מעשי למלך על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק ב · הלכה ז
מניין שאונן מחלל קו"ח מבע"מ. וקשה לי דבגמ' מבואר מאן דיליף קו"ח מבע"מ ע"כ צריך לומר דאזהרתו מהן הקריבו היום וכמ"ד משום אנינות נשרפה (ועמש"כ בפ"ה מהלכות אלו בארתי במש"כ רבינו דפנחס הי' עמהן ע"כ פסק משום טומאה נשרפה כדמוכח בשמעתין דף ק"א) וא"כ רבינו דפסק בפרק זה דאנינות לילה מדרבנן משום טומאה נשרפה וא"כ מנ"ל אזהרה וכיון דאין לנו דרשה לאזהרה ליכא קו"ח מבע"מ דשאני בע"מ דמוזהר כדאיתא בגמ' ואיך יליף רבינו בקו"ח מבע"מ:
ולישב נראה דרבינו סמך עצמו אשמעתין דזבחים דף ק"א דנראה דחולק אסוג' בדף י"ז כמו שהקשו בתוס' דשם מבואר דגם למ"ד משום טומאה נשרפה האי הן הקריבו הכונה וכי אני הקרבתי הם הקריבו וא"כ שפיר נוכל לילף מזה אזהרה לאונן דהכי קאמר לי' משה וכי הקריבו אונן וטעיתם לשרוף כמו שפי' תוס' בדף י"ז למ"ד משום אנינות נשרפה כן יש לפרש גם למ"ד משום טומאה לפי הסוגי' בדף ק"א ומה שנראה לי בישוב ב' הסוג' שלא יקשה אהדדי נראה דשמעתין בדף י"ז קאי לשמואל בדף ק"א דמוקי דרנ"ח משום אנינות נשרפה היינו דמשה לא זכר כלל מאיסור אכילה באנינות ולפי"ז למ"ד משום טומאה א"כ האי הן הקריבו דקאמר אין הכונה וכי הם הקריבו אני הקרבתי רק הכונה כמו שהוא לתוס' בדף ק"א לפי מה שהפכו הסוג' כדי שיהא מתואמת לשמעתין בדף י"ז ולדידי א"צ להפוך הגי' כי בדף ק"א ע"א מוכח בלישנא דגמ' דלר"ש האי הן הקריבו קאי שסבור משה שהקריבו אוננין ואמר אהרן אני הקרבתי ולא הן רק דגמ' שם קאי להדי' אליבא דרבא דגם לרנ"ח הותר אנינות בקדשי שעה והטעות הי' בקדשי דורות ומעתה כמו דלרנ"ח מפרשינן האי הן הקריבו וכי הם הקריבו אני הקרבתי אבל בדף ט"ז דקאי לשמואל דלרנ"ח הי' טעות באנינות לגמרי דבאמת נוהג אנינות ולר"ש הי' הטעות בשל יום א"כ סובר סוג' זו דלשמואל יש הבדל בכונת הכתוב אליבא דרנ"ח ור"ש דלרנ"ח האי הן הקריבו וכי הם הקריבו אני שהקרבתי יען דמשה סבור דאין נוהג אנינות כלל והם אמרו מפני אנינות נשרפה לדידי' האי הן היום הקריבו אין הכונה וכי הם הקריבו אני הוא שהקרבתי אלא הכונה בניחותא הן היום הקריבו ואכלתי שכיון שהם אוננין איך יאכלו אבל הן היום הוא בניחותא וכמו שהוא לתוס' בדף ק"א לפי מה שמהפכין הסוגי' ע"ש בבה"ז היטב מעתה עלו דברי רבינו לנכון דכיון דלרבא דפליגי בקדשי דורות אין הבדל בין רנ"ח ור"ש בהא דהן הקריבו דלתרווייהו מתפרש היטב בלשון בתמי' א"כ שפיר שייך למילף אזהרה מהן הקריבו שמשה אמר להם וכי עברתם להקריב אונן וטעיתם לשרוף ומוכח אזהרה וכיון דיליף כבר אזהרה ידעינן חילול מקו"ח מבע"מ ואז שוב א"צ לפרש שאמר להם שטעו לשרוף אלא כך אמר להם וכי הקרבתם אוננין ולכן שרפתם וכמו שכתבו תוס' בדף ט"ז ולפי"ז הא דלא יליף רבינו חילול מהן הקריבו לא משום דסובר משום טומאה נשרפה דהרי מדף ק' מוכח גם למ"ד משום טומאה נשרפה מפרשינן האי הן הקריבו דלא הקריבו באנינות אלא דסובר כתדברי"ש דסובר דלא מוכח מהן הקריבו רק אזהרה אבל לא דמחלל ודו"ק:
מחלל עבודה קו"ח מבע"מ. הנה בשעה"מ הקשה על רבינו דהנה נאמר חלל יוכיח דאין אוכל ואין מחלל עבודה הן אמת דקו' זה איתא בגמ' לתדברי"ש ורק אגמ' ל"ק די"ל דתדבר"י סובר כר"א דמחלל עבודה אבל ארבינו קשיא דהוא פסק בפ"ו כר"ש דאין מחלל עבודה א"כ י"ל חלל יוכיח והנה כקו' זו הקשה עוד בשעה"מ אהא דיליף בגמ' זר בקו"ח מבע"מ נאמר ג"כ חלל יוכיח (וכן הקשה בתוס') ותי' יען דרק בזרעו של אהרן אמרינן כן אבל זר שאין מזרעו של אהרן לכן ל"מ לעשות יוכח מחלל אף דתוס' תענית דף י"ז כ' דאמרינן חלל יוכיח היינו רק אערל שג"כ מזרעו של אהרן אבל אזר ל"ש סברא זו ואך זה ניחא אקו"ח דזר אבל כשבא לילף מבע"מ שפיר י"ל ערל יוכיח והנה אזר י"ל עוד דבגמ' דקידושין מבואר דחלל משום דאינו פוסל בגופו ודבר אחר גרם לו ליפסל אבל זר פסולו בגופו ותוס' תענית כתבו כן אערל שג"כ אין פסולו בגופו דאפשר למול וזה ניחא ג"כ אקו"ח דזר אבל אקו"ח דבע"מ שפיר קשיא דחלל ג"כ אין פסולו בגופו ולכן נראה לתרץ דל"ש כלל יוכיח מחלל דאין אוכל כיון דלא ידעו שהוא חלל ומכאן ולהבא כמו שאין אוכל מחלל נמי עבודה לשיטת רבינו בפ"ו: