אור ברסלב
מעשי השם חלק ב חלק מעשי תורה - פרק לה

מעשי השם חלק ב· רבי אליעזר אשכנזי

חלק מעשי תורה - פרק לה

חלק מעשי תורה - פרק לד

פרשת פנחס:

קח את ראשי העם והוקע אותם. פירש רש"י קח את ראשי העם לשפוט את העובדים. וכן תירגם אונקלוס. אבל יתכן עוד שיאמר שיקח את ראשי העם מאשר חטאו ותעשה בהם דין, ושזה כל שאר העם ישמעו וייראו כשיראו שהגדולים שבהם נידונים, ולכך קם זמרי שהיה נשיא כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין פב, א) שבא אצל משה, כי היתה כוונתו להעיז ולמרוד בשרירות כאומר נשיא אני ומי יעשה לי דבר:

וכבר אמרו רז"ל (סנהדרין שם) שנעלמה הלכה מעיני משה ולכך היו בוכים, ודרשו כן ממה שנאמר ענין הבכיה אחר מעשה זמרי, אבל לפי הפשט היו בוכים על החרון אף שהיה בישראל:

ומה שעשה זמרי יראה ג"כ לפי הפשט שנראה אליו שלא נאסרה ארמית רק כדי שלא ימשך לעבוד עבודת אלילים שלה ולאכול מזבחיהן, ולכך הביאה לעיני כל ישראל, שכיון שראה שמשה לא אמר הרגו המנאפים רק הנצמדים לבעל פעור, הורה היתר זה, ולא ידע שקנאים פוגעים בו אע"פ שאין בית דין הורגין אותו:

והנה כאן ובמעשה קרח נאמר (במדבר יז, יד) ויהיו המתים במגפה, אמנם כאשר מנה דוד את ישראל נאמר (שמואל ב כד, טו) וימת וגו' שבעים אלף, והטעם שבקרח לא מתו רק אותם שנגזר עליהם מיתה, כמו שביארנו פרק כ"ה במה שנאמר (במדבר יז, יג) ויעמוד בין המתים ובין החיים, לכן אמר ויהיו המתים ולא אמר וימת כמו שנאמר בדוד, וגם הנצמדים לבעל פעור קראם מתים, שהרשעים בחייהם קרויים מתים (ברכות יח, ב):

וכבר אמרו רז"ל (סנהדרין פב, א) שפנחס בדין עשה כן, שקנאים פוגעים בו, ואם כן הוא יש לשאול מה היה המעשה של פנחס יתר שאת, כבר היה קנאי כשאר הקנאים. עוד יפלא אומרו שני פעמים בני ישראל, שכך נאמר השיב את חמתי מעל בני ישראל ולא כליתי את בני ישראל. ויתכן שאמר כן להיות שם שני מיני חוטאים, מין אחד הם היו החוטאים בניאוף ופעור, ומין אחד שלא היו מוחים בידם, ובקנאו תוך בני ישראל נתכפר לבלתי מוחים, ובעשותו הפועל נתכפר לחוטאים ששבו מפשעם, ולגבי המנאפים שייך קנאה, ולגבי הבלתי מוחים שייך חימה, על כן נאמר השיב את חמתי מעל הבלתי מוחים, ולא כליתי כל המנאפים והנצמדים, והוא שנאמר פרשת ואתחנן (דברים ד, ג) כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך, שאחר כך אחד אחד השמידם לא בפעם אחת כשחטאו:

ויש לשאול מה שנאמר ראש אומות בית אב במדין הוא, ולא אמר למדין, כמו שנאמר (במדבר כב, ד) מלך למואב, אבל מכאן יצא להם ז"ל לדרוש (סנהדרין פב, א) שהלא ישראל בשיטים ומה היתה עושה שם בת מלך, אלא בעצה שלחוה, שכיון שנאמר במדין הוא, רצה לומר שאביה היה במדין ולא בשיטים ובתו באה שם:

וענין גודל שבחו היה שלקח רומח לא סכין או כלי זין בסתר, כי הרומח כבר ראוהו כל העם, וזהו שנאמר ויקם מתוך העדה שכולם ראוהו קם. ועל זה נאמר בקנאו את קנאתי בתוכם, ורש"י פירש בקנאו את קנאתי, בנקמו את נקמתי בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף כל לשון קנאה הוא המתחרה לנקום. ויש לשאול למה לא נאמר בנקמו את נקמתי, אבל אמר בקנאו שהוא המתחרה לנקום. אבל יתכן שלא רצה הכתוב לומר בנקמו רק בקנאו שהוא המתחרה לנקום, להודיענו שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, באופן שהודיענו שהיה לו שכר על המחשבה וגם על המעשה. כי לדעתי [מה שאמרו] אמרו רז"ל (קידושין מ, א) מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, אין הכוונה במי שחשב לעשות טובה ולא עשה שתחשב לו כמעשה, כי אין הדברים כן, אבל היתה כוונתם לומר שכשהאדם כיוון לעשות מצוה ועשאה, נותנים לו שכרה על הכוונה ועל המעשה שמצרפים אותו במעשה, ויהיה שכרו כפליים, וכנגד זה אמרו (יומא כט, א) הרהורי עבירה קשים מעבירה, ועל כן נאמר פה בקנאו, שהמובן יהיה על ההתחרות לנקום קודם שעשה הנקמה, וזו היתה הליכתו ברומח תוך הקהל בכוונה להורגו, שכל העם ראו ויראו באמרם אם לנשיא נעשה כן להדיוט על אחת כמה וכמה, ובזה רבים השיב מעוון: ועל מה שנאמר כי צוררים הם לכם בנכליהם וגו' על דבר פעור, הנה יתכן לשאול מה ענין הצרירה הזאת והלא הרגו אותם, ולא יקרא ההריגה צרירה, ובעמלק נאמר (שמואל א טו, ג) לך והכיתה את עמלק שהוא השונא המוחלט ומה שייך לומר צרור והכית. עוד יש לשאול שהיאך יתכן שיפקירו בנותיהם להכשיל, שאם כן נראה שידעו בקדושתן של ישראל ובטומאת עצמן וא"כ היה להם להתגייר. עוד יש לשאול אומרו לשון נכל, כי מה שייך נכל לענין זה ומה הוא נכליהם ורמאות שעשו, כי הנכל הוא שירמה את זולתו ויגנוב דעתו:

לכן נראה שהמדינים ודאי לא עשו כן להכשילם, אבל בהיותם יראים מישראל לרובם, כמו שנאמר (במדבר כב, ג) כי רב הוא, הנה היו מראים עצמם אוהבים והיו מתערבים עמהם, והיו קוראים אותם למשתאות שלהם ולזבחי אלהיהם, וכל זה להראות להם אהבה וקירוב דעת, לכן אמר הקב"ה צרור את המדינים כי צוררים הם לכם, כלומר שאינם אוהבים אבל הם אויבים בלב, ומחמת יראה מראים אהבה, ואפילו שרואים שישראל מנאפים עם בנותיהם לא היו מוחים בידם כל זה להראותם אהבה, כמו שאמר שלמה (משלי י, יב) שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה, והיה לו לומר ואהבה תכסה פשעים כמו שאמר שנאה תעורר מדנים, אבל יתכן שכך אמר שהשנאה תעורר מדנים, ועוד תעשה השנאה שעל כל פשעים תכסה באהבה, כלומר מראה כאילו אוהב אותו כדי שיפול בידו להינקם, וכך היתה אהבת המדינים את ישראל היו מראים להם אהבה ובקרבם ישומו ארבם, לכן הודיעו השם יתברך להם, ואמר שצוררים הם ואינם אוהבים, אבל עמלק היה צורר בפרהסיא, לכן לא נאמר רק לך והכיתה את עמלק, וכאן אמר צרור את המדינים והכיתם אותם, רצה לומר שיכו אותם כשונאים לא כמי שנלחם לשלול. ובזה נתישב מה שנתעוררנו בזה:

ומה שנאמר ותבלע אותם ואת קורח, שהיה לו להקדים קורח שהוא העיקר, אמר כן להראות שקשים מחזיקי ידי עוברי עבירה יותר מהעוברים עצמם, ועוד שקרח היתה מחלוקתו לסיבת שררה אבל אלו בלתי שום סיבה:

ובמה שנאמר פרשת מטות (במדבר לא, יז) ועתה הרגו כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו, פירש רש"י ז"ל למה חזר ואמר הרוגו, הפסיק הענין דברי ר' ישמעאל, שאם אני קורא הרגו כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש וכל הטף בנשים וגו', איני יודע אם להרוג עם הזכרים או להחיות עם הטף לכך נאמר הרוגו, עכ"ל. ובאמת יפלא לפי הפשט שלא היה צריך לכתוב הרוגו הראשון, רק כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו, אבל יתכן לומר שזהו שאמרנו, כי מה שנאמר צרור את המדינים והכיתם אותם, רצה לומר שיכו אותם מכת אויב, לא ככל המלחמות שהכוונה אל השבי והשלל או לקחת ארצם, רק מלחמה כמי שרוצה להינקם, כמו שנאמר (במדבר לא, ב) נקום נקמת וגו' ולכן אמר פעמיים הרוגו, שאם היה אומר הראשון לבד היינו אומרים שיהרגום יחד, לכן הודיע היות הרצון שיהרגו הזכרים ואח"כ יהרגו אותם גם כן. ובזה יתיישב מה שנאמר (שם טז) הן הנה היו וגו' שנראה היות כל הכעס על הנקיבות, ובזה יתישב שגם הריגת הזכרים היתה להינקם מן הנשים: ובמה שנאמר תוך ענין מספרם של ישראל, וחזר והזכיר ובני אליאב נמואל ודתן ואבירם, יפלא מאד למה הביא ענין זה פה. והרמב"ן כתב לכך הזכיר הכתוב זה להודיע שנשאר כל הירושה במשפחת הפלואי לנמואל לבדו. ובאמת עוד יפלא שאף לפי פירושו היה מספיק שיאמר הוא דתן ואבירם אשר הצו וגו', וכבר ידענו שנבלעו, ועוד זר מזה אומרו ויהיו לנס, שאין כאן מקומו לומר שהיו לנס רק במקומו בסיפור הבליעה. וליישב זה נראה עוד התעוררות אחר שאנחנו רואים שמנה כאן ראשי משפחות כל הבאים מצרים, וכאשר לא היה לאחד מהם רק בן אחד קרא את הבן ראש משפחה, כמו ומכיר הוליד את גלעד, ואמר לגלעד משפחת הגלעדי, וכן גם כן ואלה בני שותלח לערן משפחת הערני, שלא היה לו בן אחר כי אם ערן, עם שכבר אמר משפחת המכירי ומשפחת השותלחי חזר לעשות בניהם ראשי משפחות, וכאן נאמר משפחת הפלואי ולא היה לו רק אליאב ולא אמר משפחת האליאבי, וגם בני אליאב לא היה רק נמואל ולא אמר משפחת הנמואלי, אבל הניחם כן על משפחת הפלואי, וזהו לדעתי שאמר משה ויהיו לנס, לנתינת טעם למה נאמר משפחת הפלואי, שפלוא לא היה לו רק אליאב ואליאב לא היה לו רק נמואל, ועם כל זה לא נקראת משפחה זו רק משפחת הפלואי, לגלות שהיו לנס פלא:

ובמה שנאמר הם מי מריבת קדש מדבר צין, פירש רש"י שהם המרו על הים והם המרו גם כן במדבר צין, ונשאלתי שהיאך יתכן זה שרש"י בעצמו כתב פרשת חקת על מה שנאמר (במדבר כ, א) ויבואו בני ישראל כל העדה מדבר צין, וזה לשונו כל העדה עדה השלימה שכבר מתו מתי מדבר ואלו פרשו לחיים. ולדעתי שהשואל לא מחכמה שאל על זה, כי חשב שכוונת רש"י ז"ל לומר שאותם האנשים שהמרו על הים המרו גם כן במדבר צין. ואם היתה כוונתו ז"ל כן אין זה ענין אל הסיפור כאן שציוה השם יתברך על פטירת משה, כי לענין חטא משה מה לי אם היו אותם האנשים בעצמם או אחרים, אבל כוונת רש"י ז"ל לומר שהמים המרו את ישראל על ים סוף, והמים המרו אותם גם כן פה, ואם כן היה ראוי שמשה ואהרן יקדישוהו, כיון שבענין המים מרו פעם אחרת, ומפני זה אמר הכתוב כאן בענין הסיפור בפטירת משה על החטא שלא הקדישו אמר הם מי מריבת קדש, כנותן טעם אל תוספת חטא, כיון שהמים כבר המרו את ישראל שהיה להם ליזהר ולהקדישו שלא ימרו:

ובמה שאמר משה יפקוד ה', פירש רש"י על פי האגדה (במ"ר כא, יד) כיון ששמע משה שאמר לו השם יתברך תן נחלת צלפחד לבנותיו, אמר הגיע השעה שאתבע צרכי שיירשו בני את גדולתי וכו', אבל יש לשאול על אגדה זאת, שיותר היה ראוי שישאל גדולתו לבנו כשאמר לו שילביש את אלעזר במקום אהרן שזה היה גדולה ממש, אבל ענין בנות צלפחד היתה ירושת חלקו מהארץ ועוד יפלא שאם בנו של משה היה ראוי וממלא מקומו כן הוא הדין שיירש מקום אביו, ואם לא היה ראוי היאך יבקש משה דבר בלתי הגון לעם. אבל יתכן היפך זה, והוא שהדיבור הזה נאמר למשה תיכף אחרי מלחמת סיחון ומדין, ותיכף השיב לו (דברים ג, כד-כה) אתה החלות להראות אעברה נא וגו', ולא נשמעו דבריו, ועתה שנכתב פרשת צלפחד שאפילו הבנות יורשות, הסמיך הכתוב לאמר שאמר משה שאין רצונו שיירשו בניו כי צריך איש שימלא מקומו, וזה היתה שימת עין על צרכי צבור, ולכן אמר יפקוד ה', שמן הדין הבן יורש מעלת אביו, ולא היה צורך לומר יפקוד אם היה רצונו בבנו שיהיה במקומו, ולכן אמר אלהי הרוחות שידע מי שהוא ראוי לכך ולא דרך ירושה:

ובמה שנאמר (במדבר לב, יט) כי לא ננחל אתם מעבר לירדן והלאה כי באה נחלתנו, פירש רש"י כבר קבלנו בעבר הירדן, עכ"ל. והרמב"ן כתב שאינו הגון שידברו כן לפני משה לאמר כבר קבלנום כי איננו בידם אבל ברצונו הדבר תלוי ולא קבלוה עד שיתננה הוא להם, אבל כך אמרו כי לא תנחילנה אותם למעט נחלתם בארץ טובה. ונכון מזה בעיני לומר שאמרו כי באה נחלתנו, מילת כי תהיה הוראות זמן ורובם כן, ויהיה אומרו שלא ננחל כשבאה אלינו הנחלה הזאת:

פרשת מטות:

רש"י כתב בפרשת מטות חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחילה ואח"כ לכל בני ישראל, ומנין שאף שאר הדברות כן ת"ל (שמות לד, לא-לב) וישובו אליו אהרן וכל הנשיאים בעדה וידבר משה אליהם. ואחרי כן נגשו כל בני ישראל, ומה ראה לאומרה כאן למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה, ואם אין יחיד מומחה מיפר בשלשה הדיוטות, או יכול שלא אמר משה פרשה זו אלא לנשיאים בלבד, נאמר כאן זה הדבר וגו'. ואין בדבריו ז"ל טעם אל מה שהסמיך פרשה זו אל פרשת פנחס, גם אין כאן טעם למה גילתה התורה ענין חילוק כבוד לנשיאים בדיני נדרים ולא בשאר דברות, ואם לומר שהתרת נדרים ביחיד מומחה גם בכל דיני ממונות כן הוא שיחיד מומחה דן או שלשה הדיוטות: והרמב"ן ז"ל נתן טעם אל מה שהסמיך פרשה זו לפרשת פנחס, לפי שנאמר לבד מנדריכם ונדבותיכם. ובאמת אין זה טעם מספיק, שגם פרשת צו נאמר (ויקרא ז, טז) ואם נדר או נדבה, ובפרשת אמור ג"כ (ויקרא כב, יח) לכל נדריהם ולכל נדבותם, ועוד בפרשת אמור נאמר (ויקרא כג, לח) ומלבד כל נדריכם ומלבד כל נדבותיכם: אבל מה שיראה לומר בזה, שאין ספק שגם כל הדברות נאמרו לנשיאים תחילה ואח"כ לכל ישראל, ומה שגילתה התורה ענין זה כאן, הוא הטעם עם מה שאמרו רז"ל (סנהדרין פב, א) שאמר זמרי למשה בת יתרו מי התירה לך, שפרשה זו באה נמשכת לפרשת פנחס שנהרג זמרי, והיתה זו תשובה לזמרי כי בת יתרו היתה מותרת קודם מתן תורה, אבל אחר מתן תורה שקבלו עליהם ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה (שמות יט, ח) נאסרה, ובהיות שנהרג זמרי שהיה נשיא אמר פרשה זאת לנשיאים כאילו מזהירם, על דרך שנאמר לבני אהרן אחרי מות שני בני אהרן (ויקרא טז, א), כמו כן אמר משה פרשה זו לנשיאים, ונתן תשובה לזמרי, כאילו יאמר אחר שקבלנו התורה ואמרנו כל אשר דבר ה' נעשה, אם כן ככל אשר יצא מפיו יעשה, והארמית אסורה לא קודם לכן: פרשת מסעי:

במה שנאמר עד מות הכהן הגדול, עם היות שלא יעדנו לבאר בחיבורנו זה זולת המעשיות בהיותם על סדר סיפורי המעשיות כפי סדרם אשר נכתבו בכל פרשה, זכרתי פרשת מסעי לענין שכתב בעל העיקרים ר' יוסף אלבו (מאמר ג' פרק כה) שטען נכרי לענין המשפט הזה שכתוב בתורה שההורג בשוגג יגלה בעיר מקלטו עד מות הכהן הגדול, כי נראה אליו משפט בלתי ישר שאחד יגלה שנה ואחד עשרים, וכבר האריך הוא ז"ל להשיב לא אאריך להביא דבריו כי משם תראנו:

אבל לדעתי התשובה מבוארת, שלפי שעניני חיוב הגלות אין ספק שיהיו המקרים משתנים מזה לזה, עד שאי אפשר להביא כולם על ספר, שודאי כל אחד כפי הכוונה או כפי המקרה כך יתחייב הגלות, ואפילו בדת הנמוסיית יחייבו לאחד שנה גלות ולאחד עשרה ואחד שלשה כפי הענין, וכבר אמרו רז"ל (מכות י, ב) שענין השוגג הוא ששנים נמצאים בפונדק זה חייב מיתה וזה חייב גלות בא זה והורג את זה באופן שזה נהרג וזה גולה, וזהו שנאמר (שמות כא, יג) והאלהים אינה לידו, א"כ אי אפשר להיות דין ישר מזה, שיודע נסתרות יודע כמה שנים חייב זה גלות, והוא ידע חיי הכהן עד כמה, באופן שלא יאונה לזה להיות הורג וגולה טרם מות הכהן רק כפי השנים שהוא חייב גלות, ואדרבה אם היתה התורה קובעת זמן קבוע לגולה שוה לכולם היה משפט מעוקל, כי יש מי שחייב גלות הרבה ויש שאינו חייב רק מעט:

תוכן העניינים

מעשי השם חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה