מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק ד · הלכה יג
בא עלי' ולא נתן לה וכו' שאמר לה הבעלי לי בטלה זה שאינה צריכה משיכה וכו'. עיי' במל"מ שהביא דברי מרי"ט ח"מ סי' כ"ג שכתב ושמא דאפי' חיוב אין כאן עליו דכיון דאמר לה בטלה זה והיא לא זכתה וכו' ומש"כ הרב ושמא דאפי' חיוב אין כאן שמא גרוע הוא דבהדיא כ' הרא"ש בההיא דהבעלי בטלה זה כדי דמיו חייב ליתן כיון דשכר פעולתו לא בעי קנין קנה דמיו כנגד הטלה ועיין בר"ן שם דשכר פעולה לא קניא וקשה לשיטת הר"ן מהא דאיתא בקידושין הרי את מקודשת לי בשכר שאדבר עליך לשלטון מקודשת דמוכח דאף בלא נתן פרוטה מקודשת בשכר פעולה ולדעת הר"ן יקשה הא שפיר קאמר ר"ל דאיירי בנתן לה פרוטה דבלא נתן פרוטה הא כיון דבשכר פעולה לא קניא כש"כ דלא מקודשת בשכר פעולה ולכן דוקא בנתן לה פרוטה והאי דקתני בשכר שאדבר עליך לשלטון היינו רק לתנאי ועוד בגמרא פריך לר"ל מאי דוחקא לאוקמא בנתן לה פרוטה הא לפמש"כ שפיר דוחקא לר"ל דהא בשכר פעולה דלא קניא לא תתקדש ג"כ, ונראה ליישב דלכא' יש להקשות עוד יותר דבברייתא קתני שמין אם יש בו שו"פ מקודשת ולכאו' מאי שומא שייך כיון דאמר לה שתתקדש הרי נחשב לה הקידושין בשו"פ דאדם יודע שאין מתקדשה בשו"פ וכמו שהוכיח מזה הר"ן בריש פ"ק דקידושין דיכולה לומר לדידי שו"פ אך יש לומר דהנה בריטב"א בקידושין הוסיף עוד לומר דגם דמיו לא קנה אלא שמין בבי"ד כמה ראוי' ליתן בשכר פעולה זו [ובמל"מ הנ"ל הביא כן בשם המרי"ט ותמה עליו ובאמת כן העלה הריטב"א] וא"כ לכן שמין השכר פעולה דאם אין שו"פ מה שדיבר לשלטון אין צריך ליתן לו הפרוטה ואז אינה מקודשת וכמש"כ התוס' דף נ"ב לכן מקודשת משום דחייבת ליתן לו הפרוטה וא"כ קשיא להנ"ל דשכר פרוטה לא קניא א"כ איך קתני בברייתא דמקודשת כיון דהברייתא ע"כ סובר ג"כ דשכר פרוטה אין צריכה לשלם רק שמין אי שו"פ א"כ איך קתני דמקודשת דהא אף שו"פ לא תהא מקודשת דהא הברייתא ס"ל דשכר פעולה לא קניא לכן נראה דבר חדש דלפמ"ש הר"ן בנדרים דף כ"ט דאשה אין מקנית עצמה לבעלה רק נעשית כהפקר א"כ יש לומר דרק במכר ל"ק דאינה יכול להקנות בשכר פעולה אבל אשה דאין מקנית עצמה שפיר מקודשת בשכר פעולה א"כ מיושב גם קושיא ראשונה דשפיר פריך לר"ל מברייתא דהא מברייתא מוכח בו דקתני שמין ע"כ משום דשכר פעולה ל"ק אפ"ה מקודשת א"כ מ"ט דר"ל דס"ל דבעינן נתן לה פרוטה:
וניחא לי ליישב מה שהקשה בקצות החושן סי' ר"ט מגמרא נדה מ"א דקאמר לר"ש דמרבה פסולין שהוא בקודש דאם עלו לא ירדו וממעט רובע ונרבע מוקצה ונעבד ואתנן ומחיר וכלאים וטריפה דלא הו' פסולין בקודש דאם עלו ירדו ומוקי דכל הני פסולין בבהמת קדשים קאמר ופירש"י רובע ונרבע שהקדישו ולבסוף נרבעו ומוקצה ונעבד בקק"ל דממון בעלים הן ואתנן כשנתן לה עובר בהמת קק"ל באתננה וקסבר בהווייתן הן קדושים ולא קודם לכן לפיכך איסור אתנן ומחיר חל עליהם וקדושה דממילא נמי חיילא עליהן והקשה בקצות החושן היכי חייל איסור אתנן הא לא זכתה לה העובר במעי בהמה דהו' דבר שלא בא לעולם ותי' בקצה"ח כיון דהסוגיא מוקמינן שם בקדשים קלים ואליבא דר' יוסי הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים א"כ שפיר יש לאוקמא כשהקנה לה הפרה לעוברה דאז שפיר זכתה בעובר וחייל עלי' איסור אתנן ואמנם עדיין לא עלתה ערוכה דהא תליא אי אמרינן עובר ירך אמו דאי עובר לאו ירך אמו איך מועיל אם מקנה פרה לעוברה כמ"ש במחנה אפרים והא דאיתא בירושלמי פ"ק דקידושין משיך בהמה זו לקנות וולדותי' ל"ק אלו האומר משוך בהמה זו שהקנה משאוי שעליו שמא לא קנה א"ר יוסי הדא בשלא היתה עוברה אבל אם היתה עוברה וכו' היינו למ"ד משוך בהמה זו לקנות משאוי שעליו קניא אבל לפי מה דאמרינן בב"מ דף ט' דל"ק וא"כ כיון דמוקי לה כמ"ד וולדות קדשים בהוייתן הן קדושים א"כ ס"ל דעובר לאו ירך אמו א"כ לא מצי קנה כלל פרה לעוברה ועוד דאף להפוסקים דס"ל דמהני הקנאת העובר לאפקועי מקדושת בכורה היינו דעכ"פ מהני למה שגדל כבר כיון שיש במעיו הרי בידו ליטול דרך דופן או לשחוט את הבהמה ויכול ליקח העובר הו' דשב"ל אבל בבהמת קדשים דא"א לשחוט האם משום דהולד הו' חולין בעזרה כדאיתא בתמורה דף י"א למ"ד בהווייתן קדושים וכן דרך יוצא דופן א"א להוציא הולד דאסור להטיל מום א"כ גם על החלק שגדל כבר הו' דבר שלב"ל והדרה קושיא לדוכתי' ולכן נראה לפמש"כ דשכר פעולה יכול ליתן לו דמים אלא דעיקר החיוב על החפץ אבל יכול לאסתלוקי בדמים א"כ יש לומר לענין דבר שלא בא לעולם שפיר חל כיון דעיקר החיוב על החפץ חל אדבר שלא בא לעולם כמ"ש הנתיבות סי' ר"ג וא"ש.
הנה בשמעתין דע"ז שם איתא דבי ר' ינאי יזפי פירות שביעית ופרעו ופירש"י דהיינו משום שאין בעין דכבר נאכל בשביעית אמנם תוס' העלו דאף אם עדיין בעין אלא שאין ברשותו ג"כ לאו דמי יי"נ הוא והא דבי ר' ינאי לאו דוקא דמעשה שהי' כך הי' [דהא מוכח כן בשמעתין דפריך אהא דאתנן והא מחסרא משיכה משמע אע"ג דהטלה בעולם אלא שאין ברשותה דלא נקנה לה עד שחלפה הביאה לא מיתפסא באתנן] זהו דעת ר' אלחנן והר"י הוסיף קולא אחרת דאפי' האיסור עדיין ברשות המקבל כיון שיצא מרשות מוכר טרם שימשך ההיתר לא נעשה חליפין והקשה ע"ז מסוכה דף נ"ב דקתני דמבליע דמי אתרוג בלולב מי לא משך תחילה ותי' דלא רצה ליתן לו ההקפה אולם הרמב"ן השיג ע"ז שהרי רוב מקח וממכר כך הוא שתחילה לוקח הפירות ואח"כ ניתן המעות [וקצת צ"ע מכתובות דף ע"ה דפריך מאי פסקי ומשני כל מה דלא נתן דמי לא מסרי לי' חיותא הרי דאין דרכן בהקפה אך יש לחלק בחנוני שאני דדרכן בהקפה ומה"ט חנוני אין משמט דדרכן בהקפה ולזקף עליו במלוה] וכתב החס"ו בשמעתין דלא עלה על הדעת כשמחליף זה בזה וזה מושך האיסור קודם שוב אין ההיתר נעשה חליפין ישתקע הדבר דא"כ תקשי אתרוג מ"ט לא יקנה החבר וימשיך תחילה האתרוג אלא ודאי כל שזה עומד וחליפין בידו אסור אפי' ימשיך האיסור תחילה ולא מיירי אלא במקיפו ולאחר שעה יביא חליפין דכיון שקודם שזה פורע כבר לקח זה היינו תו לא נעשה חליפין והתם באתרוג לא רצה להקיפו.
אמנם הר"ן הקשה לשיטת הר"י מדאמרינן בש"ס פשיטא הא ליתא בשעת ביאה משמע טעמא דליתא בשעת ביאה אבל איתא בעולם אפי' קדם ומשך או מכר לאחר לא. והרמב"ן הקשה אשיטה זו מהשוכר את הפועל מ"ט שכרו אסור גזירה אטו דמי יי"נ הא בדמי יי"נ גופא לא אסרו כשמשך כבר דהא שכר יי"נ לא הו' אלא אשראי דאין משתלמת אלא לבסוף.
ונראה ליישב דהנה דעת הירושלמי בקידושין ספ"ב דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת משום דלאו דמיהן והנה הרמב"ן וכן יתר הראשונים הבינו בטעמו של הירושלמי משום דס"ל דאיה"נ אין לו בעלים א"כ אין לו דמים ולא הו' הדמים בידו אלא גזל ולי נראה כונה אחרת בירושלמי דהנה פליגו רי"ו ס"ל מעות קונות ור"ל ס"ל משיכה קונה מדרבנן [אמנם גם לרי"ו משיכה קונה מדרבנן והיינו דע"י המשיכה נתחייב בדמיו כדקתני הזהב קונה את הכסף אמנם זה בהיתר הנאה אמנם היכא דאיה"נ דאין לו דמים י"ל גם לרי"ו משיכה קונה] דידוע שיטת הראשונים דאף לרי"ו דס"ל מעות קונות במידי דליכא מעות כגון גזל ומתנה לכ"ע משיכה קונה דכיון שאין בו דמים קונה במשיכה ונכנס לגמרי ברשותו בלא התחייבות הממון שפסק נשמע הא אי הו' דמיהן הו' אסור א"כ יקשה על הירושלמי גופי' מ"ט יהא אסור הא בשאר איה"נ אין תופס דמים אע"כ דס"ל דהמשיכה מחייב הממון הזהב קונה את הכסף לכן אסור אלא דס"ל דמותר דלאו דמיהן אמנם אי נאמר דלא כירושלמי דהוא ס"ל קדשה בגזל אינה מקודשת א"כ אמאי מקודשת וע"כ דהמשיכה מחייב הממון שפסק וא"כ שוב קשה ג"כ אמאי מקודשת הא חל עליו איה"נ וצריך לומר דבאמת קונה במעות ואז ניחא דלא חל עליו האיסור הא ניתן לו האיסור אחר כשכבר קיבל המעות לפי"ז נשמע חדא דלא יקשה קו' החת"ס והר"ן אי אסור מה"ת לאחרינא א"כ כל איסורין תופסין דמיהם דבאמת לאו היינו ת"ד ממש דאין אסור אלא בשנותן מיד לא בהקפה ואי ת"ד אסור אף בהקפה כמש"כ הרמב"ן לקמן וא"כ י"ל לס"ד הו"א דמשיכה מחייב הממון ע"כ נתפס האיסור על הדמים אם נותן מיד וס"ד דגמרא דע"ז כס"ד דירושלמי דס"ל אי הם דמיהן באמת אסור אף דלא ידע מטעם דת"ד וכן משמע אי אמרי' מטעם מעות קונה דשוי' שפיר הדמים מותרים רק לדידי' עכ"פ אסור כשיטת רש"י רק בתורת קנין אין קונה באיה"נ דבעינן דומיא דעפרון וא"כ א"צ לומר דמקדשין בגזל אלא דנקנה לו במעות בתורת שויו וירושלמי דקאמר לאו דמיהן לא אתי אלא לאפוקי דקאמר דהו' דמיהן ונאסרו ע"י שמשיכה מחויב הממון ע"ז אמר דלאו דמיהן אבל באמת איכא אוקימתא אחריתא לומר דקני במעות בתורת שויו [ושוב לא קניא במשיכה] ולא הו' גזל ונשמע ג"כ דהא דאמרה תורה דת"ד לאו גזה"כ הוא אלא דתורה גילתה כמו למ"ד משיכה קונה [אי נמי בגוי דקני במשיכה דמחייב את הממון] ה"נ אף דהו' ע"ז איה"נ אמרינן דמשיכה מחייב את הממון ונאסר הממון ולא קונה ע"י המעות זה חידושי דחידשה התורה בע"ז ולפי"ז מיושב הרמב"ן דס"ל דבס"ד ג"כ איסור דאו' ולאחרינא ואפ"ה לא הו' משום ת"ד דזה אפי' בהקפה אמנם לדינא למסקנא דמוקמינן המשנה דמכרן וקידש משום קנין מעות ובתורת שויו שוב שפיר י"ל הא דבע"ז ת"ד היינו בנתן מיד אבל בהקפה לא חלה האיסור כשיטת הר"ן ותוס' ומה שהקשה ע"ז הרמב"ן דמשמע באתנן דוקא משום דאינה ביאה בעולם אבל באיתא בעולם אף שבהקפה לפי הנ"ל י"ל דרק בע"ז ולא קנה רק במעות דגלי קרא בע"ז דהמשיכה מחייב ממון ע"ז אמרינן היינו באיתא בעיני' אבל לא בהקפה דהמשיכה לא מחייב הממון רק הקנין עושה המעות שפיר י"ל דרק בליתא בעולם חל אבל אי איתא בעולם אף שאין נותן עתה חל דהמשיכה מחייב הממון דהיינו הביאה וחל על הטלה האיסור כיון דשם לא שייך מעות קונה דהביאה לא הו' כמו מעות רק חיוב ליתן לה שוב משיכה קונה ומחייב המעות ממילא חל האיסור.
על הקו' בשמעתין עיי' בקצות החושן של"ב הא מלוה אין קונה ואין שכירות אלא לבסוף נראה ליישב דהנה איתא בירושלמי פ"ק דע"ז אהא דאם קנה שכרו מותר פשיטא אר"י לא נצרכה אלא לע"ז עצמה במכוש האחרון דלית בה שו"פ וישנה לשכירות מתחילה ועד סוף ואמרו עלה בירושלמי עבר וקנה ר"א אומר אר"ס לא מסתברא כהדא דלא אסור דהוא חייב כל הדא כופתא והש"ך סי' קמ"ג הביא דירושלמי פליג אגמרא רק דהק' אמאי פסק הרא"ף כירושלמי מדלא הביא אוקימתא דגמרא בע"ז עצמה ומכוש אחרון אמנם באמת כבר העלו הרשב"א והר"ן מהא דאיתא לקמן דף ס"ה דאמר רבא באומר העבר לי מאה חביות במאה פרוטות וחביות האחרון הו' של נסך כל שכרו אסרו דכולא אגרא מתפיס באחרון א"כ מאי מהני דמכוש האחרון לית בי' שו"פ מ"מ השכירות שייך בי' ותי' כיון דמכוש אחרון לית בי' שו"פ ל"ל דכולה אגרא מתפס במאי דלית בי' שו"פ עיי"ש ובאמת היינו טעמא דירושלמי דפליג משום דחייב כל הדא כופתא דמייחד כל הקפה דמתפס כל שכרו ביחד דירושלמי ס"ל כסברת רבא ולכן פסק הריא"ף כירושלמי א"כ ה"נ י"ל בגמר ביאה הא מסתמא שו"פ א"כ גם לפי תי' של הר"ן תפוס בכולה אגרא בשו"פ בסוף ביאה ונעשה שפיר אתנן דקנה לי' בגמר ביאה ול"ה מלוה.
עוד נראה דבאתנן לא שייך הך דשכירות לבסוף דמיד שהערה בה זנתה ונעשה אתנן דעל סוף ביאה לא שייך כלל אתנן דהא בסוף ביאה מסתמא נתרצה בלי תשלומין כדאמרי' בכתובות דף נ"א דבסוף ביאה אפי' אמרה הניחו לי כי אני הייתי שכרו הרי בסוף ביאה אדרבא הוא היתה נותן לי אתנן א"כ כל נתינת אתנן אתחילת ביאה ומשהערה בה זכתה באתנן ואף דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף.
עיי' תוס' כתובות דף ל"ג ע"ב ד"ה גנב הקשו הא שור הנסקל ליתא במכירה ותי' דקדשים חמירי דליתנהו כלל במכירה אבל שור הנסקל אם ימכרנו לעכו"ם אין תופס דמיו והנה מוכח מתוס' דמפרשי הא דאה"נ אין חליפין אסור בהנאה לאו היינו משום דלא הו' מכירה כלל וכמו שראיתי בירושלמי דאין זה דמיו דלא הו' מכירה כלל דא"כ זה דמיא ממש למוכר עולתו ושלמיו דלא עשה כלום ודמיו חולין מן הדין עחס"ו בנדרים ובחי' על סוגיא דחליפי איה"נ דמדמי זאת למוכר עולתו ושלמיו ומתוס' כאן מוכח דע"כ לא דמיא למכור קדשים אלא הא דאינו תופס דמיו הוא גזה"כ [והיינו שכתבו דאם מכר לנכרי הוי מכירה אלא שאין תופס דמיו הכונה דאלו תופס דמיו א"כ לאו בר מכירה הוא כיון דלא בר דמים הוא אצלו ל"ש מכירה אבל כיון שאין תופס דמיו א"כ בר דמים הוא ונהי שכתבו התוס' חולין משום דלכתחלה אין רשאי למכור לא הו' בר דמים אבל עכ"פ לענין זה דיהא מקרי בר מכירה שפיר אמרינן כיון דאין תופס דמיו א"כ מגיע לו ע"י מכירה זו הנאה שייך שפיר בו מכירה] דרק ג' הוא דתופס דמיהן אבל המכירה הו' מכירה אלא דלא הו' מכירה כשאר מכירה דנאמר ע"י מכירה נתחלל האיסור על דמיהן [וכמ"ש הפנ"י פסחים דף כ"ט כה"ג לענין הקדש בדה"ב דמכירה הו' כמחלל] אבל עכ"פ שם מכירה עליו והיינו כשמוכר לנכרי אבל כשמוכר לישראל לא הו' מכירה דלאו בר דמים הוא ואולי יש לומר דבאמת כשמוכר לישראל היינו טעמא דלא הו' מכירה משום דכיון דאוסר גם ללוקח א"כ לאו דמיהן הן אבל כשמוכר לנכרי כיון דלדידי' שריא שפיר הוה מכירה.
בענין חליפי איה"נ הנה הפנ"י נתקשה אמאי דהשמיט רבינו וכן כל הפוסקים הדין דחמצן של עוברי עבירה מותר מיד מפני שמחליפין דהא בגמרא מוכח אף לר"ש מותר דלא שביק התירא ואכיל איסורא דלר"ש בדרבנן אמרינן לא שביק וכש"כ לר"י דמותר דודאי מחליפין שלא יאכל איסור דאורייתא ונראה ליישב דהנה בראש יוסף הקשה מאי מייתא תניא כוותי' דרבא הא כאן לא הו' כלל חשיד לאותו דבר דאף דחשד לעבור אבל יראה לא נחשד לעבור אאיסור אכילת חמץ אחר הפסח משא"כ במומר לתיאבון לא אמרי' לא שביק התירא ואכיל איסורא עוד הקשה הרשב"א מאי ס"ד דמעיקרא הא מני ר"י ולא ר"ש ונראה ליישב דהנה רש"י הקשה כיון דחליפין אסורים [דרש"י סובר דאסור למכור מה"ת וגם החליפין עצמן אסורים לדידי' וכקו' החו"י לאמת א"כ מאי לא שביק התירא ואכיל איסורא שייך בזה וצ"ל בדוחק דעכ"פ משמע לי' דקיל איסור חליפין].
והנה ליישב זה נצטרך לומר באמת דחליפין מותרים מה"ת וגם למכור מותר מה"ת וכמש"כ החס"ו דהא בהא תליא ומטעם שבארתי להלן ואולם קשיא קושיא הנ"ל מאי חשיד לאותו דבר בשלמא אי החליפין אסורים מה"ת הו' חשיד לאותו דבר אבל אי מותר מה"ת א"כ לא הו' חשיד לאותו דבר וצ"ל דבאמת למכור אסור דנהנה בשעת המכירה כמש"כ הר"ן בע"ז דתפיסת דמים רק שייך בשעה שיוצא מרשותו ונכנס זה לרשותו וא"כ ניחא לר"י דיליף מנותר או מקדשים פסולים דהן בשריפה וא"כ בודאי אסורים למכור אפ"ה החליפין מותרים [וכן למ"ד דיליף מאו מכור י"ל רק מכירה אסור מה"ט אבל חליפין מותר מה"ת א"כ ניחא דשייך דמאי דמצי עביד בהתירא עביד דאין עובר רק פעם אחת אבל עכ"פ חשיד לאותו דבר מיקרי כיון דמכירה בכלל לא תאכל] ונראה ליישב רש"י פירוש דמחליפין אף דחליפין אסורין לדידי' מאי דמצי למעבד בהתירא עביד והנה יקשה לפמש"כ המפרשים עיי' ר"ן בשמעתין ובע"ז דלפירש"י החליפין אסורים מה"ת א"כ מאי מצי למעבד בהתירא שייך כאן הא גם כאן החליפין אסורים מה"ת והנה לכאורה הו' מצינן לומר דכאן קאי לר"י דסובר דאו מכור לדברים ככתבן אתי א"כ לדידי' לא נשמע איסור מכירה מה"ת ורק מדרבנן אסורים החליפין לדידי' שפיר שייך דמאי דמצי למעבד בהתירא עבד אך יקשה ע"ז דרש"י פירש א"כ מצינו דמים לחמץ בפסח וע"כ דחליפין אסורים למחליף ותוס' הקשו כיון דעכ"פ אסור להחליף לא הו' בר דמים ופי' בחס"ו בנדרים דכונת רש"י ממ"נ אי לא ילפינן מאו מכור דאסור למכור א"כ ממילא דמוכח דאסור החליפין דאיך אפשר לומר דמאו דמביא לידי אכילה דהיינו הדמים וחליפי האיסור מותרים לדידי' והמכירה תהי' אסור משום דמביא לידי אכילה וכאשר הוא באמת קו' החו"י לשיטת הפוסקים דחליפי אה"נ מותרים [ולכאו' יש לומר דע"כ מותרים דאי הדמים אסורים בהנאה א"כ אין כאן הרווחת דמים ואין מביא לידי מאכל א"כ למה נאסרה המכירה וע"כ מדאסרה התורה המכירה ע"כ הדמים מותרים א"כ יש לומר הרי כאן קאי לרבא והוא סובר אעל"מ ולקי משום דעבר אמימרא דרחמנא ה"נ יש לומר דאסור בהנאה אפ"ה אסרה התורה המכירה אך יש לחלק לפמש"כ רבינו בלאו דלא יפדה ולא יגאל דהיכא דאין יכול למכור מצד אחר לא שייך דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא ה"נ לא מהני לאסור החליפין בהנאה א"כ אין שייך שהוא בכלל האיסור גם המכירה כיון דאין מביא לידי מאכל אין אוסר למכור] וכתב החס"ו דלשיטת הפוסקים צ"ל דלעולם דמותר למכור והחליפין ג"כ מותרים ואפ"ה נשמע שפיר מאו מכור דבעלמא אסור דרק בנבילה שייך מכירה אבל בעלמא לא שייך כלל מכירה כיון דאסור בהנאה והדמים שלקח מתנה או גזילה בידו כמ"ש הרמב"ן הובא ברשב"א בשמעתין ואין לו דמים משום דדמיו אין אלא כגזילה בידו ולדעתי דרש"י שפיר הקשה כאן בחמץ שמכר לנכרי דהו' היתר לנכרי שפיר החליפין אסורים דלא הו' מתנה הו' חליפי חמץ ממש ע"כ דאסור לדידי' דאי לה' מצינו דמים לחמץ בפסח דיכול למכרו לנכרי ושם לא שייך הסברא דפטור משום דלאו דמיו הם אע"כ דהחליפין אסורים וא"כ לא שייך לתרץ כר"י דלית לי' דרשא דאו מכור דהרי לפירש"י לכאו' לא מוכח דהחליפים אסורים מה"ת רק למ"ד דיליף מאו מכור א"כ לפירש"י כיון דקאי לר"י מנ"ל כלל דהחליפין אסורים מה"ת אך יש לומר דזה רק בשאר אסורים אבל בחמץ דכתיב לא יאכל ופירש"י וכן נקטו כולם דהכונה כל המביא לידי אכילה אסור א"כ אף מאן דסובר דברים ככתבן ולא יליף איה"נ רק מאותו הנה בחמץ דכתיב לא יאכל דמביא לידי אכילה שפיר חליפי אה"נ אסורים מה"ת וקו' החו"י כיון דמביא לידי אכילה ע"כ דאסור לא לבד המכירה אלא גם דבר הנלקח א"כ תהדר הקו' לדוכתי' דיכול למעבד בהתירא עביד הא גם החליפין אסורים מה"ת וצריך לומר כיון דעכ"פ אפשר למעבד בהתירא דיהא מותר לאחרים עביד [או כיון דמותר לאחרים לא משמע לאינשי איסורא גם לדידי'] ולפי"ז מיושב שפיר קו' הראש יוסף דשפיר הו' חשיד לאותו דבר כיון דחשיד למחליף דהו' איסורא דאוריי' מעשה החליפין גופא וכן מה דנהנה מהחליפין עצמו דקיל לי' משום דלא הו' איסורא גופי' דהרי אסורים משום דע"י החליפין מתהנה מחמץ מדידי' [והיינו כפירש"י דאי לאו יהיב לי' דידי' לא הו' יהיב לי' איהו שלו] ושפיר סייעתא לרבא והנה כל זה ליישב פירש"י אבל בשיטת הפוסקים יש לומר כך דבודאי לר"י דלית לי' או מכור שפיר י"ל דחליפי אה"נ מותר מה"ת שייך שפיר לומר מאי דמצי למעיבד בהתירא עביד [וכמו שבארתי להלן] ושייך שפיר לא שביק התירא ועביד איסורא ותליא זה בפירושא בשיטת רבינו דהנה רבינו בפ"א מ"ה מ"א הביא הך דר"א דכל מקום שנאמר לא תאכל אסור בהנאה מדפרט הכתוב בנבילה והקשה הלחם משנה כיון דרבינו פסק כר"י דלדברים ככתבן אתא דלגר בנתינה ולנכרי במכירה לא נשמע היתר הנאה מנבילה ותי' דלשון רבינו לאו דוקא דילפותא הוא מדכתיב לכלב תשליכון אותו ואי אתה משליך כל איסורין שבתורה וסובר חולין שנשחטה בעזרה לאו דאורייתא ורק נקט דרשא הפשוטה כדרך שפרט בנבילה אבל לפמש"כ דרבינו שפיר נקט כדרך שפרט בנבילה ולית לי' דר"י דלדברים ככתבים אתי והא דכתב לנכרי במכירה היינו מלא תחנם והנה בפנ"י בפסחים כ"ז תי' שם הא דיליף ר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה משום דר"י לשיטתו דסובר דלדברים ככתבן אתא ואותו דריש לחולין שנשחטה בעזרה א"כ מנ"ל אה"נ ע"כ דילפינן מנותר ושפיר ילפינן דאין ביעור חמץ אלא שריפה מנותר ולא שייך לומר חולין מקדשים לא ילפינן דהא כל הילפותא דאסור בהנאה היינו מנותר אבל חכמים דסברו דמאו מכור ילפינן היתר הנאה לא ילפינן מנותר דאין ביעור חמץ אלא שריפה משום דחולין מקדשים לא ילפינן ולפי"ז גם כאן י"ל דלגמרא קאי לר"י דסובר לדברים ככתבן וא"כ לא יליף מאו מכור וכן לא למ"ד חולין שנשחטה בעזרה דאורייתא כדאי' בתו"כ כקו' תוס' פסחים ע"כ דיליף כריב"ל או מנותר גופי' או מוכל חטאת אשר יבוא בקודש לא יאכל באש תשרף באם אינו ענין וא"כ לדידי' ע"כ נשמע שפיר דמכירה אסור כיון דקדשים ע"כ אסור במכירה כיון דבעי שריפה דוקא וא"כ איסור הנאה דמכירה נשמע שפיר אבל שיהא החליפין אסור לא נשמע וא"כ ניחא הכל דשפיר הו' חשוד לאותו דבר כיון דחשוד למכור והמכירה גופי' אסור מה"ת ואפ"ה ניחא דשייך כל מה דמצי למיעבד בהתירא עביד דזה איסור המכירה רק נעשה פעם אחת אבל איסור הנאה בכל כזית וכזית שמוכר עושה איסור חדש וכל זה לר"י דע"כ לית לי' דחזקי' דלר"י הילפותא מנותר אבל להלכה דפסק רבינו בחמץ מלא יאכל שמביא לידי הנאה שפיר אסור גם החליפין בהנאה לדידי' כקו' החו"י לאמת ואך החו"י הקשה כן אכל איה"נ איך החליפין מותרים אם מכירה אסור כש"כ החליפין אסורים לדידי' דהא מתהנה אבל דא לא קשה דיש ליישב לפמש"כ בע"ז דאם מכר בהקפה לא נאמר דאיסור תפיסת דמים שייך רק בשעה שיצא מרשותו דאסור אז חל ותופס דמיו וא"כ ה"נ לא שייך לדון שיהא אסור אח"כ להנות דרק המכירה נאסר משום דזה נעשה בשעה שיוצא מרשותו וזה נכנס תחתיו לרשותו ונתרבה הונו אבל לחזקי' דיליף מלא יאכל שמביא לידי אכילה א"כ כש"כ דהחליפין עצמן אסורים בחמץ ורק בשל ישראל שייך לומר דאינו דמיו אבל בשל נכרי הו' שפיר דמיו דמצד המוכר יש כאן דמיו ולא שייך דהו' גזל ומתנה בידו וא"כ כיון דאסור מה"ת ליהנות בחליפין א"כ לא שייך לא שביק התירא כיון דלא שייך מאי דעביד בהתירא עביד דזה ג"כ דאורייתא ע"כ לא הביאו רבינו דין זה אבל אי נאמר דלרבינו פסק ג"כ כר"י דלדברים ככתבן אתא וכתי' של לח"מ ולפי"ז נאמר באופן אחר דהנה על קו' הראש יוסף ות"ח דלא הו' כלל חשוד לאותו דבר יש לומר דשפיר הו' חשוד לאותו דבר כיון דחשוד על בל יראה דהיינו דאף דבל יראה הו' איסור אחר אבל העשה דתשביתו כיון דחשיד על העשה דתשובתו חשיד על איסור אכילה דהיינו לפמש"כ האו"ח לפרש מקראי קודש פ' בא אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה מיום הראשון עד יום השביעי ופירש דהנה הר"ן בריש פסחים כתב דה"ט דהחמיר הכתוב שיהי' עובר בבל יראה בחמץ דילמא אתי למיכל מיני משום דלא בדילי [לפי הר"ן שפיר י"ל בפשיטות דהו' חשוד לאותו דבר כיון דמה"ט אסרה התורה בבל יראה דלא אתי למיכל] וביאר האו"ח דבאמת מצד הלאו דב"י לא שייך משום דילמא אתי למיכל דהרי חזינן דמה"ת בביטול בעלמא סגי אבל לענין עשה דתשביתו דכתב המרש"ל בביאורו לסמ"ג דאין ביטול מועיל לחמץ ידוע משום עשה דתשביתו שפיר י"ל דתשביתו משום דילמא אתי למיכל מני' אבל בבל יראה לא שייך ה"ט דהרי חזינן דמהני ביטול כמ"ש הראשונים דלכך צריך בדיקה ובזה יפורש היטב הקרא אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם וטעמא דמילתא אתי למיכל וקשה מ"ש משאר איסורין לזה קאמר הכתוב לתרץ כי כל אוכל חמץ ונכרתה בשביל חומר כרת ועדיין קשה מ"ש משאר איסורי כרת לזה מסיים מיום הראשון עד יום השביעי דאין אסור אלא מיום הראשון א"כ לא בדילי מיני' וא"כ לפי"ז שפיר הו' חשוד לאותו דבר כיון דחשוד אתשביתו.
והנה מבואר בפנ"י ובאו"ח דלר"י אין ביעור חמץ אלא שריפה לדידי' לא מהני ביטול משום העשה אבל למ"ד השבתתו בכל דבר שפיר מהני ביטול גם לקיים עשה דתשביתו ובפנ"י שם בפסחים כ"ז כתב עוד דרק לר"י דסובר לאחר זמן נמי אסור איכא למילף חמץ מנותר אבל להלכה דאחר זמנו מותר איכא למיפרך שאני נותר דאין היתר לאיסורו אבל חמץ יש היתר לאיסורו ומעתה תתפרש היטב דברי הגמרא סברוה כר"י דלאחר זמנו אסור בהנאה ולפי"ז אמרינן דאין ביעור חמץ אלא שריפה וא"כ לדידי' לא מקיים בביטול העשה דתשביתו שפיר נוכל לפרש דעשה דתשביתו משום שמא יבוא לאכלו וא"כ הו' מומר לאותו דבר ושפיר סברוה דלא שביק היתרא ואכיל איסורא אבל להלכה דאחר זמנו מותר וקיי"ל דהשבתתו בכל דבר וא"כ ביטול ג"כ מהני ולא שייך דתשביתו משום דלא יבא למיכל ולא הו' מומר לאותו דבר כלל וא"כ פשיטא דחמצן שריא ולא צריך לרבינו להביא [וא"ש דקאמר סברוה הא מני ר"י דרק לדידי' ניחא משום דסובר דלא כחזקי' אבל למאן דסובר כחזקי' וסברו בלאחר זמנו כר"י אבל לענין ביעור חמץ אלא שריפה לא סברי כר"י וסברי כחזקי' לא אתיא א"כ לכן לס"ד דגם בהא דלאחר זמנו מותר לא אתיא ולמסקנא מסיק דאפ"ה אתיא גם כר"ש דאף דלא אתיא כמ"ד דפליג אר"י לענין ביעור חמץ אלא שריפה וסובר כחזקי' אבל כמ"ד פליגא לגמרי וסברו לאחר זמנו מותר מצי שפיר אתיא והיינו כר"ש ודו"ק היטב] ואין לומר הא בגמרא מוקי כר"ש ואפ"ה סייעתו לרבא יש לומר לר"ש ניחא שפיר הו' חשוד לאותו דבר דע"ז שכתב הר"ן דבל יראה משום שמא יבא לאכלו הקשה האור חדש דזה דוחק להעמיד טעם זה בכוונת הפסוק רק לר"ש דדריש טעמא דקרא לדידי' שפיר יש לומר דטעמא דקרא שמא יבוא לאכלו וא"כ לר"ש ניחא דבל יראה גופי' הוא משום שמא יבוא לאכלו אבל לדידן דלא דרשינן טעמא דקרא שפיר לא הו' חשוד לאותו דבר ודו"ק היטב [וא"ל הא להלכה אח"ז מותר מה"ת ל"ש התירא דאין חשוד לאותו דבר כיון דלאיסור דרבנן שפיר חשוד מכח איסור חליפין אך ניחא דאי משום דרבנן פשיטא דאזלינן לקולא וכל הקו' שינקוט מפני כדי שנדע גם אי הו' דאורייתא כדאמרו בגמרא א"כ ניחא כיון דלשיטת רבינו אי הו' דאורייתא ג"כ פשיטא דמותר כיון דמה"ת אין חשוד כלל כיון דיליף מאותו אין כאן איסור חליפין ולא יליף מקודש כיון דסובר השבתתו בכל דבר ודו"ק היטב]
ואמנם לפמש"כ ליישב שיטת רש"י דאף לר"י דסובר מאו מכור אפ"ה חליפי אה"נ בחמץ אסור מלא יאכל נראה דיש ליישב עוד באופן אחר שיטת רבינו דסובר רק למאן דלית לי' דחזקי' א"כ חליפי איה"נ מה"ת מותרים ושייך שפיר דמחליף דמאי דמצי למיעבד בהתירא עביד אבל להלכה דקיי"ל כחזקי' דחליפי איה"נ אסורים בחמץ עכ"פ א"כ לא שייך דמצי למיעבד בהתירא כיון דאסור מה"ת ולפי"ז ניחא מה שהעליתי דלדידן דחליפי איה"נ אסור מה"ת לא קיי"ל כברייתא דמחליפין הא באמת קיי"ל חליפי איה"נ מותרים לפמש"כ ניחא דבחמץ דקיי"ל כחזקי' שפיר חליפי איה"נ אסורים מה"ת והא דיקשה הא רבינו בפ"ה מה' אישות פסק דגם בחמץ אם קידשה בדמיהן מקודשת מוכח דחליפי חמץ מותר מה"ת וכן יקשה מאה"נ דכתי' בי' לא יאכל ואפ"ה מוכח דסובר רבינו דחליפי איה"נ מותרים מה"ת יש לומר בודאי במוכר חמץ לישראל או לנכרי חליפין מותרים דאמרינן דלא הו' כלל חליפי החמץ כסברת הרמב"ן רק מתנה או גזל בידו אבל במחליף עם הנכרי שפיר הו' חליפי דידהו א"כ היכא דכתיב לא יאכל שפיר החליפין אסורים מה"ת ודו"ק היטב.
הנה רבינו בפ"א מה' מכירה פסק ישראל בכסף ובפ"א מזכיי' פסק נכרי בשתיהן בכסף ובמשיכה והקשו עליו שנגד סוגי' דבכורות דמסיק ישראל בחדא נכרי בחדא ותי' ראשונים שיצא לו כן מסוגיא דע"ז. והנה מלבד שדוחק לדחות גמרא ערוכה דבכורות עוד קשה לי דלרבינו לשיטתו אין הכרח מהא דרב דאמר שקולו זוזי דסובר או בהא או בהא דהנה תוס' הקשו למה אמר רב שקולו זוזי הא אף אי לא יקח מקודם שרי ליטול זוזי דדמי ניזקא קשקיל כמו בגוי שניסך יינו של ישראל [ועיי' טו"ז דתי' דהו' כמו קרע כסותי ופטור] הנה לפמש"כ רבינו גבי הא דגוי חייב לשלם שהוא דוקא בכונה להזיק וחולק אפוסקים דסברו אף באין כונתו להזיק חייב לשלם [ובברוך טעם כתב דנהי דלדעת רבינו אינו חייב לשלם רק בכונתו להזיק אפ"ה אם לא הי' כונתו להזיק ושילם שרי ליטול דלא הו' דמי יי"נ רק דמי הזיקו עייש"ה] ומעתה יש לומר לדעת רבינו לא יקשה אמאי צריך רב ליטול דמיו דיש לומר דלא הו' דמי יינ"ס כיון שאין כונתם להזיק רק ממילא הוא כך וא"ש, אך לפמש"כ הב"ט הנ"ל אם שילם שרי ולפי"ז הכי קאמר רב שקולו דמי דאל"ה ברשותייכו נעשה יינ"ס וא"כ אין כונתם להזיק ואין חייבין לשלם א"כ אין רשאין ליטול דהוי דמי יינ"ס כיון דהם נותנין יין לידי הנכרי ומתנסך בידים לא הו' מזיק בכונה אבל אי יקחו מעות קודם א"כ כיון דנכרי לא יבקש להחזיר לו המעות א"כ הו' כאלו שילמו מעצמן ולענין זה אף דאין כונתם להזיק לא הוי דמי יינ"ס ולפי"ז יש לומר לעולם משיכה קונה והא דקאמר שקולו זוזו לאו שיקנה במעות אלא שיהא דמי היין בידם ולא הו' רק כשילמו מעצמן דמי היזק ושרי ודו"ק.
וא"כ לשיטת רבינו אין כאן הוכחה מסוגי' דע"ז דקונה או הא או הא והדרא קושיא לדוכתי' מסוגי' דבכורות עוד הוקשה בשו"ת פנים מאירות דרבינו פסק גזל עכו"ם אסור דקרא ממעט אונאה א"כ כמו בישראל בכסף גם נכרי בכסף ולמה פסק נכרי במשיכה דלעמיתך הא אין מיותר דצריך לאונאה עוד קשה דרבינו בפ"ז ממעילה פסק נתן מעות של הקדש עבור חפץ לישראל לא מעל ולנכרי מעל וקשה כיון דלרבינו מעות קונות א"כ משיכה הוא דקונה בנכרי א"כ אמאי מעל, עוד קשה למה בישראל לא מעל כיון דבישראל כסף קונה כדרי"ו ובגמרא לרי"ו הא דמעל דוקא לעכו"ם דבעכו"ם כסף קונה ורבינו כתב להיפוך ישראל לא מעל נכרי מעל ועוד הקשה בלח"מ פ"ז מע"ז פסק נתן מעות יחזיר משך אעפ"י שמשיכה קונה יחזיר דמקח טעות הו' וקשה למה לא כתב גם במעות אף שמעות קונה ועוד למה לא כתב דאיירי שקבל לדון בדיני ישראל.
וליישב הכל נראה דהנה ריא"ף כתב הא דממון קונה מקו"ח גופו קני במעות ממונו לא כש"כ ונמ"י הק' גוי יוכיח דגופו קנוי במעות אפ"ה ממונו במשיכה רש"י פי' דכסף קונה מונתן הכסף וקם לו ותוס' הוקשו איך יליף הדיוט מהקדש ופנ"י תמה הרי בהקדש קולא הו' אפ"ה קונה שפיר ילפינן מהקדש ובאמת תוס' בעירובין דף פ"א הקשו כן [וחוץ לדרכינו נראה דרי"ו ור"ל פליגי בחולין קל"ט לר"ל בי גזא דרחמנא עי"ש ומעתה יש לומר דיליף מהקדש דהא הקדש קונה מהדיוט ג"כ רק בכסף ושם לא שייך בי גזא דרחמנא אבל לר"ל דסובר גם בלא בא ליד הקדש שייך בי גזא דרחמנא א"כ לא שייך משיכה בהקדש מהדיוט ג"כ משום בי גזא דרחמנא דאף קודם שנכנס לרשות הקדש ג"כ גזא דרחמנא א"כ לא שייך משיכה וא"ש ר"ל לשיטתו ודו"ק.]
ופנ"י בקידושין כ"ו הקשה כמו דילפינן דמעות קונה מהקדש אף דלא שייך משיכה נילף אדרבא דקונה במשיכה מהא דמתנה ומציאה ע"כ במשיכה דא"ל דש"ה דלא שייך בכסף א"כ כאן נמי איך ילפינן מהקדש הא שאני הקדש דלא שייך בי' משיכה לכן קונה בכסף ונראה דיש לומר אי לאו קו"ח בודאי אין לילף מהקדש ורק כיון שיש קו"ח שפיר ילפינן מהקדש ואין לומר גוי יוכיח יש לומר גוי קני באמת או בכסף או במשיכה ואין לומר גם בישראל נאמר או בהא או בהא ע"כ שפיר ילפינן מהקדש וא"ל שם לא שייך משיכה מטעם דבהקדש בי גזא דרחמנא ואין יוצא מרשות הקדש אם אין נכנס דבר אחר תחתיו לרשותו דגם בישראל יש לומר דמסתבר דלא יצא מרשות ישראל בלתי אם נכנס דבר אחר תחתיו לישראל אמנם בנכרי בודאי אין לילף מהקדש דיש לומר בנכרי יצא מרשותו שפיר ע"י משיכה בלא כסף אף שאין נכנס כסף לרשות נכרי ולכן בנכרי למ"ד גזל עכו"ם מותר דוקא במשיכה ולא דרשינן או בהא או בהא רק בחדא במשיכה ואמנם למ"ד גע"כ אסור ולא אייתר לעמיתך א"כ נכרי בכסף כמו ישראל שוב אמרינן גם במשיכה כמו במציאה ומתנה ואין לילף מהקדש דבכסף דוקא דיש לומר בהקדש א"י מרשותו רק בנכנס דבר אחר אבל בנכרי א"צ שיכנס דבר אחר לרשותו דהיינו כסף ואדרבא ילפינן ממציאה ומתנה ול"ש ש"ה דליכא מעות דזה רק שייך בישראל דמסתבר דאין לילף ממתנה והיכא דיש כסף דנכנס דבר אחר תחתיו וא"א לילף ממתנה כיון דליכא כסף אבל היכא דשייך כסף בעינן מסברא שיכנס דבר אחר תחתיו כמו בהקדש ואהני קו"ח מגופו קני ול"ש דאדרבא נילף ממתנה דבמשיכה די"ל ש"ה דשייך כסף ומסתבר דא"י מרשותו אם אין ד"א דהיינו כסף נכנס לרשותו כדמצינו בהקדש דלענין זה שפיר ילפינן מהקדש וא"ל דש"ה דלא שייך משיכה אבל היכא דשייך משיכה כמו במתנה כקו' הפנ"י דאדרבא מסתבר דבעי כסף משום דא"י מרשות ישראל אם אין דבר אחר נכנס תחתיו ובנכרי מסתבר יותר לדמותו למתנה אף דלא שייך בי' כסף וכקו' הפנ"י באמת ודו"ק ולפי"ז א"ש דרבינו סובר או הא כיון דסובר גזל עכו"ם אסור א"כ לעמיתך אין מיותר לכן נכרי בכסף ובמשיכה דילפינן ממתנה ולא מהקדש ודו"ק.
והנה דעת הב"י בסי' קצ"ח דמהני תנאי לקנות בכסף והוכיח בקצה"ח מהא דקאמר בבכורות כשקיבל לדון בדין ישראל מוכח דמהני תנאי אף דבנכרי אין מעות קונות ובריט"א הקשה א"כ למה לא תקנו בבכור שיקנה לנכרי בכסף או במשיכה ומהני לכ"ע כיון דמתנה שיקנה קנה ולמה צריך כסף ומשיכה ועוד הקשה שם קו' אחרת ולי נראה דאדרבא יש להוכיח דלא מהני תנאי היכא דלא הו' קניין דהנה בע"ז פריך מהך דגריטאות מוכח משיכה לא קנה דהא במשך יחזיר וקשה אמאי לא משני ג"כ בקיבל עליו לדון בדיני ישראל אי דיקשה א"כ בסיפא למה בעיא משך כיון שנתן מעות יש לומר דלא סמכה דעתי' עד שימשוך כעין סברת תוס' ב"ב דף נ"ד אע"כ כיון דבישראל לא הו' קניין לא מהני תנאי דמדרבנן דוקא משיכה ורק בבכורות דמתנה שיקנה בקניין משיכה דמהני בישראל לכן מהני תנאי [ובזה יש ליישב קו' תוס' בע"ז דבבכורות מוכיח דמשיכה קונה מסיפא ובע"ז מוכיח מרישא דמעות קונות ולפמש"כ א"ש אחר דכבר שני לי' בבכורות בקיבל עליו לדין בדיני ישראל א"כ קשה למ"ד משיכה קונה מרישא דלא שייך לומר בקיבל לדין לקנות בכסף דכיון דחכמים עקרו בישראל קניין כסף לא שייך שקיבל בדין ישראל שגם בישראל לא קנה כסף דלא מהני תנאי וקשה מכאן לשיטת רמ"א דמהני תנאי ודו"ק].
וטעמא דמילתא נראה דבח"ס הקשה לתוס' ב"ב דלא סמכה דעתי' א"כ מאי פריך ל"ל משיכה הא לא סמכה דעתי' ותי' במטלטלין דאפשר להכניס לרשותו סמכה דעתי' כמ"ש סמ"ע בסי' קצ"ד וכדבריו כתב באמת ליישב בשמ"ק במטלטלין לא אמרינן לא סמכה דעתי' ולפי"ז יש לומר היינו דמשני הגמ' דהותנה לדין בדין ישראל דהיינו דלא סמכה דעתי' רק ע"י משיכה כיון שהותנה והבן. אך יקשה ע"ז מאי פריך ל"ל אח"כ מעות כיון דמשיכה רק קונה ע"י מעות משום דלא סמכה דעתי' במעות לחוד ונראה דהכי פריך כיון דמשיכה הו' קנין בישראל והוא לא סמכה דעתי' אם לא יעשה קנין משיכה א"כ ל"ל כלל מעות הא במעות אין קונה וע"כ צריך קנין משיכה א"כ די משיכה לבד ודו"ק. ומעתה א"ש בה' ע"ז כתב נתן מעות יחזיר משום דבאמת לא סמכה דעתי' לקנות במעות [ואולי חייש שיצא ע"ז ולכן רוצה במשיכה דאז יכול לעיין אם יש בו ע"ז כדאמרינן בגמרא] וכשמשכה קנה ול"ב שיתנה בדין ישראל כיון דרבינו פסק נכרי אי בעי במשיכה וכיון דנכרי אי בעי במשיכה לכן שוב במעות לבד לא קנה דלא סמכה דעתי' רק במשיכה דהו' קנין לתרווייהו ול"ב שיקבל עליו לדון בדין ישראל כיון שמשיכה לבד ג"כ קנה לכן כתב רבינו דמטעם מקח טעות לא קנה אבל כשנתן מעות ומשך לא מחזי כמקח טעות לכן יוליך לים המלח ודו"ק.