אור ברסלב

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· רבי ישעיהו זילברשטיין

פרק ה · הלכה יא

הלכה י

ואם מלח כ"ש וכו' כשר. והנה לכאורה יש להקשות הא דאיתא במנחות דף כ"א תקריב אפי' בשבת וקשה אמאי מליחה ידחה שבת דהא במליחה עובר משום עיבוד כשמלחו מליחה יפה כיון שאפי' אם מלח כ"ש כשר ובמליחה כ"ש ליכא משום עיבוד וא"כ אפשר לקיים מצות מליחה בשבת בכ"ד והנה לכאורה י"ל דהא דקרבן כשר היינו דאין מעכב הקרבת הקרבן אבל מצות מליחה לא קיים דמליחת קרבנות מ"ע ולכן דוחה שבת כדמוכח ביומא דף כ"א דדריש עתי אפי' בשבת אף דאין שילוח מעכב אבל המצוה עצמה דוחה שבת [ומוכח כן ממליחה גופי' דהא כל מליחה אין מעכב כמש"כ רבינו לקמן אם לא מלח כלל כשר וע"כ הא דדוחה שבת משום דנהי דאין מעכב הקרבן אבל מצות מליחה דוחה שבת] אלא דא"א לפרש כן דרבינו כתב בדין שאח"ז דאם לא מלח בבשר כשר וכיון דאי לא מלח כשר רק דהמצוה לא נתקיים נשמע דהא דמלח כ"ד כשר היינו דקיים מצות מליחה והדרה קו' לדוכתי'.
ולכן נראה ליישב דהנה בשעה"מ פ"ג מיו"ט הקשה דעיבוד הו' בשיעור מיל והרי מליחה דקרבן מעלהו מיד ואין כאן עיבוד ומאי צריך קרא דדוחה שבת ונראה ליישב עפ"י מש"כ הראב"ד בפ"ו דתמיד נקודה נפלאה לתת טעם אהא דתני' דקורין ק"ש אחר מליחת הקרבן תמיד וקודם הקטרה ולמה אין קורין קודם זריקה משום דמצוה מן המובחר שיצא דם האברים כל מה דאפשר ולכן בלא"ה צריך להמתין עד שיצא דמו ובאותו זמן קורין ק"ש ואף דאפשר דאין יציאת דמו מעכב אפ"ה מצוה מן המובחר הוא יעויש"ה א"כ ניחא כיון דצריך להשהות שיעור שיצא דמו והוא כשיעור מליחה בחולין דהיינו שיעור מיל כשיעור עיבוד לכן שפיר צריך קרא דשרי בשבת למלוח אף דמצוה להשהות עד שיבא דמו וא"ל א"כ תיקשי להיפוך הא פשיטא דאין זה מעכב כמש"כ הרא"ש א"כ אמאי דחי באמת די"ל דהא באמת בדם שייך ג"כ ממשקה ישראל מן המותר לישראל וא"ר למזבח ורק בדם זריקה ע"כ מצותו בכך כדאיתא בחולין דף צ"א וא"כ הא כשמעלהו האש שם הנה יוצא הדם ודם שפורש אסור להדיוט וא"ר לגבוה כיון דל"ה ממשקה ישראל לכן כדי שלא נאכיל למזבח מה דאין ראוי לישראל דחי שבת אף דבדיעבד ליכא איסור כיון דעכ"פ לכתחלה א"ר דחי שבת אלא דאכתי קשה לי דראב"ד שם כתב דאביי דקאמר וכן לקדירה הוכיח כן מהא דתמיד כיון דממתינים עד שיצא הדם א"כ אי לא בעי מליחה כמו לקדירה אמאי הי' ממתינים יעיי"ש ולפי"ז רבינו דכ' וכן לצלי ע"כ דגרס בדברי אביי וכן לצלי א"כ מוכח דלשיטת רבינו א"צ להמתין שיבא הדם דאין קפיד אדיציאת דם האברים מדלא בעינן מליחה כשיעור לקדירה [וכן מבואר בר"ן ר"פ גיה"נ שהביא ראי' דלצלי אף דבעי מליחה אבל לא בעי שהי' ממנחות דאמרינן מולחו ומעלהו מיד וכן לצלי צולהו מיד הרי דהא בהא תלי' אי גרסינן לצלי ל"ב שהי' ורק אי בעינן מליחה לקדירה בעינן שהי' וכדברי הר"ן דממנחות אין ראי' דגרסינן וכן לקדירה ובאמת איירי בשהי' והא דקאמר מולחו ומעלהו לא מיד אלא נקט כן דמולחו משני צדדין אולם מר"ן משמע דרק בהא דקאמר וכן לקדירה איירי בשהי' אבל בקדשים באמת מעלהו מיד אבל לפמש"כ בשם הראב"ד ניחא יותר דבאמת אי גרסינן וכן לקדירה גם בקדשים בעינן שהי' אולם בר"ן שם מבואר שגם דעת הראב"ד כן דגריס וכן וצלי וסותר דבריו שבפירושו למס' תמיד]:
אך י"ל דהנה באמת רבינו לא הביא דרשא תקריב אפי' בשבת ובמשל"מ הקשה אמאי השמיטוהו רבינו להנ"ל ניחא די"ל דסובר לאביי דאמר דסגי במלחן לצלי ל"ש כלל מלאכת עיבוד דא"צ להמתין עד שיצא דמו לא דריש תקריב אפי' בשבת דא"צ קרא כיון דליכא מלאכה חייב למלוח בשבת כמו בחול.
אך לכאורה עכ"פ תיקשי איך יפרנס רבינו הברייתא דהא רבינו דכתב דמלח כ"ש כשר היינו כאותה ברייתא דמנחות ואפ"ה אמרו בברייתא תקריב אפי' בשבת יקשה ל"ל קרא כיון דליכא עיבוד בכ"ד אך י"ל דהאי כ"ש מפרש רבינו כפירש"י כל מין מלח והא דכ' הכ"מ דמתוספתא ות"כ משמע כרבינו הנה בס' שו"ת מוצל מאש כתב דהוא ט"ס וצ"ל שלא כדברי רבינו א"כ י"ל דלאו מהכא הוציא רבינו דמלח כ"ש כשר דבוודאי לאותה ברייתא דדריש תקריב אפי' בשבת בעינן מליחה לקדירה ורק הא דתניא מלח כ"ש היינו כל מין מלח אבל הא דכ' רבינו דסגי בכ"ש למד כן מהא דאיתא התם יכול יתן לדם מלח כ"ש וכמש"כ במשל"מ וא"כ באמת ליכא במליחת קרבנות משום עיבוד ולא דריש דרשא דתקריב אפי' בשבת. וממילא נתיישב קו' השעה"מ דלאביי דס"ל לצלי באמת ס"ל דא"צ קרא תקריב אפי' בשבת ולכן השמיטהו רבינו.
והנה בשעה"מ כתב ליישב דהכונה דוחה שבת אין משום עיבוד אלא משום דמבעיר המלח אבל קשה לי דכ' דאברים ופדרים דוחה שבת אף דמבעיר האברים ואף דאין מעכב כפרה רק דמצוה איכא להקריב כן מליחה איכא מצוה למלוח ומה לי מבעיר האברים מה לי מבעיר המלח אף הבערת מלח ניתן לדחות.
והנה לכאורה י"ל דהו"א דא"ד משום דמבשל המלח על האור אך גם זה יש לדחות דהא בירושלמי פ"ב דשבת איתא דבשרא אגומרי חייב משום מבשל ג"כ א"כ שוב א"צ קרא כמו דדחי בישול האברים בשבת כן ניתן לדחות איסור בישול המלח [רק שיש לומר לפמש"כ הר"ן סוף ע"ז המלח גופי' מבשל אפי' במליחה לצלי א"כ שפיר צריך קרא דאפ"ה דחי שבת ויבואר לקמן] וא"ש.
והנה עוד הקשה בשעה"מ הא אין מכוון כלל לעיבוד וא"צ כלל לאותו עיבוד ול"ל קרא ותי' דברייתא סובר מלאכה שאצל"ג חייב וקשה לי דבשעה"מ פ"א מיו"ט כתב דלא חייב בשרא אגומרי משום מכבה דמלאכה שאצ"ל א"ח רק במכוון לכבות א"כ אכתי תיקשי הא אין מכוון כלל לעיבוד ול"ל קרא דדחי שבת. והנה במשל"מ פכ"ד משבת הביא הקו' הא אין עיבוד לאוכלין ותי' יען דכליל ל"ח אוכל ועוד משום פסולה ששורף עם העור ועיי' במשל"מ בפ"א מתומ"ס מה שהשיג ע"ז ושעה"מ כ' משום הראש שמקריבים עם האור וכן בשעירי יוהכ"פ דנאכלין חיים עם העור וכ"כ הרא"ה בס' בדה"ב ועוד תי' משום חלבים דאסור באכילה דל"ח אוכל חייב משום עיבוד ועיי"ש אך בנובי"ת סי' מ"ג כ' דמליחת חלבים ג"כ רק כרבנן. אמנם אי נאמר כקו' המשל"מ יש ליישב הא דהשמיטו רבינו די"ל גמרא קאי למ"ד יש עיבוד באוכלין דפלוגתא הוא בשבת ורבינו דפסק אין עיבוד באוכלין ליכא דיחוי שבת לכן לא הביא דרשא דתקריב דדוחה שבת. והנה בזה שכ' רבינו דמלח בכ"ש כשר נראה ראי' מזבחים דף ק"ו דאיתא שם אין בו כזית ומלח משלימו חייב בחוץ ומפרש בגמ' משום דאי פריש חייב להחזירו ומעתה התינח אי סגי בכ"ש י"ל דאיירי בלא הי' רק גרגיר אחד והשלימו לכזית ואי נפל חייב להחזירו אבל אי נאמר דבעי דוקא מליחה לקדירה ולצלי א"כ מסתמא הי' שם הרבה גרגרים מלח ואי נפל גרגיר אחד אין כאן כזית ולהחזירו א"ח כיון דיש הרבה גרגרים מלח עליו ומוכח דמלח כ"ש כשר.
והנה בשעה"מ הקשה מיבמות דף ל"ג אמאי לא מוקי דחייב זר במליחת קרבן בשבת דחייב משום מעבד ותי' דשם קאי לר' יוסי דמלאכה שאצל"ג פטור [ובנובי"ת סי' מ"ג תי' דא"כ כבר נאסר משום איסור כניסה לי"א אמה שאין זר נכנס ולא חל איסור זרות אאיסור כניסה] והנה לפי דברי השעה"מ ניחא מה דיש להקשות אמאי לא קאמר דחייב משום צובע דשחיטה גם משום צובע די"ל בקדשים הא ל"ש דניחא לו דליתווס דמא בית השחיטה כדי שימצא קונים א"כ שוב הו' מלאכה שאצל"ג והא לר' יוסי מלאכה שאצל"ג פטור.
והנה בהא דאיתא בשמעתין תקריב אפי' בשבת. והקשה במשל"מ הא אין עיבוד באוכלין ותי' יען דכליל לגבוה ל"ה בר אכילה הנה כעת שזכינו שיצא לאור חי' רשב"א על מנחות הנה כתב שם על הספר הקושיא וגם התי' דברים כהווייתן אך בטה"ק הקשה הא עכ"פ בעינן מליחה לאורחא דבמליחה מועטת ל"ה עיבוד וכ"כ שכן הקשה בשעה"מ ה' יו"ט ונראה ליישב דהנה הרמב"ן וכ"כ החינוך דמצות מליחה הוא דרך כבוד למעלה שלא יהא פחותה משולחן הדיוט א"כ הו' צורך קרבן וצריך לכתחלה מלח כדי שיתן טעם כמו שדרשו לבונה ושפיר צריך קרא דדחי דהו"א דנהי דמצוה כדי שיתן טעם ל"ה אלא הכשר קרבן וכמש"כ הרשב"א ולכן צריך קרא דאפ"ה דחי מליחה גמורה דבעינן שיהא כמו לשלחן הדיוט.
אולם קשיא לי לפי דרכו של רשב"א דאם עולה דכליל למזבח ג"כ ל"ח אוכל א"כ הא דאיתא בשבת דף ע"ה דשוחט חייב משום צובע ואנן קיי"ל דא"ח משום צובע דאין צביעה לאוכלין כמש"כ בחכ"צ סי' צ"ב א"כ בעולה דלא חשוב אוכלין חייב משום צובע א"כ קשה לי טובא הא דאיתא בביצה דף י"ב שוחט עולת יחיד ביו"ט לוקה ומוקי כב"ש דלית לי' מתוך ויקשה הא ככו"ע אתיא דהא מלאכת צובע לא הותר בשחיטה להדיוט דל"ה צובע כלל ובעולה דהו' צובע ליכא מתוך דזה האיסור הא לא הותר לצורך הדיוט.
אך לכאורה י"ל הא דצריך בחולין לטעם דאין צביעה באוכלין יען דאיכא משום דהא ניחא לי' דליתווס בית השחיטה דמא אבל בקדשים דל"ש ניחא לי' דליתווס דמא א"כ מעיקרא ליכא כלל משום צובע אך אכתי תיקשי דלפמש"כ המפורשים הא דצריך לטעם למתווס בית השחיטה דמא דאל"כ הו' מלאכה שאצל"ג א"כ למ"ד משאצל"ג חייב אף בקדשים דלא ניחא לי' דלתווס דמא א"כ מצי אתיא גם כב"ה וכמ"ד דמלאכה שאצל"ג חייב.
ולפי"ז יש מכאן הוכחה דלא כשיטת הרשב"א דאף דעולה כליל לא נפיק מכלל אוכל ושייך בי' צביעה ולפי"ז מקום אתי ליישב קו' עצומה שהקשה הפ"מ לשיטת רבינו דמחייב אם הוציא דם משום מפרק אך זה שייך בצריך לדם והא דחולין א"צ לדם רק בקדשים חייב בשוחט משום מפרק ול"ש לומר מתוך כיון דבחולין א"צ לדם וא"כ קשיא מאי קאמר הא מני ב"ש הוא הא אתיא ככו"ע דל"ש מתוך כיון דבשחיטת חולין א"ח משום מפרק דא"צ לדם להנ"ל ניחא דגם בשחיטת חולין שייך דחייב משום מפרק דהא צריך לדם כי היכא דלתווס בית השחיטה דמא וא"ל א"כ תיפוק לי' משום צובע די"ל דס"ל אין צביעה באוכלין וא"כ כיון דגם בחולין איכא משום מפרק שפיר שייך מתוך ולא אתיא אלא כב"ש והוא נכון מאוד.
ובזה אור לנו להבין פירש"י פסחים דף ס"ה דר"ע אמר שחיטה תוכיח דמשום מלאכה ודוחה שבת פירש"י מלאכה גם בחולין ופלא להנ"ל ניחא דהנה הי' אפשר לומר דבשחיטת חולין לא יהא כלל מלאכה דאנ"ש לא יהא חייב דהו' מקלקל כמו שהקשו תוס' חולין דף ח' ומשום מפרק לא מחייב דא"צ לדם ומשום צובע ליכא דאין צביעה באוכלין ורק בקדשים הו' מלאכה משום מפרק דצריך לדם וא"כ כיון דאין מלאכה בחולין רק בקדשים ל"ש לומר יוכיח דיש לומר שאני שחיטה דרק בקדשים הו' מלאכה אתי מצות הבאת הקרבן ודחי למלאכת שבת לכן כתב רש"י דהו' מלאכה בחולין דבאמת הא גם בחולין חייב אי משום נט"ש כמש"כ תוס' לתרץ באמת דמלאכת מחשבת אסרה תורה לכן חייב דלא חשיב מקלקל או דבאמת גם בחולין חייב משום מפרק דהא צריך לדמא כדי דלתווס בית השחיטה ואפ"ה שחיטת הק"פ דחי שבת שפיר קאמר שחיטה תוכיח דמשום מלאכה ודוחה שבת.
אך נראה ליישב שיטת הרשב"א דלא יקשה מעולת נדבה דהנה הא דעולת נדבה אין מביאין ביו"ט הוא משום דאין עשה דוחל"ת דכ' לכם ולא לגבוה ואהדרה לאיסורא קמא אף דבאמת הי' לנו לומר דידחה ללאו הבא מכלל עשה רק כיון דאין זמנו ביו"ט ואפשר למחר לא דחי אך יקשה לפמש"כ הרשב"א שבת דף כ"ד הא דאפשר למחר לא מיקרי אפשר אמאי לא ידחה יו"ט כמו כל קרבנות הקבועין זמנן דדחי יו"ט אף דהו' עשה ול"א ה"נ באין קבועין זמנן דמאי שנא כיון דלא מקרי אפשר אך י"ל בשלמא בקבועין זמן הותרה מלאכת יו"ט דמצותו בכך אבל באין קבועין זמן ל"ש דהותרה שוב לא דחי משום דיו"ט עשה ול"ת אך זה ניחא במלאכה דשייכה גם בהדיוט ל"א דהותרה כיון דאפשר למחר אבל אי איכא מלאכה דל"ש כלל בהדיוט כאיסור צביעה בשחיטה דאין צביעה באוכלין א"כ רק ע"י המצוה ההוא כליל לגבוה יש כאן איסור צביעה שפיר שייך הותרה גם ביו"ט כדמוכח ממילה דדחי שבת ויו"ט ולא דאפשר למחר לאחר שמונה כמו שהקשה באמת הש"א משום כיון דמקלקל בחבורה פטור רק דהו' מצוה הו' תיקון כהא"ג הותרה ול"א דאפשר למחר א"כ ה"ה כאן כיון דל"ה מלאכה רק משום המצוה הותרה ול"א דאפשר למחר וא"כ כיון דכאן ליכא רק איסור מלאכה משום הקרבן דלהדיוט אין צביעה באוכלין ומשום נט"ש הא אמרינן מתוך וא"כ אמאי לקי ע"כ כב"ש דלית לי' מתוך ודו"ק.
אך לכאורה א"כ תיקשי למה צריך תקריב אפי' בשבת דהנה ברשב"א הקשה ל"ל קרא דמותר למלוח מ"ש מכל מלאכת הקרבן ותי' דהו"א דאין אלא הכשר קרבן אבל לפמש"כ יקשה דידחה מטעם דעשה דחי ל"ת וא"ל דהו' ל"ת דכרת דהא כל קרבנות דחי אף דהו' ל"ת דכרת דא"ל בקרבנות משום דמצותו בכך ואמרינן הותרה דאיתא במנחות דף ה' דשאני שבת דמצותו בסך וא"כ הא לפי מה שבארתי היכא דליכא מלאכה מצד עצמה אלא משום המצוה אמרינן דהותרה כדמוכח ממילה כנ"ל ע"כ ל"ל קרא דדחי שבת כיון דליכא מלאכה מצ"ע עשה דמליחת קרבן ראוי הוא שידחה למלאכת שבת אך י"ל לפימש"כ רבינו מלח כ"ד כשר ויכול לקיים העשה בלתי דחיות הלאו דבכ"ש ליכא עיבוד ועשה מקיים בכ"ש רק דצורך קרבן איכא שיהא מליחה עד שיתן בו טעם כמש"כ הרמב"ן דלא יהא גרע משולחן הדיוט ולכן לא הקשה הרשב"א רק מצורך קרבן וע"כ שפיר כתב דהו' רק הכשר קרבן.
ובהא ניחא נמי קו' הפנ"י דהקשה דהא בקדשים איכא משום מפרק ובחולין ליכא משום מפרק ל"ש מתוך כנ"ל לפמש"כ ניחא דא"כ דאין חייב אלא משום דהו' קדשים שוב לא ילקה דאתי עשה דקרבן ודחי לל"ת דיו"ט דאין לומר דהא אפשר למחר ל"ד לשאר קרבנות הקבועין זמן דז"א כיון דל"ה מלאכה כלל בחולין אמרינן דהותרה לגמרי ול"א דאפשר למחר ואמאי ילקה אע"כ דלית לי' מתוך וחייב משום נט"ש כמו בחולין.
והנה בחולין דף קי"א איתא דכחלא עלוי' בשרא שרי כבדא עלוי' בשרא אסור דדם אסור מה"ת והוק' תוס' הא דם שמלחו אין עובר ותי' דהיינו בסוף מליחה אבל בתחילת מליחה אין עובר [כמש"כ בשו"ת בית יעקב דהכונה דכ"ז שלא נתבשל כמאכל ב"ד אף שמבליע ומפליט ל"ה עדיין בישול ועובר עליו כן גם במליחה אף דמבליע ומפליט כל זמן שלא שהה שיעור מליחה ל"ח רותח ובזה דם שמלחו מה"ת] ואמנם הרשב"א תי' דרק בקדשים אין עובר אבל בחולין עובר א"כ לשיטתו מיד אינו עובר דעכ"פ הדם מרתיח מיד אף דהבשר אינו רותח עדיין אבל הדם שבו רותח הוא מיד כסברת האו"ה [כמו שהעלה בישועות יעקב סי' צ"א] רק בחולין אפי' בסוף גם כן עובר א"כ לפי"ז לשיטת רבינו דג"כ מחלק בין קדשים לחולין א"כ אינו מחלק בין תחילת מליחה לסוף מליחה ובהא יש ליישב מה שהק' השעה"מ הא כיון דבקדשים מעלהו מיד א"כ ליכא איסור עיבוד למה צריך קרא תקריב אפי' בשבת הא אין כאן עיבוד כלל להנ"ל ניחא דבאמת גם בתחילת מליחה איכא משום בישול דעכ"פ מרתיח וא"כ צריך קרא דהו"א דאסור למלחו דהא עכ"פ המלח מבשל מיד [דבכל מליחה איכא נמי משום דמבשל כמש"כ הר"ן סוף ע"ז] ושפיר צריך קרא לרבות דדחי שבת דבתחילת מליחה איכא נמי משום מבשל [ואף דלרבינו איירי במליחה לצלי ע"כ גם זה חשוב מבשל כמו שחקר בצל"ח פסחים דף ע"ד במולח לצלי הו' צלי מחמת דבר אחר] ובהא ניחא ג"כ מה דהשיג פ"ח על הר"ן דבגמ' דשבת משמע דרק משום עיבוד חייב לא משום מבשל די"ל לפמש"כ בנובי"ת להקשות על פ"ח דמשבת אין ראי' דל"ח בישול בעלמא דבשבת בעינן בישול מחמת אור כמו במלאכת משכן ותי' דר"ן לית לי' חילוק הנ"ל אלא סובר דפטור יען דאין דרך בישול רק באור וא"כ במלח דדרכו למלוח אי הו' בישול גם בשבת יהא חייב ולכן יפה הקשה בפ"ח דבגמ' משמע דרק משום מעבד חייב ואמנם לפמש"כ י"ל בחולין ל"ח בישול אבל בקדשים דהו' בישול לענין דיצא מתורת דם הו' בישול גם לענין שבת דהא ע"כ יש חילוק בין דם קדשים לחולין דבדם קדשים מיד בתחילת מליחתו יצא מתורת דם דמבשל מיד בתחילת מליחתו משא"כ עיבוד דאינו אלא בסוף מליחתו בשיעור מיל זהו אף בשל חולין הו' עיבוד לכן נקטו דחייב משום עיבוד דשייך נמי בחולין.
אך קשה לי מהא דאיתא בפסחים דף ע"ז אמר רבה מולייתא שרייא כבולעו כך פולטו וקאמר לימא מסייע לי' דתנן בנותן כרעיו לתוכו והנה תוס' כ' דאיירי ע"כ במלחו דאל"כ יקשה הא הו' כבדא עלוי' בישרא אסור וא"כ קשה מאי דייק מהא דנותן כרעיו לתוכו הא שם דם שמלחו רק דרבנן וכאן במולייתא דחולין איירי ושם דם שמלחו אסור ומנ"ל להוכיח דמלייתא שריא [וא"ל הא אי בקדשים דם שמלחו דרבנן א"כ בלא"ה כבדא עלוי' בישרא שריא וא"צ לאוקמא במלחו דז"א דהא עכ"פ מדרבנן אסור וע"כ במלחו וכ"כ בישועת יעקב סי' ע"ב] ואם כן קשיא מה פריך מפסחים דדם שמלחו דרבנן אבל בחולין דם שמלחו אסור מה"ת גם מולייתא י"ל דאסור ולתרץ ע"כ נאמר לחלק דבתחילת מליחה הו' דאורייתא וקשיא לשיטת רשב"א דאין מחלק וכן יקשה מבישול גופי' דהא בקדשים דם שבישלו רק דרבנן א"כ לכן שפיר אמרינן כבולעו כך פולטו [לפמ"ש הישועות יעקב הנ"ל דמצי אייתי בלא מלחו] אבל במולייתא דהו' דאורייתא מנ"ל דאמרינן כבולעו כך פולטו וצ"ל ע"כ בתחילת צלייתו עכ"פ הוא מה"ת ואי ל"א כבולעו כך פולטו נאסר מיד בתחילת צלייתו וקשיא לשיטת הרשב"א [ובאמת ברשב"א בתוה"ב גבי דוץ בי' מידי ואותבי אנחורי' משמע דס"ל לחלק בין תחילת צלייתו לסוף צלייתו.
אמנם הנה קשיא לי עוד דבצל"ח הקשה הא מליחה בפסח הו' צלי מחמת דבר אחר וצ"ל דתחילת מליחתו ל"ה כצלי מחמת ד"א א"כ ע"כ לחלק בין תחילת צלייתו וסוף צלייתו וקשיא לרשב"א. ולכן נראה ליישב דבפסח דאין בזריקה רק בשפיכה וא"כ דם שמלחו ונתבשל הא ג"כ ראוי לשפיכה [ולחד גי' במנחות לרבה חייב גם בח"פ והכא לרבה קאי דמולייתא שריא] א"כ דם שמלחו בקדשים ג"כ עובר עליו כמו בחולין ושפיר דייק דמולייתא שריא ודו"ק.
הנה דעת רבינו בפ"ו ממא"ס דם שבישלו עובר עליו בכרת כדעת רש"י בחולין דף ק"ל [ואף דשם בחולין איירי כ' בכ"מ מדהשמיט הך דזעירי ע"כ דס"ל גם בקדשים חייב] ואמנם תוס' חולין הוק' מזבחים דף כ"א דסובר זעירי דדם שבישלו א"ע עליו והנה בשאגת ארי' החדש תמה מה קושיא הא רש"י במנחות מפרש דזעירי לא פטר רק בחטאות הפנימיות אבל בחטאת החיצוניות ובחולין חייב יען שכנגדו בח"ח ראוי ולרבא אפי' בח"פ חייב והלכה כרבא ונראה לבאר דבריהם דהנה בש"א הקשה קו' עצומה אהא דאמר ר"פ הלכך דם חמור שקרש חייב שכנגדו ראוי בח"ח כיון דרבא סובר ח"פ חייב שכנגדו ראוי בחטאת חיצוניות ה"ה בחמור והקשה הא משנה שלימה שנינו בכריתות דחייב בין בחי' בין בטמאה דם נחירה ודם עיקור וא"ל דנקט משום דקרש הא יליף מדרבא וקשה גם לר"ח חייב כמו בח"ח כמו דחולין חייב ועוד איך שייך לומר דוקא ח"פ פטור כשבישלו אבל בחולין חייב א"כ אטו משום דאקדשי' פקע איסור דם מיני' ואיסורא להיכן הלך ונראה ליישב דהכונה באמת כמו דבח"פ פטור גם בחולין פטור ורק בח"ח חייב יען שראוי בפנים וכן הוא בסמ"ג בשם רש"י דלמ"ד ח"פ פטור גם בחולין פטור וא"כ לית לי' הואיל רק לרבא אית לי' הואיל ולכן נקט דם חמור שקרש חייב לרבותא לא מבעיא חולין יען שכנגדו חייב בח"ח אלא אפי' דם חמור אבל לר"ח פטור דם חולין שקרש כש"כ בדם חמור וא"ש ג"כ דל"ש אטו אקדשי' פקע איסור מיני' דבאמת גם בחולין שבישלו אין עובר [וכן משמע בפירש"י במנחות כאן בח"ח הא דקתני הקפה את הדם בחמה ואכלו חייב וה"ה בשל חולין והקשה בש"א הא לרש"י בחולין אפי' באור חייב וכ' שט"ס ברש"י ולפמש"כ א"ש דרש"י בחולין סובר באור פטור ולא הדר לגמרי מתי' הא' דהא בחמה והא באור] וא"כ מעתה יפה הקשו לפירש"י דע"כ מוכרח לפירש"י גם בחולין פטור לזעירי כיון דפטור בח"ח ג"כ.
ואמנם ליישב שיטת רש"י י"ל דלעולם בחולין חייב לזעירי דהנה יש להוכיח נגד סברא הנ"ל דהנה רשב"א כ' ליישב פירש"י דרק בקדשים א"ע אבל בחולין עובר ונראה לי כדבריו דהנה בש"א הקשה לר"ש דלית לי' אחע"א ל"ל קרא בזבחים דף מ"ה למעט דם מפגול ונותר הא בלא"ה אאחע"א וע"כ לתרץ דנפ"מ בבישלו דאין עובר עליו וכן העלה ביעב"ץ [והנה נעלם ממנו שכן הקשה תוס' בזבחים] וקשה לי דהנה עוד הקשה בש"א מבכורות דף ו' דיליף מבב"ח דחלב מותר ואין אסור משום דם שנעכר ונעשה חלב והא בב"ח רק דרך בישול אסרה תורה ואז ליכא גם איסור דם וכן הקשה בנובי"ת סי' ל"ו אך הא לק"מ כיון דקאמר שם חלב מנ"ל דשריא דדם נעכר ונעשה חלב דאל"כ חלב לא גרע מדם שבישלו [ועחס' בחי' לחולין שהקשה באמת למה חלב אסור משום דם הא חלב א"ר לזריקה כלל וגרע מדם שבישלו דלכ"ע אין עובר והנה לדידי לק"מ כאשר יבואר אבל עכ"פ בוודאי לא גרע מדם שבישלו וע"כ דס"ל דם שבישלו עובר עליו. שוב ראיתי כי כ"כ בטה"ק במנחות שם] אלא אי קשיא הא קשיא דשם פריך הגמ' לר"ש טעמא דכ' את הגמל הא לא"ה חלב בהמה טמאה שריא הא כתיב הטמאים לרבות צירן ורוטבן ומשני מה"ד חלב חידוש הוא דאתיא מדם ושריא רחמנא אף חלב טמא מותר וקשה מאי חידושי' הא דם שבישלו מותר מכש"כ חלב שנשתנה לגמרי ואין לומר דקאי כמ"ד דם שבישלו אסור דהא כבר הוכיח בש"א מכח קו' הנ"ל דלר"ש דם שבישלו מותר דאל"ה הא אאחע"א א"כ מאי חידוש לר"ש [ועי' פלתי סי' ק' שהוכיח דר"ש ס"ל דם שבישלו מותר וא"כ קשה כנ"ל] ועוד אי כתי' הש"א דלכן אחע"א יען דבישלו א"ע דלא מיקרי עוד דם א"כ יקשה דל"ש כלל לומר דתורה ממעט דם מנותר כשבישלו דהא אז פקע שם דם מיני' ונראה דא"ש לפמש"כ הרשב"א דאף בקדשים אין עובר בחולין עובר א"כ בחלב דחולין הוא שפיר חידוש הוא דחלב שריא והא דממעט דם מנותר שפיר י"ל דכשבישלו א"ע חל איסור נותר דל"ש לומר דלא מקרי דם כיון דבחולין אף שבישלו שם דם עליו וא"כ יצא לנו ההיפוך מסברת הסמ"ג דאדרבא בחולין דם שבישלו עובר עליו אף אי בקדשים א"ע ומיושב שיטת רש"י דרק בחולין ס"ל דדם שבישלו עובר עליו דסובר גם בח"ח ובחולין עובר ואמנם לפי"ז נשאר עלינו ליישב קו' הש"א שהקשה לפי שיטת רשב"א מ"פ הגמרא לזעירי מהקפה דם ואכלו דחייב הא זהו בחולין ותי' לס"ד אין חילוק רק למסקנא בח"ח חייב ה"ה בחולין וא"כ הדרא קו' ש"א לדוכתא גם לר"ח דם חמור שקרש חייב משום שכנגדו ראוי בח"ח כמו בחולין א"כ מאי קאמר ר"פ לרבא עובר אדם שקרש הא לכ"ע בחולין עובר בדם שקרש.
ואולם נראה ליישב דהנה בש"א הקשה עוד לפירש"י א"כ הא דקאמר דא"צ קרא למעט דם שאין חייב למלחו מדכ' מעל מנחתך ולא מעל דמיך יען דדם שמלחו פקע שם דם מיני' הא בח"ח חייב במלחו א"כ חזינן דלא פקע שם דם מיני' א"כ הו"א דחייב למלחו והנה בטה"ק הקשה ג"כ אהא דזעירי לס"ד דם שבישלו א"ע בחולין יען דתליא קרא בכפרה הא חזינן דם בהמה טמאה וחי' דא"ר לכפרה ג"כ אסרה תורה ועוד הקשה בהקפה בחמה והדר דפסול להקרבה דהא כבר נדחה אמאי א"ע מ"ש מדם בהמה טמאה דא"ר לכפרה ועובר.
ונראה דהסברא כך בוודאי בדם בעיני' וכברייתו חייבה תורה אף בבהמה וחי' שכנגדה בטהורה בקדשים ראוי לכפרה דעכ"פ דם כזה ראוי לכפרה ורק בנקרש הא דאין ראוי לכפרה לפמש"כ ע"כ משום דם כזה לא אסרה תורה כיון דתלוי בכפרה ובזה א"ר לכפרה מזה מוכח שתורה לא הקפידה רק בדם כמו שהוא כברייתו אבל בנשתנה לא א"כ שוב כל שנשתנה אף ע"י מליחה עכ"פ הא אינו כברייתו אין עובר עליו דא"ר לזריקה דלזריקה בעינן דם כברייתו אבל דם חי' וטמאה הנה הוא דם כברייתו זהו אסרה תורה והיינו לס"ד וגמרא משני הא בח"ח הא בח"פ והכונה בח"פ א"ר לפנים בקרוש א"כ ע"כ הקפידה תורה בזריקה על דם צלול כברייתו שוב גם בח"ח אינו ראוי לזריקה ומטעם דבעינן כהווייתו וכן במלחו אף דצלול אין ראוי לזריקה דבודאי לא מסתבר לומר דבח"ח ראוי לכפרה ובח"פ א"ר אלא וודאי כיון דא"ר לכפרה בח"פ א"ר לכפרה בח"ח ואמנם לאיסורא אין אמרינן בח"ח דמצ"ע ראוי לכפרה יען דלאו בר זריקה הוא בח"פ בזה שפיר עובר על אכילתו וכן בחולין עובר אבל בח"פ דא"ר לזריקה מצ"ע פטור על אכילתו ג"כ. וא"כ מיושב שפיר קו' הש"א דא"צ קרא למעט דם ממליחה דהא עכ"פ לענין זריקה לאו דם הוא דבעי' דם כברייתו דבח"ח מצד עצמו הו' ראוי לזריקה כיון דבעינן שיהא ראוי לזריקה גם בח"פ א"כ שוב לאו דם כברייתו הוא לענין זריקה א"כ בודאי א"צ הדם מליחה לזריקה דהא א"ר לזריקה דיצא מכלל דם אבל לענין איסורא שפיר שם דם עליו כיון דמצ"ע הוא ראוי לזריקה.
ורבא סובר בח"פ ג"כ חייב ע"כ דסובר דנהי דלענין זריקה בעינן כברייתו אבל לענין איסורא כיון שראוי לזריקה בח"ח דראוי הוא לנתינה ע"ג מזבח החיצון שם דם עליו ומאי דא"ר לזריקה היינו משום דא"ר כשהוא קרוש לזריקה בח"פ א"כ קרא ע"כ איירי בצלול וכהווייתו אבל מלוח אין כהווייתו אין בר זריקה ומיושב קו' התוס' לפירש"י בבישול צלול יהא חייב לפמש"כ קרא רק איירי מכהווייתו וכיון שאם בישלו קרוש א"ר לזריקה בח"פ א"כ קרא איירי רק כשהוא כברייתו ונתמעט אפי' בישול דאינו כברייתו דכל שנתבשל לא הוי כברייתו אפי' הוא צלול כדמוכח בע"ז וע"ז בא ר"פ ואמר לרבה הא דאמרינן הואיל דם חמור שקרש חייב משום הואיל דראוי בח"ח דבשלמא לר"ח דרק בח"ח חייב וכן בשל חולין אבל בח"פ שמצ"ע א"ר פטור א"כ בחמור ל"ש לחייבו בקרוש דהא בעינן דם כברייתו דדם חמור דא"ר לזריקה חייב משום דקפיד קרא רק שיהא כברייתו וכמו שהוא ראוי לזריקה בשכנגדו בח"ח אבל בקרש שנשתנה וכשנגדו א"ר לזריקה אפי' בח"ח אף דמצ"ע ראוי לכפרה בח"ח אבל כיון דעכ"פ א"ר לזריקה כיון שא"ר בח"פ גם דם חמור אינו חייב דאינו כברייתו ודם כזה לא אסרה תורה אבל לר"פ דגם בח"פ חייב משום שכנגדו ראוי לזריקה בח"ח א"כ ל"ב שיהי' כהווייתו לכן גם דם חמור שקרש חייב [והנה נפ"מ בח"ח שמצ"ע ראוי רק כשא"ר משום שכיוצא בזה בח"פ א"ר אם עבר וזרק הורצה ואם עלה לא תרד ול"ה כנשפך דמה דקיימ"ל בפ"ג מפהמ"ק דתרד אבל בח"פ מצ"ע א"ר לכן אם עבר וזרק לא הורצה ואם עלה הקרבן תרד כמו בנשפך דמה] ולפי"ז א"ש קו' תוס' מזבחים דרי"ו סובר כזעירי בח"פ אין עובר וצריך קרא למעט מנותר ופיגול והך דבכורות בחולין איירי שעובר כמו בח"ח שפיר חידוש הו' דשרי.
וא"ל הא איתא בזבחים דף מ"ד פיגול בדבר הנעשה בפנים לא פיגול וא"כ בח"פ ל"ש פיגול כלל די"ל לפמש"כ לקמן בפי"ז מפסהמ"ק אם חישב בשחיטה לא פיגול וכן חישב בזריקה לא פיגול אבל חישב בשחיטה ובזריקה הזריקה קובעת לפיגול גם בח"פ כמבואר בדברי רבינו שם.
ומעתה יצא לנו ליישב שיטת רבינו דפסק דם שמלחו אינו עובר דקשה עליו קו' התוס' מנחות כמו שהק' לפירש"י ואמנם קו' התוס' ממנחות לק"מ כמ"ש בש"א ופלתי דרש"י מפרש סוג' דמנחות דחייב בח"ח ולרבא אפי' בח"פ ורק עיקר קו' תוס' דסמכו אמה שהוק' במנחות לפירש"י דמאי פריך בגמ' כיון שמלחו יצא מתורת דם הא אף שמלחו הוא עדיין דם צלול דחייב לשיטת רש"י ואין פטור אלא כשהוא קרוש שאינו ראוי לזריקה בח"פ וא"כ מתחילת מליחתו שאינו נקרש מיד לא נפיק מתורת דם שפיר ס"ד דלבעי מליחה ומ"פ כיון שמלחו יצא מתורת דם ולכן חולקין אפירש"י דאף דמלחו והוא צלול פטור אלא בנקרש בחמה פליגי בין ח"פ לח"ח ובפלתי כתב ליישב דבאמת זהו לס"ד דהכל פטור ע"כ ס"ל דיצא מתורת דם אבל למסקנא רק בנקרש ובח"פ פטור א"כ באמת ל"א האי סברא כיון שמלחו יצא מתורת דם וא"כ להא דמשני מהו דתימא משדו בי' משהו בעלמא למצוה אלא דס"ד דבעי מליחה גמורה כיון דלא נפיק מתורת דם ואמנם זהו לפירש"י אבל לרבינו דס"ל במשהו מקיים מצות מליחה וכתב המשל"מ דלמד כן מהא דאמרו מחשבו בי' משהו בעלמא למצוה מוכח דרבינו סבירא לי' דלא הדר בי' מהאי תירוצא א"כ הדרא קו' תוס' לדוכתי' כיון דראוי בח"פ כשהוא צלול א"כ כ"ד דבעינן מליחה ומ"פ דיצא מתורת דם ובש"א הק' עוד דהא שפיר ס"ד דבעי מליחה אפי' בקרוש דח"ח ואיך קאמר דיצא מתורת דם.
ואמנם לפמש"כ א"ש הכל דבוודאי לזריקה א"ר אפי' צלול דקרבן לא איירי רק מדם לזריקה כשהוא בהווייתו ואפי' בח"ח א"ר לזריקה אלא לענין איסורא פליגי אי חייב בח"ח יען דמצ"ע ראוי הוא לכפרה וה"ה בחולין חייב ורבא סובר בח"פ ג"כ חייב דראוי לזריקה בח"ח אבל לא דבאמת כשר לזריקה רק לומר כיון דמצ"ע ראוי לזריקה [ואם עלה לא ירד] שפיר הו' בכלל דם וא"כ ניחא דקאמר דיצא מתורת דם דהיינו למצות זריקה א"כ כיון דא"ר בח"פ לא איירי קרא רק מדם שהוא כהווייתו ושפיר משני דס"ד דעכ"פ משדי בי' משהו למצוה וא"ש שפיר שיטת רבינו וניחא דפסק דכשר בכל שהוא דגם למסקנא נשאר האי תירוצא ודו"ק.
והנה בפלתי הביא ראי' דם שבישלו עובר עליו דאל"כ מנ"ל טעכ"ע דדם הא יש היתר לאיסורא כמו שהקשה תוס' בפסחים לענין נזיר וא"ל כתי' התוס' בנזיר ג"כ יש היתר לאיסורו ויליף דם מיני' ז"א דנזיר המצל"א חמור ולכאורה תמוה הא גם בדם י"ל דהי' כלים בלועים מדם ומוכח טעכ"ע. אבל א"ש דהא בלועה רק ע"י בישול וע"י בישול יצא מתורת דם ול"ה צריך הגעלה אע"כ דדם שבישלו עובר ושפיר י"ל דהי' כלים בלועים מדם א"כ בלא"ה מוכח דדם שבישלו עובר מה"ת.
עוד נראה לי ליישב קו' הש"א על הרשב"א מ"פ מהקפה את הדם דאיירי בדם חולין דרבנן דלא תליא בכפרה דם שבישלו מה"ת אסור ונראה לפמש"כ להלן דזה תליא בפלוגתא אי בשר תאוה הי' אסור אי בשר נחירה הי' מותר דאי בשר תאוה הי' אסור שפיר י"ל דאפי' דם חולין בעינן ראוי לכפרה דהא לא הו' שרי לאכול בשר תאוה רק אם זרקו דמו על המזבח לכן אף כשנכנסו לארץ והותר בשר תאוה דם חולין נשאר בהתירא דעכ"פ הא מוכח מעיקרא דהתורה לא אסרה דם רק בראוי לכפרה אבל אי בשר תאוה לא נאסרה מעולם רק בשר נחירה הוא דהותר שפיר י"ל דבחולין דלא תליא בכפרה דם שבישלו עובר עליו ולפי"ז י"ל פרפרת ר"ש הא סובר ששא"ר ל"ש שחיטה ופליג אר"מ דס"ל ששא"ר שמה שחיטה וכתב ביעב"ץ דטעמא דר"מ דשפיר יליף מש"ח דא"ל חולין מקדשים לא ילפינן דהא גם בשר תאוה הו' צריך להביאו לפנים ואסור לשחטו בחוץ א"כ הו' חולין מחולין א"כ הי' סובר כמ"ד בשר תאוה הי' אסור אבל ר"ש סובר בשר תאוה לא נאסרה מעולם ולכן לא יליף מש"ח דחולין מקדשים לא ילפינן לכן שא"ר ל"ש שחיטה את"ד א"כ ר"ש לשיטתו סובר דם שבישלו עובר עליו בחולין רק בקדשים בעינן ראוי לכפרה א"כ ניחא הך דבכורות קאי לר"ש שפיר חלב חידוש הוא דל"ב ראוי לכפרה אבל גמ' דמנחות קאי למ"ד ששא"ר ש"ש א"כ ס"ל בשר תאוה הי' אסור א"כ אין לחלק בין דם חולין לדם קדשים דגם בדם חולין תליא בראוי לכפרה ושפיר פריך מהקפה את הדם וא"ש הכל.
ואמנם בגוף הקושיא דחלב דאתיא מדם כיון דנעכר ונעשה חלב לאו בר זריקה הוא א"כ ליכא כלל תורת דם ומאי חודושי'. הנה נראה ליישב דסברא דדם בעינן ראוי לכפרה הנה זה שייך בדם שאחר שחיטה אבל דם שיצא מחיים לא בעי' ראוי לכפרה כדהוכיח בצל"ח ברכות דף ל"א מדם הקזה של קדשים דאסור בהנאה והא כתיב לכפר לכם דילפינן מלכם דשרי בהנאה אע"כ בדם הקזה דמחייב לא תליא בכפרה לכן שפיר חלב חידוש הוא כיון דמעיקרא דם הי' ואזלינן בתר מעיקרא כמש"כ המג"א סי' רי"ו ודו"ק.
הנה שיטת רש"י דם שבשלו עובר עליו ומפרש המשנה דקתני אינו עובר עליו בעוף שאין בדם הלב כזית ובשרו אין נאסר משום דלב שיע ולא בלע ותוס' הקשו הא במנחות מסיק הש"ס דדם שבישלו אינו עובר עליו ועוד טעמא דלב שיע ולא בלע לא קיימא בש"ס פסחים פ' כיצד צולין דמסיק שם דהטעם משום דכבולעו כך פולטו ונראה ליישב דהנה לכאו' קשה מה רצה רש"י בזה דמפרש דבשרו אין נאסר הא רש"י אין דרכו לפרש רק מה דצריך לפירוש המשנה לא להלכתא והנה בכו"פ סי' ע"ג וביותר בחי' הרי"ם כ' שכונת רש"י בזה ליישב מה דקשיא נהי דבדמו ליכא כזית אבל בבשר הלב יש כזית וכיון דבשר הלב נאסר על ידי דם והיתר נהפך לאיסור כדעת הר"ח לעיל פ' ג"ה א"כ לילקי נמי דהא יש כזית ולזה פירש"י דלב שיע ולא בלע אמנם אי לא אמרינן דלב שיע ולא בלע ע"כ ליכא לאוקמא רק בחי דאי במבושל הא נאסר גם בשר הלב ונהפך לאיסור א"כ אף אי מוקי בלב עוף הא איכא כזית א"כ ע"כ איסורא בחי והנה תוס' דסברו דדם שבישלו א"ע עליו וכדאמרינן במנחות הקשו א"כ אמאי מוקי בכריתות בלב עוף הא מצי לאוקמא בבהמה ובבישול דא"ע היינו דמשמע דאיירי בכל גוונא בין בחי ובין במבושל אמנם להנ"ל דרש"י לשיטתו שפיר סובר הש"ס דכריתות כס"ד דם שבישלו עובר וא"כ אי איירי גם במבושל ע"כ הא דא"ע דאיירי בעוף דאין בו כזית ובשר הלב שיע ולא בלע ואיירי בכל גוונא גם בבישול אמנם תוס' דסברו דלא אמרינן לב שיע א"כ אי בבישול איירי הא איכא כזית גם עוף דהיתר נהפך לאיסור ע"כ דגמרא דכריתות דמוקי בלב עוף היינו משום דמוקי בחי או בעוף או אפי' במבושל ובבהמה רק דדם שבישל אינו עובר וא"כ קו' התוס' שהקשו מהא דדם שבישלו א"ע תליא בקושייתם שהקשו דמפסחים נשמע דלא קיימא הטעם דלב שיע משום דאי הטעם דלב שיע ע"כ איירי בעוף במבושל ודם שבישל עובר עליו רק הכא ליכא כזית א"כ הכל רק חדא קושי' ולא תרי.
אמנם לי נראה ליישב דלא קשיא מפסחים וגם ממנחות דהנה שיטת הרשב"א דרק בקדשים דם שבישלו לאו דאורייתא אבל בחולין עובר עליו ויש להבין שיטת התוס' דסברי דגם בחולין דם שבישלו לאו דאורייתא אמאי הא רק בקדשים שייך הטעם דבעינן שראוי' לכפרה וחולין מקדשים לא ילפינן דתליא זה בפלוגתא דרי"ש ורע"ק אי בשר תאוה הא אסור להם במדבר דרי"ש סובר דבשר תאוה הי' אסור להם במדבר א"כ של חולין הי' צריכין להביא לפני ד' וממילא שייך גם בחולין הטעם דבעינן ראוי לכפרה לכן א"ע כאשר אבאר דהנה ר"מ סובר ששא"ר ש"ש דיליף מש"ח ור"ש סובר דלש"ש דחולין מקדשים לא ילפינן ובהפלאה פ' אמור הקשה דנילף מבשר תאוה דהו' חולין ואפ"ה הא אסור אם שחטו בחוץ וש"ש וראיתי בחי' יעב"ץ לחולין שהעלה דבאמת בהא פליגי ר"מ ור"ש ר"מ סובר כרי"ש דבשר תאוה הי' אסור שפיר יליף מקדשים דהא גם חולין הי' וששא"ר ש"ש ור"ש סובר כרע"ק דבשר תאוה לא נאסר מעולם א"כ הו' חולין מקדשים ולא גמרינן וא"כ יש לומר ה"נ לרע"ק דבשר תאוה הי' מותר להם ע"כ בחולין דם שבישלו עובר עליו דלא בעינן ראוי' לכפרה אבל לרי"ש דבשר תאוה הי' אסור להם א"כ מעיקרא איסור דם שנתנה תורה לישראל במדבר הי' תלוי משום דראוי לכפרה דהא חולין ג"כ צריך לבוא לפנים [ואף דלא הי' כקדשים גמורים דלא הי' קדוש בקדושת פה אפ"ה כיון דבעינן ראוי לבוא לפנים שפיר מצי ילפינן מקדשים ולפי"ז דם שבישלו גם בחולין לאו דאורייתא ומעתה יש לומר דרע"ק סובר שם בפסחים פכ"צ דנותן כרעיו ובמ"ע חוצה לו ופליג אריוה"ג דסובר דנותן כרעיו לתוכה דזה הו' כעין בישול ופי' הצל"ח הכוונה דנאסר משום דם א"כ לדידי' לא אמרינן כבולעו כך פולטו וא"כ קשה משנתינו דקתני הלב קורעו ע"כ משום דלב שיע ולא בלע נשמע דרע"ק דסובר דם שבישלו עובר עליו דבעינן כעין קדשים ע"כ סובר דהפירוש במשנתינו משום דלב שיע ולא בלע, א"כ נתיישב שיטת רש"י דמפרש משנתינו כמ"ד דם שבישלו עובר עליו דסתם משנה כר"מ אליבא דרע"ק כידוע ולדידי' ע"כ סובר דלב שיע ולא בלע.

והנה איתא בגמ' תרי לישנא בכחל אי לכתחלה אסור ולל"ב אסור לכתחלה ולרש"י אפי' בצלי ולתוס' בבישול איירי בין עם בשר בין בלא בשר רק דעם בשר צריך עכ"פ קריעה קצת ולל"ב אסור בין לבדו בין עם בשר ויש לתמוה בין לפירש"י ובין לתוס' במאי פליגי הני לישנא דלכאו' מסתברא כל"ב כדדייק א"ע עליו מכלל דאיסורא איכא ומאי שמשני איידי דסיפא הוא דחוק דהא תוס' הקשו דאכתי קשיא מברייתא א"ע עליו ושם לא שייך לשנוי איידי דהא לא קתני בסיפא א"ע ותי' תוס' איידי דנקט במשנה נקט נמי בברייתא וזה ודאי דחוק דבמתניתין ג"כ רק נקט אגב סיפא עוד הקשו דתוס' הקשו ממנ"פ אי מהני קריעה אחר בישול אמאי לא צריך קריעה לאחר בישול כמו קודם בישול עוד הקשו תוס' לשיטת ר"ת דגמ' מייתא ראי' כל"ק דרב מדקתני כחל שבישלו מותר והא ברייתא איירי בלא בשר א"כ ל"ה כל"ק דרב דאיירי עם בשר גם יש לתמוה לשיטת ר"ת דמחלק בלא בשר לא ניכר טעם בשר בחלב כ"כ בין עם בשר דניכר טעם בב"ח מהיכא נלמד להתיר לטעם שלא ניכר כ"כ טעם בשר בחלב כיון שליכא ס' ונראה ליישב על נכון דהנה פליגי רש"י מוקי סיפא כמ"ד דדם שבישלו עובר עליו והא דקתני א"ע היינו בעוף דליכא כזית ותוס' מפרשי דאיירי בין בחי ובין במבושל ובחי איירי בעוף ובחס"ו וכן בלב ארי' הקשו מאי דחקו לפרש כך כיון דמשנה לא אתי' בכל גוונא עדיפא לאוקמא במבושל ודם שבישלו עובר מדנוקי בין בחי ורק בעוף ולא בבהמה ולב ארי' הוסיף עליו דהא גם רישא דכחל לא איירי בחי א"כ גם סיפא ניחא יותר לפרש במבושל ובבהמה מדנוקי בחי ורק בעוף אמנם יש לומר דרש"י פי' א"ע בין באכילה ובין בבישול א"כ איירי מאיסור בישול ג"כ ואיסור בישול היינו רק בחי דאין בישול אחר בישול בב"ח כמש"כ בפמ"ג ה' בב"ח ובפרט למאי דנפרש דאיסור בישול מיד בתחילתו דלא קיי"ל כלוי דס"ל דחיוב על בישולו היינו כשיכול לאכול והוא כמאב"ד א"כ אדרבא רישא ג"כ איירי בין בחי ובין במבושל ולפ"ז דטעמא דל"ק דרב דמפרש א"ע היינו על בישולו דמבושל ג"כ איירי ובבישול עכ"ח דהיינו אסור מדרבנן עכ"פ לכתחלה אבל לענין אכילה מותר אפי' לכתחלה א"כ מדויק הלשון א"ע על בישולו ואה"נ דעביד איסורא לכתחלה ואף דבתחלת בישולו אין כאן חלב כלל אבל ללוי הא אין עובר על בישולו רק בגמר בישולו ואז כבר יש כאן חלב בעין אבל לענין אכילה שייך שפיר לומר דמותר דהאכילה הוא דיעבד ע"כ לא אסרו לאסור באכילה בדיעבד ורב מוסיף דלא לבד שא"ע על בישולו אלא שמותר נמי באכילה וע"כ משני דאיידי דקתני סיפא תני נמי רישא ומיושב קו' התוס' שהקשו ממנ"פ אי מועיל קריעה אמאי לא צריך קריעה כמו קודם בישול להנ"ל ניחא קודם בישול דאיכא נמי משום איסור בישול צריך קריעה אבל אחר בישול משום היתר אכילה אין צריך קריעה דבלא"ה נמי מותר באכילה בדיעבד אמנם לל"ב דרב יש לומר אף דס"ל דא"ע על בישולו אלא בגמר בישולו כדס"ל באמת ללוי בדף ק"ח ובגמר בישולו הא איכא כבר חלב בעין א"כ האיסור בגמר בישולו ואז אין חי א"כ אי איכא איסור בבישול שייך גם באכילה איסור וכמו דילפינן מל"ת כל תועבה לכן מפרש א"ע עליו אבל אסור דבין בבישול ובין באכילה איסורא מיהא איכא ואמנם לשיטת תוס' רק בלא בשר פליגי יען דבלא בשר אין ניכר טעם החלב משא"כ עם בשר ניכר טעם ולכאו' מנ"ל לחלק בזה ונראה דלמ"ד דילפינן איסור אכילה מל"ת כ"ת והיינו בניכר התועבה כמ"ש תוס' לקמן קט"ו ובלא בשר לא ניכר התועבה ע"כ גם לל"ב דרב רק היכא שניכר התועבה ומיושב קו' המר"ם דנקט שניכר בבשר ואח"כ כ' שניכר בחלב להנ"ל ניחא כיון דבב"ח אסור רק משום דרך בישול ובדרך בישול נעשה התועבה בשנים א"כ אי באנו לאוסרם צריך שיהי' ניכר התועבה בין בבשר בין בחלב ודו"ק.

מולחו ומעלהו ע"ג המזבח. הנה משמע דמעלהו מיד ולכאו' קשה דבגמ' אמרו וכן לקדירה והא לקדירה בעי שיעור שהי' מיל וראיתי בריטב"א חולין דף קי"א הקשה כן והעלה דלא קאי רק אשיעור מליחה כמה צריך למולחו אבל לא אשיעור שהי'.
אמנם בראב"ד פ"ה דתמיד כתב דבאמת צריך להמתין במליחת קדשים עד שיזוב כל דמו וכמו שכתבתי מזה במקום אחר. והנה בחו"ד סי' צ"א הקשה כמו דלגבי דם אמרינן אי מלחו יצא מתורת דם א"כ גבי אברים הא בעינן ריח ניחוח ואברים שצלאו ואח"כ העלהו אין בו משום ריח ניחוח וא"כ מליחה הו' כמו צלי א"כ אין בו משום ריח ניחוח והוכיח מזה כשיטת הפוסקים רק לגבי דם הו' כרותח מיד אבל הבשר גופי' ל"ה כרותח מיד ואמנם לראב"ד דצריך להמתין גבי אברים ג"כ קשה והנה י"ל לראב"ד באמת צריך לומר דגרסינן וכן לצלי אך בראב"ד בהשגות ה' מא"ס פליג ארבינו דמצריך לצלי מליחה א"כ ע"כ גריס וכן לקדירה א"כ קשה כנ"ל.
והנה ראיתי בהג"ה הב"ט על החו"ד שכתב דכיון דהטעם באברים שצלאו משום דאין בו ריח ניחוח ע"י מליחה שפיר הו' ריח ניחוח אף דהו' כרותח א"כ ניחא אף לראב"ד.
אמנם אכתי קשה לרבינו כיון דהוא סובר לצלי בעי מליחה א"כ לכאורה גריס וכן לצלי א"כ בלא"ה ל"ק קו' החו"ד א"כ מנ"ל דמעלהו מיד בשלמא אי הגי' לקדירה מוכח ע"כ דמעלהו מיד דאל"ה לה' ריח ניחוח וכקו' החו"ד אבל אי גרסינן וכן לצלי א"כ אין הוכחה ומנ"ל דמעלהו מיד ואולי י"ל אף דרבינו סובר לצלי בעי מליחה הגי' במנחות וכן לקדירה דהרי רש"י גריס וכן לקדירה אף דסובר בפסחים דף ע"ה דלצלי בעי מליחה.
הנה הוק' כיון דאין צביעה לאוכלין ה"ה דאין מליחה לאוכלין ונראה ליישב דזה תליא בהא דאיתא ב"ב פ"ט וב"מ ס"א דאסור להטמין משקלותיו במלח ופליגי בזה הרשב"ם מפרש מפני שהוא מכביד משקלותיו ור"ת הקשה דמשמע דבמוכר איירי דומיא דבמשורה שלא ירתיח ומפרש ר"ת מפני שהמלח שואב את הכובד וכן הוא בירושלמי שהמלח שואב את המשקל לפי"ז י"ל דבודאי אי מפרשינן דהמלח מכביד את המשקולת דטבע המלח להכביד א"כ במאכל אין דרך להכביד לכן אין מליחה באוכלין אבל כיון דבירושלמי איתא דהמלח שואב את הכובד א"כ זה שייך גם במאכל דשואב לחליחות לכן שייך מליחה גם לאוכלין ורבינו פ"ח מגניבה אין טומנין את המשקלות במלח כדי שיפחתו לכן פסק שפיר דיש מליחה לאוכלין.
והנה בשבת דף ק"מ איתא אמשנה דנותנין ביצה במסננת של חרדל תני קרחה לפי שאין עושין אותה אלא לגוון מהא נשמע דלגוון שרי דלא מיקרי צובע שרק נעשה למראה יפה והנה בסי' ש"מ איתא דשרי ליתן כרכום לקדירה דאין צבועה באוכלין ולכאורה תמוה הא בשבת דף ע"ה משמע דיש צביעה לאוכלין וכבר הקשה כן בס' תו"ש ולפמש"כ ניחא דזה לא מיקרי צובע דאין עושין כן אלא למראה יפה כדמוכח מהך דשבת וכן יש להוכיח מהא דפירש"י במשנה דנותנין ביצה במסננת שכ' וז"ל ורבינו הלוי פירש סינונה של ביצה לתוך תבשיל הוא ולא לתוך חרדל ובמסננת של חרדל הוא דשרי משום שינוי ויורד לתוך הקערה שהוא כלי שני ומתלבן התבשיל וא"כ צריכין לפרש לרבינו הלוי דהיינו הא דמוקי בגמרא לפי שאין עושין אותה אלא לגוון הכוונה שאין לצבוע ממש אלא שתהיו מראה יפה.
ולכאורה יש להקשות לפירש"י בשם רבינו הלוי מהא דאי' בשבת דף ק"ט דאמר ר"א שריקא טויא שרי פעפוע ביעי אסור פירש"י דמחזי כמאן דבעי ומשדינהו בקדרה [והביאו במג"א סי' שנ"א סכ"ד] ויקשה הא מדברי רבינו הלוי נשמע דשרי למשדינהו לקדירה ואין לומר דלא מתיר אלא בכלי שני הא גם בדר"ח איירי בכלי שני דהא מתיר שריקא טויא וע"כ בכ"ש דחם בכלי ראשון אסור כפירש"י שם אך א"ש דרבינו הלוי איירי בטרופה בקערה מע"ש ואין עושה בשבת רק מה שנותן לקדירה לגוון וזה שרי בכ"ש אבל לעיל דאיירי בטורפה בשבת אף דדעתו ליתנה לכ"ש אף בשעת טרופה הא אין ניכר שמא קבעי לה ליתן לקדירה בכלי ראשון לכן אסור עכ"פ נשמע דלגוון בעלמא שרי בשבת.
בטו"ז סי' תקי"א העלה דאסור ליתן שמן במים ששופכין על הידים של הכהנים העולים לדוכן מפני שמולידין ריח בידים של הכהנים ובשו"ת חכ"צ סי' צ"ב השיג עליו מהא דקיי"ל אין צביעה באוכלין ובשו"ת יעב"ץ השיג עליו דודאי לענין מלאכה דבעינן דומיא דמשכן אמרינן אין צביעה באוכלין דלא הי' במשכן אבל לענין אולדי ריח דאסור מדרבנן גם באוכלין י"ל דאסור. [וכן מה שהביא בחכ"צ ראי' מהא דבני מלכים סכין שמן ורד ע"ג מכותיהן השיב בשו"ת יעב"ץ יען דלרפואה מכווני וריחיו ממילא הוה].

תוכן העניינים

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה