אור ברסלב

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· רבי ישעיהו זילברשטיין

פרק ג · הלכה יח

הלכה יז

א') וכן טמא שהכניס ידו למקדש וכו'. הנה רבינו פסק דביאה במקצת שמה ביאה מדרבנן עכ"פ וקשה לי א"כ הא דדייק הגמ' דביאה במקצת ש"ב דאי לש"ב ליעול ידי' וליסמוך דהא עכ"פ מדרבנן ש"ב וע"כ ס"ל דסמיכה דאורייתא א"כ אף אי ש"ב ג"כ קשה ליעול וליסמוך כדפריך אח"כ ארב יוסף ליעול להדיא ומשני גזירה שירבה בפסיעות וזה ל"ש בכניסת ידו וא"ל דסובר באמת דלאו דאורייתא ז"א כיון דביאה במקצת אסור מדרבנן עכ"פ א"כ אף אי ל"ש ביאה ג"כ ל"ק ליעול וליסמוך כיון דהאי סמיכה רק דרבנן וע"כ דסמיכה מה"ת א"כ קשיא אף אי ש"ב ג"כ קשיא ליעול ולסמוך דרחמנא אמר ול"ש תי' הגמ' שירבה בפסיעות כיון שאין נכנס וא"ל ליגזור שמא ימשך ז"א דלמ"ד מה"ת ש"ב ל"ג בטמא שימשך כמש"כ תוס' ריש פירקין ורק למ"ד לש"ב רק מדרבנן ע"כ גם בטמא גזרינן שימשך וכמש"כ להלן ותדע דהרי במצורע שחל שמיני שלו אמרינן לעיל דמכניס ידיו לבהונות אבל כולו לא הותר כמש"כ תוס' יבמות דף ז' יען דכתיב בקרא להדיא אל המקדש לא יבוא חזינן דלא גזרינן שיכנס כולו כן בסמיכה נתיר לכנוס ידיו ועוד קשיא לי מאי משני הגמ' הכל בכתב מיד ד' השכיל והוק' תוס' הא ע"כ צריך לעשות פישפש ותי' דלאו דאורייתא ויקשה א"כ מאי צריך לקרא דמיד ד' השכיל הא בלא"ה אהני לן בפישפש מידי דאסור להכניס ידיו כיון דביאה במקצת שמה ביאה מדרבנן עכ"פ אסור להכניס ידיו וא"ל כמו אי מה"ת סמיכה בעי אמרינן ליעול ולסמוך אף אי ש"ב אפי' בכל שרי לכנוס כמו כן אי לאו דאורייתא וביאה במקצת דרבנן ג"כ מותר לכנוס ז"א דאי ביאה במקצת שמה ביאה מדרבנן נראה הסברא דאסרו ביאה במקצת דילמא אתי לאמשוכי א"כ בוודאי מבטלין סמיכה דרבנן משום איסור ביאה במקצת דרבנן דגזרו משום דילמא אתי לאמשוכי:
עוד יש להקשות לשיטת רבינו עד"ז דהנה תוס' לעיל דף ל"ב כתבו הא דפריך אי תיכף (לשחיטה סמיכה) [לסמיכה שחיטה] ל"ד משכחת סמיכה בטמאים הא כתיב לפני ד' ותי' דהקו' אי ביאה במקצת לש"ב א"כ אפשר דמעייל ידיו לפנים ומקיים לפני ד' רק תיכף לסמיכה שחיטה ליכא לרב יוסי דמרחק צפון עכ"פ משכחת סמיכה בטמאים וע"כ תיכף לסמיכה שחיטה דאורייתא אלא דסמיכה דמצורע לד' ומעתה יקשה כך מאי פריך לעיל אי במקצת לש"ב ליעול ידי' ולסמוך אף אי ש"ב ג"כ קשיא ליעול ידי' ולסמוך דרחמנא אמר אך להא י"ל דסובר תיכף לסמיכה שחיטה לד' ל"ש ליעול ידי' ולסמוך דרחמנא אמר דהרי יכול להוציא קרבן לחוץ כיון דתיכף לס"ש ל"ד ואין לדחות עכ"פ בעינן לפני ד' ז"א דמאי אולמי האי כללא מהאי כללא טמא אסור ליכנס בעזרה וכן כללא סמיכה דוקא בעזרה א"כ מהיכא תיתי לקיים כללא דסמיכה דלפני ד' ולבטל כללא דטמא אסור בעזרה ודוקא למאי דמשני סמיכה בכל כחו בעינן פריך ליעול להדיא משום דיהא תיכף לס"ש אבל כאן משום דיהא סמיכה בעזרה אין לבטל כללא להתיר טמא ליכנס לעזרה וא"כ שפיר פריך אי ש"ב ניחא אבל אי לש"ב ליעול ידי' ולסמוך דמדרבנן עכ"פ בעינן תיכף לס"ש וגם בעינן לפני ד' ועוד אי לש"ב א"כ ע"כ סמיכה דמצורע ל"ד דהרי יש היקש מה סמיכה בטהורין אף שחיטה בטהורין ויקשה הא אף סמיכה אפשר בטמאין בהכנסת ידי' לפנים וע"כ דסמיכה דמצורע לד' וא"כ הכי פריך אי ש"ב ניחא אבל אי ל"ש ביאה ע"כ סמיכה דמצורע לד' אבל מדרבנן בעינן סמיכה ליכנוס ידיו ולסמוך וא"כ הא ניחא אי מדרבנן לש"ב אבל לרבינו דמדרבנן ג"כ ש"ב יקשה איך דחינן איסור דרבנן דכניסה משום סמיכה דרבנן הא יש לחוש שמא ימשך כאמור:
ונראה לישב דהנה תוס' לעיל הוק' תיפוק לי' מהיקש סמיכה לשחיטה כר"ש במנחות דף י"ט ונראה ליישב דהנה ר"ש סובר במנחות דף ס"ב אשם מצורע טעון סמיכה מחיים א"כ י"ל דסובר סמיכה דמצורע מה"ת עי' תוס' דף ע"ב וא"כ י"ל דלית לי' היקש דסמיכה בטהורין דסובר דאיכא באמת סמיכה בטמאים ויסבור דלש"ב ומקיים לפני ד' דמעייל ידיו ולכן מוקי היקש לזרים אבל גמ' בזבחים קאי אי ש"ב א"כ ע"כ ליכא סמיכה בטמאים משום דבעינן לפני ד' (או דסובר סמיכה בכל כחו בעינן או דסובר סמיכה דמצורע לד') א"כ ע"כ לדרוש סמיכה בטהורין דוקא אף שחיטה בטהורין ולא אייתר קרא לזרים וא"כ לפי"ז ניחא דגמ' פריך אי לש"ב ליעול ידיו וא"ל אז ע"כ סמיכה ל"ד די"ל כר"ש דלא דרשינן כלל דליכא סמיכה בטמאים ומקיים לפני ד' שפיר יקשה ליעול ידיו אף דמדרבנן ש"ב הא סמיכה מה"ת:

ב') טמא שהכניס ידיו למקדש חייב מכת מרדות. וראב"ד השיג דר"ל רק איפרך לס"ד דקאמר דיש בו כרת אבל רבינא דמסיק דרק מלקות יש לא איפרך והכ"מ תי' דלר' אבהו לא אייריא כלל לענין ביאה במקצת כפירש"י לכך אף מלקות ליכא והנה לכאורה קשה דמד"ר אבהו לא נשמע כלל דאין חייב בביאמק"צ דאף דלישנא דרבינא הכי משמע וכפירש"י אבל הא גופא קשה דהרי לר"א מצי ג"כ סובר ר"ל ביאבמק"צ כיון דיליף נגיעה בקודש מלא תגע שאף במקצת א"כ ה"ה במקדש ביאבמק"צ חייב מלקות כמו נגיעה דקדשים אך הדבר ניחא דהנה לר' אבהו א"א לומר רק או דבאבמק"צ פטור ממלקות או אף דכרת חייב דהוא יליף מביאת מקדש דהוה דבר שיש נט"ש ואי ביאבמק"צ רק לוקה א"כ גם מקדש ל"ה דבר שיש נ"ש וע"כ או דחייב כרת או דפטור אף ממלקות וא"כ את"ל דלרא"ב חייב כרת הרי מזה איתותב ר"ל א"כ שוב ע"כ פטור לגמרי וא"כ רבינו פח"י מפהמ"ק כתב דרשא דבאמ"ק יש בו נט"ש כר"ל דהביא דרשא דבכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא דאייריא בדבר שיש בו נט"ש א"כ ע"כ ביאבמק"צ לש"ב לענין מלקות ולא לענין כרת מדאיתותב ר"ל והבן:
והנה לפי"ז יש לכאורה לומר לרי"ו דלא יליף מלא תגע דמביאבמ"ק לא ילפינן משום דביאבמק"צ עצמו אין בו נט"ש רק לאו ויסבור רי"ו לפי"ז דבמק"צ לקי:
מעתה יש לפרש הסוג' דתמורה שם אחר דמייתי פלוגתא דר"ל ורי"ו אי יליף טומאתו טומאתו או יליף מביאמ"ק מייתי הא דרי"ו דלאו שקדמו עשה ולפמש"כ י"ל דהא בהא תליא דהנה ברז"ה כתב למסקנא לאו שקדמו עשה אין לוקין והא דקשיא מבאמ"ק משום דיש בו כרת והנה זה ניחא אי ביאה במקצת לש"ב כלל או דחייב כרת א"כ קרא רק אייריא מדבר שיש בו נטנ"ש וא"כ אז שפיר קדמו עשה אין לוקין ואי דקשיא מביאת מקדש שאני דיש בו כרת וא"כ ר"ל לשיטתו לאו שקדמו עשה אין לוקין ורי"ו דסובר ביאמק"צ א"כ ע"כ קדמו עשה לוקין כמו בביאמק"צ ולכן רי"ו לשיטתו קדמו עשה לוקין ורבינו דסובר בביאמק"צ ל"ש ביאה סובר שפיר לאו דקדמו עשה אין לוקין כמש"כ בפ"א מנערה ואפ"ה פסק בביאמ"ק דלקי דביש כרת חייב אף שקדמו עשה ונתישב מה שהקשיתי לעיל וכן הקשה בשעה"מ אמאי לוקין אביאמ"ק הא קדמו עשה דלפמש"כ ניחא כיון דיש כרת לוקין ודו"ק אך אכתי קשה ממצורע שנכנס לירושלים דרק לאו איכא כמש"כ לעיל ואף ג"כ קדמו לעשה אמאי לוקין לכן נראה כמש"כ שם בציץ דל"ש אעל"מ לכן לקי ודו"ק:
ובזה יש לישב קו' ריטב"א שם דאמר כתיבא ותנינא הבא אל המקדש טמא אף שקדמו עשה והא א"א לקיים רק אחר עבירת הלאו ולפמש"כ אי ביאבמק"צ ל"ש ביאה א"כ הוה קדמו עשה דעשה דוישלחו יש קודם שנכנס ראשו ורובו אולם לפמש"כ דרי"ו סובר שמה ביאה א"כ הדרה קו' ריטב"א לדוכתי' ולפי"ז י"ל דבאמת בזה מיושב קו' ריטב"א למה חזר רי"ו כיון דמאונס ל"ק דכתיב כל ימיו א"כ ע"כ מוכח דלוקין מדלוקין אטמא שנכנס ולפמש"כ ניחא דאף אי לוקין אקדמו עשה מי ניחא הא ביאמ"ק א"א לקיים תחילה רק לבסוף כקו' ריטב"א והוה ניתק ואמאי לוקין וע"כ שאני מקדש שבכרת כהרז"ה או מטעם דלא מתקן האיסור כשיטת הרמב"ן וא"כ ה"נ י"ל קדמו עשה אין לוקין וטמא למקדש שאני כנ"ל:

ג') הנה דעת רבינו דביאה במקצת ל"ש ביאה והראב"ד השיג דהא אמרינן התם דעשה שיש בה כרת הוא ובכ"מ הקשה דהא רבינא מסיק שם דף ל"ג ב' דלענין מלקות אתמר ובס' שושנת העמקים כ' ע"ז ולי העני אפשר לומר דכרת ממש קאמר הר"א ז"ל ורבינו הוא דאמר הכי וכפירש"י שם ד"ה לענין דמהיקשא דנגיעה ובמגע לית כרת וזה למ"ד דון מיני' ומיני' משא"כ למ"ד דון מיני' ואוקי באתרא א"כ בוודאי כיון דיליף מהיקשא ביאה במקצת שמי' ביאה תו אוקי באתרא וחייב כרת בביאה במקצת ורבינא הכי ס"ל במנחות דף ס"ב ורבינא אליבא דעולא אמרה אבל באמת איכא כרת ועיין במ"מ ה' א"ב פ"ב דר"מ סובר דון מיני' ומיני' ויש חולקין וס"ל דאמרינן דון מיני' ואוקי באתרא והאריך עוד ומסיק סוף דבר כפי הנראה בהא דהואיל ואישתרי הוא מחלוקת הר"ם והראב"ד להר"ם ל"א הואיל וכו' וביאה במקצת ל"ש ביאה ולהראב"ד ביאה במקצת לוקה וקשה קו' התוס' עשה ול"ת היא ומההיא דשבת דף קל"ב וע"כ דאמרינן הואיל ואישתרי אישתרי כיון דבלאו גרידא הוא כטומאה כמש"כ תוס' יבמות ועיין בפ"ו מה' ק"פ ה"ז בהשגות הראב"ד שחילק בין היכא דהשבות הוא שיכול לבוא לידי איסור כרת העמידו דבריהם במקום כרת ולפי"ז יש הוכחה דביאה במקצת שמה ביאה מה"ת דאי מדרבנן א"כ השבות הוא מטעם דילמא יכנס כולו ויכול לבוא לידי איסור כרת א"כ אמאי לא העמידו דבריהם משום בהונות גופא אלא ש"מ דמה"ת הוא:

ד') הכונס ידו לוקה מכת מרדות. וראב"ד השיג בגמ' איתא דחייב כרת ועכ"מ שנדחק ועוד קשה מנ"ל דחייב מדרבנן כיון דסובר דלית הלכתא כעולא ונראה דרבינו וראב"ד לשיטתם לעיל דלדעת רבינו מחכ"פ במקדש רק דרבנן ולראב"ד מה"ת ומעתה יקשה כיון דרק מדרבנן א"כ מאי משני הואיל והותר לצרעתו הא משום צרעת רק מדרבנן אסור ואיך הותר איסור ט"י שהוא מה"ת וכמש"כ רבינו לעיל וגמ' ע"כ קאי אי מחכ"פ דזב ג"כ כזב ומה"ת שייך שפיר הואיל והותר אבל לרבינו יקשה כיון דסובר לאו כזב דמי וע"כ לומר דבאמת לית הלכתא כעולא דכיון דרבינו בה' ק"פ פסק כברייתא דמצורע שראה קרי בשמיני בע"פ דעשה דכרת דוחה עשה דדבריהם א"כ יקשה הא עכ"פ איסור ביאה במקצת מה"ת ול"ש הואיל והותר כיון דמחכ"פ רק דרבנן ולכן ע"כ פסק דלא כעולא דמ"ד מחכ"פ דזב לאו כזב ע"כ סובר דלא כעולא ודו"ק:
ועוד יש ליתן טעם דמברייתא זו דמצורע בע"פ עצמו מוכח דלא כעולא דהנה תוס' הוק' כיון דהותר למה צריך לטעם עשה דכרת דוחה הא הותר ותי' דוקא מחנה שכינה הותר אבל מחנה לוי' לא הותר יען דמחכ"פ לא נאסר במחנה לוי' ונראה ליישב לפמש"כ לעיל בשם הצל"ח פסחים דף ס"ט לר"א דדריש בשעה שאין משתלח זב אין משתלח ופטור מכרת אבל איסור יש וביאר בצל"ח משום דרק מחנה שכינה הותר אבל מחנה לוי' לא הותר דמעולם לא נאסר שם ט"מ וזהו כסברת תוס' הנ"ל ממש ולפי"ז י"ל זהו שייך לר"א אבל לרבנן דחייב כרת ולא דרשי כר"א וחייב כרת משום דסברי אי הותר מחנה שכינה כש"כ מחנה לוי' א"כ יקשה כאן אי אמרינן הותר מחנה שכינה כש"כ מחנה לוי' ולמה צריכה הברייתא לטעם עשה שיש בו כרת דוחה ומוכח ע"כ דלא כעולא דלא שמה ביאה ולא הותר כלל מחנה שכינה והבן:
ובזה יש לומר דבר נחמד דלכאורה י"ל פשוט דמחנה שכינה באמת ג"כ לא הותר דרק ביאה במקצת הותר אבל ליכנס כולו לא הותר כמש"כ תוס' יבמות ובמחנה לוי' נכנס כולו לכן צריך לטעם עשה דכרת ואולם תוס' יבמות הקשה באמת למה לא הותר ליכנס כולו כיון דהותר מקצת אך י"ל טעמא דמילתא דהנה בפסחים מסיק אימא ויצא אל מחוץ למחנה מחנה לוי' ואל יבוא למחנה שכינה והקשה רש"י פשיטא דלא יכנס כמש"כ למעלה ולהנ"ל י"ל דהו"א בכהא"ג דהותר מקצת במצורע גם בע"ק הותר כולו אבל רק מחנה שכינה הותר ומחנה לוי' לא הותר:
וא"כ הו"א דקרא קאמר ויצא אל מחוץ למחנה ממחנה לוי' אבל יכנס למחנה שכינה כיון דהותר ביאה במקצת הותר כולו לזה קאמר קרא דאל יבוא אל המחנה מחנה שכינה ומיושב קו' התוס':
ולפי"ז י"ל לדידן דפסק רבינו לעיל דאל יבוא אל המחנה זו מחנה לוי' א"כ אי ס"ד דביאה במקצת הותר א"כ הותר כולו וכיון דכולו הותר שוב גם מחנה לוי' הותר וא"כ למה צריך לטעם עשה דכרת לכן ע"כ לית הלכתא כעולא ודו"ק (אמנם יותר נראה ליישב עפי"ז דברי רבינו דפסק דאל מחוץ למחנה מחנה שכינה כמו שבארתי לעיל עפי"ז היטב) אולם עדיין יקשה הא רבינו מסיק דלאו הוה וא"כ א"צ הואיל והותר לצרעתו ולא קשיא מברייתא ולמה לא פסק כרבינא דלאו הוה כמו שהוק' הכ"מ ונראה דהנה קשה לי הא כאן הוה תרי לאוי דבע"ק שנכנס להר הבית עובר בלאו דלא יבוא אל המחנה כמש"כ רבינו לעיל וכשנכנס לעזרה עובר משום לאו דולא יטמאו כמש"כ הכ"מ ג"כ לעיל וא"כ נמצא דיש כאן לאו דלא יטמאו ולאו דאל יבוא ואין עשה דוחה תרי לאווי (כמש"כ הר"ש בספר הכריתות ובדרל"צ די' הקשה מנזיר מ"ב מה לי חד לאו וכו' אך י"ל שם בב"א אבל כאן הוי תרי לאווי זה אח"ז לא דחי אך בפנ"י ביצה דף ח' כתב דאף כהא"ג דזא"ז ג"כ מה לי חד לאו מה לי תרי לאוין) וגם עשה יש ונהי דעשה דיש בה כרת דוחה עול"ת כמש"כ תוס' בדף ל"ג אבל תרי לאווי ועשה לא מצי דחי וצריך לומר דגמ' כאן קאי למ"ד דיליף בפסחים דף ס"ג בע"ק מקרא דוכל זב היינו לר"ש וכן רבי יודא ממחניהם חולקים ארי"צ בר אבדימי כמש"כ בצל"ח וחולק ארב יצחק דדריש מקרא דאל יבוא וא"כ ליכא רק לאו דולא יטמאו לכן שפיר עשה דכרת דוחה אבל לדידן דהוה תרי לאווי יקשה גם לרבינא וע"כ לומר במחנה שכינה ל"ל עשה דוחה לתרי לאווי רק מטעם דהואיל דהותר לצרעתו הותר לקריו וכל זה ניחא אי מחכ"פ דזב כזב דמי א"כ שייך דהותר לצרעתו אבל לדידן דמחכ"פ דזב לאו כזב דמי כמש"כ לעיל א"כ ל"ש הותר לצרעתו א"כ ע"כ לית הלכתא כרבינא ואפי' לאו ליכא בביאה במקצת ודו"ק:
ואמנם הא דפסק רבינו דאסור מדרבנן ולא דמותר לגמרי לזה שפיר י"ל דלמד מההיא דיומא שרמז הראב"ד דקאמר שהוא דרבנן ואף שראב"ד כ' שאין משם ראי' היינו דמשם אין להוכיח ולומר דאין הלכה כעולא אבל לפמש"כ טעמו של רבינו דפסק דלא כעולא מטעמא אחרינא ורק לענין שעכ"פ מדרבנן אסור שפיר י"ל דלמד מההיא דיומא:
וראי' לדברי רבינו דתוס' הוק' לפירש"י שכ' דתליא בפלוגתא אי ט"י דזב כזב דמי והרי רבא סובר דכזב דמי ואפ"ה בפסחים דף צ"ב אמר רבא לא העמידו דבריהם במקום כרת משמע דט"י רק מדרבנן ולהנ"ל ניחא די"ל דבאמת במחנה לוי' מה"ת אסור רק עשה דכרת דוחה ורק לענין כניסה למקדש דהוה ביאה במקצת ע"ז אמר לא העמידו דבריהם במקום כרת ודו"ק:

ה') טמא שהכניס ידו למקדש מכין אותו מכת מרדות. הנה בשו"ת חו"י כ' דנשמע לכאורה דרבינו פסק כמ"ד ביאה במקצת שמה ביאה ובפ"ד מה' מחוכ"פ כ' דמביא אשם מצורע עד הפתח ומכניס שתי ידיו וסומך ובגמ' זבחים דף ל"ג מקשי לימא מסייע למ"ד בבמ"ק שמה ביאה מדתניא כל הסמיכות שהי' שם קורא אני תיכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו שהי' בשער ניקנור ואי אמרת דל"ש ביאה לעייל ידי' ולסמוך משמע דוודאי למ"ד דש"ב א"א לעייל ידי' רק מכניסים הבהמה לתוך חלל השער ושם המצורע סומך ואעפ"י דבעינן לפני ד' ע"כ ס"ל דאף דלא נתקדש מיקרי חלל שלו לפני ד' כדאיתא בסוטה דף ח' א"כ קשיא לרבינו דס"ל דש"ב וס"ל דמכניס ידיו וסומך (ואף דהא עכ"פ צריך להכניס ידיו לבהונות די"ל התם שאני דגזה"כ וכן פירש"י להדיא בפסחים דף פ"ה) ואין לומר דס"ל לרבינו יען דגמ' משני הא מני ריבר"י דס"ל מרחק צפון אבל רבינו דס"ל דכל העזרה צפון המזבח כשר לשחיטה ע"כ דמעייל ידיו דז"א דהרי רבינו ס"ל דסמיכה בכל כחו בעינן א"כ א"א לאוקמא דבאמת מכניס ידיו לסמיכה ואפשר לומר דרבינו ס"ל ביאה במקצת ל"ש ביאה ורק מדרבנן מכין אותו מכת מרדות דס"ל כר' אבהו דלענין מלקות איתמר ופירש"י ולא יליף מהאי קרא אלא לטמא שנגע בקודש לא לענין ביאת מקדש ואפ"ה פשיטא לי' באיזה מקום שמדרבנן אסור ואזלה לה ממילא השגת הראב"ד דכ' דסוגיא דפ"ג מוכח דלקי דוודאי כל הסוגי' ההיא אזלה בשיטת ר"ל אי אמר דביאה במקצת ש"ב ואותה ברייתא דכל הסמיכות ס"ל דלא מעייל ידי' משום דס"ל מרחק צפון אבל רבינו דס"ל כרבי דכל העזרה כשר ס"ל שפיר ביאה במקצת ל"ש ביאה דאותה ברייתא ע"כ נדחית דשפיר גם במצורע קרינן סמוך לסמיכה שחיטה דמכניס ידיו לסמיכה יעו"ש:
ולכאורה דבריו תמוהים דמה עלה על דעתו לומר דהוה דאורייתא כיון דקאמר דלוקין מ"מ משמע וודאי שהוא דרבנן כמש"כ הכ"מ ועוד אי הוה דאורייתא בוודאי יקשה מנא לי' הא ומהיכן נלמד מה"ת דאיסורא עכ"פ איכא ועוד אי מעיקרא הוה מסתברא לי' לומר דאיכא איסורא דאורייתא אמאי הוה ניחא לי' אח"כ לומר דהוה רק דרבנן:
ונראה לפרש דבריו על נכון דהנה רש"י בפסחים דף פ"ה כתב אהא דאר"ש מ"מ לא נתקדש שער ניקנור מפני המצורעין דהיינו כמ"ד ל"ש ביאה לעונשו על כך דמכניס ידיו משם לעזרה אי נמי שמה ביאה גזה"כ והעמיד הכהן לפני ד' מזה נראה דהוה ס"ל להחו"י מעיקרא דלכו"ע איסור דאורייתא איכא וכן משמע באמת בסוגיא דזבחים דף ל"ב דאיתבי' ר' הושעיא לעולא ממצורע ואי אמרת ביאה במקצת ש"ב אידי ואידי עשה שיש בה כרת ומשני שאני מצורע הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו ופירש"י דהיינו שמכניס ידיו לבהונות וא"כ יקשה למסקנא אדרבא למ"ד ל"ש ביאה מאי הותר לצרעתו איכא דאיכא איסור תורה לכו"ע ונראה דנפקא לי' מאידך דרשא דס"ל כר"ח שם דף ל"ג דדריש וסמך ושחט מה שחיטה בטהורים אף סמיכה בטהורים וע"כ דביאה במקצת ש"ב מה"ת דאל"ה הא שפיר סמיכה אף בטמאים דמעייל ידי' וסומך מעתה א"ש דברי החו"י דהוה ס"ל מעיקרא דלרבינו הוה איסור דאורייתא וע"כ הוקשה לו ממה שפסק בה' מחכ"פ דמצורע מעייל ידיו וסומך רק אח"כ הדר החו"י ודן לישב דעת רבינו דס"ל דרבנן דהיינו כיון דהביא דברי רבינו דס"ל דסמיכה בכל כחו בעינן א"כ שוב נסתר ההוכחה שכתבנו מדמקיש סמיכה לשחיטה מוכח דביאה במקצת ש"ב דהא אפשר סמיכה בטמאים דמעייל ידיו דהא אי בעינן סמיכה בכל כחו אכתי לא משכחת סמיכה בטמאים א"כ לא נשמע דבביאה במקצת איכא איסור תורה כלל לכן הדר למילתא לקיים דברי הכ"מ דבאמת ליכא איסור דאורייתא רק איסור דרבנן והא דיקשה הא מדקאמר מתוך שהותר לצרעתו הותר לקריו דאיכא עכ"פ איסור תורה בביאה במקצת י"ל לפי מה דס"ל להחו"י עתה אין הוכחה די"ל אפי' אי ליכא רק איסור דרבנן ג"כ שייך הותר לצרעתו הותר לקריו דהא באמת אי הוה יצא לו מאתמול קודם דאיחזי לקרבן לא הוי אמרינן הותר לצרעתו כדקאמר וראה קרי בו ביום כמש"כ תוס' זבחים דף ל"ב הנ"ל הא דקאמר מתוך שהותר לצרעתו יען דאי הוה ראה מאתמול ל"ה אמרינן מתוך שהותר לצרעתו יעו"ש א"כ ה"נ אי הוה דרבנן אי הוה יצא לו מאתמול ל"ה אמרינן הואיל והותר לצרעתו אלא דהעמידו דבריהם במקום עשה דכרת כמש"כ תוס' יבמות דף ז' לכן שפיר הדר החו"י ממה דהוה פשיטא לי' מעיקרא דאיכא איסור תורה עכ"פ ואמנם מה שהקשה החו"י דאכתי תיקשי מנ"ל לרבינו הא דאיכא איסור דרבנן עכ"פ י"ל דנפקא לי' מהאי שמעתא דיומא דהקשה מינה הראב"ד לרבינו והוא ס"ל דלקושטא דמילתא האי סוג' דיומא ס"ל דאיכא איסור דרבנן דהא קשיא קו' הראב"ד דמאי ס"ד לאסור ביאה במקצת בטבילת מעלות דרבנן ע"כ דפשיטא להו דעכ"פ מדרבנן אסור מכח האי דרשא דעולא דמה נגיעה במקצת אף ביאה במקצת דנהי דל"ה דרשא גמורה לר' אבהו אבל עכ"פ אסמכתא הוה וכיון דפשיטא להו דאסור משום דאסמכי אקרא לכן שפיר מספקא להו אי גם במעלות דרבנן החמירו לאסור ביאה במקצת אח"ז ראיתי בשו"ת ר"מ איגרא או"ח שכ' בקיצור דרמב"ם פסק כמ"ד ל"ש ביאה וראב"ד השיג והוא באמת א"ש משום דפוסק כרבא ביבמות דף ח' דאמר ערוה לא צריך קרא ע"ש בתוס' ד"ה רבא דע"כ לית לי' דעולא דהואיל ואישתרי אישתרי ע"כ דלא הותר כלל ביאה במקצת במצורע משום דס"ל דלאו שמי' ביאה ועמש"כ בפ"ג ממעה"ק:

ו') והנה בהא דביאה במקצת שמה ביאה הנה לכאורה נראה דהכונה דתורה דחייבה אביאה במקצת ג"כ כמו דחייבה תורה אביאת כולו אולם מתוס' זבחים דף צ"ה שהקשו אהא דקאמר שם דמעיל שנטמא מכניס מקצתו פחות מג' לכבסו הקשו ממ"ד ביאה במקצת שמי' ביאה ואי תוס' הוה מפרשין כנ"ל לא הוי מקשין מידי דרק אביאת אדם שייך לומר דאמקצת אדם נמי חייב רחמנא אם נכנס אבל בבגד ל"ש לומר חייב אמקצת בגד נמי דהא אי הכניס בגד שאין בו גע"ג לא מיחייב דהא אין טמא בפחות מג' אלא ע"כ דתוס' ס"ל דהא דביאה במקצת ש"ב היינו דהוה כאילו כל האדם נכנס ע"כ סברי דגם בבגד נימא דהוה כאילו הכניס כל הבגד כיון שמחובר ליותר מג':
אך לולי דבריהם היה נראה לפרש באמת דאין הכונה כנכנס כולו אלא דתורה חייבה אמקצת אדם נמי דהיינו דלא תאמר שדי אבר שנכנס אל מה שבחוץ וכאילו לא נכנס כלל לפנים לזה גילתה תורה ביאה במקצת חייב ולא שדי אמה שבחוץ אבל בוודאי גם להיפך דנימא שדי מה שבחוץ אמה שבפנים בוודאי ל"א דאיך נימא נשדי כל גופו אחר אבר אחד כדמוכח בר"פ בהמה המקשה גבי אבר יוצא דל"א שדי גופו בתר אבר אחד יעו"ש וא"כ באמת לא תיקשי ממעיל:
ותדע דהנה תוס' לפי הבנתם דהוה כאילו נכנס כולו לפנים דאמרינן שדי מה שבחוץ אחר אותו אבר כדי שיתחייב וע"כ הקשו מבגד דנימא ג"כ כאילו נכנס כולו לפנים דשדינן כל הבגד לפנים ואז אנו צריכין לתירוצם שכ' לחלק דבגד שאני דהואיל ויכול לחתכו לא חשוב כאלו נכנס כולו תימא לי טובא מהך דפ' בהמה המקשה דאיתא שם הוציא ראשו הוה כולו ופריך הא תנן יצא ראשו מת הוה בכור לנחלה הא יצא אף בכור לנחלה נמי לא הוי ומשני בהמה מאדם לא יליף משום דחשיבא פרצוף פנים דידי' ולהנ"ל הא שאני אדם כיון שהוציא ראשו הוה כיצא כל גופו דא"א לחתכו ולהוציא דרך דופן אבל בהמה דאפשר לחתוך ראשו ושאר הוולד להוציא דרך דופן ע"כ לא הוי כילוד אע"כ דאין לחלק וצ"ע וכן קשה מחולין דף ע"ה דילמא בבהמה שאני דל"ה בלוע לטהר דאפשר לחתכו אמנם לכאורה יש לישב דעיקר כונת דבריהם לחלק דבע"ח א"א לחתכו דעכ"פ ניטל חיותו ואיכא צער בע"ח אבל באמת ז"א דהא שם אמעיל קאי דעובר בלא יקרע אפ"ה כ' תוס' דאפשר לחתכו אולם יש לומר דאפ"ה א"ש דבאמת קשה איך כ' תוס' דאפשר לחתכו הא איסורא קעביד לכן נראה דכונת תוס' דליכא איסורא משום לא יקרע כיון דעושה כן לתקוני לכבס הבגד ואי אמרת דביאה במקצת הוה ביאה א"כ אין תקנה לאותו בגד שפיר הוה לתקוני ושרי לחתוך רק בגמ' דס"ד דאיכא תקנה להכניסו פחות מג' א"כ יש תקנה אחרת לכן שפיר אסור לחתכו דעובר בלא יקרע דהא בהא תליא אי ליכא תקנה אחרת הוה לתקוני הבגד ממילא א"ע אך בפ"ט מבהמ"ק הבאתי דברי הק"ח דבמעיל דכ' לא יקרע עובר בכל גוונא ובשו"ת שו"מ סי' כ"ח ביאר הדבר דנהי שאינו מתכוין להשחית אבל מ"מ דרך השחתה הוה שהשחתה היינו שמקלקל הבגד ומשחית הבגד והרי ע"כ צריך להשחיתו כדי שיצא מידי טומאה וזה נקרא ג"כ דרך השחתה אבל אף שאינו מכוין להשחית כל שהוא דרך השחתה לוקה:
ואמנם ל"נ פשר הדבר כך כמש"כ בפ"א מבהב"ח דברי הרא"מ שכ' לחלק דרק מקלקל שאינו עושה כדרך האומנין פטור בשבת ולענין ע"ז כל שמקלקל ומפחיתו משויו הוה מקלקל ולא קרינן בי' ולא ידבק בידך כן יש לחלק הכא דלענין בגדי כהונה אין עובר אלא היכא דהוה קילקול גמור הא היכא דל"ה קילקול גמור אלא שמפחיתו משויו ל"ה מקלקל וא"ע ובמעיל אף במקלקל כזה שמפחית משויו ג"כ עובר דהוה קילקול קצת עכ"ל:
וכבוד ידידי הרב הגדול מוה' יונתן נ"י שטראסער מפעסט אמר לי דבר נכון דלפמש"כ מהרי"א לפרש הפסוק והי' פי ראשו בתוכו שפה יהי' לפיו סביב מעשה ארג כפי תחרא יהי' לו לא יקרע שהכוונה שבעת עשי' יהא ארוג כן מתחילה שיהי' פי ראשו בתוכו ולא שיעשה חתיכה גדולה שיצטרך אח"כ לקרוע כדי שיהא פי ראשו בתוכו א"כ הקושיא מעיקרא לא קשיא דלאו מאיסור השחתה אייריא קרא אלא מאופן עשייתו שלא יצטרך לבוא לידי קריעה:
אך ל"נ לישב קו' תוס' זבחים עד"א ולא יקשה מה שהקשיתי מפ' בהמה המקשה דהא בביצה דף ל"ז אמרו דשאני בהמה מחבית דאיברים ינקי מהדדי א"כ י"ל רק בבע"ח דינקי מהדדי הוה ביאה במקצת כאלו נכנס כולו דשדי מה שבחוץ בתר מה שבפנים אבל בבגד דל"ש ינקי מהדדי לכן ל"א דחייב אמקצת בגד ואולי גם כונת תוס' כך דאפשר לחתכו כי כל חתיכה בפ"ע אבל בבע"ח דינקי מהדדי הוה כולו חיבור אחד אבל לא משמע כן מדבריהם שכוונו לזה:
וראי' לזה דהנה תוס' בחולין דף ע"ג קאמר חיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי והקשו תוס' מפ' העור והרוטב דל"א כן ותי' דל"א כמאן דמפרתי רק היכא דעומד ליקצץ אבל באבר מן החי דהכל אסור ואין עומד ליחתך ל"א כמאן דמיפרתי ולפמש"כ לפרש תוס' בזבחים הוה מצי לתרץ בפשיטות כמו בזבחים בבע"ח דינקי מהדדי דא"א לחתוך ואין עומד לחתוך ל"א כמאן דמיפרתי רק באוכלין דאפשר לחתוך ומוכח דכונתם בזבחים רק לחלק בין אדם למילתא אחריתי:
אמנם הא קשיא גם לתוס' בחולין שכ' לחלק דחיבורי אוכלין כמאן דמפרתי היכא דאחד היתר ואחד איסור עומד לחתוך א"כ ג"כ יקשה עפי"ז מה פריך בריש בהמה המקשה הא תניא הוציא ראשו אם חי לא הוה בכור לנחלה דכילוד דמי והא טובא קמ"ל דהו"א רק באדם דל"ש עומד לחתוך ע"כ הוה כילוד כולו אבל בבהמה דהראש שיצא הוה אוכלא דמיפרתי דאי הוה הראש אסור והבהמה מותרת עומד לחתוך לכן הו"א דל"ה כילוד קמ"ל דהוה כילוד:

תוכן העניינים

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה