"ג דליכא ציץ ומרצה אבל לרבינו דבאמת ציץ מרצה אטוה"ג א"כ מנ"ל דבא"א מרצה בלא ציץ ולכן הנכון בזה כמו שכתבנו למעלה דהך דאמר ר"ש כה"ג ביוהכ"פ יוכיח לא אטומאת קרבן קאי רק אטוה"ג מדלא מפרישין כה"ג מביתו משום טומאת מת וא"כ ל"ש לומר א"א שאני דעכ"פ נפרשוהו מט"מ (ועוד דאי משום טומאת דם הא רבינו סובר כמ"ד משקי בית מטבחייא דכן דדם קדשים אין מקבל טומאה ע"כ הא דכה"ג ביוהכ"פ יוכיח אייריא בנטמא טוה"ג וכבר ראיתי לקדוש אחד מדבר אדאמוהגז"ל בספרו שבי"ד ה' ע"ז שכתב באמת לישב בהא שיטת רבינו דסובר אין עמ"צ אין מרצה דלא יקשה מכה"ג ביוהכ"פ יען דסובר דם קדשים אין מקבל טומאה א"צ ציץ לרצות) ולדעתי קשה אכתי כה"ג שטמא טומאת הגוף יוכיח:

ג') ציץ על מצחו מרצה אין על מצחו אינו מרצה. ובכ"מ הקשה דבגמ' דיומא מוכח דר"ש דסובר ט"ד סובר אינו על מצחו נמי מרצה דכה"ג ביוהכ"פ יוכיח דאין על מצחו ומרצה ור"י אומר דשאני כה"ג דט"ה בציבור א"כ רבינו אס"ל ט"ד איך כ' דאעמ"צ אין מרצה ובש"א הקשה עוד דגמ' מסיק דלר"י האי תמיד מאי דריש בי' לכדרבא בר הונא חייב אדם למשמש בתפילין קו"ח מציץ דכ' תמיד שאל יסיח דעתו וא"כ רבינו דס"ל ג"כ כרבא א"כ אתי תמיד לומר דאל יסיח דעתו והיינו כרי"ו והא כיון דס"ל ט"ד א"כ האי תמיד מיבעיא לי' לתמיד מרצה אפי' אינו על מצחו (ולכאורה דבריו תמוהים הא בפירוש ס"ל לרבינו דאין על מצחו אין מרצה ולדבר זה העירנו כבוד תלמידי היקר החריף מו"ה מתתי' ה"פ נ"י ונראה דהוה ס"ל לפי קושיתו דאף אם נדחק לפרש דכוונת רבינו דאין על מצחו היינו שאין ראוי למצחו כגון בנשבר אפ"ה תיקשי מהך דתמיד שאל יסיח דעתו)
ונראה לישב דהנה בח"ס בשבת דף י"ג הקשה כיון דלר"ש אינו על מצחו אמ"ר א"כ הא דצריך למשמש כדי שיהא מרצה דאי לא ימשמש ואין במקומו אין יכול לרצות ואיך שייך לילף מזה קו"ח לתפילין ונראה דהנה בבאר שבע פ' אלו נאמרים הקשה הא תנן שם דאין כה"ג מגביה ידו למעלה מן הציץ וכהנים הדיוטות מגביהין ידן למעלה מן התפילין ש"מ דציץ חמור ובח"ס כ' דכבר קדמו להקשות כן בספר יראים ותי' דמשמש היינו שלא יכול ויהי' נדרסים ובהא תפילין חמורים שיש בהן אזכרות הרבה הנדרסים ח"ו אבל לענין הגבהת יד דהשמות שבתפילין מחופים בעור הציץ חמור שהשם מגולה הוא ול"נ לישב בפשיטות דבוודאי בשעת עבודה חמורה ציץ מתפילין מטעם הנ"ל כדי שירצה על בנ"י אבל אם נושא הציץ שלא בשעת עבודה דשרי ג"כ כמש"כ בתוי"ש להוכיח מהך דקידושין דף ס"ו בהא דינאי המלך אז תפילין חמורים וקרא אמר והי' על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו היינו שלא בשעת עבודה ג"כ אל יסיח דעתו ושפיר איכא קו"ח ולא קשה קו' הח"ס דהא דאל יסיח אינו משום דאינו על מצחו אמ"ר דאפי' שלא בשעת עבודה שכבר כלה כל העבודה אפ"ה אם הציץ על מצחו צריך שלא יסיח דעתו ואיכא שפיר קו"ח לתפילין ולפי"ז ניחא קו' ש"א ג"כ די"ל אחר דרי"ו מסיק דקרא אתי שאל יסיח דעתו ממילא גם לר"ש דסובר ט"ד שפיר אית לי' דרבה והכי קדריש והי' על מצחו תמיד שאל יסיח דעתו א"כ ממילא נשמע גם באין על מצחו מרצה דהיינו דתמיד מרצה דאי רק כשהוא על מצחו מרצה ל"ל קרא דאל יסיח דעתו פשיטא וודאי דצריך למשמש בו כל שעה כדי שיהא מרצה ואי ל"ה כתיב רק והי' על מצחו לרצון הוה ידעינן דרק כשהוא על מצחו מרצה דט"ד ובעינן שאל יסיח דעתו אע"כ לומר דאף אין על מצחו נמי מרצה ולכן צריך לכתוב תמיד שאל יסיח דעתו ממנו וס"ל דשלא בשעת עבודה אסור ללבוש הציץ דאי שרי ל"ה משמע כלל שלא יסיח דצריך להתיר ללבוש הציץ שלא בשעת עבודה כמש"כ בתוי"ש ורק לר"י דסובר ט"ה בציבור וא"כ אי ל"ה כתיב תמיד ל"ה ידעינן דצריך למשמש בו כל שעה משום דאין על מקומו אין מרצה דהא ט"ה בציבור וע"כ סובר דתמיד אתי רק לחייב למשמש שלא בשעת עבודה ומשום דאסור להסיח דעת מפני קדושת השם החקוק עליו וא"כ שפיר כ' רבינו דרשא זו דאל יסיח דעתו ואפ"ה סובר ט"ד דאדרבא למ"ד ט"ד בציבור אתיא בפשיטות לפי מה דס"ל הש"א דלרבינו אין על מצחו מרצה דע"כ האי תמיד אתי שאל יסיח דעתו דאל"כ לשתוק מתמיד דהוה ידעינן דצריך למשמש בו כדי שיכפר אלא ע"כ דמרצה אפי' אין על מצחו ול"ה צריך למשמש ולכן כתיב תמיד ע"כ דחייב למשמש בו מפני קדושת השם וקו"ח שפיר לתפילין כמו לר"י אולם באמת נראה דרבינו דסובר דאין על מצחו אין מרצה אף דס"ל ט"ד ע"כ לומר דהוא סובר דהאי תמיד רק אתי שאל יסיח דעתו ממנו והיינו אפי' שלא בעידן עבודה (כדמוכח בשבת דרי"ש ס"ל כן ומסתמא רי"ש אתיא ככו"ע בין למ"ד אין על מצחו מרצה בין למ"ד אין על מצחו אין מרצה) וליכא קרא דאין על מצחו מרצה ושפיר י"ל דוקא על מצחו ומקומו הראוי מרצה וקרא דתמיד היינו שלא בשעת עבודה אם הוא על מצחו צריך שלא להסיח דעת דשרי להניח הציץ אפי' שלא בעידן עבודה דכל בגדי כהונה שרי שלא בשעת עבודה ה"נ רשאי להלביש הציץ וא"כ י"ל אדרבא דמהא"ט גופי' דס"ל דשלא בשעת עבודה ג"כ צריך למשמש אם מניח הציץ ממילא הדין נותן דרק במצחו מרצה דעיקר הרצוי הוא משום מחשבה קדושה הבאה ע"י הציץ לכן יכול לרצות אבל כשאינו על מצחו א"כ ממילא נמי אין מחשבתו קשור בהשם שבציץ לכן א"י הציץ לרצות דבעי טהרת מחשבה שאז ביכלתו לרצות וכן הוא בירושלמי ביומא באמת דהציץ רק מרצה כ"ז שהוא על מצחו ומדויק לשון רבינו שכ' דאעמ"צ מרצה מדכ' והי' על מצחו תמיד ובגמ' איתא דיליף כן ר"י מדכ' ונשא אהרן את עון הקדשים ותמיד אתי שלא יסיח דעת ולפמש"כ ניחא דלמסקנא דאתי קרא דאל יסיח דעתו אפי' שלא בשעת עבודה ממילא נשמע דאעמ"צ אין מרצה א"כ רק צריך ליתן טעם כה"ג ביוהכ"פ דאין על מצחו איך מרצה כיון דט"ד הוא צריך ציץ לרצויי ונראה דא"ש דהנה זה לשון הירושלמי:
בכל יום כה"ג מלביש בכליו ובא ומקריב תמיד של שחר והולך בתוך ביתו ובא ומקריב תמיד של בה"ע ר' עקיבא אמר לא היה עושה כן אלא בשבתות וביו"ט אית תני הציץ מרצה על מצחו אית תני אפי' בזויות ומפרש דאתיא כריו"ס דבכל יום לובש כדי לרצות על התמיד ויקשה לכאורה הא מבואר במפרשים דרק האימורים מקטיר שזורקין על האש כדתנן במשנה דתמיד וא"כ אי אירע טומאה בשעת זריקה מאי עביד וצ"ל כיון דלובש בשעת הקטרה מרצה על כל עבודות התמיד מעתה קשה טובא הא לקמן דף ע' מבואר במשנה דר"ע סבר וכן ס"ל לחכמים שם בברייתא דהי' מקטיר האימורים של קרבנות היום עם תמיד של בה"ע בבגדי זהב א"כ בשעת הקטרה כבר היה לבוש הציץ א"כ מרצה על כל עבודות היום וקשיא לר"ש מאי קאמר כה"ג יוכיח הא שפיר מרצה בשעת הקטרת אימורים וצ"ל דבאמת ר"ש ס"ל כר"א דס"ל שם דכל עבודת היום גומר קודם הקרבת המוספין בבגדי לבן א"כ אפשר לומר דס"ל דהקטרת אימורים באמת היה מקריב בבגדי לבן שלבש להוצאת כף ומחתה לכן שפיר דייק מכה"ג וקצת משמע כן בפ"ו דיומא במשנה ז' קרען והוציא את אימוריהן נתנן במגיס והקטירן ע"ג מזבח ופירש"י דלאו דוקא דהא בבגדי לבן הוא לבוש עתוי"ט ולפמש"כ י"ל דהוה דוקא דסתם משנה ס"ל באמת דמקטירן בבגדי לבן אולם י"ל בפשיטות יותר דהנה רש"י פי' באמת דצריך שיהא על מצחו בשעה שנטמא הקרבן אמנם בס' גבורת ארי' תמה מנ"ל הא ולפמש"כ ניחא דמוכח כפירש"י דאל"כ יקשה מה שהקשיתי דלא מוכח כלל מכה"ג ביוהכ"פ אמנם להלכה י"ל דהוכיח רבינו מירושלמי דלא כפירש"י דל"ב שיהא לבוש בשעה שנטמא דא"כ הי' צריך הכה"ג ללבוש בגכ"ה קודם שחיטת התמיד פן יטמא הדם מיד לאחר קבלת הדם אלא ע"כ דלירושלמי פשיטא לי' דלא כר"ש א"כ לא מוכח מכה"ג ביוהכ"פ מידי א"כ ניחא כיון דרבינו פסק בפ"ד מעיוהכ"פ דאימורי החטאת שחובת היום מקטיר עם תמיד של בה"ע בבגדי זהב א"כ ל"ק כלל מכה"ג ביוהכ"פ ולכן פסק שפיר דאין על מצחו אמ"ר ודו"ק:

ד') אין על מצחו אין מרצה. ובכ"מ הקשה דמבואר בגמ' דזה למ"ד ט"ה בציבור ורבינו הא ס"ל ט"ד בציבור ע"כ דגם אין על מצחו מרצה דכה"ג ביוהכ"פ יוכיח ונראה לישב בהקדם לבאר שמעתתא דיומא אשר צריכה תלמוד טובא דגמ' פריך עד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישהו מט"מ אמר רבא זאת אומרת ט"ה בציבור והקשו תוס' הא בזבחים דף ל"ג איתא דבין אביי ובין רבא ס"ל דט"ד בציבור ותי' דפסח ל"ה ק"צ ממש רק דחי יען שקבוע זמן וכן אילו של יוהכ"פ הוה ק"י אלא דקבוע זמנו ולכן מהדרינן אטהרה ובשעה"מ ובש"א הקשו לפי"ז בסנהדרין דף י"ב דפריך מר"י דס"ל בשמעתין ט"ה בציבור ולהנ"ל הא שאני ק"פ דהוה ק"י לכן מהדרינן אטהרה לעבר השנה מפני הטומאה ועוד קשה דא"כ הדרה קו' לדוכתי' נפרשהו מט"מ דהא בטומאת אילו של אהרן דהוה ק"י ט"ד הוא וכן הקשה בריטב"א לכן נראה לי לישב קו' תוס' באופן אחר דלא יקשה מרבא אדרבא:
עוד הקשו תוס' דגמ' מוקי ברייתא דהבא אחרת בפרים של ע"ז בק"צ ואז"ק דא"ד טומאה לכן מהדרינן אטהרה והקשו א"כ אמאי באמת דוחה טומאה אי ליכא אחרת ותי' משום ריצוי ציץ אבל טוה"ג דכהנים לא אידחי לגבייהו כלל דלגמרי חשוב ק"י וקשה דבגמ' משמע דשייך דיחוי אלא דמהדרינן אטהרה דהא תני לה בהדי אילו דאהרן דהוה זמנו קבוע וט"ד רק כיון דק"י לכן מהדרינן אטהרה וכמש"כ תוס' בד"ה כיון דהוה ק"צ לדחות את הטומאה רק דל"א דהותרה כיון דיחיד מייתי לה ועוד הקשו תוס' באמת מאי סברא איכא כיון דכולהו ילפינן מחד קרא דמועדי ד' א"כ א"ל דבמקצת הותרה ובמקצת רק דחוי ותי' דבאמת רק דרבנן עוד הקשו דגמ' פריך מדם שנטמא וזרקו במזיד לא הורצה ומ"פ הא להתיר בשר באכילה לכו"ע ל"א דהותרה ועוד אפי' למ"ד ט"ד קשה דהא רק פליגי אי מהדרינן אטהרה אבל בכבר קרב הקרבן בהא לא פליגי עוד הוק' בהא דפריך דציץ מרצה על הדם ועל הבשר דפירש"י בפסחים דאתיא כר"י דאמר אם אין בשר אין דם דאי כר"א הא אמר דם אף שאין בשר ותי' דאתיא שפיר כר"א דאמר יש דם אף שאין בשר והא דבעי ריצוי ציץ היינו לאקבעינהו בפיגול והקשו המפרשים א"כ מ"פ בשמעתין ל"ל ציץ לרצויי הא מצי למימר דבעי ציץ לאפוקי מידי מעילה דלקבעינהו בפיגול ולי קשה עוד אפירש"י דמוקי כרי"ה הא בפסחים דף פ' מסיק דהא"ט דר"י משום דהיתר הוא בציבור כפירש"י והא כאן קאי כמ"ד ט"ד בציבור ובאמת תוס' פליג שם בפסחים ומפרשין דטעמא דר"י דציץ מרצה על האוכלין אבל פירש"י לשיטתו קשה והנה בגמ' מייתי דר"ש דכה"ג ביוהכ"פ יוכיח דאין על מצחו מרצה והקשו בתוס' מנ"ל דילמא בא"א דוחה טומאה אפי' בלא ציץ דהא גברא דחיא טומאה אף דליכא ציץ לרצויי דהא ק"צ ע"כ דוחה טומאה והנה במהרמ"ב בתחילת הסוגי' הקשה דקאמר רבא זאת אומרת ט"ה בציבור והא אף למ"ד ט"ד עכ"פ טומאת מת דחי לה הקרבן ע"כ אין מפרישין אותו מטומאת המת (עתוי"ש שכ' דגם משום מת תיקנו כהן אחר דאי נטמא הכה"ג נעשה העבודה בשני וא"כ שפיר פריך נפרישהו מט"מ כדי שלא יטמא ותעשה העבודה בהשני שבו לא נתקיים מצות פרישה אך מפירש"י בריש מכילתין משמע דרק משום טומאת קרי מפרישין אחר לא משום טומאת מת דאי נטמא בט"מ אין נעשה בהשני כיון דבו לא נתקיים מצות פרישה אולם בריטב"א בריש מכילתין איתא להדיא דה"ה בכל הטומאות א"כ ניחא קו' מהרמ"ב ולא תיקשה אלא לפירש"י לדבר זה העירנו ידידי הרב המאוה"ג מו"ה דוד צבי נ"י קאטצבורג מפה) עוד יש להקשות לפמש"כ תוס' דק"פ הוה ק"י והא דדחי משום דק"י הוא א"כ אמאי אמרו בש"ס דדחי משום דהוה ק"צ הא אין זה הטעם אלא משום דזמנו קבוע וכן באילו של אהרן דאמרינן ביומא דף נ"א דדחי משום דזמנו קבוע א"כ למה תלינן לה בטעמא דהוה ק"צ ולכך אומר לישב הכל על נכון דיש להבין מאי זה דקאמר ט"ד לפירש"י רק בקושי התירו מה זה פירושו בקושי עכ"פ התירה תורה טומאה וגם במה פליגי אי ט"ד או ט"ה הא מקראי נפקא למה סובר זה דהותרה לגמרי ואידך ס"ל דרק דחוי וגם זה צריך תלמוד במאי פליגי לישנא קמא ס"ל דט"ה ולא מהדרינן רק בליכא טהורין בבית אב זה וללישנא בתרא לא מהדרינן אפי' אטהורין שבבית אב ועוד קשה לי דהנה הרשב"א בתשובה כ' דהא דפנ"פ דוחה שבת אי הוה דחוי או הותרה תליא אי בקרבן ג"כ אמרינן דשבת וטומאה דחוי הוא ואמנם הרא"ש פ' יוהכ"פ כתב דפנ"פ הותרה בשבת כמו אוכל נפש ביו"ט דכחול שויא רבנן הרי אי אמרינן הותרה לגמרי כמו אונ"פ ביו"ט א"כ איך סובר דט"ה וחייב לאהדורי אחר טהורים שבב"א ואומר דהנה בתוס' פסחים דף ס"ו כתבו דאיכא תנאי דלא דרשו מועדו ממשמעותו רק דילפי מגז"ש ואיכא מ"ד דדרשו ממשמעותו כדאיתא בפסחים דף ע"ז ולפי"ז אני אומר מאן דדריש משמעות מועדו ס"ל דעיקר הטעם דק"צ דוחה שבת היינו משום דז"ק ולמ"ד דילפינן מגז"ש דמועדו ס"ל דעיקר הטעם משום דהוה של ציבור דילפינן מועדו דפסח מתמיד דהוה ק"צ ודחי שבת:
א"כ י"ל הא דילפינן תמיד מפסח דדחי טומאה ג"כ עיקר הטעם משום דהוה ק"צ כמו ק"פ דדחי שבת מהא"ט דהוה ק"צ גם מה דדחי שבת משום דהוה ק"צ ושוב אמרינן כמו דדחי ק"פ שבת משום דהוה ק"צ גם מה דדחי טומאה הוא משום דהוה ק"צ (דאתי בכינופיא וגם א"ש ק"פ על היחיד) ולפי"ז י"ל דמאן דס"ל ט"ד סובר עיקר הילפותא מטעם משמעות מועדו והיינו דזמנו קבוע ולא משום דאיכא מעליותא דק"צ וכיון דרק משום דז"ק לכן רק ט"ד דהא דרק בקושי הודחה יען דז"ק דאי ימתין יעבור המצוה ולא תליא באמת אי איתא בציבור אבל למ"ד מגז"ש א"כ עיקר הטעם בתמיד משום דהוה ק"צ אז שפיר הותרה דהוה מצוה דרבים דאלים כח הציבור ולא בקושי הותרה אלא דכך שורת הדין כל שהוא בציבור דהותרה טומאה כמו דהותרה שבת ולכן אף בק"פ ט"ה דיליף מתמיד (אמנם נראה דזה תליא בפלוגתא דפליגי בעלמא תנאי א"כ ילפינן מינה ואוקי באתרא דלהאי מ"ד שפיר ילפינן תמיד מק"פ דדחי טומאה ואוקי באתרא כמו בשבת הותרה בתמיד גם ט"ה בתמיד אבל בק"פ גופי' שפיר י"ל דרק דחוי אבל אי אמרינן דילפינן מיני' ומינה א"כ ע"כ בק"פ גופי' ט"ה כמו שבת דאז שפיר אמרינן בתמיד ג"כ ט"ה כמו דהותרה שבת אבל אי נאמר בק"פ רק ט"ד א"כ תמיד דילפינן לענין טומאה מק"פ ע"כ ג"כ רק ט"ד אף דשבת הותרה ובהכי ניחא לי הא דאיתא ביומא דף מ"ו דר"ח ס"ל דוחה את השבת וא"ד את הטומאה ורבה ס"ל דוחה את הטומאה וא"ד שבת ואמר אביי דקשיא לרבה מ"ש טומאה דכתיב במועדו אפי' בטומאה שבת נמי במועדו אפי' בטומאה ולר"ח קשיא מ"ש שבת דכ' במועדו אפי' בשבת טומאה נמי במועדו אפי' בטומאה ואמר רבה לדידי ל"ק סופו כתחילתו מה תחילתו דוחה טומאה אף סופו דוחה טומאה ולר"ח ל"ק שבת הותרה טומאה דחוי ופלא חדא אמאי לא פריך לתרווייהו חדא קושיא מ"ש שבת מטומאה וכן מה משני לר"ח ט"ה וט"ד עכ"פ תיקשי הא קרא כתיב במועדו בטומאה כמו דכתיב מועדו בשבת לפמש"כ ניחא דאביי פריך לרבה מ"ש טומאה דדחי דילפינן מק"פ דדחי טומאה מאיש נדחה ואין ציבור נדחין א"כ שבת נמי הא כתיב בי' בפירוש דדחי שבת וכיון דבתרווייהו כתיב מועדו נילף חדא מאידך גם לענין סופו דכמו סופו ד"ט ידחה שבת ואדרבא לענין תחילתו בשבת עדיפא מק"פ דהטעם משום דהוה ק"צ ובק"פ דל"ה עיקר הטעם משום דהוה ק"צ אלא משום דז"ק אי לאו דילפינן מתמיד א"כ איך ניקום אנן ונאמר איפכא בטומאה דחי ובשבת דהוה ק"צ לא ידחה ולר"ח פריך איפכא לטעם אחר דס"ל דדרשא דמועדו היינו ממשמעותי' דמועדו נשמע דדחי שבת ה"נ בטומאה כתיב מועדו נילף נמי ממשמעותי' דסופו נמי דחי טומאה ומשני רבה דלדידי' ל"ק דטומאה שאני דגם תחילתו דחי א"כ אף דהטעם בק"פ באמת רק משום דז"ק אבל כיון דתחילתו דחי סופו נמי דחי משום דבא מקרבן דז"ק אבל שבת דתחילתו א"ד אף דהוה ק"צ לא דחי נמי סופו ולר"ח ל"ק דשבת הותרה וט"ד וכונתו דבזה מתורץ הקושיא מ"ש שבת דכתיב מועדו דס"ל דלאו ממשמעותי' דמועדו ילפינן דדחי שבת אלא משום דכ' קרא אבל טומאה ילפינן מק"פ א"כ דון מיני' ומינה מה בק"פ רק דיחוי דילפינן מאיש נדחה ובק"פ ל"ה ק"צ רק ז"ק ול"ה אלא דחוי א"כ גם תמיד ל"ה אלא דחוי ודו"ק) מעתה י"ל דבזה פליגי הני תרי לישני דלש"ק לכו"ע ס"ל דעיקר הטעם דד"ט משום דהוה ז"ק וס"ל לר"ש דלכן אף בליכא טהורים בבית אב מהדרינן אחר טהורים בב"א אחרינא ור"נ ס"ל דאי איכא מהדרינן כיון דרק בקושי הוא נדחה יען דהוה ז"ק אבל אי ליכא טהורים בב"א לא מהדרינן עוד דט"ה בציבור משום דעכ"פ כל הני קרבנות הוה גם מצוה דרבים דאף קרבנות של אהרן הוה עכ"פ מצוה דרבים והוא שלוחם לעשות קרבנו וקרבן אחד מעכב את חבירו וכן ק"פ יש מצוה דרבים עכ"פ דנעשה בכינופיא (ונ"ל שזה כונת רש"י שפי' דקרבן של אהרן זמנו קבוע ובדידי' תלה הכונה דאף דעיקר הטעם דז"ק הוה נמי מצוה דרבים דבדידי' תלוי כפרת ציבור) ולכן ט"ה וא"צ לאהדורי אחר בית אב אחרינא והוה ט"ד מצד וט"ה מצד וכן מצינו באונ"פ נמי דלכו"ע הותרה לגמרי אפ"ה במכשירין מחלקין בין אפשר ללא אפשר דלענין מכשירין רק דחוי הוה כמש"כ תוס' פסחים דף פ"ה בשם הר"ח דאונ"פ דשרי ביו"ט מטעם עשה דחל"ת ולכאורה פלא הא ביו"ט לכו"ע מטעם הותרה אע"כ כיון דבמכשירין לא שרי אלא באי אפשר ל"ה אלא מטעם דחוי וכמש"כ בח"ס סי' פ"ה הרי דגם ביו"ט דלכו"ע הותרה אפ"ה אמרינן דמצד אחד ל"ה אלא דחוי ומיושב קושיתינו מאונ"פ ביו"ט דהותרה לגמרי הותרה דבאמת גם באונ"פ לא הותרה לכל מילי דלמקצת דברים ל"ה אלא דחוי:
אמנם לל"ב לר"נ א"צ לאהדורי אף אחר טהורים שבבית אב דס"ל דט"ה לגמרי דטעמא דט"ה הוא משום דהוה ק"צ לא משום דז"ק אלא כיון דהוה ק"צ אלים טפי ולא בקושי הותרה דיליף מתמיד כמו דשבת הותרה גם טומאה הותרה אמנם לל"ק דר"נ דס"ל דדחוי הוא דעיקר טעמא משום דז"ק ובקושי הודחה אלא דאפ"ה ס"ל דט"ה דא"צ לאהדורי אחר בית אב אחרינא יען דעכ"פ הוה מצוה דרבים ורב ששת ס"ל דאין רק דיחוי צריך להבין במאי פליגי נראה דפליגי בהא דלר"נ א"צ ציץ לרצויי אטוה"ג והיינו דהותרה בלא ציץ ולכן א"צ לאהדורי אחר טהורים ור"ש ס"ל דצריך נמי ציץ לרצויי אטוה"ג ואין אלא דחוי ולכן צריך לאהדורי אחר טהורים וכאשר יבואר להלן וכעת נדבר מקו' התוס' דרבא אדרבה דלפמש"כ א"ש מאוד דרבא דקאמר זאת אומרת ט"ה בציבור היינו דס"ל כל"ק דר"נ דא"צ לאהדורי אחר בית אב דא"צ ציץ לרצוי לכן נמי א"צ לאפרושי מטומאת מת אבל בכל זה ס"ל נמי דהוה דחוי מצד יען דס"ל דעיקר הטעם משום דז"ק ובקושי הודחה ודלא כל"ב דר"נ וא"כ ניחא הא דקאמר בזבחים הואיל ואידחי אידחי דמצד עיקר הטעם דז"ק ל"ה אלא דחוי ואמרינן שפיר הואיל ואידחי אידחי א"כ אין כאן סתירה דס"ל לרבא ט"ה אבל לא הותרה לגמרי והא דקאמרי זאת אומרת ט"ה רק לאפוקי מר"ש דס"ל דדחוי וצריכה ציץ לרצוי א"כ ביוהכ"פ דליכא ציץ לרצוי דאין על מצחו אין מרצה צריך לתקוני מט"מ ומיושב קו' מהר"ב די"ל דנהי דעכ"פ ט"ד אפ"ה כיון דבעינן ציץ וביוהכ"פ א"א בציץ אכתי הוה לן לאפרושי גם מט"מ וניחא נמי קו' ריטב"א מאילו של אהרן דהא אילו של אהרן נעשה בחוץ א"כ איכא ציץ לרצוי א"כ אף אי ט"ד ניחא דעכ"פ הא הטומאה נדחית לכן א"צ לאפרושי מט"מ כקו' המהרמ"ב לאמת ובהא ניחא מה דקשה לי טובא לשיטת רבינו דס"ל דטוה"ג צריך ציץ לרצוי כיון דט"ד א"כ איך אמר רבא הואיל ואידחי אידחי והא ט"מ מרצה ציץ לכך אידחי אבל טומאת זיבה דאין ציץ מרצה כלל לא שייך לומר דאידחי וצע"ג:
אבל לפמש"כ ניחא דרבא דס"ל דט"ד וגם ט"ה יען דעכ"פ הוה מצוה דרבים א"צ באמת ציץ לרצוי ושייך שפיר הואיל ואידחי אידחי אבל אי הוה ס"ל לכר"ב דצריך ציץ לרצוי ל"ה שייך לומר הואיל ואידחי אידחי:
ואמנם טעמא דידהו דפליגי אי בעי ציץ לרצוי נראה דהנה בזבחים דף קי"ג והובא בחולין דף ק"א איתא באכל קדשים בטוה"ג דלת"ק חייב בין אכל טהור בין אכל טמא ורשב"ג פליג דבאכל טמא פטור ואמרו לו לריוה"ג כיון שנגע בו טומאה וקשיא לכאורה א"כ לא משכחת כלל טוה"ג בלא טומאת בשר דא"א שלא יגע בו (אח"ז אתי לידי ספר גבורת ארי ראיתי שהקשה כן) אך א"ש דהנה רבא מוקי שם דבקדם טוה"ג כו"ע לא פליגי דחייב כי פליגי בנטמא הבשר תחילה ומבואר בתוס' דלמסקנא בנטמא בטוה"ג אף דכשאכלו נגע בו וטמאהו כיון דטוה"ג קדים חייב דל"א כיון שנטמא נתחלל דע"י אכילתו הוא דנטמא ובהכי חייבי רחמנא דהכי הוה חיובו של אוכל בטוה"ג מעתה בכהנים טמאים נמי כיון דטוה"ג ע"כ הותרה או הודחה ורשאין לעבוד ולזרוק בטומאה אך השחיטה אפשר בזר טהור וגם אפשר ליזהר שלא יגע כמש"כ תוס' פסחים דף פ' אלא כיון דהטומאה בא ע"י מעשה ההקרבה בטוה"ג אין ק"צ חלוק ורשאי לטמא בידים דם ובשר הקרבה (וזהו לכו"ע אף למ"ד דלית לי' בעלמא דאין ק"צ חלוק כדמוכח בפסחים שם וכבר ביאר בנובי"ת סי' פ"ו דמצוה איכא בהא שלא יהא ק"צ חלוק אף דהוא כ' כן לר"י היינו דלר"י אמרינן אף בב' סדרים או בשני שבטים ג"כ אמרינן אין ק"צ חלוק והיינו דלימוד ערוך הוא בפיו אף שאין בזה סברא רק קבלה היתה בידו כמש"כ רבינו בפי' המשנה במנחות אבל באותו קרבן אק"צ חלוק אי משום דכיון דהזריקה חמורה שהוא במיתה כש"כ טומאת בשר שהוא בלאו או משום כיון דאישתרי טומאת אימורים אישתרי נמי טומאת בשר כמש"כ תוס' פסחים) ועוד דהא עכ"פ א"א בלא טומאת אימורים אם הכהנים או ביוהכ"פ כשכה"ג טמאים א"כ איכא בכל עבודה בטוה"ג שני דברים אשר צריכין ריצוי טוה"ג וטומאת הקרבן א"כ י"ל בהא פליגי רבא ורבינא דרבא ס"ל דאין מפרישין מט"מ דטה"ג הותרה בציבור ורבינא ס"ל משום דל"ש אבל אי הוה שכיח הוה צריכין להפרישו דט"ד והיינו דרבא לשיטתו דמפרש שם דלכו"ע בנטמא טוה"ג לא פליגי ה"נ א"צ ריצוי אטוה"ג דטומאת הקרבן אינו בא אלא מכח מעשה הקרבה בטוה"ג ולכן א"צ ריצוי ציץ דטוה"ג הא הותרה ורבינא ס"ל כיון דסוף סוף ע"כ מתעבד נמי בטומאת הקרבן גם טוה"ג צריך ריצוי ציץ ולכן ס"ל הכא דט"ד דהא כיון דאי נטמא בטוה"ג ע"כ נעשה הכל בטומאה (דביוהכ"פ אי הכה"ג טמא הוה ככל כהנים טמאים וכפירש"י דכפרה תלוי' בי') ואיכא טומאת קרבן צריך ריצוי ציץ לרצות וצריך לשנוי' דלא שכיח:
ולפי"ז יש לישב נמי קו' תוס' דרבא אדרבא דהוא ס"ל דאף דע"כ איכא טומאת קרבן א"צ ציץ לרצות ולכן ס"ל ט"ה בציבור אבל בכל זה עיקר ההיתר אינו אלא דחוי כיון דהוה ז"ק ובקושי התירה תורה (אמנם תוס' פסחים דהקשו הא אפשר ליזהר שלא ליגע ותי' כיון דהותרה טומאת אימורים הותר נמי טומאת בשר וא"צ ליזהר שלא ליגע משמע משום זריקה דנעשה בטומה"ג ל"ה אמרינן דהותר נמי לעשות הכל בטומאה הנה באמת כבר הקשה כן בה"ג רע"א תיפוק לי' כיון דזריקת דם בטומאה שהוא בכרת הותר הותרה נמי ליגע בבשר ולעשות הכל בטומאה והיינו כסברא שכתבנו אולם בירושלמי פסחים דף מ"ג משמע כתוס' דבעי שם בא בטומאת עובדין האיך עבידה שחטו אותו בעלי מומין וזרקו אותו טמאין ופליגי ר' הונא סובר דנעשה בטהרה ור"ז סובר דבא בטומאה ופי' בק"ע דהואיל ואישתרי טומאת בשר ובא בטומאה מבואר כדברי תוס' דרק משום אימורים נעשה הכל בטומאה ועמש"כ בפ"ד כהמ"ק אמנם הא גם לפירוש התוס' מוכרח סברא זו דאק"צ חלוק שכ' הואיל ואישתרי טומאת אימורים אישתרי טומאת בשר א"כ ה"נ שפיר נעשה הכל בטומאה כיון שבוודאי טומאת אימורים אישתרי לבסוף אישתרי נמי בתחילה ורשאי ליגע בקרבן אלא דלכאורה בפר ושעיר שהם קרבנות הנשרפין בחוץ אין מקבלין טומאה כיון שלא הוכשרו אף אם העבירהו בנהר מחיים כיון שהבשר אין מקבל טומאה לר"ש לא נעשה הבשר יד לאימורים וכמו שהקשה בבית שערים ויבואר להלן דזה ליתא דקודם זריקה יש לקרבנות הנשרפים דין ככל הקרבנות וכמו שיבואר א"כ ה"נ כיון דסופו שיקריב האימורים בטומאה ואישתרי טומאת אימורים אישתרי נמי טומאת בשר ופלא שבנובי"ת או"ח סי' פ"ו הביא סברא זו מבנו הגאון מהר"ש ז"ל שק"פ לא נכשר לקבל טומאה דמשקה בית מטבחיא דכן ואין מכשירין מה"ת והי' יכולין לאכול בטהרה שהכהנים לא יגעו בבשר לפי טעותו של חזקי' דטעה לעבר כדי שלא יהא נעשה בטומאה ופלא דהא עכ"פ הזריקה בטומאה ואי הקרבה בטוה"ג הותרה כש"כ דהותרה טומאת בשר כנ"ל אלא די"ל דגם בזה טעה חזקי' והי' סובר דאפשר לעשות בטהרה שלא יגעו בבשר) אח"ז בשעת הדפסה בא לידי ספר גבורת ארי' על יומא ראיתי שהקשה כן מזבחים דאמרינן כיון שנגע בו טומאהו ד"כ ה"נ לא משכחת טוה"ג בלא טומאת קרבן ותי' דמשכחת בקרומית של קנה ולפמש"כ ז"א דמה"ד אין ק"צ חלוק וא"צ לעשות בקרומית של קנה א"כ משנגע בו טמאהו ואיכא ממילא גם טומאת קרבן):
אלא דאכתי תקשה דהא זהו דביוהכ"פ אין ציץ על מצחו הוא רק בעבודה דבפנים בפר ושעיר של יוהכ"פ וזהו מהקרבנות הנשרפין דאיתא בתוספתא דיומא פ"ג דר"ש ס"ל דאין מקבל טומאה כלל אף אם נגע אך א"ש דהא דבשר פר ושעיר הנשרפין אין מקבל טומאה דלשריפה עומד ואינו אוכל שאתה יכול להאכיל הנה זה שייך אחר זריקה אבל קודם זריקה אין להם דין בשר העומד לשריפה ודבר זה למדתי מפירש"י בפסחים דף ע"ז שכ' הא דאם אין דם אין בשר משום דאיסור שהי' עליו מחיים דהיינו הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך לא פקע אם לא זרק הדם ובהא ניחא אחריתא שתמהו דהא דם קדשים אין מקבל טומאה מה"ת א"כ ל"ש כלל דם שנטמא ולפמש"כ ניחא דזה בדם שכבר קיבל בכ"ש אבל אם נגע בקרבן מיד לאחר שחיטה דנטמא הקרבן נטמא עמו הדם שהוא חלק מהקרבן וכשמקבל דמו בכ"ש מקבל דם טמא וכיון דאין ק"צ חלוק רשאי הוא ליגע בהקרבן ונטמא הבשר והדם שעמו (אף דדברי רש"י הנ"ל צריכים תלמוד יבואר להלן) א"כ ה"נ על בשר פרים הנשרפים איכא הלאו דלא תוכל לאכול מבשר קדשים קודם זריקה א"כ אין לו עדיין דין בשר העומד לשריפה ושפיר מקבל טומאה (וראיתי בשו"ת בית שערים שנתעצם מאוד בקושיא זו ולפמש"כ לק"מ אח"ז ראיתי כי זכיתי לכוין לאמיתה של תורה כי כן מצאתי בירושלמי פ"ו דיומא דף ל"א לפי גי' הפני משה ר"ז שאל פרים הנשרפין שנטמאו מהו שישרפו כמצותן מה צריך בשנטמאו לאחר זריקה אבל אם נטמאו לפני זריקה קורא אני עליו במועדו אפי' בטומאה וט"ד והוה כמצותן ולכן נשרפין בבית הדשן ה"נ יש לומר לר"ש דקודם זריקה שפיר מקבל טומאה כמו בכל קרבן והנה בשו"ת הנ"ל הוסיף עוד להקשות דאין לומר דעכ"פ האימורים דלהקרבה עומדים מקבלים טומאה דז"א דהא כיון דבשר לא מקבל טומאה ועומד לשריפה לא נעשה שומר להאימורים ולא הוכשר לקבל טומאה כלל אף אם העבירהו בנהר לפמש"כ מתוס' פסחים דף כ"א דרק ע"י העור נכשר הבשר לדעתי ז"א דהא חלב הכסלים הוא חלק האימורים והם מתפשטים תוך בשר הבהמה והוא כחלק מהבשר (והא דעולה להקרבה הוא כדאמרינן בחולין דף צ"ג דהבהמה בהילוכה אפרוקי מתפרק) וכיון דהוה חלק מבשר הבהמה א"כ העור שהוכשר כשעבר במים הוא גופי' הועיל גם לחלק הכסלים שבתוך הבשר ולא משום דנעשה הבשר שומר להאימורים שאין עומד' לשריפה שפיר מקבל טומאה ולק"מ וכן מש"כ שם לישב בזה דברי רבינו דל"ק מכה"ג ביוהכ"פ דאין צריך ציץ כלל כיון דאין מקבל טומאה לא הדם ולא הבשר הנה כבר קדמוהו אאמוהגזצ"ל בספרו שבי"ד על יור"ד סי' קס"א אבל באמת במחכ"ת לק"מ ושפיר מקבל הבשר טומאה דאין עומד לשריפה ממילא גם הדם נטמא דהוא חלק מהבהמה והא דדם קדשים אין מקבל טומאה היינו כשנטמא אחר שקיבלו בכלי אבל קודם שקיבלו בכלי הדם היוצא מבהמה שנגע בו בשעת קבלת הדם טמא והבהמה שפיר טמאה כשהעבירוה בנהר ועדיין משקה טופח ובשו"ת נטע שורק כ' דפרים הנשרפים לא הוכשר יען דלמה יעבירהו במים כיון שנשרף עם העור לדעתי ז"א דאין לבנות יסוד על מציאות דמשכחת שהי' מאוס והוצרכו להעבירו בנהר דאין להכניסו במאיסותו לעזרה ועוד לפמש"כ הריא"ף סוף ביצה משקין הבהמה כדי שיעבירו הסירכות בנקל וזהו שייך אף בקרבנות כמש"כ בפ"ב מאיסורי מזבח דהא משקין התמיד בכוס של זהב ואף דזה רק מדרבנן היינו לענין לבדוק אחר סירכות אבל בוודאי אם רואין סירכא צריך להעבירו מחשש נקב וא"כ בכל קרבנות חששו שמא ימצאו סירכא ויצטרכו להעביר הסירכא ורצו שיעבור בנקל ונתנו להם לשתות א"כ א"א שלא יגע בפיו ועוד המשקה טופח והוכשר כל העור ונתכשר כל הבשר והחלב כמש"כ לעיל) מעתה נבואה לישב שאר קו' התוס' דהנה הא דפריך מהי' עומד ומקריב מנחת פרים ושעירים אם יש אחרת אומר להביא אחרת ואם לאו אומר הוה פיקח ושתוק ואי ט"ה בציבור אמאי אומר להביא אחרת נראה לומר דפריך כן לר"ש בל"ב דס"ל דט"ה לגמרי דתליא במה שהוא ק"צ וא"צ ציץ לרצויי אקומץ שנטמא בהקרבתו בטוה"ג וא"צ לאהדורי כלל אטהרה אבל לל"ק ניחא דהא לר"ש ג"כ מהדרינן אטהרה ודחי לא בטומאת פרים דפר העלם דבר של ציבור דאין קבוע זמן ושעירים דקבוע להם זמן אבל הם ק"י לכן מהדרינן אטהרה דהיינו לל"ב דר"ש דט"ה לגמרי העיקר תליא אי הוה ק"צ ולכן שפיר כה"ג דהוא ק"י מהדרינן אטהרה וא"כ ניחא מה שהקשו תוס' א"כ אי ליכא אחרת אמאי קרב דלפמש"כ הא עיקר הטעם דט"ה הוא משום דהוה ק"צ אף דבאמת א"ד רק אי גם ז"ק אבל עכ"פ אי ליכא אחרת שפיר קרב דהא עכ"פ ק"צ הוא ובשעיר כה"ג דהוה ק"י דז"ק נהי דמהדרין אטהרה אבל אי ליכא אחרת מקריבין משום דנהי דל"ה ק"צ ממש אבל הא הוה צורך רבים לכן כשר רק אם אפשר לאהדורי מהדרינן אטהרה כיון דהוה ק"י משא"כ ק"י ממש דל"ה צורך הרבים לא נדחה כלל הטומאה אף בא"א וכן מה שהקשו מ"ט דמקצת דחוי' די"ל דבוודאי למ"ד דיליף ממשמעות דמועדו באמת כולהו רק דחוי' הוה ולמ"ד דהותרה הא יליף כן מתרי קראי דפסח דאיש נדחה ולא ציבור ובשאר קרבנות הא כתבנו משום דאוקי באתרי' כמו שבת הותרה כן טומאה הותרה וכן מה שהקשו מ"פ מדם דאם זרק לא הורצה גם למ"ד ט"ד נמי קשיא בכבר זרק אמאי לא הורצה די"ל דקו' הגמ' הי' לל"ק דר"נ דס"ל דהותרה מצד אחד עכ"פ אי לא אשכח טהורים באותו בית אב לא מהדרינן אמאי לא הורצה אבל למ"ד ט"ד היינו דס"ל דלגמרי אמרינן ט"ד ובארנו דהא"ט דס"ל דתליא בזמנו קבוע והא דדחי היינו משום דאיכא ציץ לרצויי דהא מסתמא נטמא הבשר והדם דאין ק"צ חלוק ונעשה הכל בטומאה וא"כ י"ל דוקא בכהא"ג ציץ מרצה כיון דנטמא ע"י מעשה הקרבה שנעשה בטוה"ג וכיון שההקרבה גופי' שנעשה בטומאה הודחה לכן גם מה שמקריב הדם טמא הודחה ע"י ריצוי ציץ אבל בנטמא הדם לבד א"כ קדמה טומאת הדם ונתחלל ע"י טומאתו (כמו בבשר שנטמא דפטור כשאכלו בטוה"ג דכבר נתחלל בטומאתו) ה"נ הוה כאלו פקע שם קודש מהדם הוה ס"ל דלא אהני ריצוי ציץ לרצויי אף בק"י דזמנו קבוע ואף בדיעבד שכבר זרק והיינו דאף דנטמא הדם והעולין כיון דטוה"ג הותרה גם טומאת הדם והעולין שנטמא בהקרבתו הותר וכן בנטמא קומץ בשעת הקרבה ט"ה בציבור וא"צ ציץ לרצויי אמנם אי נטמא הקומץ שלא ע"י הקרבה דהיינו דקדמה טומאה עולין שפיר צריך ציץ לרצויי ולכן ל"מ רק להקרבה אבל לא להתיר לאכילה כדאיתא לעיל (וזה שייך בקומץ אבל בדם דבאמת מה"ת אין מקבל טומאה כלל אי ט"ה בציבור ציץ מרצה שפיר להתיר נמי באכילה דל"ש לומר דנתחלל קדושתו ולכן אהני אף להתיר בשר לאכילה):
ובהא ניחא הא דהקשיתי לפירש"י דאוקמא כר"י דהא בפסחים מסיק דטעמא דר"י משום דט"ה וכאן הא קאי עתה לאותובי למ"ד ט"ה בציבור ולפמש"כ ניחא דהנה תוס' בפסחים באמת הקשו אפירש"י דא"כ הוה לי' למימר אלא ט"ה בציבור כדקאמר אליבא דריוס"י ולפמש"כ ניחא דוודאי אליבא דר"י דמשני דס"ל ט"ה בציבור היינו דס"ל דהותרה לגמרי משום דס"ל דעיקר הטעם משום דזמנו קבוע אבל הא דקאמר לר"י דס"ל דמותר בציבור אין הכונה דס"ל הותרה לגמרי כל"ב דר"ש ביומא אלא משום דלס"ד שם בפסחים דקאמר סברוה ט"ד בציבור היינו דס"ל דגם טוה"ג אין מרצה בלא ציץ ואין ציץ מרצה על העולין ועל האכילות ע"ז מסיק הותרה הוא בציבור היינו כמ"ד דהותרה מצד ודחוי' מצד שבארנו דס"ל דטוה"ג א"צ ריצוי ציץ כלל אף דבוודאי ע"י הקרבה בטומאה נטמא נמי העולין והבשר הוה כאלו אין כאן טומאת בשר ועולין כלל כמו לענין אכילה בטוה"ג דחייב דלא חל הטומאה על הבשר לפוטרו מחיוב אכילתו בטוה"ג ה"נ לא חל לענין דנאמר דצריך ציץ לרצויי וא"כ ניחא דלא מצי משני אלא דט"ה בציבור דאז הו"א דהיינו דס"ל כמ"ד דט"ה בציבור לגמרי וא"כ אפי' נטמאו העולין אח"כ ג"כ ט"ה בציבור דא"צ ציץ ולכן משני כמ"ד הותרה הוא בציבור היינו כשנטמאו ע"י הקרבתן בטוה"ג דא"צ ציץ לרצויי וא"כ ניחא ביומא דהכי הוה נמי ס"ל דאתיא כר"י אף דקאי עתה למ"ד ט"ד דלפמש"כ י"ל דרק פריך לל"ב למ"ד דט"ה לגמרי אבל אתיא שפיר כמ"ד ט"ה וכל"ק דהיינו דהותרה מצד ודחוי' מצד דס"ל דעיקר הטעם דדחוי' יען דזמנו קבוע והיינו כמסקנת הגמ' בפסחים דר"י ס"ל דהותר בציבור (ולא קאמר דס"ל ט"ה בציבור) אלא כמ"ד דבציבור שאני יען דעכ"פ הותרה מצד כשליכא למעבד בטהרה באותו בית אב וא"צ ציץ לרצויי אמנם גם מה שתי' תוס' דאתיא כר"א דצריך ציץ לאקבעינהו בפיגול ניחא ג"כ דהא תוס' לשיטתם בפסחים דר"י לית לי' כלל ט"ה בציבור דמזה לא חזר אלא דחזר מצד דס"ל ציץ מרצה על אכילות לכן לא מוקי כר"י רק כר"א ומפרשי דעתה הדר ממה דס"ד דאין ציץ מרצה על האכילות ועתה ס"ל דציץ מרצה על האכילות לכאורה צריך תלמוד איך הדר ממה דהוה פשיטא לי' דלכו"ע אין ציץ מרצה על אכילות ונראה לבאר דהנה רש"י פי' לעיל הא דלר"י אם אין דם אין בשר יען דבשר קדשים נאסר וכ"ז שלא נתכפר בדם זריקה לא פקע האיסור הנה רש"י בזה לשיטתו בקידושין דף נ"ז דמפרש הטעם דש"ח אסור באכילה ובהנאה היינו ג"כ מהא"ט כיון דנאסר מחיים לא פקע האיסור בלא זריקת דם בפנים ואסור בלאו דלא תוכל לאכול בשעריך וכמו שביאר במקנה אמנם תוס' שם חולקין דהא קדשים שמתו פקע מידי מעילה ומפרשין דלכן אסור דיליף מחולין בעזרה דאסורה יען דלא היה בו מעשה המכשיר בחולין ה"נ הא לא נעשה מעשה המכשיר בקדשים וזה ל"ש הכא (וכן מש"כ במקנה שם טעם אחר משום ל"ת כ"ת ג"כ לא שייך הכא דהא לא נעשה בזה תועבה במה שנשפך הדם) אלא דרש"י אזיל הכא לשיטתו בקידושין אמנם לפי"ז לכאורה קשה לי איך ס"ל ר"י דאין ציץ מרצה על האכילות דהא אף אי אמרת דאין מרצה והוה כלא זרק הדם כלל אין כאן אלא פסול זה שישנו על בשר קדשים קודם זריקה א"כ למה לא יהא הציץ מרצה דהא ע"י זריקה פקע האיסור ממילא נמי יהא מרצה ונראה דהא בפסחים דף כ"ד איתא דאמר ר"א דהא דכתיב כל בשר קודש לא יאכל דאתי לומר כל שבקודש פסול הוא בלאו ופירש"י כגון נשפך הדם וקשה טובא לכאורה הא לפירש"י בקידושין משום דאיסור לא פקע בנשפך הדם איכא לאו על אכילתו כמו באוכל קדשים קודם זריקה וצריך לומר דבאמת ר"א לית לי' סברת רש"י בקידושין דבש"ח אסור משום דלא הוה כפרה בזריקה דהא קדשים שמתו דיצאו מידי מעילה אלא דאסור באמת מהא"ט דכל שבקדשים פסול איכא לאו על אכילתו מקרא דכל קודש לא יאכל כמש"כ במקנה שם מעתה ניחא גם פירש"י בפסחים דר"ש ס"ל שפיר דבנשפך הדם א"צ לטעם דכל שבקודש פסול משום דיש עליו עדיין האיסור שהי' עליו קודם זריקה אבל בנטמא הבשר דע"כ אהני זריקתו לאפוקעינהו מידי מעילה כדקאמר בשמעתין אף לר"א א"כ פקע האיסור שהי' עליו וחל האיסור מקרא דכל קודש לא יאכל כר"א דבהא לא פליגא ולכן ס"ל דאין ציץ מרצה על אכילות דהא אסור משום לא יאכל קודש ולכן למסקנא מסיק שפיר דס"ל לר"י דציץ מרצה על האכילות ומעתה י"ל דהא"ט דר"א דס"ל דציץ אהני לאפוקעינהו מידי מעילה דר"א סובר ג"כ כיון דכ"ז שלא נזרק הדם איכא איסורא מלאו דלא תוכל לאכול לכן אף דנטמא איכא איסור זה רק בנשפך בזה ס"ל לר"א דאזיל איסור זה וחל עליו לאו דכל שבקודש לא יאכל א"כ אי איכא דם לא פקע האיסור שהי' מחיים עד שנזרק אף שנטמא אבל אי זריק דם פקע איסור זה א"כ ע"כ אהני זריקת הדם להוציא מידי איסור לאו זה וחל עליו לאו דכל קודש לא יאכל לכן סובר ר"א כיון דזריקה אתי להוציא מידי איסור זה שהי' עליו ע"כ אהני נמי ריצוי ציץ לאפוקי מידי איסור מעילה ולאקבעינהו בפיגול ולפי"ז ניחא מה שכ' תוס' דלר"א צריך ריצוי ציץ לאפוקי מידי מעילה ותמה בשעה"מ א"כ אף אי ט"ה בציבור ג"כ נאמר דבעי ציץ לאפוקי מידי מעילה ולאקבעינהו בפיגול כמו למ"ד ט"ד ואיכא ציץ דמהני לאפוקי מידי מעילה וא"כ מ"פ בגמ' אי ט"ה בציבור ל"ל ציץ לרצויי הא צריך ציץ לאפוקי מידי מעילה ולפמש"כ ניחא דבוודאי אי ט"ה בציבור בלא"ה מהני זריקה להוציא מידי מעילה כיון דע"י זריקה פקע האיסור שהי' עליו מחיים אף דנטמא הא ט"ה וכיון שפקע האיסור שהי' עליו מחיים מהני לאקבעינהו בפיגול ולאפוקי מידי מעילה בלא ריצוי ציץ (אלא דמתוס' מנחות דף ט"ו משמע דס"ל דט"ה לא עדיף כמו ציץ למ"ד ט"ד אבל לפי מה שבארנו נתבאר דלענין זה לאפקעינהו מידי מעילה ע"כ אהני למ"ד ט"ה בלא ציץ כיון דזריקה ע"כ אהני לאפוקי מאיסור שהי' עליו מחיים) לפי"ז שפיר כ' תוס' דאתיא כר"א דלשיטתם בפסחים למסקנא ס"ל ר"י דציץ מרצה על האוכלין ולר"א אין מרצה אלא דס"ל דאין נפ"מ כלל באי מרצה על האכילות כיון דעכ"פ איכא דם אף שאין בשר ולא צריך זריקה אלא לאקבעינהו בפיגול:
מעתה נהדר לסוגי' דיומא דגמ' משני תנאי היא דר"ש ס"ל כה"ג ביוהכ"פ יוכיח דאין על מצחו מרצה משום דס"ל ט"ד נראה לפרש דס"ל ט"ד ואין מרצה בלא ציץ כדס"ל רבינא ולל"ק למ"ד ט"ד וצריך לאפרושי מט"מ ג"כ יען דצריך ציץ לרצויי וביוהכ"פ ליכא ציץ לרצויי וע"ז פליג ר"ש דבאמת איכא ציץ לרצויי דאין על מצחו מרצה ולכן ניחא דא"צ לאפרושי מט"מ כלל דעכ"פ הא ט"ד בציבור וכקו' מהרמ"ב לאמת וא"כ מיושב קו' תוס' שהקשו דילמא בא"א שאני כמו בטוה"ג דלפמש"כ באמת גם בטוה"ג צריך נמי ציץ לרצויי דהא א"א דלא נגע דאין ק"צ חלוק ונעשה הכל בטומאה א"כ צריך ריצוי ציץ אף דלא נטמא רק ע"י מעשה ההקרבה בטוה"ג אלא וודאי דאף אין על מצחו ג"כ מרצה דרק עון המקריבים אין נושא דהיינו העון שמקריב בטומאה אבל העון שיש בקרבים נוסף על עונו שמקריב בטומאה זה שפיר נושא ולכן צריך דוקא ריצוי ציץ בק"צ ואי לאו הציץ ל"ה דחי דל"ד לטוה"ג דדחי בלא ציץ היינו העון מה שעובד בטומאה משום דכ' קרא למעט עון המקריבים כיון דלא אהני ציץ א"צ ציץ לרצויי עון המקריבים אבל כיון דבאמת גם בטוה"ג איכא מסתמא נמי עון הקרבים דכתיב בי' ונשא עון הקדשים א"ד בלא ציץ א"כ לא אשכחן דירצה עוד בטוה"ג שלא יצטרך ציץ לרצויי לכן ביוהכ"פ דליכא ציץ ל"ה דחי (ומכש"כ די"ל דבאמת עיקר קושיתו דר"ש דא"כ הוה צריך עכ"פ לתקוני להפרישו מט"מ כיון דאי איכא ציץ צריך לרצויי וביוהכ"פ דליכא ציץ אית לן לתקוני להפרישו מט"מ ולא נסמוך דעכ"פ גם בלא ציץ ע"כ נדחה הטומאה מפני הקרבן כמש"כ לישב קו' המהרמ"ב) וא"כ ממילא נתיישבו דברי רבינו על נכון דס"ל ט"ד היינו דס"ל דל"א דהותרה בציבור כל"ב דר"נ דס"ל דתליא עיקר בק"צ והותרה לגמרי הא לא סבירא לי' אלא עיקר הטעם דדחי יען דזמנו קבוע כמבואר בדבריו בפרקין א"כ הוה רק דחוי' אבל ג"כ לא סבירא לי' דק"ד וצריך דוקא ציץ לרצויי יען דאיכא נמי טומאת הקרבין דאין ק"צ חלוק ונעשה הכל בטומאה אלא ס"ל דא"צ ציץ לרצויי אמה שנטמא ע"י הקרבתו דכיון דעון המקריבים א"צ ציץ לרצויי גם זה עון הקריבים שבא על ידי הקרבה ג"כ נרצה דעון הקרבים דצריך ציץ לרצויי היינו משום דכל שאיכא טומאה הוה כנתחלל קדושת הקרבן (כמו לגבי אכילת קדשים טמאים דא"ח אם אכל בטוה"ג שאח"כ יען שנתחלל קדושתו) אבל בנטמא ע"י הקרבתו שטוה"ג שלו קדמה כיון דטוה"ג עצמו נדחה גם הטומאה שבאה ע"י הקרבתו לא תגרום חילול קדושת הקדשים (כמו דחייב מהא"ט באכל בטוה"ג בשר קודש אף שנטמא ע"י אכילתו ובשו"ת בית שערים העלה דלדעת רבינו צריך ציץ לרצויי יען דאיכא נמי פסול קרבן משום דטמא ששימש חילל וצריך ציץ לרצויי ולדעתי ז"א דאי ט"ד ושרי לעבוד לכתחלה ל"ש לומר דצריך ציץ לרצויי שלא יתחלל הקרבן) וא"צ ציץ לרצויי א"כ לא קשיא מכה"ג ביוהכ"פ דהא כיון דעכ"פ ט"ד שפיר דחי לטומאה ביוהכ"פ בלא ציץ כמו בטוה"ג כקושית התוס' באמת ולכן שפיר מצינן לומר באין על מצחו אין מרצה ואפ"ה נדחית הטומאה ביוהכ"פ כמו בטוה"ג ודו"ק:
אך לכאורה יקשה הא רבינו ס"ל באמת דציץ מרצה על טוה"ג משמע דס"ל דצריך ציץ לרצות אך א"ש מאוד דהנה תוס' בשמעתין כ' דבדיעבד בלא ציץ מרצה ואם איכא ריצוי ציץ אז א"צ להביא אחרת ובספר גבורת ארי' הקשה מפסחים דמבואר אי ט"ד ואין ציץ מרצה על אכילות לא משכחת באין בטומאה דהוה כאלו אין כאן לא בשר ולא עולין:
ול"נ דבוודאי היכא דנטמא בשר שלא בדרך הקרבתו שפיר נשמע דבטומאת קרבן פסול אפי' דיעבד כיון דאין ציץ מרצה אבל דרך הקרבתו נהי לכתחלה עכ"פ צריך ריצוי ציץ על טומאת דם ועולין שנטמאו ע"י הקרבת הטמא אבל בדיעבד א"צ ריצוי ציץ כיון דטוה"ג דחוי גם טומאת עולין הבאה ע"י מעשה הקרבה נדחה א"כ היכי דכולן טמאים (או בכה"ג ביוהכ"פ דאם הוא טמא אין כהן טהור יכול לעבוד) ט"ה בלא ריצוי ציץ גם אטומאת דם ועולין הבאה ע"י מעשה ההקרבה א"צ ריצוי ציץ ולכן כה"ג ביוהכ"פ א"צ בדיעבד ציץ לרצות ושפיר ס"ל דאין על מצחו אין מרצה דס"ל כרבא דקאמר זאת אומרת ט"ה בציבור והכוונה דט"ה דא"צ ריצוי ציץ דזה ג"כ מיקרי ט"ה אבל לא דהותרה ממש לאפוקי ממ"ד דס"ל דבעי ריצוי ציץ אף בכולן טמאים דהיינו רבינא דקאמר הטעם משום דלא שכיח (או בכה"ג טמא ביוהכ"פ) דס"ל דאף בכולן טמאים צריך ציץ כיון דנטמא הדם והעולין בהקרבת הטמא וקשיא לי' כה"ג ביוהכ"פ איך מרצה כיון דאין על מצחו אין מרצה א"כ ליבעי לאפרושי מט"מ ולכן מוקי באמת הטעם משום דלא שכיח ודו"ק:

ו') ציץ מרצה על טוה"ג וכו'. והקשה בגבורת ארי' משבועות דף ט' דאמרינן מ"ט דר"ש דאמר התם שעירי הרגלים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו פי' על האוכל קודש או הנכנס למקדש בטומאה ושעירי ר"ח מכפרים על הטהור שאכל את הטמא דכתיב גבי שעיר של ר"ח ואותה נתן לכם לכפר על עון העדה ויליף עון עון מציץ מה להלן טומאת בשר אף כאן טומאת בשר ש"מ דאין הציץ מרצה על טומאת מקדש ואי מרצה אטומאת הגוף ששימש בטומאה הא מרצה על טומאת מקדש ונילף שעיר של ר"ח מיני' שיהי' מכפר על טומאת מקדש בכה"ג אלא וודאי הא דט"ד בציבור בלא ריצוי ציץ וכן קשה ממנחות דף ט"ו דפריך מהא דאמר רי"ו אפי' שבט אחד טמא וכל שבטים טהורים יעשו בטומאה וש"מ דעל טוה"ג אין הציץ מרצה בק"צ והא דט"ד בציבור הוא בלא ריצוי ציץ ולפמש"כ לעיל ניחא דאי משום שימוש בטוה"ג באמת א"צ ציץ לרצויי אלא הא דצריך ציץ לכתחלה לרצויי משום דא"א בלי נגיעה דנטמא דרך הקרבתו ובדיעבד מרצה בלי ריצוי ציץ:

ז) עודו על מצחו מרצה. ותמוה הא פסק כר"ש שט"ד וגם קשה דרבינו הביא שם הקרא של תמיד לרצון להם לפני ד' וזו הנה כר"ש שיליף מזה שתמיד מרצה ושאג"א בסי' ל"ח הקשה שכיון שפסק שטומאה דחוי' בציבור א"כ האיך פסק פ"ד מה"ת חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה קו"ח מציץ והלא כן פסק שט"ד וצריך תמיד על ריצוי ציץ ולא על תמיד שלא יסיח דעתו ממנו עי"ש באורך ובני הרב הגדול החו"ב מו"ה דוד ליב נ"י מק"ק סערדאהעלי כתב לי לתרץ דברי רבינו דתו"י הקשה על מה שתירץ ר"י הנח לכה"ג ביוהכ"פ שט"ה בציבור מאיל של יוהכ"פ דהוה קרבן יחיד ותי' דהי' בחוץ והוה עליו ציץ וע"ז הקשה מפר שנעשה בפנים ותירץ כיון דמעכב את השעיר הוי כק"צ אולם ע"ז יש להקשות דבתמורה י"ד קאמרו רבנן מה בין ק"י לק"צ ק"צ דוחה שבת וטומאה וק"י לא א"ל ר"מ הלא חביתי כה"ג ופר של יוהכ"פ שק"י ודחי אלא משום שזמנו קבוע הלא לפי דברי תו"י ה"ל להשיב כיון דפר מעכב את השעיר כק"צ הוה ובתוס' דף נ' מסתפק אי פר הוה ק"י או ק"צ וא"כ י"ל דרמב"ם כר"ש שטומאה דחוי' בציבור ואעפ"כ הציץ אינו מרצה רק בזמן שהוא על מצחו ואי כה"ג ביוהכ"פ שאין על מצחו ומרצה ל"ק מק"צ משום שאפילו אי טומאה דחוי' יוכל לעשות עבודה ורק קשה מקרבנות יחיד מפר ואיל זו ג"כ לא קשה דבאיל סובר כיון שהיה בחוץ והי' עליו הציץ מרצה ופר כיון דמעכב הוה כק"צ כתו"י הנ"ל ול"ק קושי' השאג"א כיון שכן ל"צ תמיד שתמיד מרצה דאפילו אם אינו תמיד מרצה מ"מ ל"ק אף שטומאה דחוי' א"כ אייתר תמיד ללמוד שצריך למשמש בתפילין כל שעה ומהא"ט שפיר יוכל להביא ג"כ הקרא של תמיד לרצון ולפמש"כ אף לר"ש ל"צ הקרא דתמיד שתמיד מרצה ורק הגמ' קאי כמש"כ תוס' דפר ל"ה ק"צ וא"כ צריך תמיד שתמיד מרצה אבל הרמב"ם סובר כיון שפר מעכב את השעיר הוה ק"צ ל"צ לומר כן ודו"ק:

תוכן העניינים

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה