אור ברסלב

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· רבי ישעיהו זילברשטיין

פרק ג · הלכה ג

הלכה ב

אנדרוגינוס וכו' ספק זכר ספק נקבה הרי הוא כמין אחר וכו'. הנה מדברי רבינו נלמד דהא דאמרו אנדרוגינוס הוא ברי' בפ"ע ולא הכריעו בו חכמים אי זכר אי נקבה אין הכונה כמו שמפרשים דהוא ברי' מין אחד אשר אין ידוע לנו אי הוא זכר או נקיבה דא"כ מאי האי דקאמר דיען דהוא ספק זכר ס' נקיבה הרי הוא כמין אחר דהרי אדרבא יען שהוא מין אחר לא ידענו בו אם הוא נקבה או זכר אלא נראה שמפרש שהוא ברי' בפני עצמו ברי' משונה אשר מחמת שינוי דידי' אין יכולין להכריע אי הו' זכר או נקבה [מעתה אומר אני שגם הא דאמרו חכמים כוי ברי' בפני עצמו ולא הכריע בו חכמים אי בהמה אי חי' אין הכוונה כמו שנראה מדברי תוס' שהכונה שהוא מין אחד אשר לא ידענו מה הוא אי חי' אי בהמה אלא דהכונה שהוא ברי' משונה ע"כ לא הכריעו בו חכמים אם להכניסו תחת סוג בהמה או תחת סוג חי' ואף כוי שבא מתייש וצביי' ג"כ מין משונה הוא דכיון דבא מהרכבה נולד ברי' משונה כמו שכתב בספר החינוך פ' משפטים בלאו דמכשפה לא תחי' דכל הרכבה מוליד ברי' חדשה לפי"ז יש ליישב קו' התוס' בש"ס כריתות דף כ"א דשם מרבה כוי דחייב אדם ול"ל קרא ע"ז כיון דכוי ספק חי' ספק בהמה א"כ ממנ"פ חייב אדם וכתבו דהאי כוי דהכא לא דמי לכוי דאמרינן בעלמא דלא הכריעו אם בהמה או חי' אלא דכוי זה הוא ברי' בפני עצמו שאינו לא חי' ולא בהמה ולפמש"כ ניחא דגם זה דאמרו בכמה דוכתי' דהוא ברי' בפני עצמו דלא הכריעו בו חכמים אי בהמה אי חי' הכונה ברי' בפני עצמו ברי' משונה ע"כ לא הכריעו חכמים אי להכניסו בדין בהמה או בדין חי' עכ"פ הוא ברי' משונה לכן הו"א דלא חייב אדם ע"כ צריך שפיר קרא לחייבו אדמו ואין צריך לומר דהאי כוי דכריתות הוא כוי אחר שאין לא חי' ולא בהמה.]
הנה בש"ס חולין דף ס' אמרינן אמר רב חנן השסועה ברי' בפני עצמו הוא שיש לה שני גבין ושני שדראות ובש"ס נדה איתא דבאה מבהמה טהורה וחי' דאין שכיח אמנם נראה ליישב דאיתא בירושלמי פ"ד דכלאים דאותה פרידה שהרכיבהו לשלמה היתה ברי' מששת ימי בראשית לפי"ז י"ל דגם השסועה היתה ברי' בפני עצמו אף דעתה אין שסועה אלא בנולד מבהמה הא פרידה ג"כ אין באה אלא ע"י לידה מסוסיא וחמור אפי"ה אמרו דהי' גם בששת ימי בראשית ברי' בפני עצמו רק שסועה היתה ברי' בפני עצמו אבל סתם שסועה באה מלידה מעתה י"ל בהא פליגי באנדרוגינוס אי הוא ברי' בפני עצמו שנבראת ברי' כזו שיש לה טבע כזכר ונקבה או דבאה רק בלידה ע"י סיבות שונות בשעת החיבור, דלמ"ד דברי' הו' היינו שהי' בריאה כזו בשעה שנבראו ולמ"ד דלית לי' ברי' בפ"ע היינו דלא הו' ברי' מששת ימי בראשית אבל הוא מתהוה ע"י הסיבות בשעת החיבור שנולד כמין אחר ולכן נתמעט מדכתיב זכר תמים וכו' ולזה כ' רבינו שהוא כמין אחר דלית לי' דהו' כברי' בפני עצמו דהיינו שמששת ימי בראשית כבר הי' ברי' זו ומשו"ה בה' נזירות כתב שאין בטבעו ולידתו היינו לומר שלא נברא כן בטבע אחר משעת הבריאה ראשונה אלא הוא מתהוה כן בלידה כמין אחר ולכן דינו משונה.
כעת ראיתי בס' מרכבת המשנה בפ"ד מאישות שכ' לבאר בארוכות כל הענין וז"ל נראה פשוט דסובר רבינו אע"ג דמצד הטבע טומטום ואנדרוגינוס הם ספק זכר ספק נקיבה ובודאי אינם מצד הטבע ברי' בפ"ע מ"מ מקומות יש שעשאן הכתוב לענין דינא כברי' בפ"ע היכא דמייתרי קראי וכן מבואר בלשון רבינו פ"ב מנזירות שכ' ככל הדרכים אלו באנדרוגינוס בדרכי המצות ולא בטבעו ותולדתו וכן מבואר בלשונו בה' אומ"ז שכ' הרי הן כמין אחר הואיל דכ' גבי קרבנות זכר תמים ונקבה תמימה דגלי קרא לעשותן כמין אחר ואעפ"י שבאמת מצד הטבע ספק זכר ספק נקיבה הן והא דפריך בגמ' בכורות דף מ"א אתי קרא למעוטי ספיקא לאו למימרא דכיון דהוה ספיקא בטבע לא אתי קרא למעטינהו דודאי אין זה קו' דשפיר גלי קרא לעשותן ברי' לענין דינא אלא ביאור הסוג' הזו דבכולה פרקין על אלו מומין קמנה המומין הקבועין שבבהמה בין בבכור ובין בפסולי המקדש כדמסיים שם במשנה על אלו מומין שוחטין את הבכור ופסה"ק נפדין עליהן כדמסיק עלה בגמ' השתא משחט שחטינן מיפרק מבעיא אלא דקסתם כלהו כיחידאי ואח"כ מונה המומין עוברין ואלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה חוורור וכו' וטומטום ואנדרוגינוס לא במקדש ולא במדינה ר"ש אומר אין לך מום גדול מזה וחכ"א אינו בכור אלא נגזז ונעבד מפשטא דמתניתין דכי היכא דפלוגי בבכור פלוגי נמי בכל המוקדשין דלדעת ת"ק ה"ה בכל המוקדשים לא חשוב טומטום מום וגם אנדרוגינוס חריץ במקום בשר לא חשיב מום ולא הו' אלא ספק זכר וספק נקבה ואפשר דחשיב לת"ק במדרגת מומין עוברין ודינם לענין מוקדשין שאינן קרבים ולא נפדים וכו' ולדעת ר"ש חשיבי כמומין קבועין ונשחט במדינה וכן בקדשים נפדים עליהם אלא דבבכור אינו נגזז ונעבד כדין בכור בע"מ מעיקרא ולדעת חכמים הו' להו כברי' ומספקא לי' לבעל הש"ס אליבא דר"ש אי פסיקא לי' באנדרוגינוס דבכור הוא ומומו עמו או דילמא מספקא לי' ואת"ל קאמר וקבעי למיפשט מהא דתניא גבי עולה דכתיב הזכר למעט נקבה ומדכ' רחמנא שהוא זכר דרשינן דאתי קרא למעט טומטום ואנדרוגינוס מני אלימא ת"ק כיון דבאמת ס"ל דספקא הו' אפי' מצד הדין גבי בכור וה"ה למוקדשין כנ"ל ולא חשיב מומא ע"כ ליכא למימר דדריש קרא גבי עולה דהכתוב בא למעוטי לגמרי דלהוי בוודאי חולין ואינו נתפס בתמורה כיון דבאמת ס"ל לת"ק דלא עשאן הכתוב כברי' וא"כ למאי איצטריך קרא למעט שלא נקריב טומטום ואנדרוגינוס לעולה דשמא נקבה הוא דעת פשוט ולא איצטריך קרא אלא רבנן בתראי הא מחד קרא נפקי דקס"ד דליכא גבי בכור ייתורא אלא חד זכר וא"כ ע"כ הא דס"ל דגבי בכור נגזז ונעבד היינו משום דר"ש דהו' ברי' ממש בטבע ולא איצטריך קרא יתירא דכי היכא דממעטינן נקבה ממעטינן נמי טומטום ואנדרוגינוס אלא פשיטא ר"ש הוא ואא"ב פסיקא לי' דבכור הוא וזכר [וכן טומטום המטיל מום במקום זכרות] היינו דאיצטריך קרא בעולה להורות דחשיב כמומא אלא אי אמרת ספק זכר ספק נקבה הוא ל"ל קרא פשיטא דלא מקרב אותו לעולה מספק ומשני לעולם רבנן בתראי וס"ל דמצד הטבע ספיקא הו' אלא דבבכור נגזז ונעבד משום דגלי קרא לעשותו כעין ברי' להורות דאין נתפס בתמורה, ואח"כ קאמר ר"ח דמחלוקת ר"ש וחכמים באנדרוגינוס הוא דס"ל לר"ש דהוה מום ולחכמים דהו' כברי' לענין דינא אבל בטומטום ד"ה דהו' ספיקא לענין דינא וקדוש מספיקא בין בבכור בין בקדשים דלאו מומא הוא כלל ולא משונה הוא ודחוק הש"ס אליבי' למחוק כל הנך מקומות דמשמע שעשאן הכתוב כעין ברי' ומסיק אליבי' דר' חסדא דחכמים ורשב"י דברייתא דכו"ע מודים דטומטום ל"ה מומא והלכך במטיל מום במקום זכרות דכו"ע זכר הו' וקודש בבכורה אלא דלחכמים דברייתא אפי' במטיל מום במקום נקבות קדוש מספיקא דחיישינן שמא נהפכה זכרותו לנקבותו ורשב"י דברייתא ס"ל דמטיל מום במקום נקבות ודאי נקבה הוא וכדהורה ר' אילעי דמטיל מום במקום נקבות חולין אמנם ר"ש דפליג אדר"ח וס"ל דחכמים דמתניתין אף בטומטום פליגי וס"ל דעשאו הכתוב כעין ברי' וע"כ מה"ט נמי כיון דס"ל לחכמים דעשאו הכתוב כעין ברי' אפי' מטיל מום במקום זכרות נמי חולין אע"ג דודאי זכר הוא עשאו הכתוב כעין ברי' וכיון דחכמים פליגי אף בטומטום ה"ה ר"ש דנקיט למילתי' בין ת"ק וחכמים פליג נמי אטומטום וס"ל דחשוב בע"מ קבוע אע"ג דלא ס"ל דהו' כברי' ולת"ק תרווייהו ספיקא הו' ואפ"ה טומטום לא ישחוט במקדש במטיל מום במקום זכרות אע"ג דלת"ק טומטומות לא הו' מומא מ"מ לא יצא מכלל ספק מעוך ונתוק וכרות כיון דקיי"ל הואיל ואישתני אישתני כי היכי דקיי"ל אשת טומטום לא חולצת ולא מתיבמת ולפי"ז אליבא דר"ש א"צ למחוק טומטום מכל הנך ברייתות די"ל דהיכא דגלי קרא גלי לדון דין הטומטום כברי' בפ"ע. ולענין פסק הלכה מדקאמר ר"מ שבקת תרי ועבדית כחד משמע דלא קיי"ל כרבנן בתראי בטומטום המטיל מום במקום נקבות שיהי' חולין לענין גיזה ועבודה אלא דוודאי לא הי' טומטום כדין ברי' לענין בכור אע"ג דוודאי לענין קדשים חשוב כברי' דקיי"ל כר"א דטומטום ואנדרוגינוס לא קדושים ולא מקדישים וכן לענין עירכין צ"ל דס"ל לר"א דשאני התם דגלי קרא לעשותו כעין ברי' משא"כ הכא גבי בכור לא קיי"ל כרבנן בתראי דדרשי זכר הזכרים לעשותן כמין ברי' א"נ דס"ל דהו' ברי' ממש בטבע וממעטו מחד קרא ואין קיי"ל כתרי תנאי דס"ל דטומטום לא חשוב ברי' בטבע וגם הכתוב לא עשאו כעין ברי' דלא מייתר הזכרים דאיצטריך לדרשא אחרינא כמוש"כ התוס' מיהו לא קיי"ל נמי כת"ק דס"ל דטומטום ספיקא הוא ולא מום הוא כלל דקשה שבקית תרי ועבדית כחד אלא קיי"ל דאין לך מום גדול מזה הלכך פסק רבינו פ"ב מה' בכורות נולד טומטום הר"ז ספק בכור ויאכל במומו לבעליו בין שהטיל מום במקום זכרות בין שהטיל מום במקום נקבות פי' דהוא ספק בכור אפי' במטיל במקום זכרות דשמא עשאו הכתוב כעין ברי' כרבנן בתראי ומותר בגיזה ועבודה וכן בהטיל מום במקום נקבות הו' ספק בכור שמא נהפכה זכרותו לנקבותו ומ"ש רבינו ויאכל במומו לבעלים אין כונתו שנמתין עד שיפול בו מום קבוע אלא דאין לך מום גדול מזה כמו שמנה רבינו טומטום בהדי מומין גם אפשר לומר דאע"ג דלענין קדשים חשוב טומטום כמום קבוע ונפדין עליהן וגרוע משאר מומין שאינן נתפס בתמורה אפשר דשאני התם דגלי קרא לעשותו כעין ברי' משא"כ לענין בכור דלא גלי קרא לעשותו כעין ברי' אפשר דקיל נמי ממום קבוע וחשוב כמום עובר שאינו נשחט עליו שהרי אפשר שיקרע הטומטום וימצא זכר תמים ולא יהי' לו שום מום באברי הזרע אע"ג דלא חשוב מום עובר ממש כיון כשאין רפואתו עתיד לבוא בודאי כמו גרב לח וחזזית שדרכן להתרפאות ומשו"ה חשוב מום קבוע לגבי קדשים דשאני בכור דלאו בר פדיון הוא ומן השמים אקדושוהו מרחם וקמי שמיא גליא שנקרע וימצא זכר ומשו"ה אינו נשחט על זה אמנם לענין אנדרוגינוס פסק רבינו כרבנן בתראי כיון דגם רשב"י דברייתא סבר לי' כחכמים באנדרוגינוס דאין קדושה חלה עליו את"ד.
והנה בבה"ט או"ח סי' תקפ"ט אי אמרינן דאנדרוגינוס הוי חודש זכר וחודש אחד נקיבה א"כ האיך אתי קרא למעט אנדרוגינוס דאין מילתן דוחה שבת דממנ"פ אי בחודש שהיא נקיבה פשיטא דל"צ כלל מילה ואי נולד בחודש שהי' זכר מנא ידעינן דיהא אח"כ נקבה והנה כן יקשה לכאורה איך אנדרוגינוס הוה מום הא בשעה שהוא זכר וראוי לקרבן זכר הרי אין בו נקבות ול"ה מום כלל ועוד קשה דהנה בשו"ת בשמים ראש בהגהות כסא דהרסנא כתב דבר חדש וז"ל כשהאבר ההוא היוצא אינו אלא דילדול בעלמא ואפשר שהוא האבר אשר לנקיבה הידוע לחכמי הנתוח שיצא לחוץ ואתהפיך כי כתונא עכ"ל א"כ לפ"ז נמצא בחודש כשהוא זכר אין כאן מום רק שאז התגבר אותו האבר ויצא לחוץ ובשעה שהוא נקיבה אין כאן מום שחזר האבר לפנים וכמו בשאר נקיבה [וכן משמע לכאורה בכתובות דף ס"ב בגמ' זה יצרו מבחוץ וזה יצרו מבפנים ופרש"י קשיו ניכר משא"כ בנקבה כשהקשה אותו אבר הוא מבפנים א"כ אין כאן מום כלל].
אמנם לפי מש"כ רבינו דהפסול משום דנשתנה א"ש דמום גמור ליכא בחודש שזה זכר הו' זכר מעליא ובחודש שהוא נקיבה הוא נקיבה ממש [וכמו שהביא בקרבן נתנאל ביבמות דף פ"א דמעשה הי' שבעת אחד שהוא זכר נשא אשה והוליד ממנה בנים ואח"כ בעת שהי' נקיבה נישאת לאיש והולידה היא בנים] ורק הפסול משום שנשתנה שבוודאי שינוי הוה זה גופי' שהאבר שיש לה בנקבות דוחה לפעמים ויצא לחוץ ונעשה זכר. אולם ראיתי בתפארת ישראל פ' ראד"מ העלה דלעולם יש לה מיד כשנולד זכרות ונקבות רק שבחודש אחד מתגבר הזכרות ובחודש אחר מתגבר הנקבות וא"כ לפי דבריו הו' בעל מום גמור ולמה צריך רבינו לומר הטעם משום שנשתנה תיפק לי' משום דהוה מום גמור. אמנם לפי מה שהעלה בקרבן נתנאל ביבמות דעפ"י רוב ספיקא הו' אבל יש מיעוט שהן ברי' בפ"ע ויש להם כח זכרות וכח נקבות א"כ ניחא די"ל דתרווייהו משכחת שפיר דאותן שהן ברי' בפ"ע שיש להם שני כוחות הם באמת בע"מ גמור רק אותן שהן מאבא דספיקא הם לאו בעלי מומין רק או זכר או נקבה לא מיפסל רק משום דנשתנה.
בספר ח"נ ראיתי שכ' הסתירות שיש בזה בדברי רבינו וז"ל דרבינו סובר דר"ח דאמר מחלוקת באנדרוגינוס משום דמשמע לי' דחכמים ס"ל דאנדרוגינוס ברי' הוא וטומטום ספיקא הוא ולכך קאמר דלא פליגי רבנן אלא באנדרוגינוס דמסתבר טפי דברי' הוא אין סברא לאוקמי בטומטום דספיקא הוא ולכך קדוש מספיקא ולכן מסיק דסמי טומטום דהו' ספק ולא ברי' אמנם דעת רבינו שפסק כרי"ו דבאנדרוגינוס ספיקא הוא אלא שא"א להתברר כיון ששניהן ספק מחד יתורא ממעוטי תרווייהו דשקולים הם ולכך כ' רבינו לכולהו ברייתות ולא סמי מינייהו טומטום דתרווייהו מחד יתורא מימעטי וא"ת לפי"ז אמאי חולק רבינו בה' בכורות שכ' באנדרוגינוס אין בו קדושה כלל ובטומטום כתב דספק הו' די"ל כיון דאנדרוגינוס ספיקא שאין יכול להתברר והתורה אמרה זכר וודאי ולכך פסק שאין בו קדושה כלל אבל טומטום דאפשר להתברר כשיקרע לכן פסק דספק הו' דחיישינן שנקרע והוי קדוש למפרע דקדושת רחם הוא משא"כ בשאר קדשים דקדושת פה נינהו ולכן לא חיילא קדושתן עליהן דבקדשים בעיא שלא יהא בו ספיקא דזכר וודאי נקבות ודאית כתיב את"ד אולם לפי דרכו קשה מעופות דכ' ג"כ רבינו דנפסל בהן טומטום ואנדרוגינוס והא בעופות לא שייך תמות וזכרות והרגיש בס' ח"נ בזה וכ' דעופות ילפינן מבהמה והוא דחוק.
והנה בב"ב דף קכ"ו איתא דטומטם שנקרע אינו נוטל פי שנים מדכ' והי' הבן הבכור שיהי' ניכר שהוא בן בשעת לידה ומבואר שם דהיינו משום דאייתר תיבת והי' ותיבת בן דרשינן הכי כמבו' בהגהות הב"ח הרי דדוקא במקום דאייתר קרא דרשינן כן שיהא זכר ודאי מעיקרא אבל היכא דלית לן קרא להכי כמו בשילוח מן העזרה או בבכור לכהן לא דרשינן כן מכח סברא וא"כ נשמע מזה הא דנסתפק בס' אות ברית בה' מילה בטומטם בכור שנקרע ואח"כ נמצא זכר אם הבעלים צריכים לתנו לכהן או נימא איגלאי מילתא למפרע שהי' בכור ודאי וצריך ליתנו לכהן או כיון דהו' ספק בשעת לידה א"צ לתנו לכהן וכן לענין הבן אי האב חייב לפדותו מהכא נשמע בכל הנו ספיקות דלית לן קרא מיותר למידרש דצריך שיהי' זכר ודאי מעיקרא שוב אחר שנקרע שפיר איגלאי מילתא למפרע שהוא זכר אך בתוס' בכורות דף מ"ח ד"ה ואתי קרא כ' דאם נקרע אפ"ה נתמעט יען שהוא משונה.
וכהא"ג בחולין לענין מתנות כהונה דבעינן מבורר בשעת שחיטה עח"ס פ' הזרוע והלחיים.
והנה טומטם בארנו דפסול לא מטעם דהו' ספק נקיבה אלא דתורה פסלתו כיון דאפשר שלא יתברר לעולם אם הוא זכר או נקיבה. ובהא ניחא לי מה שהקשה בשו"ת רע"א מהד"ב ע"ח מש"כ הטור חו"מ סי' פ' דטומטם ונקיבה נוטלין בשוה ואמאי הא הו' דומיא דספק ויבם דטומטם יורש בודאי עכ"פ חלק נקיבה א"כ הו' ודאי וספק ודיינין לי' לודאי שהוא זכר א"כ אין מגיע לנקיבה כלום להנ"ל ניחא דטומטם אין נכנס כלל בגדר ספק זכר דאף אי הו' זכר אם הו' נקרע כיון שלעולם לא נקרע א"כ אין בו דין זכר כלל והו' כברי' בפני עצמו ואין מגיע לו רק חצי כמו בבת ובת.

תוכן העניינים

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה