אור ברסלב

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· רבי ישעיהו זילברשטיין

פרק ה · הלכה ט

הלכה ח

אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל וכו' מפני שהיא מה"ב. [דאסור בהנאה של כילוי כמש"כ בנובי"ת סי' קל"ה]. הנה ביבמות דף פ"ו פירש"י הא דחייבין על טבל מיתה היינו כיון שחייבין מיתה על תרומה חייב נמי אטבלו משום תרומה שבתוכו ובתוס' שם הוק' א"כ כהן לא יהא חייב מיתה כיון דכל חיוב מיתה משום חלק התרומה שבו והתרומה הא הו' חלקו של כהן והנה ליישב פירש"י נראה דל"ק דהא בחולין דף ק"ל איתא דאין לך בהם אלא משעת הרמה ואילך וקודם הרמה הו' כולו של גבוה ולכן גם כהן חייב מיתה אבל קשה לתוס' בשמעתין דפסחים דף ל"ח דכ' דלכהן הו' טבל מצתכם דחלקו של כהן בתוכו וקשה טובא חדא דא"כ קשיא מחולין דאיתא בפירוש דאין לך בהן אלא משעת הרמה ואילך ועוד א"כ גם לדידהו יקשה כקו' תוס' ביבמות דלא יהא כהן חייב מיתה ועוד קשה לי מתוס' יבמות דף צ"ו שהוכיח דגם בתרומה שייך אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי ולכן קאמר פירות אלו כשיתלשו והא תרומה א"צ מעכשיו והיינו כמש"כ הרשב"א בתשובה וכ"כ האבודרהם דכהנים מבי גזא דרחמנא קזכו. והא כיון דהוא חלקו של כהן ל"ש אמירה לגבוה דל"ה בגזא דרחמנא דהא הן נכסי כהן.
והנה רבינו בפ"ו ממעשר כתב דכהנים חייבין להפריש תרומה מתבואה שלהם מדכ' גם אתם הנה מוכח דסובר דאיסור טבל משום חלק התרומה שבו דהו' חלקו של כהן לכן הו' ס"ד דבכהן א"צ להפריש קמ"ל דצריכין להפרישה דאי איסור טבל הוא איסור בפ"ע לא משום חלק הכהן א"כ איך ס"ד כלל דכהנים יהא פטורים להפריש משלהם.
והנה דברי רבינו הם מספרי פ' קרח ובדל"צ לגאון נובי' הקשה מקידושין דף מ"א דפריך לר"ש דליתא בתרומה דנפשי' אתם גם אתם ל"ל ויקשה הא סתם ספרי ר"ש וצריך גם אתם דכהנים חייבין להפריש תרומה משלהם אך לפימש"כ ניחא די"ל דר"ש סובר דאיסור טבל הוא איסור בפ"ע וא"כ מסברא דכהנים חייבין להפריש ג"כ [והא דאיתא בספרי ר"ש עיקר הג"י רי"ש] וכן יש להוכיח מפסחים דף ל"ה לר"ש ממעט מצה של טבל דא"י יען דלא קרינן בי' בל תאכל חמץ אלא בל תאכל טבל וקשה הא איסור חמץ הו' איסור מוסיף לגבי כהן ובאיסור מוסיף אחע"א וא"כ ל"ל גם אתם לר"ש דכהנים חייבין להפריש הא נשמע מדרשא דהיקש דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו באוכל מצה לאפוקי הכי דישנו בבל תאכל טבל ואין בבל תאכל חמץ נשמע ממילא דגם בכהנים בתבואה שלהן איכא איסור טבל דאי ליכא איסור טבל א"כ הו' חמץ איסור מוסיף אע"כ דס"ל לר"ש מסברא דכהנים חייבין להפריש תרומה משלהן [ורק יש לדחות דאיכא איסור טבל בלא נוטל החלקו של לוי דזה האיסור בודאי שייך גם בכהן] כנ"ל. אמנם ליישב שלא יקשה לתוס' מהא דאין לך אלא משעת הרמה ואילך נראה כיון דחלק הכהן הו' רק כ"ש דמצות הפרשה חטה אחת פוטרת את הכרי רק מצות נתינה הוא דלא יצא כמש"כ בתוס' רי"ד ספ"ב דקידושין וא"כ הכי פירושו אין לך אלא משעת הרמה דהיינו חלק הכהן אשר מתקיים בו מצות נתינה ל"ה אלא משעת הפרשה ואי משום דחטה אחת שיש לכהן חלק קודם הרמה. הנה זה אין בו שו"פ ולא שייך בו חיוב השבה וחיוב תשלומין ולפי"ז שפיר כ' תוס' דזה הכ"ש שמעכב דא"י לצאת בו באכל כזית מצומצם משום חלק הכהן שיש בו קודם הרמה זהו רק שע"י ישראל יוצא בו אבל הכהן שפיר יכול לצאת בו לכן צריך קרא דבלא תאכל חמץ דגם כהן א"י בו.

מפני שהיא מה"ב וכו'. נראה לי דרבינו לשיטתו שכ' בפ"ה מחומ"צ דאין יוצאין במצה של טבל משום דהו' מה"ב ואין מברכין ואין יוצאין בדבר איסור וכ"כ בה' ברכות וכבר ביאר דבריו בפי' המשנה פ"ג דנדרים וז"ל לפי שהאיסור גוף הדבר שלא יתקיים המצוה אלא בהיותו דבר מותר כגון שיאסר סוכה זו עליו שחזרה ישיבתה עבירה שיהי' עונה בה כמו מי שלא ימצא בליל פסח אלא מצה שהיא אסורה עליו באכילה כגון שתהי' טבל או הקדש שאסור עליו אכילתן לפי שהוא מצוה הבאה בעבירה עכ"ל הזהב והבאתי דבריו בספרי פ"א מהב"ח דף ט"ו ובטעמא דמילתא נראה כעת דבר חדש דשם בספרי הקשתי מגמ' דזבחים דצריך הגמ' דליתי עשה דקדשים וידחה ל"ת דפסולי קדשים הא הו' מה"ב לפי דעת רבינו באיסור חפצא ל"ש עדל"ת משום דהו' מה"ב ונראה ליישב דהנה משני רבא אין עשה דל"ת שבמקדש ובה' מעה"ק הקשיתי ע"ז אמאי לא נימא חטא בשביל שתזכה כדאיתא במנחות דף מ"ח וכעת נראה לי לפמש"כ בה' בהב"ח דהא דעשה דחל"ת אינו רשות אלא דחובה לקיים העשה ולדחות הל"ת ולפי"ז אי מטעם חטא בשביל שתזכה ל"ה אלא רשות אבל משום עדל"ת הו' חובה לדחות הל"ת כדי לקיים העשה וע"ז משני אין עשה דחל"ת שבמקדש ואינה חובה אבל רשות באמת איכא מצד חטא בשביל שתזכה ולכך ל"ש דהו' מה"ב דאדרבא אמרינן חטא בשביל שתזכה והו' עכ"פ רשות אלא דאינה חובה וכיון דעכ"פ ל"ה מה"ב שוב חובה לדחות הל"ת כדי לקיים העשה רק דאין דוחה ל"ת שבמקדש אף דפסולי קדשים איסור חפצא שייך שפיר חטא בשביל שתזכה דהא גם העשה הו' מצוה שבגוף הקדשים דתאכל כולו כמו שבארתי בפ"ו ממעה"ק.
ולפי"ז י"ל בכל עשה דחל"ת לענין רשות ל"צ כלל לילף מכלאים משום דעשה דחל"ת דבודאי רשאי לדחות הל"ת כיון דעשה עדיפא כמו שכ' הרמב"ן בפ' יתרו שייך חטא בשביל שתזכה והילפותא מכלאים בציצית דחובה איכא א"כ היכא דהו' איסור חפצא דל"ש חטא בשביל שתזכה דהא עשה דמצה אינה מוטלת על החפצא אלא על הגברא והאיסור הו' איסור חפצא וכיון דל"ש חטא בשביל שתזכה שיהא רשאי לדחות הל"ת כדי לקיים העשה שוב ל"ש עשה דחל"ת שיהא חובה לדחות הל"ת. ואדרבא הו' מה"ב והן הן דברי רבינו שבפירוש המשנה הנ"ל וזהו שיטתו ב"ה חומ"צ וזהו שיטתו כאן דס"ל דאין מביאין מטבל משום דהו' מה"ב. ובהאי עניינא תמוה לי דבפסחים מביא הדרשא דשה ולא הבכור דאין להביא בכור לתמיד וקשה תיפוק לי דבכור נאכל ותמיד כליל איך יביא לבית הפסול כהך דבכור בהמת שביעית
הנה מוכח דרבינו ס"ל דמהב"ע דאורייתא ותמהו עליו דהא בפ"ח מלולב כתב דבאשירה ביו"ט שני יוצא בהן ע"כ משום דמהב"ע דרבנן וביו"ט שני שרי לגמרי ולכאורה י"ל דהטעם רק בקדשים ס"ל דמהב"ע מה"ת אבל בשאר מצות לא ילפינן חוץ מקדשים אך קשה לי מדברי רבינו בפי' המשנה בנדרים פ"ג שכ' בפירוש דבכל מצות איכא מהב"ע ומדאורייתא קאמר דהא טעמא יהיב למילתא הא דילפינן מקרא דכי תידור נדר לד' דנדר חל על דבר מצוה משום דהו' מהב"ע ומה"ט דאי' במצה של טבל משום דהו' מה"ב [וכונת פי' המשנה לכאורה נעלמה דהא היכא דשייך עדל"ת ל"ש דהו' מה"ב אבל נראה לי דכונתו למש"כ הב"י סי' י"א דהיכא דפעם אחת הו' אפשר בלי עבירה לכן אף היכא דהו' אי אפשר שוב אין עדל"ת וא"כ ניחא דהא דמצה של טבל אי הו' לי' מצה שאינה של טבל ל"ש עדל"ת לכן גם עתה שאין לו והו' א"א אין עדל"ת] לכך נראה דהעיקר דבאשירה ל"ש מה"ב מה"ת באמת דהא לא עביד עבירה רק מה שנהנה והא מצללה"נ רק בקרבנות ל"ש מצללה"נ דהא עפכ' לכתחלה מצללה"נ ולענין קרבן כיון דלכתחלה לה"נ שוב הו' קרבן פסול דלא נתקדשה כלל כמש"כ רבינו להדיא וזה הטעם ל"ש רק בקרבנות משא"כ במצה של טבל דל"ש דמצלה"נ באכילה וכן בנדר על סוכה הא בפירוש אסר עליו סוכה של מצוה לכך שפיר הוה מה"ב.
אולם י"ל דהעבירה הוא משום כיון דכ' ממשקה ישראל מן המותר לישראל א"כ אי עבר והביא זהו גופי' עבירה משא"כ באשירה העבירה רק מה שעובר אלא ידבק בידך מאומה כמש"כ בח"ס וכיון דמצללה"נ אין זה בכלל מאומה לכן רק לכתחלה דמדרבנן גם זה הו' מהב"ע כמש"כ רבינו בפי' המשנה בסוכה ולכן ביו"ט שני דהוא גופי' דרבנן אין פסול משום מה"ב.
גם יש לומר דאיכא עבירה מדלא מקיים בה מצות שריפה אבל זה ג"כ רק מדרבנן הו' מהב"ע וביו"ט שני שהוא רק מדרבנן כשר.
והנה בשבת דף ק"ה תנן הקורע על מתו יצא ידי קריעה ואיתא בירושלמי בעין קימי ר' בא הא מה דאת אמר תמן השוחט חטאת בשבת כיפר ומביא אחרת ואמר אף הכא לא יצא ידי קריעה אלא כר"ש דר"ש אמר עד שיהא צורך לו בגופו של דבר אמר לון תמן הוא גרים לעצמו היכא את גרמת לו שאלו לא אסרת לו שיביא האיך הי' מתכפר לו הוי צורך מימר דר"ש הוא ונראה דהכונה כך דהירושלמי דייק מדקתני כל המקלקלין פטורין דמשמע דגם הא דפטור ברישא בקורע על מתו הוא ג"כ משום דמקלקל וע"כ דלא יצא ידי קריעה [ולא רצו לאוקמי במת דעלמא מדקתני על מתו] לכן הו' מקלקל וא"כ בשלמא מברייתא דשוחט חטאת בשבת כיפר ומביא אחרת ולא אמרינן דלא כיפר ויהא מקלקל ולא יצטרך להביא קרבן ודייק מזה דע"כ רישא ר"ש דאף דסיפא ר"י רישא ר"ש ופטור משום דאצל"ג ולא משום דהו' מקלקל דלא יצא ידי קריעה ותי' דש"ה דהוא גרם לעצמו דמצוה ל"ח תיקון ואף דיצא ידי קריעה ל"ח מצוה תיקון דבשלמא בחטאת שהוא גרם לעצמו שחטא וצריך כפרה א"כ בזה שהביא קרבן בשבת ועלה לו כפרה שפיר הו' מתקן שבזה נח דעתו שהביא כפרה ולא משום המצוה ומהא"ט אמרינן חייבי חטאות אין ממשכנין דלא משהא משום דרוצה בכפרה אבל כאן אף דיצא ידי קריעה אין זה תיקון דהיינו כיון דאת גרמת לו דהיינו שמן השמים גרם לו צער זה א"כ בזה שמפיק צערו ע"י קריעה ל"ה מתקן כסברת התוי"ט דכשם שמברכין עליהם על הטוב מברכין על הרעה שבא לו מן השמים וע"ז דחי הא את גרמת לו דאי לא אמרת לו שיבא לא הוי מתכפר לו הכונה דע"כ שם הא דהוי תיקון אין משום דכיפר על חטאת א"כ זהו עצמו הו' תיקון יען שנח דעתו על שעלה לו לכפרה דהא בקרבן אין הוא עצמו המקריב רק כהן הוא המקריב ול"ש דהו' תיקון לגבי כהן יען שנח דעת המתכפר אלא ע"כ הא דהו' תיקון היינו המצוה גופי' דהו' תיקון וכיון שהמצוה עצמו הו' תיקון ע"כ חייב המקריב קרבן לא המתכפר וזהו שאמר תמן את גרמת לו שיבא שאלו לא אמרת לו שיבוא לא הו' מתכפר לו דהיינו לולי הכהן שהקריב קרבנו ל"ה מתכפר לו א"כ ע"כ דמשום מצוה עצמו הו' תיקון ולכן חייב הכהן א"כ מוכח דיצא ועלתה לכפרה להחוטא ול"ה מקלקל דאי הו' אמרי' יען שחטא הכהן והקריב בעבירה הקרבן פסול ולא נתכפרו בעלים וא"כ הו' מקלקל ואמאי יתחייב הכהן על שגגתו וא"כ יקשה שוב ממש"כ רבינו דפטור משום מקלקל ול"א דהו' מתקן משום המצוה עצמה ע"כ דלא יצא לכן הו' מקלקל א"כ ע"כ לומר ר"ש הוא הכונה דרישא ר"ש דפוטר משום אצל"ג אבל מקלקל ל"ה דשפיר יצא ידי קריעה [ובשירי קרבן פי' בענין אחר ובגליון הירושלמי השיג עליו דבמשנה לא קתני חייב ועי' ח"ס שדחק ג"כ לפרש ועיין בתשו' הנדפס בישועת יעקב בסי' תצ"ד] ודו"ק.
והנה רבינו פ"ב משגגות כתב דהקריב חטאת יחיד חייב ואין זורק וקשה לי מירושלמי דשמעתין מוכח דרק אם כיפר חייב ואי אין זורק א"כ לא כיפר והו' מקלקל ולמה יתחייב חטאת אך הנה בפסחים דף ע"ג איתא דהתיקון משום שהוא מוציא מידי אמה"ח לב"נ וקשה מירושלמי דסובר אם לא כיפר הו' מקלקל ועוד קשה לי הא כאן ששחט כדינא שטעה שסבור שדחי שבת א"כ הי' כונתו לזרוק הדם א"כ תיקון נמי להוציא מידי אמה"ח לישראל וא"צ כלל לטעם שמוציא מידי אמה"ח לב"נ דזה רק צריך שם דהשחיטה גופי' הי' לע"ז א"כ בשעת שחיטה אין תיקון לישראל אבל בחטאת יחיד בשעת שחיטה הו' תיקון גמור לישראל מידי אמה"ח א"כ אמאי אם לא כיפר פטור דהו' מקלקל הא תיקנו להוציא מידי אמה"ח לישראל וכך הוא בתוספתא פ"ב מפסחים הביא הכ"מ פ"ב משגגות ונראה דדעת הירושלמי דאם לא כיפר אגלאי מילתא למפרע דלא הי' עומד להיות ניתר לישראל וליכא תיקון אמה"ח לישראל ותיקון לגוי ס"ל לירושלמי דליכא דהא אסור ליתנו לב"נ וכן בחולין דף כ"ט מוכח דאף אם נפסל אחר שחיטה הו' כנפסלה בשחיטה גבי פרה אדומה אמנם רבינו ס"ל דל"א איגלאי מילתא למפרע והו' תיקון בשעת שחיטה אפי' לישראל וגם עתה שאסורה לישראל אבל עכ"פ שרי ליתנה לנכרי כיון דאין אסור בהנאה הו' תיקון לב"נ מידי אמה"ח כסוג' דפסחים. והיינו דכ' רבינו אינו זורק הדם והבשר מותר בהנאה משום דאי הו' אסור בהנאה ל"ה תיקון אף לב"נ דאסור ליתן לנכרי וגם צריך שריפה אבל כיון דמותר בהנאה לכן הו' תיקון.
ובהא ניחא ליישב קו' תוס' בשמעתין דהוק' לפירש"י דמפרש דהדר משינויא קמא דגם ברישא דקורע על מתו מוקמינן כר"ש והוק' תוס' ממנ"פ אי במת דעלמא איך קתני יצא ידי קריעה וכן איך קתני דחייב הא הו' מקלקל ואי במת דידי' הא הו' צל"ג דמצוה הו' צל"ג ואין לומר דהו' מקלקל דא"כ מ"ט דר"י וע"כ כמש"כ תוס' דהו' מתקן משום מצוה כיון שמתקן גם הבגד וכמש"כ במהרש"א לפרש קושייתם אבל לפמש"כ ניחא די"ל דלר"ש באמת לא יצא ידי קריעה דמה"ב הו' כדאיתא בירושלמי והיינו משום דאי נאמר דלא יצא ידי קריעה לא יצא והו' מקלקל מיתקן האיסור שבת דלא חילל שבת וס"ל דאפי' איסורא ליכא כדס"ל להירושלמי כמו שיתבאר להלן]. והא דקתני במשנה דיצא ידי קריעה היינו דס"ל דאף אי מקלקל עכ"פ איסורא דאורייתא איכא כמש"כ תוס' ב"ק דף ל"ד ולכן לא מיתקן האיסור והיכא דלא מיתקן האיסור ל"א דלא יצא משום דהו' מהב"ע.
והנה בהא דמסיק בשמעתין דהא ר"ש והא ר"י דלר"ש דס"ל אצל"ג פטור ע"כ קורע בחמתו מי שרי ופירש"י ע"כ לא חשיב זאת תיקון ומשני למירמא אימתא אאינשא ביתא הנה רבינו לא הביא הך דלמירמא אימתא אאינשי ביתו.
עוד יש להקשות דגם בקריעה על מתו כתב הטעם משום דשיכך צערו והנה בשמעתין מוכח דזה ל"ח תיקון משום דאסור לשכך חמתו וצערו דצריך לברך על הרע כעל הטוב וכמש"כ בתויו"ט ורק הא דחייב מפרש בגמ' הטעם משום דמתקן לגבי בגד שיכול ללבשו דבלא קריעה אסור ללבשו עמהרש"ל ותויו"ט וא"כ יש לתמוה על רבינו שכ' הטעם דמשכך צערו.
ונראה דבשבת דף ע"ג אמר ר"פ זומר וא"צ לעצים פטור פירש"י ותוס' דקצירה ל"ה מלאכה רק אם צריך לעצים אבל אם א"צ לעצים ל"ה כלל מלאכה ודומיא לקורע שלא ע"מ לתפור דפטור לכו"ע ובתוס' רע"א הקשה מאי מדמי לקורע שלא ע"מ לתפור שם משום מקלקל אך הביא דעת הב"י סי' שי"ז הובא במג"א סק"י דבאמת פטור אף במקום תיקון כיון דל"ה ע"מ לתפור ותמה ע"ז הא מבואר בשמעתין דקורע על מתו דחייב יען דהו' תיקון אף דל"ה ע"מ לתפור וכן הקשה בס' מגן אבות על תוס' ונראה ליישב דהנה בקוצר וא"צ לעצים פליג בירושלמי ארב כהנא וסובר דחייב למ"ד אצל"ג חייב ול"א דל"ה מלאכה כלל לכך אני אומר בקורע ע"מ לתפור ג"כ תליא בפלוגתא דהנה הטעם דבאצל"ג פטור הוא משום דל"ה מלאכת מחשבת ול"ה דומיא דמשכן אמנם איסור תורה יש וכן צריך לומר לפמ"ש תוס' ב"ק דף ל"ד כ' דמקלקל איכא איסורא דאורייתא והיינו משום שבות דשבתון שבות הו' מ"ע דאורייתא כדמוכח בשבת דף קי"ז ועיי' בספר בן אורי שם ובהא ניחא לי הא דקתני במשנה הקורע ע"מ לתפור חייב משמע אבל שלא ע"מ לתפור פטור וקשה אי הטעם משום הו' מקלקל לאשמעינן בעלמא דמקלקל פטור שכן שייך בכל מלאכות להנ"ל י"ל דכל מקלקל הו' עכ"פ איסור תורה אבל בקורע שלא ע"מ לתפור א"כ א"צ כלל להמלאכה שהי' במשכן לכן פטור וליכא איסור תורה כלל כמש"כ תוס' דף צ"ד כהא"ג במקלקל בענין צריך לגופי' ולגופה כמו שהי' במשכן לפי"ז עיקר הטעם בקורע שלא ע"מ לתפור דפטור משום דהו' מקלקל א"כ ניחא בקורע ע"מ לתפור דהו' מתקן לגוף הבגד א"כ אף שלא ע"מ לתפור שפיר מחייב דהא דבשלא ע"מ לתפור דפטור עיקר הטעם משום דהו' מקלקל והכא הא הו' לתקן הבגד.
ולפי"ז ניחא הא דאיתא בסיפא דמשנה וכל המקלקלין פטורים ויקשה הא ברישא אין הטעם משום מקלקל א"כ מאי המשך דסיפא כאן אבל לפמש"כ ניחא דעיקר הטעם משום דהוה מקלקל לכן באצ"ל מותר לגמרי כיון דל"ה דומיא דמשכן דהוה בצריך לגופו ולגופה והא דבשמעתין מסיק דמשנתינו אתיא כר"ש דאצ"ל פטור נראה ליישב על נכון דהנה לקמן דף ק"ו פריך לר' אבהו ממשנה דכל המקלקלין פטורין ומשני הא מני ר"י והקשה רש"י דהא לעיל מוקמינן רישא דמשנה כר"ש ובמג"ש העלה דקשיא סתמא אסתמא דסתמא דמשנתינו כל המקלקלין פטורין משמע אפי' בחובל ומבעיר ואפי' לצורך כלבו ועפרו ובב"ק קתני דשור לגדושו או חובל בחבירו פטור מן התשלומין משום דקלב"מ הרי דמקלקל בחבורה והבערה חייב להנ"ל י"ל דהנה כל זה למ"ד אצל"ג פטור רק איסור דאורייתא איכא אבל למ"ד דאצל"ג חייב א"כ לדידי' אין לומר הטעם משום דמקלקל דעכ"פ אסור דאורייתא איכא אלא צ"ל בקורע שלא ע"מ לתפור ל"ה כלל בכלל מלאכה ולא משום דהוה מקלקל ונפ"מ הוא דאי אמרינן דהטעם דפטור משום דל"ה מלאכה כלל א"כ בקורע שלא ע"מ לתפור אין לחייב רק היכא דאיכא תיקון חדש אבל אי אמרינן דהטעם דפטור משום דהוה מקלקל א"כ אף דליכא תיקון חדש שמתקן הבגד ללובשו או במשכך כעסו למירמא אימתא אינשי ביתא רק דלא הוי מקלקל כגון שעשה לשכך צערו שוב ל"ה מקלקל וא"צ לטעם שיש תיקון לבגד שיכול ללבשו או למירמא אימתא אאינשי ביתו עוד נפ"מ דהנה הא דבארנו דאצל"ג או מקלקל עכ"פ איסור תורה יש הנה ר"י ע"כ לית לי' האי סברא ולדידי' במקלקל ליכא איסור עשה דשבתון שבות כדמוכח בשבת דף קנ"ה כמו שהוכיח בס' בן אורי א"כ לפי"ז הא בהא תליא דהא דירושלמי ס"ל למ"ד אצל"ג חייב אף בקוצר וא"צ לעצים חייב דאי אמרת דר"י מודה א"כ מה"ת הוא מותר לגמרי דאפי' איסור תורה ליכא לכן ס"ל לירושלמי דגם בכהא"ג חייב והא בקורע שלא ע"מ לתפור פטור היינו משום דהו' מקלקל אמנם תוס' ס"ל דאפי' אי ר"י מודה היינו רק לענין קרבן אבל איסור תורה איכא לכן ס"ל דשלא ע"מ לתפור הו' אצל"ג וחיובא ליכא אבל איסורא תורה איכא רק כיון דהו' גם מקלקל לכן פטור ומותר ולפי"ז הא דקורע ע"מ לשכך כעסו דחייב אי הו' משום דהו' תיקון לגבי בגד ולמירמא אימתא אאינשי ביתו תליא נמי בהא דאי אמרינן כירושלמי דהטעם בקורע שלא ע"מ לתפור פטור משום דהו' מקלקל א"כ בקורע ע"מ אף שלא על מתו דאין תיקון לבגד רק לשכך צערו עכ"פ מקלקל ל"ה וכן בקורע בחמתו לשכך חמתו אף דאין למירמא אימתא אאינשי ביתו שפיר חייב דעכ"פ מקלקל ל"ה וגמ' דפריך אימתי אמר ר"י במתקן במקלקל מי אמר וצריך לאוקמי בלמירמי אימתא אאינשי ביתו ובקורע על מת היינו על מתו ממש דמתקן דשרי ללבוש הבגד כמ"ש תוס' היינו משום דס"ל דקורע שלא ע"מ לתפור הטעם דר"י מודה דאצל"ג פטור כהא"ג אלא דאיסור תורה יש ובמקלקל אז מותר לגמרי וע"ז קאי הא דתנן כל המקלקלין פטורין כמש"כ לעיל א"כ אין חייב אלא באיכא תיקון חדש דאי משום דמשכך צערו נהי דל"ח מקלקל אבל כיון דתיקון דבר חדש נמי ליכא אכתי פטור משום דעכ"פ הו' קורע שלא ע"מ לתפור ופטור משום דל"ה מלאכה כלל לזה צריך לאוקמי דלמירמי אימתא אאינשי ביתו עביד ובהא ניחא דלא יקשה סתמא אסתמא דבשורף או חובל דהו' מלאכה גמורה אלא דבעינן שלא יהא מקלקל סגי בכונתו לשכך חמתו ורק בקורע דל"ה מלאכה כלל אם אין ע"מ לתפור צריך שיהא דבר שיש בו תיקון כדי למירמי אימתא אאינשי ביתו או לתיקון הבגד.
ולפ"ז סלקא שמעתין שפיר לעיל מוקי רישא כר"ש ול"ה קשיא לי' דמסיפא משמע לכאורה הטעם דפטור משום דהו' מקלקל דקתני כל המקלקלין כמו שהקשתי דהא באמת המשנה אתיא כר"י דאצל"ג חייב ורק פטור משום דמקלקל כדמסיק לקמן לר' אבהו אבל למסקנא אמרינן אדרבא מדסיפא ר"י גם רישא ר"י דהיינו דגם ברישא הטעם משום מקלקל בלא עשה למירמי אימתא אאינשי ביתו ובמת אייריא במת דעלמא וחייב משום דעביד לשכך צערו ל"ה מקלקל וא"ש דפסק רבינו דחייב אף בלשכך צערו ולא הביא הך בלמירמי אימתא אאינשי ביתו דסובר כרי"ו דאצל"ג חייב דבקורע שלא ע"מ לתפור דפטור הוא משום דהו' מקלקל א"כ היכא דל"ה מקלקל שפיר חייב ובלשכך צערו עכ"פ מקלקל ל"ה והיינו כשיטת הירושלמי שבארנו דלית לי' הסברא דבקורע שלא ע"מ לתפור ל"ה מלאכה כלל והוא כמסקנת הגמ' לקמן דמוקי סיפא כר"י א"כ גם רישא כר"י כקו' רש"י לאמת וחייב משום דכיון דלשכך כעסו עביד ל"ה מקלקל וא"צ לטעם דעביד למירמי אימתא אאינשי ביתו וכן במת דידי' הטעם דחייב משום דמשכך צערו ול"ה עכ"פ מקלקל וא"ש.
רבינו בה' לולב לא הביא דרשא דולקחתם שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד והוא הלכה פסוקה בלי שום חולק ונראה ליישב דהנה בכפ"ת ה' לולב הגזול תמה על ילפותא זו דמהיכי תיתי נימא דלא בעי לקיחה לכל אחד ואחד וכי איצטריך קרא דבעינן תפילין לכל אחד ואחד ונראה ליישב דהנה בשו"ת מרי"א או"ח סי' קצ"א הביא קו' לדעת הטו"ז סי' תרנ"ה דלולב מקרי עשה דרבים ומשו"ה דוחה שבות דאמירה לעכו"ם [ודלא כמ"א סי' תמ"ו דעשה דרבים היינו דוקא כשיחיד מוציא רבים] איך יפרנס סוגיא דריש לולב הגזול דביו"ט שני פסול מטעם מצהבב"ע והא בברכות דף מ"ז אמרינן מצוה דרבים שאני דל"ש מהב"ע במצוה דרבים ומוכח עכ"ח דלא כטו"ז ונראה דהיינו דוקא אחר שכבר ידעינן מדרשא דולקחתם שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד אמרינן דלא הו' מצוה דרבים דקרא הוא גופי' קמ"ל דלא תימא דבעינן לקיחה לכל אחד ואחד אלא שרבים יוצאים בלולב ואתרוג אחד אף דבעינן לכם סגי שתהא שותפות לו באתרוג ועל חלק חבירו אמרינן דמקרי שפיר לכם ע"י שמסתמא מקנה לו חלקו ג"כ ואשמעינן קרא דבעינן לקיחה לכל אחד ואחד ואף שיש לו חלק באתרוג ל"מ עד שחבירו יתן לו חלקו במתנה בפירוש כמו דפסקינן להלכה בסי' תרמ"ט והיינו שכבר דרשינן מקרא דולקחתם וא"כ אי לאו קרא באמת הו' עשה דרבים דהרי הרבה יכולין לצאת באותו אתרוג וגלי קרא דבעי' לקוח לכל אחד א"כ לא הו' עשה דרבים כיון שאין יוצא רק אם הקנה לו חבירו חלקו א"כ דיינין לכל אחד בפ"ע שא"י לצאת רק תמיד רק אחד ע"כ לא הו' עשה דרבים ומיושב קו' הכפ"ת וא"כ לפי"ז ניחא דאין צריך רבינו להביא דרשא דכבר זה מבואר בדבריו דאין יוצאין בשל חבירו רק אם נתן לו במתנה.
והנה הר"ן בסוכה גבי מתנה ע"מ להחזיר כתב דצריך להחזירו בו ביום וראיתי בוידבר משה שהקשה א"כ מאי קאמר אמתניתין דיום א' של חג שחל להיות בשבת ושכח להוציא לולב לרה"ר פטור מפני שהוציא ברשות וקאמר לא שנו דלא יצא בו אבל יצא בו חייב ופריך מדאגבי' נפיק בי' ואמאי לא משני דאיירי במתנה ע"מ להחזיר ומשו"ה אפי' אגבי' עדיין טרוד בי' להחזירו דכל זמן שאיני מחזירו לא קיים המצוה ע"כ צ"ל דמחזירו למחר מהני לצאת בו ואינו טרוד להחזירו היום ולדעתי יש ליישב לפמש"כ במק"א בתשובה אחת דטעה בדמ"צ דפטור לא שייך רק היכי דהחיוב מוטל עליו ולא הי' אפשר באופן אחר לפי מחשבתו אבל במצה של טבל שאכל בשוגג לא שייך דהו' טעה בדבר מצוה דאטו מוטל עליו לאכול מצה של טבל אף דעתה א"א באופן אחר א"כ שייך רק עשה דוחה ל"ת אבל לא שייך משום טעה בדמ"צ דפטור ולא יהא מצוה הב"ע וה"נ הכי החיוב עליו לצאת דוקא באתרוג של חבירו אף דעכ"ח איירי בלית לי' אחר אבל כיון שאם הי' לו אתרוג לא הי' עליו חיוב ע"כ לא הו' טעה בדבר מצוה ע"כ שפיר פריך מדאגבי' יצא וצריך לתרץ בשהפכו א"כ לא יצא ומוטל עליו החיוב לקיים המצוה ושייך שפיר טעה בדמ"צ.
הנה בספר פנים יפות פ' שופטים בפסוק לא תטע לך אשירה כל עץ כ' וז"ל בילקוט איתא אפי' בית אפי' סוכה נראה הא דקאמר אפי' סוכה היינו סוכת מצוה בחג שהכהנים אוכלים לחם הפנים ושיורי מנחה חוץ לסוכה והטעם כיון שאסור לעשות סוכה בעזרה הם פטורים מן הסוכה וצ"ל מש"כ בילקוט פ' ראה חג הסוכות להדיוט מניין אפי' לגבוה ת"ל חג הסוכות לד' כדאיתא בביצה י"ט מביא אדם תודתו בחג הסוכות הוא רק בקק"ל נמצאו אנו למדים מדבריו בקדשים הנאכלים חוץ לעזרה צריך סוכה אבל בקדשים שנאכלים בעזרה לא בעי סוכה דאי אפשר לעשות סוכה בעזרה משום לא תטע לך וקשה לי דהא דפנות שרי לעשות ממתכות ולסכך הרי שרי בעשבים דמותר להכניס לעזרה וע"כ הכונה בילקוט דאסור לעשות סוכה של עץ בעזרה אבל לא לפטור הכהנים משום זה דהא יכולין לעשות סוכה ולסכך בעשבים וא"כ ניחא דילקוט פ' אמור דריש אפי' לגבוה לומר דאפי' כהנים צריכין לאכול בסוכה כשאוכלין קדשים והדבר מבואר בתוס' עירוכין ג' שכתבו וז"ל דמטעם הולכי דרכים ליכא למיפטרינהו אלא בשדות ולא בלשכות הבהמ"ק ושאר מקומות בהמ"ק וה"ה דמצי למינקט נמי לוים השומרים בכ"א מקומות במקדש כדאיתא בפ"ק דתמיד והא במקום שאוכלין קדק"ד ע"כ יש לו קדושת עזרה ואסור לעשות שם סוכה בשל עץ אעכ"ח דמשכחת סוכה שאינו של עץ והנה ראיתי בוידבר משה שהקשה הרי אכילת קדשים קלים ג"כ מצוה כמוש"כ רש"י פסחים נ"ט ולמה יתחייב בסוכה הרי עוסק במצוה פטור מן המצוה [ולפמ"ש דגם קדשי קדשים חייבין בסוכה קשיא גם אקדשי קדשים וגם לדעת הפנים יפות דממעט סוכה של גבוה לאכילת קדק"ד משום דאסור ליטע סוכה תיפוק לי דפטור משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה] וכתב לתרץ דהרי אכילת פת ביו"ט מצוה ואפ"ה חייב לאכול בסוכה א"כ גלי קרא דגם אכילת מצוה דוקא בסוכה ע"כ הה"ד לחמי תודה ולענ"ד כהא"ג לא שייך עוסק במצוה פטור מן המצוה דרק היכא דהמצוה אין משום האכילה ע"כ אף דנאמר הא דעוסק במצוה פטור מן המצוה הוא אפי' ביכול לקיים שניהם אבל רק כשהמצוה בא לו מצד אחר לא מצד אכילה גופי' אבל כשהמצוה הוא אכילה גופי' לא שייך דעוסק במצוה פטור דעל זה גופי' בא המצוה שיאכל בסוכה ורק הכי שייך לדון כשאוכל בקדשים קלים כלחמי תודה אי יוצא בו מצות אכילת סוכה בלילה ראשונה [ע"ד דאיתא בעלמא דנדר אין בא אלא מן החולין ואין עושין מצות חבילות ה"נ אין יכול לקיים מצות סוכה כהא"ג] רק דבאמת גם בזה יוצא דהא כהנים יוצאין במצה של תרומה וכבר תמה במר"ם שיק ע"ז הא כל דבר שבחובה אינו אלא מן החולין וכן יש להקשות משום דאין עושין מצות חבילות. והנה בסוכה מ"ג איתא יו"ט שחל להיות בשבת מוליכין את לולביהם לבהכנ"ס למחרת משכימין ובאין כל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטלו לפי שאמרו חכמים אין אדם יוצא בלולבו של חבירו וכן במתניתין פ' לולב וערבה מוליכין את לולביהם להר הבית ומלמדין אותם לומר כל מי שיגיעו לולבו בידו הרי הוא לו במתנה והקשה בתיקון משה הנ"ל אמאי לא נימא דיתבטל ברוב דנהי דבממון לא שייך ביטול ברוב כדאיתא בביצה ל"ח הרי נתערב לו חיטין בשל חבירו יאכל הלה וחדי היינו לענין שצריך לשלם לו דמי שויו אבל ודאי לא הדרי בעינייהו היכי דאין ניכר בפ"ע ומאחר דאינו חייב לו רק דמים הו' כמו גזילה שקנאו בשינוי [וכן הוא בשמ"ק בב"ק קי"ג גבי אין פורטין מתנות המוכסין וכתב הראב"ד משום שהן גזולין ואין קונין ביאוש וכתב הרשב"א ואני תמה הלא כל הפרוטות אין ניכרין איזה של ראובן א"כ מתיאשין ממנו אף שאין מתיאשין מן הדמים א"כ מוכח דשייך ביטול ורק דמים חייב לו [ואף דראב"ד משמע דלא תי' כתי' רשב"א היינו משום דס"ל כתוס' שכתבו דעכ"פ דבר מגונה הוא אבל מעיקר הדין גם לראב"ד ותוס' שייך ביטול ואין חייב לו רק דמים] ותי' עפ"י הארצות חיים סי' י"א וז"ל דיש למצוא נפ"מ אם נתערב לו חוטי צמר גזול בצמר שלו דאם מטעם מהב"ע הי' בטלים ויכול לעשות ציצית אבל מטעם לכם פשיטא דאסור דהא אינו בטיל ועכ"ח אף דאינו חייב לו אלא דמים לא מיקרי לכם דדעת הארצות חיים דגם היכא דאין חייב לו רק דמים כל זמן שלא פרעו לא מיקרי לכם וכמו שצידד לומר בכפ"ת בסוגי' דאוונכרי. ונראה דהנה דעת רשב"א ור"ן דבכלי חשוב לכל הדברים כשוה פרוטה לענין כפירה דבעינן כפירת פרוטה והקשה בחי' הרי"ם א"כ למה אמרו בפ"ג במכות דלא משכחת בטלו ולא בטלו בלאו דגזל משום דאף אם שרפו מ"מ חייב עליו בתשלומין ומקיים עשה דוהשיב דלענין תשלומין לא הו' פחות מפרוטה השבה כלל כמבו' בפ' הגוזל גבי ג' אגודות ומשכחת בכלי שאין שו"פ ותי' דבאמת עיקר השבה הוא להשיב הדבר שגזלו ממנו וחייב לקיים והשיב להחזיר לו הכלי דוקא רק דריבתה התורה לרבות שוה כסף ככסף משום דבאותן דמים יכול לקנות החפץ כאותו החפץ שגזל ממנו וא"כ השבת דמים כשאין החפץ בעין חשוב כמו הכלי כיון שיכול לקנות א"כ כשאינו שו"פ דאין הדמים השבה כלל מחויב לקנות כלי כמו שגזל ולהשיב לקיים והשיב יעייש"ה ולפי"ז התביעה שיש לו עליו הוא על החפץ וא"כ שפיר לא מיקרי לכם דהא אתרוג וצמר הוא חייב לו רק כשבא לפטור עצמו לפרעו יכול לקיים עשה דוהשיב בממון אבל כל זמן שלא קיים והשיב הנה הוא מחוייב לו החפץ דוקא וע"כ לא מיקרי לכם ואין יוצא בו כדברי הארצות חיים [ואולי באמת זהו כוונת הארצות חיים לפמש"כ הכפ"ת דלא מיקרי לכם כ"ז שחייב לו דמים היינו מטעם דהוא חייב לו החפץ לא דמים רק שיוכל לפטור עצמו בדמים] ודו"ק. ובזה ניחא תוס' מעילה שהקשו בפרוטה בכיס דנאמר דבטיל ותמה בש"ש הא ממון לא בטיל להנ"ל ניחא דלענין איסור מעילה שפיר יש לומר דנהי דממון לא בטיל היינו דחייב לו ממון אבל איסור הלך לו שפיר בטיל כמש"כ בתיקון משה הנ"ל.
ובזה נראה לפרש המשנה מפני שאמרו חכמים דא"י ביו"ט ראשון בלולבו של חבירו ותמוה הא מקראי ילפינן דבעינן לכם ואמאי נקט שאמרו חכמים דהנה דעת רבינו פ"א מגזילה דמי שחמס מחבירו חפץ ונתן דמיו קנאו ול"ש לומר אעל"מ כיון דגלי קרא דשינוי קונה אף כאן בדמים ודעת הראב"ד דלא קנאו עד שיאמר רוצה אני וחייב להשיב את הגזילה ואני אומר אף לדעת רבינו דקנאו ואין צריך להחזיר את החפץ אבל באתרוג כהא"ג לא מקרי לכם דרק עשה דהשבון לית לי' לרבינו אבל לכם לא מיקרי עד שיאמר רוצה אני דגמר ואקנה אבל אי לא אמר רוצה אני דלא גמר ומקני לא מקרי לכם ולפי"ז הכי קאמר התנא דכל אחד מכיר ונוטל את שלו דאין לומר הא בטיל ולא חייב לו אלא דמים דעכ"פ לא הו' לכם דמצות השבה איכא על החפץ ומייתא ראי' ממה דאמרו חכמים א"א יוצא בלולבו של חבירו אפי' נתן הדמים עד שיתנהו לו במתנה דהיינו שיאמר רוצה אני משום דלא מיקרי לכם א"כ ה"נ דרק דמים חייב לו עכ"פ לכם לא מיקרי והנה ברייתא הלולב השאול והגזול א"י מכאן אמרו אין יוצא בלולבו של חבירו אא"כ נתנו לו במתנה וכאן לא שייך לפרש כנ"ל ונראה דכאן הכונה בפשטות עפמש"כ הטו"ז דלא אמרינן באתרוג דסתמא מקנה לו משום דניחא לעבוד מצוה בממונו כדאמרינן לענין ציצית משום דרק לענין ציצית דשאול כשר דל"ב לכם רק למעט גזול בזה סגי בסברא דמסתמא מקנה לו אבל בלולב דבעינן לכם ושאול פסול ל"מ הסברא דמסתמא מקנה לו דכאן דכתיב לכם בעינן שיקנהו לו בפירוש דכ"ז שלא הקניהו לו בפירוש אף בגזל לא יצא אבל כמו דנתמעט שאול כן זה לא עדיפא משאול וא"כ שפיר קאמר לולב השאול והגזול פסול א"כ כיון דממעט מלכם גם שאול מכאן אמרו חכמים דא"י בלולב של חבירו אף שיש סברא דסתמא הקנה לו לצאת עד שיתנהו לו במתנה בפירוש ודו"ק.
והנה בספר הנ"ל חקר אם מצוה כנטילת לולב מחשב כנוגע לענין עדות כיון דמצללה"נ והביא מב"ב מס"ת דחשוב נוגע ודחי דשם משום דיצטרך לקנות ס"ת רק הקשה א"כ אמאי חשוב נוגע הא אי ס"ת אינה שלהם א"י בקריאתו דמהבב"ע והנה בסי' ל"ז בסמ"ע מבואר דמהא"ט ביש לו ס"ת אחרת רשאי להעיד דלא חשוב נוגע דמצללה"נ נשמע דכל הטעם משום דאין לו ס"ת ויצטרך לקנות אחרת דאי משום דמצוה חשוב הנאה א"כ אמאי ביש לו ס"ת דמותר משום דמצללה"נ וא"כ לפי"ז מוכח דמצוה לא חשוב נוגע היכא דלא יצטרך לקנות אחרת דמצללה"נ ולענין קושיותו א"כ לא חשוב נוגע דממנ"פ אם ס"ת אין שלהם ואין העדות אמת א"כ לא יצא דהו' מהבב"ע הנה קריאת ס"ת הו' מצוה דרבים ובמצוה דרבים מוכח מברכות דלא אמרינן מצהבב"ע וכמו שהוכיח בשו"ת מרי"א הנ"ל אולם באמת יש לומר דמברכות אין ראי' דידוע קו' מג"א דהיכא דאיכא מצוה לא שייך לא תחנם ומאי פריך דהו' מצהבב"ע ולדעתי יש לומר דהיינו דמשני מצוה דרבים שאני ע"כ לא שייך לא תחנם דהא דמשחררו אין משום לעשות טובה לעבד אלא כדי לקיים מצוה דרבים אבל אי לא הו' מצוה דרבים הו' שייך עדיין לא תחנם דאין לומר משום משחררו ליכא חנינה לעבד דסתם מצוה לא אלים כ"כ דנאמר דמשום המצוה לא חשוב חנינה כדאמרינן בעלמא בנדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט משום דצורך הדיוט בטיל לגבוה אבל למ"ד נדרים ונדבות קריבין ביו"ט לא בטיל צורך הדיוט לחלק גבוה ה"נ השיחרור שעושה ל"ב חנינות העבד לגבי המצוה וכשהוא מצוה דרבים אלים ושפיר בטיל לגבי' דו"ק.

ולא מן החדש וכו'. וכתב הכ"מ דקאי גם אנסכים כדאיתא פרק כל הקרבנות הציבור ובתיו"ט כ' דאדרבא מבואר להדיא במנחות דף ס"ז אם הביא נסכים קודם לביכורים כשר דלא נאסר מעולם להדיוט [והא דאמרו אין מביאין קודם לעומר היינו ממין דגן ולא אביכורים דאילן] וכתב בתויו"ט דר"ט לא ס"ל כריב"נ ולא ידע ר"ט טעמא דמתני' משום ממשקה ישראל ואף דתוס' כתבו דר"ט ג"כ ידע טעמא דמשקה ישראל אפ"ה כיון דקשיא לי' מתניתין ע"כ ליתא לטעמא דמתניתין ולדינא ס"ל כסתם מתניתין דאפי' ביין קודם ור"נ רק לריב"נ קאמר דשרי ובבה"ז כתב על זה שהוא דוחק כיון דידע ר"ט הטעם דממשקה ישראל מאי סברא איכא לאסור בנסכים דכיון דשרי להדיוט.
ולי נראה ליישב על נכון דהנה בתוס' בד"ה לא אם אמרת כ' ונראה דר"ט ידע הא"ט וכו' ולהכי מהדר בהאי לישנא ודבריהם נפלאים והיטב אשר דיבר בטה"ק שכתב וז"ל פי' דבריהם דר"ט הי' סבור דהא דבעינן ממשקה ישראל פי' שבשביל אותו טעם עצמו שראתה חכמת התורה לאסור דבר זה לישראל מאותו טעם נאסר גם לגבוה ואם כן אין כאן רק איסור חדש ומאחר שלגבוה נמשך זמן איסור חדש עד הקרבת שתי הלחם א"כ מנ"ל שהוקש האיסור אחר הקרבת העומר וריב"נ פי' דהא דנאסר לגבוה כל מה שאסור זהו בעצמו הטעם שאסור לגבוה שמאחר שאסור להדיוט אינו ראוי' להקרבה לגבוה א"כ שוב אין ללמוד קודם שתי הלחם מקודם לעומר דקודם שתי הלחם אין בו רק איסור חדש הוא כמו פסול קדשים דבעינן שינה הכתוב לעכב ולקודם לעומר לא דמי דשם איכא נמי הפסול יען שאסור להדיוט וזה שדקדקו התוס' וכ' דלהכי מהדר לי' בהאי לישנא משום דלשונו של ריב"נ מבאר שזה דקיי"ל דבעינן ממשקה אינו ע"ד סימן רק הוא בעצמו האיסור ומעתה יש לומר לר"ט הה"ד נסכים פסולים אף דאין אסור להדיוט כיון דהאי ממשקה ישראל הכונה ליתן טעם דכמו שנאסר להדיוט נאסר נמי לגבוה א"כ יפורש הכי כמו שנאסר להדיוט חדש במינו דגן כן נאסר למזבח כל מינים שחיובין למזבח דהיינו פירות שחייבין בביכורים ג"כ אסור למזבח קודם לביכורים דגן וקודם לשתי הלחם ופירות קודם לביכורים. אמנם בבה"ז כתב דקאי רק אמנחות לא אנסכים כמש"כ פ"ז מתומ"ס אין מביאין מנחת נסכים אבל נסכים משמע דמביאין ותדע דהא מסיים רבינו הטעם משום מה"ב ובנסכים לא שייך הא"ט דהא יין של חדש לא נאסר מעולם ויפה השיג בצ"ק דזה קאי אערלה והסכים עם התוי"ט דזה רק לריב"נ אבל לר"ט אפי' אסור קודם לעומר אך הנה בשאג"א כתב ג"כ דאבל לא מן החדש קאי ג"כ רק אמנחות ולא אנסכים והבין ג"כ דהא שכתב רבינו דהו' מה"ב קאי גם אטבל ובנוב"י תניינא סי' צ"ו הקשה עליו דהוא כשגגה היצא מלפני השליט דזה קאי אערלה וכה"כ לא אטבל וחדש דזה אין עבירה רק משום ממשקה ישראל והנה לא ראה שגם הבה"ז כתב כדברי השאג"א [ועיי' ט"א מגילה דף כ"א כתב ג"כ דבביכורים בעינן ממשקה ישראל ממשנה דמנחות דאין מביאין ביכורים ואם הביא פסול וסותר לדבריו שכתב בשאג"א דלא קאי אביכורים דבביכורים לא שייך ממשקה ישראל וליכא מה"ב] וליישב דבריהם ע"כ לומר דטבל אסור בהנאה של כילוי' ושייך גם בזה מה"ב כמוש"כ בנוב"י ואמנם בחדש אכתי תיקשי מאי מהבב"ע איכא ונראה דבאמת הא גופי' שהביאו למנחות הו' מה"ב לפמש"כ לעיל בפ"ב דהטעם דבעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל יען דהו' גנאי לגבוה דשייך הקרבהו לפחתיך א"כ כל מה שמביא קרבנות שאינו ממשקה ישראל הי' עבירה שמביא דבר שגנאי לגבוה והנה זה שייך בטבל ובחדש ג"כ עוד נראה לי טעמא אחרינא דהנה בפ"ח מה' מא"ס כתב רבינו דאסור לעשות סחורה בדברים אסורים מה"ת כמוש"כ במל"מ שם והנה מה שהקדיש לגבוה דבר האסור באכילה לא גרע מאיסור סחורה בדברים אסורים דמה לי מכרו להדיוט ומה לי מכרו לגבוה והו' שפיר מה"ב.
אמנם נראה בישוב קו' התוס' שהקשה אמה דאמר ריב"נ בהאי לישנא מה לקודם שתי הלחם הותר מכללן נרא' ליישב באופן נאות דהנה ר"ט דקאמר מה בין קודם לעומר לקודם שתי הלחם יש לפרש דהכי פריך דבודאי ידע גם הוא טעמא דממשקה ישראל אלא דסובר דליכא כלל איסור לישראל דלמ"ד האיר המזרח מתיר וליכא רק איסור עשה [או כפירוש התוס' איסור בעלמא ובש"א החדש הסביר דבריהם בטיב טעם דר"ל סובר האיר המזרח מתיר אבל כיון דהאיר המזרח איקלש איסורא ע"ד דאמרינן בזבחים קי"ב בקרב חצי המתיר איקלש האיסור ולא שייך משקה ישראל כיון דאיקלש האיסור זה שכ' איסור בעלמא] דלפי"ז המשנה איירי בט"ו ולא בט"ז דבט"ז באמת אם הביא כשר אבל ר"ט סובר דאפ"ה אם הביא פסול אף דאיקלש איסורא ולכן הקשה מ"ש קודם לעומר מקודם לשתי הלחם וריב"נ השיבו מה קודם לשתי הלחם דהותר מכללו.
הנה במרכבת המשנה האריך להוכיח דהאי נסכים שכתב רבינו הכונה מנחת נסכים כמש"כ רבינו בפ"ב ממעה"ק דסתם נסכים לאו היינו יין אלא הסולת והיין וילמוד סתום מן המפורש דלקמן פ"ז מה' תומ"ס כתב בביאר מנחת נסכים וכן ביכורים דהתם מיירי בחטין שעורין שיש במינן חדש ומשום חדש נגע בו ומשו"ה הזכירו רבינו בה' תומ"ס ולא הזכירו בה' ביכורים אבל דין קודם לשתי הלחם דמשום ביכורים דמזבח נגע בו הזכירו רבינו בפ"ב מה' ביכורים הו' אם הביא קודם לעצרת אין מקבלין הימנו.

מן הטבל ולא מן המדומע. לכאו' קשה לי דהנה בזבחים דף פ"ח מייתא הא דאין מביאין מנחות ונסכים מן המדומע ושם לא מייתי הא דאין מביאין מן הטבל ובפסחים דף מ"ח מייתי הא דאין מביאין מן הטבל ושם לא אייתי דאין מביאין מן המדומע והנה לכאו' משמע דרק חדא שייך למיתני או דאין מביאין מן הטבל או דאין מביאין מן המדומע וא"כ יקשה על רבינו דנקט תרווייהו כאשר אבאר דהנה רש"י בזבחים מפרש מן המדומע שמעורב תרומה ואף דשרי לכהן הו' ממשקה ישראל דבעינן ראויין לכל ישראל ותוס' חולקין ומפרשין שמעורב בערלה וכה"כ והנה גם פירושם דחוק כמו שהקשה בט"א חגיגה דף כ"ג דהא קתני דאין מביאין מן הערלה ולכן אמינא ליישב דהנה ביבמות דף פ"ו מבואר בפירש"י דאיסור טבל היינו משום תרומה המעורב בו וזה נקרא מדומע כמבואר בפירש"י חגיגה שם לפי פירוש אחד שהביא שם ולפי"ז ניחא דאין מביאין מן המדומע דהיינו מן הטבל דלא הו' ממשקה ישראל דאין ראוי' אף לכהן וא"כ קשיא על רבינו דנקט אין מביאין מן הטבל ומן המדומע דהא האי מן המדומע היינו מן הטבל וכדקתני באידך ברייתא דפסחים ואיך כתב רבינו תרווייהו, עוד קשה לי דהנה התוס' בזבחים שם הקשה מחגיגה דאם אמר רביעית בתוכה הקדש דנאמן גם לתרומה ויקשה הא אין מביאין מן המדומע וא"כ לפי מה שפירשתי דין המדומע היינו מן הטבל לא קשה מחגיגה דשם איירי במדומע ממש אחר שהפריש חלק אחד בתוכה לתוכה א"כ שרי לכהן והו' שפיר ממשקה ישראל אבל רבינו דנקט בה' מ"מ חבית של תרומה שהפריש לתוכה רביעית יין של נסכים נאמן לתרומה א"כ לא איירי כלל ממדומע תרומה רק מתרומה עצמה וע"כ דלא בעי ממשקה ישראל רק מן המותר לכהנים א"כ יקשה למה אין מביאין מן המדומע כיון דאפי' מתרומה עצמה מביאין [וכן ל"ש לשיטתו לומר כתירוצו של טו"א חגיגה דשם דאיירי באמר לוג שאפריש יהא תרומה דאמרינן ברירה כיון דנקט חבית של תרומה משמע דכולה תרומה] לכן נראה לפרש עפ"י דאיתא בירושלמי פ"ד דדמאי אמשנה דתרומה שחזרה למקומה מה בין למקומה לשלא במקומה ומשני דלמקומה נעשה טבל גמור ואין עושה דימוע כלל דהדרא לטיבלא ובשו"ת יעב"ץ סי' קל"ה כתב שמשמע שמדאורייתא מדמתרת את השיריים באכילה ובשו"ת חס"ו שמ"ט העלה שהוא רק מדרבנן ולפי"ז ניחא דתרתי גוונא טבל איכא דמדומע ג"כ הוא טבל שאסור לכהנים אבל הוא רק מדרבנן אבל מתרומה יכול להביא דשפיר הו' ממשקה ישראל ולכן כתב רבינו בפי"א ממטמאי משכב דע"ה שהביא חבית של תרומה דנאמן גם על התרומה דהא תרומה הו' ממשקה ישראל ודו"ק.
ונראה להוכיח דלא אמרינן מדאורייתא הדרא לטיבלא מתוס' קידושין דף נ"ט שהקשו לרי"ו אמאי תנן אם תרם תרומתו תרומה והא תרומה נטלת במחשבה ואמאי לא אתי דיבור ומבטל למחשבה [ומרש"א כתב דלר"ל קשיא עכ"פ מ"ש סיפא מרישא] ותי' דבתרומה שאני דכתיב ונחשב לכם הו' כמעשה גמורה ואפי' תרם בעה"ב אין תרומתו תרומה וצריך ביאור כיון דמדמה לקידושין לאחר ל' יום ע"כ דס"ל דנהי דתרומה נטלת במחשבה אבל כיון דעכ"פ צריך להפריש פ"א עדיין לא נגמר המעשה עד שיפריש דמי למקדש עד לאחר ל' וא"כ מאי תי' דנחשב כמעשה עכ"פ הא אי אפשר בלי מעשה הפרשה א"כ אמאי אם תרם בעה"ב אין תרומתו תרומה לכן נראה דשפיר משכחת דאהני מחשבה בלא מעשה הפרשה כגון שנתן עיניו בצפונה ואח"כ נתערב דהו' מדומע דעולה בק' ואחד ורשאי לאכול ויצא מידי טבלו מיד במחשבה ואין צריך לבוא לידי הפרשה שפיר אם תרם בעה"ב אין תרומתו תרומה דכבר הותר טבלו דמה"ת לא אמרינן דהדרא לטיבלא.

ואצ"ל מערלה. וכתב במל"מ יען שאסור בהנאה ובנובי"ת סי' קל"ג הקשה הא טבל ג"כ אסור בהנאה של כילוי והו' מה"ב וא"כ מאי כש"כ איכא ועוד קשה מגמרא דפסחים דמשמע דאסור רק משום דלא הו' ממשקה ישראל ונראה דהא דטבל אסור בהנאה של כילוי' לכאורה יש להביא ראי' מהא דפרק מפנין דתנן במשנה דאין מפנין את הטבל ע"כ דא"ר להאכיל לבהמה משום דאסור בהנאה של כילוי אך יש לדחות לפמש"כ הרשב"א היכא דחזי למחר לדידי' לא מהני הטעם דחזי לאחרינא היום דהדבר עומד להנאתו למחר וע"כ בטבל נמי דחזי לדידי' כשיפרש לא מהני מה דחזי לבהמה קודם שיפריש דהא עומד לדידי' דיהא חזי לדידי' גופי' אחר שיפריש ומה דחזי לאדם לא חשיב חזי לכלבים א"ר דהנאה של כילוי אסור מה"ת אמנם הנה ברשב"א שם כתב דזה תליא אם טבל הטביל לתרומה כתרומה דמיא דלמד' לאו כתרומה דמיא איכא למימר כיון דטהור אית בי' אכילה אין אסור בטבל אלא אכילה ממש לא הנאה של כלוי' ולפי"ז יש ליישב דלא יקשה מפסחים דיש לומר דנקט הטעם ממשקה ישראל משום טבל וכמ"ד דלאו כתרומה דמיא ליכא איסור הנאה של כלוי וכן א"ש דברי רבינו שכתב כש"כ ערלה דבטבל אין אסור הנאה של כלוי' מה"ת למ"ד לאו כתרומה דמיא.

ואם הביא לא נתקדשו וכו' לקרבן וכו' להפסל. וכ' הכ"מ שהוא משנה במנחות דף ס"ח ולח"מ הוסיף שהוא תוספתא פ"ח דמנחות ויפלא א"כ אמאי שינה לשון המשנה דאמרו אם הביא פסול והוא כתב אם הביא לא נתקדשו ואמנם באמת הנה מבואר כלשון רבינו בגמ' ערוכה זבחים דף פ"ח אם הביא מנחות ונסכים מן המדומע פסול ואצ"ל מערלה ואם הביא לא קידש ואמר רב לא קידש ליקרב אלא ליפסל וזה מש"כ רבינו ולא מן המדומע ואצ"ל ערלה והנה רבינו הוסיף גם חדש כיון דבתוספתא תניא חדש עם מדומע אם הביא פסול וכיון דבמדומע מבואר בגמ' אם הביא לא קידש א"כ גם הא דתניא בתוספתא חדש עם מדומע אם הביא פסול הכוונה לא נתקדש ליקרב והנה מבואר מכאן כדברי הש"א דאצ"ל ערלה לא קאי אחדש רק אטבל.
והנה בנובי"ת הרבה להקשות אהא דכ' רבינו ואצ"ל ערלה דהו' מה"ב ולא ראה שהוא גמ' ערוכה ומה דקשה על רבינו יקשה על גמ' וע"כ ככונת הש"א דהיינו תרומה אין אסור בהנאה ליכא מה"ב אלא בערלה ולכן אמר ואצ"ל ויבואר עוד אי"ה באריכות.
אך לכאורה יקשה על פירושינו דרבינו הוציא מזבחים אם הביא לא נתקדש ליקרב רק ליפסל ולא איירי מאם הקריב כבר א"כ הא דקאמר בחדש אם הביא לא נתקדש ליקרב רק ליפסל יקשה בחדש, אפשר להקריב אחר העומר ואמאי נתקדש ליפסל הא אפשר להקריב אח"כ דהא לפי דברי רבינו אם הביא הכונה אם הביא בכלי א"כ גם הא דתנן במשנה דאם הביא קודם לעומר פסול כונה אם הביא בכלי נתקדש ליפסל ומשמע אפי' ביום י"ו ואמאי הא אפשר להקריב אחר העומר בשלמא לר"ל דמוקי ביום ט"ו א"א להמתין עד למחר אחר שקידש בכלי דיפסול בלינה והיינו דאף דמח"ז הוא נתקדש בכלי נפסל בלינה אבל אי בי"ו איירי אמאי נפסל ואולי י"ל דקידוש כלי במח"ז נפסל וא"ר עוד להקדש בלילה דלילה לקדושה דקידוש כלי גרע כדמוכח יומא דף כ"א ודו"ק.
אך י"ל לפמש"כ בפ"ז מתומ"ס דרבינו בפי' המשנה כ' לכן אם הביא קודם לעומר פסול דנקצר באיסור וכונתו עפי' חקירת הש"א אי עבר וקצר דנאסר משום ל"ת כ"ת וסובר רבינו דנאסר משום ל"ת כ"ת א"כ שפיר אמר אם הביא נתקדש ליפסל וא"א להקריב עוד יען דעכ"פ נפסל ונאסר משום דנקצר קודם לעומר.
והנה רש"י פי' דמדומע ל"ה ממשקה ישראל דאסור לישראל ותוס' הוק' לכהנים שרי הוה ממשקה ישראל והנה במהרש"א חולין דף צ"א כ' הא דמליקה שרי למזבח משום דהוה ממשקה ישראל דשרי לכהנים וקשה לי לפי"ז ממנחות דף ה' דפריך לר"ל דסובר דמנחת עומר שנקמצה שלא לשמה קרב ואין נאכל לכהנים מברייתא דוקא עופות הותר מכללו משא"כ מנחה לר"ל הותר ג"כ מכללו בשלא לשמה וקשה לי שאני מליקה דהותר מכללו אף לכהנים והוה ממשקה ישראל שייך הותר מכללו אבל מנחה רק הותר למזבח ולא לכהנים ל"ה הותר מכללו.
והנה רש"י פי' דפריך אם איתא דאסור באכילה א"כ הותר מכללו אבל אי שרי באכילה ל"ה הותר מכללו ויקשה אף אי שרי באכילה הו' ג"כ הותר מכללו כמו משקה ורש"י לשיטתו דסובר אף דשרי לכהנים ל"ה ממשקה ישראל דלא שרי לכלל ישראל. אך י"ל דכונת רש"י כמש"כ בטה"ק אי הוה שרי באכילה ל"ה הותר מכללו היינו אי הוה שרי באכילה משום דאמרינן האיר המזרח ושרי אף לאכילה וליכא רק איסור עשה בעלמא קודם שקרב העומר אבל לתוס' יקשה.
אך י"ל אדרבא תוס' לשיטתו דכהא"ג שפיר הוה ממשקה ישראל לכן פירשו אי איתא שכשרה הוה הותר מכללו ולא מצי לפרש אי איתא דאסור באכילה דמשמע אי שרי באכילה ל"ה הותר מכללו כיון דלתוס' הא שרי לכהנים. והנה בט"ג בתשובה הקשה לתוס' דסברי כיון דשרי לכהנים הוה ממשקה ישראל א"כ מאי הקשה תוס' במנחות דף ס"ד דעומר ל"ה ממשקה ישראל הא כיון דלכהנים שרי משום עדל"ת שפיר הוה ההקרבה ממשקה ישראל ולדעתי לק"מ דהרי בדף ה' מבואר אף דלהקרבה כשר אפ"ה לאכילה אסור ויקשה בוודאי יבא עשה וידחה ל"ת ויהא שרי אף באכילה אלא וודאי דל"ש עדל"ת כיון דיהא שרי בו ביום אחר הקרבה העומר ואפשר לקיים שניהם וא"כ שפיר הוק' בדף ס"ח דל"ה ממשקה ישראל דביום י"ל ל"ש עדל"ת דימתין עד אחר הקרבה ודו"ק: אמנם קו' הט"ג לתוס' בלא"ה לא יקשה דרק היכא דשרי לכהנים כמו מדומע חשיב ממשקה ישראל אבל מה דשרי משום עדל"ת ל"ש ממשקה ישראל.

אבל נתקדשו להפסל ויהי' כקדשים שנפסלו. משמע שקדש קדושת הגוף ולכאו' קשה לענין מה קדשי קדושת הגוף דהא מנחות ונסכים קודם שקדשו בכלי יש להם פדיון כדאיתא מנחות ק' ופירש"י משום דלא קדשי קדושת הגוף רק קדושת דמים וכן פסק רבינו לקמן פ"ו ועוד אף שהקדשו בכלי הו' קדושת הגוף ולא ליקרב רק לפסול וכמוש"כ רבינו בפ"ג מפהמ"ק הי"ח הנה כל זה היכא דפסולו בקודש לדעת רש"י אחר שהוקדש ולתוס' אחר שנתקדש בכלי כדאיתא בזבחים פ"ד אבל כשהוא קודם שהוקדש אין המזבח וכ"ש מקדשין כלל קדושת הגוף וראיתי בשו"ת בית שערים סי' שמ"ח שעמד ע"ז ונראה לי לתרץ לפי מש"כ המל"מ לפרש דברי רבינו דבאמת מצללה"נ ולכתחלה מצלה"נ וכיון דלענין דיעבד כשר דמצללה"נ לכן שפיר קדוש קדושת הגוף ליפסל עכ"פ ולא להקריב ובהכי ניחא נמי דברי תוס' חולין ק"מ שנסתפקו בבהמת עיהנ"ד אי הקריבו אם הוא קרבן כשר ותמוה הא א"י להקדיש כלל כיון דאיה"נ הן כמו בשוה"נ דא"י להקדיש כדאיתא בב"ק דף מ"ה דאם הקדישו אינו קדוש כפירש"י משום דלאו ברשותי' דמארי קאי להקדישו עיי' חסו' סי' ק"פ להנ"ל ניחא כיון דממעט קרא דפסול לגבוה אפי' אי הקדישו כבר א"כ קדושתו אינו אלא כקדושת דמים לכן אינו יכול להקדישו כלל דקדושת דמים לא חל אמידי שא"ב כמוש"כ הריב"ש סי' שנ"ט אבל בבהמת עיהנ"ד דלא ממעט קרא בפירוש שפיר מסתפק תוס' אי עבר והקדישה דההקדש חל כיון דקדוש עכ"פ קדושת הגוף חל אמידי שא"ב ג"כ וכיון דחל מסתפק להו אי עבר והקריב אי כשר וא"ש.

תוכן העניינים

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה