מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק ה · הלכה ו
לוקה על הקרבתה. עיי' כ"מ שכתב עפ"י דברי הה"מ היכא דיש עשה מזמה"ד ורצה לפרש בזה דברי הגמ' דזבחים דהכונה לכו"ע לקי כמו דלקי באכילתה כדמייתא מברייתא ולדעתי תמוה דהרי במכות דף י"ח פריך ג"כ מהאי ברייתא דאותה תאכלו לאו הבא מכלל עשה ומוכח מיני' דלא לקי כלל ולכן גם שיטת הגמ' בזבחים א"א לפרש כן [ועשה"מ פ"ב ממא"ס]. וליישב השגת הראב"ד שהוא נגד גמ' נראה ליישב דהנה ראיתי באו"ח פסחים דף כ"ד הקשה וז"ל אהא דפריך הגמ' שם והא אין מזמה"ד מכאן קשה לי על מש"כ רבינו בפ"ה מהאמ"ז המקטיר אברי בהמה טמאה לקי אע"ג שהוא בעשה מ"מ כיון דאיכא קו"ח בהדי עשה לוקין כמש"כ בכ"מ א"כ לפי"ז דהיכא דאיכא עשה מפורשת לוקין מדין קו"ח מאי קאמר הגמ' הכא וכ"ת אמזמה"ד ז"א כיון דעונש עשה כבר שמענו מקרא דבאש תשרף א"כ שוב שפיר עונשין מן הקו"ח והדרה קו' לדוכתא קרא ל"ל תיתי בקו"ח ממעשר הקל והנה קו' זו הקשה גם בצל"ח ונראה ליישב דהנה במכות דף י"ד פריך גמ' והא אמזמה"ד ויקשה גם שם הא בכל הני יש עשה דלפני זריקה יש עשה דודם זבחיך ישפך וכן בזר לאחר זריקה יש עשה דואכלו אשר כופר כמו דיש עשה בבכור מקרא דובשרם יהי' לך כפירש"י ולחוץ לקלעים יש עשה דובחצר אוה"מ וא"כ שפיר מזמה"ד ונראה ליישב דהנה רבא אמר כל דילדי' אימא כר"ש תלד ואף דאית לי' פירכא דאדרבא מעשר חמור וכן בכל הני והק' בפנ"י כיון דבאמת אית לי' פירכא מאי האי דמשתבח לי' רבא לר"ש ותי' וז"ל כיון דזכינו לדון דלר"ש פשיטא כל הנך פירכות בכל הני בבי דשפיר יליף בתודה ושלמים לענין איסור דחוץ לחומה בקו"ח דמעשר וביכורים ומאי חומרי' שהן טעונין מתן דמים ומאי פירכא אדרבא מעשר חמור שכן טעונין כסף צורה הא ליתא דנימא ביכורים יוכיח וממילא דה"ה לכל הנך קדשים בכור וחטאת ועולה ילפינן שפיר מקו"ח ממעשר וביכורים לבתר דכתב ותרומת ידך ובאינך פירכות בשאר איסורין אבאר בסמוך ואפ"ה קאמר רבא שפיר אע"ג דאית להו פירכא כיון דמלישנא משמע ממעשר לחודי' בעי למילף אפי' בלא ילפותא דביכורים עוד כ' שם דר"ש לשיטתו דסובר דביכורים ל"ד למעשר לענין אונן וטומאת עצמן וביעור ולית לי' היקש דקרא קמא רק לענין חוץ לחומה באמת ליכא פירכא רק לר"ש אליבא דרבנן דהיקש קמא לענין אונן וטומאת עצמן וביעור לדידהו הו' פירכא ומעתה אומר דכן נמי הקו' דאין מזמה"ד לר"ש לשיטתו ג"כ ל"ק דהאי סברא כיון דיש בה עשה לקי מקו"ח הוא מספרי הובא בהה"מ פ"ב ממא"ס וסתם ספרי ר"ש אבל לרבנן באמת לית להו האי סברא לדידהו הקשה שפיר הא מזמה"ד [ועיין אוהל דוד חגיגה שכ' דיש תנאים דחולקים אספרי בהא] והנה לפי"ז לכאורה י"ל גם גמ' דפסחים קאי אליבא דתנאי דפליגי אהאי סברא אך באמת בשמעתין בפסחים א"א לתרץ כן דמרש"א שם הקשה אמאי צריך לשנוי' דלא יאכל בעי לכדר"א בלא"ה צריך קרא משום נותר ותי' בצל"ח כיון דיש עשה תשרף ילפינן בקו"ח ממעשר וא"כ חזינן דעכ"פ הסוגי' סברי כר"ש וא"כ קשה מאי פריך והא אמזמה"ד ולכן נראה ליישב דהנה לכאורה קשה לי עוד דגמ' פריך והא בעי ללאוי דאי מדר"א הו' לאו שבכללות ויקשה לפמש"כ בח"ס [והיינו ליישב קו' שעה"מ פ"ה מיוסה"ת וכן הקשה במוצל מאש סי' כ' אדברת ר"מ ה' ט"מ דבב"ח אסור משום ל"ת כ"ת והא הו' לאו שבכללות] דהיכא דיש קו"ח לוקין אלאו שבכללות וא"כ ל"צ קרא ויש לומר לפמש"כ תוס' מכות דף י"ח דהיכא דיש איסורא מקו"ח מסתברא לאוקמא קרא לדבר חדש מלאוקמא שיהא איסור זה בלאו להיקישא א"כ מ"פ כאן בפסחים והא קרא צריך ללאוי דאי מדר"א אין לוקין דלאו שבכללות דהרי כיון שיש איסור לא מוקמינן קרא ללאוי ותי' דהיכא דדרשינן באא"ע למילתא אחריתא אמרינן מסתברא דאתי לגופי' ללקות וא"כ שפיר י"ל דפריך שפיר דאף דמזמה"ד היכא דהו' לאו שבכללות אפ"ה ניחא לן לומר יותר דקרא אתי ללקות ולגופי' מדנוקי לאא"ע ובזה ניחא גם קו' הצל"ח ואו"ח דנהי דמזמה"ד אפ"ה היכא דיש לנו לומר דקרא אתי ללקות עדיפא משנאמר דאתי לאא"ע ולפי"ז א"ש קו' הראב"ד די"ל סוגי' דזבחים קאי דלא כר"ש דאתיא כשמעתין דמכות. ואמנם לענין קו' או"ח הנ"ל י"ל דיש ב' מיני לאו הבא מבא מכלל עשה הא היכא דאיכא יתירא כגון האי דזבחים בפלוגתא דרי"ו ור"ל דכ' בבקר וצאן יתירא דבלא"ה יש כאן איסור להקרבה ממשקה ישראל כה"ג שפיר לקי אקו"ח וכן באכילת בהמה טמאה אף אי לא הו' כתיב אותה תאכלו אפ"ה הו' ידעינן מדיוקא אסור בעלמא על טמאה וא"כ ע"כ לא נכתב אותה תאכלו רק על לאו הבא מכלל עשה וכמש"כ בטה"ק אמנם יש לאו הבא מכלל עשה היכא דליכא יתורא כגון האי דרב גידל דמכות דדייק מואכלו אשר כופר בהם דלפני זריקה לקי והתם ליכא יתורא כלל דלגופי' איצטריך למצוה שיאכלו כהנים הקרבן ומעתה י"ל בודאי היכא דעשה יתירה ללאו הבא מכלל עשה בהא מזמה"ד ולכן לענין הקרבה לאכילה בה"ט ביש עשה יתירה שפיר מזמה"ד אבל בהאי דפסחים דעשה דבאש תשרף בעינן לגופי' לשריפה לא לאיסור אכילה שיהא לאו הבא מכלל עשה כה"ג אין מזמה"ד אף דיש עשה. ועוד י"ל דרק שם פ"ב ממא"ס דהעשה דאותה תאכלו קאי בין אבה"ט שיש בה סימן אחד ואין בו סימן כלל א"כ כמו דלקי ביש סי' אחד כן נמי לקי בקו"ח בליכא סי' כלל כיון דיש עשה והאי עשה איתא באותן שיש סימן אחד ולקי ולכן לקי נמי על האי עשה ממש באותן דליכא סי' אחד מקו"ח כיון דהאי עשה הא ניתנה ללקות עלי' היכא דאיכא סי' אחד וכן בהאי דפרקין דהו' כעשה אחת כמ"ש רבינו וז"ל אעפ"י שאיסור הקרבתה מכלל עשה שהרי נאמר מן הטהורה אכול ומן הטהורה הקריב הא טמאה לא תאכל ולא תקריב כשם שלוקה על אכילה כן לקי אהקרבה ולכאורה אריכות לישנא דלא צריכה היא דהו' לי' לכתוב דאיכא קו"ח מבע"מ ואיכא עשה לקי ולפמש"כ א"ש דרק כיון דהו' כעשה אחת הוא מכלל עשה דטמאה לא תאכל ולא תקריב לכן גם לקי כמו דלקי באכילה בהאי עשה כן לקי אהאי עשה גם בהקרבה אבל בעלמא נוכל לומר דאף דיש עשה אמזמה"ד.
הנה הכ"מ כתב דמסברא לא גרועה מבע"מ כמש"כ הראב"ד ואפשר להוסיף דיש כאן קו"ח גמור כדאיתא מנחות דף ו' דבעי למילף טרפה מבע"מ ומיוצא דופן ודחי שכן מומן ניכר א"כ גם בהמה טמאה דמומן ניכר שפיר ילפינן מקו"ח מבע"מ ומיוצא דופן.
והנה בתי' השני כ' הכ"מ דמקרא אין יוצא מידי פשוטו דקראו הכתוב בהמה טמאה ונראה ראי' ברורה מזבחים דף ל"ג דקאמר ר"ל והוציא הכתוב בלשון נגיעה לקי בנוגע ה"ה בזה י"ל שהוציא הכתוב בע"מ בלשון בה"ט ע"כ בה"ט ג"כ לקי ואף דרי"ו פליג התם בנגיעה אר"ל היינו דמוקי נגיעה למילתא אחריתא.
אברי בהמה טמאה וכו' לוקה. וכ' הכ"מ דילפינן בקו"ח מבע"מ והקשה בס' קרן אורה א"כ ילקה על הקדישו כמו בע"מ ואי לא ילפינן הקדש בקו"ח משום דליכא עשה בהקדישו ואין מזמה"ד א"כ איסור טמאה קיל מבע"מ והיכא ילפינן מלקות להקרבתו ועוד דעכ"פ מנ"ל לרבינו כל זה והעלה דרבינו מפרש תיובתא דר' ירמי' הוא לרי"ו דאמר דאינו לוקה משום דהו' לאו הבא מכלל עשה הא גבי אכילה כתיב נמי אותה תאכלו והוי לאו הבא מכלל עשה ואפ"ה גלי רחמנא דלוקה על אכילת טמאה ה"נ בהקרבתה כיון דנאסרה בלאו הבא מכלל עשה איכא נמי מלקות גבה דאכילתה והקרבתה חד דינא הוא ומסיק דכו"ע לא פליגי בהא דלוקה דלא ניחא לי' כשיטת רש"י דא"כ למה מותיב ר' ירמי' מברייתא דאותה תאכלו דלאו הבא מכלל עשה עשה הוא הא מילתא דפשיטא הוא בכמה דוכתי' דלא הוי אלא עשה ובחולין פ' אותו ואת בנו תנן בהדיא דאין לוקין על חולין שנשחטה בעזרה ועוד כמה דוכתא והיכא אמרינן אליבא דר"ל דלאו הבא מכלל עשה לוקין עליו אבל לפי הנ"ל ניחא דהכא דוקא קאמר ר"ל דלאו הבא מכלל עשה לוקין כמו אכילה דנאמר האיסור בלאו הבא מכלל עשה ואפ"ה לוקה עליו ה"נ בהקרבה ור"י ס"ל דאין זה אלא עשה ולהכי פריך עליו ר' ירמי' מעשה דאותה תאכלו דנאמרה ג"כ בלאו הבא מכלל עשה ואפ"ה לקי משום דגלי רחמנא בשפן וארנבת דאיכא לאו ממילא איגלאי מילתא דהאי לאו הבא מכלל עשה ג"כ למלקות נאמר וה"נ לוקה על הקרבת טמאה אע"ג דנאמר בלאו הבא מכלל עשה.
המקריב בהמה טמאה לוקה כשם שלוקה על אכילתו. וקשה לי דהנה בבכורות דף ט"ז יליף ממפריס פרסה שהח' המתות בלאו באכילתן ובתמורה דף י"ח איתא דלהקרבה בעשה מקרא דרק ולדברי רבינו כיון דלענין אכילה בלאו גם לענין הקרבה הוא בלאו.
והנה ראיתי בפי' ר"ג בבכורות דף ט"ז דבאמת כאן הכונה דהוא בלאו הבא מכלל עשה וז"ל קמ"ל קרא למיקים עלי' בעשה דכ' אותה תאכלו ויש לך אחרת והוא מפריס פרסה דאית בה לאו אי אקרבה והיינו חמש חטאות ולאו הבא מכלל עשה וכן מסתברא כל"ב דהכ' גרסינן בתמורה פ' ואלו קדשים וכי איצטריך קרא דאי מקריב לי' קאי עלי' בעשה עכ"ל ואמנם לדברי רבינו דלוקין על לאו הוא מכלל עשה דאותה תאכלו א"כ א"א לפרש כן דהו' לאו הבא מכלל עשה עשה וא"כ יקשה מתמורה דלענין הקרבה איתא דרק עשה הו' אך לרבינו יש לפרש איפכא דאף דבתמורה איתא דעשה הו' אפ"ה לוקין כמו דאיתא בזבחים דבהמה טמאה להקרבה רק עשה אפ"ה לוקין כיון שלוקין אאכילתן כן בזה אף דרק עשה הו' אפ"ה באמת לוקין כמו שלוקה על הקרבתו ואדרבא נראה לי ראי' לשיטת רבינו מכאן עפמש"כ הכ"מ דטעמו של רבינו דבע"מ איקרי טמא ולוקה דהנה שם בבכורות פריך חטאת המתות הלכתא הוא ומשני לתמורת אשם ופירש"י דע"ז קאמר קרא ממפריסי פרסה טמא הוא לכם דהיינו הא דבעינן שיהא רועה עד שיפול בו מום וע"ז קראו הכתוב טמא חזינן דלכך תמורת אשם כשמקריבו לוקה א"כ ע"כ טמאה גופי' כשמקריבו בלאו דאי רק בעשה א"כ תמורת אשם דאיקרי טמא לוקה להקרבה [כמש"כ תוס' ד"ה ותמורת דגם לענין הקרבה איירי] וטמא עצמו לא ילקה, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא.
אולם לכאורה אכתי יקשה כיון דדרשינן מקרא דבאכילה הוא בלאו למה לי קרא דלהקרבה הוא בעשה תיפוק לי' ממשקה ישראל ונראה לפימש"כ לעיל דהא דאמרינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל אין הכונה כיון דאסור הא"ט ישנו גם לגבוה אלא הכונה כיון דאסור להדיוט מפני זה הטעם גופי' יש לאסור לגבוה כיון דאסור להדיוט א"כ לפי"ז ניחא דכאן דאסור להדיוט היינו משום צד קדושה א"כ ל"ש לאסור לגבוה מטעם ממשקה ישראל והו' דומיא דמשקה דאמרינן במנחות דף ה' דקדושתה הוא דאוסרתה ל"ש ממשקה ישראל.
והנה ראיתי בס' אורח מישור נזיר דף כ"ה שהקשה עד"ז כיון דבבכורות איתא דהו' בלאו ומוכח במנחות ותמורה כיון דאסור באכילה אסור להקרבה [וכונתו משום ממשקה ישראל] א"כ הוא ג"כ בלאו כמו לאכילה והניח בצ"ע ולפימש"כ ניחא דמשום ממשקה ישראל אין בלאו בהקרבה כיון דהא ממשקה ישראל אין הכוונה דחומר האיסור שיש באכילה ישנו גם להקרבה רק דאסור לגבוה יען שאסור להדיוט א"כ ל"ש לאו בהקרבתו כיון דלא מהני טעם זה שאסור להדיוט אסור לגבוה אלא דזה האיסור גופי' לגבוה מה שאסור להדיוט ובזה ליכא לאו רק איסור בעלמא וכן הוא להדיא בזבחים דף ל"ד דאי משום ממשקה ישראל ליכא לגבוה רק איסור בעלמא.
הנה רבינו עביד קו"ח דלוקין מאכילה ותמוה דבזבחים דף ל"ד איתא דלכו"ע אין לוקין אאברי בהמה טמאה ונראה דהנה במנחות דף ה' עביד קו"ח כהאי מבע"מ אטרפה דמה בע"מ פסול לגבוה ומותר להדיוט טרפה דאסור להדיוט ודחי דמה לבע"מ שכן מומו ניכר ואמנם למסקנא דאיכא קראי בארתי במק"א דהקו"ח באמת קאי א"כ היינו הקו"ח שכתב רבינו דאיכא קו"ח מאכילה דאסור באכילה קו"ח דאסור לגבוה והוא קו"ח מבע"מ ואין לומר בע"מ מומו ניכר דלמסקנא ל"א האי פירכא א"כ ניחא דגמ' דזבחים קאי לס"ד דמנחות דדחי הקו"ח יען דמומו ניכר א"כ גם בבהמה טמאה ליכא קו"ח מבע"מ שכן מומו ניכר אבל להלכה דכבר איכא קרא לפסול טרפה לגבוה איכא ממילא קו"ח מבע"מ דטמאה לקי ג"כ.
הנה בספר התורה והמצוה בפ' אמור כ' אהא דאיתא בתו"כ שם פ"ז לאמור לימד על כל הפרשה כולה שהוא בלאו והקשה בס' הנ"ל א"כ בכל לאו הבא מכלל עשה יהי' בו לאו לר"י וא"כ נאמר המעלה אברי חי' וכהן שאכל תרומה טמאה ובעולה לכה"ג והעושה סחורה בפירות שביעית שיחלוק ר"י ולומר דלקי משום דכתיב בתחילת הפרשה לאמור ובספר יפה עינים תמורה דף י"ז הביאו ותי' וז"ל דהנה בכל מקום שנאמר לאמור פי' לבני ישראל עי' ספרי פ' ואתחנן דדריש שם לאמור שאומר משה דהיינו שביקש מהקב"ה להגדילו תשובה ובדבור ד' אל משה מובן דהוא שיודע להעם דבריו ועיי' מכילתא ארש"ב כ"מ שנאמר בו פעם שני לאמור הוא לדורות ולזאת בפרשה שם גבי וישבו ויחנו שאינו כ"א לשעה לא נשנו בו פעם שני דבר אל בני ישראל לאמור כ"א דבר אל בנ"י וישבו וגם ר"י לא דריש כהא"ג לאמור ללאו משום שאינו מיותר כ"א היכא שהפרשה לא נאמרה לדורות ונשתנה תיבת לאמור כגון פסח מצרים דחלוק בכמה דברים מפסח דורות במקחו מבעשור ובנתינת דמו על המשקוף ע"כ לא הי' ראוי' להשתנות שם לאמור ע"כ דריש שם לאו אמור וכן היכא דכתיב ואמרת אליהם אחר דבר אל בני ישראל דאין פירושו על דורות כ"א לאמור לבנ"י דזה כבר נשמע מלאמור הראשון שם ג"כ דריש לאו אמור ע"כ גבי מומין כאן נדבה תעשה אותו וכן בירושלמי נזיר פ"ב ה"א גבי אין ממירין בבכור איתא ואמרת אליהם ע"כ דריש לי' ללאו אבל במקום דאין כתיב ואמרת אליהם כ"א שני פעמים לאמור והוא הנוהג לדורות אתי לדורות ולא נדרש ללאו ע"כ גבי נשיאת כפים דלא כתיב ואמרת אליהם כ"א ב' פעמים לאמור וכן גבי בהמה טהורה וטמאה ודגים אתי לדורות ע"כ לא נדרש ללאו וגבי שער נזיר אף דאיכא ואמרת אליהם אך התם הלא נדרש בנזיר ס"א ואמרת אליהם לרבות את העבדים א"כ תו ליכא למדרש ללאו דליכא יתורא ולענין עשה דאברי חי' להקרבה אף דגם התם כתיב ואמרת אליהם התם בתו"כ ויקרא פ"א נדרש האי לאמור שיאמר להם דברי כבושים בשבילכם הקב"ה מדבר עמי כו' לאמור כו' והשיבני כו' ומשום שהי' הדיבור הראשון לקריאה מאה"מ ג"כ לא נדרש כאן ללאו כ"א לכלול על כל הדבורים שידבר עמו הנהגתו בם וא"ש כל הקושיות.
והנה בענין זה קשה לי דהא משנה מפורשת בזבחים דף ע"ז דם שנתערב במים וכו' נתערב בדם או בדם חי' רואין כאלו הוא מים ולכאו' מ"ש דנקט דם חי' הא אידי ואידי הו' חולין בעזרה א"כ מאי נפ"מ אי הו' דם בהמה או דם חי' וע"כ לומר דשפיר איכא רבותא בדם חי' דהא תוס' הקשו דהו' חולין בעזרה ואף למ"ד לאו דאורייתא אבל עבודה בחולין הו' דאורייתא [וכונתם נראה דסברי דבהעלאה אין האיסור משום חולין בעזרה אלא הוא בכלל כל הפסולין גבי מזבח דאסור לזרוק ולהקטיר למזבח] ותי' ג' תירוצים כיון דעיקר זריקתו לשם הכשר שרי לשם מים או דאף בהעלאה מותר חולין בעזרה למ"ד לאו דאורייתא ועוד דבחולין ופסולין לכ"ע שרי לשם עצים ומים דלא נאסר אלא במידי דחזי להקרבה כאברי חטאת ואברי עולה ושפיר יש לומר חי' דאי הו' נקט רק דם בהמה הו' אמינא דהטעם כסברת התוס' דחולין בעזרה אף לענין העלאה לאו דאורייתא אבל בדם חי' דהו' דם פסולין הו"א דלא שרי לשם מים אשמעינן חי' דאפ"ה שרי לשם מים ותי' ה"ג בתוס' דלא אסור לשם עצים אלא כאברי חטאת ואברי עולה דבר הקרבה א"כ נשמע ממילא ממשנתינו כר"י דאסר לגבי מזבח וקשיא לר"ל דס"ל דחי' ראוי' למזבח.
עוד נראה לי בענין זה להסביר דהנה בנדרים דף ל"ח איתא טמאה נפשה וגופה לשמים וכתב בתוי"ט שאינה יכול להנות ממנה אלא בעוד נפשה בה הלכך לאו הנאה הוא אבל טהור דנפשה לשמים הוא גופה שלו לשחוט ע"ש א"כ ניחא דעביד קו"ח מבהמה טמאה דאסור להדיוט לאכילה א"כ אין לך לבעלים בהם הנאה הו' הכל לשמים א"כ אסור להקרבה דעיקר הקרבה בעינן שיהא דבר שגופה שלו לאכילה. אמנם נראה דזה תליא בפלוגתא דאיתא בסוכה אי בעינן דבר שיש בהן היתר אכילה או ודין ממון דיש לומר דמהא"ט דגופה ונפשה לשמים [דגם במידי דאין אלא צומח כמו פירות שייך נפשה לשמים דהיינו כח ההרכבה שיש בכל מידי כאשר כתבתי בפ"ט מה' מעה"ק דכל מידי מורכב מחלקים שונים וכח זה המקיימן שאין נפרד ונבאש זהו נפשו וכן מצינו דנקרא כה"ג חי כמש"כ תוי"ט נדרים פ"ז דחי לאו חי מרגיש קאמר אלא כל דבר ממשי קורא לה חי בלשון בני אדם] וגופו הוא עצם הדבר ג"כ לשמים כיון שאין לו בו היתר אכילה לכן לא מיקרי לכם ולאידך מ"ד בעינן דין ממון דהיינו היתר כל הנאת מיקרי לכם דלא כסברא הנ"ל.
ובהא ניחא מה דקשה לי טובא לשיטת רבינו מגמרא דבב"ק דף ס"ז דיליף מדכ' בפ' שור ושה דוקא בשור ושה חייב דו"ה דלא נילוף משבת טמאה בכלל וקשה הא בהמה טמאה לא הו' כלל כשלו דהוא קנוי' לשמים ובשחיטה הא בעינן דדידי' קטבח ובבהמה טמאה לאו דידי' קטבח ממילא פטור נמי אמכירה כדאיתא בב"ק דף ס"ז פלוגתא דרי"ו ור"ל [אך לכאורה בלא"ה איך ס"ד לילף משבת הא בעי' שחיטה ראוי' דבשחיטה שאינה ראוי' פטור מדו"ה ובהמה טמאה הא לאו שחיטה ראוי' הוא כלל ופטור אשחיטה פטור אמכירה] אמנם להנ"ל יש ליישב דלמ"ד לפי שאין בה דין ממון ולית לי' הסברא שצריך היתר אכילה גם בהמה דידי' שפיר דידי' קשחט וחייב בדו"ה ואליבא דידי' קאי דדריש משור ושה למעט בהמה טמאה.
ונראה לי ראי' לשיטת רבינו ולפי פירושו של הכ"מ וגמרא דבכורות דף ט"ז דיליף מקרא דמפריס פרסה טמא הוא לכם דרועה עד שיפול בו מום דנקרא טמא [כדאיתא במנחות דף ק"א כמוש"כ בפי' ר"ג שם במנחות דמהכא נפקא הא דאמרי' בכמה דוכתא ירעה עד שיסתאב] ופריך הא הלכתא הוא כל שבחטאת מתה באשם רועה ומשני אי הלכתא היכא דעבר איקרי ואכל מהני חמש חטאת איסורא איכא לאו ליכא קמ"ל דאיכא לאו אולם בפי' ר"ג הביא שם גי' אחרת דאיתא נמי בתמורה וז"ל ומאחר דהלכתא איכא קרא ל"ל למיקם עלה בעשה אותה תאכלו ויש לך אחרת שהיא מפרסת פרסה דאית בה לאו נמי אי אקרבה והיינו חמש חטאת ולאו הבא מכלל עשה עשה מעתה מוכח כסברת רבינו דהקרבת טמא למזבח אתי מכלל עשה דאותה תאכלו דהוא לאו הבא מכלל עשה. [עיי' מש"כ לעיל בד"ה והנה ראיתי וכו'.]
הנה בספרי דרש כל צפור טהור תאכלו מצות עשה כל שרץ טמא הוא לא יאכל ל"ת וקשה לי דבברייתא קתני דהו' מ"ע ולא מוקי לי' ללאו דאם אכל טמאה לקי ואין לומר דא"כ קשה כל שרץ טמא לא יאכל ל"ל א"כ ליפרך ארב מהכא כדפריך במכות מהא דכל בהמה תאכלו אך יש לומר דהנה רב לשיטתו בחולין ק"ב דסובר אכל צפור טהורה בחי' חייב לשיטת רבינו משום נבילה בפחות מכזית וכשמתה בכזית אך י"ל דבאמת מהכא נפקא דלקי במחיים משום נבילה דכל ציפור טהורה אתי ללאו הבא מכלל עשה דכשאכלה מחיים לקי אלא דיקשה הא רב הדר בי' דלא לקי א"כ דרבינו כתב להך דאוכל מחיים לקי משום נבילה וע"כ לומר דהו' לאו הבא מכלל עשה דאין זבוח כמש"כ רבינו בפ"א משחיטה דהא זה שייך רק לס"ד דס"ל דלקי אלאו הבא מכלל עשה, אולם אף אם נאמר דלא כשיטת רבינו דלא לקי קשה ג"כ הא וזבחת ואכלת הו' ג"כ לאו הבא מכלל עשה כמ"ש הראב"ד בפ"א מה' שחיטה א"כ תקשה לרב אמאי לא לקי משום ברי' דהא מיד כשנולדה איכא לאו דשאין זבוח משום דבא מכלל עשה רק לזה יש לומר כיון דכשהוא בהמה יש לה היתר בשחיטה לכן לאו ברי' הו'.
ואע"פ שאיסור הקרבתה וכו'. ובכ"מ הביא מש"כ הה"מ ב"ה מא"ס לפי שאלו כבר נאסרו בלאו הבא מכלל עשה אפשר ללאו לבוא מקו"ח אמנם הקשה ע"ז מפ"ק דמנחות מן הבקר להוציא את הטריפה והלא דין הוא ומה בע"מ ולהנ"ל קשה דשפיר בעי קרא דמן הבהמה למעט טריפה שיהא איסור הקרבתה מפורש בתורה בלאו הבא מכלל עשה ועי"ז אפשר ללאו לבוא בקו"ח דאי לאו קרא דמן הבהמה לא מהני הקו"ח כיון דאין עונשין מה"ד אך יש לומר דהכא טריפה שאני לפמש"כ תוס' יבמות דף ב' דבת אשתו הו' בכלל אשה ובתה והה"ד בטריפה הא לא נפיק מכלל בע"מ ונשברה רגלו במקום שעושה טריפה לא יצאת מכלל שבור האמור בתורה וחסר ויתיר ברגל דקאמר בגמרא בכורות דף מ"ו טריפה נמי הו' משמע דמום פשיטא דהו' ובהכי ניחא מה שהקשה באו"ח מחסר אבר בפנים דפסול א"כ אכתי נילף בקו"ח מבע"מ דאין לומר שכן מומו ניכר דהא מבפנים ג"כ הו' חסרון כדאיתא בבכורות ל"ח להנ"ל ניחא דשפיר צריך קרא דאי לאו קרא אין לילף דאין מזהירין מה"ד ורק אחר דכתיב בן הבקר אז יש לילף בקו"ח מחסרון בפנים וא"ש.
אבל המקריב איברי חי' וכו'. פליגי בזה רי"ו ור"ל בזבחים ל"ד לרי"ו עובר בעשה ולר"ל למצוה ולכאו' נראה דלר"ל רשות הו' ומצי מקריב חי' לגבוה וכן העלה בשו"ת שו"מ מדר"ת ח"ב סי' קע"ו והעלה בזה פרפרת נאה דפלוגתא דרי"ו ור"ל אי ח"ש אסור מה"ת מכל חלב בהא תליא דרי"ו ס"ל דאיסור חלב בשביל דקרב לגבוה ומקרא דכל חלב אשר יקריבו לד' לכן שפיר שייך בחלב סברת חזי לאיצטרופי דלגבוה הרי מצטרף הכל לעלות לגבוה וכן מקצתו ממנו ג"כ אסור ור"ל סובר דאיסור חלב אין משום דמצותו לגבוה דהא חי' ג"כ אפשר להקריבה וחלבה שריא וכיון דלא תליא בראוי' לגבוה לכן ל"ש בזה טעמא דחזי לאצטרופי אמנם תמוה לי איך אפשר לפרש דברי ר"ל דחי' מותר להקריב לגבוה הא משנה שלימה בפ"ב דמעשרות דאין קונין לשלמים חי' ממעשר שני רק לבשר תאוה אלא ודאי הכי פירושו בהמה מצוה ואי עבר והקדיש חי' ושחטו סכין מקדשה ולא הו' כחולין שאין סכין מקדש ואם העלה למזבח לשם עצים לא עבר מידי ולרי"ו עובר בעשה ולא חל ההקדש והו' חולין בעזרה ואין סכין מקדשה ואף אם העלה לשם עצים עובר בעשה אבל לצאת בו מצות קרבן בודאי אין יוצא מה"ט גופא דהא חלב שריא דגם ר"ל משמע לי' שפיר מקרא דכל חלב אשר יקריבו לד' דאיסור חלב משום דלגבוה סלקי א"כ חי' דחלבה שריא א"כ לא עלתה לגבוה.
עוד יש לפרש הא דקאמר ר"ל מצוה הכונה לאפוקי רשות כדאיתא כה"ג בסוטה לה יטמא מצוה לאפוקי רשות ויש שם גירסא אחרת חובה אבל כבר העלה בשו"מ קצ"ה דהיינו מצוה לאפוקי רשות כדאמרינן בפרק כל הבשר דף ק"ו מצוה לגבי רשות חובה קרי לי' ואין חילוק בין חובה למצוה דכל שהוא מצוה ג"כ כופין לקיים המצוה בע"כ ומטמאין אותו בע"כ כדאי' בזבחים ק"א לה יטמא מצוה אבל לא רשות דלא כשיטת שו"מ דהבין דרשאי להביא חי' אלא דכופין אותו להביא בהמה וא"י להביא חי' רק אם עבר והקריב לא עבר אעשה.
והנה כהאי לישנא איתא ביבמות נ"ד יבמה יבוא עלי' ומצוה ופירש"י כלומר בביאה יותר מחליצה ופלא מה רצה בזה לפמש"כ ניחא דקשיא לי' דהיכא דקתני מצוה כופין ג"כ והא באמת אין כופין ליבם ולכן תיקן רש"י דכאן אין הכונה כמו בעלמא אלא דמצוה יותר מבחליצה.
וכן מוכח מתוס' מנחות דף ו' דהקשו דנילוף טריפה אסור לגבוה מחי' דמותר להדיוט ואסור לגבוה ותמוה הא לר"ל כשר לגבוה דהא לפי פירש"י לר"ל אינו אלא למצוה שיהא בהמה אבל מ"ע ליכא [ע"ד שכתבו תוס' שם מנחות ה' למ"ד האיר המזרח מתיר הא דצריך עומר להתירו רק מצוה מן המובחר אבל מ"ע ליכא והמפרשים תמהו איך מצינו חילוק כזה וכה"ג כתב הטו"ז סי' תקפ"ט לעניין שופר שיהא מאיל זכר לאילו של יצחק שיש חילוק בין מצוה לכתחלה לבין מצוה מן המובחר וא"כ איך עשו קו"ח מחי' אלא ודאי דס"ל לתוס' דאיכא עיכובא בחי' וכמו שביארנו וכן יש להוכיח ממנחות צ"ו גבי תנופה מעלה עליו הכתוב כאלו לא כיפר ופירש"י דלא קיים מצות תיקונו מן המובחר דהיינו דאיכא מצוה דאין אפי' עיכוב לכתחלה ואין אלא מצוה מן המובחר כנ"ל. אולם קשה לי מפסחים דף ד' דממעט מקרא דשור וכשב ועז חי' דבעניינא דקדשים כתיב וחי' אין קרב ואיך אמר ר"ל דחי' הו' רשות וכן קשה ממכילתא משפטים לא אם אמרת בבהמה לפי שהוא קרב למזבח תאמר בחי' שאינה קריבה למזבח לפיכך אינו משלם תשלומי דו"ה והרי בעלת מום שאינה קריבה וחייבין עלי' וכו' לא אם אמרת בבע"מ שכן במינה קריבה ע"ג מזבח תאמר בחי' שאינה במינה קרב ע"ג מזבח.
מן הבקר ומן הצאן תקריבו וכו' הא מן החי' לא תקריבו. ובס' מעין חכמה הקשה דהא בברייתא דזבחים איתא דממעטינן כן מקרא יתירא דבקר וצאן ותי' דס"ל לרבינו דאין צריך קרא מיותר דמן הבקר ומן הצאן איכא למשמע דהו' כמעביר על דבריו מדאיתא בקידושין דף נ"ח דחי' ליכא למגמר מבע"מ שכן מין המכשיר דחי' לאו ממינא דכשר ש"מ דהו' כמעביר על דבריו והאי ברייתא דמצריך קרא יתירא ע"כ אתיא כר"י ואיהו ס"ל חולין שנשחטה בעזרה לאו דאורייתא כדאיתא בפסחים דף כ"ב א"כ לית לי הנך דרשות דקידושין ולא נשמע מהאי קרא דחי' לא מינא דכשר הוא לכן צריך קרא דבקר וצאן אבל לרבינו דס"ל חולין בעזרה דאורייתא לכן אין צריך קרא לזה וקרא יתירא דבקר וצאן לא אתיא אלא לעשה ולא למעט מלאו עייש"ה.