אור ברסלב

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· רבי ישעיהו זילברשטיין

פרק ב · הלכה טז

הלכה יג

יש בדבר ספק אם למפרע היא בעלת מום וכו'. הנה היא איבעיא בש"ס בכורות דף ל"ט אולם תמהני שלא הרגישו נושאי כליו של רבינו שרש"י פי' האיבעיא באופן אחר דספק הו' אם מעל קודם שנתייאשו מרפואתה ולרבינו נראה דכה"ג אין ספק ורק האיבעיא אם מעל בנהנה אחר שנתייאשו כיון שנפדה קודם והנה בקהלת יעקב אות ה' נתן טעם לדברי רבינו דכה"ג לאו שוגג הוא רק אונס כיון שלא הי' מבורר אז כלל אם הוא מום ואי חל הפדיון והקשה אשיטת רבינו מירושלמי פ"ג דנדרים דבעי ג"כ אם מעל כה"ג קודם שנתברר שהוא הקדיש כגון באומר אם לא נקצרו היום יהא הקדש ולא נקצרו ונהנה א"כ ספק אי מעל למפרע הרי דגם כה"ג ס' הו' אי מעל ולי נראה דלא קשה מידי לפמש"כ שם בירושלמי בעי אי דעתו שיהא קדוש משעה ראשונה או מכאן ולהבא וא"כ לכן שייך שפיר ס' אי מעל למפרע דאי דעתו שיהא קדוש משעה ראשונה שפיר מעל.
והנה בתוס' רע"א פ"ו דבכורות הקשה שלמה לא מפרש רבינו כפירש"י דיש גם ספק בלמפרע וכן הקשה להיפוך אשיטות רש"י דלמה לא פי' דהספק בנהנה אח"ז מטעם דלא חל פדיון מכאן ולהבא ובתפארת ירושלים תי' דכיון דכשפודה בנו לאחר ל' יום אם לא נתאכלו המעות מהני הפדיון דזמן לא חשב דבר שלא בא לעולם ה"ה זה רק תליא בזמן שיתברר שהו' מום קבוע א"כ פשיטא דחל מכאן ולהבא ואם נתאכלו המעות דנהנה מדמי הפדיון תליא בפלוגתא דרב ושמואל ולרב אף בנתאכלו המעות מהני ולשמואל לא מהני והאיבעיא לשמואל אבל בנהנה אח"כ פשיטא דמהני ושוב הקשה א"כ רבינו דפסק כרב דפדיונו פדוי אמאי פסק בנהנה אח"כ ספק אי מועיל ותי' דרבינו סובר כיון דקודם שכלה א"א לפדות עתה וגם מחוסר מעשה שיסתבבו המקריים לעשותו מום קבוע והו' כדבר שלא בא לעולם והו' ספק אי חל הפדיון למעול בו דנהי דאין צריך לפדותו שנית משום דיש לו חזקת פטור דפודה בהדי חזקה דהשתא אבל לענין מעילה דאיכא חז"מ של הנהנה המנגד לחזקה דהשתא אמרינן דהשתא הוא דנעשה קבוע ולא חל הפדיון למפרע ולא מעל יעוש"ה.
אמנם קשה לי דהנה רבינו בפ"ד מתרומות פסק דלוקח ותורם שלא ברשות דמהני וכתב המשנה למלך לפרש דבריו עפ"י הירושלמי דתרומתו תרומה מכאן ולהבא והרי מעילה ילפינן מתרומה חזינן דמכאן ולהבא עכ"פ חל רק דלפי דברי התפארת ירושלים יש לומר דתרומה חל מכאן ולהבא דאין צריך לתרום שנית כמו דאמרינן דחל הפדיון אלא דלענין למעול אין חל ה"ה דלענין תרומה לא חל לחייב זר האוכלו מיתה [ובפי"ב מה' מעשה"ק כתבתי לדחות דברי המשל"מ במש"כ דחל מכאן ולהבא] והבן.

ונהנה באותו פדיון אחר דנתייאשו מרפואתה כו'. הבאתי מה שהקשה בתורע"א פ"ו דבכורות אמאי נקיט רבינו דוקא הכי הלא הנפ"מ בין הנהנה תוך הזמן בדיקה ובין נהנה אח"כ ועוד הקשה אסוגיא גופא אמאי לא נקטו הנפ"מ בפשיטות אם עלה אותו הפדיון או דלא עלה וצריך לפדותו מחדש והנה רש"י פירש הא דאיתא בגמרא הנפ"מ אי מעל דהיינו בהפריש פדיון מיד וקודם שתכלה זמן בדיקתו נהנה מן הפדיון ולא ידעתי דלמה דייק רש"י שנהנה תוך זמן בדיקתו הלא גם בנהנה [אחר זמן בדיקתו אי מכאן ולהבא הו' מום] לא מעל כיון דלא עלה הפדיון ולא נתפס המעות בקדושה והניח בצ"ע ובס' תפארת ירושלים שהבאתי לעיל כתב עליו וז"ל: עמד בקושיא על רש"י ולהיפוך על הרמב"ם ולבסוף על הסוגיא עצמו ונראה דבפשטא נראה מאיבעיא דפדה סתם ולא אמר מעכשיו בפירוש ולא בשיגיע הזמן ומיהו מום קבוע וכו' ועי' בפלוגתא דרב ושמואל לקמן דף מ"ט בפודה את בנו תוך שלושים אם נתאכלו המעות דשמואל ס"ל אין בנו פדוי אבל הרמב"ם פסק כרב דבנו פדוי ולפי"ז הפדיון עצמו כשיגיע הזמן ולא נרפא פשיטא דנתפס כשעדיין לא נתאכלו ואם נתאכלו טרם שהגיע הזמן אז אמרינן דהו' מום קבוע מכאן ולהבא תליא בפלוגתא דרב ושמואל כיון דזמן ממילא קאתי' וגם מה שמחוסר שיתגלה הדבר שמומו קבוע לא נידון כדבר שלא בא לעולם שהרי כל עיקר המומין אפי' כשעודנו לא נראה שמץ מנהו כלל לא מגרע קנינו גבי בכור ולפי"ז בפשטא נראה דלרב הו' פדיון ואין צריך לפדות מחדש ומיהו כשעודנו בעין כשהגיע הזמן ולא נרפא נראה ג"כ בפשטא דלכו"ע נתפס הפדיון בקדושתו ומעל הנהנה מהם אחר זמן ומשום ה"ט פירש"י דנהנה תוך הזמן וכיון שנתאכלו בתוך הזמן אזי תליא בלמפרע או בלהבא דאם נימא מכאן ולהבא אזי פשיטא דלא מעל אליבא דשמואל דכיון שנתאכלו בהוצאתו בתוך הזמן והאיבעיא קאי לשמואל ולשיטתי' דאין בנו פדוי דמחוסר זמן נידון כדשב"ל איברא הרמב"ם שהביא האיבעיא זו לפסק הלכה דפסק כרב דמחוסר זמן לא נידון כדשלב"ל והשתא אם נאמר דגם היכא דאיתא לתרווייהו כלומר שמחוסר זמן ומחוסר התגלות המום קבוע כשיגיע הזמן ג"כ נידון כדבר שבא לעולם תו אין מקום לאיבעיא זו כלל וכו' אלא אפי' כשלא נתאכלו ולא הוציא ממנו אלא לאחר זמנו ג"כ לא מעל שהרי לא נתפס הפדיון כלל כיון דלא נולד מום אחר רק מום זה נעשה לבסוף מום קבוע ומלבד שמחוסר זמן מחוסר מעשה שיסתבב בו המקריים שתתחדש למום קבוע אזי דינו כדבר שלא בא לעולם ואינו דומה לבכור תם שיכול למכרו דאפשר שיוולד בו מיד מום קבוע ומשום הכי כשנולד בו מום אחר כך גם כן לא דמי לדבר שלא בא לעולם משא"כ גבי פדיון שלא נולד בו מום אחר רק זה דתליא בסוף זמן דוקא ס"ל לרמב"ם דדינו כדשלב"ל כיון דא"א לפדותו מעכשיו ולאשמעינן דין מחודש כזה נקיט הרמב"ם כשנהנה אח"ז ולא נתאכל המעות בנתיים אפ"ה לא נתפס הפדיון ולא מעל משום דכל כה"ג דינו כדבר שלא בא לעולם ולא מיבעיא כשנהנה ממנו בתוך הזמן דפשיטא דלא מעל [אם נימא מכאן ולהבא דינו כקבוע דכיון שגם במחוסר זמן לחוד פליגו רב ושמואל כשנתאכלו בתוך הזמן השתא דמחוסר מעשה בהדי הזמן מהיכי תיתי נימא דגם בזה פליג רב] אלא אפי' כשלא נהנה עד אחר שנשלם זמנו ג"כ לא מעל משום דלא נתפס פדיונו לענין זה ודינו כדשלב"ל.
ועל קושיא השלישית על הגמרא דנקיט האיבעיא לענין מעילה דוקא ולא על הפדיון אם צריכין לפדות מחדש נראה דיש להתבונן בצדדי הספק אם היא על היקש הטבע לחוד אם מתחייב הדבר שנתברר למפרע דמשעה שנולד בו המום שוב לא תסור ע"י רפואות תעלה או שבירור זה לא גילתה לנו רק דמכאן ולהבא לא תסור עוד אבל מ"מ לדינו עודנו בספק עומד שהרי הספק בעצמותו אם הי' מיד מום קבוע או שנתחדש אח"כ או דעיקר האיבעיא קאי מעיקרא עפ"י יסודי הדת לבד וכאשר יתבאר להלן אם נאמר דלמפרע הו' מום ה"ט משום דאזלינן בתר השתא ומחזיקין כן למפרע דהרי בשעה שנולד המום כבר יצא מחזקתו הראשונה וכיון דליתא לחזקה דמעיקרא אזלינן בתר חזקה דהשתא א"ד מכאן ולהבא דאפ"ה בספיקא עומד ולא מחזיקין בודאי איברא לקושטא ליתא שהרי איבעיא זו אליבא דשמואל ולא איפשטא לי' ובקידושין דף ע"ט ס"ל דאפי' ביומא דמישלם שיתא דנסתלקה לחזקה דמעיקרא אפ"ה לא אזלינן בתר השתא אלא ודאי דלצד איבעיא דלמפרע הו' מומא ה"ט משום שכן הוא עפ"י משקל הכרעת הטבע או דילמא מכאן ולהבא שאין הטבע מכריע אלא מכאן ולהבא ועל למפרע לא יצא מכלל ספק ושוב נידון הדבר עפ"י יסודי הדת ועיי' בתוס' שם ד"ה קידשה העולה מדבריהם היכא דקדשה אבי' לחוד כיון דאיכא חזקת פנוי' בהדי חזקה דהשתא גם לשמואל אין צריך גט דכל היכא דאיכא חזקה כ"ד לאצטרופי בהדי חזקה דהשתא לכ"ע אזלינן בתרה ועיי' תוס' כתובות דף ע"ה בתוד"ה אבל בסה"ד [והיינו טעמא דמקוה שנמדד ונמצא חסר דכלים טמאים בודאי משום דאזלינן בתר השתא בהדי חזקת טומאה דכלים אפי' לסלק חזקה דמעיקרא ומכש"כ הכא בקידושין דליכא חזקה דמעיקרא] וממילא נשמע דהיכא דאיכא לאצטרופי בהדי חזקה דהשתא דהו' מום קבוע בודאי מכאן ולהבא וחזקה דמעיקרא כבר נסתלק משעה שנולד לפנינו שהרי משעה זאת נפסלה להקרבה רק דמספקא לן אם קבוע הוא וחזיא לפדותו וכיון שבתר דמשלם הזמן ונודע בבירור שהוא מום קבוע מכאן ולהלאה ורק על למפרע הוא דמספקא לן [לצד השני דמכו"ל ה"מ] ולפי"ז א"א למיבעיא אם מחויב לפדותו שנית שהרי השתא איכא חזקת פטור וחז"מ של הנהנה המנגד לחזקה דהשתא אפי' לרב פסקינן כוותי' דאזלינן בתר השתא זהו בדליתא שום דבר המנגד לחזקה דהשתא אבל הכא דאיכא חזקת ממון של הנהנה דלא לשלם חומשא אזי לכו"ע לא אזלינן בתר חזקה דהשתא ואמרינן דהשתא נולד בו מום קבוע ולא נתפס הפדיון אז בקדושה ולא מעל והדברים נכונים למוצאי דעת עכ"ד העתקתי רוב דבריו כי הם קילורין לעינים.
אולם קשה לי טובא על דבריו דבמחכ"ת נעלם ממנו דזה תליא בפלוגתא בר"פ החולץ ליבמתו מעוברת והפילה אח"כ דרי"ו סבר שמי' חליצה ור"ל סבר ל"ש חליצה ומפרש דרי"ו ס"ל כיון דהוא הפילה איגלאי מילתא למפרע לא אמרינן ופסקי' שם כר"ל בהך מילתא ומפרש בנימוק"י דהא דאמרינן בכמה מקומות איגלאי מילתא למפרע הכא שאני דאיהו חייש דילמא באותו שעה הו' ראוי' להפיל ונמצא דחליצה דמעיקרא לאו כלום ויסוד דברי הנמ"י דר"ל סבר איגלאי מילתא למפרע דוקא אמילתא דהו' חסרון ידיעה אבל מה דתלוי' שיכול להיות ע"י מקרה לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע וא"כ אי איתא דהספק הוא על היקש הטבע א"כ הא איפלגו בה רי"ו ור"ל ומאי קמבעיא להו אלא ודאי דהאיבעיא עפ"י יסודי הדת אי אזלינן בתר השתא ולמפרע הו' מום ועוד קשה לי לדבריו דאדרבא אי האיבעיא מצד היקש הטבעי ג"כ קשה מדשמואל דסובר דלא אזלינן בתר חזקה דהשתא. דהא שם ג"כ היקש הטבעי ברגילות להביא מצפרא כמ"ש התוס' אפ"ה לא אזיל בתר חזקה דהשתא.
ונראה ליישב על נכון דהכי איתא התם קדשה אבי' בדרך וקידשה עצמה בעיר רב אמר מקודשת ושמואל אמר חיישינן לקידושי שניהם והנה רש"י פירוש קידשה אבי' בדרך בבוקר ומדנקט קדשה אבי' תחילה משמע דאיירי בקידשה אבי' תחילה וקשה אמאי אפי' קידשה הוא תחילה שייך ג"כ פלוגתא דרב ושמואל והקשה בשערי תורה לרב כיון דחזקת קמא עדיף מחזקה דהשתא דשעת מציאתן כמש"כ תוס' חולין דף י' ועכ"פ שווין הן ולכן לא מהני תוך שנתן א"כ מאי מהני שעת מציאתן על יומא דמישלם שית דעי"ז אתה עוקר חזקת קמא דנערות כיון דהסברא מחייב שאי אפשר להביא כל הסימנים בהדרגה כמוש"כ רש"י וביאר בפנ"י היטב וע"כ התחילה להביא בתוך ששה חדשים בהדרגה וספק הוא אם התחילה להביא בזמן רחוק ביומא דמישלם שית באופן שיהי' עפ"י טבע שיוגמר כל הסימנים בצפרא ביומא דמישלם שית או שיהי' התחלת הסימנים בזמן קרוב ליומא דמישלם שית עד שלא הי' באפשרות עפ"י טבע שיהיו נגמר כל הסימנים רק בפניא דיומא דמישלם שית ושאי אפשר עפ"י טבע שיהי' נגמר בצפרא ואף דאיכא חזקה דשעת מציאתן כיון שעכשיו בגרה בכל סימנים מסתמא הי' בגרה בצפרא בכל הסימנים מ"מ כיון שעי"ז אתה מוכרח לומר שהתחילה להביא סימן הקודם בהדרגה בתוך ששה חדשים בזמן המוקדם והא חזקת קמייתא עדיף ואמאי לא חיישינן לקידושי אב דהא חזקת קמא עדיף ואמאי לא חייש לקידושי אב אדרבא ראוי' לומר שיחולו קידושי אב דילמא לא הי' בצפרא כל הסימנים ונהי דלא קשה שיחולו רק קידושי אב לשיטת תוס' דחזקת קמא עדיף דזה אינו כיון שמוכח שעכ"פ הי' לה בצפרא לכל הפחות אחד מסימני בגרות כיון שבאים בהדרגה הו' עכ"פ ספק בגרות כמו שאמר ר' בנדה דף מ"ה דבסי' אחד הו' ספק בגרות אבל קשה לרב אמאי לא הו' קידושי כלל הא לענין ודאי בגרות איכא חזקת קמא הסותר לחזקה דהשתא דשעת מציאתן אמנם לפי דברי התפארת ירושלים נראה ליישב דבודאי אי אנו דנין מצד יסודי הדת אי מחזיקין חזקה דהשתא למפרע אז יש לנו לילך בתר חזקה קמייתא לא בתר חזקה דהשתא אבל יש לומר דאנן דנין על פי היקש הטבעי ועפ"י זה שפיר יש לנו לומר דאזלינן בתר חזקה דהשתא דהנה בריש נדה מבואר היכא דשייך לומר חסר ואתאי אזלינן בתר השתא דכן היקש הטבעי דאין השינוי בא בבת אחת ע"כ דלא כסברת השערי תורה דע"י החזקת קמא מאחרים התחלת השינוי דא"כ איך אמרינן חסר ואתאי או הגס הגס חזאי א"כ כיון דסימנים באים בהדרגה עפ"י היקש הטבעי יש לנו לילך בתר חזקה דהשתא אמנם בתוך שית אין דרך להביא כלל ואם תמצא שתביא הנה ע"כ בא בבת אחת א"כ שוב אזלינן בתר חזקה דמעיקרא והשתא הוא דבגרה לכן פריך בהא לימא רב דבצפרא בגרה ולשמואל י"ל דהוא סובר כיון דהוה חזה"ג לא מהני חסר ואתאי ואזלינן בתר חזה"ג דמעיקרא דלית ליה סברא בתר היקש הטבעי.
ובמה שכתבתי ניחא ליישב קו' התוס' מאי פריך לשמואל ממקוה גם על רב קשה דהרי רב רק אזיל בתר השתא משום דליכא חזקה אחרת כנגדה כדמוכח מדפריך תוך ו' בהא אמר דהרי בוגרת לפניך ובמקוה מוכח דשעת מציאתן עדיף מחזקת קמא דעדיין לא ידע דאיכא תרתי לריעותא ומה שתי' תוס' דאה"נ דפריך לרב ג"כ כבר הקשה המהרש"א אכתי מאי פריך הגמרא לעיל ארב בהא לימא רב הרי בוגרת לפניך השתא בגרה ולפמש"כ ניחא דבאמת יש חזקה נגדה, דהא לפי"ז צריך להקדים התחלת השינוי תוך שית אלא דביומא דמישלם שית ליכא חזקה כנגדה דרק חזקה כזו יש שנוכל לומר חזאי ואתאי דמשתנה ואתאי ולא משתנה בפ"א משא"כ תוך שית לא מהני דאי בא חוץ לטבעי בא בבת אחת ואזלינן בתר חזקה דמעיקרא ולכך פריך לעיל שפיר לרב בהא לימא רב דבוגרת לפניך, וניחא נמי קו' הפנ"י למה לא אזיל בתר חזקה דהשתא כיון דליכא חזקה כנגדה מאי קאמר הכא חדא לריעותא דזה משמע דאיכא חזקה אלא דאיתרע להנ"ל ניחא דשפיר איתא חזקה כנגדה דאתה צריך להקדים תחילת השינוי מנערות לבוגרת [ואפשר שלזה כוון רש"י שהיום עשוי להשתנות הכוונה שכל היום בחזקת שהתחיל להשתנות להדיא סימנים זה אחר זה א"כ שייך חסר ואתאי וליכא חזקת נערות לכך לרב ניחא דלא יקשה קו' התוס' וא"ש דרש"י כוון ליישב קושייתם] וא"ש קו' הפנ"י דמקשה לרב תוך שית מי לימא רב גם לשמואל קשה דבכל מקום חזקת קמא עדיף וחלין קידושי אב ולא קידושי דידה כלל להנ"ל ניחא דהרי ע"כ איתרע החזקה אף תוך שית כיון שבוגרת לפניך ע"כ צ"ל דהתחיל הריעותא לבוא השינוי ע"כ מקודם ושייך חסר ואתאי כה"ג שפיר ס' הוה ולא אמרינן חזקת קמא עדיפא רק היכא דלא שייך חסר ואתאי דהא בראהו חי ומצאו מת דטהור שמשם מוכיחין בריש נדה דאזלינן בתר חזקת קמאי שם ל"ש חסר ואתאי בזמן מיעוט ובאמת היכא דלא ראהו חי מבערב טמא מה"ט דשייך חסר ואתאי שמא זמן רב נחלה ונחלש [ויש לעיין דתוס' מביא ראי' מראהו חי מבערב לנדה דאוקמא אחזקתה הא נדה שאני דשייך חזאי ואתאי משא"כ בראהו חי מבערב] ובזה א"ש שיטת הטור דסובר תוך שית ס' הו' ולא אזלינן בתר חזקה משום דשייך נשתנה וניחא נמי מה שהקשה בפנ"י תוך שית נמי ג"כ תיהני קידושי דידה דיש חזקת פנוי' ובוגרת לפניך והוא תרתי לריעותא להנ"ל ניחא חדא כיון דיצאה מרוב שמא גם מזה יצאה שהביאה כל הסימנים בבת אחת ולא שייך נשתנה ואתאי א"כ שפיר הי' לה בבוקר חזקת נערות ועוד תוך שית יש עוד חזקה אחרת שמוחזקת לפנינו בנערה דבפ"א נעשה בוגרת כה"ג לא אמרינן בתר חזקה דהשתא.
ומעתה נבוא ליישב קו' הראשונה די"ל דבודאי קידושין דידה הו' ודאי משום דבפנוי' בחזקת שתביא אבל קידושי אב לא הו' ודאי אף ספק דלא הו' ידיעה לעדים [כמוש"כ הב"ש סי' ל"ו גבי קידושין ס' קרוב לה וספק קרוב לו דהו' ספק קידושין היינו בשתי כתי עדים זהו אומרים קרוב לו ואלו אומרים קרוב לה אבל בספק לעדים אי קרוב לה לא הו' אפי' ספק קידושין דבעינן עדות בדבר ברור וכיון דליכא עדות בדבר ברור אין כאן קידושין בעדים] כיון דאמרינן דנשתנה ואתאי אזלינן בתר השתא א"כ ליכא חזקה והיינו נגד מה שאמר שמואל בקידושי אב ס' הו' ואף דבעינן ידיעת דבר ברור הו' ספק קידושין משום כיון דאוקמא אחזקת נערה ומאחרין הבאת הסימנים עד הערב דלית לי' לשמואל חזקה דהשתא שיהא כודאי אף דשייך נשתנה ואתאי א"כ הו' ידיעת עדים דבר ברור ואמרינן דאחרו לבוא השינוי שבין נערות לבוגרת ואוקמא אחזקה שלא הביא עוד כל הסימנים ע"ז קאמר רב הרי בוגרת לפניך ואמרי' אישתנה ואתאי ולא הו' ידיעת עדים דבר ברור וא"ש דקידשה הוא בבוקר דליכא חזקת שתביא גם לרב לא הו' קידושי דידה קידושי ודאי ולכן נקט רק קידשה אבי' בדרך בבוקר, ובהא יש ליישב קו' התוס' לקמן גבי מכחשתו דפירש"י מאתמול נתבגרתי שהקשו הא תוך שית לא מייתי סימנים להנ"ל ניחא דמקצת סימנים שפיר יכולה להביא א"כ היינו דמתרץ עתה דבמכחשתו מודה שמואל כיון דמאתמול הביאה מקצת סימנים שוב אמרינן חזאי ואתאי חזאי ואתאי ואזלינן בתר השתא.
לפי"ז רווחא לן שמעתתא דלקמן דמייתי כתנאי פלוגתא דרנ"ח ור' יעקב והקשה בפנ"י דהכא דאיירי ביומא דמישלם שית והכא מעיקרא ודאי בריא הי' וא"כ איך תליא לה בפלוגתא ועוד הכי לא ידע שכן הוא דאיכא חזקת בריאים דרובא דעלמא בריאים ונראה דהנה לכאו' קשה הא כל קבוע כמחצה על מחצה דמי דשכיב מרע שהן בעולם הן קבועים ונראה דהכא שאני דהמיעוט ג"כ פ"א בריאים ע"כ אזלינן בתר רובא אף דהו' קבוע לפי"ז י"ל דהיינו דמתרץ הגמרא כ"ע בחזקת בריאים דאפי' המיעוט הי' לו חזקת בריא פ"א ולא קאמר רוב בריאים משום דלא מהני מטעם קבוע וא"כ י"ל לס"ד שפיר לא ידע מהאי סברא ע"כ הי' סבור אף דבודאי רוב בריאים איכא אפ"ה לא מהני משום דהוא קבוע וא"כ ניחא קו' הפנ"י די"ל כיון דחשב כמחצה על מחצה לא אזלינן בתר חזקה [דכמו דלא אזלינן בתר רוב ה"ה דלא אזלינן בתר חזקה כמש"כ בפמ"ג בפתיחה לה' תערובות דמי שפיר לדהכי] ביומא דמישלם שית דאזלינן בתר השתא כן אזיל ר"נ בתר השתא ורק גמרא מחדש דכאן לא לבד רוב איכא אלא חזקת בריאים משום דגם המיעוט שכיב מרע הי' בריא פעם אחד.
ובהא מקום אתי ליישב קו' התוס' ב"ב שהקשו דסוגיא דהתם לא כסוגיא דהכא דרבה עכ"ח סובר דלא אזלינן בתר חזקת בריאים והעלו דבאמת סוגי' דהתם פליגו אשמעתין דלית להו משום חזקת בריאים ותמה בשערי תורה חדא דזה דוחק לעשות פלוגתא בין הסוגיות וגם אין שייך לומר דלית לי' רוב בריאים דבר שהוא בטבע ולפמש"כ יובן דהא הו' באמת קבוע א"כ נהי דמסיק לשמואל דאמר כר"נ אבל רב מסתמא סובר דטעמא דר"נ משום דאזיל בתר חזקה דהשתא כסברא דידי' דנהי דמתרץ דרב מצי קאי גם כרי"ע משום חזקת ממון אבל לרב אליבא דר"נ הטעם משום חזקה דהשתא דאז יש לו תנא דמסייע ר"נ א"כ לרב י"ל דלית לי' הטעם דחזקת בריאים משום דהו' קבוע וא"כ סוגיא דב"ב מצי אתיא כרב דלית לי' בחזקת בריאים קיימא משום דהו' קבוע אלא דהטעם דר"נ דאזלינן בתר השתא וא"ש היטב השינוי סוגיות ודוק.
מעתה נתיישבה קו' התפארת ירושלים דהאיבעיא שפיר קאי לשמואל דהא דשמואל לא אזיל בתר חזקה דהשתא היינו משום די"ל דאנו דנין מכח חוקי הדת א"כ שפיר הו' נגד חזקה דהשתא חזקה דמעיקרא דע"כ צריך אתה להקדים התחלת השינוי והבאת הסימנים בתוך שית לכן לא אזיל בתר חזקה דהשתא משא"כ בהך דבכורות דאין לנגדה חזקה דמעיקרא שפיר קמבעיא לי' אי למפרע הו' מומא וא"ש.
בדברי הב"ש הנ"ל דכתב הא"מ סי' ל' דאף דכת אחת שמסופק בקרוב לו או קרוב לה לא הו' אפי' ספק קידושין היינו בראו רק הזריקה ולא ראו מקום הנפילה אבל בראו מקום הנפילה דהן עצמן מסופקין אי הו' קרוב לה שפיר הו' ידיעת עדים והו' ספק מקודשת ביארתי היטב שיטת רש"י בקידושין דף נ' בשמעתין דסבלונות מאי הו' עלה אמר ר' פפא באתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן באתרא דמסבלי והדר מקדשי לא חיישינן מקדשי והדר מסבלי פשיטא לא צריכא דרובא מסבלי והדר מקדשי ומיעוטא מסבלי והדר מקדשי מהו דתימא ניחוש למיעוטא קמל"ן ופירש"י דקמל"ן בתר רובא והוא מקודשת ותמהו בתוס' שם דלקולא לא שייך לומר לשון ניחוש למיעוטא ובפנ"י שם הוקשה יותר דלמה באמת ניזיל בתר מיעוטא לקולא באיסור א"א כיון דרובא מקדשי והדר מסבלי ואזלינן בתר רובא בכל דוכתי' ומהיכי תיתי ניחוש להקל ונראה ליישב דהנה לעיל בשמעתין דקידשה בתמרה בדף י"ג דפריך ר' אחאי אטו נשי דינא גמירי והקשה שם בפנ"י הא עכ"פ ס' הו' שמא גמירי דינא ומדלא שדרתה לקידושין נתכוונה ולמה לא חייש כלל אף לספק קידושין ותי' הפנ"י דהו' ספק אף לעדים ע"כ לא הו' קידושין כלל דבעידי קידושין בעינן דבר ברור ובכ"ס בתשובה הביא דברי הרשב"א ביבמות דאם ס' לעדים הו' ספק קידושין ולכן כתב לפרש יען דלא הו' לעדים אלא דברים שבלב אם כן לא הו' אפי' ספק מקודשת ועייש"ה ומעתה קשה גם כאן דהנה הקשו בתוס' מה מהני שידוך כיון שלא דיבר מענין לענין וכתב הרא"ש דעכ"פ הו' ספק קידושין כיון שהי' לה למיחוש שמא הוא לקידושין לכן הו' ספק קידושין והנה ראיתי ברשב"א שתיקון זה שכתב דכיון דמקדשי והדר מסבלי א"כ הו' כאילו קבלו שניהם לשם קידושין אבל קשה דזה ניחא בכולם מקדשי והדר מסבלי אבל אי איכא מיעוטא דמסבלי והדר מקדשי אכתי אין הוכחה בדידה שקבלה לשם קידושין ועוד דאף דנאמר בדידה שכוונה לשם קידושין היינו משום דידעה דלא קידשה ע"כ סבלונות אלו לשם קידושין אבל העדים דאין יודעין אולי קידשה א"כ כיון דמיעוטא דמסבלי והדר מקדשי א"כ לא יודעין דזהו ממיעוטא דמסבלין ומקדשין ושולח רק לסבלונות או הוא מהרוב שמקדשין ומסבלין וכבר קידשה ועתה שולח הסבלונות א"כ אין מעידין כלל על קידושין א"כ למה תהא מקודשת אפי' ספק קידושין ליכא וראיתי בישועות יעקב הקשה כעין זה דהא העדים חושבים שכבר קידשה ואין כאן ידיעת עדים אבל לדעתי אי מהא לא קשה מידי שכבר כתב הא"מ שהבאתי דאף לדעת הב"ש דבכת אחת שמסופק בקרוב לו או לה לא הו' אפי' ספק קידושין הוא רק בראו הזריקה ולא מקום הנפילה אבל בראו הנפילה והן עצמן מסופקין אי הו' קרוב לו או לה שפיר הו' ידיעת עדים והו' ספק מקודשת א"כ ממילא כאן נמי באתרא דכולהו מקדשי והדר מסבלי רק ספק שמא קידשה כבר או שזהו לקידושין א"כ הספק גם לעדים הו' כקידשה בעדים רק אי קשיא הא קשיא ברוב מקדשי והדר מסבלי א"כ העדים מסופקין אי הוא מהרוב מקדשי וכבר קידשה או ממיעוט מסבלי והדר מקדשי א"כ ג"כ לא הו' אלא סבלונות ואין מסופקין כלל שמא זהו לקידושין דממנ"פ דאם אין מרוב מקדשי והדר מסבלי וכבר קידשה הו' מיעוט מסבלי והדר מקדשי ולא יעלה על דעתם שיקדש ויסבל בבת אחת א"כ הו' כאין להם ידיעה כלל ולא הו' אפי' ספק קידושין אבל ניחא דבאמת היינו דקאמר מה"ד ניחוש למיעוטא דעדים מסופקין שהוא ממיעוט וממנ"פ לא הו' זה לקידושין אלא לסבלונות קמל"ן לא חיישינן דהיינו דעדים מסתמא אין מסופקין כלל אי הוא ממיעוט מסבלין ומסתמא סוברין שהוא מרוב מקדשין והדר מסבלין והו' רק ספק לעדים אי כבר קידשה וזהו לסבלונות או שמקדשה באלו הסבלונות עצמן א"כ הו' ספק לעדים גופי' והו' שפיר כמקדשה בעדים.
שוב ראיתי ברשב"א שכ' דגם העדים יודעים עכ"ל מזה נראה דרשב"א הרגיש בקו' הישועות יעקב וניחא לי' דגם העדים יודעים זה והיינו כמוש"כ דגם כשעדים מסופקין שפיר הו' עדות א"כ תקשה הא תינח בכולהו מקדשי אבל למאי דמסיק דמיעוט מסבלי והדר מקדשי ע"כ לפי המיעוט הו' סבלונות וא"כ העדים מסופקין שמא מן המיעוט וליכא ידיעת עדים דלר"פ בעינן ידיעת עדים שיודעין שמקדשה דמה"ט ברובא מסבלין פליג ר"פ ארבה וסובר דאין חוששין לסבלונות דל"ה אלא כשידך וליכא ידיעת עדים ידיעה ברורה לכן אין חוששין כלל דאפי' ספק קידושין ל"ה [גם לפי הרוב אפשר שכבר קידשה ול"ה אלא סבלונות ואין מסופקין כלל שמא מקדשה עתה דזה אין עולה כלל על דעתם לכן קשיא ממתני' אמאי חוששין לקידושין וע"ז שפיר י"ל דהיינו באמת מה דקאמר מה"ד ניחוש למיעוטא הכונה שניחוש שעי"ז ליכא כלל ידיעת עדים כיון דמיעוטא מסבלי סברי עדים שזהו לסבלונות ואין כאן ידיעה ברורה שכונתו לקידושין דהא הרוב אין מתנגד לזה דגם להרוב יכול להיות שזה לסבלונות משום דכבר קידשה לפ"מ שכתבו דהיכי דאין הרוב מתנגד להמיעוט חיישינן למיעוט] קמל"ן דאפ"ה ל"ח לזה דעדים אין מסופקין כלל שמא הוא מהמיעוט ומסתמא דעתם שהיא מהרוב דמקדשי תחילה ואין מסופקין כלל שזה סבלונות רק חושבין שמקדש עתה בהסבלונות או דקמל"ן דבאמת אף היכא דמסופקין אי מהרוב אי מהמיעוט ג"כ הו' כאילו יודעין העדים שנתקדשה כמו בספק קרוב לו שכ' הפוסקים דאם מסופקין העדים הו' ידיעה והו' עכ"פ ספק מקודשת וכולהו מסבלי אין חוששין משום דאפי' ספק ידיעה ליכא ופליג ארבה דסובר דעכ"פ ספק ידיעה הו' ודו"ק.
והנה שיטת בעה"מ שם וז"ל הרי"ף גריס מיעוטא מסבלי והדר מקדשי מהו דתימא לא ניחוש למיעוטא קמל"ן וא"ת מ"ש הכא דחיישינן למיעוטא ולא חיישינן בכל התורה כולה י"ל כיון דרבנן קמאי ר"ה ורבה סבירא להו חוששין לסבלונות למהוי אינהו גופייהו קידושין אעפ"י דר"פ לא סבירא לי' הכין חש לה לסברא דקמאי למסמכי למיעוטא דמקדשי והדר מסבלי ומשו"ה חיישינן והיינו דהוא מפרש דבודאי ר"פ ור"ה דחיישו לסבלונות ולא מחלקי בין אתרא דמסבלי והדר מקדשי ומקדשי והדר מסבלי משום דסברי דחיישינן שהסבלונות עצמן שלח לשם קידושין אבל ר"פ מחלק בין מסבלי והדר מקדשי משום דהוא לא חייש שזהו לקידושין אלא דאי באו לנו לחוש יש לחוש רק שמא קידשה כבר ולכן במיעוט מקדשי והדר מסבלי חיישינן למיעוט שכבר קידשה ואפי' לרוב אינשי דלא מקדשי קודם יש לנו לחוש עכ"פ שזהו גופי' מקידושין כששלחו לא לסבלונות לחודי' דלזה אין הרוב מתנגד [והו' כתרי מיעוטא שמא לקידושין נשלחו כדעת קמאי דחיישו שזה לקידושין נשלחו מיעוט שמקדשי קודם וכבר קידשה] ובמלחמות הקשה ממנ"פ להני דמפרש דר"פ שמא קידש בקידושין אחרים גם לר"ה ורבה מפרשין כן דחששא שקידשה כבר מדאמרינן מאי הו' עלה ואמר ר"פ באתרא דמקדשי חיישינן היינו כחוששין דקמאי ולפירש"י שמפרש בדרבה דחיישינן שהסבלונות עצמן קידושין כן יפרש גם בדר"פ אעכ"ח הא דל"ח לרוב משום דרובא שתלה בדעת האדם שמשתנה בכל עת לכן החמירו במקום איסור א"א.
ונראה ליישב על נכון דהנה כ"כ דבישועות יעקב הקשה הא ליכא ידיעת העדים שכונתו הי' לשם קידושין ואולם ברשב"א כ' דמסתמא גם העדים יודעים זאת שכונתה לקידושין ויש להתבונן מנ"ל הא דאם יודעים העדים זאת לכן אומר דהנה בקידושין דף ס"ד פליגו אי מקדש בע"א ושניהם מודים דמקודש ופריך ג"כ מאי הוה עלה רב כהנא אמר אין חוששין לקידושין ר"פ אמר חוששין לקידושין אמר לי' ר"א לר"כ מה דעתיך דבר דבר מממון מה בממון הודאת ב"ד כמאה עדים דמי ה"נ הודאת בע"ד כמאה עדים דמי א"ל התם לא חב לאחרינא שלא חב לאחרינא דאסרה אכו"ע והקשה ברשב"א מנ"ל דאין מקודשת כיון דבממון עכ"פ אינו נאמן ע"א רק משום דחב לאחרינא ומ"ש בקידושין בשניהם מודים דאינו חב ותי' הרשב"א וביותר ביאור בפנ"י דהכי ילפינן כיון דלענין לאסור לאחרים אין עד אחד נאמן משום דחב לאחרינא אם כן גם לעצמן ל"ה קידושין דאין קידושין לחצאין לכן ל"ה קידושין כלל ועיין בנתיבות סי' ל"ז דכללו של דבר בעדות יש לדון על אמיתת הדבר ועל קיום הדבר ובקידושין בענין ב' עדים לקיום הדבר משום דכיון לענין נאמנות העדים בענין ב' לא מהני גם לקיום הדבר דאין קידושין לחצאין יע"ש לפי"ז י"ל הא דחיישינן שקידשה כבר דהיינו בשלח ע"י ע"א סבלונות [דאלו בב' עדים הא חיישינן לקידושין עצמן כפירש"י] ושניהם מודים ע"כ אנו חוששים שכבר קידשה וקשה לי אי בקידושין עצמן ל"מ שניהם מודים בע"א א"כ ה"נ איך נאמר ע"י ע"א ושניהם מודים נחזיקנה שכבר קידשה הא לא עדיף מאם קידשה בע"א דאין חוששין א"כ איך ע"י ע"א נחזיקנה לא"א [והנה אפשר לומר כיון שנאמנים על סבלונות ממילא אנן סהדי שקידשה כבר בעדים ועדיף מקידשה בע"א ושניהם מודים אך עדיין יש לפקפק בודאי אם דוקא מקדשי והדר מסבלי שפיר מצינו למימר דאנן סהדי אבל כיון דרק מיעוטא מקדשי והדר מסבלי א"כ כיון דסבלונות עצמן לא נודעו לנו רק ע"י ע"א ושניהם מודים דל"מ בקידושין עצמן למה יהא מהני לחוש לקידושין להחזיקה בא"א מכח אין סהדי דבא רק ע"י עדות הע"א והודאת שניהם] לכן אומר דזה באמת רק שייך לר"פ לשיטתו דחייש בקידושי ע"א דלית לי' סברת רשב"א ופנ"י דאין קידושין לחצאין ואית לי' דלענין קיום הדבר שהם יודעים שנתקדשו, מהני ע"א דלא תלוי' קיום הדבר בנאמנות העדים א"כ ה"נ הא דחוששין לסבלונות בשניהם מודים באמת לא מהני רק שנאמר דהיא מקודשת ומהני הודאתם שא"צ קידושין אחרים שמסתמא כבר קידשה ולגבי אינהו גופי' סגי בע"א והודאת שניהם אבל לא לחוב לאחרים לאסרה אם זינתה ומעתה י"ל כך דהנה סברת רשב"א דאם עדים יודעים שקבלה הסבלונות לשם קידושין מהני רק לדעת הפוסקים בסי' מ"ב הובא בב"ש דבקידושין ל"ב ראיות המעשה רק ידיעת המעשה א"כ כאן דאנן סהדי שקבלה יען שנתארסה לו הוה כיודעים שקידשה קידושין גמורים אבל ל"מ באמת להיות כראיות הדבר שהרי אין כאן ראיות מעשה הקידושין ומוכח דסגי בידיעה בלא ראיית המעשה דאי הוה בעינן ראיות המעשה לא הוה נחשב שראו שקבלת הסבלונות כאלו ראו מעשה הקידושין פן לא הי' אלא לסבלונות בלא קידושין והנה לפי"ז יאמר כך דלרבה הטעם דחיישי' שסבלונות עצמן קידושין נינהו כפירש"י ולפי"ז אפי' ברובא מסבלי והדר מקדשי אפ"ה איכא חששא דלשם קידושין שלחן וסובר רבה דסגי בידיעת עדים דל"ב ראיית המעשה ושפיר י"ל סברת רשב"א דיש כאן ידיעת מעשה הקידושין כיון דעדים יודעים שכונתם לשם קידושין ואמנם ר"פ לית לי' דרבה דהוא סובר דבעינן ראיית מעשה הקידושין וכיון דרובא מסבלי והדר מקדשי אין כאן ידיעה ברורה כ"כ דיהא נחשב כראי' ולכן אין לחוש לסבלונות שהן עצמן קידושין ואפי' ספק ליכא אמנם במיעוט מקדשי והדר מסבלי א"כ יש לנו לחוש עכ"פ שכבר קידשה א"כ הו' כע"א ושניהם מודים שקידשה דמהני שאסורה אכ"ע ולפי"ז י"ל בוודאי לענין שיהא הקידושין חלין לאסרה אעלמא בעינן ראית המעשה אבל כאן דנאסרה אכו"ע יען שחיישינן שקידשה כבר דלענין זה מהני ע"א והודאת שניהם א"כ אין אנו צריכין עוד אלא לחייב גם לאחרים ולזה שוב סגי בידיעה בלא ראי' לכן שפיר שוב יש לחוש לקידושין מכח סבלונות עצמן והיינו דחייש ר"פ לסברא דקמאי ונתבררו דברי בעהמ"א [ובמק"א כתבתי דרך אחר] ודו"ק כי הוא עצה עמוקה.
וזה מה שרצוני לבאר דלדעת בעל המאור האי רובא מסבלי והדר מקדשי הוה שפיר כרובא דעלמא וא"צ לחלק כמו שחילק הרמב"ן דרוב שתליא ברצון אין לו דין רוב כרוב דעלמא דתלוי בטבע וא"ש.
לעיל בד"ה עוד יש ליישב קו' התוס' ובד"ה והנה בפלתיביארתי היטב פלוגתא דרב ושמואל בספק דרוסה ונראה בטעמא דרב דלא חושש לספק דרוסה משום דאי ס"ד דדרסו לא הי' ניצול כמוש"כ הרא"ה הובא בר"ן דלכך בספק שונרא ספק קניא תלינן בקניא ולא תלינן בשונרא אף במצוי משום דדרוסה מילתא אחריתא הוא דאי ס"ד דדרסו לא הי' ניצול ולכן ס"ל באינהו מקרקרין דאי עשה מעשה ודרס לא הי' מציל עצמו ולשמואל לית לי' סברת הרא"ה משום דשמא לא על להרוג רק לנקום נקם וכמוש"כ הפמ"ג לכן אזיל בספיקא להחמיר דמפורש בתורה ובהא ניחא מה שהקשה על הראש יוסף מאי קאמר בגמרא ואזדא רב לטעמי' דלא חייש לספק דרוסה הא באינהו מקרקרין והוא שתק יש ס"ס שמא לא דרס ואת"ל שמא דרס שמא שלא כנגד החלל אבל בארי שנכנס לבין השוורים ונמצא ציפורן בגבו של אחד מהן דחזינן שהוא כנגד החלל במקום הציפורן וליכא רק חדא ספיקא שמא לא דרס ובאמת כה"ג גם רב חושש לספק דרוסה ומאי קאמר רב לטעמי' ולהנ"ל י"ל דהא בספק דרוסה ע"כ בס"ס ג"כ לתסור וטעמא כמו שבארנו דבכל דורס איכא ספק שמא לא הטיל ארס כלל דרק ראוים לדרוס כמוש"כ התוס' אבל לא רוב דורסין ואפי' אי הטיל ארס שמא שלא כנגד החלל או שמא לא נתחלחל לפנים ואפ"ה אסורה כ"ז שלא בדקו וראה שלא האדים בפנים א"כ מפורש בתורה לאסור בס"ס לכן אף בס"ס כזה שמא לא נדרסה או שמא שלא כנגד החלל ג"כ אסור וע"כ הא דלרב שרי משום דסובר כשיטת הרא"ה דאי איתא שדרסו לא הי' יכול להציל עצמו לכן אף בספק אחד ג"כ אין חוששין ומכותל בא הציפורן דאי מארי בא לא הי' מציל עצמו א"כ ע"כ מכותל בא ושפיר הו' רב לטעמי', ומיושב נמי מה שדקדק הראש יוסף מאי קאמר אוקי' אחזקה והו' לי' ספק דרוסה ורב לטעמי' דאמר אין חוששין לספק דרוסה וקשה דהא דאין חוששין לספק דרוסה משום דאוקי אחזקה א"כ איפכא מיבעיא לי' למימר לכן לא חיישינן לספק דרוסה יען דאוקי מילתא אחזקה להנ"ל ניחא הא דאין חוששין לספק דרוסה לא משום חזקה אלא משום דאי דריס לא הי' מציל עצמו ולכן קאמר תחלה אוקמי' אחזקה אחזקת היתר אך בדרוסה הי' לנו להחמיר שמפורש בתורה ונאמר שעשה מעשה הדרוסה וע"ז שייך לומר בהא רב לטעמי' דאית לי' דאין חוששין לספק דרוסה דאי דריס אין יכול להציל עצמו והיינו דקאמר אין חוששין לס"ד אי מעשה דרוסה דדנינן שלא עשה מעשה כלל.
אך קשה לי למה שהנחתי לעיל בד"ה הנה בטעמא דדרוסה דר"ל סובר דדרוסה האמורה בתורה היינו משום דסופו למות קשה לי מה דאיתא בשמעתין דר"ל ורי"ו סברו דבדיקה כנגד בני מעיים ורב מוסיף מכפא דמוחא עד אטמא אף כנגד הסימנים ובסימנים גופי' פליגי הראשונים דר"ן סובר רב דבגופי' דסימנים לא אמרי' דקשים אצל דרוסה אבל ר"ל ורי"ו סברו דרק כנגד במ"ע דכנגד הסימנים לא צריכה בדיקה דקשים הם אצל דרוסה והנה מסתברא דלכאו' זה תליא אי אמרינן דדרוסה סופו למות לכן גם כנגד הסימנים צריכה בדיקה דהא סופו למות אבל רי"ו ור"ל סברו משום דסופו לנקוב לכן אין צריך בדיקה כנגד הסימנים דקשים הם אצל דרוסה ואין סופו לנקוב הסימנים וא"כ למה שבארתי דר"ל סובר דדרוסה מטעם שסופו למות ואמאי ס"ל דסימנים קשים הם אצל דרוסה דאין צריך בדיקה כלל אולם יש ליישב דלכאו' קשה לי עוד הא דילפינן לעיל רוב דניחוש שמא טריפה ובחס"ו הקשה אמאי לא ילפינן מהא דאנו אוכלים בשר דהרי לא ימלט שלא נדרס מאיזה חי' שבשדה והנה כל קשיותו אי לא אזלינן בתר רובא אבל לי קשה אף דאזלינן בתר רובא הא החיות שבשדה הו' קרוב וברוב וקרוב פליגי ב"ב אי קרוב עדיף או רוב עדיף וא"כ קשיא להאי מ"ד דקרוב עדיף איך אכלינן בישרא ואמרתי ליישב דס"ל כבריבי דיש לחלוק בין יש מצילין ואין מצילין וא"כ יש לומר דס"ל באין מצילין אין דרכן לדרוס.
ובזה אמרתי פרפרת דלעיל בסוגי' דרוב קאמר דילפינן רוב מעדים זוממין וכי תימא דבדקינן לי' הא תניא בריבי אומר הרגו אין נהרגין והקשו המפורשים למאי נקט לבריבי כיון דתנן במשנה דכשנגמר דינו הוזמו נהרגין א"כ אי אפשר לבדוק כיון דחי ומוכח שפיר רוב ואין צריך להך דבריבי להנ"ל י"ל כך דהא באמת מוכח רוב דאיך אכלינן בישרא דאי אפשר שלא יהי' נדרסין מהחיות שבשדה וצריכין אנו לומר דסובר כבריבי דיש חילוק בין מצילין לאין מצילין ובאין מצילין לא שכיח שידרסו וא"כ לבריבי לא נשמע כלל רוב מהא דאכלינן בישרא כי יש חיות שאין דורסין כלל באין מצילין א"כ לדידי' צריכין לילוף מדרשא אחרינא ולכן מקשה הא דתליא בריבי אומר דהרגו אין נהרגין וא"א לבדוק ומוכח רוב מעדים זוממין ע"כ מייתא הך דבריבי ודו"ק.
עכ"פ נשמע לחלק בין מצילין לאין מצילין לפי"ז י"ל כך דר"ל דסובר דדרוסה סופו למות היינו ביש מצילין דהצלת עצמה ג"כ כהצלת אחרים דמי' ומסתמא הבהמה רוצית לברוח ואז מועיל הארס וסופו למות אבל הרבה בהמות דאין מצילין כלל עצמן ואין מטיל ארס אף שדרכו להכות כמוש"כ הראשונים בה דכל העוף הדורס טמא דהיינו שדרכו להכות אבל אין מטיל ארס ולכן ביש מצילין נקרא בשר בשדה טריפה שעשאו בשר הראוי לכלב אבל באין מצילין הדרוסה רק שסופו לינקב דאין מטיל ארס כ"כ והנה כבר כתבתי דיש לומר ואי בודאי דרוסה מהני בדיקה הטעם משום דסופו לינקב מהני בדיקה ואי משום שסופו למות לא מהני בדיקה וא"כ שפיר קאמר ר"ל דכנגד בני מעיים בעי בדיקה אבל לא כנגד הסימנים משום דממנ"פ אי ביש מצילין והדרוסה סופו למות לא מהני בדיקה כלל ואי באין מצילין לא בעיא בדיקה כלל כנגד הסימנים דסימנים קשים כיון שאין מצילין אין הארס חזק כל כך ורב ס"ל דגם כנגד הסימנים צריך בדיקה ולית לי' דסימנים קשים דהטעם דמהני בדיקה בדרוסה ע"כ משום דהארס רק סופו לינקב אבל לא משום דסופו למות דלית לי' לרב דדרוסה מפורש בתורה כמו שבארתי לעיל אפ"ה אין סימנים קשים הם אצל דרוסה וחיישינן לנקב גם בסימנים כיון דאי נדרס הסימנים עצמן ל"א דסימנים קשים הם דע"י הדרוסה מנקב הסימנים ה"נ אמרינן כנגד הסימנים דמינקב ול"א דקשים הם אצל בדיקה או י"ל דהנה לשיטת הר"ן הא דרב מוסיף מכפא דמוחא עד אטמא היינו כנגד הסימנים ג"כ לא אמרינן סימנים קשים אבל דעת שאר המפורשים דרב רק מוסיף דצריך בדיקה אם האדים סימנים עצמן אבל כנגד הסימנים לא מיטרפא דלענין זה שפיר סימנים קשים א"כ י"ל דה"ט דרב דכנגד הסימנים אמרינן דקשים הם כיון דס"ל באמת דרק משום סופו לינקוב טריפה לא משום דסופו למות אבל כשהאדימו הסימנים עצמן שפיר חיישינן דסופו לינקב דאם נדרסו סימנים לא אמרינן דקשים הם לענין דרוסה שלא יפול בהם נקב ודו"ק.

הנה דעת הרשב"א בהא דמסקינן בדף נ"ז אין ריאה לעוף לא לינפול ולא ליחמר היינו דוקא בדלא ראינו שנפלה לאור אבל בראינו שנפלה לאור ונשתנה טריפה והא דלא חשיב במשנה ריאה שהוריקה טריפה היינו משום דלא שייך לומר אדומים שהוריקו דממנ"פ אם ירוק כשירה מדר"נ דתלינן בדר"נ ואם ירוק ככרתי בלא נפלה לאור טריפה אמנם בישועות יעקב הקשה אי בריאה תלינן שלא נפל דמה אמאי בלב וקורקבן טריפה הא גם בשאר אברים תלינן בדר"נ כמו בהך דתינוק שאברים ירוקים ואמר ר"נ דהיינו מה"ט שלא נפל בו דמו ולי נראה ליישב דרק בריאה שייך כן דהנה הלב עיקר השפעתו בהחי היינו דמו ואי לא נבלע דמו בהלב א"כ זהו ריעותא יותר גדולה מאלו נחמר ע"י אש א"כ לא שייך לומר דלכך כשרה ולא יצאה מהרוב כשרה יען דלא נפל בו דמו דזהו ריעותא יותר גדולה אם אין להלב דמו דהיינו החיות שמשפיע בהגוף וכן בכבדא בארנו במקום אחר כי תחילה בא הדם מהכבד ומשפיע אל הלב כי עיקר הכבדא היינו דמו כדאיתא במס' בכורות וכן י"ל בקורקבן לפמ"ש לעיל [עיין בדף מ"ד ע"ב] דקורקבן היינו ששם מסיים שתי עורות הוושט וא"כ כיון דהוושט חיותו אחד אדום א"כ אי לא נפל דמו הרי ניכר בהוושט החיצון ואי באמת גם החיצון אין אדום מחמת שלא נבלע דמו א"כ נלקה כל העור החיצון וטריפה משום דנלקה העור החיצון של הוושט ומזה הא לא איירי התנא א"כ בכל הני טריפה דלא נוכל לתלות שלא נבלע דמו רק בריאה שהשפעתו לרחף על הלב ע"כ שכיח שלא נפל הדם אל הריאה. אמנם אי קשיא הא קשיא דהא ריאה כשהוא נפוחה מתלבנת א"כ אף דירוק ככרתי דמותר כדר"נ בעינן ע"כ מתלבנת ע"י נפיחה למראה כשרה כמבואר בראשונים במאי דמסיק לעיל אלא ל"ש מפרש ר"ת בתוס' ל"ש וטריפה והקשו עליו הרי ר"נ מכשיר באדומה ותי' דמתלבנת ע"י נפיחה כשירה והרא"ש תמה הא כל טריפתו במראה ריאה אף מראה פסולה אלו מתלבנת ע"י נפיחה כשירה וע"כ הך דר"נ בלא מתלבנת איירי ובפלתי תי' דכונה מתלבנת אבל אין חוזר למראה ריאה דבשאר מראות בעינן חוזר למראה ריאה ובהא סגי בהדרא למראה כשירה וא"כ בנפלה לאור בעינן ג"כ מתלבנת למראה ריאה ושפיר נפ"מ וא"כ קשיא דלרשב"א גם ריאה שהוריקה דטריפה עד שחזינן שנפוחה וחזרה למראה ריאה והנה קו' זו יקשה יותר לשיטת הפוסקים דכתבו לעיל דהא דרבא אמר אדומה טריפה היינו כשיש מכה בדופן דאז לא תלינן בדר"נ א"כ כמו כן מסתמא בנפלה לאור דלא נתלה בדר"נ וא"כ ליתני גם ריאה וליישב אומר דהנה דעת רבינו דלא מיטרפה רק בשלקי ולא חזרה א"כ שוב מסתבר לתלות בדר"נ דאי מחמת אור אמאי לא חזרה רק להרשב"א י"ל דלית לי' הא דר"ח וס"ל ל"ש וכשירה דתלינן בדר"נ אפי' באין מתלבנת אך י"ל לאידך גיסא דאדרבא מכאן ראי' לרשב"א דתלינן בדר"נ דהנה שאר ראשונים שחולקים על הרשב"א וסברו דאין טריפות בנפלה לאור בריאה מדלא נקיט ריאה שהוריקה וקשה באמת מאי הוכחה וע"כ לומר דסברי דנפלה לאור לא תלינן בדר"נ כמו שכתבו הראשונים בהא דרבא ריאה שהאדימה טריפה איירי במכה בדופן לכן לא תלינן בדר"נ לכן גם בנפלה לאור לא תלינן בדר"נ וא"כ יקשה לדידהו האי ממנ"פ הא דאם נמצא ירוק דתלינן בדר"נ היכא איירי אי בלא מתלבנת אפי' בלא נפלה לאור פסול ואי במתלבנת קצת אף שנפלה לאור מסתברא לתלות בדר"נ דאי ע"י אור לא הו' מתלבנת כלל א"כ צדקו דברי הרשב"א דיש הוכחה לתלות באור כיון דאין מתלבנת ולפי"ז אין ראי' מהא דמכה בדופן דלא תלינן בדר"נ דהא איירי בלא מתלבנת כלל [ואולם לפי דרכנו ריאה שהאדימה משמע כל הריאה א"כ י"ל ריאה שהוריקה משמע כל הריאה וא"כ לא תלינן בדר"נ דדוחק לומר דריאה שהוריקה משמע כל הריאה אף בשר הריאה דהיינו דר"נ וא"כ לפי"ז יקשה לרב אמאי לא תלינן בנפל לאור והוריקה הריאה כדר"נ וע"כ דלא כרשב"א אלא דליכא טריפות ריאה בעוף דצלעות מגינות כדעת הראשונים שחולקים ארשב"א.]
ובדברים האלו יש ליישב קו' הפלתי שהקשה לשיטה דסברו דשינוי מראה בב' קרומים א"כ עדיין קשה על הרשב"א למה לא נקטו במשנה ריאה שהוריקה דאין לומר דאם נמצא ירוק ככרתי טריפה בלא"ה דנפ"מ אם אינו ירוק רק בחיצון אפ"ה טריפה דשדי תיכלא בכולא ואפי' בכ"ש טריפה אך י"ל כך דהא דבשאר מראות בעינן ב' קרומים היינו להטריף אפי' בחוזרת למראה כשירה אבל באין חוזרת למראה ריאה טריפה באמת אפי' בקרום אחד ולפי"ז י"ל רק אם ראינו שנפלה לאור ירוק ככרתי וקשה ממנ"פ אי בחוזרת למראה כשירה א"כ אף שנפלה לאור לא שדי תיכלא בכולו כיון דאין מראה פסולה ואין זה ירוק שנאמר שדי תיכלא וצריכין ב' עורות אפי' בנפל לאור ואי באין חוזרת למראה כשירה א"כ אפי' באין נפלה לאור טריפה אפי' בירוק רק קרום אחד, והנה לשיטה דסברו דבאמת בכל ריאה מראות פסולות די בחזרה למראה כשירה א"כ יקשה על רשב"א הא בנפלה לאור אי לא חזרה רק למראה כשירה דבלא נפלה כשר דחזרה וע"כ אי חזרה למראה ריאה כשר בשאר מראות אף שנפלה לאור לא אמרינן שדי תיכלא בכולא כיון דחוזרת למראה כשירה אמנם לי נראה ליישב קו' הרא"ש על ר"ח אי מתלבנת בכל מראות כשירה דהנה לכאורה פשוט י"ל שב' עורות לא מהני מתלבנת ע"י נפיחה בשאר מראות אך זה לא מסתבר כיון דמשערין לפי חי' הבהמה א"כ אף בב' עורות כשירה דהא מתלבנת רק יש לנו לומר כך דהא דכתב ר"ח מתלבנת כשירה היינו מראה כשירה וזהו רק מהני אם עור החיצון אדומה אבל בב' עורות אף שהאדימה כר"נ ומתלבנת למראה כשירה אפ"ה טריפה ובשאר מראות אף בעור אחד בעינן מראה ריאה וא"כ אין צריך לדברי הפלתי דלר"ח סגי במראה כשירה אלא שיש לנו לומר דזה רק כשהוא בעור אחד אבל במראה פסולה אף בעור אחד בעינן חוזרת למראה ריאה דוקא ולפי"ז צדקו דברי הרשב"א דאם נמצא ירוק ככרתי בלא"ה טריפה אף שחוזרת למראה כשירה ואף שרק ירוק בעור אחד אמנם ליישב קו' הרא"ש נראה דהא דבעינן במראה פסולות חוזרת למראה ריאה היינו בב' עורות אבל בעור אחד סגי בחוזרת למראה כשירה ומעתה הא דכתב הר"ח האדומה דר"נ כשירה בחוזרת למראה ריאה לאפוקי שאר מראות פסולות היינו בב' עורות אבל בעור אחד סגי במתלבנת למראה כשירה והא דבעינן חוזרת למראה ריאה היינו אי השינוי בב' עורות.

תוכן העניינים

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה