אור ברסלב

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· רבי ישעיהו זילברשטיין

פרק ה · הלכה ז

הלכה ו

הגונב או הגוזל וכו'. והנה הקשו המפרשים איך כתב שקרבן פסול לפני יאוש משום ששונא גזל בעולה הא לאו קרבן הוא כלל לפני יאוש כדפריך הגמ' במס' בב"ק לפני יאוש פשיטא עי' שבולי דוד תרמ"ט ואני הוספתי מכבר להקשות מרבינו פי"ח ממעה"ק שכתב שם שחט לפני יאוש קרבן בחוץ פטור מכרת, ועלח"מ פי"ח מלולב דמה"ב בקרבן וקשה מר"ה דף ה' בל תאחר בקרבן ודו"ק ועיי' תמורה דף כ' אין אדם מתכפר בדבר עבירה וא"כ בחטאת נאמר בעבר בל תאחר יפסול הבא בעבירה ועי' מרדכי פ' לולב הגזול הנה משמע רק בחטאת דלכפרה שייך מה"ב אבל שאר קרבנות לא.
ועוד קשה לי א"כ הא דסוטה דף מ"ח דבנעשה בו עבירה כשר לקרבן דילמא דוקא לשאר קרבנות חטאת דלכפרה יפסול, ועוד מוקצה ונעבד רובע ונרבע מנ"ל דפסול לשאר קרבנות דילמא דוקא לחטאת פסול אך י"ל מן הבקר ומן הצאן בעולה כתיב. ועוד קשה ל"ל למעט בעבר בל תאחר מרצה הא מרבינן מקרא דאלה מהך דסוטה אך י"ל דכבר הקדישה לא ממעט מאלה רק מקרא דע"ע ובל תאחר ליכא בע"ע אין לילף משם ודו"ק. וכן יקשה בגזילה דילמא רק בחטאת פסול יען דהוא לכפרה.
ובכ"מ הקשה איך כתב לאחר יאוש כשר הא רבינו פ"ה מה' גניבה כתב כרב יודא דיאוש כדי לא קני ובלח"מ תי' דשאני התם דיש כאן שינוי השם ויאוש ויתר הקו' יתבאר עוד ונראה ליישב בנקדים סוג' דריש ר"ה בסוג' דבל תאחר דהוק' על רבינו דסובר דלא בעינן שוין כסדרן וסובר בבכור בל תאחר שנה בלא רגלים איך משכחת לה ונראה לי ליישב דהנה תוס' הוק' איך יליף מל"ה אלדיך בכור ולא חטאת והנה בברייתא אחריתא לא יליף כלל בכור ולכן נראה לי דהנה בט"א כתב דלא משכחת אמר ולא אפריש בבכור וכ"כ בפנ"י דבכור מאיליו קדוש רק אפריש ולא הקריב משכחת ואני אומר ג"כ לא משכחת בעבור בג' רגלים דכיון דבכור מאליו קדוש לא מחמת דיבורו ל"ש לכאורה לילף כלל מבל תאחר דכתיב כי תידור נדר והיינו רק דבר הנדור אבל בכור לא הו' דבר הנדור אמנם א"ש דהרי הוא פלוגתא בריש נזיר לחד מ"ד תפוס בבכור הו' דבר הנדור דיליף מלד' אלדיך יען דצריך להקדיש בפה וא"כ כאן דיליף מד' אלדיך יסבור דבבכור הו' דבר הנדור והנה מבואר בריש נזיר אי בכור הו' דבר הנדור מלד' אלדיך אז לא ילפינן חטאת מלד' אלדיך דל"ה דבר הנדור יען דהו' מחוייב בו א"כ מיושב קו' התוס' דלא יליף מלד' אלדיך רק בכור אמנם בברייתא אחריתא לא יליף בכור מקרא דמוצא שפתיך תשמור דיסבור דבכור א"צ להקדיש כלל כשיטת ר' ישמעאל ובזה יתורץ קו' ט"א דלקמן לא מרבה חרמים וא"ל דהו' בכלל בדה"ב דהרי בברייתא ראשונה חשוב חרמים אמנם י"ל דברייתא ראשונה סברי חרמים היינו חרמי כהנים וא"כ אין בכלל קדשי בדה"ב אבל ברייתא זו דלא סברי דצריך להקדיש א"כ סברי דחרמים היינו קדשי בדה"ב וא"כ לכן לא חשוב חרמים וא"ש אמנם רבינו סובר חרמים היינו חרמי כהנים וסובר דצריך להקדיש כמבואר בלח"מ דזה תלוי בזה אפ"ה א"ש דל"ש בל תאחר כיון דרבינו פסק בה' נדרים דבכור הו' דבר האיסור וא"כ לא יליף מלד' אלדיך וא"כ לא שייך לילף בכור לבל תאחר לג' רגלים מקרא דכי תידור דכתיב בו לד' אלדיך רק אתיא לחטאת ואמנם כשעבר שנה שפיר עובר בבל תאחר אף דהקדישה מאליו לא ע"י דיבור כיון דגלי קרא בפירוש שנה בשנה שייך הדרשא אתיא ולא אתיא הוא בלאו ואף דלא הו' ע"י דיבור דהרי בירושלמי קפריך דגם במעלה אחר שמנה יהא בבל תאחר ורק משני דל"ש בל תאחר רק בדבר דשייך תשלומין וא"כ לא תליא בדיבור ורק לעבור בג' רגלים דזה לא אפשר רק אי ילפינן מד' אלדיך דכתיב בפרשה דמועד ותו רבינו הרי פסק דל"ה דבר הנדור וא"כ לא ילפינן מד' אלדיך כדאיתא בריש נזיר וא"ש דסוג' דידן דסובר בעבור רגלים בלא שנה אתיא למ"ד בכור הו' דבר הנדור ודו"ק.
ועתו"ס תמורה דף י"ח ע"א דתמורה וכן וולד קדשים ל"ש בל תאחר ע"כ משום דאין קדושות פה אבל קשה דשם בעדות דר' פפייס אכלנו וולדה בחג מוכח דשייך בל תאחר בוולד. ועוד יש להוסיף דלכאורה אף בשנה לא יהא שייך בל תאחר כיון דל"ה קדוש ע"י פיו ומה"ט אמרינן דל"ש שאלה בבכור.
אמנם הדבר נכון דלכאורה יקשה איך שייך בבכור מעילה כלל הא ידוע שיטות פוסקים אם אין קדוש ע"י קדושות פה ל"ה בו מעילה אמנם נכון הדבר דהטעם כתבו ראשונים יען דכתיב וינזרו בני ישראל א"כ בעינן שיהא קדוש ע"י ישראל והנה כ' בריט"א הטעם דהפקר אין קדוש בבכור יען דאם זכה בו ישראל מהפקר שייך בו כל בכור בישראל אבל אם זכה בו גוי מהפקר ל"ה בכור בישראל ואין קדוש וא"כ לכן אף דקדוש מאיליו אבל עכ"פ בעינן קדושות ישראל ודו"ק.
ובזה ישבנו במק"א שיטת רבינו בהא דתק"כ יעוש"ה דל"ה דקדושה מאליו מה"ט וא"כ א"ש נמי דהו' בבל תאחר כיון דעכ"פ הקדושה בא מכח בעלים ישראלים והנה מה שיש לדבר עוד מענין זה יבואר עוד בעזר השם ועתה נשוב לדברי רבינו שהתחלנו דהנה בלח"מ תי' דהוה יאוש וש"ה וכתי' התוס' וגמ' בב"ק דקאמר לאחר יאוש פסול לא ידע מהא דהו' שינוי השם כחד תי' דתוס' וכן לתי' שני דע"פ הו' מה"ב א"ש ג"כ דלרבינו לי"ל מה"ב אבל הלח"מ הקשה א"כ בפר"ח למה הוצרך לומר דאוקמוה ברשותו הא עדיין קונה יאוש וש"ה ונראה לי לבאר בדרך אחר דהנה אף אי יאוש ל"ק כתבו תוס' היינו גזלן לא קנה אבל הפקר הו' לכל העולם וכאשר ביאר גם בט"ג פה בחידושינו וע"כ י"ל כיון שבא לשחיטה לעזרה כבר קנאו חצר ההקדש והתינח אם שחט בפנים אבל אם שחט בחוץ דליכא חצר הקדש שפיר צריכין לומר דאוקמוה ברשותו וא"ש ורק הגמ' בב"ק סובר לאחר יאוש ג"כ פסול מקרבן אף דקנאו חצר הקדש משום דסובר נהי דחצר הקדש קנאו והו' הקדש אבל קרבן כשר ל"ה כיון דל"ה קדוש ע"י קדושת פה של בעלים דגזלן לא קנאו וא"כ כמו דאין בו מעילה כן ל"ש לומר דלהוי קרבן כשר אבל רבינו סובר דשפיר הו' קרבן כשר דהרי באמת הקדישו הגזלן ועשה שינוי השם ואף דלא קנאו יען דחוזר ע"י שאלה שוב קנאו החצר ושוב ל"מ שאלה וכמו דכתבו אחרונים דכהנים מועלין בו בהך דשבועות דף כ"ד עקצה"ח סי' ר' ה"ה דהוה קרבן כשר להקרבה וכ"ז בפנים אבל בחוץ ל"ש זה ולכן צריך לומר דאוקמוה ברשותו ודו"ק.
וא"ש דקודם יאוש פסול דהרי י"ל דקנאו ע"י שינוי מעשה ששחט בעור הבהמה עיין בשבי"ד כלל הפלאה ועי' פי' משניות ריש זבחים דסכין מושכת לשם בעלים ורק לפמש"כ נהי דקנאו בשחיטה ע"י ש"מ ונעשה הקדש על ידי סכין שהוא כלי שרת אבל קדושות פה ל"ה ולא ראוי' להקרבה ופסול לפני יאוש אבל הקדש עכ"פ הוה ע"י סכין כ"ש משום חצר א"א לומר דקודם יאוש ל"ק חצר הקדש מה שהוא של אחרים וכ"ז בפנים אבל בחוץ ל"ש שהוקדש ע"י כ"ש שפיר כתב רבינו בשחט לפני יאוש פטור דל"ה הקדש כלל וא"ש הכל ואי"ה עוד אבאר.
ואף למאי דאמרינן דבשאר הקדש יכול לתשאול טרם שזרק ול"א שקנאו החצר כאשר יבואר ומטעם שכתב אחרונים דבקדשי מזבח לא נסתלק שם בעלים ויכול לתשאול כאן אין יכול לתשאול דאפי' אי יתשאול ונסתלק הוא ונעשה שוב הפקר וקנאו החצר שם הקדש ואף דקנין של חצר אין עושה הקדש בזה שיהא ראוי להקרבה דאין ע"י קדושות פה אבל כיון שעכ"פ נשאר קודש אף אי הוה קודש פסול א"כ שוב ל"ה בשאלה להיות חולין ונשאר ע"כ שינוי השם של הקדש שוב אמרינן דגם גזלן קנאו מכח ש"ה שהוא קדושות פיו דל"ש דישנו בשאלה דעכ"פ תשאר שם קדושה מכח קנין חצר ודו"ק היטיב.
אבל גמ' דבב"ק יסבור דמהא"ט קרבן פסול כיון שהקדישו יכול לתשאול אף דנשאר קודש וגם י"ל דתליא אי אמרינן במסרה לגזבר אין לו שאלה כשיטת הסוברים כן ולכן ה"ה חצר הוה כמו גזבר כמש"כ קצה"ח וא"כ ליתא בשאלה וגמ' בב"ק אזלי אי נאמר דיש שאלה עד זריקה וא"כ ל"ה שינוי השם דאפשר בשאלה קודם זריקה ודו"ק ועוד יבואר היטב ובמש"כ נראה לי ליישב דברי הגמ' שהוק' בתוס' מ"פ לעולא מדחייב כרת הא בלא"ה קשיא מדפטור עי"ש וכן קשה אפירש"י ומה שת"י בתוס' דרק לענין קרבן יאוש ל"ק כבר הוק' בתוס' ע"ז אך לפמש"כ א"ש דבוודאי אי הקדש הוה דהרי יש כאן יאוש ושינוי השם רק משום דאפשר בשאלה הוה שינוי השם החוזר כמש"כ תוס' בב"ק לענין תרומה וכי תימא הא קנאו החצר ההקדש וא"כ ליתא בשאלה וסבור עולא אף בבא ליד גזבר ג"כ אפשר בשאלה וא"כ אף דנשאר ההקדש מכח חצר הקדש זה לא הוה הקדש גמור שאין קדושת פה ואין חזי להקרבה אבל חיוב דש"ה שפיר אין כאן דעכ"פ קנאו ההקדש ולא רעהו מיקרי ומסיק ב"ג דאוקמוה ברשותו כדי לחייב כרת דהיינו דהוא קנאו וחל ההקדש מכח קדושת פיו וחזי להקרבה ושוב חייב שפיר כרת.
ובזה ניחא ג"כ דרש"י הקשה איך עקרו חכמים לפטור אותו מקרבן דאמרו בנודעה מכפרת ופירש"י בשוא"ת חכמים עוקרין והקשה רשב"א הא חולין בעזרה הוה קום ועשה ועוד מקשה רש"י פי' כהנים עצבים שאכלו חולין בעזרה הא יכול לפרש ששחטו חולין בעזרה עיי' טיב גיטין ולפמש"כ א"ש דבודאי חולין בעזרה ל"ה דהרי קנאו חצר ההקדש ע"י יאוש דהוה הפקר קאנו ההקדש ורק הוא לא נפטר בו דאין קדושת פה אבל חולין בעזרה ל"ה רק כהנים שיראו שאין מתכפר בו ומביא אחרת יחשבו דלא הוה הקדש כלל רק חולין בעזרה ויהיו כהנים עצבים.
והנה לפמש"כ א"ש דפטור מכרת דכל הטעם דחצר קונה להקדש התינח אם הביאו לאוהל מועד אבל בשחט בחוץ לא קנאו כלל חצר ההקדש וא"כ אין כאן הקדש כלל דהא לא קנאו יען דיכול לתשאול כמש"כ רשב"ם במס' ב"ב דיכול לתשאול על ש"ח וא"כ אין כאן ש"ה ויאוש לא קנאו ולכן פריך שפיר דלפטור מכרת וא"ש ג"כ מה דהקשה בט"ג הא עכ"פ ראוי לבוא לאוהל מועד מדרבנן משום תקנת שלא יהא כהנים עצבים א"כ הוה קדשים בחוץ כקדשים דרבנן ובב"ק משמע גם מה דאסור מדרבנן לא מחייב בדו"ה וא"ל דאיירי בשחטו בפנים א"כ שוב הוה חולין בעזרה כיון דמה"ת ל"ה הקדש לפמש"כ א"ש בין בשחט בחוץ דל"ה הקדש כלל אפי' מדרבנן ואף דחזי מדרבנן לאוהל מועד עתה ששחט בחוץ דלא קנאו חצר הקדש גם הוא לא קנאו ול"ה הקדש כלל והוה כמו לדידן לפני יאוש דלרבינו בפ"ב מגניבה דלפני יאוש חייב בדו"ה רק הגמרא משני אח"כ דאוקמוה ברשותו לחייבו כרת משעה שהקדש והיינו ע"י קדושת פיו ואף דחצר הקדש לא קנאו וקנין דידי' יאוש ושינוי השם למ"ד אפשר בשאלה חכמים אוקמי ברשותו דלהוי יאוש ושינוי השם והיינו כיון דאם הי' בא לפנים הי' שייך בו קנין חצר להקדש ורק דל"ה הקדש קדושת פיו יען שעל קדושות פיו יכול לאתשולי אבל חכמים אוקמי ברשותו שיחול הקדש דידי' משעת ההקדש דאז הי' קדושת פיו כיון דאם יבוא לפנים יהא כאן עכ"פ קדושת שבא ע"י חצר אוקמי ברשותו משעה שהקדוש דאז הוה קדושת פיו והו' כראוי בפנים ושוב חייב כרת אף דבחוץ ל"ש קדושת חצר ודו"ק.
והנה כ"ז לעולא דיסבור דאפשר בשאלה אף בבא ליד גזבר דהיינו ליד כהן או לחצר הקדש דהיינו דאף דפשיטא דאין יכול לתשאול לצאת לחולין דעכ"פ נשאר קדושה דממילא שזכה חצר הקדש מהפקר ע"י יאוש אף על קדושת פיו יכול לתשאול ושוב ל"ה קרבן כשר ובסברא זו מיושב קו' קצה"ח סי' ר' משבועות דף כ"ד [וגוף קו' הקצה"ח י"ל אם שאל עליו ונעשה חולין אין יכול חצר לקנות להקדוש כיון דיש כאן בעלים וראי' מכריתות כ"ד בשחט אשם תלוי ונודע שלא חטא הוה חולין בעזרה ול"א דקנאו חצר הקדש וע"כ משום שיש בעלים ורק כאן דאין לו בעלים דנתיאש שייך הסברא אם ישאול קנה חצר ההקדש ודו"ק דכיון דל"ה הקדש בטעות גם שאלה יש וכמו דכ"ש סכין שחיטה אין מקדש חולין בטעות כמו כן אם שאל עליו מהני אף שקדשו בכ"ש סכין שחיטה ורק קיבל דם בכ"ש מהני אף דאין ראוי לו דהו' חולין כדעת ר' יוסי בכריתות דף כ"ד ועיי' רבינו פ"ב מפה"מ ובכ"מ ובלח"מ ועמש"כ בפנים להלן מזה ודו"ק] די"ל נהי דאין יכול לתשאול היינו להוציא לחולין אבל קדושת מזבח קדושת פיו אזיל ע"י שאלה ולכן אמרינן שם דקדשים איתא בשאלה ומוקי בבכור, ואך רבינו יסבור דא"א בשאלה כשבא ליד הגזבר והיינו שהחצר קנה להקדש ואין לו שאלה כלל ונשאר קדושת פיו ומועלין בו ולכן כשר גם לקרבן דאחר יאוש קנה חצר להקדש ואין לו שאלה וכ"ז בשחט בפנים אבל בשחט בחוץ מצד הדין אין חיוב כרת כיון דלא קנאו חצר הקדש שהרי נשחט בחוץ א"כ יש לו שאלה ולא קנה ביאוש וש"ה ורק חכמים אוקמוה ברשותו כדי דלחייב עלי' משעת שהקדש ר"ל לא משעת יאוש רק משעת הקדש שיש כאן ש"ה וא"ש.
וא"ש ג"כ דסובר רבינו לפני יאוש פסול דבאם מתכיון דעשה מעשה שחיטה יכול לאסור וכיון דשחט בכלי שרת יכול להרכיב עליו איסור קדושת הגוף אבל לקרבן לא חזי דלקרבן בעינן קדושת פיו לא קדושת כ"ש משא"כ בשחט בחוץ דלא שחטו בכ"ש ל"ש בו כרת כלל דל"ה הקדש כלל ודו"ק, ובחקירה זו דנעשה הקדש בכ"ש מיושב ג"כ הא דלאחר יאוש כשר דה"ל יאוש וש"ה ואין לומר דיכול לתשאול די"ל כיון דנתקדש בכ"ש אין יכול לתשאול כמש"כ המשל"מ פי"א מקרבנות כמו באתא ליד גזבר ולעולא לפסול דכ"ש ל"ה קדושת פה אמנם י"ל דסכין שחיטה אין מקדש דאין לו תוך עיי' מנחות פרק ח' וגם תלוי אי כ"ש מקדיש פסולים עי' כריתות כ"ד ורבינו פ"ג מפהמ"ק ודו"ק.
[אך יש להקשות בשבועות שם דמשני בבכור וקשה גם בקדשים אחר שחיטה אין לו שאלה כיון דקדשו בכ"ש דסכין שחיטה אך זה תלוי אי בעי תוך ורק יקשה עכ"פ בקיבל בכ"ש הדם בוודאי אין לו שאלה דהרי לר"י שם בכריתות מוכח אף שנודע שהוא חולין שלא חטא אפ"ה הוה הקדש אף קודם שנזרקה הדם כיון שקיבל הדם בכ"ש וכן פסק רבינו פ"ג מפהמ"ק דמקדש אף שאין ראוי לו וכר' יוסי וכמש"כ כ"מ ולח"מ ואך יש לעיין בפ"ד שם פסק דלא כר' יוסי בנודע קודם שנזרק הדם] ונחזור להנ"ל לכאורה רבינו סובר ע"כ דיש לו שאלה בבא ליד גזבר דהרי סובר דחייב באחריותו עד שיקריב כמש"כ פי"ד ממעה"ק ועובר בבל תאחר עד שהקריב א"כ ה"ה שיכול להתשאל עליו וכמו שהוכיח ברי"ט אלגאזי פ"ד מבכורות אך נראה להוכיח דלא תליא הא בהא דאף אי עובר בבל תאחר אפ"ה שפיר י"ל דאין לו שאלה דהרי בכור כאשר בארנו לעיל דעת רבינו דעובר בבל תאחר ומטעם שאבאר וכאשר רמזתי לעיל דאף דבא מאיליו אפ"ה כיון שרק קדוש ע"י ישראל שקונה מהפקר הקדושה בא ע"י ישראל ואפ"ה שאלה אין לו ה"ה כאן אף שעובר בבל תאחר ול"א בי' גזא אפ"ה שפיר י"ל דאין יכול לתשאול עליו ודו"ק.
והנה בסברא שכתבתי לעיל יען דקנאו ישראל מההפקר לכן חייב בבכורה חשוב שפיר קדושת ע"י אדם ומועלין בו יש להביא ראי' מנדרים דף ל"ה בהי' ככר של הפקר שקונה ע"י חצר להפקר ומועלין בו שהקשה בקצה"ח הא הפקר ע"י חצר אין מועלין ותי' רק חצר הפקר לא קנאו אבל חצרו של אדם אחר קנאו שפיר להקדש דהוה כיד בעלים ולכן מועלין ה"ה נמי בזכה חצרו של ישראל בהמה בכורה מההפקר חל עליו קדושת הפקר ודו"ק ובזה א"ש גם סוג' דילן וא"ש ההמשך בשני הסוגיות דהנה לפמש"כ י"ל חצר הקדש קנאו ורק לעולא אמרינן אפ"ה יכול לתשאול וחצר הקדש שקונה אין כשר להקרבה ובחוץ דליכא חצר כלל ל"ה הקדש כלל ושפיר פריך מאי עבידתא ויקשה לכאורה עדיין חצר הגנב קונה אותו מההפקר ע"י יאוש להקדש וא"כ אף אי יתשאל עליו הרי כבר קנאו חצירו להקדש מהפקר אך ז"א דאין יכול לזכות להפקר דכיון דאין יכול לזכות לעצמו דבאיסורא בא לידו דמה"ט יאוש אין קונה וא"כ ל"ש מיגו דזכה לנפשו ואמנם הגמ' משני אוקמוה חכמים ברשותו משעה שהקדש א"כ אף דרק מדרבנן הוא שלו שוב עכ"פ אחר אין יכול לזכות ואין חב לאחרים מצי זכי גם לאחרינא וזכי חצירו להקדיש ושפיר חייב כרת ודו"ק.
ויש להמתיק עוד יותר ההמשך משני סוגיות דהנה לכאורה יש לי חקירה איך יכול כלל להתשאל ומטעם שכתב ש"ר אמירה לגבוה כמסירה להדיוט הוה וזכה חצר שלו להקדוש [עיי' ר"ן נדרים ל"ד היטב ודו"ק] אך הדבר ניחא דהרי חצר המוכר אין יכול לזכות ללקוח כידוע דלא יצא מרשות לרשות ואך כאן חצר גנב שפיר נאמר דיזכה להקדש איך נאמר דיתשאל עליו יזכה לו חצירו להקדש ורק י"ל דהוה חב לאחרינא ול"ש מיגו דזכי לנפשי' דלנפשי' א"י לזכות דבאיסורא בא לידו אך י"ל דבכבר הביאו לחצר הקדש להקריבו אף אם ישאול עליו יזכה חצר ההקדש וא"כ ישאר זה הקדש וא"כ אין חב לאחרים שפיר י"ל דשוב מהני מה שזכה חצירו להקדש ובחצירו ל"ש דל"ה קדושת פה דהרי חצירו של אדם שפיר מצי זכי להקדש ומועלין בו כדאיתא בנדרים כדלעיל ולכן הוה קרבן כשר ודו"ק היטיב. ויצא ממש"כ דלא כקצה"ח שכתב דרק בקדשי בדה"ב מועלין אם זכה חצירו להקדש לא בקדשי מזבח דבעינן קדושת פיו דלפמש"כ א"ש דמוכח מבכור דזכה ישראל מהפקר להקדש וקרב שפיר.
והנה לפמש"כ י"ל עד"ז דשפיר חצירו זוכה להקדש וא"ל דלא מצי זכי לנפשי' דז"א דזכייתו להקדש וקנייתו באין כאחד דאחר שזכה הקדש ע"י חצירו א"י לתשאול ושוב נקנה לו ע"י יאוש וש"ה ואך זה מהני רק לרבינו לשיטתו דסובר כן בקידש אשה בגזל אחר יאוש מקודשת דאשה קנתה ויש ש"ר אצלה ושוב קונה האשה דקנייתה וקנין שלו בא כאחד וכאשר ביאר בקצה"ח טעמו של רבינו דסובר אפי' ש"ר קודם יאוש ג"כ מהני אף דבאיסורא בא לידו ה"ה כאן י"ל כן ואמנם עולא יסבור דש"ר קודם יאוש ל"מ ויסבור באשה כהא"ג בקידש בגזל אחר יאוש ל"ק דל"א דש"ר אצלה קנייתה וקנין שלו באים כאחד וא"כ גם כאן לא זכה הוא וא"כ כיון דלא מצי זכי לעצמו גם להקדש לא מצי זכי יען דחב לאחרים ל"ק רק אי מצי זכי לנפשי' וא"כ ישנו בשאלה ולא קנה הוא ע"י יאוש וש"ה דש"ה אפשר בשאלה אמנם קרבן שפיר הוה דלענין שיהא הקדש [שפיר מצי זכי להקדש ע"י חצירו וא"ל הרי חב לאחריני ול"מ זכי לנפשי' די"ל כיון שבא לחצר הקדש בלא"ה קנאו החצר וא"כ גם חצירו מצי לקנות ורק יש לדחות דבשעה שבא לחצר הקדש הלכה זכייתה שיכול לזכות ע"י חצירו כיון שאין שם עתה הקרבן בחצירו] שפיר י"ל דנקנה ע"י חצר הקדש ואף דלהקרבה ל"ח הקדש הוה שפיר ולתשאול א"י דהוה כיד גזבר לענין שיהא קדושת בה"ב שיהא הקדש רק לא להקריב דעל זה יכול לתשאול ואמנם לרבינו שפיר נקנה ע"י חצירו להקדש ומועלין בו וגם חזו להקרבה כאמור ואלא דלפי דרך זה יקשה לרבינו למה צריך לומר בשחט בחוץ אוקמי ברשותו דלחייב הא חצירו קונה להקדש וזה י"ל דבאמת שני דרכים לפנינו דאמרינן חצירו זכי להקדש ורק ע"ז יקשה הא חב לאחרים ול"מ זכי לנפשי' וע"ז י"ל דלא חב דבלא"ה קנהו אח"כ חצר הקדש וכיון דלא חב זכי חצירו להקדש וא"כ ליתא בשאלה ושוב גם הוא זכה בו והו' קרבן שלו.
ואמנם בשחט בחוץ דליכא חצר הקדש דליקני א"כ שוב גם חצירו שמתחלה ל"מ זכייתו להקדש דחב לאחרינא ולנפשי' הרי ל"מ לזכות ואמאי חייב ולכן נתן רבינו הטעם יען שחכמים אוקמוה ברשותו משעה שהקדיש ר"ל כיון דאם בא לפנים הוה נקנה להקדש ע"י חצר ושוב מהני קנייתו של חצירו להקדש למפרע ושוב גם הוא קנאו דקניית הקדש וקנייתו באים כאחד כאמור וזה שאמר משעה שהקדיש יען דחצירו קנאו מיד להקדש וקנאו גם הוא והו' הקדש ע"י פיו ודו"ק היטב.
ובזה יש ליישב דרבינו כתב לפני יאוש קרבן פסול די"ל שכונה שהקדש הי' לפני יאוש והו' ש"ה קודם אבל אח"כ נתייאש ולכן הו' קרבן עכ"פ דחצר הקדש קנהו אבל חצירו א"א שיקנה להקדש דבשעה שהי' בחצירו עדיין לא הי' יאוש ודו"ק וא"ש דכתב רבינו דלענין כרת בשחטו לפני יאוש פטור דבחוץ גם זכיית חצר הקדש ליכא וכ"כ בה' גניבה פ"ב דחייב בדו"ה בשחטו לפני יאוש ודו"ק ויתבאר עוד להלן.
והנה כ"ז מתבאר מסוג' דבל תאחר דהקדמנו דלכאורה קשה קו' חכ"צ על רבינו ואני תמהתי יותר איך שייך כלל ב"ת בבכור דהו' ממילא וא"ל דנפיק מל"ד דלרבינו ל"ה דבר נדור לא ילפינן מלד' וע"ז הקדמתי דלכאורה יקשה רבינו פסק ת"כ אין מוציאין וקשה גמ' מסיק בכור שאני דקדושה מאלי' והנה אי הו' דבר הנדור בכור ע"כ ליתא לתי' הגמ' והו' א"ש שיטת רבינו דאין מוציאין דל"ש דבא מאלי' די"ל דכיון דהו' דבר הנדור ע"כ הטעם דהרי חזינן בהמת הפקר פטור וע"כ כסברת מהרי"ט דכה"ג באין לו בעלים בילה מעכבת בו וצריך קדושת פה א"כ ל"ה בא מאילי' וגמ' דמסיק בא מאילי' יסבור דל"ה דבר הנדור ובהמת הפקר ע"כ יתחייב בבכורה אמנם כיון דרבינו סובר דלא הו' דבר הנדור ע"כ דקדושת פיו אין מעכבת א"כ יקשה למה פסק אין מוציאין וקשה שיטת רבינו וע"כ לומר דא"ש דרבינו יסבור נהי דל"ה דבר נדור דאמירת פיו אין מעכבת ול"ה רק לכתחלה לא מטעם דראוי' לבילה אין מעכבת אלא דמעיקר הדין ל"ה אלא לכתחלה וכאשר יבואר החילוק בזה אין מטעם דראוי' לבילה או מטעם דא"צ מצד עיקר הדין אלא דסובר דבכור ל"ה דבר נדור בהמת הפקר פטור מבכור מטעם דבעינן דישראל יזכה מההפקר להקדש אז חייב בבכור וכסברא אחרת שכ' מהריט"א ומהא"ט גם מועלין בו כיון דבא ע"י קדושת ישראל ושוב שפיר שייך גם בל תאחר כיון דל"ה כ"כ קדושה מאלי' רק בא ע"י בעלים ישראלים ושייך בו בל תאחר ואף דמל"ד לא ילפינן לרבינו יכולין למילף מדרוש ידרשנו וממילא דא"ש גם קו' חכ"צ די"ל דבבכור לא תליא בג' רגלים [כמו שאר דברים דילפינן מדרוש ידרשנו] רק בשנה דהרי בצדקה דחשוב ג"כ שם חזינן דחייב לאלתר י"ל דבבכור עד שנה אין עובר וכאשר יתבאר עוד טעמא דמילתא או דנאמר דרבינו יסבור דבעינן כסדרן וכמש"כ באמת במק"א בס' המצות וכמו דמוכח ג"כ מכח קו' אחרונים בהא דחג המצות בשעה"מ פט"ו ממעה"ק וכאשר יתבאר עוד בס"ד והיינו לפי דרכו י"ל כן דפשוט אין לומר רבינו סובר דבעינן כסדרן דא"כ אמאי לא הביא דרשא דכל הבכור לרבות קדשים לשנה בלא רגלים וע"כ דרבינו סובר דל"ב כסדרן ול"מ בקדשים שנה בלא רגלים ולכן לא הביא אמנם לפי דרכי י"ל לעולם דבעינן כסדרן ואפ"ה לא הביא דרשא דכל לענין קדשים בשנה בלא רגלים די"ל דמבכור ל"מ לילף רק אי בכור הו' ג"כ דבר הנדור גמור דהרי צריך להקדישו ואף דרק לכתחלה היינו משום ראוי לבילה אין מעכבת וא"כ שייך לילף גם שאר קדשים מבכור אבל לרבינו דבכור ל"ה דבר הנדור א"א לילף מבכור לשנה בלא רגלים ולכן לא הביאו רבינו בקדשים אבל לעולם סובר דבעינן כסדרן ושפיר משכחת בבכור שנה בלא רגלים לענין ב"ת ודו"ק היטב.
ובמש"כ משכחת שפיר דבעינן תרי קראי דבט"א הקשה בבכור ל"מ רק אפריש ולא אקריב לפמש"כ י"ל דקאי למ"ד צריך להקדיש רק ביש בעלים ראוי לבילה אין מעכבת וא"כ צריך חד קרא לעבור קודם שאמר וחד קרא לאחר שאמר הרי זה קדוש בבכור דאז הו' אמר והפריש רק לא הקריב ועוד יתבאר בס"ד היטב. ולמ"ד דלא בעינן כלל להקדיש דכן סובר ר' ישמעאל י"ל דלכן שייך בל תאחר כיון דחזינן בהמת הפקר פטור רק בזכה בו ישראל שפיר שייך בו בל תאחר דרק בא קדושה ע"י בעלים ישראלים והבן.
ומעתה אנו הדרן למש"כ דיצא לנו מזה דבר חדש דע"י שזוכה מההפקר להקדש מועלין אף בקדשי מזבח וראוי להקרבה א"כ זה גם שיטת רבינו בחטאת גזולה דע"י שזוכה חצירו להקדש הו' הקדש גמור ליקרב והו' קדושת פה ולעולא ע"י חצירו ל"מ זכי לנפשי' ורק קנין חצר הקדש יש וא"כ הו' קדושה דממילא לא קדושת פה ולכן הו' קרבן אבל לא להקרבה דכה"ג אין מועלין וכמו שמבואר הכל לעיל בס"ד.
בהא דקרבנו ולא גזול קשה לי לפי מה דאיתא בסנהדרין לחד גי' רבא דבא במחתרת קניא לגוף גזילה ומייתא מהאי דגנבו והחזירו ולא קבלו רבא א"כ ה"נ צריך קרא כה"ג דגנבו דיכרא במחתרת דקנינהו שפיר אלא דקרא ממעט עכ"פ לקרבן דעכ"פ בא בגזילה ובאיסורא בא לידו אין ראוי' לקרבן אולם בהא יש ליישב באמת קו' תוס' בסוכה ל"ל לכם הא יליף מקרבנו להנ"ל יש לומר דהו' מוקמינן רק בבא במחתרת בודאי אין ראוי' לקרבן שקנינהו בדמי חבירו אבל גזל דעלמא הוה אמינא דראוי' לקרבן לכן צריך קרא דלכם.
ועל הקו' דנוקי קרא בתלוי וזבין נראה ליישב דהנה באמת קשה דאמאי לא נאמר דכיון דשחטה נעשה מעשה אסרה וחל ההקדש קדוה"ג ולכן צריך למעט מן קרבנו אף לפני יאוש ומאי פריך וצריך לומר דלזה אין צריך קרא דאין כשר לקרבן רק אם הקדיש קדושת פה תחילה וכמו שהעלה אאמוה"ג זצ"ל בסי' תרמ"ט וא"כ אי נוקי כה"ג בתלוי וזבין יקשה באמת אמאי מועטי' קרא מקרבנו הא כיון דגוף הקרבן קנאו לו יכול להקדיש קדושת פה ושוב מהני המעשה לאסרו בקדושת הגוף ול"ש למעטה מקרבנו.
עוד יש לומר לפמש"כ דהא דהקדיש ואח"כ נתיאש פסולה מה"ת דאף דס"ל דש"ר ואח"כ יאוש קנה רק בלוקח שעושה מעשה אבל בהקדיש דאין עושה מעשה לא מהני רק מתקנה הוא דהו' כשר להקרבה רק רב לשיטתו דסובר דקנה הגזילה ואין עליו אלא חיוב השבה שפיר בהקדיש ואח"כ נתיאש כשר מה"ת כדס"ל לרב אדא וא"כ בתלוי וזבין והקדיש דבאמת קנה גוף הגזילה ואין עליו אלא חיוב השבה אם נתיאש אח"כ באמת הקרבן כשר מה"ת ואין למעטו מקרבנו דשפיר מיקרי קרבנו.
עוד קשה לי בהאי עניינא מאי פריך מקרבנו לפמש"כ תוס' בב"ק דף ק"י דמכאן נראה שאין הכהן יכול למחול דהו"ל כפרה ובפנ"י הקשה דהא קיימ"ל דגזלן יכול למחול דהו"ל כאלו נטל ממנו וחזר וקנאן לו וה"ה הכא וכ' הפנ"י דשאני כהן דכל שלא זכה בו מעולם לא שייך לומר דיכול ליתן במתנה ולכך לא מצי מחיל ובשו"ת שו"מ ח"ב סי' כ"ח כתב לתרץ דשאני שאר גזלן דעיקר הכפרה הוא לפי שגזלו והתורה רצתה שלא יגזול חבירו א"כ הרי עיקר הכפרה לגבוה תלוי במה שבינו לחבירו [וכבר נודע מש"כ החוהל"ב דבגזל יש שתי רעות מה שבינו לחבירו ומה שבינו למקום שהרי אמרה תורה לא תגזול] ולכן כל שמחל לו שוב נתכפר לו ג"כ דהרי עיקר הגזילה שהקפידה התורה הוא בשביל חבירו אבל גזל הגר של"ש בינו לחבירו דאין לו יורשים רק דהתורה הקפידה שלא יהא לו כפרה עד שיתן לכהן הכסף וא"כ לא מהני מחילה ואיך יכול הכהן למחול והא לא גזל אותו כלל רק דהתורה אמרה שבזה יתכפר עונו ואיך יועיל מחילה. לפי"ז קשה לי הא צריך קרבנו למעט גזול בגזל הגר דההקדש שפיר חל דהא אין לו בעלים ואפ"ה מיעטה קרא כיון דצריך לתנו לכהן ומיעטה קרא מקרבנו [ועיי' בחס"ו בגיטין דף נ"ה שהביא דתליא זה שמביא הגזול אי כהנים שלוחא דידן או שלוחא דשמיא ולהנ"ל לא שייך זה בגזול דעיקר תלוי' במה שהוא של חבירו.]
עוד קשה לי דהנה בגיטין דף נ"ה הקשה בפרש"י איך יכולין חכמים לעקור דברי תורה שהוא חייב בקרבן ותי' דבשב וא"ת יכולין לעקור וקשה לי להנ"ל הא בגזילה מהני מחילה דהו' כהחזירו וחזר ונתן לו וא"כ לפמש"כ הר"ן בכתובות דלכן יכולין לומר דבע"ח מאוחר יכול לגבות יען דאי עבר וגבה גבה יכולין ליתן לכתחלה לגבות א"כ ה"נ כיון דאי מחלו כבר בדיעבד יכולין חכמים לתקן שיתכפר כאלו מחלו הנגזל להגזלן וא"כ מאי הוקשה בפירש"י דאין יכולין לעקור דבר תורה.
ועוד קשה לי הא משכחת שפיר קרא כגון שקנה בהמה מחבירו וזקף עליו במלוה ואח"כ כפר בו ואין רוצה לשלם דדעת הב"ח חו"מ סי' צ' דהו' גזל בידו דלא כמו שהעלו הפוסקים דמאחר שזקף עליו במלוה כבר פטור הוא ממה שחייב לו לשלם הו' כחוב בעלמא כמו שהביא בס' ג"פ ס"ס ק"כ והעלה דאם עבר ומכרה לאחרים קנה שפיר דמה שעשה עשה ובגט כהא"ג שלא שילם שכר הסופר מתגרשת בו. א"כ לפי"ז שפיר צריך קרא קרבנו למעט גזול כהא"ג דההקדש הא שפיר חל עליו ולא נתמעט מביתו כיון שבאמת הקנה לו מרצונו הטוב רק דחשוב עדיין גזל בידו ולכן פסלו הכתוב להקריב דקרבנו לא מיקרי.
במה דאמרו שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות נראה הכונה דאיתא בשבת דף ק"נ הכא במאי עסקינן בירא שמים דלא ניחא לי' לזכות מהפקירא א"כ ה"נ בודאי אף דיאוש קונה דהו' הפקר לא ניחא לי' למזבח לזכות מהפקר לכן יאמרו דאוכל מזבח גזילות כיון דלא ניחא להם לקנות ביאוש א"כ נשאר ע"ז איסור גזילות ובהא ניחא מה שהקשה הקצוה"ח סי' ד' דהא חצר ההקדש קונה האבידה להנ"ל ניחא דלא ניחא לי' להקדש לקנות מהפקירא דיאוש מטעם הפקר וראי' לזה מבב"ק דף ק"י בנתן המעות לאנשי משמר ומת עד שלא הביא אשם המעות לאנשי משמר שנאמר אשר יתן לכהן לו יהי' וקשה תיפק לי' משום דזכה מתורת הפקר ויאוש אע"כ דלא ניחא לכהנים בתורת יאוש.

הגונב או הגוזל והקריב הקרבן פסול והקב"ה שונאו שנאמר שונא גזל בעולה וכו' ואם נתייאשו וכו' כשר וכו' שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות. והנה בכ"מ הקשה הא רבינו פסק דיאוש לא קנה ואיך פסק כר"י ותי' כאן בהקדש איכא שה"ש [וש"ר] בהא ס"ל כר"י דקני ואמנם לפי דבריו יקשה הא דכתב רבינו דפסול הא בלא אתיאש לא חל ההקדש כלל כמש"כ בפי"ח ממעה"ק ועוד דהא בפי"ח ממעה"ק כתב דחכמים העמידו דבריהם כדי לחייבו כרת וזהו כעולא דסובר דיאוש לא קני אפי' בהקדיש דאיכא שה"ש ונראה ליישב בהקדם קו' התוס' דכאן סובר עולא דיאוש לא קנה ובהגוזל קמא גבי נטל מוכרין ס"ל דיאוש קני והנה רבינו תם תי' דהכא פסול משום מה"ב ור"י חולק דאי יאוש קני מוכח בב"ק דלא מיפסל משום מה"ב דהא יליף עולא מהקרא דיאוש לא קניא מגזול דומיא דפיסח דלית לי' תקנתא כדאיתא בדף ס"ז ואי אמרת דיאוש קונה ומיפסל משום מה"ב לא נשמע מקרא דיאוש לא קנה די"ל דלכן פסול משום מה"ב ולכן מפרש ר"י דהכא הו' נמי שה"ש לכן קני אלא דמפסל משום מה"ב דהא כיון דבעינן נמי שה"ש שפיר הו' מה"ב ורב יודא סובר דיאוש כדי קני היינו ג"כ עם שה"ש ולית לי' מה"ב והנה תמהו הראשונים דזה לא נזכר כלל בסוג' הטעם דמה"ב ועוד דהא תוס' הביאו ראי' דאי יאוש קני ל"ה מה"ב מסוכה דקאמר בהני אוונכרי דלקנינהו בשה"ש משמע אי קני ליכא מה"ב וכתבו דדוחק לומר דסובר כר"ש בר נחמני דלית לי' מה"ב וא"כ גם לרב יודא הוא דוחק לומר דלית לי' מה"ב ומהרש"א הקשה עוד א"כ למה קאמר יאוש כדי לא קני הא באמת איכא שה"ש ג"כ עוד הוק' מהרש"א מאי פריך מאי אוקמוה ברשותו הא פשיטא משעת יאוש אוקמוה ברשותו אף לר"י כיון דקניא ביאוש ושה"ש עוד הוק' תוס' ובפירש"י דמגופה דברייתא הו' לי' להקשות אמאי פטור מדו"ה והא לאו דהקדש טבח דיאוש לא קני וא"כ קשיא ממנ"פ אי ס"ל דיאוש לא קני קשיא מגופה דברייתא ואי ס"ל דיאוש קני א"כ מאי איריא הקדיש אפי' לא הקדיש נמי פטור מד"ה דשלו הוא טובח ושלו הוא מוכר כדפריך בב"ק רי"ו לר"ל דאמר חיובי' לפני יאוש אבל לאחר יאוש שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר ופריך מגנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר אימת אילימא לפני יאוש מי קדוש אלא פשיטא לאחר יאוש ואי יאוש קני מאי איירא הקדיש אפי' לא הקדיש נמי דשלו הוא טבח שלו הוא מוכר ומשני בהקדישו בעלים בבית גנב והכא ליכא לשנויי הכי דא"כ מ"פ לעולא כרת מאי עבידתי' הא מתחייב כרת שפיר דהא ראוי' לפתח אוה"מ כיון שהקדישו בעלים. ועוד הוקשה בשמ"ק מ"פ אילימא לפני יאוש מי קדוש הא שפיר י"ל דחכמים אוקמוה ברשותו דלחייב עלי' כמו לאחר יאוש למ"ד יאוש לא קני עוד הוק' גם לרב יודא לשיטת תוס' יאוש כדי לא קני קשה מברייתא.
והנה הא דמשני דאוקמוה ברשותו לחייבו כרת פירש"י משום קנס ותוס' הוק' הא מצי אייתא בטבח אחר וכתבו כיון דלא נודעה לרבים אוקמוה ברשותי' שלא יהא כהנים עצבים ממילא מחייב כרת והוא תמוה דמאי סברא איכא בהא בשלמא בהקריבו בפנים שייך לומר שפיר מצד תקנ"ח כדי שלא יהא כהנים עצבים אבל הכא הא בטבח בחוץ אייריא ל"ש לומר דחל ההקדש מהאי טעמא שלא יהא כהנים עצבים:
ונראה ליישב דהנה זהו הסברא דמחלקין בין נודעה ללא נודעה בין לעולא בין לרב יודא צריך תלמוד מהיכי תיתי דנעשה בזה חילוק בין נודעה ללא נודעה דלא מצינו בעלמא חילוק כזה בשאר מצוה הבא בעבירה דהא יליף גזול דומיא דפיסח ובפיסח בוודאי ליכא חילוק בין נודעה המום ללא נודעה המום וכן בשאר פיסולי מזבח כהך דיליף מן הבקר מן הצאן להוציא המוקצה והנעבד ונרבע וכדומה לו ואף דנתן רב אדא טעמא לדבריו כבר הוק' תוס' דטעם זה אין מספיק דמבטלין דבר תורה בקום ועשה [ועלח"מ פ"ב מגזילה] ואומר דמקור דין זה יש ללמוד מירושלמי פ"ז דכלאים בהא דתנן שם דהאנס אוסר כמו של ישראל אם זרע בו כלאים משנשתקעה שם בעלים ואמר עלה בירושלמי א"ר אחא נשתקע הבעלים ולא נתייאשו אסורים מהתורה נתיאשו הבעלים ולא נשתקעו אסורים מדברי סופרים ויש קרקע נגזלת א"ר לוי אעפי"כ יש יאוש לקרקע והביאו תוס' בסוכה ירושלמי זה ומפרש דירושלמי ס"ל דקרקע אין נגזלת אבל מדרבנן עכ"פ יש יאוש לקרקעות אבל בח"ס בחידושיו לע"ז מפרש פירוש חדש דירושלמי קאי לס"ד דיש יאוש לקרקעות וס"ל ירושלמי כך היכא דלא נתייאש א"כ הו' קרקע של ישראל א"כ הו' כרם של ישראל ונאסר בכלאים וא"כ כיון דנשתקע שם בעלים והאנס שולט בו כבשלו א"כ יכול לאסור דל"ש א"א דבר שאין שלו כיון דשולט בו כבשלו ולהיפך בנתיאש דהו' קרקע של נכרי א"כ אין דין כלאים נוהג בו אבל כיון דנשתקע שם בעלים אוסר מד"ס מפני שנראה כאלו הוא כרמו של ישראל יעי"ש מעתה לפי זה אני אומר היכא דלא נתיאש אבל שם הבעלים נשתקע מאותו בהמה שפיר יכול להקדיש אף לפני יאוש כיון דנשתקע שם בעלים והוא שולט כבשלו והא דאמרינן בעלמא דלפני יאוש לא מצי מקדיש היינו בלא נשתקע שם בעלים אבל בנשתקע שם בעלים שפיר יכול להקדיש דהא כיון דאדם אוסר דבר שאינו שלו ה"נ יכול להקדיש כדמוכח מתוס' חולין דף מ' בסוג' דרבוצה דתוס' מדמין הא דא"א דבר שאינו שלו להא דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו לכן נמי יש לחלק הכי בקרבן בין נודעה ללא נודעה דבלא נודעה דהיינו שנשתקעה שם הבעלים חל ההקדש עכ"פ אף קודם יאוש ונודעה היינו דלא נשתקע שם בעלים לא חל ההקדש כלל קודם יאוש מעתה י"ל דפליגי עולא ורב יודא בין בהקדיש קודם יאוש בין בהקדיש לאחר יאוש והנה בהקדיש קודם יאוש הו' ש"ר ואח"כ יאוש ובב"ק דף קט"ו פליגי רב ורי"ו בש"ר ואח"כ יאוש דלרב קני ולרי"ו לא קני וביאר בקצה"ח סי' שנ"ג דטעם פלוגתתם דרב ס"ל דהא דיאוש וש"ר קני היינו דגם הש"ר הו' קניין ומסייע דליקנה הלוקח אבל להגזלן לא מהני הש"ר רק היאוש מהני להגזלן [ואף לשיטת רבינו דסובר בקידושין דמהני יאוש וש"ר דאשה דע"י האשה נקנה ממילא גם להגזלן] וא"כ הו' ש"ר קודם ג"כ הו' קנין ורי"ו ס"ל דש"ר ל"ה קנין כלל רק הא דמהני יאוש וש"ר דהש"ר הו' בהתירא אתי לידי' דיאוש לבד דלא קני היינו משום דבאיסורא אתי לידי' אבל בש"ר הו' בהתירא בידו וא"כ שפיר נקט עולא דיאוש כדי ל"ק אף דבאמת איכא נמי ש"ר ואח"כ יאוש לא קני והיינו מטעם דש"ר ל"ה קנין אלא היאוש לבד דהש"ר אין עושה קנין ולכן לא קני [ואף דאיכא נמי שה"ש יש לומר דאי ש"ר לא מהני בהקדש גם השה"ש לא מהני דהא בהא תליא כמו שהעלה בח"ס בשמעתין דהא השה"ש לא נעשה רק ע"י הגזלן ואי ליכא ש"ר כגון בחטאת דהו' קדשים דנתחייב באחריותן ממילא גם שה"ש לא מהני דהש"ה דמעיקרא חולין והשתא הקדש רק מהני אי איכא ש"ר דהקדיש והא דמסיק בב"ק דף ס"ז דחל מטעם שה"ש דמעיקרא חולין זהו באמת רק מדרבנן א"כ עיקר תלוי בהקדיש כדמוכח מפירש"י ש"ר דיאוש כדי היינו בלא ש"ר ולא נקטו בלא שה"ש] ואך זה בנודעה דלא נשתקע שם הבעלים אבל בלא נודעה דנשתקע שם הבעלים א"כ חלה עכ"פ ההקדש דהא דלפני יאוש א"י להקדיש היינו בלא נשתקע שם הבעלים כנ"ל וכיון דעכ"פ חל ההקדש לכן כשנתייאש אח"כ שפיר אמרו דמכפרת דהקרבן כשר למפרע משעה שחל ההקדש דזה שפיר יש כח לחכמים לתקן שיהא כשר למפרע [אף דבעלמא ס"ל לעולא דש"ר ואח"כ יאוש לא קני כאן בהקדש משום שלא יהא כהנים עצבים קונה משעה שחל ההקדש] והיינו בשחט והקריבו לפנים ובשחט בחוץ ג"כ אוקמוה שפיר ברשותי' לחייבו כרת משעה שהקדישו וחל ההקדש ומיושב קו' התוס' במה יש כח לחכמים לאוקמוה ברשותו לחייבו כרת דהא לפמש"כ ההקדש חל אף קודם יאוש רק דא"ר להקרבה אבל כשנתיאש שוב הו' ראוי לפתח אוה"מ דאי הו' מקריבו בפנים הו' כשר הקרבן למפרע משעה שהקדישו דהו' ש"ר [ושה"ש] ואח"כ יאוש דמצד התקנה הקרבן כשר למפרע משעה שהקדישה ואמנם אף בנתייאש ואח"כ הקדיש סובר ג"כ עולא דלא קני [דבחטאת דהו' קדשים שישנו באחריות ליכא ש"ר ממילא ליכא גם שה"ש מה"ת רק מדרבנן כמ"ש הח"ס ובלח"מ פ"ג מגזילה] לכן קאמר דיאוש כדי ל"ק דאף דאיכא גם ש"ר הא הש"ר הוי קנין רק דבהתירא אתי לידו לכן ל"ה אלא יאוש לבד דלא קני ורק מצד תקנת כהנים אמרו בלא נודעה דמכפרת דכיון דנשתקע שם הבעלים אלימא היאוש דידי' וכשר למפרע משעת הקדש.
והנה רב יודא ס"ל דש"ר ויאוש ג"כ קני מה"ת ולכן אף בהקדיש ואח"כ נתיאש קני דש"ר מצד קנין אבל עכ"פ לגבי הגזלן ליכא רק יאוש לכן נקט דיאוש כדי קני דהיינו דלעולם רב יודא ג"כ ס"ל דיאוש כדי ל"ק רק בהקדש איכא גם ש"ר אלא כיון דלגבי הגזלן ליכא רק יאוש לכן נקט יאוש כדי קני בהקדיש ואח"כ נתיאש דבודאי ל"ה לגבי גזלן רק היאוש לבד לכן קאמר יאוש כדי קני דש"ר ואח"כ יאוש נמי קני כדרב וזה ל"ה אלא יאוש לחוד דש"ר שקודם יאוש ל"מ לגבי הגזלן אך כל זה בלא נודעה אבל בנודעה מגרע כח היאוש כדמוכח מירושלמי הנ"ל דבלא נשתקע שם בעלים לא מהני היאוש מדרבנן ואוסר הכרם משום כלאים ולכן אמרו בלא נודעה אין מכפרת שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות היינו דאף דאיכא שה"ש כיון דהו"ל רק מכח הגזלן והבעלים לא הקדישוהו והא שם בעלים לא נשתקעו ממילא ל"ה שה"ש שינוי כלל דהיכא דליכא ש"ר גם שה"ש ל"ה כמש"כ בח"ס הנ"ל [ע"ד שכתבו הראשונים היכא דהו' שינוי החוזר אי בעלים מרדפין אחריו ל"ה שינוי דהבעלים יבטלו השינוי] וא"כ א"צ לטעם מה"ב אלא כיון דלא נשתקעו שם בעלים ל"ה שה"ש כסברת ח"ס הנ"ל והיינו מה שאמרו שנראה כמזבח אוכל גזילות כיון דלא נשתקעו שם הבעלים וניחא דשפיר יש כח לחכמים לחייבו בקרבן כיון דכאן גרע משאר יאוש וכן השה"ש גרע משאר שה"ש וניחא קו' רש"י ותוס' דמגופה דברייתא לא מצי להקשות כיון דלא נשתקע שם בעלים חלה ההקדש ופטור מדו"ה מברייתא דחייב כרת קשיא לי' דהא בעי' ראוי לפתח אוה"מ.
והרווחנו דלא יקשה הקו' דלא הוזכר בשמעתין הטעם דמה"ב דא"צ כלל לטעם מה"ב דהטעם דפסול לעולא משום דל"ד לש"ר דלוקח דעושה מעשה הקנין וכמ"ש הקצה"ח בסי' שנ"ג דההקדש הא אין עושה מעשה וכיון דליכא שה"ש גם יאוש ליכא ולרב יודא גם היכא דנודעה ולא נשתקע שם הבעלים ל"מ שה"ש ויאוש לחודי' הא לא קני גם לרב יודא וא"ש קו' מהרש"א דמשעת יאוש אוקמוה ברשותי' דהא לפמש"כ איירי בהקדיש ואח"כ נתיאש.
