אור ברסלב

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· רבי ישעיהו זילברשטיין

פרק ה · הלכה י

הלכה ט

ואם הביא (מנחות ונסכים) כשר וכו'. הנה בפי' המשנה כתב דקודם לעומר פסול משום דאסור לקצור אבל קודם לשתי הלחם רשאי לקצור ונראה שכתב רבינו כן בטעמא דאמרי בגמרא שהותרה מכללה ומפרש דקאי אקצירה ולכאורה הי' נראה לפרש עפ"י שהעלה בש"א אי עבר וקצר אסור משום ל"ת כ"ת והקשה א"כ מאי פריך מה בין קודם לעומר לקודם לשתי הלחם הא קודם לעומר אסור משום כ"ת וזה אפשר באמת כונת רבינו דאסור דלא הותרה מכללו הקצירה וממילא אסור משום כ"ת אולם יותר נראה דכונת רבינו עפמש"כ לעיל דבאמת ר"ט דתמה מה בין קודם לעומר הכי לא ידע ממשקה ישראל כקו' התוס' אך יש לומר דקאי למ"ד האיר המזרח מתיר א"כ ביום ט"ז אם הביא קודם לעומר אמאי פסול הא בט"ז הו' ממשקה ישראל דהאיר המזרח מתיר וליכא רק איסור בעלמא כמבואר בתוס' ה' ולפי"ז יש להבין מה השיב רנב"י דלא הותר מכללה הא בט"ז הותרה וצ"ל איסור בעלמא יש אבל רבינו לא ניחא לי' בהא ולכן מפרש דקודם לעומר פסול משום דעכ"פ איסור קצירה יש דנקצר בשעה שאסור לקצור דהקצירה הי' קודם לעומר ולכן פסול אבל הביא קודם לשתי הלחם דהקצירה הי' בהיתר לכן אם הביא כשר.
הנה תוס' מנחות פ"ד הקשו אין מביאין עומר מן המשומר הא ילפינן בת"כ דמן המשומר אסו' ולה' ממשקה ישראל ותי' בתוס' חדא דהקצירה ובצירה אסור מן המשומר אבל באכילה מותר ובהקדש שרי דקצירך בעינן ועוד כיון דעומר דחי שבת לראב"ש דחי נמי לאיסור קצירה וכן הקשו ל"ה ממשקה ישראל לר"ע דס"ל דמספיחין אסורין ותי' דכל עומר הא בא מן החדש דאסור להדיוט ומצותה בכך הנה מצאתי בירושלמי פ"ד דשקלים כדבריהם דפריך מאן תנא שומרי ספיחין נוטלים שכרן ר"ש הוא ופי' בק"ע דס"ל שדוחה שבת דוחה איסור קצירה ואח"כ בעי העומר מהו שיזרע בתחלה בשביעית עיי"ש מה דפריך ומשני דהו"ל כבא בטומאה דאין שירים נאכלין ואהני קומץ דידהו הרי מבואר בירושלמי כדברי התוס'.

ומביאין נסכים מן המוקצה. והנה בפסחים דף מ"ח פריך מהך ברייתא דמביאין נסכים מן המוקצה דדבר אחר גרם לו ליפסל ואי מוקצה דאורייתא מה לי דבר אחר גרם לו לפסול וקשה לי טובא הנה תוס' חולין דף ק"מ כ' דל"א ממשקה ישראל אלא בלא הי' לו שעה"כ ובמשל"מ תמה על דבריהם ממש"כ התוס' במנחות דאחר דגלי קרא מן הבקר נשמע דאין חילוק דגם בהי' לו שעה"כ בעינן ממשקה ישראל והעלה בברכ"י סי' קמ"א דהיכא דאיסור אחר גרם לו כציפורי עיה"נ והי' לו שעה"כ שפיר הו' ממשקה ישראל ורק היכא דלא הי' לו שעה"כ ממעטינן ממשקה ישראל אף דאיסור אחר גרם לו [והסברא נכונה עפ"י מש"כ השעה"מ פ"א מחומ"צ בשם הראש יוסף דל"ח ישל"מ היכא דתלוי בזמן רק ביצה שנולדה ביו"ט דלא הי' שעה"כ שזה איסור מעיקרא והו' כאיסור חפצא והבן] מעתה קשה לי מ"פ הגמרא אי מוקצה דאורייתא מה לי דבר אחר גרם לו ליפסל הא שאני ושאני כיון דאיסור דבר אחר גרם לו והי' לו שעה"כ לא ממעטינן ממשקה ישראל אך הנה לפמש"כ בתשובה אחת ליישב קו' משל"מ דתוס' כ' רק בציפורי עיה"נ דלא משכחת רק בהי' לו שעה"כ בהא כ' תוס' דלא נתמעט ממשקה ישראל דהא הי' מעיקרא ממשקה ישראל אבל אי משכחת בלא הי' לו שעה"כ א"כ איסור זה נתמעט ממשקה ישראל אף היכא דהי' לו שעה"כ ושפיר כ' תוס' בטרפה כיון דמשכחת בלא הי' לו שעה"כ נתמעט אפי' היכא דהי' לו שעה"כ וכן בנעבד ולפי"ז י"ל במוקצה לנסכים משכחת בלא הי' לו שעה"כ כגון בנמשך היין מענבים בשבת דבדיעבד יין מגיתו כשר לנסכים והוא מוקצה ולא הי' לו שעה"כ א"כ נתמעט איסור זה ממשקה ישראל אף ביש לו שעה"כ וכן בבהמת מוקצה משכחת בנולד בשבת באפר וח' ימים הראשונים הא לא איחזי להקרבה והגיע יו"ט ביום השמיני ולא הי' לו שעה"כ מעולם.
והנה עוד יש ליישב לפמש"כ בטה"ק מנחות דף ה' בטעמא דראב"א דסובר אמח"ז לבו ביום דאסור ממשקה ישראל אין אסור בעצם והנה ר"פ פליג דיש מחו"ז לבו ביום א"כ סובר ממשקה ישראל הו' עצם האיסור א"כ י"ל אביי דפריך אי איתא דמוקצה דאורייתא מה לי דבר אחר גרם לו ליפסל י"ל דסובר כר"פ א"כ אף דהי' לו שעה"כ נתמעט ממשקה ישראל כיון דהוא עצם האיסור אין לחלק בין הי' לו שעה"כ ותוס' חולין י"ל דקאי למ"ד דאין מחו"ז לבו ביום דכיון דיהא שרי לישראל בו ביום הו' ממשקה ישראל ה"נ בהי' לו שעה"כ לישראל הו' ממשקה ישראל.
עוד בה שלישי' דהנה לכאורה יש להקשות מה פריך אביי ואי אמרת מוקצה דאורייתא מה לי דבר אחר גרם לו ליפסל הא שאני ושאני לפמש"כ המג"א סי' רס"ט לענין להאכיל לקטן דהיכא דזמן גרם מותר להאכיל לקטן כן הקשה לי מחו' הרב הגאון מו"ה שלום בער ז"ל רבדק"ק ס"ד ואמרתי ליישב דהנה החילוק שכ' מג"א בין איסור זמן גרם הוא משום דל"ה אלא איסור גברא ע"כ שריא ליתן לקטן משא"כ איסור תורה הו' איסור חפצא [עיין ר"ן נדרים דף ט"ו דהו' איסור גברא ואיסור חפצא] והנה אי מוקצה אסור מה"ת הנה הוא איסור חפצא אף דתלוי בזמן דהא באיה"נ העלה בשו"ת מהרי"א דלכו"ע הו' איסור חפצא ומוקצה לפמש"כ המג"א סי' שכ"ח הו' איסור הנאה ועוד יסוד איסור מוקצה מה"ת הוא מוקצה למצותו דילפי' מה חגיגה לד' אף חג לד' כמש"כ המאירי ויבואר להלן וחגיגה הא הו' איסור חפצא דכל קודש לד' הו' איסור חפצא אמנם אי מוקצה דרבנן בוודאי ל"ה אלא איסור גברא ושפיר פריך אביי אי אמרת דאורייתא א"כ הו' איסור חפצא א"כ מה לי דבר אחר גרם לו ליפסל ומעתה אומר דחדא מתורצת בחברתה לפמש"כ לעיל דברי השעה"מ היכא דלא הי' לו שעה"כ מיקרי דשיל"מ דהו' איסור חפצא והכא ע"כ דאיירי בלא הי' לו שעה"כ כמש"כ תוס' בחולין ולכן אף דדבר אחר גרם לו ליפסל הו' איסור חפצא ושפיר פריך אי אמרת דאורייתא מה לי ד"א גרם לו ליפסל דהיכא דלא הי' לו שעה"כ אף דזמן גרם לו הו' איסור חפצא וא"כ ל"ק ממש"כ המג"א לחלק בין היכא דזמן גרם לו דשם הי' לו שעה"כ דהא לקטן ליכא איסור כלל אם מעצמו יאכל וישתה רק האיסור כשנתנו בידים שפיר יש לחלק בין היכא דזמן גרם לו האיסור וא"ש.
והנה בפסחים דף מ"ח פריך יכול לא יבוא מן המוקצה קמ"ל דמוקצה ד"א גרם לו לפסול ואי ס"ד עצי מוקצה דאורייתא מה לי ד"א גרם לו ליפסל והקשו בתוס' ריש ביצה אהא דקאמר רבה דביצה אסורה משום הכנה ופרש"י רבה לטעמי' דסובר מוקצה ויקשה כיון דרבה הדר בי' מדקאמרו יצא שבת דאיסור אחר גרם לו ונראה ליישב דהנה קשה לי טובא אמאי הדר רבה מהא דקאמר יצא שבת שדבר אחר גרם לו ליפסל דנשמע דמוקצה לאו דאורייתא ולכן הדר בי' ממה דמשני אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה הא שפיר מצי לאוקמא בעצי מוקצה דמה"ת אסור היינו עצי מוקצה דסוכה דהוקצה למצותו דהוקש לחגיגה מקרא דחג לד' אבל מוקצה דנסכים לא משכחת בהוקצה למצותו דאורייתא דהרי נוי סוכה אין אלא דרבנן וכן שה מאפר לתמיד ג"כ רק מוקצה דרבנן אך י"ל דהנה במג"א סי' ק"ט הוכיח דמוקצה אסור בהנאה מדקאמר עייל עצי מוקצה דאסור משום הכנה מוכח דאסור בהנאה וכבר תמהו המפרשים דמבואר ברשב"א שבת דף כ"ז במוקצה שרי בהנאה רק הא דמוקי בעצי מוקצה היינו דאסור להשתמש בעצי מוקצה וחייב משום מלאכה [עיי' בס' ת"ש סי' שכ"ה] והנה לי קשה טפי דאי ס"ד דאסור בהנאה למה צריך לפרש ואזהרת מהיכא מל"ת כל מלאכה תיפוק לי' כיון דאסור בהנאה ואינו חזי למידי שוב חייב אהבערה ול"ש הואיל וא"צ כלל לומר אפיק הבערה דשפיר חייב משום הבערה ורק הו' לי' לשנויי דמשכחת בעצי מוקצה וע"כ לומר דמוקצה אין אסור בהנאה ולכן פריך ואזהרתי' מהיכא דאי משום הבערה פטור דהרי שייך הואיל וא"כ לפי"ז אי הו' איירי בעצי מוקצה דסוכה א"כ אסור בהנאה ושוב חייב משום הבערה וא"צ לשנויי דעייל עצי מוקצה.
אך אכתי קשה א"כ הא דמשני אפיק הבערה ועייל עצי אשירה או עצי הקדש למה צריך לומר אפיק הבערה הא כיון דאסור בהנאה שוב חייב אהבערה בפרט בהקדש דגם אפרן אסור ואף בסוף ביעורו אסור ליהנות וא"כ בוודאי לא חזי מידי [ואף לתי' תוס' פסחים דף ה' דסבירא להו היכי דיכול ליהנות בסוף ביעורו מותר לשרפו ביו"ט דהא בהקדש דאפרן אסור אף בסוף ביעורו אסור ליהנות וחייב משום הבערה] ונראה ליישב דמאחר שכבר מסיק דאין חילוק למלאכת יו"ט ל"ש למחשב הבערה ולכן מוקי דלקי משום עצי אשירה או הקדש או מוקצה דאסור ע"י הכנה הו' מלאכה בפ"ע אלא דזה דוחק דהא הכא בס"ד דיש חילוק מלאכות ביו"ט קאי. אולם באמת קו' זו קשיא אפי' אי נאמר כרשב"א דמותר בהנאה אלא דאסור להשתמש בו ג"כ קשיא למה צריך לאסוקי דאפיק הבערה ועייל עצי מוקצה הא כיון דאסור להשתמש בהעצים א"כ ליכא הואיל וחייב שפיר אהבערה.
אמנם נראה ליישב דהנה בחי' המאירי ריש ביצה כתב דיש תרתי גוונא מוקצה דכל אוכל שאכילתו מוקצת מדעתו של אדם ושלא הי' דעתו על אותו דבר מערב יו"ט לאכול ביו"ט אסור לאוכלו ועיקר איסור זה יצא לנו בכולם מאחד הנקרא מוקצה למצותו כגון נוי סוכה מצוה שלא התנה עליהם ביה"ש ובאתרוג של מצוה לאכילה והדס להריח בו וכגון עצי סוכה אף להנאה ומוקצה זה יצא לנו ממה שנאמר בתורה חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים מהחג לד' מלמד שכשם שחל שם שמים על החגיגה חל ש"ש על עצי סוכה שעצי סוכה אסורין כל שבעה ואפי' נפלה בחוה"מ שאין משום סתירת אוהל אסורין עצי כל שבעה מתורת מוקצה ואם נפלה ביו"ט אסורין מתורת מוקצה למצותו ומתורת מוקצה לאיסורו ר"ל מחמת סתירת אוהל ומטעם זה נאסרו כל המוקצין כגון מוקצה מחמת חסרון כיס ומוקצה מחמת מיאוס דכל דמקצי' אינש דעתי' מיני' מוקצה מיקרי ויש עוד מוקצה שאדם מסיח דעתו ממנו לא מחמת איסור ולא מחמת מיאוס ולא מחמת סיבות אחרת אלא שהוא דבר שמן הסתם אין דעתו של אדם עליו אלא א"כ הכינו ושיגלה דעתו שלבו עליו והוא הנקרא מוקצה מחמת הכנה כגון תמרים העומדים לסחורה ושוורים העומדים לחרישה ותרנגולים העומדים לגדל ביצים וכיוצא באלו אם הכינם מערב יו"ט גילה דעתו שהוא רוצה למחר באכילת התמרים וכו' ועל הכנה זו נאמר והי' ביום השישי והכינו את אשר יביאו לא נאמר על הכנת מעשה שהרי על הכנת מעשה נאמר אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו אלא וודאי על הכנת דיבור נאמר ועיקר איסור מוקצה יצא לנו מקרא זה ומוקצה זה נקרא מוקצה מחמת הכנה וכן נולד הוא מטעם שמוקצה מדעת האדם שלא הי' הדבר בעולם והנה כ"ז אי מוקצה דרבנן אז נחלקם זה לשתי מיני מוקצה דאתיא משתי דרשות דהנה אי אמרינן מוקצה דאורייתא וילפינן מעצי סוכה שחל איסור מוקצה מחמת איסור כמו שחל מוקצה מחמת מצוה א"כ כיון שחל שם מוקצה מחמת איסור שוב אסור להשתמש בו ביו"ט ומשמע כן מקרא דוהכינו דהנה על דבר שצריך מעשה לא קאי ע"כ דקאי על דבר שא"צ מעשה והא כיון דא"צ מעשה א"כ מעצמו מוכן הוא וא"צ הכנה אע"כ דמוקצה דאורייתא דילפינן ממוקצה מחמת מצוה דחל שם מוקצה עליו שלא לאוכלו ושלא להשתמש בו דזה ההנאה אסור במוקצה כמש"כ הרשב"א שפיר שייך לומר שיש בו הכנה אבל אם אין חל שם מוקצה עליו א"כ הרי מוכן ועומד הוא אע"כ דחל שם מוקצה עליו מה"ת כמו דחל שם מוקצה מחמת מצוה דהיינו לענין זה שיהא אסור על שבת ויו"ט משום דאין מוכן מעתה נבואה לביאור הסוג' דהנה פריך מהביא שה מאפר ומהא דמביאין נסכים מן המוקצה ותו הא אין חילוק מלאכת ביו"ט ותמוה כיון דמסיק דמוקצה דרבנן מאי רצה עוד להקשות מאין חילוק מלאכת ביו"ט [ועפ"ג סי' שכ"ה שכ' שמזה ראיות המג"א דאסור בהנאה ולכן שפיר פריך דאת"ל כיון דעכ"פ אסור מדרבנן עכ"פ לא חזי וכיון דלא חזי חייב משום הבערה וע"ז דחי ועוד חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ביו"ט אך קשה לי לדבריו א"כ כדמסיק דמיירי בעצי אשירה יקשה א"כ תיפוק להו דחייב משום הבערה כיון דאסורים בהנאה ולמה צריך לומר אזהרתי' מלא תעשון כן לד' בו מלא ידבק בידך וכמו שהקשתי לעיל] אבל לפמש"כ א"ש דהנה בס"ד דאיירי בכל מוקצה שפיר פריך ומוקצה דאורייתא הכונה דלענין מאי חל שם מוקצה מחמת איסור כגון עצים הנתלשים ביו"ט לענין זה דלא יהא מוכן ביו"ט מה"ת ומשני אין מוקצה דאורייתא וע"ז פריך ואזהרתי' מהיכן מלא תעשה כל מלאכה ופריך מהא דמביאין שה מאפר לתמיד ומדמביאין נסכים מן המוקצה וע"ז קאמר ועוד הכונה דנהי דדחי דמוקצה לאו דאורייתא אבל מוקצה מחמת מצוה בוודאי דאורייתא וחל שם מוקצה לענין דל"ה מוכן ליו"ט וא"כ כשת"ל דאיירי במוקצה מחמת מצוה ולא נשמע באמת זאת מהך דמביאין נסכים ממוקצה כקושיתנו הנ"ל הא אכתי ל"ק משום דחילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ביו"ט.
יצא לנו במוקצה מחמת מצוה שפיר שייך דמוקצה ליו"ט דל"ה מוכן אבל בשאר מוקצה כיון דל"ה מוקצה דאורייתא לא ילפינן ממוקצה מחמת מצותו והו' מוכן דכיון דאינו מוקצה א"כ מוכן הוא אמנם לפי"ז אני אומר דיש גוונא דאינו מוקצה מחמת מצוה אפ"ה מה"ת הו' מוכן דהנה בסי' שי"ח ברמ"א הביא תשובת הרשב"א דאם גדל הפרי ביו"ט או בשבת אף שנתלש לחולה הרי הוא אסור לבריא משום מוקצה שנולד ונתגדל ביו"ט או בשבת ובמג"א הקשה א"כ לס"ד בביצה דאסור הביצה משום נולד גם התרנגולת אסורה משום שהוסיפה לגדל ביו"ט והוכיח מביצה דף ל"ח דאברים ינקי מהדדי מוכח ג"כ דלא נאסר משום מה דגדל ביו"ט וע"כ משום דנתבטל ואף דהו' דשיל"מ כיון שלא הי' ניכר מעולם ולא הי' המעט שנתגדל ביו"ט ניכר בפ"ע בטיל ברוב [או דלאו משום ביטול הוא אלא דלא חל ע"ז המעט שאינו עומד בפ"ע שם איסור מוקצה וכ"כ אדאמוה"ג זצ"ל בספרו שבי"ד] לפי"ז אני אומר אי אמרינן דביצה נגמרה היום ביו"ט א"כ עיקר גידול הביצה והלידה שבא למציאות הכל ביו"ט הנה זה וודאי הי' אסור מה"ת משום דאינו מוכן כיון שלא הי' במציאות בעולם והברי' גופי' נתהו' ביו"ט ועדיפא משאר נולד שהי' בעולם במציאות אלא שלא יצא לאויר העולם או שנשתנה ממה שהי' אבל מה שהוא לא הי' במציאות כלל קודם יו"ט ונתהוה ונולד ביו"ט אסור דהו' דבר מסויים וזהו עיקרו של הביצה גמר שלה שפיר חל עליו שם מוקצה מחמת שאינו מוכן וא"כ כמו דנשמע מקרא דדבר שמוקצה למצוה אינו מוכן ואסרה תורה ליו"ט ה"נ דבר שלא הי' בעולם אינו מוכן ליו"ט דל"ש דמעצמו מוכן הוא כיון שלא הי' בעולם אמנם זה הו' שייך אי ביצה שנולדה ביו"ט נגמרה ג"כ ביו"ט אבל אי אמרינן דמאתמול גמרה אף דנאמר דגם הלידה מיקרי נולד עכ"פ הי' בעולם ל"ה נולד גמור כיון שהי' במציאות א"כ שוב מוכן הוא מצ"ע אף בנולד בשבת שאחר יו"ט או ביו"ט שאחר שבת א"כ מאתמול כשנגמרה הי' אתמול נולד גמור דהיינו שנתהו' כולו ביו"ט או בשבת רק דלא יצא לאויר העולם דחסר הלידה אבל היום שנולדה הו' שפיר אינו מוכן כיון דלגבי יום אתמול מיקרי אינו מוכן כיון שנתהו' ביום אתמול לכן ל"ה מוכן גם לגבי היום שנולדה דא"כ יו"ט מכין לשבת וקמל"ן דאין יו"ט מכין לשבת ואין שבת מכין ליו"ט במציאות הנה ל"ה מוכן מה"ת ורק יען דסובר דמאתמול גמרה לכן אין אסור אלא ביו"ט שאחר שבת.
ובהכי ניחא לי וארווח לן שמעתתא דריש ביצה דהא דפריך הגמ' לרבה יו"ט דעלמא תשתרי שבת דעלמא תשתרי והקשה בפנ"י גם לר"נ קשה שבת דעלמא תשתרי דהא בשבת סתם לן תנא כר"ש דלית לי' מוקצה ודלית לי' מוקצה לית לי' נולד וליכא לתרוצי גזירה שבת אטו יו"ט דהא בכל מוקצה לא גזרינן שבת אטו יו"ט וע"כ לומר מאחר דקו' ש"ס שבת דעלמא ע"כ דסמוך אברייתא דלקמן דקתני א' ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה ביו"ט ולר"נ מצינן למימר דברייתא אליבא דר"י אתיא ובתרנגולת העומדת לגדל לחוד א"כ גם לרבה מצינן לאוקמא דלגדל עומדת דאז אסור אף בשבת משום נולד וברי'.
עוד הקשה הפנ"י לקמן בשמעתין פריך לר' יוסף דקאמר משום פירות הנושרין ולר"י דאמר משום משקין שזבו אמאי ספיקא אסורה דילמא סברי ג"כ כרבה אלא דתינח ביו"ט אחר השבת ובהא איירי ברייתא דספיקא אסורה אלא דבהא דסובר רבה דגזרינן יו"ט ושבת אטו יו"ט אחר השבת בהא לחודי' לא ס"ל כוותי' ומשוה"נ הצריכו לפרש מתניתין במילי אוחרין.
ולפי"ז מיושב קו' הפנ"י בהא דפריך שבת דעלמא תשתרי דהיינו כיון דמאתמול נגמרה א"כ מה שנולד עתה ל"ח נולד וא"כ אף בתרנגולת העומדת לגדל ל"ח נולד לאסור מטעם הכנה אלא דבר שנתהוה מחדש והיינו אי הו' אמרינן דנולדה היום דהיום גמרה אבל מאחר דמאתמול גמרה הו' שפיר מוכן מערב שבת ואין לאסור משום הכנה [אף דצריכה שחיטה כבר כ' הרמב"ן דמשום זה ל"ח נולד דרק איסור שבת גרם ומצ"ע מוכן הוא] וא"כ ניחא דבשלמא לר"נ ל"ק שבת דעלמא תשתרי ובברייתא קתני אחד יו"ט ואחד שבת די"ל דאיירי בתרנגולת העומדת לגדל אבל לרבה אפי' בלגדל אין לאסור מטעם הכנה כיון שלא נתהו' ברי' חדשה מוכן הוא מצ"ע.
ורב יוסף משני דגזירה אטו פירות הנושרין ורי"ו משום משקין שזבו ויש להבין כיון דבאמת מאתמול נגמרה א"כ ל"ד לפירות הנושרין דמאתמול הו' כאלו נתלשה מחיבורה הרי הו' כמאן דמנח בדיקולא וכן איך שייך דדמיא למשקין שזבו וחדא גזירה הוא אטו סחיטה איך שייך בזה חדא גזירה כיון שכבר נגמרה וכמאן דמנח בדיקולא. וא"ש שיטת רש"י שכ' דרבה לטעמי' דסובר מוקצה הכונה כמו דרבה סובר במוקצה למצותו יען דחל עליו שם שאינו עומד הכן אסור ליו"ט משום הכנה מזה נשמע ה"ה דבר שנתהו' בשבת אין ביו"ט דג"כ ל"ש דעומד הכן והוא מעצמו מוכן אסור משום הכנה דנהי דרבה חזר ממוקצה היינו מסתם מוקצה דאמרינן דלא חל עליו שם מוקצה מחמת איסור דמעצמו מוכן הוא אף שאסור עלינו משום איסור לא חל עליו שם מוקצה מה"ת מכח מה שמקצה דעתו ממנו אבל במוקצה מחמת מצוה דבאמת חל עליו שם מוקצה ל"ה מוכן משום יו"ט ג"כ כיון דמצ"ע אינו מוכן.
וא"ש דקאמר וקסבר רבה דמאתמול הוא דנגמרה והכונה כך דהנה הראשונים פליגי בהא דאמרינן דאין שבת מכין ליו"ט ואין יו"ט מכין לשבת מ"ט הא אי נולד ביום זה עצמו הו' שרי משום דאמרינן יו"ט ושבת מכין לעצמו כדאיתא בעירובין דף ל"ד א"כ למה אין שבת ויו"ט מכינין זה לזה ולפימש"כ ניחא דבאמת אי הו' נגמר ביום זה הו' אסור דכה"ג ל"ש דמכין לעצמו כיון שנתהו' וגדלה היום [ול"ד להך דעירובין דשם ל"ה דבר חדש שבא לעולם א"כ יו"ט מכין לעצמו] אלא דלא נגמרה היום רק מאתמול לכן אסורה רק ביו"ט שאחר שבת או שבת אחר יו"ט והיינו דקאמר דמאתמול נגמרה הכונה לכן מוכרח רבה לאוקמי ביו"ט שאחר שבת דאי נגמרה היום הי' אסור בכל יו"ט ג"כ אבל כיון דמאתמול נגמרה לכן מוכרח לאוקמי ביו"ט שאחר שבת.
והנה בר"ן כ' דלכן נקט מאתמול נגמרה דאלו היום נגמרה הנה שריא דיו"ט ושבת מכין לעצמו והקשה למה נקט גמרה ותי' דאי ל"ה גמרה אעפ"י שנתגדל לא מיתסרא דאי הכי ביו"ט אחר השבת איך שחטינן והלא כבר נתגדלה אלא דלא חשיבה לן הכנה אלא כי גמרה מפני שאז נתחדשה ברי' חדשה והנה נשמע מהר"ן דלא כרשב"א שאוסר הפרי משום שהוסיפו לגדל בשבת וכקו' מג"א א"כ גם בהמה תאסר יען שהוסיפה לגדל וע"כ דלא חשיבה לן הכנה [ופלא שמג"א לא הרגיש שהוא קו' הר"ן] אבל בביצה שנגמרה שפיר חשובה הכנה יען דנגמרה ונעשית ברי' חדשה אמנם לדעתי מהאי סברא גופי' יען שנעשית ברי' חדשה מהא"ט גופי' י"ל דבנולדה היום אי הו' אמרינן היום נגמרה הו' אסור דל"ש כהא"ג יו"ט מכין לעצמו כיון שנתהו' ברי' חדשה וא"כ שפיר י"ל דלכן נקט רבה מאתמול גמרה הכונה דאי הו' נגמרה היום אזי הו' נולד גמור דנתהו' היום ולא הו' הכנה אף שעדיין מחוסר כח הלידה והטעם בשר דאין זה דבר מסויים כ"כ שבשביל זה נאמר דמה שנגמרה ל"ח גמר וכיון דע"כ נחשב גמר אף שבשעת לידה יתהו' טעם חדש לכן להיפוך היכא דנולד ביו"ט ל"ח זה הלידה כ"כ שנאמר יען שנתהו' טעם חדש עי"ז לא יהא מוכן ועומד [והו' רק כמו שאר תרנגולת המוסיפה לגדל ביו"ט כחקירת ר"ן ומג"א שהבאתי] והא דנמצא במעי' תרנגולת מותר ול"ה הכנה ע"כ כתי' הרמב"ן יען דע"י מעשה זכינו בה וא"כ דלידה ל"ח הכנה שפיר פריך שבת דעלמא תשתרי אפי' בעומדת לגדל כיון שנגמרה מאתמול בחול ע"י הלידה לא חשיב לנו כ"כ שיהא נולד מתהו' דבר חדש אלא נחשב כמנח בדיקולא [ועיי' פנ"י שנסתפק בהא אי אמרינן דמנח בדיקולא דמיא ולפמש"כ תליא בשיטת פוסקים הנ"ל] אמנם רב יוסף ורי"ו דאמרי משום פירות הנושרים או משקין שזבו הנה הם סברי דל"ה כמנח בדיקולא אף שנגמרה מאתמול א"כ שפיר מדמין לפירות נושרין ולמשקין שזבו מעתה מיושב היטב קו' הפנ"י דפריך לדידהו אמאי ספיקא אסורה דא"ל דסברי כדרבה הכנה דאורייתא אלא דסברי דל"ג שבת דעלמא אטו שבת שאחר יו"ט דז"א דמאחר דאית להו דל"א כמנח בדיקולא א"כ הו' סברי כרבה דהכנה דאורייתא א"כ לא יקשה כלל לדידהו שבת דעלמא תשתרי דהא נולד בשבת ג"כ יש לאסור משום הכנה דלידה גורם ג"כ כח וטעם אחר שנתהו' דבר חדש ומסויים [דהא מהא"ט אסרי ומדמין לפירות נושרין ולמשקין שזבו] ואף אי סברי ג"כ דשבת ויו"ט מכין לעצמו היכא דהתחיל מע"ש ומעיו"ט הנה עכ"פ בעומדת לגדל ל"ש דהתחיל מאתמול כיון דמאתמול ל"ה עומדת לאכילה מכח גוף התרנגולת וא"כ לדידי' ל"ק מברייתא אמאי אין מטלטל די"ל בעומדת לגדל לכן בנולד היום דע"י הלידה הו' הכנה שנתהו' דבר חדש וע"י הכנה שהתחיל מאתמול אין להתיר כיון דהו' לגדל ולמה צריכין לגזירה דמשקין שזבו או פירות הנושרין וע"כ דלית להו כלל דרבה ולכן שפיר פריך בגמרא אמאי ספיקא אסורה ודו"ק כי נכון.
ובהכי ניחא לן הא דכ' רבינו דמוקצה בשבת מותר וביו"ט אסור ובהכנה פסק דאסור והא בשמעתין מבואר דהא בהא תלי' ולפמש"כ נכון מאוד דלפמש"כ אף אי מוקצה דרבנן ובשבת מותר היינו במוקצה משום דאין דעת האדם עליו ול"ה מוכן מכח דעת האדם דבזה כ' רבינו דהכל מוכן אצל האדם וכן בנולד ס"ל דהו' מוכן אצל האדם ורק ביו"ט החמירו אבל במוקצה מחמת מצוה הא מוקצה מה"ת ונתמעט מקרא דוהכינו דהא כיון שהוקצה לדבר אחר למצוה אין בכלל והכינו ומינה בנולד גמור שנתהו' ביו"ט או בשבת אין מוכן מצ"ע ואסור משום דאינו מוכן אצל האדם רק בנולד בשבת או ביו"ט שרי דמאתמול נגמרה אבל ביו"ט ושבת הסמוכים זה אצל זה הו' הכנה ליום שלאחריו ושפיר פסק רבינו דביצה אסורה משום הכנה ועיין כי נכון. ודאתאן עלה הנה הרמב"ן במלחמות בפסחים דף מ"ז בסוג' דהואיל כתב הא דאין עושין צרכי שבת ביו"ט הוא משום הכנה ולכאורה תמוה הא איכא איסור מלאכה אי לאו דאמרינן הואיל ולמה כתב דרק איסור עשה דהכנה והנה תוס' עירובין שם כ' ג"כ דלכן עושין צרכי שבת ביו"ט דליכא משום הכנה באפי' ובישול ל"ש הכנה וקשה ג"כ הא איכא משום איסור מלאכה אמנם נראה דהנה תוס' בריש ביצה אחר שהביאו דטעם דרבה משום הואיל כתבו וז"ל ולדידן משום דבאפי' ובישול ל"ש הכנה ועמהרש"א ומהר"ם שנתקשו בדבריהם ובספר אמרי בינה כ' לפרש דבריהם כך דנהי דאמרינן הואיל הא עכ"פ כיון דהכנה דממילא אסור משום איסור הכנה א"כ מאי אהני הואיל אי מקלעי עכ"פ הו' הכנה דממילא ולי נראה דכהא"ג ל"ש הכנה דממילא דזה רק שייך במידי דאין נעשה להיום דהרי פשיטא אם בישל לצורך היום ונשאר מקצת דשרי דל"ש דיהא אסור משום הכנה דממילא וא"כ ע"י הואיל הא הו' כבישול לצורך היום וניתותר דל"ש איסור הכנה אמנם נראה כונתם עפ"י תוס' פסחים שכ' דלכך צרכי שבת נעשין ביו"ט דהרי עכ"פ יש לו שמחה במה שמכין לצורך שבת ונהנה בו וא"כ הו' כל צורך היום והנה ע"ז שפיר י"ל התינח למאן דלית לי' איסור הכנה אבל למאן דאית לי' הכנה דממילא א"כ נהי דיש לו הנאה היום בהכנה זו אבל עכ"פ איך תשתרי למחר הא לגבי יום מחרת הו' הכנה דממילא ושוב באמת אסור משום איסור מלאכה וע"ז כ' תוס' דליכא איסור הכנה באפי' ובישול ומעתה זהו סברת רמב"ן דלכאורה י"ל כסברת תוס' דיש לו הנאה מזה ולזה אמר דהא אסור עכ"פ משום הכנה דלא גרע מהכנה דממילא אלא דשוב אמרינן הואיל וא"כ ע"י הואיל נחשב כאלו בישלו לצורך היום אף שלא באו אורחים ל"ה אפי' כהכנה דממילא דהו' כבישול לצורך היום וניתותר ודו"ק.
הנה תוס' ריש ביצה הקשו לפירש"י דבאפי' ובישול שייך הכנה איך אופין ומבשלין מיו"ט לשבת וכי אתי תקנת דרבנן ועקר הכנה דאורייתא ונראה ליישב דבע"ז דף ה' ע"ב איתא הנח למועד דכולהו מיצר הוא ושמח לאח"ז ופירש"י דמיצר באותה שעה כגון שחיטה ותיקון סעודה והתירו משום שמחה דלאחר זמן לפי"ז י"ל דהיינו טעמא דצרכי שבת נעשין ביו"ט דאף דמיצר הוא באותה שעה שאופה ומבשל אבל אח"כ הוא שמח וא"כ אין ההכנה לצורך מחר דלעצמו הוא מוכן דכשנגמר האפי' ובישל הוא שמח מיד ומשום שמחה דלמחר דשבת שפיר מותר כיון דלפירש"י חדא קדושה הוא דיו"ט ג"כ אקרי שבת הו' כמו כל מיצר דמועד דשרי משום דשמח לאח"ז בתוך המועד לכן ל"ש משום הכנה רק משום חול איכא הכנה דמה ששמח למחר ל"מ כיון שהוא שמחה שלאחר המועד לכן צריך רש"י לומר כל צורך חול לא מיקרי הכנה.

תוכן העניינים

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה