מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק ד · הלכה ח
כל שיש בו וכו' אחד זונה עכו"ם או שפחה או ישראלית שהיא ערוה עליו או מחייבי לאוין וכו' וכן אשתו נדה אתננה מותר אע"פ שהיא ערוה. ורבינו פסק כרב והקשה בכ"מ הא בגמרא מוכח דאביי כרב ורבא כלוי ורבינו דפסק דאתנן מחייבי לאווין שקידושין תופסין בה א"כ איך פסק כרב ובלח"מ הקשה עוד בגמרא מוכח לרבא אף בבעילת היתר שייך אתנן ורבינו כתב רק בעילת איסור והעלה בלחם משנה דגם לרבא דריש תועבה תועבה לגז"ש רק לא לענין דתפסי קידושין אלא לענין דבעינן שיהא מחייבי לאווין שיהא ערוה ובעילה לאפוקי בעילת היתר אף שהיא זונה מופקרת ונראה לי ראי' לדעת רבינו דלכ"ע בעי' שיהא ביאת איסור עכ"פ דהרי כתב רבינו דביש לו אשה מותר בשפחה לא הו' אתנן ובאין לו אשה הו' אתנן כדאיתא בגמרא ויקשה הרי שפחה זונה הוא אפ"ה ביש לו אשה דמותרת לו דליכא בעילת איסור לא חשיב אתנן, ואך קשיא לי אמאי לא נדריש תועבה תועבה לגז"ש דדוקא כמו בעריות שהיא מוזהרת כמוהו אז שייך איסור אתנן אבל היכא דהיא אינה מוזהרת עליו כגון בכותית דלא שייך שמוזהרת עליו וכן בשפחה לישראל ולע"ע באין לו אשה עכ"פ אין מוזהרת עליו כמ"ש בצל"ח ברכות דף כ"ב אז לא הו' אתנן כיון דלגבי דידה ליכא ביאת איסור דבשלמא אי לא בעינן בעילת איסור ניחא אבל לרבינו דס"ל דבעינן בעילת איסור קשה דבשלמא אשמעתין אליבא דאביי דס"ל דיליף גז"ש תועבה תועבה דבעינן דוקא ערוה שאין קידושין תופסין לא שייך להקשות דנילף דגם היא עוברת דלא תליא בביאת איסור כלל רק אי קידושין תופסין בה הו' ביאת זנות אבל לרבינו לדעת לח"מ דבעינן עכ"פ ביאת איסור שתהא אסורה עליו בלאו א"כ קשיא דנאמר דוקא היכא דגם לגבי דידה הו' ביאתאיסור איכא איסור אתנן וצ"ע.
אתנן אסור מחייבי לאוין או מערוה. ונראה דיצא לרבינו כן מהא דאיתא בב"מ דף צ"א אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו משמע שבעילה זו אסורה עליו ולפי"ז מכאן מוכח דרבינו סובר הא דקיי"ל דקלב"מ עכ"פ חייב לצאת י"ש ולכאו' קשה דהא בפי"ג דשכירות הביא רבינו תירוצו דר"פ א"כ מוכח דס"ל דאין חייב לצאת י"ש ולכאו' מוכח כן ממש"כ בפ"י דתרומות דלוקה ואין משלם ומשמע אפי'לא בא ליד כהן דאז רק חייב לצאת י"ש כמוש"כ הצל"ח בפסחים דף ל"ב ואפ"ה קאמר לוקה ואין משלם מוכח דאף לצאת י"ש פטור אך א"ש דהנה הראב"ד בפ"י מתרומות השיג על רבינו דס"ל דלפ"מ משלם אמאי לא מוקי המשנה דלפ"מ משלם וע"כ לומר דדעת רבינו דשיטת גמרא קאי הא דמזיד פטור היינו משום דלוקה ואין משלם פטור אף מלצאת י"ש ורבינו סובר כמ"ד דחייב לצאת י"ש א"כ המשנה דלא כהלכתא ולכן מוקמינן המשנה כריוה"ג ולכן ס"ל דחייב לצאת י"ש והא דיקשה מהך דפ"ו מתרומות דלוקה ואין משלם דמשמע אף לצאת י"ש פטור נראה היינו משום דבלא בא ליד כהן א"כ אף בלא מלקות חייב רק לצאת י"ש א"כ עי"ז דלקי פטור לגמרי אבל היכא דחייב מצד הדין ורק מטעם מלקות פטור אז שפיר חייב לצאת י"ש עכ"פ הך דתרומות חמץ ע"כ לפי"ז איירי בתרומה שבא ליד כהן וא"כ ניחא הא דאתנן דכיון דחייב לצאת י"ש דהא אי לאו העונש איכא חיוב תשלומין מצד הדין ובהא ניחא נמי דרבינו בה' מעילה פסק דלוקה ומשלם משום דעכ"פ חייב לצאת י"שד בהקדש הו' תשלומין גמורים מה לי גזל הדיוט ומה לי גזל משל גבוה לכן שפיר לוקה ומשלם לצאת י"ש משא"כ בתרומה דלא אתי ליד כהן לכן כתב בפ"ו מתרומות דלוקה ואין משלם והארכתי בפ"א מה' אלו לפרש כל הסוגי' על נכון. והנה על הקו' מה' שכירות יש לחלק עוד לפמש"כ המהרש"ל דהיכא דעבדינן החומרא פטור לצאת י"ש ועיי' קצה"ח סי' כ"ח בארוכה רק דהוא איירי לענין מיתת ב"ד אבל לדעת רבינו י"ל כן גם היכי דלקי דעבדינן החומרא פטור לצאת י"ש ומהא איירי בה' שכירות ולכן הביא תירוצו דר"א דאיירי שם בלקה ופטור אפי' מלצאת י"ש משא"כ כאן לענין אתנן י"ל דאיירי היכי דלא לקי שלא נעשה החומרא לכן חייב לצאת י"ש ונעשה שפיר אתנן.
והנה קשה לי במש"כ רבינו דאחד זונה עכו"ם הא בב"מ צ"א אמרינן אסרה תורה אפי' בא על אמו דקלב"מ משום שחייב לצאת י"ש ויקשה הא זונה עכו"ם ג"כ מותר הפקעת הלוואתו וה"ה שכר פעולה וא"כ אין חייב ליתן לצאת י"ש אפ"ה הו' אתנן ונראה ליישב לפמש"כ בשמ"ק בשם רבינו הצרפתים הא דהו' אתנן באמו ולא אמרינן קלב"מ הוא משום דמזה שחייב ליתן אתנן אין משום דאנו מחייבין אותו בב' רשעיות אלא שהוא חייב ליתן לה לקיים דיבורו לא הו' ב' רשעיות עיי"ש וא"כ יש לומר גם בזונה עכו"ם חייב ליתן לה מצד דיבורו שחייב לקיים דבריו,ועוד י"ל דלכאו' י"ל דהו' כבעין ובעין גם בעכו"ם חייב ליתן דלא הו' כהלוואתו ורק יקשה א"כ מאי אמרינן אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו הא בעין לא אמרינן קלב"מ אך י"ל לפמש"כ במפרשי הים ב"ק דף ע"א לחלק בין אתנן מחייבי כריתות כאמו אפי' לא בטלה זה ולא הו' בעין אבל בחייבי לאווין כעכו"ם בעינן בטלה זה א"כ בעכו"ם שפיר הו' בעין ודו"ק.
ועיי' שם בים התלמוד והקשה מאי פריך מאמו מכל חייבי לאווין כפנוי' דלדעת הרמב"ם והראב"ד פ"א מה' אישות דלקי משום ל"ת קדישה וכן משאר חייבי לאוין דהו' מלקות וממון ואיך משכחת אתנן כלל ותי' במפרשי הים עפ"י הנ"ל בחייבי לאווין בעינן שיהא בטלה זה והו' בעין כהא"ג ל"א קלב"מ דו"ק והנה לקו' הנ"ל י"ל דאתנן הו' כשכר פעולה דמחסרי ממון וכהא"ג במלקות משלם ואין לוקה כמש"כ בפנ"י ב"מ דף מ"א וכמ"ש בפ"א מה' מעילה וא"ש והנה במש"כ רבינו עוד ותלין שפחתך אצל עבדי הקשתי במק"א מכאן לשיטת רבינו דשפחה רק מדברי סופרים וקשה לי עוד מבב"ק דף כ"ג דבשעת עבדותו מותר בשפחה אבל משהגיע יובל אסור בשפחה ואם לקוהו רבו פטור מוכח דמה"ת הוא דאי מדרבנן איך מותר ללקותו לאפרושי מאיסורא דזה לא שייך רק באיסור דאורייתא עיי' אמרי אש שחקר אי מותר ללקות חבירו לאפרושי מאיסורא ומכאן ראי' דשרי וכן העלה להוכיח מכאן במשובב נתיבות לאבני מילואים והתינח אי מה"ת אסור אבל אי מדרבנן מי מותר ללקותו.
אבל הפנוי' וכו'. מוכח דסובר רבינו דגרושה לכהן הדיוט משום חייבי לאווין והקשה מזה המהרמ"ש אדברי מג"א סי' קנ"ג סקמ"ה דדעת רבינו דגוי ושפחה בודאי נעשה אתנן רק לענין ישראלית ס"ל דוקא בנתן האתנן עבור הביאה שנעשית זונה בו אז חשיב אתנן וכדס"ל לאביי בתמורה כ"ט רק דס"ל לרבינו דגם בנבעלת לחייבי לאווין נעשית זונה בו א"כ בחייבי לאווין דכהונה דאין נעשית זונה כמוש"כ רבינו בפי"ח מאי"ב א"כ אם נתן עבור זה אתנן לא הו' אתנן וכאן מוכח דס"ל דנעשה אתנן ול"נ דע"כ הדיוק זה לאו דוקא דהא רבינו ס"ל דאין לוקה על חייבי לאווין רק בקידש ובעל א"כ לא שייך דנעשה אתנן דאין כאן ביאת איסור כלל וא"ל דאיירי דקידשה באמת דז"א דא"כ ע"כ האי דיוקא נמי לאו דוקא דמדנקט פנוי' לא הו' אתנן תיפק לי' דבפסולי כהונה בעינן קידש אע"כ דהאי דיוקא לאו דוקא.
והנה קשה לי אמש"כ רבינו דפנוי' לא שייך אתנן ואמאי הא איכא משום נדה דהנה בס' שו"ת בית שלמה ח"ב סי' מ' הקשה לפמש"כ החו"ד ותפל"מ דדוקא בנישואין איכא חימוד ולא בזנות א"כ למה המגרש את אשתו ולנה עמה צריכה גט משום דבודאי בעלה וא"א עושה בעילתו בעילת זנות הא בלא קידושין ליכא איסור נדה ונימא לא קדשה כדי שלא יעשה איסור נדה ומוכח גם בזנות איכא חימוד וא"כ אתנן זונה בפנוי' איכא משום נדה דאין לומר בהודיע לו מקודם ליכא משום חימוד ז"א דבזנות לא מהני הודעה דהא דעת הרשב"א בבה"ב דתביעה קודם הקידושין לאו כלום הוא דלא סמכה דעתה א"כ כש"כ בזנות דל"ש סמכה דעתה וכן כשירצה לבוא עלי' איכא חשש חימוד ואיכא משום נדה א"כ קשה הא דכתב רבינו דבפנוי' לא שייך אתנן ואמאי הא איכא משום נדה דבזנות ג"כ צריכה תביעה אח"ז ראיתי במנ"ח דבפנוי אף שהוא נדה ל"ה אתנן משום דאין פנוי' מיקרי זונה ומ"ש רבינו באשתו נדה לאו דוקא הה"ד פנוי' נדה דלשון רב בגמרא דזונה כתיב והא לאו זונה.
בבית שלמה הקשה שם למש"כ תוס' ריש יבמות להוכיח דבנדה בשעת מיתת בעלה עולה ליבום ול"א אין אני קורא בה אז יבמה יבוא עלי' ואמאי לא הוכיחו דאל"כ לא משכחת יבמה יבוא עלי' דאסורה משום חשש חימוד רק כשתספור ז' נקיים ולי נראה ליישב דאם אין ראוי ליבום ע"כ אסור לבוא עלי' דהו' אשת אח שלא במקום מצוה א"כ שוב ליכא חימוד כהא"ג דודאי מיקרי ראוי' ליבום וכה"ג כתבו התוס' ב"מ דף ל' גבי עלה עלי' עול [ואף דתוס' שם כתבו דבכה"ג אזלינן לחומרא כאן לבטל מצות יבום הו' חומרא] והנה לכאורה י"ל באופן אחר דהאי דצריכה לתבוע מחמת חשש חימוד הא חששא זו רק דרבנן דהא בנדה דף כ' מוכח דדם חימוד טהור ורק החששא שמא נתערב עמה דם נדה כמש"כ הר"ן אהא דתבועה לינשאו והא אף נתערב עמה דם נדה לא הו' נדה דאורייתא דהא אי ארגשה לא הו' אלא הרגשת דם חימוד ממילא הו' לענין דם המעורב כאלו בא בלא הרגשה כמו בראה ליחה ירוקה ולבנה ומעורב בה סמיכת דם אדום דטהורה כמוש"כ בגליון הרש"א בשם שו"ת חב"י סי' ס"ח ובשו"ת בית יעקב וא"כ לענין יבום שפיר הו' ראוי' ליבום דאף אם תראה דם חימוד אינה נדה דאורייתא אף שיש לחוש שנתערב בדם חימוד שלה דם נדה הא הו' כאלו בא בלא הרגשה אך באמת זה אינו דבס"ט ריש סי' קצ"ג פליג ע"ז וס"ל אם נתערב מראה אדום בתוך מראה לבנה חשיב הרגשה כיון שהרגיש עכ"פ וכן בשו"ת יעב"ץ פליג וס"ל כן וכן מוכח מהא דאיתא בנדה דף ט"ז גבי אשה שיש לה מכה אם טפת דם נדה מעורב בו טמאה יעוש"ה ובפירש"י ד"ה אם יש לה ווסת ולכן הנכון כמש"כ בתי' הראשון.
הנה איתא בקידושין דף ס"ח אהא דתנן וכל מי שאין עליו קידושין הולד כמוה ואיזהו שפחה וכנענית ופריך בגמ' מנ"ל אמר ר"ה אמר קרא שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור אשכחן דלא תפסי קידושין ולדה כמוה מנ"ל דאמר קרא האשה וילדי' תהי' לאדוני' נכרית מנ"ל אמר קרא לא תתחתן בם אשכחנא דלא תפסי בה קידושין ולדה כמוה מנ"ל ארי"ו משום רשב"י אמר קרא כי יסור את בנך מאחרי בנך הבא מישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן העכו"ם קרוי בנך אלא בן ופירש"י דקאי אלא תתן בתך לבנו כי יסיר את בנך הנולד מבתך שקרוי בנך ומדלא קפיד הקרא אבל הנולד מנכרית אלמא בן הנולד מנכרית אינו קרוי אלא בנה אמר רבינא ש"מ בן בתך הבא מן העכו"ם קרוי בנך נימא קסבר רבינא עכו"ם הבא על בת ישראל הולד ממזר ומשני נהי דכשר לא הו' ממזר לא הו' אלא פגום מיקרי ופירש"י דאתא לאשמעינן דלא שדינן לי' בתר נכרי דנימא דהוא נכרי ואם נתגייר יהא מותר לבוא בקהל אלא בתר ישראלית שדינן וכיון שבעבירה נולד פסול הו', והנה תוס' הקשו מאי הוסיף רבינא על דברי רי"ו דקאמר ש"מ ונראה ליישב הנה יש להבין איך עולה על דעת הגמרא שרבינא בא לומר דהו' ממזר יען דבתר דידה שדינן דאי הו' שדינן בתר דידי' לא הו' ממזר אלא לא נכרי וכשר לכשיתגייר הא קרא איירי שנכרי בא להסיר את בנך הנולד מישראלית ולהוציא מתחת כנפי השכינה דע"ז קפידא יותר שלא יסיר אותו הנכרי וא"כ רבינא דבא לומר דקרוי בנך היינו לומר דאין צריך גירות וע"כ יש קפידא שלא יסיר אותו משא"כ בנולד מן הנכרית שהוא נכרי וצריך גירות ומהיכי תיתי לומר דרבינא מכח אותו דרשא דנקט רצונו לאשמעינן ולחדש לנו פסול קהל דאי בתר דידה אזלינן ממזר הו' ולמסקנא עכ"פ פסול הו' דהא משמע דהתירא בא רבינא לדרוש מקרא דהוא ישראל גמור ואין צריך אפי' גירות, ונראה דהנה תוס' הקשו מאי פריך ולדה כמוה מנ"ל הא בכל קידושין ויש עבירה אזלינן אחר הפגום ותי' דה"פ דלא הו' בנו לשום דבר אפי' כבנו ממזר לא הו' ובפנ"י רצה לתרץ קו' תוס' דאי משום דאזלינן בתר הפגום אם קידש הו' קידושיו קידושין ולכן פריך מנ"ל דולדה כמוה וקידושין אין קידושין ולי נראה דקו' תוס' בתקפה עומדת כיון דהולך אחר הפגום א"כ כיון דפגום דידה שאין בת קידושין כלל א"כ הולד שנמשך אחרי' ג"כ לאו בת קידושין הוא וכמו דאמרינן לעיל נתגייר הלך אחר הפגום שבשניהם דאי זכר הוא שדיא אבתרי' דידי' והוא עמוני ואסור לעולם חזינן דהטעם דהלך אחר הפגום אלים כ"כ לשווי' אותו כבן אומה אחרת א"כ ה"נ אלים הטעם דהלך אחר הפגום שיהא דינו כנכרי לגמרי וקידושיו לאו קידושין ושפיר הקשו בתוס' ואין לנו אלא לתרץ כדבריהם דיליף דאפי' בנו ממזר לא הו' והיינו דהו"א שיהא נמשך אחריו וממילא יהא דינו כממזר כיון שבעבירה נולד אבל עכ"פ בנו הוא ליורשיו קמ"ל דנכרי הוא ואם נתגייר הוא כשר כשאר נכרי שנתגייר ואמנם זהו פשיטא אפי' לס"ד דהו"א דבנו ממזר הו' הנה בודאי לענין קידושין כמו דאמרינן לעיל גבי אומות שדינו כאומה הפגום וא"כ פשיטא דצריך גירות אלא דהו"א דעכ"פ יש לו קישור עם האב וע"כ הוא פסול דנולד בעבירה וכיון שיש לו קישור עם האב ויש לו זיקת האב וממילא לענין ליורשיו עכ"פ בנו הו' קמ"ל דלא נמשך אחר האב אפי' ליורשיו אבל גם לענין לפוסלו מטעם שנולד בעבירה אין לדונו כאלו הוא נמשך אחר האב אלא שאין עליו שום זיקת אב ואין לו שום קישור עם האב רק לכל הדברים נמשך אחר אמו והוא נכרי גמור ואם נתגייר מותר לבוא בקהל כאשר יתבאר דהנה לפירש"י דכי יסיר קאי אבן הנולד מישראלית דהוא ישראל וע"כ קפיד קרא שיסיר אותו משא"כ בנולד מנכרית לא שייך דהוא תסיר אותו דהרי הוא נכרי לכל דבר שאין לו שום קישור עם האב לא לפסלו שיהא כממזר מצד שנולד בעבירה ולא לענין ליורשו א"כ מה הסרה שייך הרי הוא נכרי בעצם ומתולדה אבל בנולד מישראלית הוא מתולדה בנך ישראל וקפיד קרא אהסרה ויש להתבונן לאיזה הסרה חיישה התורה דמאי פסקה שיסיר אותו כיון דבאמת הוא ישראלית למה ניחוש שיסיר אותו לעבוד ע"ז דבודאי לא תניחנו אמו ונראה דהנה דעת המרש"ל יבמות דף ט"ז דנכרי הבא על בת ישראל הולד כשהוא בבית אביו נכרי ומגדלו כנכרי הוא באמת נכרי וצריך גירות לכשירצה להיות ישראל ומהרש"א חולק דלא הו' אלא כישראל מומר דכי משום שנוהג כנכרי יהא כעכו"ם וקידושיו אין קדושין ונראה לפרש וליישב דעת מהרש"ל על נכון דהנה בקידושין דף ע"ז אמרו באומות הלך אחר הזכר נתגייר הלך אחר פסולו ויליף זאת מקרא דוגם מבני התושבים ומהאי קרא ילפינן גם לענין יוחסין דאזלינן בתר הזכר כמש"כ תוס' סוטה דף ג' וקרינן גם באומות למשפחותם לבית אבותם כדפירש"י בקידושין וכן מבואר בירושלמי בשמעתין כאשר יבואר להלן ואמנם כשנתגייר הלך אחר פסולו ול"א בתר הזכר והיינו מקרא דאשר יולדו להם כדאיתא ביבמות דף ע"ח וכתבו בתוס' בשמעתין דהיינו בב' אומות אבל לא באומה אחת כגון במצרי שני שנשא ראשונה דאזלינן בתר הזכר והו' שלישי ולפי"ז אי הזכר פסול בודאי אזלינן בתרי' ולפי"ז בנכרי הבא על ישראלית דהפסול בזכר שפיר אמרי כיון דהלך אחר הזכר א"כ נמשך הולד אחר אביו רק דאנן ילפי מקרא דוכי יסיר נשמע דהולד כמוה והוא ישראל ולפי"ז י"ל דנמשך אחר הרוב משום דהלך אחר הזכר בפרט דהוא הפגום ויש לנו לימוד להיפוך מקרא דכי יסיר דולדה כמוה מעתה יש לנו לומר בודאי אם הולד בא בבריתו של א"א ונימול לגדלו כישראל הוא ישראל לא בתורת גר אלא בתורת ישראל אבל כשלא רצו לגדלו ולהביאו לבריתו של א"א שיהא דינו כישראל אלא רוצה שיגדלהו להיות נכרי יש כח וזכות לאב שיהא לו זיקה זו על בנו אם ירצה שיהא נכרי וימשך אחריו שיהא נכרי מדינא כיון דבאומות הלך אחר הזכר וגם עתה שנתחדשה התורה אמרינן בב' אומות הך אחר פסולן א"כ כיון שהזכר פגום שפיר יש לנו לומר דלענין זה הלך שאם ירצה שיהא כנכרי ומוחה שלא למולו הוא באמת נכרי ואוסיף עוד דהנה הא דילפינן מקרא דבישראלית הולד כמוה ול"א הלך אחר הזכר כבשאר אומות בפרט כשהוא גם פגום הוא דגלי קרא דרחמנא אפקרי' לזרעי' דמצרי ואמנם נהי' דאפקרי' רחמנא לזרעי' אבל עדיין כח זה שהי' לאב בו לא נעשה ישראל רק צריך אני לטעם ביטול ואמרינן דנהפוך איסור להיות היתר וכמוש"כ בשו"ת מהר"ם שיק סי' רמ"ט ורק לולא דאפקרי' רחמנא לזרעי' לא הו' שייך ביטול דכל דבר שיש לו בעלים לא שייך ביטול ולפי"ז י"ל דכשהוא רוצה שלא למולו ולגדלו כנכרי כה"ג לא אפקרי' רחמנא לזרעי' כדי שיתבטל דכיון דמוחה הוא דבר שיש לו בעלים דל"ב ע"כ באמת לא אפקרי' רחמנא לזרעי' והוא נכרי מצד דבאומות הלך אחר הזכר אבל כשמלין אותו לגדלו כישראל כהא"ג אפקרי' רחמנא לזרעי' שיתבטלו ויהא לו דין ישראל גמור אף צד נכרית שהי' בו ודו"ק
ונראה לי שהוא מקרא מפורש בתורה פ' אמור ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל ופירש"י שהי' בן מצרי שהרג משה ועל בתוך בני ישראל פירש"י מלמד שנתגייר והוא מתורת כהנים והביא הרמב"ן בשם הצרפתים וז"ל כי טעם הגירות מפני שהי' קודם מ"ת והי' משפטו לילך אחר הזכר ממה שאמרו באומות הלך אחר הזכר וכאשר נולד זה לא מלו אותו כי מצרי הי' בדינו אבל כשנתגדל נתגייר לדעתו ונמול וכתב הרמב"ן ואין דעתי כן כי מעת שבא אברהם בברית הי' ישראל ובגוים לא יתחשבו וכמו שאמר בעשיו דילמא ישראל מומר שאני וקו"ח הדבר אם לאחר מ"ת שהעכו"ם הבא על בת אברהם מחייבי לאווין ואין לה בה קידושין הוא מקוה טהורה לאומות להכשיר את ולדה להיות כמוה לא כש"כ קודם התורה שתהא מטהרת ולדה להיות כמוה לחייבו במילה כזרעו של אברהם ויהי' מכלל בני ישראל וע"כ כתב הרמב"ן לפרש בן אשה ישראלית לומר כי נכרי הבא על בת ישראל הולד איננו ישראל ואף דהלכה דהולד כשר אבל אמרו מזה מין את הולד שהוא פגום לכהונה וכש"כ שאיננו ישראלי בשמו היחס ואין צריך גירות ונראה לי ליישב דברי הרמב"ן ודברי רבותינו הצרפתים ולפרש מקראי קודש עפ"י הדברים היוצאים מדברי שניהם דהיינו לפי מה שאמרנו דלכן אם אין מולין אותו ומגדלין כנכרי א"כ הוא נכרי באמת דבאומות הלך אחר הזכר וכש"כ אם הזכר הוא הפגום אלא שאם מולין אותו הרי הוא כישראל כיון שוולדה כמותה מעתה יפורש הקרא כך ויצא בן הישראלית להורות שהוא אינו ישראל דנכרי הבא על ישראלית הולד אינו ישראל מתולדה וכמ"ש הרמב"ן אך יקשה ע"ז הא באמת הלכה דולדה כמוה ומקוה טהרה הוא כש"כ קודם מ"ת וכמו שהקשה ע"ז הרמב"ן הנה התי' לזה מבואר לפי דברינו דאף דבאמת הלכה דולד כמוה היינו אם מולין אותו להכניסו בבריתו של א"א אבל כ"ז שלא מלו אותו אין כבן ישראל אלא כבן ישראלית מיקרי וע"ז מפרש הקרא למה הוא נקרא בן ישראלית ע"ז אמר והוא בן איש מצרי דהיינו שגם הוא בן איש מצרי שנמשך גם אחר אביו אם הי' רוצה שלא למולו ולגדלו כישראל הי' לו דין נכרי והי' נקרא בן איש מצרי והיינו מטעם דבאומות הלך אחר הזכר ובפרט שהוא פגום ע"כ גם עתה שנתחדשה הלכה דולדה כמוה בכל זה אם רצה שלא למולו אז הלך אחר הזכר רק באמת והוא בתוך בני ישראל כי מלו אותו וגדלו כישראל וזהו שאמרו מלמד שנתגייר דזה נקרא גירות כיון שאם הי' הנכרי מגדלו כנכרי ושלא למולו הי' לו דין נכרי ממש ע"כ כיון שמלו אותו כישראל נחשב כגירות וזה שרצה הכתוב להשמיענו שהוא בתוך בני ישראל שמלו אותו וגדלו אותו כישראל שאף שמתולדה יש לו צד נכרי אם לא הי' מלין אותו אבל באמת מל אותו כישראל ע"כ הוא בתוך בני ישראל והוא נכון מאוד בפירוש הכתוב.
ובזה יש ליישב דעת רבותינו הצרפתים ז"ל די"ל דנהי דאבותינו דין ישראל הי' להם וא"כ הולד כמותה זה תינח אם הי' הדין בישראל ממש דהולד ישראל אפי' אם נתגדל כנכרי הו' רק כישראל מומר וכשיטת מהרש"א א"כ גם קודם מ"ת הי' מחייבין למולו כיון שהי' להם דין ישראל אבל מאחר שבארנו דגם אחר מ"ת אם גדלו כנכרי ולא מלו אותו הו' באמת כנכרי דאהני מחאת הנכרי שלא נאמר כה"ג רחמנא אפקרי' לזרעי' ונתבטל בחלק ישראל משום דבאומות הלך אחר הזכר א"כ קודם מ"ת שפיר י"ל דהו' דינו כנכרי דקודם שנתגייר הלך אחר הזכר ול"ה חייבין למולו כיון שגם אחר מ"ת אם מוחה האב שלא למולו ולגדלו כנכרי יש לו דין נכרי ממש ודו"ק.
הדרן למאי דקמן בשמעתין דיש לומר דהיינו דהסרה דקרא מאחר דאם רוצה המולידו הנכרי שלא למולו ולמחות שלא יהא ישראל יש לו זכות זה בהולד וכדעת המרש"ל א"כ בודאי יש כאן הסרה גמורה שאם ימחה האב וירצה להסירו מאחרי ד' ושלא למולו ולגדלו כנכרי הוא באמת כנכרי דנמשך אחר האב ע"כ שפיר ילפינן מדכתיב כי יסיר מכלל דהו' בנך והוא ישראל אבל כיון דאם ימחה האב שלא למולו ושיהא כנכרי הוא באמת כנכרי ואם ירצה להיות כישראל יהא צריך גירות הו' הסרה גמורה שמסירו מעדת ישראל ומאחרי ד' להיות נכרי ממש [וכמו שהוא לדעת ר"ת ורבינו דמפרשין דהסרה דהיינו מה שבתולדה מסירו שאין הזרע דידי' ישראל כי נגרר אחר האם הנכרית והו' נכרי ממש כן לפירש"י דקאי כי יסיר אבן ישראלית ג"כ הכונה עד"ז שמסירו מעדת ישראל עובד ד' ומשוה לי' נכרי גמור עע"ז כאלו נולד נכרי וכשירצה להתחשב בעדת ישראל יצטרך גירות וזהו הסרה גמורה] ותדע דהרי הס"ד הו' גם בישראל שבא על הנכרית שיהא נמשך אחר האב לענין זה דע"י זיקת האב עליו יהא נחשב כבנו ממזר אלא דתורה גילתה דאין קרוי בנך דל"ש בי' הסרה א"כ בנכרי שבא על ישראל שפיר י"ל דבאמת אמרינן כן שיש לו קישור עם האב ויש לאב זכות בו שיכול למחות שלא יהא ישראל כיון דגלי קרא דשייך בי' הסרה דהיינו דאף דמתולדה הוא ישראל וקרוי בנך אם האב ימחה שלא יהא ישראל ושלא למולו אז הוא באמת כנכרי ודו"ק. והנה יצא לנו מזה דהסרה דקפיד קרא בבת ישראל היינו שמולידו הנכרי יכול למחות שלא למולו ושלא לגדלו כישראל וע"כ קרינן בי' כי יסיר מינה נשמע להיפך בבן ישראל הנולד לו מנכרית דלא כתיב בי' כי תסיר משום דקרוי בנה ואין קרוי בנך היינו אפי' לענין זה שיהא לו קישור יחוס עם האב כבנו ממזר ג"כ אין לו דאל"כ אכתי שייך הסרה גם גבי דידה דנהי דבודאי צריך גירות כיון שהוא נכרית ולדה כמוה אבל כיון שיש לו קישור ויחוס עם האב שיהא כבנו ליורשו ולפוסלו עכ"פ משום דנולד בעבירה א"כ גם פ"ו הי' מקיים בו עכ"פ כשנתגייר כמו בכל גר שנתגייר ובניו עמו דמקיים פ"ו עם אותן שנתגייר עמו כדאיתא ביבמות ואם הי' רוצה האב להביאו לב"ד לגיירו ולמולו הי' הב"ד מקבלין אותו לגיירו ולא הו' מהני מחאתו לכשיגדל א"כ אם הוא לא תתרצה לגיירו נמצא יש כאן הסרה ממה שמתולדה יש בו זיקת האב ישראל וזכות זה שאם יביאנו לגיירו הב"ד יקבלהו ומהני הגירות אף לכשיגדל ולא יהא יכול למחות א"כ אם היא לא תתרצה ותמחה למול והרי היא מסירתו מעדת ישראל אשר הי' לו קצת זיקת ישראל עליו מתולדה וכיון דמקרא משמע דאין כאן הסרה מוכח דאין כבנו לשום דבר שבעולם ואין לו שום קישור וזיקה עליו מתולדה ואף אם יבאהו לב"ד למולו אין הב"ד מקבלין אותו רק כמו כל גר קטן דעלמא דאף בב"ד מקבלין אותו לכשיגדל יכול למחות כך בזה אם הגדילו יכול למחות א"כ מתולדה אין לו שום זיקת ישראל והו' כבנה לכל דבר ולא שייך לומר שע"י מעשי' תגרום יותר הסרה משהי' כבר בעת התולדה וההריון לכן שפיר לא שייך בבן מנכרית הסרה ודו"ק. אחר זה ראיתי בשעה"מ פט"ו מה' איסורי ביאה שהביא אותה אגדה על הפסוק והוא בן ישראלית והוא בתוך בנ"י מלמד שנתגיירה והביא שהרא"ם הקשה ע"ז הא קיי"ל דולדה כמוה וא"כ אין צריך גירות ותמוה שלא הביא כלל דברי הרמב"ן.
והנה בשו"ת מהר"ם שיק סי' רמ"ט נסתפק אי רשאין לגייר ולמולו בן הנולד לישראל מנכרית והביא דברי התיו"ט ופנ"י דלכך אין ממזר נושא נכרי לטהר ולדות דאין בידו לגיירו ולדעתי קשה בירושלמי בעי אי למול בשבת ופשט לי' דקרוי' בנה ואי בחול ג"כ אין רשאין לגיירו מאי בעי בחול ע"כ נראה דתליא זה בפירוש דברי הגמרא דבעי ולדה כמוה מנ"ל והקשה תוס' תיפק לי' דפגום ותי' הפנ"י דאי משום פגום אי קידש אשה מקודשת אבל אי ולדה כמוה הו' נכרי לגמרי אמנם תוס' דהקשו כך ולא תירצו כדברי הפנ"י ע"כ דהי' סברו דלא הו' כנכרי ממש ואין צריך גירות דהיינו דא"צ טבילה אלא אם רוצין למולו הו' כישראל ואם אין נימולין אותו הרי הוא נכרי ולכן רק תירצו דאין בנו לענין ליורשו אבל גירות אין צריך והא יקשה אמאי לא נקט ממזר נושא נכרי די"ל כמ"ש הפוסקים, רק שפחה התירו דאיסור דרבנן הא כשיטת רבינו אבל בגוי דאסור מדאורייתא אסור לממזר או כטעם דרק שפחה התירו לו משום דהיא קדש ושפחה ג"כ האיסור משום לא תהי' קדישה אבל בנכרית אסור.
וכן מוכח דעת תוס' ביבמות דבן נכרית חוששין לקידושין למ"ד דישראל הבא על הנכרית הו' הולד ממזר ולכן חוששין לקידושין דכיון דהו' ממזר הלך אחר פסולו א"כ אתי' לו אפקי' וכמש"כ האבני מילואים סי' ד' א"כ הרי דיש בו צד ישראל א"כ אין צריך גירות או אף לרבנן ורק בשפחה שדי בתר שפחה משום דכמעי בהמה דמיא אבל בנכרית גם לרבנן אתא לו אפקי' והו' ממזר וה"ה בישראל הבא על הכותית יעייש"ה א"כ בחול שפיר פשיטא לי' דרשאין למול ורק בחל בשבת אין רשאין למול ולזה ג"כ ניחא דלא נקט ממזר נושא נכרית דבאמת אין מטהר בנכרית רק בשפחה משום דכמעי בהמה דמיא ובזה ניחא קו' הלח"מ שהקשה רבינו דפסק דדרשינן טעמא דקרא א"כ קרא דאשה וילדי' צריך דאם אמר ולדה עברי דאין דבריו קיימין ורבינו פסק כרבנן דדבריו קיימין ולפמש"כ ניחא דצריך שפיר קרא לשפחה דמשם נשמע דהו' כמעי בהמה דמי' ואין חוששין לקידושין כלל ולא הו' ממזר אבל בבא על נכרית הולד חוששין לקידושין וגם ל"ה ממזר א"כ לא נשמע רק מקרא דאשה וילדי' דא"כ הו' אמרינן גם בעבד לא הו' כמעי בהמה אף דעתה דריש מאשה וילדי' משמע דלא דריש דכמעי בהמה דמיא משום עם הדומה לחמור וכמוש"כ בפנ"י הנה אין הכרח לומר כן די"ל רק משום דכתיב אשה וילדי' תהי' לאדוני' דרשי' עם הדומה לחמור גם לענין שבנה כמעי בהמה דמיא א"כ צריך קרא ולכך בולדה עבד והיא בת חורין קיימין ויש להסביר יותר דלכך אין נושא ממזר נכרית דממנ"פ אם דעתו שיהא נכרי א"כ אין לגיירו ואסור לישא נכרית דמסיר זרעו ואם דעתו שיהא ישראל י"ל דמהני אם הוא ברצונה או בהתנו כך בתחלתו שוב הו' ממזר א"כ יצא מכאן אם ישראל נושא נכרית והתנו שהולדות יהי' ישראל יש לו דין ישראל ואין צריך טבילה ורשאין למולו וחוששין לקידושין ואפי' אי צריך טבילהלהחמיר אבל פשיטא דרשאין למולו, ודו"ק ונפשט ספק של המהר"ם שיק ז"ל.
והנה כך יש להסתפק להיפוך בנכרי הבא על בת ישראל דולדה ישראל דהולד כשר וישראל הוא ובמהר"ם שיק הביא פלוגתת הפוסקים אי צריך גירות אי לא ואמנם לי נראה אף דאין צריך גירות היינו דהותנו שהולדות יהיו ישראלים אבל בהתנו שהולדות יהיו גוים הרי הוא כדין גוי ולא הו' כישראל מומר וכמש"כ המרש"ל יבמות שהבאתי לעיל ואף דמרש"א חולק דהו' כישראל מומר י"ל היינו בסתם אבל בהתנו שיהא ולדותיהם נכרי הוא כדין נכרי ממש וצריך גירות ומנא אמינא לה מהא דדרשו במדרש שהבאתי לעיל על הקרא ויצא בן איש מצרי דקאי אנכרי שבא על ישראל וביאר הרמב"ן שם דצריך גירות כיון שלא הי' רוצה לכנוס בברית מ"ת והרצאת דמים כך י"ל ג"כ כיון שהתנו שיהא לו דין נכרי ומתנהג כנכרי אין לו דין ישראל מומר אלא דין נכרי וכמשו"כ המרש"ל ומהרש"א ג"כ יודה כהא"ג שהתנו ודו"ק.
והנה בריטב"א גריס נכרית מנ"ל מכי יסיר והקשה אכתי מנ"ל דלא תפסי קידושין ותי' משום דכתיב עם החמור ואחד הי' עבד ואחד הי' גוי משמע גם בגוי לא תפסי קידושין יעיש"ה מה שהקשה עליו ובפנ"י כתב דגם ולדה כמוה נשמע מעם הדומה לחמור ומסקנא דכמעי בהמה דמיא א"כ גם בנכרית נשמע ולדה כמוה מעם הדומה לחמור כיון דקרא איירי גם מגוי וא"ל בגוי יש לו יחס הא לפי האי דרשא גם בגוי אין לו יחס וכמו שהקשה באמת בשעה"מ וע"כ דהאי דרשא פליג דבל"ה פליגי בזה ביבמות דף ס"ב ורי"ו לשיטתו דאית לי' יחס יליף מכי יסיר אבל לר"ל אין צריך קרא באמת אלא יליף מקרא דעם הדומה לחמור והבן וא"כ כמו בשפחה באמר ולדה בן חורין כן גם דבא על נכרית והתנה ולדה ישראל הו' ישראל והולד אחר האב ורשאין למולו.
והנה במהר"ם שי"ק שם דן כיון דכתיב כי יסיר א"כ לא משמע ע"כ אין לחלל שבת על ברית מילה שלו ולדעתי זה תליא בפירוש לא יסיר דבארנו שהכונה שיש בו הסרת זרע א"כ בישראלית לא כתיב כי יסיר כלל אלא דבארנו עכ"פ למאן דדריש טעמא דקרא היכא דאין מפורש א"כ כי יסיר לרבות כל המסירים הכונה כל מיני הסרה א"כ הרי דחייש להסרה שימשך אחר האב ע"כ אין לחלל את השבת אבל בחול שפיר חייבין למולו כמ' שצידד המר"ש דאפי' בחול אין למול משום כי יסיר משמע בודאי יסיר דלפמ"ש דזה קאי על הסרת זרעו שהוא ודאי אבל זה שיסיר אותו מאחרי ד' אין זה ודאי אלא דאיכא חשש הסרה ע"כ דריש כל המסירין דעכ"פ איכא הסרה והבן.
הנה כתבתי במק"א על דברת הה"מ דכ' דנסתרה עם גוי הרי היא כשבוי' והעלה המרי"ק שזהו לכתחלה לישא לכהונה אבל בדיעבד כשניסת אף באשת כהן אין אוסרין על היחוד דאין נאסרת בלא קינוי וסתירה אף באשת כהן ואולם בשמעתין דראוהו מדברת מבואר בשמ"ק וברשב"א דבאשת כהן נאסרה בדיעבד וכן הובא גם שיטת המרי"ק בשיטה מקובצת בשם ראשונים דסברו דבדיעבד אין נאסרת באשת כהן רק לינשא לכהן לכתחילה אוסרין על היחוד בנכרי דאף דבישראל אפי' בפסולין אין נאסרת על היחוד בנכרי הרי הוא כשבוי ונאסרת על היחוד אפי' בלא אמרה שנבעלה ולכשר נבעלה. והנה נראה לי להוכיח כשיטה זו דהנה תוס' הקשו דכאן מסיק דמעלה עשו ביוחסין ודעת תוס' בחד תי' דאף באמרה לא נבעלה ג"כ מעלה עשו ביוחסין א"כ הא דאין אוסרין על היחוד ע"כ היינו באשת איש והא דאין מלקין על היחוד הוא בפנוי' ואולם להנ"ל י"ל דלעולם אין אוסרין על היחוד הוא אפי' בפנוי' והכונה רק דהנה אי אמרינן משום מעלה עשו ביוחסין לבד נאסרת באומרת לא נבעלתי לפי"ז אם ניסת אח"כ לכהן בדיעבד אף שעברה על לכתחלה לא תצא כמו שצידד לומר בשמ"ק ג"כ אבל אם היינו אומרין דהא דאוסרין על היחוד לכתחילה מדינא אז אם ניסת אח"כ ועברה אלכתחילה היינו אומרים דתצא וזה שאמרו אין אוסרין על היחוד דמדינא אין נאסרת על היחוד ונפ"מ דבדיעבד לא תצא והחילוק מבואר דהנה בב"מ הקשה מע"ז דף כ' דהא בהמה לקרבן לכתחילה הוא ותי' הא"מ לענין לקרבן גם לכתחלה מותר דהא דלמהרי"ק אסור לכתחלה היינו משום מעלה עשו ביוחסין דוקא אבל בעלמא אף לכתחלה שריא כגון לקרבן יעייש"ה לפי"ז י"ל דשפיר אשמעינן דאין אוסרין על היחוד מדינא דבעלמא כה"ג ג"כ לא חיישינן אפי' לכתחלה כגון בבהמה לקרבן ה"ה הכא ל"ח וממילא אם ניסת לא תצא אבל אי מדינא הי' אסור וגם בעלמא כגון לקרבן היינו אומרים כן לכתחלה אז הי' הדין ניתן אם ניסת ועברה אלכתחלה תצא [ורק כשניסת ואח"כ נודע שזנתה אז היינו אומרים דלא תצא משום דאפי' בשבוי' כשנודע אח"כ כשניסת דאמרינן לא תצא דבאו עדים אח"כ כדאיתא בדף כ"ב בכתובות] וכן הנפ"מ לענין מפותת אביו דכתבו התוס' דאין אוסרין על היחוד דליכא מעלת יוחסין לפי"ז י"ל לאוקמי' דוקא במפותת אביו זהו דוחק אבל לפי דברינו אין לאוקמי' במפותת אביו אלא אמרינן דאין אוסרין על היחוד מדינא ונפ"מ בעלמא כה"ג במפותת אביו או בבהמה לקרבן דאין נאסרת לכתחלה רק כאן משום מעלת יוחסין לבד ע"כ אם ניסת לא תצא וזהו נכון מאוד.
ובדברי הג' ניחא עוד ליישב שיטת התוס' דמוקי בא"א והקשו מנדרים מההוא נואף ותי' נואף שאני ותמהו מאי קו' שייך לכאן הא אף בלא שמעתין דאיירי דאין אוסרין בפנוי' כש"כ דאין אוסרין בא"א וקשיא ג"כ מההוא נואף להנ"ל ניחא דיש לומר בודאי תי' תוס' פשיט נואף שאני ולכן בעלמא לא קשיא להו דמצי לתרוצי נואף שאני ורק הכא לא מצי לתרוצי דהנה קו' התוס' דאין אוסרין משמע בפנוי' איירי והכא משמע באשת איש דוקא ולא תי' בפשטות כמו בקידושין דהכא קאמר מעלה עשו ביוחסין ונאסרת במודה שנבעלה אבל בלא מודית אין אוסרין בפנוי' ג"כ וכמו שתי' תוי"ש כאן ע"כ משום דתוס' קאי עתה לפי תירוצם דלעיל דפריך לזעירי משום דאף באומרת לא נבעלה אין נאמנת משום מעלה עשו ביוחסין [ולפמש"כ בשמעתין במק"א באומרת לא נבעלה נאמנת אלא אי שתקה אסרינן ממילא כשמודית שנבעלה אין נאמנת דלכהן נבעלה דליכא פה שאסור ע"ז קאמר דמעלה עשו ביוחסין ואסורה בשתקה ולפי דברי הג' יפורש באמת כך מעלה עשו ביוחסין ע"כ נאסרה כשנסתרה בשתקה וממילא אפי' אמרה נבעלתי ולכשר אין נאמנת א"כ הא דאין אוסרין על היחוד דקיי"ל אפי' בשתקה אין נאסרת וכמבואר בשמ"ק בשמעתין א"כ ע"כ בא"א איירי אם לא כפי מה שכתבתי לעיל דלעולם בפנוי' איירי רק דנפ"מ אם ניסת תצא] וע"ז קאמר אין אוסרין על היחוד באמרה לא נבעלה ע"כ בא"א מוקמינן לה ע"ז הקשה ר"ת דמלקין על היחוד קאי בפנוי' דוקא ולפי"ז באמת טעמא בעי אמאי לא תהא נאמנת באומרת לא נבעלתי וצריך לומר או דיש חשש שנסתרה עם נכרי ורוב פרוצים בעריות או שכיון שיש חשש שנבעלה לפסולים אלימא בדידהו הסברא דאין אפטרופוס לעריות דמשוינן לי' כאלו בודאי נבעלה דלא חשיב אפי' ספק כמש"כ תוס' דלכך לא הו' ס"ס וע"ז קאמר דאפ"ה אין אוסרין על היחוד באשת איש אפי' בנסתרה עם נכרי בלא אין אפטרופוס לעריות וכאלו ודאי נבעלה כמו לר"ג דלדידי' אין אוסרין על היחוד בא"א אפי' בנסתרה עם נכרי כן נמי לר"י הדין כן דאי נימא דר"י חולק גם בהא אר"ג א"כ לא הו' בלא"ה מיוחד כלל דמצי לומר דרק דאין אוסרין על היחוד כר"ג אתיא וע"כ כמש"כ המפרשים דלא ניחא לשויא פלוגתא חדשה בין ר"ג ור"י א"כ גם בזה אין לעשות מחלוקה חדשה א"כ חזינן דלר"י אף בפנוי' חשובה כודאי נבעלה ואפי' אי נסתרה עם כשר אלים כ"כ הסברא דאין אפטרופוס לעריות דלא נחשב אפי' ספק ואפ"ה בא"א שריא יקשה שפיר מנדרים דא"ל נואף שאני דהרי חזינן הפנוי' חשוב כודאי נבעלה ותי' דאפ"ה איכא לחלק נואף שאני אבל בלא שמעתין פשיטא להו דל"ק די"ל דשאני נואף אבל בשאר אנשים לא הו' כודאי נבעלה אפי' בפנוי' ע"כ אין נאסרת בא"א ג"כ ודו"ק. ועוד יש ליישב בפשיטות לפמש"כ המרי"ק בדעת הג' דאוסר ביחוד היינו דוקא בכה"ג דהיתה מדברת דמשמעות הלשון שדברה דברי זנות ואח"כ נסתרה לכן נאסרה ואפ"ה בא"א לא אסרינן שפיר קשיא מנדרים דא"ל נואף שאני ויש רגלים לדבר דג"כ רגלים לדבר כיון שדברה דברי זנות ותי' דאפ"ה נואף שאני דרגלים לדבר יותר אבל בעלמא לא הו' קשיא להו משום דהו' מפרשין הא דאין אוסרין על היחוד היינו בלא היתה מדברת אבל במדברת אסור אפי' בא"א וכ"ש בנואף וכן באמת דעת הב"ש סי' י"ז דלמרי"ק אסור במדברת בדיעבד אבל משמעתין דאוסר בפנוי' במדברת נשמע בא"א אפי' במדברת אין אוסרין דלא כב"ש כמ"ש האבני מילואים אף דרגלים לדבר ולכן הקשה מנדרים אף דשם ג"כ רגלים לדבר הרי נשמע דאין אוסרין בשום גונא בלא קינוי וסתירה ואמאי אסור ותי' דאפ"ה נואף שאני ובזה מיושב המשך דברי התוס' שתי' אח"כ דקאי אפנוי' ומפותת אביו משמע שלפירוש זה לא קשיא מנדרים ולפמש"כ ניחא דהכונה דלפי תי' זה דבמפותת אביו איירי י"ל לענין א"א אסור אפי' בדיעבד במדברת דהיכא דיש רגלים לדבר לא בעינן קינוי וסתירה ולכן א"ש דאסרינן בנדרים דבנואף דיש רגלים לדבר כיון שנסתרה עמו בביתו אסור בלא קינוי וסתירה.
ובמש"כ ניחא ליישב קו' חמורה שהק' הפלאה דבשמעתין דארוס וארוסה קאמר ועוד הלכה כר"ג והקשה הא גם לר"י אין אוסרין בא"א ביחוד לבד לפמ"ש תוס' לעיל דבנבעלה איירי וע"ז קאמר מעלה תעשו ביוחסין מכלל דבא"א אין אוסרין לבעלה בספק אחד ואולם לפמש"כ לא קשה מידי דבאמת לפי האי תי' של תוס' דפריך ממודית שנבעלה א"כ הא דמשני מעלה עשו ביוחסין ע"כ הכוונה כמ"ש התוס' בקידושין הכונה משום דאמרה שנבעלה והא דאין אוסרין על היחוד לעולם בפנוי' ואין נאסרת בספק כזה שהספק אי נבעלה רק משום שמודית שנבעלה [ורק לס"ד כ' תוס' דפריך מחד דאשת איש דרק חד ספיקא אבל גמרא דמשני מעלה עשו ביוחסין היכא דלא נבעלה דוקא איירי אז אמרינן דבפנוי' איירי אבל בא"א אסור מספק] וא"כ לפ"ז שפיר י"ל בא"א אסרינן בספק אחד כמו בההוא נואף והיינו משום דיש רגלים לדבר שהיתה מדברת מדברי זנות וכדעת הב"ש ולכן שפיר קאמר דהלכה כר"ג דרק לדידי' יש להתיר בא"א ג"כ אבל לר"י אסורה ביחוד משום חד ספיקא בא"א והכא ג"כ אסרינן שמא נבעלה לאחר ודו"ק. ועוד י"ל פשוט יותר דנהי דלס"ד מדמה ספק נבעלה לספק אי לכשר או לפסול אבל לפי מה דמשני הגמרא דנבעלה מעלה עשו ביוחסין ובלא נבעלה לא עשו מעלה בפנוי' ולא דמיא ספיקות להדדי כמוש"כ לעיל דלהאי תי' התוס' ע"כ תי' גמ' לחלק בין מודית שנבעלה וא"כ כש"כ דלאסור לבעלה דאמרינן חילוק זה דאין אוסרין לבעלה היכא דיחוד לבד אבל היכא דמודית שנבעלה רק אומרת באונס אין להאמינה שנאנסה בא"א דכמו דמחלקינן בפנוי' לענין מעלה עשו ביוחסין כן יש לחלק בא"א בין אומרת שנבעלה רק אומרת באונס דאין נאמנת וכ"כ בהפלאה בעצמו לעיל ליישב לפי תי' תוס' דקידושין הך דנדרים דהו' אסרינן במודית שזינתה אף שאומרת שנאנסה כיון שחזינן שנתיחדה אין להאמינה אף במיגו דלא נבעלה מכש"כ היכא דראינו מעוברת והיא אומרת שנאנסה דליכא מיגו דאין להאמינה אפי' לא חזינן שנתיחדה וכן הוא בה"ג ה' מיאון וז"ל היתה מעוברת ר"ג ור"א אומרים נאמנת ה"מ פנוי' אבל א"א וקאמרה אנוסה לא מהימנא ולפי"ז כאן שראינו שנתעברה אלא שאומרת שמארוס נתעברה שפיר לר"י אין נאמנת כמו דלא נאמנת לומר נאנסה כן אין נאמנת שמארוס נתעברה ונהי דלר"ג נאמנת אף דלומר נאנסה אין נאמנת כמ"ש ה"ג היינו משום דאונס לא שכיח ואין נאמנת נגד רוב רק מבררה ממי נתעברה ויותר יש לתלות בארוס דלכן נחשב למיעוט כמ"ש בשמ"ק. והנה בפנ"י כתב דקו' התוס' שהקשו הכא משמע דאיירי בא"א דאין אוסרין על היחוד ושם משמע דבפנוי' איירי א"כ אכתי דלא כר"י אתיא והא דלא תי' דאיירי בלא מודית ויש ס"ס דמסתמא איירי אפי' בנתיחדה עם הפסול אפ"ה אין אוסרין על היחוד בפנוי' והכא משמע בפנוי' אוסרין רק בא"א אין אוסרין [וע"ז תי' דלפרש אין אוסרין על יחוד באמת בא"א אבל בפנוי' אוסרין א"כ נצטרך לפרש דא"א דאין אוסרין אפי' נתיחדה עם הפסול וזה דלא כמהרי"ק] ולפמ"ש קו' התוס' לא קאי באמת רק לפי תי' הראשון א"ש יותר.
רבינו פט"ו מהא"ב כתב פנוי' שנתעברה מזנות אמרו לה מהו העובר הזה אם אמרה בן כשר הוא ולישראל נבעלתי הרי זה נאמנת והבן כשר ואע"פ שרוב העיר שזנתה בה פסולים ואם לא נבדקה עד שמתה או היתה חרשת או אלמת או שוטה או שאמרה לפלוני ממזר נבעלתי אפי' אותו פלוני מודה הרי זה ספק ממזר כשם שזנתה עם זה שהודה כך זנתה עם אחר וזהו הנקרא שתוקי שמכיר את אמו ואינו מכיר את אביו ודאי וכתב הה"מ דלכאו' קשה למה נאמנת להכשיר ולא לפסול ותי' דלהכשיר דבר תורה אין צריכין לה דהא מדינא לא הו' אלא ספק ממזר וספק ממזר מותר מן התורה לבוא בקהל ורבנן גזרו להאמינה בשל דבריהם אבל לפסול כיון דמדאורייתא מותר לבוא בקהל ואסור בממזרת ודאית ואם היינו מאמינים אותה ומתירין אותו בממזרת ודאית אנו מקילין בדאו' ולא נתנה נאמנות אלא לאב ואפי' לאב נחלקו חכמים אלא דק"ל כר"י דסובר יכיר לאחרים ואעפ"י דאין נאמנת שאני הכא דאין אדם משים עצמו רשע ועוד שהיא קרובה לו. ומש"כ רבינו אפי' אותו פלוני פשוט הוא שהרי הוא עצמו אינו יכול לידע דשמא זנתה עם אחרים והוא לא ידע וחשש זה נזכר בגמרא בכיוצא בזה והיינו ביבמות ס"ט כשם שהפקירה עצמה לגבי ארוס הפקירה עצמה לגבי אחריני וכ"כ הר"ן בקידושין בפ' עשרה יוחסין
והנה הב"ש סי' ד' תמה טובא דהא עכ"פ ברוב פסולין דמה"ת אזלינן בתר רובא ומדאורייתא הולד פסול ותי' דאף אם רוב פסולין הו' רק ספק ממזר דילמא אזלי איהי לגבייהו והו' קבוע ותמה בבית מאיר דא"כ קמה קושיות הש"ס ותיפק לי' דהתם רוב פסולים והכא רוב כשרים ומה דמשני מסייע לריב"ל דמאן דמכשיר מכשיר אפי' ברוב פסולים אינו עולה לדעת הב"ש דאכתי אין דומה לשבוי' דהכא אע"ג דרוב פסולים הא איכא למימר דאזלי איהי לגבייהו ועוד הקשו דלרב אסי דאמר מאי מדברת נבעלה הרי חזינן דאזלי איהי לגבייהו ואמאי נאמנת ברוב פסולים ועוד דלגבה להתירה לכהן הוא ספק זונה דאסורה מה"ת לכהן לא שייך סברת הה"מ אמאי נאמנת [דא"ל משום חזקת כשרות דיקשה משבו"י וע"כ כמ"ש תוס' משום חזקת בודקת ומזנה הא להה"מ לא מהני חזקת בודקת ומזנה דא"כ מה"ט הו"ל לחלק דנאמנת להכשיר משום חזקת בודקת ומזנה משא"כ לפסול הוא נגד החזקה וכמ"ש בתה"ד סי' נ"ג דמהני לגבי ולד דנהי דחזקת כשרות דידה סובר דלא מהני לולד ודלא כדעת הנמ"י פ' אלמנה לכה"ג אבל חזקת בודקת ומזנה עכ"פ מהני לולד וע"כ דלית לי' דמהני חזקה זו גם לדידה דלא כשיטת התוס' א"כ מ"ט נאמנת להכשיר את עצמה] ועוד הקשה הבית מאיר אמאי נאמנת להכשיר הבת לכהונה הא שם לא שייך ספק ממזר מותר מה"ת עוד הקשה הב"ש דאמאי נאמנת להכשיר משום דס' ממזר מותר מה"ת א"כ גם לפסול יהא נאמנת דהרי מה"ת ג"כ מותר ספק ממזר בודאי ממזרת משום ס' קהל דבודאי קהל לא יבוא אבל בתוך ספק קהל יבוא.
ונראה ליישב הכל בחדא מחתא ותחילה אקדים דהגמרא פריך דר"ג אדר"ג ומשני הכא ברי הכא שמא דלר"ג קי"ל מס' ואלים לי' ברי דאפי' בחדא ספיקא מכשיר ומבואר בשמ"ק בשם פי' משניות לרמב"ם בעדיות דר"ג הי' סובר תחילה דבס"ס אפי' דיעבד אסור ואך כיון שהעיד ר"י דכשר הודה לו וקבל עדותו אלא דאפי' לכתחילה אין להתיר שלא להושיב ב"ד על ככה יעייש"ה ומעתה אני אומר הנה לס"ד דר"ג דבס"ס אסור אף בדיעבד אף דיש לה חזקת כשרות אפ"ה כיון דהוא שמא לא מהני כמו דלא מהני רוב כשרים לשיטת רבינו דבעינן תרי רובא היכא דלא הי' טענת ברי וס"ס לא עדיף מרובא [כמו שיבואר להלן] וא"כ הא דר"ג מכשיר בבריא אפי' בחד ספיקא ואפי' ברוב פסולים בדיעבד ע"כ משום דכיון דטוענת ברי נאמנת משום דמסייע לה חזקת בודקת ומזנה דאין להתיר מטעם דהוה ספק דילמא אזלא איהו לגבייהו וע"כ ברוב פסולים ג"כ הו' רק ספק דליכא רק טענת ברי דבטענת ברי לחוד אין להתיר דא"כ גם בשבוי' תהא נאמנת בטענת ברי דידה דאין לומר דבטענת ברי נאמנת מטעם ע"א נאמנת לברר כמ"ש נמ"י משא"כ בשבוי' הו' נגד רוב פריצים בעריות דהרי אין מעידה שאין פרוץ דאטו יודעת אם הוא פרוץ בעריות רק מעיד שעתה לא הי' פרוץ שלא נבעלה ע"ז אין נאמנת דזה לא הו' בירור דזה אינו דגם ברוב פסולים אין להאמינה בתורת ע"א לברר דזה רק מהני היכא דלא בעי רוב כשרים אי הו' שותקת שייך לומר דע"א יכול לברר אבל היכא דאי הו' שותקת ל"מ רק ברוב כשרים א"כ ל"ש דע"א יהא נאמן לברר נגד רוב דנהי דמבררת נגד רוב אבל עכ"פ רוב ליכא לסייע וע"כ רק הא דנאמנת מטעם חזקת בודקת ומזנה אבל למאי דהדר ר"ג וקיבל מר"י דבס"ס מהני בדיעבד אף דרוב כשרים לא מהני בדיעבד היכא דלא טענה טענת ברי א"כ י"ל בטענת ברי מהני אף דליכא חזקת בודקת ומזנה משום אף היכא דלא טענה ג"כ כשרה לכהונה ל"ב רוב להכשיר ומהני חזקת כשרות להתיר בספק אחד מה"ת עכ"פ וכיון דאף אי ליכא חזקת כשרות ג"כ מה"ת נאמנת א"כ ברוב פסולים נאמנת להתיר בטענת ברי כמו דע"א נאמן לברר וא"כ אין אנו צריכין לחזקת בודקת ומזנה לר"ג וא"כ ל"ד לשבוי' דשם אין נאמנת נגד הרוב אבל כאן לא הו' נגד הרוב דרק מבררת המיעוט מתוך הרוב.
ולפ"ז הא דנאמנת בעצמה הוא דע"א נאמן לברר מתוך הרוב ואמנם בבתה דליכא חזקת כשרות א"כ אי אינה טענת אין להתיר מכח ספק אלא מכח רוב כשרים א"כ כה"ג ל"ש דנאמנת לברר מתוך הרוב דעכ"פ ליכא רוב כשרים המסייעין לה ע"כ אנו צריכין לסברת הה"מ דבבתה דבלא"ה ספק ממזר מותר מה"ת אפי' ליכא רוב כשרים א"כ מעתה ברוב פסולים שוב יש לומר הא דנאמנת לגבי בתה ג"כ כמו ע"א אף דליכא רוב כשרים מסייעין לה, ובזה אמרתי ליישב מה דתמהו הר"ן והה"מ על רבינו מח"י מה' אי"ב שכתב דברוב כשרים לכתחלה ג"כ פסול משום גזירת קבוע משום דאיהו אזלי לגבייהו הו' קבוע גזרינן אף בלא ידעינן אי אזלי לגבייהו ובגמרא משמע דסגי ברוב כשרים לכתחילה ונראה לפמש"כ נכון הדבר דלכאו' קשה לי קו' עצומה לרבינו דסובר ברוב כשרים באזלי לגבייהו אמרינן קבוע אף בטוענת ברי הא השמ"ק הקשה נימא בשוחט קבוע ותי' כיון דהסברא כן שהוא לא אמרינן קבוע א"כ איך שייך ברוב כשרות בטוענת ברי דיש סברא בודקת ומזנית א"כ מסתמא נבעלה לרוב ולא אמרינן כה"ג כלל קבוע ואמנם להנ"ל י"ל דבאמת רבינו ל"ל סברת תוס' דבודקת ומזנה ולפי"ז י"ל רק לס"ד דבס"ס לא מהני בדיעבד ע"כ אלים לי' ברי בחד ספיקא מטעם בודקת ומזנה ע"כ ברוב כשרים לכתחלה כשר דלא שייך גזירה אטו קבוע דל"ש קבוע כיון דיש סברא בודקת ומזנה אבל למסקנא דהדר ר"ג וסובר דלא אמרינן בודקת ומזנה שפיר שייך קבוע ברוב כשרים וגזרינן ברוב כשרים אטו קבוע ע"כ לכתחילה גזרינן ול"מ רוב כשרים.
ובזה אמרתי ליישב לשון הגמרא דקאמר ר"ג הישבתני על המעוברת מאי תשיבני על המדברת ופירש"י תשובה גמורה ונצחית ותוס' הקשו להם א"כ נראה דקיבל ר"ג את דברי ר"י והרי ר"ג באמת לא קיבל דבריו ולכן פירשו דהכונה לדידן לא קשה משום דבודקת ומזנה ואולם לתוס' קשה לשון הישבתני דמשמע תשובה נצחית כפירש"י אבל לפי דברינו ניחא דבאמת ס"ד דר"ג הי' דנאמנת מטעם בודקת ומזנה והיינו לפי ס"ד דבס"ס בשמא אף דיעבד לא מהני ע"כ בטוענת ברי דמהני היינו משום בודקת ומזנה וא"כ ל"ק משבוי' אבל לפי מה דמהדר ר"ג והודה לר"י דבס"ס אף בטוענת שמא נאמנת א"כ לית לר"ג החזקה בודקת ומזנה ושפיר קיבל תשובת ר"י משבוי' אבל מה תשיבני על המדברת ואם הי' משיב לו על מדברת תשובה ג"כ הי' חוזר גם מדבריו ממעוברת אבל כיון דבמדברת לא מצא ר"י טענה אחרת רק דאין פרוצים בעריות ור"ג סובר דאין זה תשובה משום דנהי דאין אפטרופוס ומסתמא נבעלה ואפ"ה נאמנת לומר לכשר נבעלה אף דרוב פרוצים מטעם דנאמנת לברר מתוך הרוב א"כ מה"ט גם במעוברת מהני לברר מתוך הרוב כיון דהיכי דאי שתק מהני מה"ת ג"כ אף דליכא רוב כשרים מטעם דיש לה חזקת כשרות כה"ג מהימני' כע"א לברר מתוך הרוב ודו"ק ובזה אמרתי לפרש ג"כ את לא תעביד עובד' עד דאיכא רוב כשרים לכתחילה ותמהו הראשונים אי הלכה כר"ג א"כ למה לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרים ועשמ"ק שצידד לפרש דגם לר"ג לכתחילה בעינן רוב כשרים, להנ"ל י"ל בודאי הלכה כר"ג אך לא מטעמי' דלטעמי' דר"ג דאית לי' חזקה בודקת ומזנה מהני אף לכתחילה ברוב פסולים אבל למסקנא דלית לי' בודקת ומזנה אלא דנאמנת לברר נגד הרוב פסולים ע"כ רק בדיעבד ולכתחילה בעינן רוב כשרים [ויותר נראה לי לפרש דהנה רש"י פי' לעיל תשובה נצחת השבתני ונראה שחזר ר"ג ופלא ונראה דר"ג חזר מהכשירא דלכתחלה וע"ז קאמר תשובה נצחית ואני מודה שאין להתיר לכתחלה בר"פ אך מה תשיבני על המדברת דבזה אף לכתחלה יש להכשיר ור"י ג"כ לא פסל אלא לכתחלה ועיי' רשב"א שהקשה באמת אי ר"ג רק דיעבד ואי נפ"מ בין ר"ג לר"י לפמ"ש נפ"מ שפיר במדברת לר"ג גם לכתחלה מותר ואולם אני אומר גם בזה לכתחלה פסול דגם מזה הדר ר"ג צ"ל דלר"י פסול אף דיעבד כיון שהודית שנבעלה אבל על יחוד לחוד לא אסרינן אלא לכתחלה והא דאמרי לעיל מעלה עשו ביוחסין קאי אשתקה ג"כ אסור משום מעלה עשו ביוחסין ע"כ לית לה מיגו ועיי' רשב"א ושמ"ק שחקרו בזה אם לר"י יש לפסול בשתקה כשנתיסדה שצידדו לומר דכשר לר"י אם שתקה עכ"פ נכון מה דקאמר לא תעביד לכתחלה בר"פ משום דר"ג עצמו חזר דו"ק] אלא דע"ז יש להשיב אי לית לי' בודקת ומזנה א"כ גם רוב כשרים לא מהני לכתחלה דגזרינן אטו קבוע כמ"ש לעיל דמה"ט בעי רבינו ב' רובא וע"כ שמואל קאי למאי דס"ד דאית לי' בודקת ומזנה ואפ"ה לכתחלה בעי רוב כשרים ע"כ אומר קצת בדרך אחר דהנה ר"ג דקאמר השבתני על המעוברת חזר מסברא דבודקת ומזנה ע"כ בעינן לכתחלה עכ"פ רוב כשרים כמו שאמרתי ושוב חזר ר"ג גם ממה דסבר דס"ס לא מהני בדיעבד ואית לי' בדיעבד מהני ס"ס אלא דלכתחלה ל"מ ס"ס ע"כ אמרינן גם רוב כשרים ל"ס לכתחלה דרוב לא עדיף מס"ס דהרי האי רוב ג"כ לא הו' רוב גמור כיון דיש ספק דילמא אזלא איהו לגבייהו משום דגזרינן אטו קבוע דהיינו דאחר דלית לי' בודקת ומזנה א"כ שייך קבוע כאמור וכיון דשייך קבוע גזרינן לכתחילה אטו קבוע והטעם דגזרינן אטו קבוע דילמא אזלא איהו לגבייהו וזה רק אחר דאמרינן דס"ס מהני רק לכתחלה ע"כ גזרינן שלא להושיב ב"ד על ככה ה"ה דרוב כשרים יש לגזור לאסור לכתחלה אטו קבוע דבשלמא לס"ד דס"ס לא מהני בדיעבד היכא דליכא ברי והה"ד רוב כשרים ל"מ אף דיעבד היכא דלא טענה דס"ס לא גרע מרובא לא משום גזירת קבוע אלא מדלא טענה לא עדיף רוב מס"ס ובעינן באמת תרי רובא אף דיעבד היכא דליכא ברי אבל היכא דאיכא ברי מהני רוב כשרים אפי' לכתחלה אבל למאי דמסיק דס"ס מהני בדיעבד אפ"ה באינה טוענת אפי' דיעבד ברוב כשרים לא סגי מטעם גזירת קבוע דבלא"ה אין לאסור דס"ס לא עדיף מרוב ע"כ סובר רבינו דבעינן תרי רובא בטוענת כמו היכא דלא טענה כיון דמשום גזירת קבוע זה שייך אף בטוענת דבשלמא למאי דס"ד דס"ס משום מעלה ביוחסין בדיעבד ל"מ ביוחסין אבל כיון דס"ס מהני ע"כ רוב כשרים משום קבוע וזה שייך אף בברי.
ובזה אור לנו ליישב שיטת הריא"ף והוא גם שיטת רבינו מהשגת בעה"מ דאף דהלכה כר"ג אפ"ה בעי תרי רובא והקשה הא גמרא פריך תחילה דלא כר"ג דאף רוב פסולים מכשיר ואח"כ מסיק דתרי רובא ג"כ לא סגי ומה שתי' המפרשי' דפריך ממנ"פ אי בדלא טענה ברי אפי' חד רוב כשר ולא מהני ואי בטענה ברי אפי' ברוב פסולים ע"ז יקשה חדא דילמא בטענה ובעינן רוב כשרים לכתחלה ועוד אי ידע דבלא טענה בעינן ב' דוקא א"כ מאי פריך אח"כ ומי בעינן תרי רובא מט' חניות ה"א הי' למקשן זאת לסברא פשיטותא עשמ"ק שהאריך ולפמש"כ ניחא דלס"ד ידע ג"כ בדלא טענה בעינן תרי רובא דכמו דס"ס לא מהני בדיעבד בטענת שמא כן רוב כשרים לא מהני בדיעבד אבל לא מטעם גזירת קבוע ואי בטענה אפי' ברוב פסולים ואפי' לכתחלה דלפמ"ש רשב"א קודם חזרה דסובר הטעם דבודקת ומזנה א"כ אפי' לכתחלה מכשיר ברוב כשרים [וא"ל הא בנאנסה לא שייך בודקת ומזנה כמו שהקשו בתוס' יש ליישב על נכון דהרי התוס' כתבו דע"כ בראוה פוסל ר"י היינו במדברת דברי תפלות וזנות א"כ שוב שייך דבודקת ומזנה דאי לאו לא היתה מדברת דברי תפלות וזנות] וא"כ אפי' לכתחלה סגי ברוב כשרים וע"ז מסיק בקרונות של ציבורי הי' מעשה דיש באמת תרי רובא ומייתא אח"כ מדאמר זעירא בשם ר"ח דבעינן תרי רובא משום גזירת קבוע וזהו רק לפי מסקנת ר"ג דבס"ס כשר אף בלא טענה א"כ גם רוב כשרים יש להכשיר בדלא טענה ג"כ בדיעבד עכ"פ וע"ז קאמר משום גזירת קבוע וע"ז שפיר פריך מט' חניות דלא גזרינן אטו קבוע אבל לס"ד דמקשין לא הי' משום גזירת קבוע אלא מדינא וא"ש היטב שיטת רבינו [גם י"ל כך כיון דהדר מטעם דבודקת ומזנה ע"כ שייך שפיר קבוע וזה אפי' בטענת ברי כיון דלא שייך סברת שמ"ק שכ' היכא דסברא כך ל"א קבוע אבל בס"ד דמהני בודקת ומזנה ל"ש קבוע מטעם סברת שמ"ק ע"כ בברי סגי ברוב אחד ובשמא בעינן תרי רובא דכמו דס"ס לא מהני כך ברי בטענת שמא לא מהני].
ומעתה הדרן לשמעתין דתוס' הקשו אהא דמשנה מסייע לי' לריב"ש אכתי תיפק דבשבוי' כל פסולים עיי"ש ותי' תוס' דרוב ככל וכבר תמהו דל"א כך בשאר דוכתי' רוב ככל עיי' בבית מאיר ושאר מפרשים [בזה רק מיושב במעוברת אמאי פוסל ברוב פסולין דשפיר דמי לשבוי' אף דרק רוב פסולים דהוי ככל אבל במדברת דל"ש דילמא אזלא לגבה ל"ש סברא שכ' דהו' קבוע דחזינן דאזלא לגבה הנה כתבתי להלן ליישב גם במדברת משום דזנות רצין אחר פסולים הו' ככל ושייך אפי' היכא דאין שייך לומר דהו' קבוע ג"כ] ונראה לפי דברינו ניחא דבלא"ה קשה הא ליכא רוב פסולים מטעם דדילמא אזלי איהו לגבייהו וליישב נאמר עפ"י סברתינו דכיון דר"י סובר דזנות רצין אחר הפסולים ל"ש דהרי הסברא אומרת שזה מרוב פסולין ולפי"ז שפיר אמרינן רוב ככל דאנו אומרין דזנות רצין אחר הפסולים א"כ מסתמא מרוב פסולים הוא וראי' באמת מרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דאמרינן רוב ככל ואין הכוונה דליכא אפי' מיעוט כהבנת אחרונים אלא הכוונה דתלינן מסברא שודאי שחט אותו מהרוב וכמוש"כ שמ"ק דמהא"ט ל"ש קבוע בשוחט ובזה יש ליישב גם קו' התוס' דנימא סמוך מיעוטא לחזקה דלפמש"כ כיון דיש סברא שהוא מרוב לא מצטרף המיעוט עם החזקה ומהא"ט יש ליישב גם קו' ראשונים בשוחט נאמר סמוך מיעוטא לחזקה להנ"ל ניחא כיון דסברא יש שנאמר שהוא מהרוב לא מצטרף המיעוט עם החזקה ובאמת יש לתמוה תוס' כתבו רוב ככל והקשו דנאמר סמוך מיעוט לחזקה דהרי בעלמא בודאי ל"ש רוב ככל רק כאן דהרוב פסולים הוא רוב אלים דאמרינן שמסתמא הוא מהרוב א"כ ממילא ל"ש סמוך מיעוטא לחזקה וכמוש"כ הריטב"א בחולין דלכך ל"ש סמוך מיעוטא לחזקה ברוב מצויין אצל שחיטה משום דאמרינן כל מצויין ולא רוב ולפמש"כ היינו משום דמסברא אמרינן שהוא מרוב מומחין ע"כ הו' ככל וצ"ע, והנה לפמש"כ דלכך ברוב פסולין לר"י פסול משום דאית לי' זנות רצין אחר הפסולים א"כ לא שייך קבוע והו' רוב גמור מעתה לר"ג דנהי דלא אמרינן דפליגי בסברת הפיכות דסובר בודקת ומזנה דהדר מיני' ר"ג אבל עכ"פ לא אמרינן דזנות רצין אחר הפסולים דוקא א"כ ממילא אף ברוב פסולים שייך לחוש שאזלא איהי לגבייהו והו' קבוע והי' רק ספק א"כ מה"ט ר"ג מכשיר ברוב פסולים דליכא רוב כלל ולפ"ז להכשיר את בתה לקהל שפיר י"ל אף דרוב פסולים מותר דס' ממזר מותר מה"ת דלא הו' אלא ספק וכסברת הה"מ וב"ש והא דהקשה הב"מ א"כ ל"ה רוב פסולים זה רק לר"י לדידי' שפיר היו רוב פסולים ומיושב שפיר קו' הבית מאיר ומעתה נאמר ליישב גם שאר הקו' דהנה הא תינח בבתה דיש חשש ממזרת אבל בה דמכשירין לכהונה א"כ נהי דרוב פסולים הו' רק ספק דאזלא איהו לגבייהו הא מס' אסורה מה"ת לכהונה [דזה הו' כאיקבע איסורא כמ"ש הש"ש משום דידעינן שיש פסולים ג"כ וכה"ג ספק מה"ת לחומרא אף לשיטת רבינו] וזה שפיר י"ל כסברתינו דעכ"פ נאמנת לברר מתוך הרוב דכיון דאי לא טענה הי' מותרת לכהונה אף בליכא רוב כשירים המסייעים לה משום חזקת כשרות דידה והיכא דל"ב רוב כשרים לסייע מהני ונאמנת לברר המיעוט מתוך הרוב כמו ע"א דעלמא ומיושב שפיר קו' השני' ג"כ, ומעתה שוב יש ליישב גם קו' ראשונה דלכך צריך סברת הה"מ דנאמר ספק ממזר מותר מה"ת אף דליכא לבתה חז"כ שוב נאמנת כמו ע"א לברר נגד הרוב שאין אנו צריכין לסברא דהו' ספיקא דילמא אזלא לגבייהו לכן נאמנת דס' ממזר אלא דאפי' לפי סברת ר"י דסובר דזנות רצין אחר הפסולים ולא שייך סברת קבוע וא"כ הו' רוב גמור אפ"ה נאמנת כיון דאי לא הו' רוב היתה מותרת מטעם ספק ממזר שוב אף דרוב פסולים נאמנת לברר נגד הרוב ודו"ק.
והנה לפמש"כ לס"ד דטעם דר"ג מטעם בודקת ומזנה לפי"ז י"ל הא דמכשיר ר"ג אפי' ברוב פסולים ור"ש פוסל אפי' ברוב כשרים הא בהא תליא דר"י דסובר זנות רצין אחר הפסולים א"כ כ"ש דלא בודקת ומזנה א"כ ל"ש רוב כשרות דילמא אזלא איהו לגבייהו והו' קבוע כיון דליכא סברא דנבעלה לכשר שייך קבוע זהו סברת ר"י דידי' ופוסל אפי' ברוב כשרים ואמנם על ר"ג אין יכול להקשות אמאי מכשיר ברוב כשרים הא ליכא רוב דניחוש דאזלא לגבייהו דידע דר"ג מצי סובר כיון דיש סברא דבודקת ומזנה א"כ לא שייך קבוע והו' שפיר רוב כשרים רוב גמור אבל הקשה לו משבוי' ארוב פסולים דעכ"פ ברוב פסולים הו' לפסול משום דל"ש דילמא אזלא איהו לגבייהו כיון דיש סברא זנות רצין אחר הפסולים א"כ הו' רוב פסולים רוב גמור ור"ג משיב בודאי אני לדידי אית לי' אפי' ברוב פסולים משום דרוב פסולים ג"כ לא הו' רוב גמור דילמא אזלא לגבייהו דלית לי' סברא דרצין אחר הפסולים וליכא רוב גמור אלא דלדידך אין לי לתמוה עליך למה אתה פוסל ברוב פסולים דלדידך שפיר הו' רוב פסולים רוב גמור כיון דאית לך זנות רצין אחר הפסולים א"כ אהני לן שלא שייך לומר קבוע דתלינן מסתמא נבעלת לרוב פסולים והו' שפיר רוב גמור אלא דעכ"פ ברוב כשרים הי' לן להכשיר דזהו הו' שפיר רוב גמור דבודקת ומזנה א"כ לא שייך לומר קבוע דתלינן מסתמא לרוב כשרים נבעלה ואמאי אמרת דפסול אפי' ברוב כשרים משום דלא הו' רוב גמור דילמא אזלא איהו לגבייהו הא כיון דבודקת ומזנה מסתמא נבעלה לכשר דנהי דברוב פסולים אמרת שפיר לדידך דפסול ולית לך הסברא דהו' רק ספק משום קבוע כיון דיש סברא עכ"פ לומר רצין אחר הפסולים לסייע לרוב לא אמרינן קבוע אבל כאן נגד רוב כשרים דאי באת לומר דפסול ע"כ משום דסברת דסברא הפוכה לגמרי הו' דהסברא רצין אחר הפסולים אלים לדחות גם רוב כשרים דיהא שייך בו קבוע ובאמת מסברא יש לומר להיפך ברוב כשרים דסגי בסברא כל דהו דנאמר דתלינן דנבעלה לרוב כשרים וממילא לא קבוע ואת אמרת דאפ"ה פסול דשייך קבוע ולא הו' רוב גמור שפיר תמוה לן עליך אמאי מכשרת, וביותר ביאור יש לומר דהנה מהא דפליגי במעוברת הי' אפשר לפרש פלוגתתם כך דר"י קיל לי' ברי ור"ג אלים לי' ברי כדאיתא להלן ולפי"ז אף היכא דליכא רוב כשרים לר"ג נאמנת מטעם ברי וחזקת כשרות ולר"י לא מהני ברי עם חזקת כשרות ולפי"ז לר"ג הא דנאמנת אף ברוב פסולים הוא משום דאזלא לגבייהו וליכא רוב דהו' קבוע וכי תימא דזנות רצין אחר הפסולין א"כ כה"ג לא אמרי' קבוע ר"ג לית לי' רצין אחר הפסולין ור"י דסובר לא מהני ברי דידי' בספק אחד א"כ צריך ע"כ לרוב כשרים אז דוקא יש להתיר אמנם ר"י דפוסל במעוברת ברוב כשרים משום דילמא אזלא לגבייהו וליכא רוב דקבוע הו' וכי תימא דבודקת ומזנה מסברא א"כ כה"ג תלינן ברוב ולא אמרינן כה"ג קבוע כמו שהעלתי לעיל ע"ז סובר ר"י דלא אמרינן בודקת ומזנה דנהי דגם אין הכרח לומר שרצין אחר פסולין דוקא אבל גם אין הכרח דוקא שתבקש כשרים ושפיר אמרינן קבוע ולפ"ז פלוגתתם דשניהם מודים דלא אמרינן שמבקשת דוקא פסולים וגם לא דוקא כשרים בהא שווין אלא פלוגתתם אי ברי אלים אי לאו לפי"ז הא דקאמר ר"ג השבתני על מעוברת מה תאמר במדברת יפורש כך לדידי דאלים ברי א"כ בס' ג"כ מותר א"כ אני מתיר אפי' ברוב פסולים דליכא רוב דילמא אזלא לגבייהו אלא לפי סברתך דלא אמרינן ברי אלים א"כ אין להתיר בס' אלא ברוב כשרים א"כ נהי דלדידי אף אי ל"א ברי אלים מהני באמת ברוב כשרים עכ"פ משום דאית לי' בודקת ומזנה ולא שייך לומר קבוע ברוב כשרים והו' רק ספק משום דהוא מהדרת אחר כשרים לא שהוא חזקה גמורה אלא דסברא יש לומר כך א"כ שוב לא שייך קבוע אבל ברוב פסולים לפי סברתי דברי לא אלים ע"כ הייתי מודה לך במעוברת ברוב פסולים אין נאמנת דא"ל דהו' רק ספק דדילמא אזלא לגבה והו' קבוע דהא בשיטת ר"י קאי דברי לא אלים בספק אחד ולפ"י לר"ג דידי' ולר"י אין צריך לומר דפליגי אי רצין אחר זנות או בודקת ומזנות דלכ"ע לא אמרינן רצין וגם לא אמרינן בודקת ומזנה אלא עיקר הטעם דפליגי אי רוב אלים ולא יקשה לר"ג משבוי' דשם לא שייך דהו' ספק דרוב פרוצים אבל כאן רוב פסולים ג"כ לא הו' רוב אבל מאחר דר"י בא לקפח את ר"ג להקשות בשבוי' והיינו לפי סברתי דברי לא אלים ובעינן רוב כשרים דוקא הנה ברוב פסולים עכ"פ יודה ר"ג לר"י דקשה משבוי' ומוכרח לומר דאין נאמנת וזה דקאמר הושבתני על המעוברת לפי סברתך דברי לא אלים א"כ ברוב פסולים באמת יש לפסול כמו בשבוי' ולהאי פירושא אין אנו צריכין לתי' התוס' דר"ג סובר חזקת בודקת ומזנה ורק כל קו' ר"ג מה תאמר במדברת הכונה דשם ליכא לדמות לשבוי' כיון דליכא עדים רק הוא מודית שנבעלה ונאמנת במיגו דלא נבעלתי דהנה טעמא של ר"ג במדברת דנאמנת אף ברוב פסולים אף במדברת איכא באמת רוב גמור דחזינן דאזלא איהו לגבה כמ"ש האחרונים ואפ"ה נאמנת משום דאי לא אמרה נבעלתי אף שראינו מדברת ונסתרה היינו מתירין אותה אפי' לא אמרה כלל והיתה שותקת אף דרוב פסולים דהרי אין אוסרין על היחוד ואמרינן דלא נבעלה כלל א"כ בזה שאמרה נבעלתי רק לכשר נבעלתי זהו דמי ממש לפה שאסר הוא הפה שהתיר דאלו שתקה ג"כ היתה כשרה וסובר אף דרוב פסולים לא אמרינן אין אפטרופס לעריות או מטעם כיון דאי שתקה מותר אף ברוב פסולים א"כ אף שהודית שנבעלה נאמנת לברר מיעוט מתוך הרוב וכמו שבארנו לעיל ולר"י אליבא דזעירי דסובר דבנסתרה פליגי ג"כ הנה לדידי' ברוב כשרים ע"כ אנו צריכין לומר לכן אין נאמנת משום דסובר דזנות רצין אחר הפסולים וא"כ מסתמא נבעלה לפסול ואמרינן ג"כ כיון דמדברת מיירי שמדברת מענין זנות דלזעירי ע"כ לפרש כן כמ"ש מרי"ק שורש ק"ס א"כ מסתמא עם פסולים דיברה דברי זנות ובפרוצין אין אפוטרופוס לעריות וא"כ הסברא דאין אפטרופס לעריות אהני לן לומר משום דזנות רצין אחר הפסולים כן פסולים רצין אחר הזנות ואין אפטרופוס לעריות א"כ בודאי זהו שנסתרה עמו פסול הי' וכיון שנסתרה מסתמא נבעלה דאין אפוטרופוס בפסולין ולכן אף דרוב כשרים אפ"ה מאחר דאין אפטרופוס ואמרת מסתמא נבעלה כן אמרינן מסתמא לפסול נבעלה דזנות רצין אחר הפסולים כמו שבארנו דאין אפטרופס לעריות הכונה בפסולים ודו"ק, ולפי"ז אי שתקה הו' ג"כ פסולה לכהונה רק אי אמרה לא נבעלה היתה מותרת לכן כיון שהודית שנבעלה שוב אין נאמנת דלא הו' פה שאסר ומיגו לית לי' ולפ"ז פליגי לר"ג דלית לי' רצין אחר הפסולים ולית לי' אין אפוטרופוס א"כ הו' פה שאסר ונאמנת ולר"י דסובר זנות רצין אחר פסולין וסובר אין אפוטרופוס ממילא בהודית שנבעלה אין נאמנת שלכשר נבעלה דליכא פה שאסר ורק הו' מיגו ומיגו לית לי' לר"י ומכ"ש ברוב פסולים ולפי"ז הכי קאמר ר"ג מאי תשיבני על המדברת דאני מתיר אפי' ברוב פסולים משום דאי שתקה הי' מותרת אף ברוב פסולים משום דאין אוסרים על היחוד דלית לי' אין אפוטרופס לעריות א"כ אף שהודית שוב נאמנת לברר מתוך הרוב פסולים שלכשר נבעלה או דנאמנת דהו' כפה שאסר והנה ר"י השיב דהיינו שבוי' הכונה ברוב פסולים כיון שנתיחדו הו' כמו שבוי' דאין אפוטרופוס לעריות מסתמא נבעלה כיון דמסתמא נתיחדה עם רוב פסולים דאזלינן בתר רובא ושוב אמרינן אין אפוטרופוס לעריות ונבעלה והו' כמו שבוי' [הכוונה כמו שבוי' אסורה לכהן אף בדיעבד אף שהיתה אשת איש כן להנשא לכהונה לכתחילה הו' כודאי נבעלה וכמ"ש במרי"ק שורש ק"ס] וכיון דאי שתקה ג"כ לא היתה מותרת דאין אפוטרופס א"כ עתה שהודית שנבעלה אלא שאומרת שכשר ליכא פה שאסר וגם אין להאמינה לברר מיעוט מתוך הרוב דכל היכא דאף אי לא הי' רוב פסולים אלא ממחצה ע"מ אין כשר אלא ברוב כשרים לא שייך להאמינה לברר נגד הרוב כמו שבארנו לעיל, והכונה רק בודאי לר"ג דאלים לי' ברי וא"כ אפי' אי ליכא רוב כשרים רק מע"מ מהני ברי דידה שנבעלה לכשר ול"ב רוב כשרים דוקא וא"כ אף שיש כאן רוב פסולים ג"כ נאמנת דנאמן לברר כמו ע"א כאמור אבל ר"ג הכי קאמר לר"י במעוברת השבתני לפי דעתך דברי לא אלים אבל במדברת אפי' לפי סברת דלא אמרינן ברי אלים וא"כ במחצה ע"מ לא נאמנת מטעם ברי עם חזכ"ש אפ"ה מהדין שתהא נאמנת מטעם אחר דאף אי שתקה לא היינו אוסרין אותה דאמרינן לא נבעלה א"כ עתה שהודית שנבעלה עכ"פ הו' פה שאסר פה שהתיר ויש להאמינה מטעם פה שאסר פה שהתיר ור"י השיב דאין אפוטרופס לעריות כיון שכן לדידי' דלא אלים ברי ליכא פה שאסר ובזה מיושב תוס' שהקשו אכתי בשבוי' כל הו' וכאן אינו אלא רוב ולפמש"כ ניחא דכיון דאין אפוטרופס לעריות משום דזנות רצין אחר פסולים ופסולים רצין אחר זנות א"כ רוב זה אלים והו' ככל דמוכח מילתא דלרוב פסולים נבעלה משום דזנות רצין אחר הפסולים והנה כל זה בה דהרי כיון דברייתא זאת אף דאיירי במעוברת לא איירי רק מבה דמעוברת נקטינן משום לישנא מעליתא כמש"כ תוס' לעיל ולכן לר"ג דאלים לי' ברי לדידי' לא קשה משבוי' אבל לגבי בתה לא שייך דאלים לי' ברי דלגבי ולד לא מהני ברי דברי רק מהני עם חזכ"ש ולולד לא מהני חזכ"ש דידה ע"כ אנו צריכין לטעם אחר ולכן העלה הה"מ בבתה יש טעם אחר משום דספק ממזר מותר מה"ת וא"כ אי הו' מחצה על מחצה הי' נאמנת אף דליכא רוב כשרים כיון שרק מדרבנן והטעם דמדרבנן שפיר אמרינן דמהני חזקת כשרות דידה להכשיר גם הולד לכן אף ברוב פסולים נאמנת לברר כמו ע"א שמברר מתוך הרוב דהיכא דל"ב רוב כשרים נאמנת לברר נגד הרוב וכמו שנאמנת במחצה עמ"ח כן אף ברוב פסולים נאמנת לברר כיון שאומרת ברי שדייקה לבעול לכשר דנהי דלא אמרינן חזקה זו אבל כשטוענת שדקדקה לבעול לכשר לה דוקא שפיר נאמנת לברר הרוב אף להכשיר בתה אך כל זה להכשיר אבל לפסול כשאמרה שהוא ממזר אינה נאמנת אפי' לא הו' נגד הרוב כגון ברוב פסולים משום דילמא אזלא איהו לגבייהו א"כ הרוב אינה רוב גמור דהרי איירי באיהו מעוברת ואמרה ממזר א"כ דילמא אזלא לגבייהו והו' רק ספק ובמחצה עמ"ח אין להאמינה כיון שהוא אסור דאורייתא לא מהני ברי דידה דלהכשיר מהני ברי דידה במחצה על מחצה משום דמה"ת שריא ובדרבנן מהני חזקה דידה לולד אבל בממזר חדא דמה"ת אסור ועוד דלא שייך חזקה דידה לסייע לולד דאדרבא חזקת כשרות דידה מסייע לומר שלא נבעלה לפסול ע"כ אין נאמנת לעשותו ממזר ודאי ודו"ק.
ובזה יש ליישב קו' התוס' לעיל דפריך מאין אוסרין על היחוד לזעירי ולא פריך לרב אסי משום דלרב אסי י"ל גם לר"י דנאמנת בלא ראוה שנבעלה משום דהו' פה שאסור פה שהתיר דאם שתקה היתה מותרת [עיי' שמ"ק אברייתא דהשבתני על המעוברת וכן לקמן גבי את לא תעבד עובדא לכתחלה דכתב אם שתקה היתה נאמנת] והיינו משום דאין אוסרין על היחוד ולכן אם שתק מותרת ושייך פה שאסור אבל לזעירי דלר"י אין נאמנת ע"כ משום דגם אי שתקה אסורה כמו שנסתפק בשמ"ק הנ"ל רק אם אמרה לא נבעלה כשרה וא"כ ליכא פה שאסר ולא הו' אלא מיגו והא לית לי' לר"י שפיר פריך מאין אוסרין על היחוד דאי הו' סבור דיחוד שרי בשתק יש כאן פה שאסר שגם ר"י מודה כדאיתא רפ"ב ע"כ סובר יחוד בשתקה אסורה והקשה מאין אוסרין ותי' מעלה ביוחסין לכן אף בשתקה אסורה ודו"ק היטב ועיי' לעיל מש"כ בזה.
ומעתה מיושב כל הקו' שהקשה בית מאיר א"כ איך אמר דדמיא לשבוי' משום דרוב פסולים דילמא אזלא לגבייהו ע"ז יש לומר חדא דהרי קאי על מדברת דחזינן דאזלא לגבה ואף דקאי גם אמעוברת הנה י"ל לר"ג לשיטתו באמת לא דמיא לשבוי' משום דטוען טענת ברי מהני מטעם דהו' ספק דילמא אזלא לגבה ואך לפי סברת ר"י דלא אלים ברי סובר ג"כ דל"א דילמא אזלא לגבה משום דיש סברא דרצין אחר זנות כהא"ג לא אמרינן קבוע כמחצה על מחצה שפיר מדמי רוב פסולים לשבוי' ומיושב נמי קו' השני' דהא בה לא שייך חשש ממזרת רק פסול כהונה ולא שייך סברת הה"מ דס' מותר מה"ת אמאי נאמנת דלפמש"כ בה אין אנו צריכין לסברת הה"מ אלא כיון דאפי' ברוב פסולים אמרינן דילמא אזלא לגבייהו והו' רק ספק מהני ברי וחזקת כשרות דידה משא"כ בשבוי' הו' רוב גמור לא מהני ברי וחזקת כשרות דידה ולא דמי לשבוי' כלל ורק בבתה דלא שייך להתיר מטעם ברי דידה וחזקת כשרות בעינן לסברת הה"מ וניחא נמי גם קו' שלישית ברוב פסולים לא שייך להתיר ספק ממזר די"ל כמוש"כ הב"ש דילמא אזלא לגבייהו ולא הו' רק ספק ומיושב גם קו' הד' הא לרב אסי דראוהו מדברת נבעלה א"כ לא שייך שמא אזלא לגבייהו והו' רוב גמור אמאי כשר ברוב פסולים לפמש"כ ניחא דהא לפמש"כ בראוה מדברת ונסתרה אף שלא ראינו שנבעלה אבל עכ"פ כיון שנסתרה ואנו מאמינים שנבעלה היינו כשנבעלה אז כשנסתרה א"כ ג"כ ראינו דאזל איהו לגבה ואפ"ה כשר ובארנו לעיל דכשר מב' טעמים חדא מכח פה שאסר ומהני לר"ג אף לפי סברת ר"י דלא אלים לי' ברי וחדא לפי סברת ר"ג דאלים לי ברי בספק ממילא נאמנת לברר מיעוט מתוך הרוב ג"כ וה"נ לרב אסי ניחא מטעם השני דנאמנת מטעם ברי כשליכא רוב פסולים שוב כשיש רוב פסולים מהני לברר מתוך רוב כמו ע"א ורק טעם השני לפי סברת ר"י דאיירי בברייתא זו מכח פה שאסר לא שייך בראוהו שנבעלה והרי באמת איתותב מהאי ברייתא משום דלפי הברייתא ר"ג מתיר אפי' אי לא אמרינן ברי אלים רק מכח פה שאסר וזה לא שייך בראוהו שנבעלה וא"כ ע"כ דלא כרב אסי ושפיר איתותב מהאי ברייתא אבל ממשנתינו שפיר קאמר ר"א דמותרת כיון דלפי משנתינו י"ל טעם דר"ג מטעם ברי עם חזקת כשרות וממילא מהני לברר מתוך הרוב וא"ש מאוד, וא"ש נמי קו' הב"ש דאכתי לפסול ג"כ לא הו' אלא ס' מדרבנן דספק קהל מותר בממזרת לפמש"כ ניחא דעכ"פ מדרבנן יש לפסול דהא דכ' הה"מ דהאמינהו דרבנן בדרבנן היינו משום דבדרבנן מהני חזקת כשרות דידה לסייע לולד וזה לא שייך באומרת ממזר ודו"ק וראי' לדברינו דרבינו כתב דאומרת לישראל נבעלה ומאי נפ"מ אי לנכרי נבעלה ג"כ כשר הולד לישראל וע"כ כדי לרמז רק אף לפי דברי דנבעלה לישראל דמהני ברי וחזקת כשרות לגבי דידה מה"ת מהני לגבי ולד עכ"פ מדרבנן.
ובזה אמרתי לפרש גם המשנה דקתני ברישא הרי זה בעולה לנתין ולממזר וכן בסיפא הקשה הפנ"י למה לא נקט בעולה לנכרי ונראה דהנה בסיפא דבא לפסול הולד אף לקהל ע"כ נקט נתין וממזר והיינו דבגמרא קאמר חדא להכשיר בה חדא להכשיר בבתה ופי' התוס' רישא לרבותא דר"י וסיפא לרבותא דר"ג ותמה בפנ"י עכ"פ בסיפא איירי בה ג"כ א"כ נשמע ממילא גם ברישא דכשר בה ועכ"פ הו"ל למנקט בחדא בבא ונראה דא"ש מאוד דהכי קאמר ר"י אף אי אודה לך בה בולד אני חולק ולכך חלק אותה בתרתי בבא והטעם דפליג בולד משום דבה שפיר י"ל דמהני להכשיר מטעם חזקת כשרות אבל בולד סובר דלא שייך להכשיר מטעם חזקת כשרות דאמה משום דהולד אנו רוצין לטהר גם לקהל ופסול זה ליכא כלל בה ומעתה הוכרח לומר בסיפא הרי זה בחזקת בעולה לממזר ופסול לקהל דלזה לא אהני חזקת אם א"כ אי הו' נקיט בעולה לנכרי לא שייך זה הסברא דאז באמת מהני חזקת אם להכשיר לכהונה אבל להכשיר לקהל לא מהני [ואף דלה"מ להכשיר לקהל קיל יותר היינו מה"ת דס' ממזר מותר מה"ת אבל מדרבנן אין להתיר אלא מטעם דמסייע חזקת האם וזה לא שייך לר"י בפסול קהל כיון דאם לא נפסלה לקהל] ובזה ניחא ממילא דנקט ברישא ג"כ בעולה לממזר דע"ז שייך אח"כ למנקט בסיפא בולד דפסול בחזקת בעולה לממזר ויפורש הכי אף אם הייתי מודה לך ברישא בכל החששות שאני חושש דאין אני מחזיק אותה בנבעלה לממזר בסיפא לגבי ולד אני פליג דבחזקת בעולה לממזר דלזה ליכא חזקה לגבי האם א"כ אי הו' נקט ברישא בעולה לנכרי א"כ לא הו' שייך לומר כדברי ר"י דאף דאני אומר לך ברישא דאין אנו חוששין לבעולה לנכרי בסיפא אני חושש לגבי בתה לפסול נכרי וזה אינו דבאמת אין חוששין לפסול נכרי בה גם בבתה אין לחוש דמהני חזקת אם היכי דרובן כשרים לגבי ולד להכשיר לכהונה ע"כ שביק ברישא ג"כ בעולה לנכרי ונקט ממזר דע"ז שפיר מצי תני אח"כ בסיפא אף אי הייתי מודה בבה בבתה אני חולק מחשש ממזר ופסול קהל דלזה ליכא חזקה לגבי אם דלא מפסלה לקהל ומיושב קו' הפלאה ע"כ נקט רישא בפני עצמו דבסיפא ע"כ לא איירי רק בבתה והנה לפ"ז לר"ג דמכשיר אפי' ברוב פסולים ומטעם דמכשיר בה כשר גם בבתה והא שפיר קאמר ר"י בה ליכא פסול קהל אך ניחא בודאי אי הו' זה מה"ת לא מהני אבל כיון דרק דרבנן מהני חזקת האם לגבי ולד אף כה"ג שיש לבתה פסול קהל והאמינהו חכמים בדרבנן ובזה יש ליישב קו' אחרת ג"כ דא"כ בבתה דמכשיר לכהונה ואפי' ברוב פסולים לר"ג והא שם ל"ש סברת הה"מ דמותר ספק ממזר מה"ת דהא אסור מה"ת מספק ואף לרבינו דספק מותר מה"ת הא זהו הו' איקבע איסורא דידעינן שיש כאן פסולים כמ"ש ש"ש אך ניחא דהנה לכאו' י"ל רק כיון דהותר לקהל הותר לכהונה אך זהו אינו דלקהל הותרה רק מספק א"כ אין להתירה מה"ט לכהונה אך י"ל דהנה באמת הקשה הרמ"א דרבינו לא הביא דנאמנת להכשיר בתה רק לקהל ולא הביא שגם לכהונה כשר ודעת השואל דבאמת רק לקהל מותר והקשה מגמ' משמע דמותר גם לכהונה ולא משתיקין אלא מדין כהונה דהיינו מתרומה ועבודה ודעת רמ"א שם דכש"כ דמותר לכהונה והנה יש לתמוה אי נאמר דאין נאמנת להתירה לכהונה רק לקהל א"כ שפיר קאמר ר"י דאין להאמינה לגבי בת דלבת יש חשש אחר פסול קהל וא"כ לר"ג דנאמנת ע"כ לומר כיון דנאמנת להכשיר בתה לכהונה דזה החשש יש גם בה שוב ע"כ הותר לקהל כיון דכל חשש רק דרבנן כמ"ש הה"מ אבל אי הו' דאורייתא לא הו' נאמן להכשיר לקהל לא הי' מותר ממילא גם לכהונה אבל אי נימא דאין יכול להתירה לכהונה איך אפשר להתירה לקהל מטעם חזקתה אף שהוא רק דרבנן הא חזינן דלא סלקה חזקת האם לבתה והו' תרתי דסתרי וע"כ לומר שבאמת אין להתירה לכהונה ג"כ אך הא תינח בבתה אבל כשיש לה בן הנה פסול כהונה לא שייך בבן דהיינו לפסול בבת כהן דלא הזהרו כהנת לינשא לפסולים וליכא אלא חשש קהל שפיר נוכל לומר דמהני חזקתה לולד להתירו בבת ישראל דבו ליכא פסול כהונה ולתרומה ועבודה באמת אין נאמנת [ועיי' בהפלאה אם הוא בת כהן אוכלת בתרומה] וא"כ לפי"ז י"ל במשנה איירי בעובר הנולד זכר לכן נאמנת להתירו לקהל אף דבה לא שייך פסול קהל כיון שהיא דרבנן מפני חזקתה והנה זה אמרתי לפי דעת רמ"א דבאמת אין נאמן להתירה לכהונה ואך לפירוש זה בגמרא משמע דבבתה ג"כ נאמנת להתירה לכהונה ע"כ אני אומר שבאמת נאמנת להתירה בתה לכהונה דחזקת כשרות דידה מהני גם לולד והא דהוצרך הה"מ לסברתו דממזר מותר מה"ת ולא כתב כדעת הנמ"י ביבמות דף ס"ט דלהכשיר נאמנת דחזקת כשרות מסייע לה אבל לפסול אין חזקת כשרות מסייע לה אני אומר דלפי האמור ניחא דבודאי היכא דליכא רק פסול כהונה כגון בספק נבעלה לנכרי דמהני להתיר עצמה לכהונה גם אהני לבתה אבל בספק ממזר אי ספק ממזר אסור מה"ת לא מהני להכשיר בתה לקהל וממילא אסורה גם לכהונה דהכשר האם לא מהני להתירה לקהל ואז ר"ג הי' מודה לר"י דבחזקת בעולה לממזר מה"ט דחזקתה לא מהני להתיר הולד לקהל ע"כ כתב הה"מ דס' ממזר מותר מה"ת אם כן שוב לכהונה מותרת מכח חזקת כשרות דאם וכיון דמן התורה מהני חזקת כשרות דאם להתירה אף לכהונה ממילא מהני אף מדרבנן דנהי מדרבנן ספק ממזר אסור אפ"ה האמינהו חכמים מכח חזקת כשרות דידה אף דבה ליכא פסול קהל ודו"ק וזה ברור ונכון מאוד ומה"ט הוצרך שפיר רבינו לומר שנבעלה לישראל דכשרה לכהונה מהני חזקתה לולד מדרבנן והבן.
ולפי"ז ממילא מיושב קו' הב"ש הא גם ספק קהל מותרת מה"ת בממזרת די"ל דנהי דמותר מה"ת כיון דמדרבנן אסור ואין להתירה מדרבנן מכח חזקת האם דמסייע דל"ש זה לענין לפסול וכמ"ש הנמ"י ע"כ אין נאמנת להתירה בממזרת והיינו מדרבנן ודו"ק. ובזה א"ש מה שהקשה הה"מ מהא דנאמנת החי' לומר זהו ממזר כונה כיון דנאמנת החי' לומר זה ממזר וזהו כשר דנאמנת לברר כמו דע"א נאמן לברר אפי' נגד הרוב כן כאן אינה אלא כמבררת שהבועל ממזר הי' וא"כ אף דאסור מספק תהא נאמנת לברר כמו ע"א וע"ז תי' שפיר חדא דשויא נפשי' רשיעא שנבעלה לממזר ועוד דקרובה הוא ע"כ אין להאמינה בתורת ע"א לברר בבתה רק בה שייך דנאמנת על עצמה לברר אבל לא על בתה ואמנם עד"ז יקשה דהנה התוס' כתבו הטעם דר"ג משום חזקת בודקת ומזנה ויש להבין אמאי לא ניחא להו בטעמא שאמרנו שתליא באלים ברי כיון שכן מפורש בגמ' לר"ג אלים לי' ברי ונראה דתוס' לא ניחא להו בהאי טעמא משום דנהי דקתני בברייתא מעוברת אמנם הלא לזעירי לאו דוקא במעוברת דהרי מעוברת וראוה שנבעלה לזעירי דין אחד להם ונקט מעוברת כמ"ש גופי' לעיל משום לישנא מעליא וא"כ במעוברת שג"כ לר"ג נאמנת לא שייך הטעם דברי אלים דהרי רוב פסולים וא"ל דילמא אזלא לגבייהו והו' קבוע ואין אלא ספק ומהני ברי דידה דזה אינו במעוברת הרי ראינו שנבעלה וחזינן דאזיל איהו לגבה כמ"ש אחרונים, ועוד קשה לי אי כב"ש דרק ברוב פסולים מכשיר משום דאזלא לגבייהו ולא הו' רוב גמור א"כ איך קאמר בהאי ארוס וארוסה דקיי"ל כר"ג ודחי לכתחלה בעינן רוב כשרים ותיפק לי' הא ברוב פסולים ממש גם לר"ג אין נאמנת ושם בארוסה הכל פסולים אצלה בשלמא בלא"ה לא קשה משום די"ל דארוסה חשיב כמיעוט דשכיח גבה ויש לתלות בדידי' כמש"כ השמקב"צ אבל אי רוב פסולים דמכשיר ר"ג רק משום ספק דילמא אזלא לגבה וליכא אפי' רוב איך אפשר לדמותו לארוסה שכולם פסולים לגבה ואריס אין לחשוב אלא כמיעוט לא כמחצה עמ"ח ע"כ נאדו מפירוש זה ונתנו הטעם משום בודקת ומזנה דמה"ט ניחא דמכשיר אף ברוב פסולים אפי' בראוה שנבעלה דפריש מרוב [ובזה ניחא קו' פנ"י דילמא נאנסה לא שייך בודקת ומזנה לפמש"כ ניחא משום מעוברת אין צריך לסברא זאת רק משום ראוה מדברת ושם הרי חזינן דלא נאנסה שפיר שייך בודקת ובראוה שנבעלה אף דליכא בודקת ניחא בלא"ה כסברת ב"ש דאזלא לגבייהו הו' ס'] וכיון שכן אי אפשר לפרש כפירושינו דיקשה עלינו מראוהו שנבעלה דהו' רוב גמור אמאי אהני ברי דידה אשר על כן אני אומר ליישב דברי רבינו ע"ד אחר והוא דמפרש כפירש"י דתשובה גמורה ונצחת השיב וקבל ר"ג תשובת ר"י באמת ומה שתמה בשמ"ק איך אפשר שהדר ר"ג הא אמוראי פסקי כר"ג ע"כ אני אומר עפ"י דברים שהקדמתי למעלה דר"ג הי' סבור מקודם ס"ס אסור ע"כ משום דסבור בחדא ספיקא להחמיר מה"ת משום דהו' איקבע איסורא ואיתחזק איסור בהאי תערובות לכן ס"ס אסור בדיעבד ג"כ עכ"פ מדרבנן אלא דסובר ברי אלים בחד ספיקא א"כ הי' ר"ג סובר אף דספק אחד אסור מה"ת מהני ברי דידי' משום דנאמן לברר כע"א נגד הרוב משא"כ בשבוי' דרוב פרוצים והא אין יכולה לברר שמיעוט אין פריץ ומעתה באמת יפה הקשה ר"י מ"ש משבוי' דהא כאן דספק אחד אסור מה"ת ורק מצד ברי דידי' יש להכשיר לברר ההיתר כמו בע"א א"כ ברוב פסולים לא שייך להאמין לברר נגד הרוב דדי לנו להתיר ברי דידי' כשהוא ספק אבל לא נגד הרוב ובשלמא היכא דספק מותר ורק ע"י רוב פסול שפיר נאמנת לברר מן הרוב דלא יהא אלא כמחצה על מחצה אבל אי ספק אסור ואין להתיר אלא ברוב כשרים א"כ צריכין לברי דידי' לברר הספק א"כ כשהוא רוב פסולים די דברי דידה מהני לעשותו ספק אבל לא לעשותו כרוב כשרים וא"כ כמו בשבוי' אין נאמנת כן כאן אין להאמינה לברר נגד הרוב ובשלמא אי הו' סבר בזה כסברת ר"י דס"ס שריא מדרבנן והיינו משום דס' אחד מה"ת מותר ונהי דלר"י אפ"ה אין נאמנת משום דלא אלים לי' ברי להתיר אפי' בספק אחד אף דס' אחד מותר מה"ת עכ"פ מדרבנן אסור ולא מהני ברי דידה אבל לדידך אי הו' סבור דס"ס מותר דספק אחד מותר מה"ת וא"כ כיון דאית לך ברי אלים ג"כ א"כ אף אי ברוב פסולים נאמן לברר נגד הרוב כיון דבלא רוב מותר מה"ת בלא ברי מהני ברי דידי' אף נגד רוב דהו' רק כמברר ההיתר מתוך האיסור אבל כיון דסברת ס"ס אסור דע"כ ספק אחד אסור מה"ת א"כ מאי מהני לך ברי דידה מ"ש משבוי' וע"ז שפיר קאמר ר"ג השבתני על המעוברת תשובה נצחית לפי סברתי דס"ס אסור א"כ ע"כ ספק אחד אסור מה"ת לא מהני ברי דידה כמו דלא מהני בשבוי' וע"כ אני מוכרח להודות לך דאין להתיר מעוברת או בראוה שנבעלה מטעם זה אלא אי אני חוזר מפלוגתא אחרת דאית לי עמך דס"ס אף דיעבד אסור ואין לקיים דברינו אלא אי אני מודה לך בהאי דס"ס מותר בדיעבד עכ"פ וכמו שחזר באמת ר"ג במשנה דאלמנת עיסה והודה לר"י דס"ס מותר בדיעבד רק למעלה ביוחסין החמירו שלא להושיב ב"ד על ככה להתיר לכתחלה א"כ מעתה קיים שפיר דברינו כיון דס"ס שריא בדיעבד א"כ אמרינן דס' אחד מותר מה"ת שוב שפיר מהני סברא שלנו דברי אלים אף נגד רוב לברר מיעוט כשרים כיון דאפי' מחצה על מחצה דהו' ספק מותר מה"ת שפיר מהני אך כל זה במעוברת או ראוה שנבעלה אבל מה תשובני על המדברת דשם אפי' נאמר דס"ס אסור מה"ת יש להאמינה כיון דאי הו' מחצה על מחצה נאמנת כיון דאין אוסרין על היחוד ואמרינן שלא נבעלה כלל אלא מהני שהוא הודית שנבעלה וא"כ כיון שאומרת לכשר נבעלתי נאמנת מטעם פה שאסר ולפי"ז גם נגד רוב פסולים נאמנת דהיכא דאם הוא מחצה על מחצה נאמנת מטעם מיגו שייך להאמינה אף ברוב פסולים מטעם דנאמנת לברר מיעוט מתוך רוב וכאשר בארנו לעיל ור"י השיב דגם זה דמיא לשבוי' כיון דברוב פסולים ואין אפוטרופוס לעריות בפסולים כמו שבארתי דזנות רצין אחר פסולים ופסולים רצין אחר הזנות א"כ אף אי ליכא רוב פסולים אין להאמינה אלא כשאומרת לא נבעלתי וכשהודית שנבעלה אין להאמינה אלא מצד ברי דידה שלכשר נבעלתי [דהיינו לדעת דלר"י דידי' אין נאמנת אפי' ברוב כשרים] וא"כ ברוב פסולים אין להאמינה נגד הרוב כיון דאתה צריך גם במחצה על מחצה לאמירתה דוקא ואין להכשיר בלא אמירתה רק ברוב כשרים [ואף דבע"א גמור דעלמא נאמן נגד רוב אפי' היכא דבמחצה על מחצה ג"כ אסור היינו בע"א דשייך מתורת עדות אבל כאן על עצמה לא הו' כע"א אלא דבאת להאמינה משום דעכ"פ לא הו' נגד הרוב דאין אלא בירור הנה זה שייך רק היכא דאם הי' מחצה על מחצה לא צריך כלל לדברי' אבל היכא דבלא דברי' בעינן דוקא רוב כשרים אז ברוב פסולים אין להתיר באמירתה דעכ"פ ליכא רוב כשרים המסייעין ודו"ק היטב] אבל ר"ג לא קבל בזה דברי ר"י ולא חזר מדבריו דאף אי מס' אסור וא"כ ספק אחר לאסור מה"ת אפ"ה נאמנת על עצמה במדברת אפי' ברוב פסולים ודו"ק.
ובזה יפורש דברי הגמרא דאת לא תעביד עובדא אלא ברוב כשרים הכונה לפי ס"ד דר"ג דאפי' אי ס"ס אסור א"כ ספק אחד אסור מה"ת אפ"ה נאמן מצד ברי דידי' א"כ ע"כ משום דכיון דאומרת ברי שבודקה וזינתה אף דלא אמרינן חזקה בודקת ומזנה אבל כשטוענת ברי שבודקה וזינתה ושהוא כשר הו' נאמנת אף שכנגד הרוב יכולה לברר מיעוט מהרוב א"כ אף ברוב פסולים לכתחלה נאמנת אבל אחר שחזר ולא התיר רק משום דספק מותר מה"ת לכן מהני ברי דידה ע"כ אין להתיר אלא לכתחלה דר"ג עצמו חזר מזה מלהתיר לכתחלה והבן והנה לפי"ז י"ל כל זה להכשיר עצמה לכהונה אבל להכשיר בתה לקהל הנה מטעם דיהא נאמנת לברר כמו ע"א אין להתיר דקרובה הוא וכמ"ש הה"מ אח"כ א"כ ע"כ צריכין לסברא אחרת דספק ממזר מותר מה"ת ויקשה קו' המפורשים בלא"ה ספק מותר מה"ת לרבינו וא"ל כתי' המפורשים דדעת רבינו מהכא כל שאר איסורים דא"כ גם בספק קהל מותר בממזרת מה"ת ויקשה קו' הב"ש הא ספק קהל ג"כ מותר מה"ת ולכן ליישב נאמר רק דהנה ברוב פסולים הי' לנו לאסור בודאי אלא דיש לנו לומר דילמא אזלא איהו לגבה והו' קבוע כדאי' בקידושין אפ"ה התיר התורה אבל בשאר איסורין היכא דאיכא רובא אף דקבוע הוא והו' ספק לרבינו לחומרא א"כ שפיר י"ל בספק ממזר מותר אפי' ברוב פסולים משום דילמא אזלא איהו לגבה והו' ספק קבוע אפ"ה התיר התורה ולא הו' אלא איסור דרבנן ורבנן האמינהו דבדרבנן מהני חזקת אם לולד כמ"ש לעיל והיכא דראינו שנבעלה הנה יש ספק שמא נבעלה גם לאחר ומאחר נתעברה שאין ממזר כמו שיבואר [וניחא נמי דלא יקשה מאי קאמר ר"י רוב פסולין דמיא לשבוי' הא לא דמי' לשבוי' דילמא אזלא לגבה די"ל כמ"ש לעיל לר"י דסבר זנות דרצין אחר הפסולים לא שייך כלל קבוע ושפיר הו' רוב גמור ודו"ק] ולפי"ז מיושב קו' הבית מאיר די"ל דוקא בבתה דלא מהני בתורת בירור ע"א צריך לסברא דממזר מותר מה"ת אפי' ברוב פסולים כיון דעכ"פ אין ידוע בבירור שיש כאן רוב גמור דילמא אזלא לגבייהו והו' קבוע שמותר מה"ת אבל בה דשייך להתיר דנאמנת לברר כמו ע"א שפיר מותר אפי' ברוב פסולים אף דל"ש דמותר מס' מה"ת וכן ניחא לרב אסי אף דראינו שנבעלה וליכא ספק אזלא לגבה שרי בה דנאמנת לברר כמו ע"א לגבי בתה אין נאמנת ע"כ צריך לספק ממזר מותר מה"ת והא דקשה אמאי בתה כשרה לכהונה הנה באמת רבינו לא הביא רק דכשר לקהל והא דיקשה הא בגמרא משמע דכשר לכהונה רק לתרומה פסולה יש לומר זה לפי מאי דקאמר ר"ג באותו ברייתא הושבתני על מעוברת והי' סובר דנאמנת אף אי ס"ס אסור א"כ ספק אחד ג"כ לחומרא אפ"ה נאמנת א"כ ע"כ היינו אומרים דמהני חזקתה גם להכשיר בתה לכהונה ולכן סיים שפיר הברייתא אבל בבתה דברי הכל הולד שתוקי ומפרש רי"ו שתוקי וכשר אבל למאי דהדר ר"ג וסובר ס"ס שריא מה"ט מתיר בה משום דספק מותר מה"ת וברוב פסולין נאמנת משום ע"א שנאמן לברר נגד הרוב וזה לא שייך בבתה כמוש"כ הה"מ דקרובה הוא ע"כ אין נאמנת אלא להכשיר לקהל משום דמותר מה"ת ויותר נראה לפרש עד"ז דהנה בעדות אשה בבתה דברי הכל הולד שתוקי כפי משמעות הלשון משמע כדברי רבינו דפסול לכהונה דלקהל מותר אף דהו' שתוקי משום ספק ממזר שמותר מה"ת ובדרבנן האמינהו והיינו לפי חזרת ר"ג אבל כיון דהברייתא קאי גם אדברי ר"ג שקודם חזרה דהיינו ר"ג דמשנה אפ"ה קאמר שתוקי ולכן הקשה ארי"ו דהוא קאי אמשנה דקתני מדברת ומעוברת ע"כ חדא להכשיר בה חדא להכשיר בתה לר"ג דמכשיר במשנה קודם חזרה שפיר מכשיר בבתה לגמרי וע"ז הקשה לו ר"א מדברי הכל שתוקי דקאי גם אקודם חזרה ומשני שתוקי מדין כהונה והיינו קודם חזרה אבל לאחר חזרה הכונה שתוקי כמשמעה שפסול רק הברייתא קאי בין קודם חזרה בין לאחר חזרה ודו"ק היטב וניחא ג"כ דל"א ספק קהל מותר כיון דמדרבנן עכ"פ אסורה וכאן לא שייך להתיר מכח דחזקת אם מסייע דלפסול אין חזקתה מסייע וע"ז שפיר כתב הה"מ דזה רק להכשיר אבל לפסול חיישינן שזינתה עם אחר כמו דחיישינן להיתר להקל שזינתה עם אחר והו' ספק ממזר אף בראוה שנבעלה ברוב פסולים מהא דבחי' נאמנת לברר שזה ממזר משום דאין קרובה ויותר נראה לי דרבינו לא פסק כרי"ו והיינו כיון דפסק כזעירי דאיהו מדברת לא היינו נבעלה א"כ לית לי' הא דרי"ו דמכשיר בה מכשיר בבתה ע"כ מפרש הברייתא כפשטי' הולד שתוקי אלא דלקהל מותר מה"ת כמו כל שתוקי רק דזה אפי' מדרבנן שרי דחזקת האם מסייע אבל לכהונה פסול וא"ל א"כ אף לקהל מנ"ל להכשיר כיון דלא פסק כרי"ו דלזה י"ל דתוס' כתבו דלכך בקידושין לא קאמר דאבא שאול קמ"ל דגם בבתה מכשיר כיון דגם לזעירי נשמע ממשנה דהלד כשר ויפלא הא כיון דלר"א הולד פסול ע"כ לא נשמע ממשנה ועיי' מרש"ל ומרש"א שנדחק ונראה דכונתם כך דלזעירי נהי דלית לי' חדא להכשיר בבתה היינו להכשיר לכהונה אבל כיון דנשמע ממשנה דדנין על העובר מדקאמר מה טובו של עובר זה נשמע דעכ"פ לקהל כשר והרי אבא שאול איירי רק לקהל אין צריך לאשמעי' דנשמע זה ממשנה דעכ"פ לקהל כשר ומ"ד דמכשיר בה מכשיר בבתה היינו כיון דסובר דכל עיקר הסיפא אתי לאשמעינן היתר דבת ע"כ דכשר לגמרי והיינו אף לכהונה ע"כ אמר מאן דמכשיר בה דהיינו לכהונה מכשיר בתה ג"כ לכהונה אבל לזעירי לא נשמע ממשנה רק דכשר לקהל ומברייתא דקתני אבל בבתה הולד שתוקי נשמע דפסול לכהונה וכדברי רבינו ממש [ועיי' ריב"ש סי' רכ"ט ורל"א בפירוש דהאי ברייתא ודו"ק] ובזה מדוקדק הלשון זהו עדות שהאשה כשירה בד"א לגופה אבל עדות אשה בבתה הולד שתוקי הכונה דאין להכשיר לכהונה אלא בתורת עדות אשה לבתה ולא מהני דקרובה ע"כ אין נאמנת לברר אבל לגופא נאמנת דזהו ג"כ בתורת עדות לברר נגד הרוב ולא בתורת ע"א ממש דבע"ד אין נאמן בתורת עד אלא הכונה בסברתו כך כמו ע"א נאמן לברר נגד רוב כן בע"ד נאמן בטענת ברי לברר נגד רוב דכל בע"ד נאמן בטענת ברי ורק כאן משום שנגד רוב ע"ז אמרינן כיון דהוא בא לברר לא הו' כמו נגד רוב אבל לגבי בתה לא שייך להתיר מטעם זה דלבתה בעינן בתורת ע"א וקרובה אין כע"א כמ"ש הה"מ ולדעת פנ"י כתובות כ"ב גבי תרי ותרי וכן בשמעתין דשבוי' כתובות כ"ה וכ"ו א"ש ג"כ דנאמנת לברר נגד רוב כע"א. ובזה יש ליישב קו' הפנ"י על הה"מ דסובר דל"א נאמנת שהוא ממזר דאמרינן שנבעלה גם לאחר והא במשנה קתני הרי זו בחזקת בעולה לנתין ולממזר ולא אמרינן שנבעלה לאחר לפמ"ש ניחא דכיון דל"ג הולד כשר היינו לקהל אף דלכהונה פסול להאי מ"ד אבל לקהל כשר אפי' בראוהו שנבעלה משום דאמרינן שנבעלה גם לאחר ור"י חולק דלית לי' הסברא שניחוש שנבעלה לאחר וא"כ כיון דר"ג חולק דאית לי' האי סברא הלכה כר"ג והבן, ועוד י"ל בודאי ר"י דסבר דרצין אחר הפסולים כדאיתא בירושלמי שפיר סובר דל"א שנבעלה גם לאחר דאף אי נבעלה לאחר ג"כ לממזר נבעלה ולר"ג דאין רצין אחר הפסולין באמת תלינן שנבעלה גם לאחר שהוא כשר ע"כ אפי' ברוב פסולין יש להכשיר לקהל דהו' רק ספק ממזר, ובלא"ה לא קשה מידי דר"י לא אמר רק שהוא בחזקת בעולה שבודאי לממזר נבעלה דרצין אחר הפסולין אבל על הולד ל"ק שבודאי ממזר הוא דשפיר י"ל דהולד אסור בממזרת שמא גם לכשר נבעלה אבל עכ"פ הוא נפסלה שנבעלה עם אחד לממזר.
עוד יש לפרש האי דקאמר את לא תעבד עובדא לכתחלה ברוב פסולים לדעת התוס' דהטעם של ר"ג משום בודקת ומזנה דהנה בגמרא ר"ג אדר"ג לא קשיא הכונה כך אין מקומות טעם דר"י משום בודקת וניסת א"כ קשה דר"ג אדר"ג דאפי' במזנה סובר בודקת ומזנה כש"כ בניסת דבודקת וע"כ מיירי בשמא ולפי"ז י"ל בדיעבד אית לי' לר"ג דנאמנת משום דשייך בודקת וניסת כיון שכבר ניסת ע"כ בודקה אח"כ ונודע לה שאמת שכשר הי' דהרי ביודעת למי נבעלה דהרי אמרה איש פלוני וכשר אלא דלכתחילה אמרינן דאין בודקת ומזנה ולא נודע לה אי פלוני באמת כשר הי' אבל עכ"פ מאמינים לה שפלוני הוא בשמו וכשניסת אמרינן מסתמא נודע לה שכשר הי' דאל"ה לא היתה ניסת לכהן וכמו שפירש"י לר"י בודקת וניסת וכהא"ג אמרינן בסי' ז' כשניסת ונודע שנשבית נאנסת שטהורה דאל"ה למה ניסת לכהן כן בהא נמי אי ניסת ונודע אח"כ שזינתה רק אומרת כשר נאמנת וזהו בדיעבד הכונה כשנודע אחר שניסת דשייך בודקת וניסת אבל לכתחילה להתירה לינשא זה לא אמרי' ע"כ לכתחלה לא תעבד עובדא ברוב פסולים [ובזה ניחא מה דקשה לי טובא לתוס' דה"ק לדידי' בודקת ומזנה אבל לדידך דל"א בודקת שפיר השבתני הא אפי' אי לית לי' בודקת ומזנה הא ניסת דבודקת אית לי' אי דמי לשבוי' דהרי בשבוי' כה"ג גופי' בניסת כבר אמרינן דנאמנת דמסתמא שניסת לכהן ודאי לא נבעלה אבל לפמש"כ ניחא דבאמת לא השיב רק אלכתחלה הק' משבוי' משום בודקת ומזנה אבל אדיעבד לא השיב כלל משבוי' א"כ לפי"ז שפיר י"ל כפירש"י דקבל תשובת ר"י דהיינו דהביא משבוי' דלא אמרינן באמת בודקת ומזנה להתירה לכתחלה וכמו שקאמר ר"י הכא בודקת וניסת ואפי' לכתחלה מתירין אבל התם בודקת ומזנה בתמי' אבל באמת לר"י בזנות ל"א בודקת ומזנה אפי' בניסת אח"כ היינו דר"י סובר זה רק אמרינן בניסת בהיתר לא כשזינתה בתחילה אבל להקשות אר"ג משבוי' לא מצי להקשות לענין דיעבד ובאמת ר"ג חזר מלכתחלה והיינו דאמרינן לא תעביד עובדא לכתחלה משום דהוא חזר וכמש"כ,] ולפירש"י א"ש ביותר דפירוש תשובה נצחת השבת הכונה דבאמת אין בזנות שייך בודקת וניסת שבדקה אח"כ ונודע לה שכשר הי' וחזר ר"ג מלכתחלה אבל בדיעבד שפיר יש להתיר ברוב פסולים משום בודקת וניסת ולפי"ז אני אומר עוד בדרך אחר ליישב שיטת רבינו די"ל בודאי לס"ד דלכתחלה כשר ועכ"ח משום בודקת ומזנה ומהני גם ממילא לולד א"כ לא צריך לטעם הה"מ אלא דמהני מעטם חזקת בודקת אבל כשמסיק לא תעביד עובדא כר"ג אלא בדיעבד והיינו משום ניסת בודקת ונודע לה שכשר הי' וזהו בדיעבד ושייך רק לגבי דידה אבל להתיר הולד מהאי טעמא לא שייך ע"כ צריכין אנו לדברי הה"מ דספק ממזר מותר מה"ת והא דמתיר ברוב פסולים היינו כסברת ב"ש וכמ"ש דקרא להתיר ספק ממזר רק צריך לכה"ג שר"פ וספק אזלא לגבה הא דמקשה קו' הב"מ א"כ מאי משני ר"פ ל"ד שגם ר"פ רק ספק הו' אי חיישינן דילמא אזלא לגבייהו לפמ"ש ניחא דהנה כיון דר"ג הכי קאמר לר"י לדידי בודקת ומזנה ובדיעבד בודקת וניסת וזה לא שייך בשבוי' [ואה"נ בשבוי' כשנודע אחר שניסת דכשרה כדאי' בסי' ז'] אבל מאי תשיבני על המדברת והיינו לפי סברת ר"י דלית לי' בודקת ומזנה שפיר מקשה מרוב פסולים דאין לומר דרוב פסולים ג"כ לא הו' רוב משום דילמא אזלא לגבייהו דזה אמרינן לר"ג דסובר בודקת ומזנה ואמרינן דהולכת אצל כשר לזנות אבל לר"י דלית לי' בודקת ומזנה לא תלינן שהלכה לגבייהו מפני שחושש לזנות עם כשר אלא מזנית מהבא לפני' ההולך אחרי' לזנות דפסולין רצין אחר הזנות ע"כ שפיר הו' רוב גמור או כמש"כ לעיל עפ"י שמ"ק היכא דיש סברא שזינתה עם הרוב לא אמרינן קבוע א"כ לר"י דזנות רצין אחר הפסולים תלינן שזינתה עם הרוב ול"א כלל קבוע ודו"ק וא"ש שאר הקושיות איך מתירין אותה לכהונה שם לא שייך ספק ממזר לקולא דלכהונה בדיעבד שייך ניסת ובודקת למי נבעלה ולכן אפי' ברוב פסולים כשר לרב אסי אף שראוה שנבעלה ויש רוב פסולים גמור דל"ש דילמא אזלא לגבייהו אפ"ה נאמנת לכהונה דבה נאמנת בדיעבד משום בודקת וניסת ולס"ד אף לכתחלה משום בודקת ומזנה והא דקשה א"כ אמאי בתה כשרה לכהונה הנה באמת רבינו רק כשר לקהל ולא הביא שכשרה לכהונה והא דאין נאמנת שהוא ממזר ולא אמרינן ספק קהל מותר צריך לומר כתי' שכתבתי לעיל דאין חזקת כשרות שלה מסייע לבתה אבל בספק ממזר מותר אף מדרבנן דחזקת כשרות דאם מסייע לבתה כיון שרק האיסור דרבנן וכמו שכתבתי למעלה.
ובמש"כ ניחא ליישב קו' התוס' בדף כ"ח דאמרינן דמכשיר בבתה ע"כ משום דאהני חזקת האם לולד וקשה מינאי המלך דלא אמרינן אוקמי' אחזקתה דלא מהני לולד לפמ"ש כאן ניחא דבאמת מאן דמכשיר בבתה הי' סובר חזקת בודקת ומזנה ואהני לולד ורק לזעירי דהלכה כוותי' לא אמרינן דאהני חזקה לולד אלא לקהל מותר מטעם דס' ממזר מותר מה"ת ובדרבנן שפיר אהני חזקת האם לולד אבל לא בס' איסור דאו' וניחא נמי מש"כ תוס' באלמנת עיסה לא מהני חזקת אם לולד דשאני במכשיר בבתה משום חזקת בודקת ומזנה וזה לא שייך בעיסה שרק שמא והנה בהפלא"ה הק' דלר"י אין נאמנת שנבעלה לכשר הא אף אי נבעלה לכשר ניחוש שזינתה עם אחר ונראה דלא קשה מידי אי הי' נאמנת היינו משום דאמרינן נהי דמסברא לא אמרינן בודקת ומזנה אבל כשיש לה מיגו אי נאמנת במיגו נאמנים דברי' שבודקת ומזנה לכשר דוקא ע"כ לא שייך דניחוש שנבעלה לאחר ג"כ דאי נבעלה לאחר ג"כ נבעלה לכשר כיון דמאמינים לה שבודקת והבן.
בשמעתין דלעיל דף ט' נראה לי לבאר סוגיית הגמרא התמוהין מאוד דפריך מר"א דאין אשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה וכמעשה שהי' הקשה בתוס' א"כ קשה ממשנה דלעיל דהאומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני ותי' בתוס' דאפי' בראוה שנבעלה דמותרת דאין דבר שבערוה פחות משנים ותמה בשמ"ק דא"כ דס"ד דבעי' דוקא ב' עדים א"כ מאי פריך ולטעמיך קינוי וסתירה אין עדים לא הרי אדרבא בעדים ידע דאסורה רק פ"פ גרע מעדים ותוס' הרגישו בזה וכתבו דהכי פריך כיון דעדים מהני פ"פ כעדים כיון דקים לי' הו' כעדים והא דאמרינן אין דבר שבערוה פחות משנים היינו בדלא קים לי' אבל השמ"ק לא ניחא לי' בזה דכיון דאמרת דמ"ד דאפי' ראה שנבעלה לא נאסרה דבעינן ב' עדים א"כ גם פ"פ לא הו' כב' עדים דבעינן ב' עדים א"כ איך נאמר דמיד חזר מזה ומדמה פ"פ כיון דקים לי' הו' כב' עדים ועוד מה דמיון יש פ"פ לעדים ומהיכא תיתי שנאמר להיפוך אי פ"פ לא מהני גם בעדים לא נאסרה בלא קינוי וסתירה כיון דבכל התורה כולה עדים מהני בין להתיר ובין לאסור ועוד הקשה בתוס' בהא דפריך הגמרא וכי תימא מפני מה לא נאסרה מאי קו' כיון דאמרינן דפ"פ לכן אסורה כיון דקים לי' א"כ לא קשיא אמאי לא אסרוהו שם לא הי' קים לי' וכתבו בתוס' דקאי אדוד דידע דאסורה לו ובשמ"ק הקשו כיון דאין אסורה לבעלה ממילא גם לבועל אינה אסורה ולכן מותרת לדוד ובמרש"ל הקשה עכ"פ איך יתרץ מימרא דקאמר מעשה שהי' שהרי על דברי ר"א דאין נאסרה אלא בקינוי וסתירה ל"ש לומר וכי תימא מעשה שהי' מפני מה לא אסרוה דזה רק שייך אמימרא דפ"פ כמש"כ תוס' אבל במימרא אחריתא דלא איירי מפ"פ דהרי איירי רק מהיתר דאין נאסרת א"כ מאי ראי' מייתי ממעשה שהי' שם אונס הו' או גט ואין לומר דהכונה מפני מה לא אסרוה דהא אמימרא זו לא קשיא מפני מה לא אסרוהו לכן אומר ליישב על נכון דהנה בשמ"ק תמה למה לא פריך מדר"א אדר"א ועוד מ"פ תנינא הא שפיר צריך לאשמעינן לאפוקי מאידך דר"א ונראה דכבר הקשתי ממנ"פ דקשה קו' השמ"ק מאי פריך ואמאי ס"ס הוא הא בסוטה ס"ס אסור ותי' הפנ"י דכאן ליכא רגלים לדבר ונראה דכן כונת השמ"ק דכתב דלא איתחזק טומאה וא"כ קשה מאי פריך תנינא הא ספק מה"ת לקולא ורק מדרבנן לחומרא וקמ"ל גם בדרבנן אמרינן שחד"א ואין לומר כתי' הנוב"י משום דספק סוטה להחמיר הא כאן ליכא רגלים לדבר אין לאסור משום ספק סוטה ומוכח כשיטת הרשב"א דס' מה"ת להחמיר א"כ ספק אחד אסור מה"ת בספק רצין לחוד ואין צריך רגלים לדבר ואף דיש חזקת היתר אפ"ה אסור מה"ת בספק רצון לחוד דרובא הו' כרצון ובאשת כהן יש שני ספיקות להחמיר כמש"כ הנוב"י והפנ"י לפי"ז קשה לי מאי פריך דר"א דאין נאסרת אלא בקינוי וסתירה היכא דיש ספק אחד כיון דבכל איסורין ספק מה"ת להחמיר [כמו שהקשו תוס' פ' כשם ותי' דחוק וכ' בפלתי סי' ק"י דמה"ט הוכיח רבינו דספק מה"ת לקולא וליישב שיטת רשב"א דס' מה"ת להחמיר ע"כ צריך לומר דצריך ס' כודאי ואף לס"ס אין להצטרף וזה רק ע"י קינוי וסתירה] ומשום ס' רצון לא שייך דהצריכה התורה קינוי וסתירה רק היכא דיש ב' ספיקות לזה צריכין קינוי וסתירה שתאסר על בעלה דהו' רגל"ד כסברת הפנ"י או בספק זנות משום דיש לה חזקת היתר וחזקת צדקת ולא הי' נאסרת לכן רק ע"י קינוי וסתירה נאסרה וא"כ לא קשיא מדר"א אדר"א כלל דר"א איירי בספק רצין לכן בפ"פ משום דס' מה"ת להחמיר ואידך דר"א איירי בב' ספיקות לכן גם בפ"פ הו' נאסרה בלא קינוי וסתירה וכמעשה שהי' דהי' שם ס' נבעלה הי' צריך קינוי וסתירה גם הי' מס' ס' שמא באונס והי' לה חזקת היתר וחזקת צדקות ולכן לא נאסרה בלא קינוי וסתירה וכשיטת רבינו דס' מה"ת לקולא ולא נאסרה רק ע"י קינוי וסתירה דאיכא רגלים לדבר וא"כ ר"א דאין נאסרת אלא בקינוי וסתירה לאפוקי ס' אחד ס' אונס ספק רצון וג"כ נכלל בדבריו אף דרוב רצון הא יש חזקת היתר נגדה וחזקות צדקות וה"ה פ"פ בס' אחד כגון שקידשה קודם ג' שנים דליכא רק ספק רצון ג"כ מותרת וקשיא לר"א דס"ל פ"פ אסור בספק אחד אבל לרשב"א קשיא מאי פריך מדר"א אדר"א וא"כ מוכח משמעתין דאיתא כשיטת רבינו דס' מה"ת לקולא והנה על קו' השמ"ק הנ"ל י"ל עוד דס' שמא לא קים לי' הו' רק כספק על ורק שויא אנפשי' חתיכא דאיסורא ואין לילך להחמיר משום ס' סוטה בספק על ולכן שפיר פריך וה"ה ס"ס שריא דאין לומר להחמיר בס"ס משום ספק סוטה דהא הספק אי עדיין בתולה הוא והו' כספק על אמנם הדרא קושיות הנוב"י לדוכתי' מאי פריך תנינא הא קמ"ל אף דבאמת לא קים לי' והו' ס' על דמותר מה"ת דלא הו' ספק סוטה אפ"ה דשוויא חד"א באיסור דרבנן ג"כ אסור וצריך לומר דעתה בס"ד דאמרינן דבאמת לא קים לי' רק דהוא אומר דקים לי' ס"ל באמת דספק בכל איסורין אסור מה"ת וא"כ אסור מספק דשויא חד"א דהו' ג"כ איסור דאורייתא רק אחר דמשני דקים לי' דבאמת גם לדידן אמרינן דקים לי' א"כ הו' ספק סוטה לא הי' ספק על כלל אלא ודאי על ושפיר י"ל ספק מה"ת לקולא אלא דהכא הו' איסור סוטה דאזלינן להחמיר [ואולי אף בס"ס אסור דהו' ס"ס באיסור סוטה] לפי"ז ניחא דלס"ד דלא קים לי' ע"כ ספק מ"הת לחומרא ולכן לא קשיא לי' מאידך דר"א דאידך דר"א לא מצי קאי על פ"פ ובספק רצון לחוד דהא אסורה מצד ספק מה"ת להחמיר ואין צריך לקינוי וסתירה ורק קשיא תנינא בקידושין דשויא חד"א וה"נ כיון דספק בכל איסורין אסור מה"ת גם בספק איסור שויא חד"א ג"כ אסור ומאי קמ"ל וע"ז משני דקמ"ל דהוא באמת קים לי' ולא הו' ספק על ואסורה משום ספק סוטה ולא משום דספק מה"ת להחמיר ושפיר מצינן למימר דסובר ר"א בעלמא דס' מה"ת לקולא ועכ"פ נשמע דסובר ר"א דספק סוטה להחמיר א"כ שוב קשיא דר"א אדר"א דהא אמר בעלמא דאין נאסרה אלא בקינוי וסתירה אבל בלא קינוי וסתירה אף בספק סוטה אזלינן לקולא א"כ בפ"פ אפי' ספק רצון ג"כ ניזל לקולא וא"כ קשיא קו' הגמרא ממנ"פ אי אמרת טעמא דר"א דאסור משום דספק מה"ת להחמיר ואז לא קשה מדר"א אדר"א אבל כיון דס"ל דלעולם באמת לא קים לי' א"כ שוב קשיא מאי קמ"ל תנינא כיון דספק בכל איסורין אסור מה"ת א"כ אסור מה"ת בספק איסור דשויא חד"א ג"כ ומאי קמ"ל ואי אמרת דלעולם ס"ל ס' באיסורין רק מדרבנן אסור רק הכא משום איסור סוטה באמת אמרינן דקים לי' א"כ ל"ק תנינא דהא גופא צריך לאשמעינן דקים לי' א"כ שוב קשיא דר"א אדר"א דאין נאסר בלא קינוי וסתירה.
והנה אקדים עוד דקשה לי לשיטת ר' יונה דמשארסתני נאנסתי נאמנת אף דהו' רק ספק אחד א"כ מאי פריך דר"א אדר"א הא י"ל דר"א ממעט מקינוי וסתירה הא פ"פ לא היינו באומרת משארסתני נאנסתי דטוענת נאנסתי כמו דמוכח לכאו' מקו' תוס' פ' כשם שכתבתי לעיל ל"ל קרא בסוטה הא ספק מה"ת להחמיר וע"כ לומר דצריך משום דכשהוא אומרת משארסתני נאנסתי נאמנת אף דהו' רק ספק אחד כשיטת ר' יונה ורק בקינוי וסתירה אינה נאמנת וא"כ יוקשה הכא דילמא מותרת רק כשטוענת משארסתני נאנסתי דע"ז שפיר קאי למעט כה"ג כשטוענת משארסתני דהלא יש לה חזקת היתר חזקת כשרות אבל בקינוי וסתירה אינה נאמנת בטוענת אנוסה וע"ז מייתי ראי' ממעשה שהי' דשם דאיכא נמי ס' אונס ספק רצון ומסתמא אמרה היא שהיתה אנוסה אף דספק לן שמא נתרצה מותר כיון דליכא קינוי וסתירה וכמו שהוא באמת דעת הרשב"א לכן נאמנת לומר נאנסתי אף דרק ספק אחד כיון דליכא רגלים לדבר נאמנת ויהא מוכח באמת דלא כדעת הר' יונה אדא דלר"א באומרת משארסתני נאנסתי אסורה עליו ושפיר קשיא מאידך דר"א דשם מוכח דנאמנת לומר משארסתני נאנסתי כמו במעשה שהי' וע"ז קאמר ולטעמיך קינוי וסתירה אין עדים לא הכונה דאם ראו עדים שנבעלה והיא אומרת שהי' בתחילה באונס וסופה ברצון דאין לזה הכחשה מעדים שלא הי' שם בתחילת בעילה ג"כ נאמר דנאמינה שהי' תחילה באונס ולא תהא אסורה היכא דלא הי' קינוי וסתירה וזהו ודאי לא מסתבר דהרי הא דשמואל דסופה ברצון הי' סבור באשה שראוה שנאנסה חיישינן לס' רצון ובאמת תמה הפנ"י מהיכא תיתי ניחוש לרצון כיון שיש לה חזקת היתר נגד רובא דרצון וא"כ נהי דלא קיי"ל כאבוהו דשמואל משום דבאמת אף שמודית שהי' ברצון מותר כיון דתחילה באונס הי' ובלא"ה ל"ה מתירין משום תחילתה באונס אלא הו' חיישינן לס' רצון בסוף כש"כ היכא דלא ראינו שנאנסה וראינו שסוף ביאה הי' ברצון דלא שייך להאמינה מכח חזקת כשרות שלה שתחילתה הי' באונס אף דליכא קינוי וסתירה הרי דלא נאמינה שנאנסה אף בלא קינוי וסתירה א"כ אף בפ"פ אין מאמינים לה בס' אונס ס' רצון אפי' באומרת משארסתני נאנסתי ואין ממעט באמת פ"פ אלא בס"ס דגם דר"א שריא כיון דליכא קינוי וסתירה לא מחמירין בס"ס אבל ספק רצון לא איתמעט וכן באומרת מוכת עץ אני דיש ס"ס אף בפחותה מג' כמ"ש תוס' פ"פ כה"ג ממעט שפיר [וכן י"ל דנתמעט שמצא דם אלא שטען פ"פ] וע"ז קאמר מעתה דלא ממעט בקינוי וסתירה אלא ספק כזה שיש ס"ס א"כ במעשה שהי' אמאי לא אסרוהו הא שם ליכא רק ס' רצון ספק אונס וכן היכא דהספק שאין ידוע שנבעלה כלל אבל ספק באונס לא הו' דמסתמא ברצון הי' ולא אמרה נאנסתי א"כ אמאי לא אסרוהו או דפריך כיון דאיהו לא רצה לשוב לביתו דחשב שאסורה אליו א"כ הו' נאמר שאסרוה לו שהי' הדבר ידוע שלקחה דוד אלא כיון שספק בדבר אם הי' ברצון הרי אמרת דס' רצון אסורה בלא קינוי וסתירה ומשני התם אונס הו' הכונה דלא אסרוהו משום דידוע הי' שהי' באונס ולא הו' כלל ספק רצון רק ודאי אונס או דגט הו' וא"כ האי וכי תימא שפיר ר"א קאמר לה דהקשה לו לדברי עצמו כיון דאין אשה נאסרת בשני ספיקות אפי' ע"י קינוי וסתירה אבל בספק אחד כמו בעדים שראו שזינתה וספק רצון אסורה א"כ קשיא אמאי לא אסרוהו ולא קשיא אפ"פ כמ"ש התוס' דאלא אעדים דהרי בעדים ג"כ ספק הוי ולהכי נאסרה וא"כ מיושב קושי' התוס' דקושיותם הי' לפי מה דס"ל דבעינן דוקא ב' עדים ממש ע"כ הקשו שם לא הי' עדים אבל לפמ"ש לא הי' צריכין עדים ממש אלא ידיעה מצד המושכל [כמו בפ"פ ידיעה מצד הסברא דקים לי שזינתה] וזה גם בדוד הי' ידיעה שמכניסה לבעילה ורק הי' ספק רצון ג"כ תהא אסורה כמו אלו עדים אמרי שנבעלה והיא אומרת דאנוסה הי' דאסורה דחיישינן לרצון ומשני התם אונס ודאי הו' דידוע הי' ודו"ק.
הנה בפנ"י הקשה קו' חמורה אתוס' שכתבו דהאי חזקה דאין אדם טורח עדיפא מחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו ויקשה הא כתבו תוס' אי הו' כתובה דאורייתא לא מהני חזקה הוא וחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו מהני אפי' בדאו' דהרי לגבות מיתמי מהני ג"כ ואנן לגבי יתמי אמרינן דאקמוה אדאורייתא ונראה ליישב דהנה בחי' רע"א תמה אש"ך שהעלה לדעת הטור דהיכא דצריך לטענת מיגו ל"א נגד חזקה ורק בכה"ג דפרע תוך זמנו דהו' פה שאסר דאי הו' טען פרעתיך סתם הו' נאמן וכאן צריך לטענות מכ"ע והרי טענת מיגו דמכ"ע ג"כ אין נאמנת רק טענה מעולה אפ"ה כתבו דמהני נגד חזקה אי לאו דהאי חזקה עדיפא טובא ונראה דחדא מתורצת בחברתא דאין כונת התוס' דחזקה דהכא עדיפא אלא הכונה רק משום דכאן הו' טענת מיגו ממש ע"כ עדיפא האי חזקה נגד המיגו וכדברי הש"ך ממש וזה ברור [ובאמת הר"ן עושה מזה תי' אחד משום דיש חזקה ל"א מיגו להוציא נגד חזקה והיינו משום דלא שייך טעם דחזקה לבד דהרי הו' איבעיא דלא איפשטא ונראה שכך הבין המרש"א בתוס' ולכן לא הקשה רק למה כתבו תוס' ביודא נאמן הא הו' מיגו להוציא ולא קשה הא הו' נגד חזקה דסובר דהו' תי' אחד דלא אמרינן מיגו להוציא כשהוא נגד חזקה ודו"ק,] ובזה ניחא מה דקשה לכאו' לאידך גיסא דתוס' כתבו לעיל ביודא נאמנת במיגו דבא עלי' ותמהו הא הו' נגד חזקה ולהנ"ל ניחא דשם הו' ממש כטענת מיגו דפרעתיך ת"ז דדמי לפה שהתיר דהרי אי לא אמרה בתולה הייתי אנן מסברא אמרי' דבא עלי' ואי אמרה כך נאמנת לא מטעם דהו' טענה מעולה אלא משום דאז נאמנת א"כ מיגו כהאי שהיתה יכולה לטעון טענה שנאמנת מהני שפיר נגד חזקה [וגם די"ל דהכא עדיף עוד מה"ט דגם בשותקת הי' הב"ד ג"כ טוענין לה שבא עלי' הו' פה שאסור ממש ועיי' פנ"י בסוגיא דאנוסין היינו ועתוס' ב"ק דף ע"ז] ע"כ שפיר כתבו דמהני מיגו אף דהו' נגד חזקה אלא דע"ז יקשה א"כ לאידך גיסא איך מהני הא שם הו' איבעיא דלא איפשטא להנ"ל ניחא דב"ב איירי נגד חזקה גמורה דמה"ת מהני לכן אף דגם מיגו טוב אפ"ה הו' איבעיא אבל הכא לא הו' חזקה טובה דמה"ת לא מהני א"כ לכן אף דמדרבנן הו' חזקה מהני היכא דהמיגו טוב ולא הו' איבעיא כלל ודוק היטב, ובזה ניחא נמי קו' המרש"א שהקשה למה ביודא נאמן הא הו' מיגו להוציא ונראה דרק בעלמא דאין מתיחד עמה הו' מיגו להוציא אף דשטר כתובה בידה משום דלא הו' כמוחזקת דל"א כגבוי דמי כמ"ש תוס' סוטה וא"כ הו' מיגו להוציא ומצי קאמר קים חות לדינא וקיים תנאך הצריכא לברר כך אבל במיגו אין זה בירור להאמינה להוציא ובזה יש להבין הרמב"ן שהקשה תיפוק לי' דמצי טעין קים חות וקיים תנאך ותי' ראשונים דיש לה מיגו דמכ"ע וא"כ כשיש חזקה שוב אמרינן דאין מהימנת באותה מיגו להוציא דצריכין לומר מיגו להוציא נגד חזקה הא ל"א ובזה ניחא דלא יקשה לרמב"ן הא הו' מיגו להוציא משום דהרי מוחזקת בכתובתה ואין לומר א"כ למה צריך לטענת חזקה בלא"ה אין נאמנת משום מיגו דמכ"ע דיכול לומר קים חות וקיים תנאך כקו' הרמב"ן ומה שתי' דמיגו דמוכ"ע הא הו' מיגו להוציא יש לומר דבאמת יש תי' אחר שכ' הר"ן א"כ מאי הועילו חכמים בתקנתן ע"כ צריך לחזקה וכיון דיש חזקה ליכא חשש דהועילו שפיר חכמים בתקנתן היכא דעשה סעודה ואי דיקשה אכתי תהא נאמנת במיגו דמ"כ ע"ז שפיר אמרינן דלא מהני מיגו משום דמצי אמר קים חות וקיים תנאך אך זה ניחא בגליל אבל ביודא לא שייך מיגו להוציא דשפיר הו' כמוחזקת דא"ל דלא הו' כמוחזקת משום דמצי אמר קים חות וקיים תנאך דכיון דמיגו שלה היינו מיגו שבא עלי' וזה הב"ד מאמין לה שגם אם הי' שותקת הי' הב"ד טוענין לה שבא עלי' כיון שנתיחדה א"כ מיד שנתיחדה עמו הו' היא כמוחזקת משום דדנין מסתמא בא עלי' והוא כמוחזקת משום שאם היתה שותקת אין יכול להפסידה בטוענת קים חות לדינא וקיים תנאך דהרי אומרת שקיימה והוא שיבר בתולי' א"כ דהו' כמוחזקת שפיר לא הו' מיגו להוציא ונאמנת אף כשטוענת בתולה הייתי והוא נכון ועמוק מאוד ורק במיגו דמוכ"ע שפיר הו' להוציא דאף אם טענה מוכ"ע לא היינו דנין עליו שהוא מוחזקת. [ובזה ניחא קו' הפנ"י גם בגליל שייך מיגו דבתולה הייתי א"כ תהא נאמנת לומר בא עלי גם בגליל ולפמ"ש ניחא דזהו הו' מיגו להוציא ומש"כ הפנ"י אם גם ביודא הו' מיגו להוציא וע"כ סברי עתה דהו' מיגו להוציא ולפמש"כ ביודא לא הו' מיגו להוציא דהוא מוחזקת דהכי אם הו' שותקת הו' ב"ד דנין שבא עלי' וא"כ זכתה בכתובתה כיון שנבעלה ואין טענת מק"ע דהרי אין נאמן במק"ע אם הי' שותקת א"כ מהני בטוענת בתולה הייתי אבל בגליל אף אי נאמנת בטענת בתולה הייתי בכל זה לא הו' כמוחזקת דרק ע"י טענתה נאמנת ואי לא טענה כן רק טענתה בא עלי' לזה אין נאמנת דמיגו ליכא ל"מ דהו' להוציא ורק ביודא שאף בשתיקתה ב"ד דנין שבא עלי' שפיר הו' מוחזקת אף שהפסידה וקלקלה בטענת בתולה הייתי נאמינה שכן במיגו דבא עלי' כיון שהוא מוחזקת ולא הו' מיגו להוציא ודוק היטב].
ובמש"כ יש ליישב מה דקשה דפריך תנינא הא טובא קמ"ל דאי ממשנה דגליל נאמן הו' אמרינן דאיירי בטוען פ"פ ולא מצא דם דנאמן מכח חזקה א"א טורח בסעודה ומפסידה ושמואל קמ"ל בטוען שמצא פ"פ אף שמצא דם דרק נאמן בפחותה מג"ש דנאסרה עליו דשייך א"א טורח בסעודה ומפסידה וא"כ הו"א דאין נאמן והטעם דבשלמא כשטוען מוכ"ע אין נאמן במיגו דהו' מיגו להוציא דלא הו' כמוחזקת כתוס' סוטה משום דטוען מוכ"ע אבל בפחותה מג"ש דרק טענתו טענת רצון א"כ לא הו' מוכ"ע א"כ לא הו' מיגו להוציא דהוא מוחזקת וכמו בכל שטר דאמרינן דלא אמרינן בו מיגו להוציא ורק כשטוען מוכ"ע הו' מיגו להוציא אף דנקט שטרא כיון דלטענתו מוכ"ע לא נשתעבד בשטרא בכתובה כלל [ול"ד לשטר דבשטר נאמן להוציא אף במכחיש משום דאל"כ שטרא בידך מאי בעי וכמ"ש התומים בבני אהובה] וא"כ הו"א דאין נאמן מכח דיש לה מיגו קמ"ל שמואל דנאמן מטעם דעכ"פ הו' מיגו נגד חזקה וזה קמ"ל שמואל דל"א מיגו נגד חזקה דהרי בעלמא הו' איבעיא דלא איפשטא והוא קמ"ל דלא אמרינן מיגו נגד חזקה משום דהו' חזקה אלימתא כתי' התוס' [וכפי אשר בארנו הכונה בתוס' משום דהכא מיגו גרוע כש"ך סי' ק"ח] והוא קו' נאותה אבל לפמ"ש י"ל כך דבאמת קשה קו' מרש"א גם ביודא הו' מיגו להוציא וצריך לומר דאיירי בפחותה מג"ש דלא הו' מיגו להוציא דהרי הוא מוחזקת דליכא טענת מוכ"ע והא דיקשה דא"כ גם בגליל תהא נאמנת יש לומר משום דהו' מיגו נגד חזקה משא"כ ביודא ל"ה נגד חזקה כמו שבארנו דהו' מיגו טוב נגד חזקה גרוע והוא כפתור ופרח.
ומיושב קו' התוס' דממשנה דאירוסין לא נשמע הא דשמואל איירי ע"כ בטענת מוכ"ע דלא מצי איירי בפחותה מג"ש כמש"כ הפנ"י לקמן במשנה והו' שפיר מיגו להוציא לכן נאמן בחזקה דמיגו דידה ידעינן דלא מהני משום דהו' מיגו להוציא ודו"ק היטב ובזה יש ליישב היטב קו' הפנ"י מדר"מ דסובר כתובה דאורייתא אפ"ה סובר ביבמות דף קי"א טענת בתולים ל' יום הרי דנאמן מטעם חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה ולפי האמור ניחא די"ל דהא דלא מהני חזקה זו אי הו' דאורייתא באמת מטעם דיש לה מיגו ומיגו להוציא ל"ה היכי דטען פ"פ ומצא דם דבהכי איירי הא דקאמר מאי הועילו חכמים בתקנתן דאי בלא מצא דם ל"ש מאי הועיל בתקנתן הא אהני אי מצא דם ולא הי' יכול לאבדו וכמ"ש הפלא"ה וא"כ איירי בפחותה מג"ש ואפסיד הסעודה משום דנאסרה עליו מספק רצון א"כ היא מוחזקת ולא הו' מיגו להוציא אמנם היכא דלא מצא דם וטען פ"פ דאז טוען מוכ"ע ושייך אין אדם טורח בסעודה אפי' בקידשה לאחר ג"ש משום דהו' מוכ"ע וכמו שכתבתי לעיל דל"ש אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דלא ידע שלא ימצא דם והו' שפיר מוכ"ע דצריך קידושין אחרים א"כ ל"ה כמוחזקת ולית לה מיגו שפיר מהני מה"ת הך חזקה כיון דליכא מיגו נגדה וכה"ג טענת בתולים איירי ר"מ [ולפי"ז ממילא ניחא קו' פנ"י עוד באופן אחר דהתוס' כתבו האי חזרה עדיפא דלמה מה"ת ל"מ דבאמת מה"ת ל"מ משום דיש מיגו כנגדה ומה"ת אמרינן מיגו נגד חזקה אבל לא משום דהאי חזקה גרוע הו'] וניחא דלא קשה למה לר"מ נאמן לאחר ל' הא יש לה מיגו דהו' טענת שבא עלי' אחר קידושין ומצא דם ויהי' נאמן כמו ביודא דנאמנת לומר שבא עלי' באירוסין ולפמש"כ ניחא ביודא נאמנת משום דלא הו' מיגו להוציא דאיירי בפחותה מג"ש ובא בטענת רצון דהו' כמוחזקת אבל ר"מ דאיירי בקידשה לאחר ג"ש לא נאמנת במיגו דהו' כמיגו להוציא כיון דטוען מוכ"ע ודו"ק היטב. אולם לפימש"כ לעיל ליישב קו' מרש"א ביודא לא הו' מיגו להוציא משום דאם טענה שבא עלי' באירוסין נאמנת א"כ היא כמוחזקת א"כ קשה שוב אמאי לר"מ לא נאמנת במיגו דבא עלי' מיד ומצא דם בתולים דלא שייך מיגו להוציא דהרי היא כמוחזקת ומהני שוב מיגו נגד חזקה כמו ביודא משום דהו' מיגו טוב נגד חזקה גרועה דהא מיגו הו' כפה שהתיר דהרי אי טענה שבא עלי' מיד היתה נאמנת דרוב פעמים לא מוקים אינש אנפשי' ל' יום וצ"ע לכאו' ונראה ליישב גם לפי דרך זה דנאמר דאיירי ר"מ בטען פ"פ ומצא דם וא"כ יש לו מיגו דהו' מצי טעין שבאמת בעל ומצא פ"פ וגם מצא דם דאז הי' נאמן להכחישה שאומרת שהי' בתולה דהוא נאמן במכחשתו לומר שפ"פ מצא והא דלא טען עד עתה משום דחשב יען דמצא דם א"כ זה ראי' שלא נבעלה אבל כיון דמצא דם עתה אחר בעולה שני' מוכח שדם ד' לאמת וא"כ דיש לו מיגו לכן נאמן הוא. עוד יש ליישב קו' הפנ"י אליבא דר"מ בדרך אחר דהנה סברת הר"ן שכתב דיש מיגו דמוכ"ע אלא הטעם דא"כ כל אחד יעשה כך לכן צריך חזקה דאין אדם עושה סעודה ומפסידה ואני בארתי לעיל על דרך אחר דבאמת יש מיגו דמוכ"ע אלא כיון שיש חזקה הו' מיגו במקום חזקה ממילא פטור מסברא קים חות לדינא וקיים תנאך והנה זה שייך בטוען פ"פ וגם לא מצא דם אבל במצא דם באמת ל"ש קים חות וקיים תנאך דאיך תוכל לברר אם הי' פ"פ אי לא כיון דעתה כבר אין פתחה סתום ואנן אמרינן הממע"ה היינו שצריך לברר דבר שגם עתה יכול לברר אבל כאן א"א לברר שהרי אומרת שבתולה היתה והוא הוא אשר שיבר בתולי' א"כ לא שייך לומר קים חות לדינא וקיים תנאך ורק אנו צריכין לדון מטעם חזקה לבדה וזה לא מהני רק בדרבנן אבל אי כתובה דאורייתא לא מהני אבל בטוען טענת דמים דשייך קיים תנאך דהיינו שתברר הדמים וכ"ז שלא תברר שדמים כאן הו' הוא הממע"ה ורק חזקה שלא תהא נאמנת במיגו דמכו"ע וזה שפיר הו' דאורייתא דהממע"ה ואתיא דר"מ שפיר דאיירי בטענת פ"פ עם טענת דמים דהיינו שאין הדמים לפנינו [ולהנ"ל י"ל דהו' טעם של ראשונים דלענין כתובה לא מהימן בטענת פ"פ דסברי כיון דל"ש קים חות לדינא וקיים תנאך לא מהני חזקה דאין אדם טורח בסעודה דזה רק מהני רק לדחות המיגו וממילא פטור מטעם טענת חות לדינא וקיים תנאך והבן] והנה התוס' הקשו למ"ד יש לה מנה אין מפסיד כתובה נראה ליישב דבלא"ה נאמן כקו' הרמב"ן דהממע"ה ומצי לומר קים קיים תנאך ואין לומר כמו שדחה הר"ן א"כ כל אדם יעשה זאת ויפסידנה מנה זה אינה כיון דרוצה לקיים אותה דלא הו' מוכ"ע ל"ח שירקיק בכוס ושותה בו ורק למ"ד מוכ"ע שייך א"כ כל אדם יעשה כן ע"כ צריך לחזקה אין אדם טורח בסעודה והנה יש לחדש עוד בשמעתין על קו' הפנ"י דתוס' הקשו דליכא ס"ס דרוב רצון והקשה הפנ"י דעכ"פ המיעוט ראוי' להצטרף שיהא ספק כ"ד שיהא רובא להתירא ולדעתי לק"מ כיון דבעינן ס"ס המתהפכת א"כ צריכין שיהא יכולין להתחיל בכל צד ספק שתרצה שאם תתחיל בספק רצון ספק אונס יהא ג"כ ספק שקול דאז שייך לומר אם תאמר ברצון שמא אין תחתיו אבל אם רוב רצון אז תוכל להתחיל בספק זה כיון שאין ספק שקול וא"ל תוס' סברו דאמרינן ס"ס המתהפכת כמו שהוכיח הפנ"י הנה כתב הפלתי בסי' ק"י שאם תתחיל בצד השני א"א להתחיל רק בצד אחד ל"ב ס"ס המתהפכת [ובזה ניחא דשמ"ק כ' דשם אונס חד ג"כ משום שאין מתהפכת דלפמש"כ סברו התוס' שפיר דבעינן מתהפכת] ואמנם היכא דלא בעי ספק המתהפכת והספק הראשון שאתה מתחיל בו ספק שקיל באמת ספק השני אין צריך להיות ספק השקול וכהאי דלקמן שכתבו התוס' ספק קים לי' ספק אין קים לי' ואת"ל קים לי' שמא באונס כה"ג אין צריך שיהי' הספיקות שקולין, ובזה ניחא דתוס' כתבו מוכת עץ שכיח משמע אי לא שכיח לא הו' ס"ס והיינו מטעם שכתבו כיון שאתה צריך להתחיל בספק מוכ"ע כמש"כ הפלתי צריכין שפיר שיהא הספק הראשון ספק השקול וע"כ צריכין לומר דמוכ"ע שכיח.
אמנם לולא דברי הפנ"י נראה שלס"ד דתוס' דהו' רוב גמור לא שייך לצרף ס' אונס לספק כלל אבל תוס' שתי' דהו' רוב מדרבנן יש לומר דכוונתם דמעתה דאין רוב גמור אף דגם ספק שקול לא הו' אבל עכ"פ ראוי' לצרף לס"ס ול"ב ספיקות שקולין באמת, ולדעתי זה מוכרח באמת דאי ככונת הפנ"י דתוס' סברי דבעינן ס"ס שקולים וסברי כיון דיש רוב לא הו' ס"ס השקולים וכשתי' דלא הו' רוב גמור סברי דהו' ס"ס שקולים ופלא איך למ"ד סברי דהו' רוב גמור ולתי' הוא ס"ס שקולים אבל לפמש"כ ניחא דבס"ד סברי דהו' רוב גמור ע"כ לא שייך לצרף כלל לס"ס ומתרץ דלא הו' רוב גמור אף דאכתי לא הו' ספק שקיל אפ"ה ע"כ ראוי' לצרף לס"ס דלא הו' רוב גמור וא"ש כונת התוס' והא דמצרכי לומר מוכת עץ אין שכיח משמע דבעינן ס"ס שקולים היינו מטעם שכ' משום דצריך להתחיל בספק מוכ"ע בעינן שס' הראשון יהא שקול ודו"ק.