מעתה נתיישבו דברי רבינו שכתב דאם הקדיש קודם יאוש פסול להקרבה אבל ההקדש חל היינו דאיירי בלא נודעה שנשתקעה שם הבעלים לכן חל ההקדש שפיר ואם נתיאשו אח"כ הבעלים כשר מתקנה דפסק בחדא כעולא ובחדא כרב יודא דבהקדיש ואח"כ נתייאש פסק כעולא דמה"ת בין נודע בין לא נודעה אינה מתכפרת אף דרבינו ס"ל דש"ר ואח"כ יאוש קנה הוא פסק כעולא דלא קני דבחטאת דמחייב באחריות ליכא ש"ר וכיון דליכא ש"ר גם שה"ש לא מהני כסברת הח"ס ובעולה דליכא חיוב אחריות דמשכחת בנדבה י"ל ג"כ דלא מהני מה"ת וש"ר ואחר יאוש דהא עכ"פ קדושה הראשונה שהקדיש קודם יאוש הו' קדושה דחוי מעיקרא דהי' פסול להקרבה לכן לא הדרה ומתחזיא רק מתקנה כשר כשנתיאש בלא נודעה מתקנת חכמים כדי שלא יהא כהנים עצבים וזה שכתב רבינו ואפי' הי' חטאת הנאכלת לכהנים ויפורש כן אפי' הי' חטאת דאתיא לכפרה אפ"ה כשר משום דכהנים אוכלים בשרה וכהנים עצבים כמו דמוכח מדברי הראב"ד שהבין כן בדברי רבינו שהשיג מאי אפי' ובכ"מ כתב דקאי אדלעיל דאם הקדיש פסול אפי' הי' חטאת א"כ מוכח מהראב"ד שהשיג דלא ניחא לי' לפרש כן דברי רבינו דקאי אפסול רק דקאי אהכשירא דקרבן והשיג שפיר מאי אפי' וע"כ לפרש דברי רבינו דלא יקשה השגת הראב"ד דהכי קאמר אפי' הי' חטאת דאתיא לכפרה אפ"ה כשר יען דכהנים אוכלים את בשרה וכהנים עצבים נשמע דרבינו הביא גם טעמא דעולא אמנם בנתיאש ואח"כ הקדיש פסק כרב יודא דיאוש עם ש"ר קני מה"ת [וכיון דאיכא ש"ר איכא נמי שה"ש כנ"ל] אך זה בלא נודעה דנשתקע שם הבעלים אבל בנודעה אינה מכפרת דכיון דלא נשתקע שם הבעלים מגרע כח היאוש כמו שהוכחנו מירושלמי דבלא נשתקע שם הבעלים מגרע כח היאוש ואוסר הכרם מדברי סופרים וגם הש"ר וש"ה מגרע דהא שה"ש לא בא אלא מכח הגזלן והבעלים לא הקדישוהו א"כ אין כאן שה"ש מה"ת כסברת הח"ס וגם הש"ר מגרע כיון דלא נשתקעו שם הבעלים והיינו כסברת הקצה"ח סי' שנ"ג דלא דמי לש"ר דלוקח דעושה מעשה הקנוי' היינו שיאמרו שלא יהא מזבח אוכל גזילות דכיון דלא נשתקעו שם בעלים אשר לא הקדישו הקרבן נראה כאלו אוכל מזבח גזילות [וסברת הח"ס מבואר לפי פירוש הגמ' במה שאמרו שלא יהא מזבח אוכל גזילות] וא"ש הכל. וכן מתבאר מדברי רבינו בפי"ח ממעה"ק שכתב בפירוש דאיירי בהקדישה קודם יאוש ורק אם נתיאש אח"כ כששחטה אוקמוה ברשותי' למפרע משעת ההקדש והיינו כעולא דהא רבינו פסק בחדא כעולא היכא דההקדש הי' קודם היאוש דהו' ש"ר ואח"כ יאוש דל"ק רק מטעם שתיקנו חכמים שלא יהא כהנים עצבים מכפרת ותיקנו שיהא ברשותי' משעת ההקדש דע"כ חלה ההקדש גם קודם שנתיאש רק דפסול להקרבה לכן כשנתיאש אח"כ אוקמוה ברשותי' שפיר לחייב כרת דהא הי' ראוי אל פתח אוה"מ דהי' מכפר אם הו' מכניסו בפנים [וניחא קו' המפרשים להראב"ד שכתב דאוקמוה ברשותי' גבי גיזות וולדות אף קודם יאוש ולפמ"ש רק בנתיאש אח"כ שייך דאוקמוה ברשותי' משעת הקדש כיון דעכ"פ ההקדש חל והיינו בשחט בפנים אבל בשחט בחוץ לא שייך התקנה שתיקן דמכפרת כנ"ל.] ונתיישבה קו' הלח"מ דרבינו פסק כר"י דלפמש"כ היינו ביאוש קודם אבל היכא דההקדש קודם דהו' ש"ר ואח"כ יאוש פסק באמת כעולא. והא דכתב רבינו שם אם שחטה קודם שנתיאש אינה קדושה כלל נראה דהיינו טעמא דהא דבארנו דחלה הקדושה בשעה שהקדיש יען דנשתקע שם הבעלים א"כ מסתמא סופו שיתיאשו הבעלים ולכן כשבאמת נתיאשו קדוש למפרע קדושה ליקרב כיון שעכ"פ בא באמת לכלל יאוש אבל אי שחטה קודם יאוש דאיגלאי מילתא דלא בא לכלל יאוש באמת ל"ה קדושה כלל דאיגלאי מילתא דל"ה עומד להתייאש ודו"ק.
והנה בח"ס בחי' כ' ג"כ ליישב קו' הלח"מ דרבינו פסק כרב יודא דשם איירי ביאוש ואח"כ הקדיש דהוה יאוש ואח"כ ש"ר והכא הא איירי בהקדיש ואח"כ נתיאש דהוה ש"ר ואח"כ יאוש דקונה למפרע משעת ההקדש משעת ש"ר משא"כ כששחטה קודם יאוש.
אולם לפי דרכו יקשה בהא דפסק רבינו דש"ר ואח"כ יאוש קנה דהיינו כרב בב"ק דף קט"ז הא רב לשיטתי' שפיר סובר דש"ר ואח"כ יאוש קנה דהא רב סובר בסנהדרין דף ע"ב בגזלן קונה גוף הגזילה אלא דמצות השבה עליו ולשיטתו שפיר יכול הגזלן להקדיש הגזילה כמו שביאר יפה בח"ס חו"מ סי' קל"ב וכן אהני נמי ש"ר ואח"כ יאוש דאין חייב להחזיר בתורת השבה ג"כ אבל רבינו דס"ל דלא קני לגזלן דהא פסק דשניהם א"י להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותי' א"כ גם ש"ר ואח"כ יאוש נמי לא מהני ואמנם לפמש"כ ניחא דהא באמת פסק הכא כעולא ע"כ דס"ל לרבינו דרק בעלמא ש"ר ואח"כ יאוש קונה יען דהלוקח עושה מעשה קנין כמוש"כ בקצה"ח סי' ש"ג אבל בהקדיש דלא עושה מעשה לא מהני הש"ר דידי' וא"כ ניחא כיון דהטעם דקונה ש"ר הוא משום דהלוקח עושה מעשה הקנין א"כ אף אי לית לן טעמא דרב דסובר דגזלן קני הגזילה ואין עליו חיוב השבה ג"כ מהני ש"ר ואח"כ יאוש רק דלרב לשיטתו דסובר דהגזלן קני הגזילה ואין עליו רק חיוב השבה לכן גם בהקדיש ואח"כ נתיאש ג"כ מהני דלא נתחייב בהשבה כדאית לי' לרב יודא אליבא דרב דמה"ת כשר אבל רבינו דסובר דלא קנה הגזילה אית לי דרב דש"ר ואח"כ יאוש קנה אבל לא מטעמי' דרב דס"ל דאין עליו אלא חיוב השבה אלא מטעם דכיון דעושה הלוקח מעשה קנין מהני לענין אם נתיאש אח"כ דקנה למפרע ולכן בהקדש באמת בהקדש ואח"כ נתיאש ל"ק ש"ר ואח"כ יאוש דהקדש אין עושה מעשה קנין כרב באמת דל"ק וכדס"ל לעולא ופסול מה"ת ורק מתקנה דלא נודעה מכפרת אוקמוה ברשותי' שיחול ההקדש למפרע משעה שהקדיש אף דמעיקרא קדושה דחוי' הוה כשר להקרבה שלא יהיו כהנים עצבים. אמנם לדרכו שלח"ס דמפרש דלכן כשר למפרע משום דסובר ש"ר ואח"כ יאוש קנה כרב קשה קושיתנו הא רב שאני דאזיל לטעמי' דס"ל דגזלן קנה הגזילה ואין עליו אלא חיוב השבה כנ"ל.
הנה הריב"ש העלה דרק בקדושת דמים ילפינן מביתו דבעינן ברשותו אבל קדושת הגוף חלה על דבר שאין ברשותו ובשו"ת מרי"א חאו"ח סי' קצ"ד העלה דעל דבר שאינו שלו לא חלה קדושת הגוף דסברא הוא ותמוה דהא בכמה דוכתין בסוכה ובב"ק דפריך הגמרא מביתו לענין קרבן דהו' קדושת הגוף ולמה צריך קרא הא מסברא כן לכן נראה דבאמת אף דבר שאין שלו מצי חלה קדושת הגוף כמו דא"א דבר שאינו שלו ע"י מעשה כן חלה קדושת הגוף על שאינו שלו רק דלענין הקרבה מסברא דלא חל על שאין שלו ולכן פריך מביתו דלא חלה הקדש אף לענין לפסול דאין לומר דהא קדושת הגוף חלה על דבר שאין שלו דהא אין קדוש רק לפסול לא הו' אלא כמו קדושת דמים והריב"ש רק איירי לענין קדושת הגוף כמו קונמת אבל בקדושת הגוף דקרבן ל"ש דלענין הקרבה לא חלה מסברא ואי לענין לפסול שוב לא הו' רק כקדושת דמים ונתמעט מביתו כמו שיבואר אלא דבאמת דברי הריב"ש תמוהין לי דהא במשנה דתמורה דף ז' איתא והי' הוא ותמורתו יהי' קודש מה קודש בבית בעלים אף תמורה בבית בעלים וקרא זה איירי מקדושת הגוף ואפ"ה בעינן בבית בעלים וצ"ע.
והנה בחולין דף קל"ט איתא דפליגי בקדבדה"ב אי פקעי אבל בק"מ לא פקעי במרדו לכ"ע ועי' בראשונים שהק' הא קדושה להיכן הלכה וכולם פה אחד ענו ואמרו כיון דיאוש הגזבר מחמת שמרדו הוה לי' כהפקר לפקוע שעבוד שיש לגבוה עליו ואי לאו דמעטי' קרא אפי' בק"מ שבא מרשות הקדש נפקע הקדישו והנה קשה לי מתוס' הנ"ל בב"ק דהק' למה צריך קרבנו ולא גזל הא מוכר עולתו ושלמים לא עשה כלום ומה קו' הא כיון דאי אין יאוש קונה פקע הקדש והנה לכאו' נוכל לומר דבאמת לדעת ראשונים אלו מיושב קו' תוס' דהרי כאן איירי לרב ורב סובר יאוש קונה א"כ ע"כ מוקי קרא דקרבנו דקרבן חברי' ויקשה ל"ל קרא לא עדיף ממוכר עולתו וצריך לומר בודאי לרב עדיף דהו"א דפקע קדושתו ויהא חזי קמ"ל דפסול דעכ"פ גזל הוא אלא דלכאורה ז"א אי פקע הקדישו א"כ הוה כמו בהמת חולין לאחר יאוש דלמ"ד יאוש קונה כשר לקרבן אך ניחא מאוד דהנה הא דס"ד דקדה"ג פקע כשמרדו נראה לי טעמו משום דממנ"פ אי נאמר דיאוש לא אהני וא"כ חזי לבעלים להקרבה וא"כ עדיין אין מחוייבין בשילוח דהרי הוה מזומן דלא יצא מרשותייהו במה שמרדו כיון שעומד להקרבה לשמים וע"כ כיון דאמרינן דל"ה מזומן יען דאיתיאשו בעלים ואין עומד שוב להקרבה דפקע שם בעלים מן הקרבן לכך אמרינן גם דפקע הקדישו ורק צריך קרא למעט אולם הני דסברו דלא פקע הקדישו בין בק"מ בק"ד ומשכחת אצלייהו לפטור שלוח בהקדיש קדה"ג ול"ה מזומן א"כ ע"כ שם בעלים פקע אלא דשם הקדש לא פקע ומעתה רק לרב אליבא דאמת דקדה"ג לא פקע אבל שם בעלים פקע וא"כ לפי"ז שפיר צריך למעט קרבנו ולא קשה הא מוכר עולתו לא עשה כלום ע"י יאוש ע"כ פקע שם בעלים דאל"כ יקשה הא הוה מזומן (אלא דיש לעיין לרי"ו ושמואל דיאוש לא קנה א"כ במה פקע שם בעלים דלא יהא נקרא מזומן) ואפ"ה מיעטי' קרא משום דע"פ שם הקדש לא פקע אבל ההו"א הוה דכיון דשם בעלים פקע ושם הקדש נשאר יעלה לשם הגנב קמ"ל.
והנה תוס' תי' דאיירי בפסח וכונה דכמו דמכירה אהני בפסח כך אהני יאוש דפקע שם בעלים וקרב לשם הגנב ולכן צריך למעט משום גזול ולכאורה יקשה כיון דאמרינן בחולין דקדה"ג לא פקע במרדו א"כ אף אי מוכר פסחו מהני אבל יאוש גרע ולפמש"כ דשם בעלים פקע אף אי נשאר הקדש וא"ש.
וזה נראה הא דפ"ו דשקלים דסובר ר"י דראוי' לפסחים קרב עצמו לשם זבחים דפקע שם בעלים וקשה הא שם הקדש לא פקע וע"כ דלענין שם בעלים פקע. אך יקשה לס"ד בקידושין דף נ"ה איירי זה בגזל בהמה הנמצאת עיין שם בתוס' א"כ הא ממעט מקרבנו ולא הגזול. אלא דיקשה בירושלמי איתא שם דתנאי ב"ד שיקריבו עולות האובדות וקשה למה צריך לתנאי ב"ד הא כיון דאיאש פקע עכ"פ שם בעלים י"ל דבאמת לזה א"צ דעת ב"ד אלא דצריך הב"ד יען דמשנה משלמים לעולה ואדרבא דבזה א"ש דיקשה איך ישנו שם בעלים וע"כ משום דפקע אלא דיש לומר דמקריב לשם מי שהוא.
והנה בגמ' בבלי בקידושין מוכח דמקריב לשם בעלים וקשה הא כיון דנאבד ואיאש פקע שם בעלים ומכש"כ דיקשה לרב דלדידי' וודאי שם בעלים פקע דאל"כ הו' מזומן. והנה לכאורה יקשה דבקידושין מוקי במזיד קידש יען דמתחלל דילמא איירי בגזל הקדש ואיאש גזבר דכה"ג בק"ד מתחלל לרב ומה צריך רב לדחוק שם לאוקים בכח"כ אך י"ל אי באיאש מ"ט דר' יודא אך יקשה א"כ רי"ו מה נדחוק שם לאוקים דפליגי אי הו' טעות ולר"מ רק במזיד יש מעילה לוקי דפליגי אי יוצא ע"י חילול בגזל דר"מ סובר דיצא לחולין ע"י יאוש ור"י סובר דלא יצא כסברת ר"יו כאן וצריך לומר דומיא דשוגג קתני ואי באיאש מ"ט לר"מ בשוגג לא קידש אפי' אתיאש הגזבר ויצא לחולין.
ואולם יש להקשות לר"מ דסובר במזיד מתחלל אפי' קדה"ג וכתב שם במקנה בקרבן של אחרים אין מתחלל בלא יאוש וש"ר גם לר"מ ואולם ביאוש שפיר מתחלל וא"כ לר"מ גם בק"מ באמת פקעו אי יש כאן יאוש דהרי הקדש מתחלל ורק משום בעלים הא בעלים נתיאשו וא"כ לדידי' גם בק"מ לא משכחת הך דפטור משילוח הקן בהקדישות וא"כ לדידי' יקשה הא סתם משנה כר"מ. וכך יקשה בהך דקידושין דמוקי הך דשקלים כר"מ דמתחלל במזיד א"כ מה פריך רי"ו שם וכי אומרים לאדם חטא יקשה הא כבר פקע הקדושה כיון דנאבד ואתיאש כמ"ש פנ"י שם דאיירי ביאוש.
והנה במקנה שם כתב עוד הבדל אי קק"ל ממון בעלים או בקדשים שחייב באחריותן ל"ש דמתחלל במזיד בלא יאוש משום חלק הבעלים. והנה בריטב"א כתב לפרש בהך דחולין דמסיק הא באמר עלי הא בהרי זו דבהרי עלי יען דחייב באחריותן מתחלל ופקע ק"ד דהו' כמו חילול כיון שחייב באחריות.
והנה זה כסברת מקנה שכתב לכך בק"ד מתחלל לר"מ יען דרק דמים יש להקדש והרי כאן נתחייב בדמיהן הגזלן וכעין זה כתב בפנ"י אמנם לריטב"א א"צ לטעם זה יען דגזלן מתחייב די"ל דביאוש כיון דבעלים אתיאש נתחייבו מתחלתו והיינו חילול דידהו ורק בק"ד א"צ יאוש אבל בק"מ דצריך יאוש א"כ לפי"ז בקדשים שחייב באחריותן י"ל היינו חילול דידהו ויצא מתורת הקדש אולם באמת לר"מ אף באין חייב באחריותן פקע הקדש במזיד לר"מ. והנה בישוב קו' תוס' בב"ק יש לומר לפמש"כ מקנה קידושין נ"ג בהרי זה יכול למכור עולתו ושלמיו א"כ משכחת גזל קרבן דחברי' בהרי זה אולם אני הוכחתי דהסברא להיפוך בהרי זו אין יכול למכור ובהרי עלי יכול למכור דהרי יכול להביא אחרת וראי' לסברתי מריטב"א הנ"ל בהרי עלי מתחלל הקדש כשנאבד כיון דחייב באחרת ולפי"ז לדברינו יש ליישב קו' תוס' באופן זה דאיירי שאמר הרי עלי והפריש קרבן ובא זה וגזלו ובעלים נתיאשו אפי' אי אמרינן דלא פקע הקדישו בק"מ אבל עכ"פ שם בעלים פקע ונתחייב באחרת דבהרי עלי פשיטא די"ל כסברתי דשם בעלים פקע ולא יקשה ממכר עולתו דבאמת דבהרי עלי מהני גם מכירה ודו"ק.
ועכ"פ מוכח מהך דקידושין דל"א ק"מ פקע דבזה כ"ע מודו אך אי קשיא הא קשיא ממשנה אחרת דשקלים פ"ב נמצאו או שהחזירם אלו ואלו שקלים וקשה נאמר דמיד שאבדו פקעו ואין יחול קדושה שנית וזה אין ק"מ אולם נראה ליישב דבוודאי מה שרק ק"ד בעלמא אמרינן דפקעי אבל מה שהוא קדושת עצמו כמו שקלים או אפי' דבר שיש תשמיש למזבח נראה לי דלא פקעי דהרי רבינו בפ"ו דמעילה כתב בכלי תשמיש יש מא"מ וע"כ דחשוב קדוה"ג כמו שהוכחתי שם ולפי"ז כש"כ בשקלים דמיקרי קדוה"ג לענין זה ואם שקל משקולת בהן לא יצאו לחולין עד שהוציא לפי"ז א"ש ג"כ דלא פקעה קדושתן וכך אנו צריכין לומר מה דיקשה מתמורה דף ו' אבדו מעות שהקדיש לחטאת נאמר ג"כ דאבד פקע קדושתן ומשמע אפי' ביאוש איירי וע"כ דזה חשוב כמו קדה"ג ולא פקע.
וכך יש להוכיח מכמה משניות דשקלים במעות שנמצא בהר הבית דחולין יען דכהנים מחללין תחילה תיפוק לי' כיון דנאבד ואתיאש פקע הקדישו וכן בהא דביקשו לגנוז כסף וזהב של עולם משום כספה של ירושלים יקשה כיון דנאבד פקע קדושתו וע"כ דל"מ פקעה בכהא"ג דחשוב קדה"ג וכך יש להוכיח במעות שנמצא מ"ש נאמר ג"כ פקעה קדושתו אי ממון גבוה הוא כמש"כ מקנה לר"מ דהקדש מתחלל גם מ"ש מתחלל ה"ה דנאמר דיאוש מהני.
והנה בגוף הפלוגתא אי קה"ד פקעה באתיאש נראה לכאו' דתליא אי קדושה פקעה בכדי בנדרים דף כ"ט דהנה אי ק"ד לא פקעי ע"כ דכל ק"ד מיחשב כקדה"ג לכן לא פקע בכדי א"כ ה"ה ע"י יאוש לא פקע אבל אי ק"ד פקעי דל"ח כקדה"ג רק דמיו להקדיש שפיר ע"י יאוש ג"כ פקע אך י"ל דהרי כל הטעם דסברי יען דכל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא א"כ בהקדיש לזמן דל"ש זה שפיר לכ"ע פקע. ואולם לפי"ז בק"ד לזמן דלמ"ד פקע א"כ י"ל אפי' קודם הזמן בנאבד פקע גם ע"י יאוש. ולפי"ז למ"ד קדה"ג לזמן פקע י"ל גם ע"י יאוש פקע קדה"ג דעכ"פ ל"א בק"מ פקעי היינו בק"מ לעולם או למ"ד לזמן ג"כ לא פקע אבל למ"ד ק"מ לזמן פקע א"כ גם ע"י יאוש פקע וא"כ יצא לנו מזה עוד תי' על קו' תוס' ממוכר עולתו די"ל למ"ד פקעי בלזמן משכחת בקרבן לזמן בכהא"ג ע"י יאוש פקע והו"א דכשר לקרבן קמ"ל קרבנו עכ"פ גזול הוא. ולפי"ז לדעת רבינו דקדה"ג לא פקע גם יאוש לא מהני ולכן לדידי' ל"מ הדין דגזל קרבן דחברי' דלא עדיף ממוכר עולתו ולכן לא הביא דין זה. ועיין באמרי בינה נדרים בסוג' דב"פ להגאון מוהרמא"ש שכתב כעין זה בישוב קו' תוס' עפ"י ר"ן דנדרים דקדה"ג לזמן ק"ד יש בו ופקע ע"י יאוש.
ולפמש"כ בה' מעה"ק פט"ו דלדידן דקיימ"ל הקדיש לדמיו קדוש קדה"ג ל"מ כלל לדברי ר"ל דל"מ ק"ד בתמימים א"כ שוב לא פקע ג"כ ע"י יאוש ול"מ הדין דגונב קרבן חבירו.

הגונב וכו' והקריב וכו' פסול וכו' ואם נתיאשו וכו' כשר. והקשה בכ"מ הא פסק יאוש כדי לא קני ובלח"מ פי"ח ממעה"ק תי' דכאן הו' יאוש ושה"ש לכן קני [וא"ל דהו' מה"ב הא רבינו פ"ח מלולב לית לי' מה"ב] וקשה לי דהנה לכאורה יש להקשות דרבינו סותר עצמו דשם בפי"ח פסק דלפני יאוש אינה קדושה כלל ואיך פסק כאן דקרבן פסול הא ל"ה קרבן כלל וליישב זה נראה כי רבינו איירי מגזל קרבן דחברי' דלמסקנא קרא דקרבנו למעט קרבן דחברי' וכן משמע שכ' אח"ז גנב קרבן דחברי' והקריב סתם כשר משמע דמתחילה איירי מגזל קרבן דחברי' והקריב לשם דידי' א"כ לא קשיא מהא דס"ל דקודם יאוש אין קדוש דהרי איירי בהקדישו בעלים אלא דא"כ הדרה קו' הכ"מ לדוכתי' דל"ש לתרץ דיש כאן שה"ש דהרי בגזל קרבן דחברי' אין כאן שה"ש. ונראה לישב דהנה יש להבין בגמ' משני אלא בגזל משכב דחברי' ה"נ בגזל קרבן דחברי' ופירש"י בחד תי' ולפני יאוש איירי או אפי' לאחר יאוש פסול משום דהו' בי' גזא דרחמנא ל"מ יאוש וקשה דעיקר חסר מן הספר דבגזל משכב דחברי' הכוונה דל"ה שינוי ובגזל קרבן דחברי' יתפרש לפני יאוש וכן בלאחר יאוש ומשום דבי גזא דרחמנא אין מוזכר בגמ' מזה מידי.
ולכן נראה לפרש באופן אחר דהנה בפנ"י הקשה מ"פ מקרבנו ולא הגזול הא רבה בדף קי"ד אית לי' דאפי' בדשמעיני' דמיאש ל"מ בגזלן רק בגנב אהני יאוש א"כ באמת לכן מיעטי' קרא אפי' לאחר יאוש דל"מ יאוש בגזלן דדעתי' למינקטי בדינא ונראה לישב דהנה בנתיבות סי' ש"ס הקשה דרבה דקאמר שינוי קונה והא דלא כהלכתא דאנן קיי"ל שינוי החוזר דוקא עם יאוש קונה ורבה איירי משינוי החוזר וסובר דקונה בלא יאוש ולכך העלה שם דרבה איירי עם יאוש והא דקאמר שינוי קונה הכונה לפמש"כ התוס' לקמן ומפורש יותר במלחמות פ' הגוזל ומאכיל דהא דש"ה ויאוש קונה משום דבלא יאוש ליכא כלל שה"ש דבעלים יבטלוהו והו' ש"ה החוזר אבל באתיאש ואין בעלים מרדפין אחריו א"כ הו' שינוי השם שינוי גמור ולכן קאמר אביי שינוי קונה דכונה לא מטעם יאוש אלא משום שה"ש ולכאורה יש להבין א"כ עכ"פ מאי נפ"מ אי מטעם יאוש או שה"ש כיון דהוא מסתפקא לי' דיאוש מה"ת קניא א"כ תיפוק לי' משום יאוש ואיך מסתפקא לי' כלל הא כיון דשינוי רק ע"י יאוש קונה ע"כ יאוש לחודי' אין קונה מה"ת ונראה לפי הפנ"י דאיירי מגנב אבל מגזלן ל"מ יאוש וא"כ י"ל נהי דיאוש ל"ק משום דדעתי' למינקטא בדינא אבל כיון דעכ"פ יש כאן יאוש שוב אין חוזר לברייתו ומהני מטעם שינוי דעכ"פ אין בעלים מרדפין אחריו כיון דשמענו דמיאש רק דביאוש לחודי' ל"ק דלא גמר ואקני דסבור למינקטא בדינא אבל אין בעלים מרדפין אחריו מיקרי ומהני מצד שה"ש. והא דפריך בגמ' שם דף קי"ד מגנב וגזל והקדיש והא לפמש"כ עכ"פ שה"ש קונה עם יאוש י"ל דקאי לס"ד דרב יוסף דאקשי עשרין ותרתין שנין ולא ידע דשה"ש קונה א"כ שפיר פריך לרבה אבל למסקנא י"ל באמת כיון דאיכא יאוש קונה מטעם שה"ש דבעלים אין מרדפין לבטל שה"ש.
ולפי"ז נתיישב היטב קו' הפנ"י דגמ' פריך אלימא לאחר יאוש הא יאוש קניא וא"ל דסובר בגזילה לא סגי ביאוש הא איכא שה"ש וע"ז משני רבא משכבו ולא הגזול דע"כ איירי במשכב דחברי' דליכא שינוי כן נמי בגוזל קרבן דחברי' דליכא יאוש ושה"ש שכבר הקדיש הוא ואי משום יאוש לחודי' שפיר י"ל לרבה לשיטתו ל"מ יאוש בגזילה וא"כ עיקר התי' באמת לומר דאיירי בגונב דליכא שה"ש כמו שם במשכב דחברי' הכא בקרבן דחברי' והא דל"מ מטעם יאוש אהא לא מייתא דידע בגזלן ל"מ יאוש רק דמייתא דמשכחת דליכא שה"ש [ואף בגנב ניחא דמוקמינן לפני יאוש רק דלא נחית לפרושי הא רק דכמו דממעטינן ממשכבו ולא הגזול דר"ה בגנב ולפני יאוש כן בקרבן אי איירי בגנב אייריא לפני יאוש] ולפי"ז לכאורה יש להקשות אף בגזל קרבן דחברי' איכא ש"ר עכ"פ דהא קודם דאתי ליד גזבר אפשר בשאלה ולא קניא ההקדש רק אחר שבא ליד גזבר או ליד כהן [עיין בספר חיצי יהונתן שכ' דתליא זה למ"ד מעות קונות א"כ כמו דממעטינן מרעיך נכרי ה"ה הקדש א"כ נכרי והקדש משיכה קונה א"כ בבא ליד גזבר הוא דקנאו במשיכה ול"מ שאלה אבל למ"ד משיכה קונה א"כ נכרי והקדש אין קונה במשיכה א"כ מהני שאלה דמסירה דקני בגזבר לא מטעם משיכה אלא מטעם אמירתו לגבוה דאפשר בשאלה והנה בחולין דף קל"ט מוכח דרי"ו סובר בקדשים ל"א דבי גזא דרחמנא איתא ור"ל ס"ל גם בקדשי מזבח בי גזא דרחמנא איתא אבל למסקנא סובר כרי"ו דבקדשי מזבח דמחוסר הקרבה ופירש"י הקרבה לעזרה ל"א דבי גזא דרחמנא איתא א"כ שפיר הו' ש"ר כשמסרו ליד גזבר ע"כ לומר דהא דמשני בגזל קרבן דחברי' ע"כ קאי לשיטת ר"ל לס"ד דאמרינן בי' גזא דרחמנא איתא והיינו דפירש"י אף אחר יאוש מעטי' קרא משום דכל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא אבל לפי מאי דמסיק דל"א בי' גזא דרחמנא איתא א"כ איכא ש"ר במסירה ליד גזבר א"כ באמת מהני יאוש וש"ר ויוצא בו הגזלן [ואף דהו' מה"ב ז"א כיון דההקדש בהתירא ע"י הבעלים רק המסירה לגזבר באיסורא וכיון שקדמו היאוש ל"ה באיסורא בא ליד גזבר] וקרא דקרבנו אתי למעט בהקדיש אחר יאוש דבזה ל"ש דהו' יאוש וש"ר דהש"ר הו' באיסורא והו' מה"ב וא"ל דא"כ א"צ קרא תיפוק לי' דהו' מה"ב יש לומר דהא ביאוש ואח"כ ש"ר קיי"ל דקניא משום דבהתירא אתי לידי' א"כ ה"נ ל"ש למעט משום מה"ב אלא כיון דכתיב קרבנו שיהא קנוי לו וכיון דלו לא קנוי ל"ה קרבנו מאי אמרת עכ"פ להקדש קנוי בש"ר ע"ז אמרינן שוב הו' מה"ב וא"כ ניחא דפסק רבינו בגנב קרבן דחברי' דלאחר יאוש כשר משום דהמסירה לגזבר הו' ש"ר א"כ הוא יאוש ואח"כ ש"ר דבהתירא בא לידו ליד הקדש ע"כ קנוי להקדש וכשר גם לצאת בי' הגוזל דשוב אמרינן כיון דההקדש קנאו קנאו גם הגזלן [כמש"כ הראשונים פ"ב דקידושין ומה"ב לא הוי יען דעיקר ההקדש בהתירא אבל בגנב והקדיש לאחר יאוש ל"מ יאוש וש"ר משום דהו' מה"ב והיינו מדכ' קרבנו כנ"ל ודו"ק.

שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות. נראה לי לפרש דכתיב בקרא והבאתם את הגזול ואת הפיסח וכו' הקרבהו נא לפחתיך וכו' בריתי הי' אתו החיים והשלום כי מלאך ד' צבאות וכתב בחס"ו לפרש דבמה שהכניס להביא פיסח מה שאין ראוי' להקריב אפי' לפחה היינו משום שהי' ס"ל כהנים שלוחי דידן ואין מגיע להשי"ת אלא בשעת הקרבה נתח טוב וירך ואז אינו ניכר אי הי' בע"מ אותם גם לשר ופחה מקריבין כי יצא בו וכן גזול כיון שאינו מגיע לגבוה עד אחר כל המעשים א"כ כבר קנאו הוא ע"י שחיטה והפרשה וניתוח אך הטעם אינו כן כי הכהנים שליחא דרחמנא לקבל הקרבנות נמצא מביא גזול קודם שינוי מעשה וניתוח לשלוחו של גבוה וכן מביא פיסח וחולה לשלוחו של הקב"ה ולברר להם זה ע"ד הסברא שהכהנים שליחא דרחמנא נינהו שהרי אהרן הכהן בריתי הי' אתו ורבים השיב מעון והי' גדול וחשוב היתכן שיהי' הוא שלוחינו וע"כ מלאך ה' צבאות הוא פי' מלאך ושליח של ד' צבאות הוא הוא ולא שלוחינו ומעתה הקרבהו נא לפחתיך ודפח"ח אולם יש לומר דפסול להקרבה אף אי שלוחי דידן אף שנעשה שינוי עכ"פ יאמר מזבח אוכל גזילות הגם דהוא כבר אחר השינוי ורשאי לאכול שאין עוד גזילה אבל עכ"פ איכא חילול השם שיאמרו מזבח אוכל גזילות ולא משום שנמסר לכהנים שהם שלוחי דשמיא אלא אף אי שלוחי דידן נינהו ושרי מן הדין אסור שלא יאמרו אוכל גזילות ובזיון הוא על מזבח.
והנה הר"ן ר"פ ע"פ אהי' דאמרו אם היית נוהג כך לא קיימת מצות סוכה דא"א לומר דע"י תק"ח יהא מפקיע מ"ע מה"ת ומה"ת באמת קיים מ"ע דסוכה דלא כתוס' סוכה דף ג' דלא קיים המצוה כלל כיון שתקנו דצריך שיעור סוכה והנה מהא מוכח דרק תק"ח הי' שלא יזרוק הדם אבל אם זרק מכפרת ולא אמרינן דעקרו המ"ע לגמרי דלא עשו תקנתא לשעתא אמנם קשה לי מירושלמי פ"ה דמע"ש היכא דיוצא מזה תקלה לדורות שיחשבו שיש שם כזית ויטמאו התרומה והא הכא נמי בזה שאמרו שאינה מכפרת ואסור לזרוק יצא תקלה שפעמים לא נודעה עד אחר זריקה ויחשבו שאינה מכפרת ויביאו חולין לעזרה.
עיי' מגילה דף ו' אמר לפניו רבש"ע מי מודיעני אמר לו שם יזבחו זבחי צדק פירש"י כאשר אסור גזל בעולה כך לא יגזלו ממך כלום שאם יטול שו"פ בלא דמיהן נתקלקל הצביעה ולא יועיל כלום ותוס' כתבו וז"ל וגזל לא מהני בזבח וצריך פירוש דלא סגי להו בפירש"י ונראה דרש"י כתב בעולה והנה בעולה הא כשר אף דלא יצא לבעלים לשם חובה אבל זבח משמע גם חטאת ובחטאת לא פסול לבעלים כלל כמו שהעלה בחי' רע"א על דברת רבינו וע"ז כתבו תוס' דלפירש"י דנקט דאסור בעולה היינו דלכתחלה עכ"פ לא עלה לבעלים לשם חובה ותוס' כתבו דלא מהני אף דיעבד והיינו בזבח וכונתם על חטאת דפסול אף דיעבד.

שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות. ובזה מובן לי דברי השמ"ק ב"מ נ"ז דריבית אסור למזבח ולכאורה אטו ריבית תופס איסור אלא הכונה שלא יאמרו מזבח אוכל ריבית.
בכ"מ הביא בשם ירושלמי דרבים היינו שלשה ובאמת הוא בש"ס דידן גיטין נ"ו פלוגתא דאמוראים כמה רבים ר"נ אמר שלשה ור"ש עשרה.
על קו' הריטב"א איך יליף לולב מקרבן דמה"ב פסול הא קרבן שאני דבא לכפר נראה ליישב על נכון דמבואר בשבת דף ס"ג דבע"ז וגזל אין הפרגוד ננעל שהמחיצה מפסקת שאין הקב"ה פונה אליהם כלל א"כ אין נפ"מ בין קרבן למצוה הא עכ"פ צריכא שתהא מקובלת לפני המקום המצוה שעושה ולמה באה וכיון שהמחיצה מפסקת לבין אבינו שבשמים א"כ דמי למצוה כמו בקרבן דאין מקבלת כן נמי שאר מצוה הא אין מקובלת ולמה הוא באה לכן ילפינן דא"י. אמנם לפי"ז הי' נשמע דרק בגזל וע"ז מה"ב לא יצא כמו קרבן אבל בשאר אה"נ לא שייך א"כ מ"ט אמרו בכל מה"ב דלא יצא אך הנה בטו"א העלה בטעם דבאה"נ לא יצא משום דמה"ב לא יצא אלא כדי דלא ליהני מעשיו ולא יעשה איסור כלל ואמנם הקשה ע"ז מכמה דוכתא דמשמע משום דנפקא מקרא לא יצא אך להנ"ל ניחא דבוודאי בגזל דומיא קרבנו או בע"ז דלא יצא היינו משום דמה"ב אבל בשאר אה"נ באמת לא מצינו למילף מקרבן רק הא דאמרינן דלא יצא היינו כדי דלא ליהני מעשיו וממילא לא עביד איסורא כלל.

תוכן העניינים

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה