מעשי למלך על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק ב · הלכה ו
א') אונן מחלל עבודה. הנה בטה"ק זבחים דף ט"ו הקשה מנ"ל אזהרה לאונן באכילת קדשים דהא דילפינן ממשה רבינו ע"ה יען דחשש שמא טעו בקרא דמן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שיצא חילל ולעולם ליכא אזהרה כלל באונן ונ"ל עפ"י ריטב"א ביומא דף י"ד דהיכיא דיש ל"ת ל"ב קרא לעיכוב א"כ י"ל בשלמא אי איכא ל"ת ניחא דהי' סבור משה שאהרן טעה בזה שמעכב ונפסל הקרבן אבל אי ליכא אזהרה מה היה טעות אהרן לפי מה שחשב משה שטעה:
והנה סברת ריטב"א נראה דהיינו משום כ"מ דאמר רחמנא ל"ת אי עביד ל"מ כמש"כ בשעה"מ ובטה"ק רפ"ב חקר היכי דיש לאו פשיטא דמחלל משום דכל מה דאמר רחמנא ל"ת אעל"מ ומסיק כיון דבעי שינה הכתוב לעכב ל"א האי כללא אבל דעת הריטב"א ע"כ אינו כן דבאמת אמרינן דל"מ וא"כ א"ש דסבור משה דבזה טעה אהרן כיון שיש אזהרה מעכב אבל אי ליכא אזהרה מהיכי תיתי שיטעה שמחלל עבודה ולפי"ז י"ל דפליגי ר"א ותדברי"ש בסברת ריטב"א דר"א סובר כסברת הריטב"א דבל"ת א"צ לעכב וכיון שמוכח דעכ"פ אזהרה איכא א"כ אין לפרש שאמר להם שמא עברתם על אזהרה וטעיתם לשרוף כיון שבאמת הדין כן דבאיכא ל"ת מעכב ודרי"ש סובר דאף בל"ת בעינן שינה הכתוב לעכב רק משרע"ה חשב שטעו בזה גופי' דמעכב כיון דאיכא ל"ת כסברת הריטב"א:
ונראה לפרש עוד דפליגי בפלוגתא דאביי ורב אשי מנחות דף כ"ו דרב אשי דריש ולא עון המקדישים ואביי אמר עון ודחיתיו אבל שמאל הכשירו ביוהכ"פ והקשו תוס' לאביי נאמר דנושא עון דציץ מרצה על אונן בשלמא לרב אשי ניחא דהוה עון המקדישים והנה קו' תוס' לכאורה תמוה איך שייך לומר דיהא נושא עון אונן כיון דילפינן מקרא דמחלל עבודה וצ"ל דקו' תוס' עכ"פ אונן בציבור יהא ציץ מרצה וכדרצה ללמוד בזבחים מקו"ח מטמא ומעתה התינח אחר שיש קרא אבל אי לאו קרא דאחר שיצא חילל א"כ נהי דידעינן אזהרה אבל חילול לא ידעינן דאדרבא נדרוש עון אונן שיהא ציץ מרצה אי עבד באנינות ולכן סובר תדברי"ש דמקרא דמהן הקריבו רק נשמע אזהרה אבל לאו לא נשמע דהו"א דציץ מרצה ומשה חשב שטעו דאין מרצה וצריך קו"ח אבל ר"א סובר כרב אשי דלאו עון ציץ באונן א"כ נלמד ממילא דגם חילל דמהיכיא תיתי לומר המקדישים א"כ כיון דידעינן אזהרה ידעינן שמחלל דל"ש ריצוי ומשה רק חשב שטעו ובאמת אינו כן דהא אין כאן סברא דציץ מרצה על אונן א"כ מדאמר להו משה שמא הקרבתם אונן מסתמא דעתו דלכן שרפוהו יען דבאמת הדין כן שמחלל עבודה ודו"ק:
והנה בפסחים דף ס"א איתא במכסת נפשות שאין הפסח נשחט אלא למנוייו שחטו שלא למנוייו יכול יהא כעובר על המצוה ת"ל תכוסו הכתוב שינה עליו לעכב וקשה לי לפמש"כ הטה"ק הנ"ל דבקדשים ל"א דאעל"מ (ולא ביאר טעמא דמילתא אמנם דבריו מתבארין יפה עפמש"כ בטה"ק בריש זבחים הא דבעינן בקדשים שינה לעכב משום דבמקום שלא שינה לא נאמרה רק לתוספת מעלה ולכן בדיעבד אין בהם עיכוב וא"כ במשה לא שייך דעבר אמימרא דרחמנא לא מהני דלא מיקרי עבר אמימרא דרחמנא כיון דתורה לא אמרה אלא לתוספת מעלה) ולפי"ז קשה לי איך קאמר יכול יהא כעובר על המצוה וכשר והא לפי מה שביארנו עיקרא דמילתא דכשר יען דלא הוי כעובר על המצוה דרק נאמרה לתוספת מעלת קדשים א"כ אי אמרת דהוה כעובר על המצוה שוב ע"כ פסול מטעם אעל"מ וא"צ קרא לעיכוב בקדשים וצ"ע:
עוד קשה לי דהנה כבר עמדו תוס' בזבחים דף ב' להקשות הא דקטן ששחט קדשים פסול משום דאין מכוין הא סתמא כשר ובטה"ק כתב לישב דהא ביבמות דף ק"ד באלם ואלמת שחלצו חליצתן פסולה אע"ג דקריאה לא מעכבא אבל עכ"פ בעינן ראויין לקריאה כדר"ז דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ע"ש בתוס' שמבואר בדבריהם דבכל דינים שבתורה איתא להאי כללא אף שאין הדין כן רק לכתחילה אפ"ה ראוי מיהת בעינן לכך קטן דא"ר לחשוב לשמו דמחשבתו כמאן דליתא דמי מפסל הקרבן אמנם תוס' בקידושין דף כ"ה כ' דהיינו טעמא דסגי בראוי לבילה משום דמה דשינה עליו הכתוב לעכב כמה פעמים לכתוב בלולה ולא בלשון ציווי ולפי"ז בקדשים רק היכי דשינה הכתוב אף דל"ה בלשון ציווי עכ"פ ראוי בעינן אבל היכי דלא שינה הכתוב ל"ב ראוי לבילה בקדשים והך דיבמות בחליצה שפיר אמרינן אף שאינו רק לכתחלה ואינו מעכב בעינן ראוי (לבילה) [לקריאה] דבחולין ל"ב שינה לעכב ולכן במחשבה בקדשים ל"ב ראוי לחשוב כיון דל"ה רק לכתחילה ובדיעבד סתמא כשר א"כ הדרה קו' תוס' לדוכתי' אמאי פסול במחשבת קטן דהא ל"ב ראוי למחשבת קדשים:
אמנם יש להביא ראי' לסברת הטה"ק דבטו"א בר"ה דף ה' הקשה הא דאמרינן בקדשים בכמה ענינים דאין מרצה ואי עביד הורצה ואמאי ל"א כיון דנדחה נדחה וכן הקשה בטה"ק זבחים דף פ' להנ"ל י"ל דמה שנאמר בקדשים ולא שינה הכתוב לא נאמר רק לתוספת מעלה בעלמא א"כ י"ל ה"נ היכיא דלכתחילה אין מרצה אינו מטעם דיחוי רק לתוספת מעלה ולא חשוב נדחה ול"א בי' מה שנדחה נדחה וא"ח ונראה ודו"ק:
והקשה הכ"מ אם אין עובד למה לא יצא ונראה דאי מצות לילה דרבנן א"כ אי עומד ומקריב אימורין ופסק עד הלילה מה"ת רשאי לגמור ההקטרה בלילה לכן לא יצא אבל אי יצא יצטרך לרחוץ ידים כדאיתא זבחים דף כ' דיציאה פוסל וכש"כ יציאה כהאי שאין ראוי לעבוד היום אבל אי לא יצא א"צ רחוץ ידים בלילה כדאיתא שם דף י"ט ויגמור עבודתו:
וכן דקשה לי דבכה"ג אמרינן דיגמור אבל כהן הדיוט לא יגמור עבודה ויקשה הא לקמן פ"ו כ' בנודע שהוא חלל אמרינן דגומר העבודה ואין מתחללת ועטה"ק זבחים דף ט"ז ד"ה היכן מוזהר תימא מה שהקשה וכן הקשה בשעה"מ ובגבורת ארי' בתענית ויבואר עוד אי"ה:
אמנם יש לחקור להיפוך בכהן הדיוט אמרינן יגמור אבל מה שעבד מרגע שמת עד ששמע לא מתחלל והיינו כהך דנודע שהוא חלל שאין מתחללת למפרע:
והנה מהאי דזבחים דלר"ש הי' עומד ומקריב אפי' עד י' ימים קאמר הגמ' דאי מהתם משום דלא פסק משמע אי לא פסק יש סברא להכשיר שלא חל פסול הלינה ואי פסק חל הלינה א"כ מ"ש מאינך דצריך להפסיק:
ב') ואם עבד והוא אונן של תורה חלל עבודתו. הנה מוכח מזה דאי הוה מדרבנן אין מחלל עבודה דלא הוה מחולל מה"ת כמו שנראה מפירש"י בזבחים דף ט"ו שפי' דהא דאונן מחלל כל זמן שלא נקבר דהכונה ע"כ אימים שאחר יום מיתה דאי ביום מיתה אף אחר קבורה הוה אונן כדאיתא במנחות דף ק' מי איכא למ"ד דלית ליה אחריתה כיום מר ע"כ דסובר רש"י דמחולל דרבנן ג"כ עבודה פסולה וזה דלא כמשל"מ פ"ו מתרומה שחקר דהוה תרומה מחוללת מדרבנן גם מה"ת הוה כמחולל:
ג') כה"ג עובד כשהוא אונן שנאמר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל כלומר ישב ויעבוד עבודה שהוא עוסק בה ואינה מתחללת. הנה הכ"מ מפרש דברי רבינו דסובר דר"י ור"י פליגי בכה"ג ומדרבנן אסור להתחיל ופסק כר"י דגומר אבל לר"י מדרבנן אסור לגמור וצריך להפסיק להניח עבודה ולצאת ובכהן הדיוט אין גומר מה"ת דמחלל עבודה וכן במשל"מ צידד לומר כן אלא דהוסיף דלא צריך להתחיל בעבודה אלא די אם עוסק בה ואח"כ מסיק במשל"מ דבאמת א"צ שיהא עסוק אלא אף מתחיל לכתחילה (ודבר זה הכרח דאל"כ יקשה על רבינו למה לא פסק כמשנה דפ"ג דהוריות דמקריב אף לכתחילה) והא דכ' רבינו עבודה שהי' עסוק בה היינו דיש איסור להניח מקרא דלא יצא אבל אם יוצא מתחיל ובברכ"י סי' ע"א הביא משבות יעקב שכ' לפרש כדברי הכ"מ דרק גומר אבל לא מתחיל מדרבנן אבל לדעתי לא כדברי אלו ולא כדברי אלו דרבינו מפרש כפירש"י דברייתא זו איירי בכהן הדיוט דאי בכה"ג א"צ לצאת אדרבא אין רשאי לצאת כדי שלא יטמא עצמו כדאיתא בסנהדרין דף י"ח אלא אייריא בכהן הדיוט ופסק כר"י דאסור לגמור ואף דבעלמא הלכה כר' יוסי פסק כאן כר' יודא משום טעמא שאבאר דהנה בברכ"י הביא ריטב"א הקשה אי בכהן הדיוט אייריא אמאי לר"י יגמור הא חילל ותי' דר' יוסי משמע לי' הא דחילל דוקא בעבודה שהתחיל אחר ששמע אבל בעבודה שהי' עסוק בה לא אסרה תורה כלל והנה בפ"ח מתרומות פליגי ר"א ור"י בהי' מקריב ע"ג מזבח ונודע שב"ג לר"א פסול ור"י מכשיר ובבע"מ עבודתו פסולה והנה בקידושין דף ס"ו במקוה שנמצא חסרה אר"ט משל לנמצא ב"ג שעבודתו כשרה אר"ע משל לנמצא בע"מ שעבודתו פסולה מה בע"מ פסולו בגופו וביחיד אף מקוה וכתב הריטב"א לפרש דהכי מייתי דאין לתמוה אמאי תעלה טבילה לטהרות שעשה אתמול שהרי בנמצא ב"ג דעבודתו פסולה מכאן ולהבא ולמפרע כשרה אע"פ שנודע שאתמול פסול הי' שכן הוא דין תורה עכ"ד ובפנ"י המתיק יותר כיון שהי' בחזקת כשר הו"ל האי חזקה כודאי שהכשירה תורה אף בדיעבד ור"ע משיב אדרבא יש לדמותו לבע"מ דלא נחשב ככשר אף שהי' בחזקת כשרות יעו"ש ומעתה הנך רואה בסברת ריטב"א שכ' דאונן שנודע לו כשהתחיל בעבודה לא אסרה תורה הוא כסברת ריטב"א בב"ג שעבד קודם שנודע דהכשרתו התורה וחזינן דאפ"ה בבע"מ ל"א סברא זו ומעתה ע"כ הא דסובר ר' יוסי באונן דיגמור ולא מדמי לבע"מ היינו משום דסובר הא דבע"מ חילל כשאר אוקימתא או מאחר שעבד חילל או מהן הקריבו היום כדאיתא בזבחים דף ט"ז ומעתה רבינו דפסק לקמן דאונן מחלל מקו"ח דבע"מ א"כ כמו בבע"מ ל"א סברא זו ואף למפרע חילל א"כ ממילא לא קיימ"ל בהא כר' יוסי דסובר דלא אסרה תורה כיון שהי' בחזקת שאין אונן כמו בבע"מ והבן:
והנה פשוט י"ל עוד דבתרומות פליגי ר"א ור"י באמרו לה בעליך גרשך ר"א אומר תבלע ור"י אומר תפלוט וכן הי' אוכל באשכול ונכנס מגינה לחצר ר"א אומר יגמור ר"י אומר לא יגמור הרי אף דהתחיל בהיתר לא יגמור ופסק רבינו כר"י בפ"י מתרומות ופ"ד ממעשר וא"כ לכן לא פסק כאן כר"י דאתיא כר"א דתרומות והבן והנה בירושלמי פ"ח דתרומות קיבל מהן שיזרוק משמע דבעינן התחיל ממש לא כמשל"מ דרק עסוק בהן סגי ומוכח ג"כ דאייריא בכהן הדיוט אמנם תוספתא פי"א דזבחים וירושלמי הוריות פ"ג ר"ש אומר יגמור מוכח דרק מה"ת אסור להתחיל וכדעת הרמב"ן בסהמ"צ וא"כ פשיטא שזה גם דעת רבינו וסובר דהלכה כר"ש כיון שבגמ' דידן נוכל לאוקמא דרי"ו כר"ש ואייריא בכה"ג דאסור להתחיל ומותר לגמור:
והנה במשל"מ כתב להוכיח דע"כ לכ"ע מה"ת רשאי כה"ג להתחיל לר"י דסובר לא יגמור מה"ת גומר דאל"כ יקשה עדיין מהא דמפרישין לו אשה אחרת דא"ל ביוהכ"פ זכור הוא דז"א דאי מה"ת אין חילוק בין יוהכ"פ לשאר ימים ולדעתי תמוה דהרי בגמ' מפרש דכל הקו' משום טרדה דאונן ל"ש כיון שמגרש על תנאי רק דמוטרד בין לפירש"י דבעינן דרך גדולה בין לתוי"ש דע"י טרדה ישכח ויאכל א"כ רק מדרבנן משום גזרה שפיר קאמר ביוהכ"פ דכ"ע לא אכלי לא גזרינן ובזה תשובה גם לדברי מג"א סי' תרי"ב דהקשה אשמעתין למה לא פריך בכל יוהכ"פ נגזור שיאכל ולדעתי כיון דגמ' מפרש משום טרדה והיינו דהא גזרינן באונן משום טרדה ישכח ויאכל לכן שפיר פריך מיוהכ"פ וע"כ גם מתחילה ידע זאת כיון דבאמת אין אונן דמגרש לה על תנאי ורק הגמ' פרושי מפרש לה א"כ ל"ק מיוהכ"פ דעלמא דודאי לא ישכח אמנם דברי מג"א נכונים מאוד עפ"י תוי"ש הנ"ל דאף שטרוד אפ"ה כיון דכ"ע לא אכלי ל"ח שיאכל א"כ כש"כ בעלמא דל"ח שיאכל והטעם נ"ל דאף דטרוד ל"ח כיון דאין ראוי לאכול חי משא"כ שאר ימות השנה אלא דא"כ נסתר שוב ראיות מג"א די"ל בשר חי א"ר לכן ל"ג וכן מסיק באמת במג"א:
אח"ז ראיתי בחכ"צ סי' קנ"ז העלה כדברינו דחשש דמשום טרדה ישכח ואך מה שהקשה בחכ"צ אפירש"י טבעה ספינתו בים לא יאכל מן הקדשים וכן הקשה במשל"מ כבר הקשה כן בתוי"ש אמנם ל"נ לישב דעת רש"י דהרי במ"ק דף ט"ז דרשינן אונן אין שולח שלמים דבזמן שהוא שלום פירש"י דעתו מיושבת עליו ול"א דמעתה טבעה ספינתו לא ישלח כן כאן שייך לענין אכילת קרבנות בכהנים בזמן שדעתם מיושבת והבן:
והנה בחכ"צ הקשה אפירש"י וכי לא ידע שאין איסור נוגע באוכלין ביוהכ"פ ול"ג שיאכל והרי אמרינן מדיחה אשה ידה ונותנת פת לתינוק וכן התירו קניבת ירק מן המנחה ותמהני מה הקשה מקניבת ירק הרי באמת לדעת הר"ן רק מן המנחה ולמעלה כדי שלא יבוא לאכול והא דנותנת פת לתינוק הביא מג"א שם בשם הב"ח דאייריא בתינוק שא"י ליטול מעצמו א"כ חכ"צ יפה השיג לפירש"י לשיטתו בקניבת ירק שלא פי' מטעם שיבוא לאכול ואמנם מדברי חכ"צ למדתי תי' על קו' מג"א דלא פריך בכל יוהכ"פ נגזור שיבוא לאכול די"ל ביוהכ"פ פר ושעיר פנימי נשרפין ול"ג שיבוא לאכול דאל"כ בכל שנה נגזור שיאכל מן העולה שהיא כליל ורק קו' הגמ' דיומא היינו ע"י טרדות האנינות וכמש"כ וא"ל דילמא יאכל משלמים דאתמול לזה שפיר י"ל כמש"כ המג"א דרק גזרינן שיאכל אם עוסק בהן ומתקינו לאכול כקניבת ירק וא"ש:
אמנם מכאן קשה לי אמש"כ הט"ז דמה שמפורש בתורה אין חכמים יכולין לאסור והרי דעת תוס' כה"ג אסור להקריב מדרבנן ויוצא ממקדש ותורה אמרה בפירוש מן המקדש לא יצא ולא יחלל אבל לדעת רש"י ניחא ועמש"כ מזה בפ"ה מכהמ"ק ומה שהקשה במשל"מ מפ"ד מה' אלו איך משוי שליח הא לא מצי עביד איהו:
והנה קשה לכאורה בגמ' יומא דפריך מיוהכ"פ יקשה הא בפסחים מבואר דשבת חמור ובדילי אינשי מיני' א"כ כש"כ יוהכ"פ דחמור יותר משבת כתוס' חולין דף ק"א דיש סליחה וכפרה א"כ לכן בוודאי בדילי אך לפמש"כ המג"א סי' תרי"ב לפרש קו' הגמ' היא משום דחיישינן שטעה בשאר ימים וע"ז משני כיון דכ"ע לא אכלי הוא יודע ה"ט דעובד אונן ביוהכ"פ ולא טעי בשאר ימים א"כ ניחא דלא משני יוהכ"פ בדילי דחמור כיון דהגמ' לא פריך כלל אמאי ל"ח שיבוא לאכול ביוהכ"פ א"כ להר"ן דסובר בקניבת ירק דחיישינן דיבוא לאכול ביוהכ"פ וכן בירושלמי פ"ד דפסחים גבי חילוק לחם הפנים דחיישינן שיבוא לאכול יקשה שפיר הא יוהכ"פ חמור משבת והנה מש"כ המג"א לחלק דיוהכ"פ שאני דאין אוכל שום דבר יקשה א"כ מ"פ מיוהכ"פ וצריך לשנויי כ"ע לא אכלי ולא תי' דשאני יוהכ"פ דאין אוכל שום דבר אך לפירוש מג"א גופי' דלא פריך מיוהכ"פ דחיישינן שיבוא לאכול אלא מדיעבד אונן ביוהכ"פ ולא חיישינן שגם אונן בשאר ימים יאכל ניחא: